אין בנמצא לאום ישראלי

רק אתמול בבוקר הכרזתי שישראל היא מדינת הגירה, אבל לאום ישראלי, כך התברר לפנות ערב, עדין אין.

בשנת 1972 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של גאורג רפאל טמרין, שדרש להצהיר, כי הוא שייך ללאום הישראלי. בית המשפט שלל את קיומו של לאום ישראלי הנפרד מן הלאום היהודי, וקבע שפירוד שכזה "יפצל ויפלג לשני לאומים - יהודי מזה, וישראלי מזה. פילוג כזה, אילו התהווה חלילה, היה עומד בסתירה למטרות הלאומיות, שבגללן הוקמה המדינה... התוצאות שהיו עלולות לנבוע ממנו, משמעותן סיכול המטרות ההן וחתירה מתחת לאחדותו של העם היהודי כולו. לפיכך, אם קיים היום בארץ - 23 שנים בלבד אחרי הקמת המדינה - קומץ אנשים - ואפילו יותר מזה - המבקשים להיבדל מהעם היהודי ולקנות לעצמם את המעמד של אומה ישראלית נפרדת, כי אז מגמה ספרטיסטית זו, אין לראותה כמגמה לגיטימית ומן הנמנע להכיר בה, באשר העקרון של זכות ההגדרה העצמית הלאומית אינו יכול לשמש לה צידוק".

חלפו מאז 35 שנים. 21 אזרחים ישראלים, ביניהם פרופ' עוזי אורנן, אורי אבנרי, שולמית אלוני, אלון אולארצ'יק, יהושע סובול ועאדל קעדאן, פנו לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה דומה: להצהיר, כי לאומם הוא ישראלי. הקבוצה עתרה קודם לכן לבג"ץ בדרישה להורות למשרד הפנים לשנות את הרישום. בג"ץ המליץ בפניהם למשוך את עתירתם, ולפנות תחת זאת בבקשה לבית המשפט המחוזי. פסק הדין, בו יקבע שלאומם הוא ישראלי, הנחה אותם בג"ץ, יוכל לשמש תעודה ציבורית לצורך שינוי מרשם האוכלוסין.

הבקשה הגיעה בפני השופט נעם סולברג, שהחליט שלא לדון בה, משום שלטעמו "איננה שפיטה".

משרד הפנים והיועץ המשפטי לממשלה טענו במסגרת ההליך, שקביעה שיפוטית בדבר קיומו של לאום ישראלי "חותרת תחת יסוד הקמתה של מדינת ישראל... אינה משקפת את עמדות הרוב היהודי במדינת ישראל, כמו גם את עמדות המיעוטים, הערבים והדרוזים, באשר לזהותם הלאומית והאתנית, והיא עומדת בסתירה להכרזת העצמאות".

השופט סולברג סבר, ש"יש ממש בטענות אלה", והכריע ש"אופיה הדומיננטי" של השאלה "הוא ציבורי, אידיאולוגי, חברתי, היסטורי ופוליטי, ואיננו משפטי... להצהרה בדבר קיום לאום ישראלי ישנן השלכות כבדות משקל על זהותה של מדינת ישראל; בעיני עצמה, בעיני אזרחיה ותושביה, בעיני העם היהודי בתפוצות, ובעיני אומות העולם".

למעשה, קבע השופט סולברג, מזה מספר שנים אין רושמים עוד את פרט הלאום בתעודת הזהות, אלא רק במרשם האוכלוסין. "הדעת נותנת כי לא אל אותו רישום נסתר נשואות עיניהם של המבקשים, אלא להצהרת בית המשפט הפומבית ולהכרה הציבורית הכללית בדבר היווצרותו של לאום ישראלי... דומני, כי אם אכנס בעובי הקורה ואפסוק אם קיים לאום ישראלי, אם לאו, אגרום לפגיעה באֵמון הציבור בשפיטה... מכיוון שההיבט הדומיננטי של הסוגיה הנדונה הוא לבר-משפטי, אין לבית המשפט יתרון יחסי על פני אחרים, ודעתו-שלו אינה בהכרח הדעה ה'נכונה'. בנסיבות שכאלה שב ואל תעשה עדיף על פני קום עשה... אין בנמצא - מבחינת החוק והמשפט - לאום ישראלי, ואל לו לבית המשפט לברוא בריאה שכזו יש מאין; לחוקק במקום לשפוט".

כיצד בכל זאת מתמודד השופט סולברג עם כך שבעניין טמרין דן בית המשפט בשאלה לגופה? "בבקשה הנדונה כאן, חברו להם יחדיו כאמור בני דתות, תרבויות ולאומים שונים, יהודים, ערבים, דרוזים ועוד, מה שאין כן בבקשה שנדונה בעניין טמרין, שדוּבּר בה ביהודי בלבד. לא דומה אפשרות להכרה בלאום ישראלי לגבי יהודי, להכרה בלאום זה לגבי בני לאומים שונים כנ"ל". מלים אחרות: השופט סולברג נדרש להכריע האם ערבים הם ישראלים, ודי בכך על מנת שיקבע שהשאלה איננה שפיטה.

אם תשאלו אותי, המבקשים הם ישראלים מאין כמותם. רק ישראלים מנהלים מאבקים אובססיבים סביב פרטי הרישום במרשם האוכלוסין. אין צורך בהוכחה נוספת.

בעקבות הפרסום אצלנו: בדרכי נעם? (חן שליטא, מגזין G (גלובס), 11.10.2009)

חכמה ופולשנית

בריטניה החליטה לפני חודשים אחדים להנפיק לאזרחיה ולמהגרים השוהים בתחומה תעודות זהות. מהגרים יחוייבו לקבלן ולשאת אותן החל מחודש נובמבר 2008. אזרחים לא ידרשו לכך בשלב זה (זולת אזרחים העובדים בשדות התעופה), והממשלה שוקלת האם לחייבם בחקיקה. כל תעודה תכלול שבב, בו תאוחסן טביעת אצבעו של המחזיק בה. גורמים ליברלים מתנגדים. נשיאת תעודות זהות נתפסת על ידי רבים כהתערבות טוטאליטרית בחיי הפרט. הויכוח בעניין נשיאת תעודות זהות בבריטניה נמשך שנים ארוכות מאוד.

בשעה שאזרחי בריטניה סרבו לשאת תעודות זהות, הקפיד המנדט הבריטי בארץ לחייב בכך את נתיניו. הדין הישראלי המשיך באותה מסורת: כל תושב וכל אזרח בן שש עשרה ומעלה חייב להחזיק בתעודת זהות בכל עת. במקום להתנער מן הירושה שהותיר המשטר הצבאי המנדטורי, הפך העיסוק בתעודת הזהות לאובססיה של ממש. פיסת הנייר המנויילנת, שאמורה היתה לשמש לזיהוי בלבד, נהנית מכוחות מאגיים מכונני זהות.

היא מחולקת בבתי הספר בטקסים אוויליים ולאומניים. המבקשים לרכוש מעמד בישראל לומדים במהרה, שלא אישור בקשתם הוא שמשנה את מעמדם והופכם "חברים במועדון", אלא קבלתה של התעודה. השאלה מי לנו ומי לצרינו מוכרעת לא אחת על יסוד צבעה של התעודה. "תעודה כחולה" מעניקה חותם של כשרות. סביב הפרטים שנרשמים או לא נרשמים בתעודה – המעמד האישי, הלאום ושם המשפחה - ניטשים מאבקים, שמוצאים את דרכם פעם אחר פעם אל בית המשפט. כדברי שופט בית המשפט העליון מישאל חשין: "מאז ראשית ימיה של המדינה מתדפקות על דלתו של בית המשפט, שוב ושוב, עתירות הכורכות את נושא מרשם האוכלוסין – המרשם בספרי המדינה והמרשם בתעודות הזהות – עם זהותה של המדינה ועם זהותם של העותרים."

התפקיד המכונן לו זכתה התעודה בעיצוב הזהות הפך את החזקתה לברורה מאליה, ולעניין שאין מהרהרים אחריו. הסוגיות שמעסיקות את אזרחי בריטניה – הדרישה לשאת תעודה והפגיעה בחירויות הפרט שנלווית לכך – אינן מטרידות בישראל את איש.

מזה כמה שנים פועלים במשרד הפנים להנפקתן של "תעודות זהות חכמות", שתכלולנה מידע אישי מוצפן. הטעם לכך, כך נטען, הוא הקלות בה מזויפות תעודות הזהות כיום לצרכים עבריניים ולהגירה שלא כחוק. "התעודות החכמות" טרם הונפקו, ואולם השבוע התבשרנו על יוזמת חקיקה ממשלתית, שתתיר לכלול בתעודות הזהות ובדרכונים דרכי זיהוי ביומטריות – מאפיינים ביולוגיים או פיזיולוגיים, אשר מאפשרים זיהוי באמצעים ממוחשבים. לפי תזכיר החוק (טיוטה של הצעת חוק, שטרם הונחה על שולחן הכנסת), למשרד הפנים יינתנו סמכויות ליטול שתי טביעות אצבעות וצילום של תווי הפנים, אשר ישמרו על גבי התעודות ובמאגר מרכזי. המאגר נועד לאפשר למשרד הפנים זיהוי בעת הנפקת תעודות חדשות, ואולם הוא יהיה פתוח גם בפני השב"כ ובפני המוסד לצורך פעילותם, ובאישור בית המשפט אף בפני המשטרה. רשויות נוספות תוכלנה לקבל בעתיד היתר להשתמש בתעודות, אשר אמורות לסייע לאזרחי ישראל ולתושביה לבצע פעולות ולקבל שירותים ממשלתיים מקוונים.

קידמה טכנולוגית ויעילות ביורוקרטית בחסות "האח הגדול" משתלבות בחשש הגובר והולך בישראל ובעולם המערבי מפני מהגרים. לפי פרסומים, החל משנת 2009 ארה"ב והאיחוד האירופי לא יאפשרו כניסה של אזרחים זרים שאינם נושאים דרכונים ביומטריים.

בית משפט להגירה של מי שאינם יהודים

מי היה מאמין שפרידמן יעשה ג'סטה שכזו לבית המשפט העליון?

ביום ראשון בצהרים צפויה ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לאשר את בקשת שר המשפטים בהסכמת נשיאת בית המשפט העליון: להכפיף כמעט את כל סמכויות משרד הפנים בעניינים של הסדרת מעמד בישראל של מי שאינם יהודים, לביקורתם של בתי המשפט המחוזיים, היושבים כבתי משפט לעניינים מינהליים. בבג"ץ נפטרים באחת מכמעט 800 תיקים בשנה, מן השנואים ביותר על השופטים. אם אתם מזדמנים לאיזור בית המשפט העליון ביום ראשון אחר הצהריים, היזהרו מן הפקקים של בקבוקי השמפניה שיתעופפו שם לכל עבר.

החל מראשית חודש ינואר 2008 בג"ץ ידון כערכאה ראשונה במעמד לזכאי חוק השבות, בסוגיות אזרחות שאינן קשורות במעמד לבני זוג (למשל, אזרחות לילדים של אזרחים ישראלים), ובסוגיות של מרשם האוכלוסין שנוגעות לדת וללאום (כמו רישום גיורים במרשם).

כל יתר סוגיות המעמד בישראל תידונה בבתי המשפט לעניינים מינהליים. מלים אחרות: בתי המשפט לעניינים מינהליים יהפכו לבתי משפט להגירה של מי שאינם יהודים. כיום דנים בתי המשפט לעניינים מינהליים בעתירות שעניינן כניסה לישראל ותושבות בה, אבל לא בעניינים של אזרחות. החל מחודש ינואר ידונו גם בעניינים של הסדרת מעמדם של בני זוג לא יהודים שנשואים לאזרחים ישראלים, ובכל העתירות שעוסקות בבקשות למעמד בישראל של פלסטינים.

להתדיינות בסוגיות של הגירה בבתי המשפט לעניינים מינהליים יש, כצפוי, יתרונות וחסרונות. הדיונים בבתי המשפט לעניינים מינהליים נקבעים, בדרך כלל, לאחר תקופה קצרה, והתיקים מוכרעים בזריזות. מאידך, מרבית שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים רגישים לזכויות אדם עוד פחות משופטי בג"ץ.

בעיה חמורה יותר היא יחסו של משרד הפנים לפסיקת בתי המשפט לעניינים מינהליים. הוא אינו רואה עצמו מחוייב להלכות עקרוניות שנפסקו על ידי בתי המשפט לעניינים מינהליים. משרד הפנים רשאי, כמובן, לערער על הפסיקה לבית המשפט העליון, ואולם במקרים רבים הוא מחליט שלא לעשות זאת. הוא בוחר להתעלם מן ההלכות שנפסקו, ודבק במדיניותו. אם העניין שב ועולה לדיון, הוא חוזר על עמדתו, שנדחתה בפסיקה, ואינו מהסס לטעון, שהפסיקה שגויה.

זוהי פשוטה כמשמעה התנהלות מופקרת, ששמה ללעג את בתי המשפט לעניינים מינהליים ומעקרת כל סיכוי למיגור של מדיניות פסולה ולשינוי. לפני שמרחיבים את סמכויות הביקורת של בתי המשפט לעניינים מינהליים בסוגיות של מעמד בישראל כדאי שוועדת החוקה של הכנסת תידרוש ממשרד הפנים להתחייב להישמע לתקדימיהם.

עדכון (28.10.2007): ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת אישרה את העברת הסמכויות החל מראשית חודש מרץ 2008. הסמכות לדון בכל ענייני מרשם האוכלוסין נותרה לעת עתה בבג"ץ.

בעקבות הפרסום אצלנו: בית משפט ללא יהודים (שחר אילן, הארץ, 29.10.2007)