Laissez Passer לסה פסה

יום שני, 26 באוגוסט 2013

צפונות ליבה של המסתננת

בתי המשפט מוסיפים לנהוג לא רק באטימות ביחס לשלילה ממושכת של חירות, אלא גם בהיתממות בשעה שהם דנים בעניינם של "מסתננים".

זו הפעם ענייננו בפסק דינה של השופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שלפני כמה ימים דחתה ערעור מינהלי שהגישה פיורי סולטן, מבקשת מקלט אריתראית המוחזקת במעצר מינהלי לפי החוק למניעת הסתננות זה למעלה משנה.

כיוון שאזרחי אריתריאה אינם מגורשים מישראל זה מספר שנים נוכח הסכנה הנשקפת להם במדינתם, מעצרה של סולטן אינו מקדם במאום את הוצאתה מתחום המדינה. הוא משרת, במקרה הטוב, את טיפוח זקפת הריבונות של מדינת ישראל. פיורי סולטן מסרה כבר לפני שנה, בשימוע שנערך לה על ידי משרד הפנים בסמוך לאחר שנעצרה בגבול, כי אם תחזור לאריתריאה היא צפויה למעצר משום שיצאה ללא היתר מן המדינה. עורך דינה טען בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, כי העובדה שמסרה זאת לנציג מוסמך של משרד הפנים מהווה בקשה למקלט בישראל. היות שבהתאם לחוק למניעת הסתננות, כאשר לא מתקבלת החלטה בבקשת מקלט בתוך תשעה חודשים הדבר מהווה עילה לשחרור ממעצר, הגיעה השעה לשחררה, כך לפי טענת עורך דינה.

אלא שהשופטת שרה דברת לא התרשמה מן הטענה, וקבעה כי מועד הגשת בקשת המקלט לצורך מניין תשעת החודשים הוא חודש פברואר 2013, המועד בו סולטן מילאה את טפסי בקשת המקלט, כלומר יותר מחצי שנה לאחר המעצר ולאחר שמסרה כי תיעצר אם תחזור לאריתריאה. השופטת דברת ציינה:

"אין לצפות שהמשיב יקרא את צפונות ליבו של המסתנן שבאמירה כזו או אחרת יש לראות בקשת מקלט. .. אדם המבקש מקלט צריכה לבוא מפיו אמירה מפורשת של בקשת מקלט ואין לצפות מהמשיב, שיבחן כל אמירה אקראית של המסתנן, אם טומנת היא בחובה בקשת מקלט אם לאו."

מדובר בקביעה מיתממת, במקרה הטוב. האם ייתכן שפיורי סולטן נעדרה במקרה מבית הספר היסודי ביום שבו לימדו בכיתה את הוראות האמנה בדבר מעמדם של פליטים? האם ייתכן שבשל כך היא אינה מכירה את האמנה, ואולי אפילו אינה מכירה את המונחים "פליט" ו"בקשת מקלט", ולכן לא אמרה את מילות הקסם "אני מבקשת מקלט"? האם ייתכן גם שבמקרה, בהיותה באריתריאה או בסיני, לא הצליחה להתחבר לאתר האינטרנט של משרד הפנים ולא קראה את נוהל הטיפול במבקשי מקלט, המפורסם בעברית ובאנגלית, ולכן לא ידעה כיצד מבקשים מקלט בישראל?

האמנה בדבר מעמד שם פליטים מגנה על בני אדם שחייהם, חירותם או זכויותיהם הבסיסיות יעמדו בסכנה מטעמים מסוימים אם יגורשו למדינת מוצאם. אכן, לא כל אדם שייעצר במדינת מוצאו הוא פליט, אך כאשר אדם מוסר במפורש לרשויות בישראל שהוא צפוי למעצר, מוטלת עליהן חובה לברר את הנסיבות העומדות ברקע טענתו. הדברים מתחזקים במיוחד נוכח העובדה שמשרד הפנים מודע היטב לכך שמי שיוצאים מאריתריאה ללא היתר נתפשים על ידי השלטון כמתנגדים פוליטיים וצפויים למעצר בתנאים בלתי אנושיים, ולעתים אף לעינויים או להוצאה להורג. לכל הפחות, מוטלת עליהן החובה ליידע את האדם שטוען כי הוא צפוי למעצר, בדבר האפשרות להגיש בקשה למקלט.

אלא שלא כך מתנהלים הדברים בכלא "סהרונים". ב"סהרונים" רק אדם שממלא טופס באנגלית, שפה שרוב העצורים אינם מסוגלים לקרוא או לכתוב, נחשב למי שהגיש בקשה למקלט. ואולם, מעשה שטן, במועד שבו נעצרו רוב ה"מסתננים", כלל לא היו טפסים זמינים להגשת בקשות מקלט באגפי הכליאה. רק בחודש ינואר הועברו טפסים לאגפי הכליאה שב"סהרונים". אמנם שופטים אחרים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע כבר עמדו על כך שבפועל לפני חודש ינואר 2013 היה בלתי אפשרי להגיש בקשה רשמית למקלט במתקן הכליאה באמצעות מילוי טופס. אך השופטת דברת, מסתבר, אינה מסתפקת ב"אמירה אקראית" שמגלמת אפשרות כי האדם מבקש הגנה, ודורשת מילוי טפסים, שלא היו בנמצא באותה עת.

פסק דינה של השופטת דברת רחוק מלהיות פסק דין עקרוני או מכונן. הוא עוד פסק דין קצר וקטן שמדגים את הסתמיות שבה משרד הפנים ובתי המשפט מתייחסים לחירותם של מי שתויגו כ"מסתננים". אישה יושבת בכלא במעצר מינהלי בלב המדבר במשך למעלה משנה? אז מה. ידוע שבין שהיא תוכר כפליטה ובין שלאו ממילא לא יגרשו אותה בשל מדיניות "ההגנה הזמנית" או "אי ההרחקה" שחלה על כלל אזרחי אריתריאה, נוכח הסכנה הצפויה להם במדינתם, ולכן אין כל תכלית למעצרה מלבד מפגן ריבונות ריק מתוכן? אז מה.

באופן לא מפתיע, השופטת דברת לא מסתפקת בשימוש בביטוי "הסתנן" כפועל, אלא גם בכינוי "מסתנן" כשם עצם. תיוג האדם עצמו בתואר זה מאפשר למערכת כולה, לרבות בתי המשפט, לחשוב על אותם אנשים כעל קצת פחות בני אדם, או לפחות בני אדם "לא חוקיים". המונח "מסתנן" מכונן את "אי החוקיות" לא רק של הפעולה שביצע האדם, אלא את "אי החוקיות" של האדם עצמו והופכת את כל ישותו ל"אי חוקית". כדברי ניקולס דה ג'נובה, תצורות דיסקורסיביות כמו "מסתנן" מגלמות בתוכן טקסט וסאב-טקסט, האשמה ורמיזה, תחביר ויזואלי המחזק את הפטישיזציה של דמויות המייצגות "הגירה בלתי חוקית".

לקינוח, השופטת דברת מטילה הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח על סולטן, על שהעזה לחשוב, לאחר שנת מעצר ללא מעורבות בית המשפט, כי כדאי שעניינה יידון על ידי ערכאה שיפוטית.

הנה (חתולה) מסתננת.

יום שלישי, 30 ביולי 2013

יש שופטים בניירובי

יש שופטים בניירובי, והם אמיצים יותר ומכירים את דיני הפליטים הרבה יותר טוב מהשופטים בירושלים.

ביום שישי האחרון פורסם פסק דינו של בית המשפט בקניה בעניין החלטת ממשלת קניה לאסוף את כל מבקשי המקלט מן האזורים האורבניים במדינה ולתקוע אותם במחנות פליטים, שמהם אסור יהיה להם לצאת ללא אישור.

בשטחה של קניה נמצאים היום כ-600,000 מבקשי מקלט. בסוף שנת 2012 ממשלת קניה פרסמה הודעה, בה נמסר כי מבקשי מקלט לא יוכלו להתגורר עוד בערים, כי לא יתאפשר רישום שלהם בערים, וכי עליהם לעבור למחנות פליטים. בתחילת שנת 2013 הרשויות הודיעו שרשויות הביטחון ירכזו 18 אלף מבקשי מקלט באצטדיון, בו יוחזקו פרק זמן של עד יומיים, ואז יועברו למחנות הפליטים.

ארגון זכויות אדם ומספר מבקשי מקלט הגישו עתירה נגד החלטת הרשויות, ובית המשפט נתן צו ביניים האוסר על מימוש הצעדים עליהם הוכרז עד להכרעה בעתירה (אצלנו בית המשפט העליון מאפשר מעצר מינהלי של למעלה מ-2,000 גברים, נשים וילדים, ואינו ממהר להכריע בשאלת חוקתיות החוק למניעת הסתננות. לא היה עולה על דעתו להקפיא את השימוש בחוק עד להכרעה).

אנו מסוגלים לדמיין את מקבילתה הקנייתית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עומדת, כשכוס משקה קפוא בידה, ומפצירה בממונים עליה לאמץ צעדים משוקצים שונים כדי לאמלל את מבקשי המקלט ולהרתיעם מלבוא לקניה. אנו מסוגלים לדמיין פרקליטה קנייתית עומדת בבית המשפט וצווחת שכולם מסתנני עבודה, הם אינם פליטים, שקניה היא בכלל המדינה המפותחת היחידה, שיש לה גבול יבשתי משותף עם סומליה ואתיופיה (מהן מגיעים רוב מבקשי המקלט לקניה), ושהאמצעי הדרקוני שננקט נועד למנוע השתקעות "מסתננים" בערי קניה.

בית המשפט של קניה לא קיבל את טענות רשויות המדינה, וקבע כי ההכרזה על ריכוז כל מבקשי המקלט במחנות פליטים אינה חוקית. הוא עמד על כך שבהתאם לסעיף 26 לאמנה בדבר מעמדם של פליטים, מובטח למבקשי מקלט חופש תנועה, ושתיחומם במחנות פליטים מהווה הפרה הן של האמנה והן של החוקה של קניה. בנוסף, הוא הסביר שההעברה הכפויה למחנות הפליטים עלולה לעודד מבקשי מקלט לשוב למדינותיהם. "חזרה מרצון" כזו שמתומרצת על ידי הרשויות בקניה, פסק בית המשפט העליון, מהווה הפרה של עקרון איסור הגירוש (non-refoulement), הקבוע באמנת הפליטים.

פסק הדין מבהיר במידה רבה את הפרובינציאליות בה לוקים משרד הפנים והפרקליטות בישראל. באין-ספור הליכים משפטיים טענו פרקליטים כי "ישראל היא המדינה המערבית היחידה שיש לה גבול יבשתי משותף עם אפריקה". קשה שלא לפרוץ בצחוק כששומעים את פרקליטות המדינה מציגה את ישראל כמדינה "מערבית", אבל מילא. החלק המגוחך יותר של הטיעון הוא הבורות שממנה נובעת התייחסות כוללנית ל"אפריקה", אותו גוש שחור ואחיד, לשיטת המדינה, שנמצא אי שם מעבר למצרים.

באפריקה יש מדינות שונות מסוגים שונים. משרד הפנים ופרקליטות המדינה משוכנעים שישראל היא המדינה ה"מערבית" היחידה באזור, ושכל יתר מדינות אפריקה מתבוססות בפיגור חברתי וכלכלי, ולכן רק טבעי שכל אפריקה תרצה לבוא אלינו. תעשו לנו טובה. די להסתכל על הכלכלה המתפתחת של קניה, למשל. מסתבר שגם קניה רואה עצמה "יחידה במינה באזור", הן בשל הפיתוח הכלכלי הטוב ממדינות אחרות באזור והן בשל מצבה הגיאו-פוליטי. וכעת גם די להסתכל על פסיקת בית המשפט שלה.

אצלנו, בתי המשפט מנהלים ריקוד איטי שאינו מוביל לשום מקום עם דיני הפליטים, ומשגל נסוג עם הליכים משפטיים שמעלים שאלות עקרוניות וקשות. בתי המשפט בישראל לא מכריעים על בסיס דיני הפליטים אלא על בסיס תחושות בטן. כשהם כבר מעזים להתמודד עם דיני הפליטים הבינלאומיים, התוצאה היא בסופו של דבר פסיקה שיש בה הרבה "מחד... ומאידך..." ללא אומץ לקבוע מהו הדין ולומר אמירות מפורשות שיחייבו את המדינה לנהוג באופן מסוים. לעומתם, בית המשפט של קניה הראה שהוא מסוגל לנתח בצורה מרשימה למדי את דיני הפליטים במשפט הבינלאומי, לקבל החלטות אמיצות ואף להתמודד עם הממשלה בסוגיות לא פשוטות, שיש להן השלכות נרחבות גם על תושבי המדינה וגם על זכויותיהם הבסיסיות של מבקשי מקלט.

האם זה יכול לקרות גם אצלנו? אשרי המאמין.

הנה חתול מקניה.

יום שלישי, 23 ביולי 2013

הומואיות עם אישיות פסיכופטית

לפני שבועות ספורים בית המשפט העליון בארה"ב קבע בפסק הדין בעניין וינדזור, כי סעיף 3 לחוק המכונה DOMA, שמנע הכרה בנישואי בני זוג מאותו המין לצורך זכויות שמעניק הממשל הפדראלי, אינו חוקתי ובטל. יומיים לאחר מכן כבר שמענו שרשויות ההגירה העניקו לראשונה מעמד לבן זוג הנשוי לאזרח ארה"ב. כן, בארה"ב, בניגוד לישראל ולרוב מדינות אירופה, זכויות הגירה מוענקות רק במקרים של נישואי בני זוג, ולא כאשר מדובר בידועים בציבור. כל עוד נאסר על הממשל הפדראלי ב-DOMA להכיר בנישואין, נחסמה דרכם של בני זוג להטב"קים להגר לארה"ב ולחיות עם בנות או בני זוגן. כעת, מי שמוכנים להיכנס למוסד הנישואין המאובן, יכולים לקבל מעמד. ובינינו, מאובן ובעייתי ככל שיהיה, מדובר במחיר לא גבוה במיוחד כדי לקבל מעמד בארה"ב.

אלא שיש מי שעדיין מתעקשים להילחם מלחמות מאסף. במאמר דעה שפרסם ביום רביעי האחרון בניו יורק טיימס, הסביר שר המשפטים לשעבר, אלברטו גונזלס, מדוע גם לאחר פסיקת בית המשפט העליון אין מקום לאפשר לאזרחי ארה"ב להקנות מעמד לבני זוגם בני אותו המין. לטענת גונזלס, ששימש בתפקידו תחת ממשל בוש את צ'ייני, גם לאחר פסיקת בית המשפט העליון, את המונח "spouse" שבחקיקת ההגירה של ארה"ב יש לפרש כבני זוג נשואים בני המינים השונים.

גונזלס מגיע למסקנה זו תוך היסמכות על פסק דין אדאמס, שניתן על ידי אחד מבתי המשפט הפדראליים לערעורים לפני יותר מ-30 שנים. באותו מקרה נדחתה בקשתם של אזרח אמריקאי ובן זוגו הזר (שהצליחו באופן לא ברור להשיג רישיון נישואין ממדינת קולורדו) להסדיר את מעמדו של בן הזוג. לשיטתו, כיוון שפסיקה זו מעולם לא נהפכה, היא עדיין תקפה. אך נראה שגונזלס פשוט לא הפנים את השינוי שפסיקת בית המשפט העליון חוללה. בפסק דין אדאמס משנת 1982 בית המשפט לערעורים קבע שהביטוי "spouse" מתייחס לבני זוג נשואים, ושהמונח "נישואין" משמעו מערכת יחסים בין גבר לאישה. אלא שההגבלה של מונח זה ליחסים בין גבר לאישה היא בדיוק מה שנפסל לפני כמה שבועות על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין וינדזור.

פסק דין אדאמס, שעליו מתבסס גונזלס במאמר הדעה, סומך את מסקנתו כי חוקי ההגירה אינם חלים על בני זוג מאותו מין בין השאר על פרשנות חוק ההגירה האמריקאי, שהייתה מקובלת אז, לפיה הומוסקסואליות היא עילה לשלילת זכותו של אדם להיכנס לארה"ב. זאת תוך הפנייה לפסק דין של בית המשפט העליון משנת 1967, פסק דין בוטילייר, שקבע כי סמכותן של רשויות ההגירה לסרב להכניס אדם עם "אישיות פסיכופטית" (באנגלית "afflicted with a psychopathic personality" שהופיע בסעיף 212 לחוק ההגירה האמריקאי באותה תקופה), משמעה כי אין להכניס לארה"ב הומואים, משום שהם, כמובן, בעלי אישיות פסיכופטית.

ברור שאיש משמרני ממשל בוש לשעבר, אפילו אלברטו גונזלס, לא היה מעלה על דעתו לטעון היום שחוק הנוקב בביטוי "אדם עם אישיות פסיכופטית" מתייחס ללהטב"קים. אלא שאת מה שאי אפשר לומר במפורש היום, גונזלס עושה באמצעות רטוריקה שעניינה הוא הזכות הרחבה של הקונגרס להטיל מגבלות על הגירה. אולם ברגע שהוא מבסס את מסקנתו המשפטית על אותה פסיקה עתיקה הוא חושף את הסיבה האמיתית העומדת, כנראה, ביסוד הגישה המשפטית שהוא נוקט בה.

הרפובליקאים לא שמחים. תודה לאל שגונזלס כבר אינו שר המשפטים.

הנה חתול.

יום ראשון, 21 ביולי 2013

מעשה באופניים

לפני מספר חודשים פרסמנו כאן פוסט על הנוהל החדש, המאפשר לעצור לפי החוק למניעת הסתננות מבקשי מקלט שנחשדו בעבירה פלילית המסכנת את שלום הציבור, כאשר אין בידי המדינה די ראיות להעמידם לדין או כאשר אין עניין לציבור בהעמדה לדין. מעצר לפי החוק למניעת הסתננות, אנחנו מזכירים, משמעו מעצר מינהלי, מעצר ללא משפט, לפרק זמן של שלוש שנים לפחות של מי שאין אפשרות לגרש אותם משום שישראל מכירה בכך שגירושם עלול להעמידם בסכנת חיים.

מספר חודשים לאחר מכן הבאנו כאן את סיפורה של סנאיט טספהונה, מבקשת מקלט מאריתריאה שבית המשפט העליון אישר את מעצרה המינהלי הבלתי מוגבל בזמן לאחר שהודתה שרכשה רישיון עבודה מזויף כדי שתוכל להצליח לשרוד (באמצעות עבודת ניקיון עבורה שולם לה פחות משכר מינימום). לא רק סנאיט טספהונה, אלא מאות מבקשי מקלט נוספים, שנחשדו בביצוע עבירות פליליות אך אין די ראיות להעמידם לדין פלילי או שאין עניין לציבור בהעמדתם לדין, נעצרו מכוח החוק ומוחזקים במחנה הכליאה "סהרונים" בתנאים קשים. איש אינו פועל לגרשם, משום ישראל מחילה עליהם מדיניות המכונה "הגנה זמנית" או "מדיניות אי הרחקה".

משרד הפנים התרשם שבית המשפט לא מתרגש ממעצר מינהלי שמחליף את ההליך הפלילי כאשר מדובר ב"מסתננים", והחליט לעשות כעת צעד נוסף. לפני מספר שבועות פורסם שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין (או למעשה, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר) אישר נוהל חדש. כעת על מנת לעצור מבקשי מקלט במעצר מינהלי, אפילו לא נדרש חשד לעבירה פלילית המסכנת את שלום הציבור. די בחשד לביצוע עבירה כלשהי. הנוהל מדגיש במיוחד חשד לעבירות של גניבת טלפונים סלולריים וגניבת אופניים.

אלא שהשבוע הסתבר שמשרד הפנים לוקח את הנוהל עוד צעד. ביום חמישי האחרון הסתובבו שוטרים בדרום תל אביב ועצרו מבקשי מקלט שברשותם אופניים אך אין בידיהם קבלה המוכיחה שרכשו אותם. הגיוני, לא? אם אתה שחור חזקה עליך שהרכוש שברשותך גנוב, אלא אם הוכחת אחרת. אגב, אין לנו מושג היכן הקבלות, שניתנו לנו כאשר רכשנו את הסמארטפונים שלנו ואת אופנינו. כנראה בפח. תודה לאל שאנחנו לבנים ואף שוטר לא יעלה על דעתו לבקש מאיתנו קבלה ולעצור אותנו לאחר שנודיע לו שאין לנו כזו.

התנהלות משרד הפנים בחסות החוק למניעת הסתננות היא מופקרת. בכל פעם נבחרים אמצעים חדשים, מופרעים מקודמיהם, ובכל פעם, נוכח אדישות בתי המשפט ביחס לצעדים אלה, מאומץ צעד קיצוני מקודמו. היועץ המשפטי לממשלה ומחלקת הייעוץ במשרד המשפטים, במקום לרסן את ההתנהלות הפרועה של משרד הפנים, משמשים להקת מעודדות אקטיבית, שאף עוזרת בגיבוש נהלים והכשרת שרצים.

סיפרנו כאן כיצד הנוהל בנוסחו הקודם מסיר מעל מבקשי המקלט את ההגנה שהמשפט מעניק ומפקיר אותם לאלימות הריבון, מוציא אותם מן הכלל, הופך את ההוצאה מן הכלל לכלל, מפשיט מבקשי מקלט מכל הקשר חברתי ופוליטי ומציב אותם בשטח ההפקר של המרחב הפוליטי והמשפטי. את הנוהל החדש, המאפשר לעצור לנצח את כל מי שאין בידו קבלה המאשרת כי הרכוש המצוי בידיו אכן שלו, ניתן להבין על רקע זה כעוד דרך לבדל את מבקשי המקלט ולהציב אותם מחוץ לכל הקשר חברתי ותרבותי. אם מבקשי מקלט המחזיקים טלפונים ניידים או אופניים ללא קבלה צפויים למעצר מינהלי, משמעות הדבר היא כי הם פשוט אינם יכולים להחזיק ברכוש מסוגים מסוימים, שכולנו רשאים להחזיק בו.

הבלוג פותח בפני קוראיו את פינת הרולטה - נחשו מה יהיה הצעד הבא. ההימור שלנו - מבקשי מקלט שלא יוכלו להציג קבלות המוכיחות כי רכשו את הבגדים שלגופם ייעצרו. כך נבטיח כי כל מבקשי המקלט יסתובבו בעירום. או שאולי, בעצם, כך נבטיח כי כל מבקשי המקלט שיסתובבו לבושים ייעצרו בגין עבירת גניבה, וכל מבקשי המקלט שיסתובבו בעירום ייעצרו בגין התערטלות במקום ציבורי.

הנה גרניטה.

יום ראשון, 14 ביולי 2013

נקייה משחורים ודמוקרטית

היום פורסם בגלי צה"ל שמשרדי תיווך של דירות בדרום תל אביב מפרסמים להשכרה "דירות נקיות". לפי אתר האינטרנט של גלי צה"ל, בשיחת טלפון אל אחד ממשרדי התיווך נמסר, כי "לא נותנים לעובדים זרים לשכור את הדירות. אם לאנשים זרים, אז לנפאלים פיליפינים - אנשים נורמלים". מי ששמע את השידור ברדיו יכול היה לשמוע שבסוף משפט זה הוסיף המתווך, שהוקלט בסתר, "לא לשחורים". מטעמים לא ברורים שתי המילים הללו הושמטו מן הדיווח באתר האינטרנט של התחנה.

יש להניח שלא נשמע את ראש הממשלה, נשיא המדינה או גורם בכיר אחר מגנה את התופעה. מי שעוקב אחר מה שמתרחש כאן לא צריך להתפלא. אם מדינת ישראל סבורה שמקומם של כל מבקשי המקלט במעצר מינהלי בכלא לוהט בלב המדבר, מדוע אין זה לגיטימי שגורמים פרטיים מכריזים שלא ישכירו להם דירות? אם משרד הפנים מתעקש על מדינה נקייה ממבקשי מקלט, מדוע שמתווכים לא יצהירו על מבצע דיור נקי מ"מסתננים"?

מדינת ישראל דוהרת בחודשים האחרונים במדרון ההתעללות במבקשי מקלט באופן שגורם לנו להתגעגע אל שר הפנים לשעבר אלי ישי. ישי הגזען הקפיד אמנם להתבטא בפרופיל גבוה בענייני המאסת חייהם של מבקשי מקלט, מחלות ועוד. אך מחליפו, שנמנע מהצהרות דרמטיות, מקדם יחד עם הדרג המבצע, מדיניות שעוד לא נראתה כאן. המדינה פועלת במרץ כדי לקדם עסקאות נשק, שנועדו לשכנע דיקטטורים לנקות את ישראל מהפסולת הבלתי רצויה שחיה בה. היועץ המשפטי לממשלה, משנתו ועוד כמה עוזרונים מייצרים עבור משרד הפנים בשבועות האחרונים נהלים חדשים, כמו הנוהל המאפשר מעצר ללא משפט לתקופה בלתי מוגבלת של מי שנחשד בעבירות קלות כמו גניבת טלפון או אופניים, או נוהל המאפשר "החזרה מרצון" של מבקשי מקלט (רצון חופשי לחלוטין - בחירה בין הירקבות אינסופית בכלא הישראלי לבין סכנת רדיפה במדינת המוצא). כל אותם אנשים במשרד המשפטים ודאי ישנים היטב בלילה, כשהם מספרים לעצמם שהם רק הטכנאים הקטנים שמסייעים לבצע את מה שמישהו אחר החליט, כנהוג במקומותינו.

רעיון המרחבים הנקיים אינו חדש, ואין להתפלא שהוא הגיע כעת גם אל ה״מסתננים״. כידוע, אחד המועמדים לתפקיד הרב הראשי, שמואל אליהו, קרא בעבר להימנע מהשכרת דירות לערבים. גם בקרב מי שגינו אותו היתה מי שכבר הביעה את תמיכתה בזכותם של תושבי ישובים קהילתיים להחליט שאינם רוצים ערבים ובזכותן של עיריות להחליט שאינן רוצות בבתי הספר שבתחומן ילדים מבקשי מקלט.

הנה חתול נקי.