גנות יוצא לצוד. ילדים.

שבע שנים אחרי שעשה זאת כמפקד הראשון של משטרת ההגירה, יעקב גנות, כעת ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, שוב יוצא לצוד, אלא שהפעם על הכוונת גם ילדים.

התעדכנו באתר המוקדש למאבק בגירוש הילדים, ובואו להפגנה הערב, מוצאי שבת בשעה 20:00, במפגש הרחובות המלך ג'ורג' ובן-ציון נגד הגירוש, נגד הברוטאליות ונגד הגזענות.

צה"ל מביים חדירות פליטים ממצרים

בליל 9.6.2009 תיכננו כוחות צה"ל לדחוף אל מעבר לגדר הגבול עם מצרים, ללא כל תיאום, קבוצה של כ-25 אנשים, ובהם מבקשי מקלט שהגיעו לישראל יומיים קודם לכן. סמח"ט הגזרה הסביר לחיילי המילואים, ששירתו באותה עת בגבול, שהדבר נעשה עקב סירובה של "מצרים הרשמית" לקבל בחזרה לתחומה אנשים שחצו את הגבול לישראל. הגירוש אפשרי, כך אמר, רק הודות לתיאום בין כוחות הצבא של ישראל ושל מצרים באזור, ומוגבל למקרים שבהם אנשים נתפסים על הגדר או מיד לאחר חציית הגדר. משום כך, ה"פתרון" שנמצא לצה"ל למצבים אלה הוא לביים חדירות כאילו אירעו זה עתה, וכאילו מדובר ב"תקרית חמה", המתרחשת כעת.

"כדי ליצור את הרושם שהאנשים רק הגיעו למקום נדרש הכח לדחוף את הקבוצה מעבר לגבול אל שטח מצרים ואז לירות נורות תאורה, לירות באוויר ולצעוק כאילו גילינו חדירה", העיד אחד החיילים בתצהיר שהוגש היום לבג"ץ בעתירה נגד מדיניות "ההחזרה החמה", "האור, היריות והצעקות נועדו להתריע למצרים כי זיהינו אנשים חשודים". הפעולה בוטלה ברגע האחרון כאשר התברר, שכוחות מצרים מתקרבים למקום.

כמה ימים לאחר מכן, העיד החייל, בליל 13.6.2009, החזירו החיילים למצרים 10 מבקשי מקלט מאריתריאה ללא תישאול מוקדם ומבלי אפילו שרשמו את פרטיהם. החשש מפני שליחת פליטים אל מותם גרמה לתסיסה בקרב החיילים שביצעו את הפקודה בלב כבד. "כאשר האנשים הבינו שאנחנו עומדים להחזיר אותם לידי השוטרים המצרים שהגיעו למקום, הם התחילו לבכות ולהתחנן", מסר החייל בעדותו. "לא הבנו את השפה שבה הם דיברו, אבל היה ברור שהם פוחדים וזה היה נורא. התעלמנו מתחינותיהם והעברנו אותם לשוטרים המצרים שהתקהלו מצידה השני של הגדר. הרגשנו מאוד לא בטוחים שהאנשים שמסרנו כך לידי המצרים לא ייפגעו".

רשימות מהחצר האחורית

רן כהן, קולגה מעמותת רופאים לזכויות אדם ועסקן מהגרים כמונו, חנך בלוג חדש - רשימות מהחצר האחורית / Nimby - Not(es) In My Back Yard - שיעסוק, בין היתר, בהגירה. אנו הראשונים לברך. בפוסט הבכורה הוא נפרד ממשטרת ההגירה ע"ה, ששמרה על הציבור מפני תחלואי מהגרי העבודה.

(לבלוג לחצו על התמונה או כאן)

בדירוג השני

באמצע החודש פורסם הדו"ח השנתי של מחלקת המדינה האמריקאית על סחר בבני אדם ברחבי העולם.

מחלקת המדינה מחלקת את המדינות לשלוש דרגות. מדינות בדירוג הראשון הן מדינות שנאבקות באופן משביע רצון בסחר בבני אדם המתקיים בשטחן. מדינות בדירוג השני נאבקות בסחר באופן חלקי. מדינות בדירוג השלישי אינן מגיבות כלל לסחר.

בשנת 2001 ישראל היתה בדירוג השלישי. החוק האמריקאי אוסר על מתן סיוע חוץ למדינות בדירוג זה. ישראל החלה להיאבק בסחר בנשים למטרות זנות. בין השנים 2002 ל-2005 ישראל היתה בדירוג השני. המלחמה בסחר בנשים נשאה תוצאות. אף על פי כן, ישראל התדרדרה בשנת 2006 לדרגת ביניים, בין השניה לבין השלישית ("watch list"), וזאת על רקע מחדלה לטפל בסחר בבני אדם למטרות עבודה. החוק תוקן גם בעניין זה, הוקם צוות בין-משרדי ומונתה ממונה על ענייני סחר במשרד המשפטים. ישראל שבה לדירוג השני, ממנו לא יצאה גם השנה. מחלקת המדינה סבורה, שישראל אינה עושה די כדי להעמיד סוחרים לדין, להגן על קורבנות ולמנוע את התופעה.

ביקור במשרד הפנים

מאת: יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

ביום חמישי ליוויתי את אהרן (שם בדוי), פליט מאתיופיה, ללשכת רשות האוכלוסין בירושלים המערבית. אהרן שוהה בישראל כבר עשור. הוא מבין מבקשי המקלט הבודדים בישראל, אשר הוכרו כפליטים על-ידי שר הפנים; דבר שזיכה אותו ואת משפחתו (אשתו ושני ילדיו) במעמד של "תושבים ארעיים". לפני כארבעה חודשים שלחנו מכתב לשר, ובו ביקשנו שיעניק לאהרן ולבני משפחתו תושבות קבע. הצגנו טיעון משפטי מפורט לעניין זכותם לקבל המעמד. ביקשנו גם שמשרד הפנים לא יעמוד על דרישת תשלום אגרה, בהתבסס על הוראת סעיף 34 לאמנת הפליטים הקובעןת, כי "המדינות בעלות האמנה... ישקדו במיטב מאמציהם להחיש את סדרי ההתאזרחות ולהפחית ככל האפשר את ההיטלים וההוצאות הכרוכים בכך". מאחר שלא קיבלנו כל מענה לפנייתנו, פנה אהרן ללשכת רשות האוכלוסין בירושלים, וביקש לקבוע תור להגשת הבקשה באופן פיזי. נקבע לו תור לכשישה שבועות מאוחר יותר.

בדרכי מתל-אביב לירושלים הרגשתי את המתח הקל שמתחיל לפעפע בי לפני כל ביקור במשרד הפנים. מעולם לא קרה שנלוויתי ללקוח למשרד הפנים, והמפגש עבר באופן "חלק". תמיד נדרשתי להסביר שוב ושוב, להתעקש, להתחנן, להתחנחן או לאיים בעתירה. ידעתי: גם הפעם זה לא יהיה שונה.

אהרן הציג בפני את הפתק שקיבל ובו צויין התור. על הפתק נכתב בעברית שם הפקידה אליה הונחה לפנות. הוא ביקש שאומר לו מי היא אותה הפקידה, וכשאמרתי את שמה, פניו המכורכמות כמו אמרו הכל. "זוהי הפקידה הרגילה שמטפלת בי", אמר לי, וסיפר איך שמע אותה אומרת פעם לחברתה בעברית: "הם לא פליטים, אנחנו פליטים".

לאחר כניסתנו ללשכה פניתי אל הפקידה המדוברת, אשר אמרה לי מיד ש"המחשב שלה נפל" ושעלינו לחכות. לאחר מספר דקות של המתנה הרהבתי עוז ופניתי אליה שוב. תגובתה לא אחרה לבוא: "אמרתי לכם לחכות, לא?", אמרה, והמשיכה לסנן לעצמה: "למה אנשים לא מבינים מה שמדברים אליהם?". הואיל והייתי עדיין בשלב החנופה (שלב ראשוני שכל פונה למשרד הפנים פותח בו), חייכתי חיוך מלא ומלמלתי: "בטח, בטח".

לאחר כמה דקות הודיעה לנו פקידה אחרת, שתקבל אותנו במקום הפקידה המקורית. היא נראתה נרגנת פחות, ואהרן ואני הסתערנו על העמדה שלה כאחוזי אמוק, לפני שתימלך בדעתה. לבלרית זו אכן דיברה אלינו בנימוס, אבל הבהירה לנו חיש מהר שלא תוכל לקבל את הבקשה, שכן אין בידינו את כל המסמכים הנדרשים. הצגנו את הטופס "בקשה לתעודת עולה / רשיון לישיבת קבע בישראל", ממולא כדבעי, את חוזה השכירות וחשבון החשמל האחרון, האמורים ללמד על כך שישראל היא "מרכז חייו" של אהרן, וביקשנו לדעת מה חסר. "ראשית", ענתה לנו הפקידה הנחמדה, "יש להביא חשבונות חשמל ומים של כל השנה האחרונה, לא רק של החודש האחרון". "כל השנה?", שאלתי בבהלה, "לא חשבנו שצריך לשמור". בסוף, הפקידה ואני התפשרנו על ששת החודשים האחרונים. "כמו-כן", הוסיפה הפקידה, "צריך להביא תעודת נישואין מקורית (של אהרן ואשתו, אשר נישאו באתיופיה), תעודות לידה מקוריות של כל בני המשפחה, אישורים מבתי-הספר של הילדים ושלושה מכתבי המלצה של אזרחים ישראלים".

אהרן ביקש לדעת, בעברית קלוקלת, מדוע לא הנחו אותו להביא את כל המסמכים הללו כשקבע את ה"תור", שכן שאל אז במפורש, ואיש לא אמר דבר אודות המסמכים הללו. הפקידה משכה בכתפיה. "אני יכולה לקחת את הבקשה, אבל היא תסורב. חבל", הוסיפה. הפעלתי את כישורי הגישור/פישור שלי, והגענו להסכמה שהבקשה תתקבל, ואהרן יוכל "לטפטף" את המסמכים החסרים במהלך השבוע, מבלי שיהא עליו לקבוע "תור" נוסף. תחושת גאווה מילאה אותי: לא הגעתי לחינם.

רגע לפני שעזבנו, נדרש אהרן לשלם אגרה. "640 ש"ח עבור כל אחד", אמרה לנו הפקידה. "גם הילדים הקטינים?" שאלתי, יודע מבעוד מועד שהמדינה הצהירה אחרת במסגרת התדיינות בבג"ץ. "גם הילדים", השיבה הפקידה. בשלב זה אהרן ואני כבר היינו מותשים. אהרן הבהיר לי שאין לו יכולת כלכלית לשלם את סכום האגרה הנדרש. החלטנו שישלם רק עבור בקשה אחת (שלו). ומה לגבי האישה והילדים? "אם הבקשה שלי תתקבל נגיש גם עבורם" החליט אהרן בחכמה.

עכשיו אהרן מחפש שלושה אזרחים ישראליים שיכתבו עבורו מכתבי המלצה. מן הסתם, יהיו אלה מעסיקים, שהוא מנקה את בתיהם. הם יוכלו לכתוב אודות איכות הספונג'ה שלו, בתקווה שזה ישכנע את כבוד השר אלי ישי. אני עדיין מחפש את הנוהל שבו כתוב שאדם שמגיש בקשה לתושבות קבע נדרש להציג שלושה מכתבי המלצה.

אלמוני סודני

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

במחצית חודש מאי פורסם שכוחות משמר הגבול במצרים ירו למוות במהגר אפריקאי כשניסה לחצות את הגבול לישראל. כמה ימים לאחר מכן דווח, שלא המצרים הם שלחצו על ההדק, אלא כוחות צה"ל, והמהגר האפריקאי הפך לפליט סודני. מתנדבי מוקד סיוע לעובדים זרים, שביקרו בכלא "סהרונים" שליד קציעות בראשית חודש יוני, שוחחו עם הפליטים שהגיעו ונעצרו, ולמדו שהפליט הסודני שנורה על ידי חיילי צה"ל הוא בכלל פליט אריתראי. חקירת הצבא טרם העלתה זאת. חבריו של ההרוג, שחצו עמו את הגבול, וכלואים ב"סהרונים", טרם נחקרו. לו שוחחו עמם החוקרים, היו שומעים מהם, שחיילי צה"ל ירו בפליט ללא שקראו לו לעצור.

מספר אחד מחבריו של ההרוג: "לפני מעבר הגבול, החיילים המצרים הצליחו לתפוס אחד מאיתנו. אנו המשכנו לרוץ. הגענו לכביש שם אמרו לנו הבדואים לחכות לצבא הישראלי. שני כלי רכב של צה"ל התקרבו. דניאל (השם בדוי) כנראה נבהל והחל לרוץ. כמה חיילים התקרבו אלינו וכיוונו כלי נשק לראשנו. שאר החיילים, כעשרה בערך, רצו אחרי דניאל וירו בו. הוא נפל על הגבעה. כשהחיילים שירו בדניאל חזרו אלינו, אחד מהם אמר לנו שהוא מת, ושאל האם אנו מכירים אותו. אמרנו שכן. הוא שאל האם אנו קרובי משפחה שלו. ענינו שלא. ביקשנו לראות אותו, אבל החיילים לא אפשרו לנו ולקחו אותנו משם".

חבר אחר יודע לספר שדניאל היה נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים. בשבע השנים האחרונות גוייס למה שמכונה באריתריאה "שירות לאומי", ואשר מועד השחרור ממנו, אם קיים, אינו ידוע. במסגרת "השירות הלאומי" עבד דניאל בעבודות בניין מפרכות במשך רוב שעות היממה במרחק רב ממשפחתו. מדי שנה ניתנו לו עשרה ימי חופשה שבמהלכם זכה לבקר את משפחתו המתרחבת. הוא לא יכול היה ללוות את אשתו בהריונות ובלידות. ילדיו, כמו שאר הילדים באריתריאה, התרגלו לחיי דלות ועוני ללא נוכחות אב בחייהם. התנכלות מצד מפקדיו הניעה את דניאל לסכן את חייו ולהימלט. מאחר שלא היה בידיו לגייס את הסכום הנדרש למילוט משפחתו בשלמותה, הוחלט שדניאל יימלט ראשון ויפעל לאיחודה המחודש של משפחתו בכל מדינה שתאפשר זאת.

מעדויות חבריו למסע של דניאל, עולה שלא רק חוקרי האירוע, אלא גם החיילים לא טרחו לברר דבר וחצי דבר אודותיו לאחר שירו בו למוות. שלושה ימים לאחר הירי שלח צה"ל לבית הקברות בקיבוץ חצור גופת גבר, שנקברה תחת שלט עץ לבן הנושא את הכתובת "אלמוני סודני". כנראה שזוהי גופתו של דניאל, ואולם קרובי משפחתו לא יוכלו לדעת זאת, משום שחיילי צה"ל שנטלו את חייו, לא טרחו ליטול את פרטיו.

במהלך שנת 2008 נורו למוות על ידי משמר הגבול המצרי לפחות 33 מבקשי מקלט. רבים מאותם "אלמונים סודנים" הקבורים בחצור, נורו על ידי החיילים המצרים, אך בעזרת חבריהם למסע, הצליחו לחצות את הגבול בטרם הכריעה אותם הפציעה. העובדה שנקברו תחת שלטים הנושאים את הכתובת "אלמוני סודני" מעידה כי אף אחד לא טרח לברר את שמם או האם הם אכן "סודנים" – שם כללי בפי חיילינו לכל מבקשי המקלט האפריקאים המצליחים לחצות את הגבול. כך למשל, תחת השלט "26.8.08 אלמונית סודנית", קבורה אזרחית חוף השנהב שבן זוגה כלוא ב"סהרונים" מאז חצו יחדיו את הגבול לפני עשרה חודשים והיא נורתה למוות על ידי המצרים. הוא לא הורשה להשתתף בקבורתה ופרטיה אף לא נלקחו ממנו לצורך רישומם על קברה.

שני קולות

בראיון שקיימה נורית וורגפט עם יעקב גנות, מנהל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, שפורסם שלשום ב"הארץ", גנות שב ומכר את מרכולתו המשומשת בכל הנוגע למבקשי מקלט בישראל. כולם בעצם מהגרים כלכליים, כך גנות, ולא מבקשי מקלט. "בבדיקות שלנו, בגדול, 99.9 אחוז מהם הם מהגרי עבודה. הם לא מבקשי מקלט, אין להם שום סיכון", אומר גנות למראיינת. כפי שכבר כתבנו כאן, אף על פי שהמדינה לא קיימה הליכים לבחינת טענותיו של מבקש מקלט אריתראי או סודני אחד בשנים האחרונות, היא אינה מתביישת להציג בעיתונות ובבתי המשפט את הטענה נטולת היסוד, לפיה התקיימו "בדיקות", שמהן עולה שבעצם כמעט אין בישראל מבקשי מקלט, אלא מהגרים כלכליים בלבד.

יומיים בלבד לפני פרסום הראיון עם יעקב גנות פרסמה נציבות האו"ם לפליטים את הדו"ח הסטטיסטי השנתי שלה, המסכם את המידע הקיים ביחס לשנת 2008. הנתונים בדו"ח מבוססים, בין היתר, על מידע שרשויותיהן של המדינות, שאליהן מתייחס הדו"ח, מסרו לנציבות. מדינת ישראל, כפי שעולה מן ההשוואה בין דבריו של גנות והמידע המוצג על ידי פרקליטות המדינה בבתי המשפט לבין הנתונים שהתפרסמו בדו"ח הסטטיסטי, מזמרת בשני קולות. האחד מופנה כלפי הציבור הישראלי ומערכת המשפט בישראל, והשני כלפי הנציבות והקהילה הבינלאומית.

לפי הנתונים שפרסמה הנציבות, בתום שנת 2008 נמצאו בישראל קרוב ל-15 אלף איש, שהנציבות מחלקת למספר קטגוריות. הקטגוריה העיקרית היא קטגוריית הפליטים והאנשים המצויים ב"מצבים דמויי פליטות" (refugee like situations), המונה 9,137 איש, כלומר יותר ממחצית האוכלוסיה הרלוונטית (טבלה 1 לדו"ח הסטטיסטי). אנשים במצבים דמויי-פליטות, מסבירה הנציבות בדו"ח הסטטיסטי, הם אנשים הנמצאים מחוץ למדינת מוצאם והחשופים לסיכונים דומים לאלה של פליטים, אך מסיבות פרקטיות או אחרות שאלת מעמדם כפליטים לא נבחנה (persons who are outside their country or territory of origin and who face protection risks similar to those of refugees, but for whom refugee status has, for practical or other reasons, not been ascertained, בלשון הנציבות בדו"ח הסטטיסטי שפרסמה). בתוך הקטגוריה הזו, מוסיף הדו"ח הסטטיסטי, 8,426 איש הוכרו כפליטים על בסיס קבוצתי (טבלה 3). עוד עולה מן הדו"ח, כי 90.4% ממבקשי המקלט האריתראים והסודנים בישראל הם אכן פליטים (טבלה 10). נוסף על כך, לפי הנתונים שפורסמו, 4,631 איש הם מבקשי מקלט שטרם נסתיימה בדיקת טענותיהם (טבלה 1).

אלה הם הנתונים האמיתיים, הנתונים שישראל הרשמית מציגה כלפי חוץ באמצעות נציבות האו"ם לפליטים. אבל כלפי פנים, כדברי גנות, "בבדיקות שלנו, בגדול, 99.9 אחוז מהם הם מהגרי עבודה. הם לא מבקשי מקלט, אין להם שום סיכון". כפי שכבר כתבנו, מדינת ישראל מוסיפה להלעיט את בתי המשפט (ואת הציבור) במידע מטעה, הן בכל הנוגע לאופי תופעת מבקשי המקלט בישראל ולהיקפה והן בכל הנוגע לתוצאותיו הפטליות של גירוש מבקשי מקלט מישראל למצרים במסגרת "נוהל החזרה חמה". עד כה לא נרשמה בנציבות האו"ם לפליטים התרגשות מיוחדת מן העניין. הנציבות מתעקשת לשתוק שתיקה רועמת ומסרבת להבהיר לבתי המשפט את המשמעות המשפטית של פעולות מדינת ישראל.

לאלי

מאת: חני בן ישראל, קו לעובד

בשבוע שעבר פורסמה בעיתון "הארץ" כתבתה של הסופרת צרויה שלו אודות לאלי קורדילאמה לילי דאס, מהגר עבודה מהודו, שהובא במרמה לישראל. לאלי, הדובר מלאלם בלבד (ניב המדובר באזור בהודו ממנו הגיע) בא לישראל במטרה לפרנס את משפחתו לאחר שביתו חרב באסון הצונאמי. הוא הותיר מאחור אישה ושני ילדים קטנים. הובטח לו שיוכל לעבוד בישראל כדין במשרה חלקית בהשגחה על אדם קשיש אשר דובר את שפתו, וכי ביתר הזמן יוכל לעבוד בעבודות נוספות ולהרוויח כסף רב על מנת לתמוך במשפחתו.

בתמורה להסדרת בואו שילם לאלי, ככל מהגר עבודה המגיע לישראל, סכום עתק, 9000$, שלצורך גיוסו נטל הלוואות ממספר מלווים. אלא שבבואו לישראל גילה לאלי כי ביסודה של הבאתו עומדת לא יותר מתרמית צינית. העבודה שהובטחה לו אינה קיימת, עובדה שבעטייה הוא אף נכפה לסטטוס של שהייה שלא כדין, והפך מועמד למעצר ולגירוש. כל ניסיונותיו של לאלי לאתר מעסיק אחר עלו בתוהו, וזאת משום שהוא אינו דובר כל שפה המאפשרת תקשורת עם מטופל סיעודי.

בכתבתה תיארה צרויה שלו את התופעה הקשה לה נפל לאלי קורבן – תופעה במסגרתה מובאים מהגרי עבודה לישראל מבלי שקיימת כוונה אמיתית להעסיקם, או מבלי שיש להם את הכישורים לעסוק בתחום אליו הובאו, רק על מנת לגבות מהם את סכומי העתק, אותם הם משלמים בתמורה לזכות לעבוד כדין בישראל. עובדים אלה הופכים, לגבי המדינה, שוהים שלא כדין כבר בבואם (מאחר שהם אינם מועסקים בענף שלשמו הובאו), נעצרים ומגורשים מבלי שהיה בידם להשיב ולו שבריר מחובם העצום.

בשנה האחרונה ניהלנו, ועודנו מנהלים, מספר הליכים משפטיים בשמו של לאלי בדרישה כי המדינה תכיר באחריותה למצב הקשה שנוצר בעטייה של מחדלה לפקח כראוי על הגירת העבודה לישראל, וכי המדינה תאפשר ללאלי לעבוד בישראל כדין בעבודה שאינה מצריכה תקשורת מילולית. תחילה עתרנו בשמו של לאלי לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. משנדחתה העתירה, הגשנו בשמו הודעת ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. בהחלטתו מיום 26.5.2009, דחה השופט דנציגר את הבקשה לצו זמני שיאסור על גירושו של לאלי עד להכרעה בערעור. באופן זה, לאלי צפוי להפוך מועמד למעצר וגירוש החל מיום 1.7.2009 (במועד זה רשויות ההגירה צפויות לשוב ולפעול, אחרי תקופת רה-ארגון שהתקיימה בשבועות האחרונים).

חרף הצער על יחסן של רשויות השלטון והמשפט לעניינו של לאלי, התעודדנו מאד מרצונם הטוב ומנדיבותם של מספר אנשים, אשר פנו אלינו לאחר פרסום הכתבה ב"הארץ". הפונים הביעו זעזוע עמוק מסיפורו של לאלי, וביקשו לדעת האם יוכלו לסייע בידו, באופן כלשהו, לרבות בדרך של תרומה כספית. לאחר דיון בדבר עם לאלי, החלטנו לנסות ולגייס עבורו באופן אקטיבי תרומות. התרומות שתיאספנה תשמשנה להשבת חובותיו, וכן – אנו מקווים, אולי באופטימיות – שיהיה בהן די אף על מנת לסייע בידו להתחיל בבניית ביתו תחת הבית שחרב באסון הצונאמי.

אודה לכם מעומק הלב אם תשקלו בחיוב לתרום ללאלי סכום כסף. תרומה בכל סכום שהוא תתקבל בברכה ובהכרת תודה. ניתן לתרום ללאלי בכל אחת מהדרכים הבאות:

1. הפקדה כספית לחשבונו של לאלי בבנק הדואר, שמספרו 21174377 (שמו של לאלי באנגלית כפי שהוא מאויית בדרכונו הוא Laly Kordilamma Lilly Das).
2. שליחת שיק לפקודתו של לאלי למשרדי קו לעובד, בכתובת: קו לעובד, רח י"ל פרץ 17, ת"ד 2319 תל אביב 61022. על השיק יש לכתוב את שמו המלא של לאלי בשפה האנגלית – Laly Kordilamma Lilly Das.
3. מי שגרים או עובדים בשכנות לנו מוזמנים, כמובן, לבקר במשרדנו ולתרום בשיק או במזומן. ניתן להגיע בימים א'-ה' בין השעות 9:00-17:00.
4. העברה בנקאית לחשבון הבנק של אשתו של לאלי, ברשי, על-פי הפרטים הבאים:

Mrs. Breshy. R.
Account no. - 67025103284
State Bank of Travancore
Branch: Balarama Puram
Trivandrum
Kerala, India
(code swift: SBTRINBBVFED)

גם אם אין באפשרותכם לתרום, אנא העבירו את המידע הלאה לרשימת התפוצה שלכם.

תודה מקרב לב.

מזונות

בית הדין הארצי לעבודה תיקן עוול חמור, שגרם המוסד לביטוח לאומי לילדים תושבי ישראל, שמצויים במשמורתם של הורים שאינם מוכרים כתושבים.

על פי החוק, ילד שאינו נהנה מתמיכתו של הורה שחוייב בתשלום מזונותיו, יכול לקבל מן המדינה "גמלה מחליפת מזונות". ההורה האחר, שבמשמורתו הוא נמצא, מקבל עבורו את הגמלה מן המוסד לביטוח לאומי. ואולם, לפי מדיניות המוסד לביטוח לאומי, כאשר ההורה האחר, המשמורן, אינו "תושב ישראל" (כלומר, אינו מחזיק ברישיון ישיבה ארעי לפחות, אפילו אין לו כל אפשרות לקבל כזה) – הילד אינו יכול לתבוע גמלת מזונות מן המדינה. פרשנות המוסד את החוק הינה כי ההורה המשמורן, ולא הילד, הוא "הזוכה" בגמלה, ואם הוא אינו מוכר כתושב ישראל – הוא אינו זכאי לה. הטעם לכך: תשלום גמלאות לא יעשה לידי מי שאינו תושב "תוך הנצחת ישיבתו בארץ".

בפסק הדין שניתן בראשית החודש, דחה בית הדין הארצי לעבודה את פרשנות המוסד לביטוח לאומי, ופסק שהילד ולא ההורה הוא "הזוכה" במזונות, ועל המדינה לשלם את הגמלה לילד, אפילו ההורה שבחזקתו הוא נמצא אינו "תושב ישראל".

יום הפליט 2009

(להגדלה לחצו על התמונה או כאן)