הנשיא גרוניס

בעוד מספר שעות יושבע השופט גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, תפקיד בו ישמש קרוב לשלוש שנים. לכבוד המאורע אנו מביאים לקט קצר של פסקי דין, בהם אמר השופט גרוניס את דברו בענייני הגירה ומעמד בישראל.

-----
"המערער, אשר כיום הינו כבן 11 שנים, חי כל חייו בישראל, דובר את השפה העברית ולומד בבית הספר ביאליק בעיר תל אביב-יפו. ... המקרה שלפנינו אינו מקרה קל מהבחינה האנושית. אין חולק כי המערער מעורה בחברה הישראלית וקשור לישראל. ישראל הינה המדינה בה גדל והתחנך. ניתוקו של המערער עם הוריו מישראל יגרום לו בוודאי קשיים לא מבוטלים. ... ברם, אין בו מאפיין ייחודי ושונה מכל אותם מקרים אחרים של קטינים שלא מתקיים לגבי הוריהם התנאי של כניסה באופן חוקי לישראל. ... הערעור נדחה אפוא."

השופט גרוניס מאשר שלא להקנות מעמד לילד בן 11, בן להורים פיליפינים, שנולד וגדל בישראל, עע"ם 1086/09 קרוז נ' שר הפנים (7.7.2009).

-----
"המקרה מעורר התלבטות קשה. הנטייה המתבקשת, והייתי אומר אף הטבעית, היא לפסוק לזכותם של המערערים. זאת, נוכח התוצאה הקשה מבחינת המערערים 2 ו-3 של דחיית טענותיהם. דא עקא, לא ניתן להתעלם מן ההיבט העקרוני של העניין ומהשלכות הרוחב של פסיקה המקבלת את טענותיהם. ... הכרעה לזכות המערערים, המתקבלת על ידי בית המשפט העליון על רקע הוראות החוק והתקנות, אינה יכולה להיות מצומצמת לעניינם של המערערים 3-2 בלבד. ברור, כי בשכונת ואדי חומוס, מקום מגוריהם של המערערים 3-1, חיים אחרים שמצבם דומה. גם אם טרם התנהלו הליכים משפטיים מטעמם של אותם אחרים, הרי חובה עלינו לצפות אפשרות שהסוגיה תחזור ותעלה."

השופט גרוניס משאיר ללא מעמד תאומים בני 15, תושבי מזרח ירושלים, שהוריהם ואחיהם תושבי קבע בישראל, כלואים בצד הישראלי של גדר ההפרדה, ללא מעמד, ללא זכויות סוציאליות ורפואיות וללא אפשרות להסתובב בשכונת מגוריהם ללא חשש מהרשויות, משום שבטח יש עוד כמותם, עע"ם 1966/09 עטון נ' שר הפנים (22.11.2011).

-----
"טענות מעין אלה שמעלה המבקשת יכולות להיות מוצגות, למרבה הצער, על ידי לא מעט אנשים ממדינות שונות בעולם. אולם, אין בכך כדי להצדיק הפיכתה של ישראל לארץ מקלט במקרים דוגמת זה של המבקשת."

השופט גרוניס מאשר לגרש, לפני בירור טענותיה בערעור, מבקשת מקלט הטוענת, כי נשקפת לה סכנה במדינת מוצאה מידי בעלה וכי הרשויות לא יגנו עליה, משום שבטח יש עוד כמותה, בש"ם 9223/11 OSALONI נ' משרד הפנים (13.12.2011).

-----
"המבקשת 1 שהתה בארץ באופן בלתי חוקי במשך כשבעה חודשים וזאת לאחר שעזבה את מעבידיה החוקיים, ואף לאחר שניתנה לה הזדמנות למצוא מעסיק חוקי חלופי. יצוין, כי על פי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק חלה על העובד חובה לפנות ללשכת מינהל האוכלוסין על מנת לבקש אישור לעבוד אצל המעסיק החלופי אותו הוא מצא."

השופט גרוניס מאשר לגרש, לפני בירור טענותיה בערעור, עובדת בתחום הסיעוד שאיבדה את מעמדה בשל הסדר הכבילה, לפני שזה נפסל על ידי בית המשפט העליון, עע"ם 7583/04 קוראג'ה נ' משרד הפנים (27.8.2004).

-----
"על המבקשת להודיע עד ליום 12.4.2007 האם מעדיפה היא לצאת מן הארץ באופן מידי (ולשם כך יהא צורך לבטל את הצו הארעי האוסר הרחקה) או שמעוניינת היא להישאר בארץ עד להכרעה בערעורה, תוך שהיא מוחזקת במשמורת."

השופט גרוניס מאפשר לבת זוגו של אזרח ישראל לבחור האם להישאר בארץ לדיון בערעור שהגישה, עע"ם 2005/07 אנאסון נ' שר הפנים (4.4.2007).

-----
"העובדה שהרשויות מוכנות לקחת סיכון מסוים במתן היתרי כניסה לישראל אינה מחייבת אותן ליטול סיכון מוגבר הנובע ממתן רישיון נהיגה. ... מתן 'תיעוד ישראלי' לתושבי האזור על ידי המדינה עלול ליצור סיכון מוגבר. ... יש לזכור, כי מדובר באלפי אנשים השוהים בישראל ונמצאים במצב דומה לזה של העותרים. אילו היה מדובר במספר קטן של אנשים, אפשר שהטענה בעניין הצורך בעריכת בדיקה אינדיווידואלית היתה בעלת משקל רב יותר."

השופט גרוניס קובע שמתן רישיון נהיגה לפלסטיני, אשר שוהה בישראל כדין ומטופל בילד ישראלי נכה שזקוק לבדיקות תכופות, מהווה סיכון, ואין אפשרות לבדוק את עניינו באופן אישי, בג"ץ 5539/05 עטאללה נ' שר הבטחון (3.1.2008)

-----

"לא ניתן להתעלם מן הסכנות הביטחוניות הטמונות בכניסה של אלפי נתיני אויב לשיטחה של ישראל. ... כניסה של אלפי בני זוג לתחומי ישראל, כאשר המטרה היא להשתקע בארץ ולקבל, בסופו של הליך, אזרחות או תושבות קבע, דורשת התייחסות מיוחדת."

השופט גרוניס מאשר למנוע באופן גורף איחוד משפחות של פלסטינים עם בני זוגם וילדיהם הישראלים (סיבוב ראשון), בג"ץ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (14.5.2006).

-----
"'זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית'. ... לעניין זה אין לי אלא לחזור ולהזכיר את הנזק הוודאי שייגרם כתוצאה מכניסתם ארצה של אלפי פלסטינים, שיקבלו מעמד של תושבי קבע או אזרחים, כתוצאה מנישואיהם לאזרחי ישראל. על בסיס נתוני העבר, אין ספק ששיעור מסוים מאלה יהיה מעורב במעשי טירור. אכן, השיעור באחוזים של המעורבים בטירור צפוי להיות נמוך מאוד, ואפילו מזערי. עם זאת, אף שלא ניתן להעריך את היקף הנזק שייגרם, ברי כי הוא יתרחש."

השופט גרוניס מאשר למנוע באופן גורף איחוד משפחות של פלסטינים עם בני זוגם וילדיהם הישראלים (סיבוב שני), בג"ץ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.1.2012).

גטו

ואולי ואדי חומוס אינו בידינו? ביום בו ניתן פסק דינה של השופטת צור, בו נקבע שבואדי חומוס - מובלעת שבין צור באהר שבירושלים המזרחית לבין גדר ההפרדה - יחול הדין הישראלי, ניתן פסק דין נוסף על ידי השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שקביעתו הפוכה. בעניין שבפני השופט סולברג נדונה בקשתו של תושב קבע, המתגורר בואדי חומוס, להסדיר את מעמדם של ילדיו. השופט סולברג דחה את העתירה:

"מיום לידתם של העותרים [הילדים] ועד היום, הם מתגוררים מחוץ לתחום ריבונותה של מדינת ישראל. גם הוריהם אינם מתגוררים בישראל. הבית שבו הם מתגוררים - על כך אין מחלוקת - אינו בתחום ישראל. נסיבות העניין דנן אינן מעוררות אפוא את הטעמים שמצדיקים את מתן המעמד [...]. הילדים גדלים עם הוריהם, חיים במחיצתם חיי משפחה שלמים, והתא המשפחתי מאוחד. אין הצדקה, מן הבחינה המשפחתית, ובהתחשב בטעמים העומדים בבסיס התקנה, ליתן להם מעמד בישראל.

[...]

העותרים קובלים על המצב שאליו נקלעו, כאשר גדר ההפרדה תוחמת אותם ממזרח, והמקום היחיד שאליו הם יכולים לפנות לכל ענייניהם הוא ירושלים, שבה אין להם מעמד. אכן, המצב הזה מסובך ומעיק. גדר ההפרדה יצרה קשיים, משפטיים ואנושיים. יש לזכור כי תושבי הכפר הם שעמדו על הזזתה דרום-מזרחה, כדי שכל בתי הכפר יהיו ממערב אליה. אין להפנות כלפיהם אצבע מאשימה, אולם אין לקבל גם את טענתם כי לאור המצב שנוצר מחוייבת מדינת ישראל לנהוג בהם כתושביה. הסטת תוואי גדר ההפרדה, במקומות שונים לאורכה ולרוחבה, אין בה מיניה וביה משום הכרה במעמדם של הבאים בתחומה כתושבי ישראל. זהו טבעם של גבולות וקווי תיחום, שהם מבחינים, לעיתים גם בשרירות, בין הניצבים משני עבריהם. אך קצרה ידו של בית המשפט מלהושיע."

נסביר: השופט סולברג כלא את הילדים בין הגדר לבין צור באהר. את הגדר הם לא יכולים לעבור, ולצור באהר ולירושלים אסור להם להיכנס. העיקר שהם חיים עם הוריהם. בגטו.

ואדי חומוס בידינו

תרצו: סיפורו של המקום המופרע שנקרא ירושלים המזרחית. הסיפור על הבריונות המדינית והקנאות הדמוגרפית ששטפו את הנחל האכזב. הסיפור על בית המשפט שהוזעק, שוב, לתקן את שאי אפשר לתקן ולנרמל את שאינו יכול להיות נורמאלי. הסיפור על דיני ההגירה הישראלים שהוחלו באיזור שאינו ישראל, ושלא בטובתו אינו אלא ישראל. סיפורו של הואדי ששמו כמו נהגה במוחו של תסריטאי עצל וחסר שאר רוח.

צור באהר הוא כפר פלסטיני מדרום לירושלים, שסופח לישראל ולשטח המוניציפאלי של העיר לאחר כיבוש הגדה המערבית ב-1967. למרגלותיו ממזרח לו שוכן ואדי חומוס. הואדי לא סופח לישראל. מדוע סופח צור באהר וואדי חומוס לא סופח? שיעור ראשון בגיאוגרפיה, לפתוח אטלס: גבולות משורטטים באופן שרירותי. עם השנים התפתח צור באהר, והיו בין תושביו, נושאי תעודות זהות ישראליות, שעברו להתגורר בואדי. ואדי חומוס הפך חלק מצור באהר.

כשנבנתה גדר ההפרדה הוחלט להותיר את ואדי חומוס "בצד הישראלי"; מעברו האחד "הגדר הגדולה" (צור באהר, בתרגום חופשי) ומעברו האחר גדר ההפרדה. ואולם ואדי חומוס לא סופח, והדין הישראלי אינו חל בו. שטח הפקר שמזמין הפקרות, וזו ממהרת לבוא. אך הלכו הדחפורים של משרד הביטחון וחיש קל הגיעו פקידי המיניסטריונים לדמוגרפיה יהודית.

המוסד לביטוח לאומי – עמוד האש לפני המחנה - קבע, שתושבי ואדי חומוס אינם תושבים לעניין הדינים הסוציאליים של ישראל. משרד הפנים – עמוד העשן – מיהר, כרגיל, לזנב בו, ולחרוץ שאם כך, אזי גם דיני המעמד הישראלים אינם חלים.

פנה ועד הכפר צור באהר לבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים, והמוסד לביטוח לאומי ניגף. היועץ המשפטי לממשלה הודיע לבית הדין בחודש אפריל 2005, "שמדובר בכפר הומוגני אחד", ולכן "כל עוד המצב המשפטי יעמוד בתוקפו כפי שהוא היום, וכל עוד תתקיים גדר ההפרדה", יראו את תושבי ואדי חומוס, המחזיקים ברישיונות לישיבת קבע בישראל, כתושבי ישראל לעניין הדינים הסוציאליים. בית הדין עיגן את ההודעה בפסק דינו.

ומה על משרד הפנים? הוא בשלו. ריאד חמאדה, תושב קבע בירושלים, מתגורר עם אשתו, אמל, וארבעת ילדיהם בואדי חומוס. לאחר פסק דינו של בית הדין לעבודה פנה ריאד למשרד הפנים וביקש להסדיר את מעמדה של אמל. החוק הישראלי אמנם לא סיפח אותם, אבל הגדר בהחלט עשתה זאת. מרכז חייהם בצור באהר, וממילא לא יכול להיות בשום מקום אחר. חרף זאת, משרד הפנים דחה את הבקשה.

השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבלה אתמול את עתירת המשפחה:

"ראשית, [...] אין כל הצדקה עניינית לקבוע כי לעניין הענקת זכויות כלכליות וסוציאליות הניתנות מכוח חוק הביטוח הלאומי יש לראות בתושבי האזור כמי שמתגוררים בתחומי מדינת ישראל, בעוד שלעניין הענקת הזכות לחיי משפחה יש לראות אותם ככאלה המתגוררים מחוץ לשטח המדינה. שנית, המשיב עצמו נוהג לפנות אל המוסד לביטוח לאומי כדי לברר את שאלת מרכז החיים של המבקשים, והוא מסתמך בהחלטותיו על חקירות המוסד לביטוח לאומי וחוות דעתו [...]. משעה שהמשיב בחר להסתמך עובדתית על קביעות המוסד לביטוח לאומי, עליו להתחשב גם בתוצאות המשפטיות הנובעות מקביעות אלה, ובמקרה זה בתוצאה שיש לראות בתושבי ואדי חומוס שהם תושבי קבע בישראל כמי שמתגוררים בתחומי מדינת ישראל.

יש לדחות את טענת המשיב לפיה החלת קביעת היועץ המשפטי לממשלה על חוק הכניסה לישראל מהווה למעשה סיפוח של שטח ואדי חומוס לתחומי מדינת ישראל. כפי שלא היה בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שהתייחסה לחוק הביטוח הלאומי כדי להביא לסיפוח השטח המדובר לתחומי ישראל, כך אין בהחלת אותה החלטה על חוק הכניסה לישראל כדי להביא לסיפוח שכזה. מדובר בהחלטה הנעשית בהתאם למציאות ולנסיבות המיוחדות שנוצרו, אשר הביאו לכך שתושבי קבע של ישראל חיים בשטח שלא שייך לישראל מבחינה פורמלית, אך מקושר אליה מכל בחינה אחרת, כשהם אינם מסוגלים לנהל את חייהם בשטח בו שורר משטר משפטי אחר."

משרד הפנים הקים לו בית משפט

משהו רוחש במשרד הפנים (ולא מדובר רק בעובדה שפקידי מטה רשות האוכלוסין וההגירה עוברים השבוע, בשעה טובה, לבניין חדש ולמשרדים משופצים. גם מי שיש בליבו על משרד הפנים, לא היה מעז לאחל לעובדי המשרד את המשכן המחפיר, אותו הם עוזבים ברחוב הלל).

בשבוע שעבר הופיעה ב"ילקוט הפרסומים" הממשלתי הודעה קצרה מטעם שר הפנים, ולפיה העביר את סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל – החוק שעוסק בהגירה לישראל ובהסדרת מעמדם בישראל של מי שאינם יהודים – ליושב ראש ועדת ההשגה לזרים במשרד הפנים.

ועדת ההשגה לזרים? מנכ"ל משרד הפנים, אריה בר, התייחס בדיון שהתקיים לפני שנה בועדת הכנסת למאבק בסחר בנשים לתכנית להקים "ועדה בראשות שופט בדימוס", ש"כל מי שמקבל תשובה שלילית בנושא אשרות" יוכל לפנות אליה. המטרה, כך נמסר, היא להקל על העומס בבתי המשפט, ולפתור את אותם מקרים בהם "אנשים לא קיבלו תשובות לפניה שלהם". שחר אילן דיווח בעקבות זאת בעיתון "הארץ", כי לפי התכנון פרט לשופט בדימוס ישמשו בועדה שני עורכי דין מן הלשכה המשפטית של משרד הפנים.

כשהדברים התפרסמו, אמרתי שזו הפעם הראשונה שמשרד הפנים מודה שהוא משתמש בבית המשפט כאינסטלטור. עם זאת, הפתרון אינו הקמת טריבונל בתוך משרד הפנים, אלא תוספת כוח אדם, שתתטפל כראוי בפניות. הבעתי חשש, שהועדה לא רק שלא תייעל את העבודה אלא תסרבל אותה, ותיצור צוואר בקבוק של ממתינים להחלטותיה. במלים אחרות: הממתינים לקבלת מעמד יידונו לעוד מסלול ייסורים. במשרד המשפטים מתקיימים מזה תקופה ארוכה דיונים על הצעת חוק להקמת ערכאות מיוחדות לענייני הגירה, אבל גם הפעם משרד הפנים החליט שלא להמתין, ועקף את הצורך בהליכי חקיקה. את הטריבונל הפרטי שלו לענייני הגירה הקים בנוהל (שאותו, איך אחרת, לא פרסם).

הדברים הללו מעניינים את שופט בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, משה סובל, כקליפת השום. זה הוא שיחד עם חבריו נאלץ להתמודד מדי יום עם המעמסה העצומה, ונפשו קצה במלאכת השרברבות ובצינור הביוב הסתום של משרד הפנים. על ההודעה הרשמית מן השבוע שעבר בדבר העברת הסמכויות ליושב ראש ועדת ההשגה לזרים עט כמוצא שלל רב. בזו אחר זו נתן בימים האחרונים החלטות, בהן התבקשה התייחסות משרד הפנים והעותרים לאפשרות, שהעניינים העולים בעתירות שבפניו יתבררו בפני ועדת ההשגה.

עדכון (9.12.2008): עו"ד יותם בן הלל מהמוקד להגנת הפרט העביר לי את הנוהל של משרד הפנים, שהוגש לבית המשפט בתגובה להחלטות השופט סובל. "הועדה" היא אדם אחד - "נציב השגות לזרים". בשלב הראשון, כפיילוט, ידון הנציב בשני עניינים בלבד, שנוגעים לתושבי ירושלים המזרחית: הסדרת מעמד של בני זוג ורישום ילדים. נו, אם צריכים לבחור קבוצה להתנסות עליה, מדוע לא באלה; הם הרי רגילים שמטרטרים אותם. ואולי ראוי לברך? סוף סוף משרד הפנים מגלה דעתו, שתושבי ירושלים המזרחית וילדיהם הם "זרים".

למלא בתוכן את המושג "מרכז חיים"

לא אחת אני מתבקש להשיב, מהם המבחנים לפיהם ייקבע כי אדם הוא תושב ישראל. ובכן, אין כאלה. משרד הפנים מאמץ מבחני תושבות ודוחה אותם באותה נשימה. לשיטת משרד הפנים, מבחן "מרכז החיים" ומבחן "מרב הזיקות" הם טובים וכשרים, ובלבד שהם מובילים לקביעה, כי מי שאינו יהודי אינו זכאי למעמד בישראל. אם אותם מבחנים מובילים לתוצאה ההפוכה – אין להם כל משמעות. תוצאות המבחנים, והן לבדן, מכריעות האם יעשה בהם שימוש, ולא ההקשר הרלוונטי או הצידוק המוסרי.

כשיש אפשרות להפקיע מעמד או לא לתיתו – יופעלו המבחנים. די שתושב ירושלים המזרחית מקיים זיקה למדינה אחרת (למשל, באמצעות שהייה ממושכת בה) כדי לפסוק שתושבותו בירושלים פקעה, ואפשר לשלול אותה. אם אישה, שהיתה זוגתו של אזרח ישראלי, התאלמנה בטרם הספיקה לסיים את ההליך לרכישת מעמד של קבע, או נפרדה מבן זוגה הישראלי על רקע אלימות – יהיה עליה להוכיח שאינה מקיימת זיקה הדוקה יותר למדינת מוצאה, על מנת שמשרד הפנים יואיל לשקול, האם יסדיר את מעמדה בישראל.

נסו להחיל את המבחנים באופן הפוך – לצורך הקניית מעמד בישראל – ומשרד הפנים ייעמד על רגליו האחוריות. אדם שהה בישראל שנים ארוכות, וכל זיקותיו אליה – אין בכך, לשיטת משרד הפנים, טעם המצדיק את הסדרת מעמדו בישראל. אדם לא שהה מעולם בשטחי הגדה המערבית או רצועת עזה, והוא יכול להוכיח שמרב זיקותיו למדינה אחרת – אין שום משקל למבחן מרב הזיקות. די שיש לו מספר זהות פלסטיני, על מנת להחיל עליו את החוק הגזעני, שאוסר על מתן מעמד לפלסטינים בישראל.

השופט יהונתן עדיאל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מחיל את המבחנים באופן קוהרנטי. בפסק דין שנתן אתמול קבע, שהחלטת משרד הפנים להפקיע את מעמדו של תושב ירושלים המזרחית, שהתגורר בארה"ב תקופה ממושכת, ואך רכש בה תושבות, אינה כדין, משום שאשתו וילדיו נותרו בירושלים, והדבר מעיד ששמר על זיקתו לעיר. על אותו משקל פסק בחודש ספטמבר, שהחלטתו של משרד הפנים, המבוססת על נהליו, לדחות בקשה, להקנות מעמד בישראל לאישה שנפרדה מבן זוגה הישראלי על רקע אלימות, הינה כדין, וזאת כיוון שלאישה יש ילדים באתיופיה – עובדה המלמדת שזיקתה לאתיופיה "חזקה וממשית יותר מזיקתה לישראל".

לאחידות בפסיקה יש ערך, ואולם לא משום כך הפניתי לשני פסקי הדין. הדימיון בין המקרים אינו בניתוח האחיד של הזיקות, אלא בפרשנות הפוגענית והבלתי מוסרית של הדין.

הפקעת מעמדם של תושבי ירושלים המזרחית היא פשע – טיהור אתני ודילול אוכלוסין בחסות המשפט המינהלי. גם אם לעותר באותו עניין היו מתלווים אשתו וילדיו בתקופה שבה חי בארה"ב, אין כל הצדקה לשלול את מעמדם ולהגלותם מארצם. כל אדם – גם תושב ירושלים המזרחית – זכאי לעזוב את ארצו ולשוב אליה, ללא שיאבד את מעמדו וללא שייאלץ להותיר את בני משפחתו מאחור כערבון.

אי הסדרת מעמדה של אישה, שכל חטאה שהרהיבה עוז בנפשה לעזוב את בן זוגה האלים, היא נפשעת לא פחות. כפי שמקובל במדינות רבות, על החוק בישראל לעודד מהגרות, שסובלות אלימות או התעללות מ"ספונסר" מקומי, בו הן תלויות לצורך רכישת מעמד, לעזוב את "הספונסר", ולאפשר להן בנסיבות שכאלה לקבל מעמד באופן עצמאי, ללא תלות באיש. מבחן מרב הזיקות – שאינו רלוונטי שעה שאישה מסדירה את מעמדה כזוגתו של אזרח ישראלי (די שתוכיח שמרכז חייה בישראל, ולא שמרב זיקותיה לישראל) – אינו יכול להפוך רלוונטי לצורך הטלת סנקציה על אישה, שעשתה את המעשה הראוי, שיש לברך עליו, ונפרדה מבן הזוג האלים.

המרכז לפלורליזם יהודי של התנועה ליהדות מתקדמת, שייצג את העותרת באותו עניין, ערער על פסק דינו של השופט עדיאל לבית המשפט העליון. גם פרקליטות המדינה, כמו משרד הפנים, סברה שיש להעניש את האישה, שעזבה את בן הזוג המתעלל, והתנגדה למתן צו ארעי, האוסר על גירושה מישראל עד להכרעה בערעור. למרות זאת, השופט מרים נאור נאותה לתת צו כמבוקש.

בעוד בית המשפט העליון ממשיך להתיר למשרד הפנים להפקיע את מעמדם של תושבי ירושלים המזרחית בשל שהות ממושכת מחוץ לישראל, דומה כי התבססה בו לאחרונה הסכמה על כך, שלמבחני התושבות בעניין רכישת מעמד בישראל (להבדיל מהפקעתו) יש ליצוק תוכן בהתאם לנסיבות העניין והקשרו.

בחודש אוגוסט האחרון נפסק בסדרת ערעורים שטופלו על ידי המוקד להגנת הפרט, שיש לאפשר לבני זוג ולילדים של אזרחים ושל תושבים ישראלים, שלהם מספרי זהות פלסטינים ועניינם נדון עד לשנת 2005, להוכיח לצורך הסדרת מעמדם, כי אינם ולא היו תושבים בפועל של הגדה המערבית או רצועת עזה, וכי אין להתבסס לצורך קביעת זיקתם לשטחים רק על רישומם במרשם האוכלוסין הפלסטיני (ההלכה חלה רק על מי שטופלו עד לשנת 2005, משום שלאחר מכן תוקן החוק, ונקבע בו שרישום במרשם הפלסטיני - הוא כשלעצמו - מסווג אדם כפלסטיני, שאין להסדיר את מעמדו. השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, פסקה שחרף התיקון לחוק יש להחיל את מבחן מרב הזיקות. ערעורו של משרד הפנים על פסק דינה ממתין להכרעת בית המשפט העליון).

בחודש שעבר ניתנה החלטת בית המשפט העליון בסדרת עתירות אחרת, שהגיש המרכז לפלורליזם יהודי, נגד הנוהל שקבע משרד הפנים לטיפול בבני זוג לשעבר של אזרחים ישראלים, שהתאלמנו במהלך הליך הסדרת מעמדם, ובטרם רכשו מעמד של קבע. גם נוהל זה קובע, כאמור, שאחד מן התנאים להקניית מעמד לבן זוג לשעבר, שאיתרע מזלו והתאלמן קודם שהתאזרח, הוא הוכחת זיקה הדוקה יותר לישראל מאשר למדינת המוצא. בית המשפט נתן למשרד הפנים שהות של שישה חודשים לשוב ולשקול את מדיניותו, תוך שהוא מורה לו לתת משקל עדיף לכנות הקשר בין בני הזוג, למשך הנישואין, לתקופת החיים המשותפים ולמרכז החיים בישראל: "שאלת מקום מגוריהם של קרובי משפחה מדרגה ראשונה בחוץ-לארץ אינה מלמדת, בהכרח, על זיקה גדולה יותר למדינה הזרה מאשר למדינת ישראל, במיוחד כאשר בארץ עשויים להימצא קברו של בן הזוג הישראלי, חברים משותפים ובני משפחה, וכן היבטים נוספים הממלאים בתוכן את המושג 'מרכז חיים'".

--------------------

יכולתי לחתום כאן, אבל אינני רשאי להתעלם מיונתן, שליבו נשבר בשל פסיקתו של השופט עודד מודריק, עד שבחר להקדיש לו אתמול פוסט, ולקנח בקיילי מינוג (למען השם, יונתן. אנחנו חייבים לקבוע סטנדרטים לאכסניה). עליי לעודדו ולרומם את רוחו.

אולי יונתן יימצא נחמה בכך, שגם ליבו של השופט מודריק נשבר לפעמים. הנה דוגמאות. השופט מודריק, כמו שופטי בית המשפט העליון, דן בעניינה של אישה, שהתאלמנה בטרם הספיקה להשלים את הליך הסדרת מעמדה. משרד הפנים הסתיר מן השופט מודריק את הנוהל בעניינם של בני זוג שהתאלמנו, והוא נדרש להכריע. בפסק דינו, שניתן בחודש יולי 2007, קבע השופט מודריק, שהאישה השתקעה בישראל; שהחלטת משרד הפנים "מחייבת אותה הלכה למעשה 'להגר' פעם נוספת לארץ שכבר איננה ארצה", וזאת אף ש"לא עשתה עוול כלשהו", ו"רק גורלה הימר עליה"; שגירושה מישראל מכפיל "את משמעות האסון שניחת עליה"; ושזוהי "תוצאה שהדעת מתקשה לעכל אותה". כך קבע – ובכל זאת אישר לגרש את האישה, ש"אין לה תרופה גם מטעמים של צדק הומניטרי". בענין אחר, שנפסק בחודש ספטמבר 2007, דן השופט מודריק בסירובו של משרד הפנים להסדיר את מעמדה של ילדה למהגרי עבודה, שאף הוא הודה, כי התערותה החברתית בישראל "הומחשה" בפניו. השופט מודריק קבע, כי סירובו של משרד הפנים מעוגן בקריטריון שרירותי, שאינו בוחן השתקעות ואפשרות להגלייה תרבותית, אלא רק את משך השהייה בישראל. "לבי שלי נצבט לנוכח המשמעות העולה מהחלטת משרד הפנים", כתב והוסיף, "הדברים אינם פשוטים, ובוודאי שהלב נוטה לכך שיימצא לעותרת פתרון בין גבולות מדינת ישראל". כתב, ואישר לגרש את הילדה, משום ש"שימת סייגים כאלה אינה הופכת את המדינה לנוגשת ומתעמרת בנפשות ילדים". אכן, הלב נשבר.

משקל משמעותי וניכר

ילדו של אזרח ישראלי שנולד בישראל הוא אזרח ישראלי מלידתו. גם ילד שנולד מחוץ לישראל, להורה ישראלי שנולד בישראל, הוא אזרח ישראלי. האזרחות היא אוטומטית, ולמשרד הפנים אין שיקול דעת בעניין. לפני מספר שנים ניסה משרד הפנים את כוחו בפני בג"ץ בטענה, כי בטרם תוקנה אזרחות, למי שהוכיחו שהם זכאים לה מכוח לידתם לאזרח ישראלי, רשאית המדינה לערוך בדיקה להערכת מסוכנותם. בג"ץ דחה טענה זאת: "אזרחות מכוח לידה... אזרחות היא הבאה מכוח חוק... הענקתה אינה נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים. כמותם של המשיבים, אף אנו לא הוענקה לנו סמכות לבחון את מסוכנותם של העותרים כשיקול בנושא הכרה באזרחות."

לא כך באשר לתושבי קבע, ובהם בעיקר תושבי ירושלים המזרחית. לאחר כיבוש ירושלים המזרחית ב-1967 הקנתה ישראל לתושבים הפלסטינים, שהתגוררו בשטח שסופח לישראל, תושבות קבע. כפי שסיפרנו לא מכבר, לתושבים הפלסטינים לא היתה ברירה של ממש. משמעות הסירוב לקבל את המעמד היתה שלילת הזכות להמשיך ולהתגורר בבתיהם וסיכון בגירוש. מאז סופחו בעל כורחם, מתייחסת ישראל אל תושבי ירושלים המזרחית כאל זרים, שאת מעמדם אפשר לשלול כעניין שבשגרה. התושבים הפלסטינים נאלצים לשוב ולהוכיח את תושבותם בעיר בפני משרד הפנים ובפני המוסד לביטוח לאומי, המנהלים חקירות ובדיקות, שכל תכליתן להפקיע את תושבותם בגין מגורים מחוץ לתחום, בו חלים "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה". גם בעת הגשת בקשה להסדרת מעמדם של ילדיהם עורך משרד הפנים בדיקות להוכחת התושבות בעיר. בהעדר "מרכז חיים" - הבקשה נדחית. אתמול פסק בית המשפט העליון, כי כשהדברים נוגעים להקניית מעמד לילדיהם של תושבים משרד הפנים רשאי לשקול גם שיקולים ביטחוניים.

הנשיאה דורית ביניש מדגישה בפסק דינה שוב ושוב, כי על משרד הפנים לתת "משקל משמעותי וניכר" לטובת הילד ולשלמות התא המשפחתי. עם זאת, "במסגרת שיקול דעתו הרחב של שר הפנים רשאי הוא לקבוע כי חרף פגיעה אפשרית בתא המשפחתי, אין מקום להעניק לאדם מסוים מעמד בישראל, בין אם מטעם ביטחוני, מטעם פלילי, או מכל טעם ענייני אחר. בהפעילו את שיקול הדעת המוקנה לו על-פי חוק נדרש, אפוא, שר הפנים לאזן בין השיקולים הרלוונטיים השונים לעניין מתן מעמד בישראל וליתן משקל הולם לכל שיקול. בכלל זה נדרש משרד הפנים להתחשב גם בשיקול של שלמות התא המשפחתי תוך בחינת מרכז החיים של המבקש, אולם אך מובן הוא ששיקול זה אינו השיקול היחיד בו רשאי שר הפנים להתחשב."

הנשיאה ביניש חותמת את פסק דינה בהנחה, "כי ככל שבקשת הקטין הוגשה בסמוך יותר ללידתו, וכי ככל שמרכז חייו לצד הורהו נמצא בישראל תקופה ממושכת יותר, הרי שפרט למקרים נדירים וקיצוניים, ובהעדר מניעה ביטחונית או פלילית קונקרטית, יהיה על שר הפנים ליתן לקטין מעמד זהה לזה של אמו של אביו בעלי המעמד בישראל."

האמנם? משרד הפנים זכה לקבל לידיו כלי נוסף להכביד עולו על האוכלוסיה הפלסטינית של ירושלים המזרחית. השב"כ, שסבור שתפקידו להגן על "אופיה היהודי" של המדינה, זכה להיתר להתערב בבקשות למתן מעמד לילדים פלסטינים. הם לא יוותרו בקלות על זכייתם. העיקר שהזכות לחיי משפחה זכתה גם היא - ל"משקל משמעותי וניכר" בפסיקה.

עדכון (21.8.2008): בכל זאת משקל. השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים מיהר ליישם את פסק דינו של בית המשפט העליון, וקיבל היום עתירה בעניין הסדרת מעמדה של בתה של תושבת ירושלים המזרחית.

אינו רואה מקום להתערב

השופט יהונתן עדיאל, עדיין מועמד לכהונה בבית המשפט העליון, יושב בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים ומסייע למשרד הפנים לחבוט בתושבים הפלסטינים של מזרח העיר. דוחה בזו אחר זו עתירות בענייני מעמד של תושבי ירושלים המזרחית, ומרביץ בעותרים אלפי שקלים של הוצאות משפט. מקבץ מן התקופה האחרונה.

השופט עדיאל הוא חסיד גדול של ההלכה, המתירה להפקיע את רישיונות הישיבה של תושבי ירושלים המזרחית. תושב העיר נסע ללימודים בארה"ב ואף רכש בה אזרחות? תושבותו הופקעה כדין, ושלא יטען להפליה, אם "בחר" שלא להיות אזרח ישראל.

לתושבת אחרת של העיר, שנכפתה להינשא בעודה קטינה לאזרח ארה"ב ולימים שבה לירושלים, אין להשיב את מעמדה. השופט עדיאל: "אני מוכן לצאת מההנחה שכל טענותיה של העותרת הן אמת. היינו, כי חיה בארה"ב חיי סבל, כי מסיבה זו היא עזבה את בעלה ושבה לארץ יחד עם ילדיה וכיום אין לה בארה"ב קרוב או מכר ואין לה 'כל סיבה או עילה לחיות בארה"ב'. עם זאת, לעותרת אין זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל... איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב במקרה זה."

תושב אחר, בן ששים כיום, נסע בשנת 1969 ושב לירושלים בשנת 1985. מאז, משך למעלה מעשרים שנה, אין משיבים לו את מעמדו, אף שהוא תלוי למחייתו בבני משפחתו שבירושלים. "מקובלת עלי טענת העותר שקיימים שיקולים הומניטאריים התומכים בבקשה", קובע השופט עדיאל, ואולם לעותר "אין זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל."

תושב אחר של ירושלים המזרחית מבקש להבטיח את שובו לביתו לאחר ביקור אצל אחותו החולה, המתגוררת בחו"ל. משרד הפנים הפקיע את רישיונו, ואינו מוכן לתת לו אשרה לצורך חזרתו. השופט עדיאל מאשר.

אזרחית ירדן, אם לשלושה קטינים, שהם תושבי ירושלים המזרחית, התאלמנה מבן זוגה, תושב העיר ואבי הילדים. משרד הפנים קטע את הליך הסדרת מעמדה, ונתן לה מעמד ארעי לשנתיים. עם זאת, הוא ממאן להקנות לה מעמד של קבע ואינו מוכן להתחייב לחדש את מעמדה. "משנפטר בעלה המנוח של העותרת... נפל הטעם המונח ביסודו של הליך איחוד המשפחות", כך השופט עדיאל.

עניינה של אישה אחרת, שהתאלמנה אף היא מבן זוגה תושב העיר, ומעמדה הופקע, הוחזר למשרד הפנים לבחינה מחודשת על ידי השופט דוד חשין. השופט חשין פסק, כי יש לתת את הדעת להשלכות שתהיינה לגירושה של אישה בת 57, שמזה עשר שנים יושבת בירושלים, ואיתרע מזלה והתאלמנה. כצפוי, משרד הפנים שב ודחה את הבקשה להסדיר את מעמדה. העתירה החדשה הגיעה בפני השופט עדיאל, שקיבל, כמובן, את עמדת משרד הפנים.

ילדיה של תושבת ירושלים המזרחית נרשמו בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ בשנת 1998. לימים התברר, שאף שמשרד הפנים הודיע לבג"ץ שירשום את הילדים, הוא רשם אותם כתושבים ארעיים ולא כתושבי קבע כמו אימם. משום כך פקע מעמדם. השופט עדיאל מקבל, שמהודעת הפרקליטות לבג"ץ לא היה ברור שהילדים אינם מקבלים את מעמדה של אימם. ואולם, כיוון שכל שצויין בהודעה הוא שהילדים ירשמו, ולא באיזה מעמד ירשמו, אפשר לקבל את עמדת משרד הפנים, שרשם את הילדים כתושבים ארעיים. התוצאה: מעמדם של הילדים פקע שנה לאחר שניתן, וכיום הם אינם זכאים עוד למעמד.

ילדים בגירים של תושבי ירושלים המזרחית, אשר חיים בעיר עם הוריהם ואחיהם הקטנים מעל לעשר שנים, תומכים בהורים החולים ומפרנסים אותם – אינם זכאים למעמד. "לא שוכנעתי שמדובר בטעמים מיוחדים וחריגים", פוסק השופט עדיאל, ובכלל, "מצב רפואי לקוי, עשוי לתמוך במתן מעמד לנסמך (שמצבו הרפואי לקוי) אשר מבקש להסתייע בסומך, שהוא בעל מעמד בישראל, ולא ההפך."

הבקשה להסדרת מעמדה של בת הזוג הוגשה בחודש אוגוסט 2007 ולא זכתה למענה? אין הצדקה למהר ולעתור. "לאור העומס המוטל על לשכת משרד הפנים והגופים האחרים המטפלים בבקשות אלה", דברי השופט עדיאל, "אני סבור שההליך המינהלי בעניין נשוא העתירה טרם מוצה ויש למחוק את העתירה על הסף מטעם זה בלבד."

על עתירות לרישום ילדים קטינים של תושבי ירושלים המזרחית ועל עתירות להסדרת מעמדם של בני זוג אין טעם להרחיב את הדיבור – אלה נדחות בסיטונות משום אי הוכחת "מרכז חיים".

רק בעניין אחד רואה השופט עדיאל לחנך את משרד הפנים – מתן זכות טיעון. כלומר, השופט עדיאל יאשר, סביר להניח, כמעט כל החלטה שלילית של משרד הפנים בענייני מעמד, ובתנאי שקודם למתן ההחלטה ישמעו את התושבים.

מבט ממזרח על חגיגות איחוד ירושלים

לאחר כיבוש ירושלים המזרחית ב-1967 הקנתה ישראל לתושבים הפלסטינים, שהתגוררו בשטח שסופח לישראל, תושבות קבע. לתושבים הפלסטינים לא היתה ברירה של ממש. משמעות הסירוב לקבל את המעמד היתה שלילת הזכות להמשיך ולהתגורר בבתיהם וסיכון בגירוש. על מנת להפוך לאזרחים על תושבי ירושלים המזרחית להגיש מיוזמתם בקשה מיוחדת ולהישבע אמונים למדינת ישראל. מעטים נאותים לכך. כך נולד מעמדם המעוות של תושבי ירושלים המזרחית: תושבי ישראל בעל כורחם.

המשפט הבין-לאומי והקהילה הבין-לאומית אינם מכירים בסיפוח החד-צדדי של ירושלים המזרחית ובתוקפם של המהלכים שעשתה ישראל להחלת ריבונותה באזור זה, ורואים בו שטח כבוש. אף כל המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל אינן מכירות בסיפוח. חרף רוממות "אחדות העיר" בגרונם של מקבלי ההחלטות בישראל, הרי שגם ישראל מכירה בפועל בכך שתושבי ירושלים המזרחית אינם שונים מתושבי הגדה המערבית, ואף מעודדת את זיקתם לשטחים הכבושים ולרשות הפלסטינית. הדברים באים לידי ביטוי מפורש בהסכמי אוסלו, בהם הכירה ישראל בזכותם של תושבי ירושלים המזרחית לבחור ולהיבחר בבחירות לראשות הרשות הפלסטינית ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בפועל השתתפו תושבי ירושלים המזרחית בכל מערכות הבחירות שהתקיימו עד היום ברשות הפלסטינית.

מדינת ישראל רוצה "ללכת עם ולהרגיש בלי": חפצה בשטח אך לא בתושביו. מאז סיפוח ירושלים המזרחית סימנו להן ממשלות ישראל כיעד השגת רוב יהודי בירושלים תוך דחיקת תושביה הפלסטינים של העיר אל מחוצה לה. כדי להשיג מטרה זו נוקטת ישראל במדיניות של אפליה מכוונת בתחומים שונים. תושבי ירושלים המזרחית מופלים לרעה בכל הקשור למדיניות התכנון והבנייה ולהשקעות בתשתיות פיזיות ובשירותים הממשלתיים והעירוניים - רווחה, תעסוקה, חינוך, דואר, מים, ביוב, תברואה, כבישים ומרחבים ציבוריים. ירושלים המזרחית היא עניה ומוזנחת. דומה, כי הדרך הבוטה ביותר בה פועלת ישראל היא שלילת הזכויות האזרחיות מתושבי ירושלים המזרחית.

ישראל מתייחסת אל תושבי ירושלים המזרחית כאל זרים, שאת מעמדם אפשר לשלול כעניין שבשגרה. התושבים הפלסטינים נאלצים לשוב ולהוכיח את תושבותם בעיר בפני משרד הפנים ובפני המוסד לביטוח לאומי, המנהלים חקירות ובדיקות, שכל תכליתן להפקיע את תושבותם בגין מגורים מחוץ לתחום, בו חלים "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה". מי שהתגוררו מספר שנים מחוץ לישראל (אפילו בשטחים הכבושים), ומי שרכשו מעמד של קבע במדינה אחרת, עלולים לאבד את תושבותם, ועימה את זכותם לשוב למולדתם. "הטרנספר השקט" מתרחש לא אחת באופן שרירותי, ללא הודעה מוקדמת וללא מתן זכות טיעון, ומתגלה רק בדיעבד, אגב הגשת בקשה לקבלת שירותים.

על פי נתונים שמקורם במשרד הפנים, מאז שנת 1967 ועד לשנת 2006 הפקיע משרד הפנים את מעמדם של למעלה מ-8,200 תושבים פלסטינים. בשנת 2006 לבדה הפקיע משרד הפנים את תושבותם של 1,363 איש. העלייה החדה במספר ביטולי התושבות נומקה כ"שיפור תהליכי עבודה ובקרה של המשרד". במלים אחרות, לדידו של משרד הפנים "התייעלות" אין פירושה מתן שירות טוב יותר לרווחת התושבים, אלא לכידת כמה שיותר פלסטינים ברשתה של מדיניות הפקעת התושבות.

לשכת משרד הפנים בירושלים המזרחית הפכה סמל לשירות מחפיר ובלתי נסבל. העומס בלשכה הוא עצום, והטיפול בפניות נמשך חודשים ארוכים ובמקרים רבים שנים ארוכות. התושבים נאלצים להמתין בתור ארוך (חרף העברתה של הלשכה למשכן חדש), ולא פעם גם אלה שזוכים להיכנס אל הלשכה, נשלחים מבלי שיקבלו שירות. רבים מן הפונים בבקשה לשירות נאלצים להסתייע בעורכי דין, ורבים נאלצים לפנות לבית המשפט, על מנת לקבל את מבוקשם.

עבור שירותים בסיסיים כמו הסדרת מעמדם של ילדים ורישומם נגבות אגרות בשיעור של מאות שקלים חדשים, והמבקשים נדרשים להמציא אין ספור מסמכים. ילדים רבים נותרים ללא מעמד, ללא זכויות סוציאליות וללא ביטוח בריאות. עבור הסדרת מעמדם של בני זוג גובה משרד הפנים אגרה בשיעור שגבוה מ-2,500 שקלים חדשים - כפול משיעור האגרה שנגבית מאזרחים.

החוק הגזעני, האוסר על הקניית מעמד של קבע בישראל לתושבי השטחים הכבושים, פוגע אנושות בתושבים הפלסטינים של ירושלים המזרחית, שעבורם תושבי הגדה המערבית הם הפוטנציאל הטבעי ביותר להקמת משפחה. גם ילדים נפגעים מן החוק באופן חמור. בשל הזיקה ההדוקה לגדה נרשמים לא פעם ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית עם לידתם במרשם של הרשות הפלסטינית. כיוון שכך הם נחשבים על ידי משרד הפנים לתושבי השטחים הכבושים, שאינם זכאים לרכוש מעמד של קבע בישראל.

בשולי התחום המוניציפאלי של ירושלים מתגוררים תושבים פלסטינים רבים שמעמדם לא הוסדר. לכל אורך השנים שמרו על זיקה לגדה המערבית. הקמת גדר ההפרדה ניתקה אותם ממרכז חייהם בגדה, וכלאה אותם בתחום ירושלים המזרחית ללא מעמד. בחודש אוקטובר 2007 קיבלה ממשלת ישראל החלטה, ולפיה תושבים אלה לא יוכלו לרכוש מעמד של קבע בישראל, אלא לכל היותר היתרים זמניים מרשויות הצבא. הגשת הבקשות להיתרים כרוכה בביורוקרטיה מסובכת ויקרה. מי שמקבלים היתרים רשאים ללון בבתיהם, ואולם הם אינם רשאים לעבוד בירושלים או לנהוג בה, ואינם זכאים לשירותי חינוך ובריאות ולשירותים סוציאליים. הקמת הגדר והחלטת הממשלה יצרו באופן קבוע גטאות של מצוקה נוראה, בהם מתגוררים תושבים פלסטינים כזרים בבתיהם שלהם.

בכל פעם שתושב ירושלים המזרחית, המחזיק ברישיון לישיבת קבע בישראל, מעתיק את מגוריו למקום אחר ברחבי הארץ, אין משנים את רישום מענו במרשם האוכלוסין, ומתנים את שינוי הרישום בהליך לבירור מרכז חייו במקום מגוריו החדש. הבירור נמשך תקופה ממושכת מאוד, במהלכה עלול התושב לאבד את יכולתו לקבל שירותים ממשרד הפנים (כמו קבלת תעודת זהות ורישום ילדים) ומן הרשויות האחרות (שירותים מן הביטוח הלאומי, כמו קבלת גמלאות, ומרשויות מקומיות, כמו רישום ילדים לבתי ספר). על ידי התשה ביורוקרטית, שלילת זכויות ומניעת האפשרות לקבל שירותים מבקש משרד הפנים להקשות על תושבי ירושלים המזרחית להעתיק את מגוריהם לתחומי ישראל.

תושבי ירושלים המזרחית לא היגרו לישראל. ישראל כפתה את נוכחותה עליהם. כל עוד ירושלים המזרחית מצויה בשליטת ישראל, היא אחראית לרווחתם של התושבים ולהגנה על זכויותיהם. היא אינה רשאית להפקיע את תושבותם ולגרשם ממולדתם, אינה רשאית להמשיך להתנכל להם ולילדיהם ואינה רשאית להתעמר בהם באמצעים ביורוקרטיים.

גרסה מקוצרת של הדברים פורסמה ב-ynet ב-20.5.2009

על שורת הדין ועל מתווה למעמד של קבע

תושבת ירושלים המזרחית היא האפוטרופוסית של נכדתה. הילדה, כיום בת ארבע עשרה, גדלה בבית סבתה וסבה מאז היתה בת חצי שנה. בשנת 2004 פנתה הסבתא למשרד הפנים בבקשה להקנות לנכדתה את מעמדה שלה: רישיון לישיבת קבע. הוראות הדין בעניין זה ברורות: תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל קובעת, שילד שנולד בישראל ואינו יהודי או צאצא ליהודי, יקבל את מעמד הוריו או את מעמד האפוטרופוס שלו.

משרד הפנים לא השיב לבקשתה של הסבתא ולפניותיה החוזרות. בשנת 2006 הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. משרד הפנים והפרקליטות ביקשו שוב ושוב אורכה כדי להשיב לעתירה, ביזו את החלטות בית המשפט, ולא מסרו את תשובתם במועדים שנקבעו, על פי בקשתם. רק בחודש נובמבר הודיעו לבית המשפט, כי "הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים" החליטה להקנות לילדה "לפנים משורת הדין" רישיון ישיבה ארעי למשך שנתיים, שבסופן ישוב משרד הפנים וישקול את עניינה.

השופטת יהודית צור קיבלה השבוע את העתירה, שהוגשה מטעם המוקד להגנת הפרט, והורתה למשרד הפנים להקנות לילדה רישיון לישיבת קבע, כמעמדה של סבתה.

פסק דין מחדד שני היבטים בפעילות משרד הפנים, שראויים לתשומת לב: מתן החלטות "לפנים משורת הדין" חרף הוראות הדין והעדר מתווה לקבלת מעמד של קבע.

משרד הפנים והפרקליטות נוהגים כעניין שבשגרה לציין בתשובותיהם לבתי המשפט, כי החלטות בעניינים של כניסה ושל מעמד ניתנו "לפנים משורת הדין", וזאת גם במקרים בהם הוראות הדין עומדות במובהק לימינו של המבקש. השופטת צור מבהירה בפסק הדין, כי החלטה בעניינה של הקטינה "לפנים משורת הדין", שעה שהדין ברור, אינה יכולה לעמוד.

יתרה מזו, כדי לחמוק מביקורת שיפוטית, מחד גיסא, ולהשאיר בידיו את האפשרות שלא לתת מעמד של קבע, מאידך גיסא, משרד הפנים נוהג להודיע לבתי המשפט בעתירות בעניינים של מעמד, כי החליט להקנות לעותר מעמד ארעי, וכי ישוב ויבחן את עניינו בעתיד. השופטת צור מורה להקנות לילדה רישיון לישיבת קבע גם משום שהעדר מתווה למעמד של קבע הוא פסול:

"בהתנהלות המשיב בעניינה של הקטינה נפל פגם מהותי המחייב התערבות של בית המשפט. עד להגשת העתירה בפני חלפו כשנתיים ימים מאז הגישו העותרים את בקשתם בצירוף כל המסמכים הנדרשים להוכחת כנות הקשר בין האפוטרופוסית לקטינה ונחיצות המשך הקשר ביניהם לטובתה. המשיב לא טרח להשיב לפניות העותרים ולא קיבל כל החלטה בעניינה של הקטינה. גם הגשת העתירה וההחלטות חוזרות ונשנות של בית המשפט לא הועילו כדי לזרז את הטיפול בעניינה של הקטינה ולהביא להחלטה המיוחלת. רק כיום, בחלוף כשלוש שנים מאז הגשת הבקשה, התקבלה החלטה בעניינה של הקטינה... לא ניתן לקבל מצב דברים שבו ללוח הזמנים הנוגע לבחינת הבקשה אין כל גבולות, כפי שארע במקרה זה... בחלוף שלוש שנים בהם היה בידי המשיב לבחון ולבדוק את הבקשה ביסודיות וכאשר אין כל מחלוקת בנוגע לתשתית העובדתית והכנות של בקשת העותרים, אין כל הצדקה להותיר את הקטינה במצב מתמשך של חוסר ודאות. אין מדובר בענין טכני ופורמלי חסר חשיבות וההליכים המתמשכים שארעו במקרה זה בעניינה של הקטינה – גם לאחר הגשת העתירה – מעידים על כך."

תושב האזור

כיצד אומרים "השטחים הכבושים" במשפטית מכובסת? "האזור". וכיצד קוראים במשפטית מכובסת של אפרטהייד ל"תושב השטחים הכבושים, שאינו מתנחל"? "תושב האזור".

לא טוב היות האדם "תושב האזור", אם הוא מבקש לרכוש מעמד בישראל. הוראות החוק הגזעניות אוסרות מזה מספר שנים על הסדרת מעמדם באופן קבוע של תושבי השטחים הכבושים בישראל.

כאשר נחקק החוק בשנת 2003 נקבע בו ש"תושב האזור" הוא "לרבות מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור."

בתי המשפט שבו ונדרשו לשאלה: מיהו "תושב האזור"? התברר, כי גם אזרחים זרים נתפסים ברשת. נפסק, שאזרח מצרי ששהה שלוש שנים בעזה הוא "תושב האזור" לעניין החוק. אזרח ירדני שנמצאו ראיות שחי עם זוגתו הירושלמית באזור רמאללה הוא "תושב האזור". גם אזרחית ירדנית, שהמוסד לביטוח לאומי גרס שהתגוררה עם בן זוגה הירושלמי בשטחים מחוץ לתחום המוניציפאלי של העיר, היא "תושבת האזור". אישה מחוסרת אזרחות, שחיה בשטחים הכבושים, גם היא "תושבת האזור". אפילו אזרח ונצואלה, שגורש על ידי ישראל מן השטחים הכבושים משום שאינו "תושב האזור", הוא "תושב האזור" כאשר הוא מבקש לרכוש מעמד בישראל.

לדידו של משרד הפנים, די שאדם שהה תקופת מה בשטחים הכבושים או שהוא רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני על מנת שייחשב "תושב האזור". בתי המשפט לעניינים מינהליים לא קיבלו גישה זו, ופסקו שיש להחיל את מבחן "מרב הזיקות". על פי מבחן זה יש לבדוק, האמנם מרב הזיקות של האדם שמבקש מעמד הן לשטחים הכבושים.

נפסק, כי פלסטיני, ששהה בישראל שנים ארוכות שלא כדין אינו יכול לטעון שמרב זיקותיו לישראל (גם בג"ץ הניח, כמובן מאליו, שהחוק חל על פלסטיני, שחי בישראל ללא מעמד משך עשר שנים מאז היה ילד). עם זאת, בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים לא קיבל את קביעתו של משרד הפנים, כי עצם הרישום במרשם הפלסטיני מחיל על מי שרשום את החוק באופן אוטומטי, ואינו מאפשר להסדיר את מעמדו באופן קבוע בישראל.

בספטמבר 2003 פסק השופט יהונתן עדיאל, כי ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית, שנרשמו עם לידתם במרשם האוכלוסין הפלסטיני, אינם בהכרח "תושבי האזור". הרישום במרשם הפלסטיני הוא ראיה לזיקה לשטחים הכבושים, ואולם על משרד הפנים לבחון את מרב הזיקות, ולאפשר להורים ולילדיהם להוכיח את זיקתם לירושלים. משרד הפנים לא ערער על פסק הדין, והמשיך בשלו. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים שבו על קביעה זו שוב ושוב ושוב במהלך שנת 2005 בעניינם של ילדים נוספים (ואף בעניינו של אזרח ירדן, שנרשם במרשם הפלסטיני). משרד הפנים ופרקליטות המדינה, שאינם רואים עצמם מחוייבים לפסקי דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הרהיבו עוז בנפשם לטעון שפסק דינו של השופט עדיאל, שעליו לא הוגש ערעור, הוא שגוי. נדרש פסק דין נחרץ של בית המשפט לעניינים מינהליים שהזכיר למשרד הפנים ולפרקליטות, כי לא מקובלת החלטתם להתעלם מפסקי דין ולא לכבדם, על מנת שיוגשו ערעורים על שורת פסקי הדין של שנת 2005 לבית המשפט העליון.

הערעורים לא הוכרעו עד כה, ולמעשה התייתרו. מחשש שעוד ילדים ירכשו מעמד של קבע בישראל תוקנה הגדרת "תושב האזור" בחוק בשנת 2005, ומעתה נקבע בו, כי "תושב האזור" הוא "מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, וכן מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור."

בעקבות התיקון לחוק נפסק על ידי בג"ץ שאזרח ירדני, שהוא "בעל סטטוס פעיל במרשם האוכלוסין באזור", הוא "תושב האזור". בית המשפט לעניינים מינהליים פסק, שאזרחית ירדן, תושבת קבע באירופה, אשר לא התגוררה מעולם בשטחים הכבושים ולא שהתה בהם אלא לימים ספורים, היא "תושבת האזור" לעניין החוק, רק משום רישומה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. בג"ץ דחה את עתירתו של תושב ירושלים המזרחית, שביקש להקנות מעמד של קבע לילדיו, משום שהילדים רשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני. גם בתי המשפט לעניינים מינהליים פסקו, שמי שרשום במרשם הפלסטיני "נתפס" בחוק. גם ילדים לתושבים, ואפילו ילד שהוכח לבית המשפט שנולד בירושלים, ונרשם בטעות כמי שנולד בשטחים הכבושים.

השבוע ניתן פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שהשיב את הגלגל לאחור.

זיאד חטיב נולד בשטחים הכבושים. כשהיה בן ארבע עקרה משפחתו לירדן, שם רכש אזרחות ירדנית. בגיל שש עשרה ביקר את משפחתו בגדה, אז קיבל תעודת זהות פלסטינית. הוא שב לירדן, ובשנת 2000 נכנס לישראל והחל לעבוד בה. בישראל הכיר את סחר, אזרחית ישראל ותושבת יפו, ובשנת 2007 נישא לה. לאחר נישואיהם הגישו בקשה להסדרת מעמדו בישראל. הבקשה נדחתה בתואנה, שחטיב הוא "תושב האזור", משום שהוא רשום במרשם הפלסטיני.

זיאד וסחר חטיב עתרו נגד ההחלטה, והשופטת יהודית צור קיבלה את עתירתם, בקובעה שיש להחיל על עניינו של חטיב את מבחן "מרב הזיקות". השופטת צור פסקה, שעצם רישומו של חטיב במרשם האוכלוסין הפלסטיני אינו יכול להוביל למסקנה האוטומטית, כי הוא "תושב האזור". כיוון שלבני הזוג עומדת זכותם החוקתית לחיי משפחה, יש להעדיף פרשנות מצמצמת להוראות החוק, שתתיישב עם זכות היסוד. פרשנות שכזו מחייבת בחינה אינדיבידואלית של השאלה, האמנם אדם הוא "תושב האזור".

השופטת צור ביטלה את החלטת משרד הפנים, הדוחה את בקשת בני הזוג על הסף, והורתה לו "לבחון לגופה את שאלת תושבותו של העותר ולאור זאת להחליט בבקשה לאיחוד משפחות לגופה."

על בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים, על פרסום נהלים ועל מה שביניהם

לישראלי יש בן זוג שאינו ישראלי. מהו ההליך להסדרת מעמדו? החלטה שניתנה אתמול על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב מלמדת שהגיעה השעה ללבן כאן את הסוגיה.

תחילה – אזהרה והערה. אזהרה: זהו פוסט ארוך ומשמים במיוחד, שמקפל עניינים של ביורוקרטיה ושל פרוצדורה משפטית. הוא מיועד למיטיבי לכת בלבד. הערה: הדברים שלהן אינם חלים על בני זוג פלסטינים, לבנונים, סורים, איראנים או עיראקים. בשל הוראות החוק הגזעניות הללו אינם יכולים לרכוש כיום מעמד של קבע בישראל.

לאחר שהזהרתי והערתי – נצא לדרך.

ובכן, בשנת 1996 הונהג בישראל הליך מדורג להסדרת מעמדם של בני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים ולתושבי קבע ישראלים. משך שלוש שנים, עד לשנת 1999, היה ההליך אחיד: בני זוג שנישאו לאזרחים או לתושבים קיבלו רישיונות ישיבה קצובים בזמן למשך חמש שנים ושלושה חודשים, ולאחר מכן רכשו תושבות קבע. בני זוג שנישאו לאזרחים יכולים היו לבקש להתאזרח בחלוף מספר שנים.

בשנת 1999 פסק בג"ץ, שיש להקל עם בני זוג הנשואים לאזרחים ישראלים. בעקבות פסק הדין הופרדו ההליכים לבני זוג שנשואים לאזרחים ולבני זוג שנשואים לתושבי קבע.

אם אזרח ישראלי נשוי לבן זוג שאינו ישראלי, יכול האזרח הישראלי לבקש להסדיר את מעמדו של בן זוגו בהליך שאורכו ארבע שנים וחצי. במהלך ההליך מקבל בן הזוג רישיונות ישיבה, שמוארכים מעת לעת, ובסופו יכול להתאזרח בישראל. עם זאת, אם בן הזוג שאינו ישראלי אינו מבקש לרכוש בסוף ההליך אזרחות ישראלית (למשל, בשל החשש שאזרחותו האחרת תופקע אם ירכוש אזרחות חדשה), הוא רשאי לבקש לרכוש בסוף ההליך תושבות קבע. הנוהל של משרד הפנים בעניין זה מכיר במפורש בזכותו של בן הזוג לבחור בסיום ההליך בין אזרחות לבין תושבות קבע. כלומר, בן הזוג עובר הליך בן ארבע שנים וחצי, ובסופו הוא בוחר במעמד הקבוע שהוא מבקש לו.

אם הישראלי הוא תושב קבע שאינו אזרח והוא נשוי לבן זוג שאינו ישראלי, מעמדו של בן הזוג מוסדר בהליך שאורכו חמש שנים ושלושה חודשים. בן הזוג מקבל רישיונות ישיבה קצובים, ובסוף ההליך יכול לרכוש את מעמדו של בן זוגו הישראלי, כלומר יכול לרכוש תושבות קבע. מדובר באותו הליך שבין השנים 1996 ל-1999 הוחל גם על בני זוג הנשואים לאזרחים ישראלים.

הליך שלישי הוא ההליך לבני זוג ידועים בציבור. הליך זה ידע שינויים רבים במהלך השנים. מאז שנת 2004 ההליך אורך שבע שנים. במהלך ההליך מקבל בן הזוג רישיונות ישיבה זמניים, ובסופו – תושבות קבע.

שלושת ההליכים זהים זה לזה מבחינת הבדיקות שנערכות לפני מתן רישיון הישיבה הראשון, לפני חידוש רישיונות הישיבה הקצובים בזמן ולפני רכישת המעמד הקבוע (אזרחות או תושבות קבע): נבחנים כנות הקשר בין בני הזוג, מרכז החיים בישראל והעדר מניעה בטחונית או פלילית. הם שונים זה מזה בסוגי הרשיונות שניתנים בכל שלב ושלב, באורך ההליך ובמעמד שניתן בסיום ההליך.

לאחר סיום ההליך וקבלת המעמד הקבוע (אזרחות או תושבות) לא תלוי עוד בן הזוג שאינו ישראלי באזרח או בתושב הישראלי. יש לו מעמד קבוע משלו. גם אם ייפרד לימים מבן הזוג הישראלי, מעמדו לא ישלל ממנו. יתרה מזו, אם בן הזוג רכש תושבות קבע ולא אזרחות הוא יוכל ברבות הימים להגיש בקשה להתאזרח בישראל. אם במועד הגשת הבקשה יהיה נשוי לאזרח ישראלי – תינתן לו אזרחות ישראלית מתוך התחשבות בקשר. אם יגיש את הבקשה שעה שהוא אינו נשוי עוד לאזרח ישראלי – תוקנה לו אזרחות ישראלית על פי הוראות ההתאזרחות הרגילות שבחוק האזרחות. כך או אחרת, את הבקשה הוא יגיש כתושב קבע בעל מעמד עצמאי משלו, ומעמדו זה יישמר עד לאישור בקשתו להתאזרח, ואף אם הבקשה תידחה מטעם כלשהו.

לשם מה הרחבתי כל כך בעניינים אלה? בשנים האחרונות סיבכה חלוקת הסמכויות בין בג"ץ לבין בתי המשפט לעניינים מינהליים את הדברים. פרקליטות המדינה ומשרד הפנים, שלא פירסם כראוי את נהליו, ניצחו על התסבוכת.

הסמכות לדון בעניינים של אזרחות על פי חוק האזרחות נתונה לבג"ץ. משום כך, נפסק, הליכים שסופם באזרחות – נדונים בבג"ץ. לעומת זאת, הסמכות לדון בעניינים של תושבות לפי חוק הכניסה לישראל נתונה לבתי המשפט לעניינים מינהליים. משום כך, הליכים שסופם בתושבות קבע נדונים בבתי המשפט לעניינים מינהליים.

משמעות הדברים היא שההליך לבני זוג שנשואים לתושבי קבע וההליך לבני זוג ידועים בציבור נדונים בבתי המשפט לעניינים מינהליים. ההליך לבני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים ומבקשים לרכוש אזרחות ישראלית – נדון בבג"ץ. ואולם, היכן ידון ההליך לבני זוג הנשואים לאזרחים ישראלים שמבקשים לרכוש תושבות קבע ולא אזרחות?

בג"ץ דחה עתירות שהגישו אזרחים ישראלים בדרישה להקנות לבני זוגם תושבות קבע בישראל, בקובעו שהסמכות לדון בכך נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, פסקה זה מכבר: אם בן זוג הנשוי לאזרח מבקש לרכוש תושבות קבע הסמכות היא לבית המשפט לעניינים מינהליים. כך פסקו גם השופטת יהודית צור והשופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים.

השופט עודד מודריק מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב מסכים לכך. עם זאת, בהחלטה קצרה שנתן אתמול טרף בין ההליך לבני זוג שנשואים לאזרחים לבין ההליך לבני זוג שנשואים לתושבים, וקבע תג מחיר גבוה לבני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים, אשר מבקשים בכל זאת לרכוש תושבות קבע ולא אזרחות.

השופט מודריק, שדומה שאינו מכיר את נהלי משרד הפנים הרלוונטים (וכי כיצד יכיר?), קבע, שבן זוג הנשוי לאזרח ישראלי, ומבקש לרכוש תושבות קבע, יכול לעשות זאת, ועניינו ידון בבית המשפט לעניינים מינהליים. ואולם, אם יבקש בעתיד לרכוש אזרחות, יהא עליו להתחיל בהליך מראשיתו.

השופט מודריק ביסס את החלטתו על פסק דין של השופט יורם נועם מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים שניתן לפני מספר שנים. באותו עניין הניח השופט נועם, שדומה שאף הוא לא הכיר את נהלי משרד הפנים, שבני זוג שנשואים לאזרחים, ובחרו בהליך שסופו בתושבות קבע, בחרו למעשה בהליך של בני זוג שנשואים לתושבי קבע, ולא בהליך לבני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים. העותר בהליך שבפני השופט נועם הבהיר לבית המשפט, משום מה, ש"מקובל עליו שאם יחליט בעתיד לבקש אזרחות ישראלית, יהא עליו להגיש בקשה נפרדת וחדשה בעניין זה מכוח חוק האזרחות, וכי מניין התקופות לפי 'ההסדר המדורג' יחל ממועד הגשת הבקשה החדשה."

בהחלטתו של השופט מודריק מאתמול נקבע, כי בפסק דינו של השופט נועם "מוסברות היטב האפשרויות המצויות בידי מבקש מעמד בישראל הנשוי לאזרחית ישראלית." השופט מודריק הורה בהחלטתו לעותר להודיע לבית המשפט בתצהיר – ככל שהוא מבקש שעניינו יידון בבית המשפט לעניינים מינהליים – כי לא זו בלבד שהוא מבקש תושבות קבע ולא אזרחות, אלא שאם יגיש בעתיד בקשה לאזרחות תהא זו בקשה חדשה, "שמניין מועדיה יתחיל מיום הגשתה."

לו עמדו בפני בית המשפט הנהלים הרלוונטים בעניין הליכי הסדרת מעמדם של בני זוג, המסתיימים במעמד של קבע שאינו מופקע באופן שרירותי, ייתכן שהיה מחליט באופן אחר.

ראשית, אין שום הצדקה להחיל על בן זוג שנשוי לאזרח, ומבקש לרכוש תושבות קבע ולא אזרחות בסוף ההליך, את ההליך להסדרת מעמדם של בני זוג של תושבי קבע. בן זוג שנשוי לאזרח ישראלי עובר, כאמור, הליך לבני זוג של אזרחים (הליך שאורכו ארבע שנים וחצי). הוא אינו עובר הליך לבני זוג שנשואים לתושבי קבע (הליך שאורכו חמש שנים ושלושה חודשים). בניגוד לבן זוג שנשוי לתושב קבע, שיכול לרכוש בסוף ההליך לכל היותר תושבות קבע, הרי שבן זוג שנשוי לאזרח - שעבר הליך לבן זוג של אזרח - זכאי להחליט האם הוא מבקש לרכוש בסוף ההליך אזרחות או תושבות קבע. הנוהל העוסק בכך קובע זאת, כאמור, במפורש (סעיף ז לנוהל), ואין צורך לפנות לנוהל להסדרת מעמדם של בני זוג שנשואים לתושבי קבע כדי לממש אפשרות לרכוש תושבות קבע.

שנית, אם בן הזוג שנשוי לאזרח בחר לרכוש בסוף ההליך תושבות קבע ולא אזרחות, אין פירוש הדבר שלא יוכל לרכוש בעתיד אזרחות, או שיצטרך להתחיל בהליך מראשיתו. הוא יהיה רשאי לימים, כשיהיה תושב קבע, לבקש להתאזרח בישראל. אם יגיש את הבקשה, כאמור, בעודו נשוי לאזרח ישראלי – בדיקת הבקשה תהיה מעמיקה פחות מבדיקת בקשה שיגיש בגפו (וזאת רק משום החובה, הקבועה בסעיף 7 לחוק האזרחות, להקל עם בני זוג של אזרחים ישראלים). ואולם, כך או אחרת, תושבות הקבע לא תישלל ממנו רק משום שהגיש בקשה להתאזרח, והוא לא ישוב לקבל רישיונות זמניים. משעה שהסתיים ההליך המדורג להסדרת המעמד מכוח הקשר הזוגי במעמד של קבע - הרי שבן הזוג שרכש מעמד אינו תלוי עוד בבן זוגו הישראלי. הוא הוכיח את שהיה עליו להוכיח, ומאותה עת יש לו מעמד עצמאי משלו. ההליך המדורג הגיע לסיומו.

נדמה, כאמור, שלו עמדו בפני השופט מודריק נהלי משרד הפנים החלטתו יכולה היתה להיות שונה. בימים האחרונים, בעקבות פסק דינה של השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שהורתה למשרד הפנים לפני כחודש לפרסם את נהליו, העלה משרד הפנים גרסה חדשה של הנהלים לאתר האינטרנט של המשרד. הפרסום כולל אסופה חלקית של נהלים, ובכל זאת יש בו להתחיל ולשפוך אור על דרך התנהלותו של משרד הפנים.

מעבר לכך, בראשית חודש מרץ תעבור הסמכות לדון בהליך להתאזרחותם של בני זוג שנשואים לאזרחים ישראלים מבג"ץ לבתי המשפט לעניינים מינהליים. יש לקוות, כי ריכוז הדיונים בכל ההליכים להסדרת מעמדם של בני זוג בבתי המשפט לעניינים מינהליים יצמצם את האפשרות של הפרקליטות ושל משרד הפנים לסבך, לבלבל ולהטעות את בתי המשפט.

ואולי להפך? ימים יגידו.

זכות טיעון

למשרד הפנים דרך משלו לאפשר לאדם להשיב לטענות המועלות נגדו. תחילה דוחים את בקשתו למעמד בישראל בתואנות בטחוניות או פליליות, ללא שניתנת לו אפשרות להגיב, ורק לאחר מתן ההחלטה מאפשרים לו לערער עליה.

לשיטת משרד הפנים, מתן זכות טיעון מאוחרת מקצרת הליכים; אם ממילא ניתנת זכות טיעון במסגרת הערעור אין להאריך את הטיפול בבקשה עצמה.

השופט יהונתן עדיאל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים החליט ללמד את משרד הפנים עיקרי יסוד בהליך המינהלי התקין. בשני פסקי דין שנתן (האחד לפני כחודש והשני היום) הבהיר, שזכות טיעון יש להעניק לפני קבלת ההחלטה ולא בדיעבד. קיום שימוע מאוחר יכול להתאפשר בנסיבות חריגות ולא על דרך הכלל. התוצאה של אי מתן זכות טיעון לפני קבלת ההחלטה היא בטלותה של ההחלטה.

השופט עדיאל החזיר את הבקשות למשרד הפנים והורה לו לדון בהן מחדש ולהחליט בבקשות רק לאחר שתינתן למבקשים "זכות טיעון כהלכתה".

מניעה תדמיתית

כשאדם שמבקש לרכוש מעמד בישראל מכוח קשר זוגי עם אזרח או עם תושב ישראלי מסכן את בטחון המדינה, לא מאשרים את בקשתו. כשאדם שכזה הוא פלסטיני תושב השטחים הכבושים או אזרח של לבנון, של סוריה, של איראן או של עיראק הוא לא צריך לסכן בעצמו את איש כדי שבקשתו לא תאושר. על פי החוק בישראל, נתינותו היא שמהווה סיכון. אם המבקש או המבקשת עומדים בכל זאת בתנאים המוגבלים שקובע החוק (גבר מעל גיל 35 ואישה מעל גיל 25) ייתכן שיינתן להם היתר זמני לשהות בישראל. ואולם, אם יימצא שבקרוביהם – שאינם חיים בישראל – דבק סיכון כלשהו, די בכך על מנת שבקשתם לא תאושר.

כלומר, האדם שמבקש מעמד בישראל יכול להיות צח כשלג. בקשתו לא תאושר אך ורק בשל קרוביו. מבחינה זו המבקש לא חייב להיות פלסטיני, לבנוני, סורי, איראני או עיראקי. גם אם הוא אזרח של מדינה אחרת, ירדן למשל, ויש סיכון כלשהו שטמון בקרוביו הירדנים, שאינם שוהים בישראל ואינם מבקשים לרכוש בה מעמד בעצמם – בקשתו תידחה.

כך קובע החוק וכך התיר בית המשפט העליון, ומשרד הפנים, השב"כ, הפרקליטות ובתי המשפט לעניינים מינהליים מותחים את הדין המעוות אל מעבר לגבולות האבסורד.

כאשר נאדר מוגרבי, אזרח ישראלי, ביקש להקנות מעמד לזוגתו ואם בתו, איה מוגרבי, הבקשה נדחתה משום שאביה של גב' מוגרבי נושא תפקיד ברשות הפלסטינית. ההחלטה ניתנה על ידי שר הפנים בעצמו. אביה של גב' מוגרבי, הדגיש שר הפנים, אינו חשוד בפעילות המסכנת את בטחון המדינה. החשש הוא שעצם הנוכחות של גב' מוגרבי בישראל "תוביל לקידום אינטרסים העומדים בסתירה לאינטרסים של מדינת ישראל." ומהם אותם אינטרסים? "קיים חשש לכך שהרשות הפלסטינית תפיק תועלת במישור התדמיתי או הפוליטי מהעובדה שבתו של נושא תפקיד בכיר ברשות קיבלה היתר לשהות בישראל."

השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים פסק שלשום בעתירתם של בני הזוג מוגרבי ושל בתם. הוא דחה את הטענה עזת המצח, השבה ועולה בכתבי הטענות של משרד הפנים, לפיה הליכי איחוד משפחות יסודם בטעמים הומניטאריים, והזכיר כי עסקינן בזכות היסוד לחיי משפחה של בני הזוג ושל בתם. זכות זו ניצבת למול אותה "מניעה תדמיתית" ואינה נדחית מפניה.

על יסוד דברים אלה של בית המשפט אפשר היה לצפות שעמדת משרד הפנים תידחה והעתירה תתקבל, ואולם השופט סובל, שהודה בפסק דינו שטרם הוכרה הרלוונטיות של "מניעה תדמיתית" במסגרת הליכי איחוד משפחות, סירב לקבוע מסמרות בעניין. כדי להגן על האינטרסים של המדינה, כך פסק, תקבל גב' מוגרבי היתרים "לפרקי זמן קצובים, אשר במהלכם יתקיים מעקב שוטף אחרי ההשלכות הנודעות לשהייה זאת בכל הנוגע לאינטרסים של המדינה, תוך שמירת זכותו של שר הפנים לסרב להאריך את רישיון השהייה אם יתברר כי היא נוצלה לפגיעה באינטרס ממשי של המדינה."

אין טעמים הומניטאריים כלל

כיצד מטפלים בבקשה לרכוש מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים? פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים שהתפרסם היום שופך מעט אור על אחת הפרוצדורות העמומות ביותר במשרד הפנים. הזדמנות לכוון פנס משלנו.

נקדים כמה מילות רקע: מדיניות משרד הפנים היא שלא להעניק למי שאינם יהודים רישיונות לישיבה ממושכת או לישיבת קבע בישראל, כל שכן – אזרחות, אלא "במקרים חריגים מסיבות הומניטאריות בהם קיימים שיקולים מיוחדים" וכשיש למדינת ישראל "אינטרס מיוחד במתן הרישיון לישיבת הקבע". משרד הפנים מעולם לא באר מהן הנסיבות ההומניטאריות ומהם השיקולים המיוחדים, שבגינם יוענק למי שאינו יהודי מעמד בישראל. למעשה, אדם שאינו יהודי, שעניינו אינו נופל בגדר הנסיבות שבהן החוק או הנהלים קובעים שיש להקנות מעמד (ואף מי שנופל בגדר אותן נסיבות, אך עניינו שונה ולו במעט מן הקריטריונים הקשוחים שנקבעו בנהלים) אינו יכול לרכוש מעמד בישראל ללא אישורה של "הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים", המתכנסת במשרד הפנים מעת לעת, ואשר רישיונות הישיבה הניתנים על ידה – נער יספרם.

זהות חברי הוועדה אינה ידועה. יודעי ח"ן למדו שחברים נציגי משרד הפנים, משרד החוץ, משרד הבריאות, משרד הרווחה, השב"כ, המשטרה, המוסד לביטוח לאומי ולשכת הקשר "נתיב". הוועדה אינם מחליטה בענייני מעמד, אלא מייעצת ליו"ר הוועדה, מנהל מינהל האוכלוסין, שלו הואצלו סמכויות שר הפנים להקנות רישיונות ישיבה בישראל. ההחלטה להקנות או לא להקנות מעמד היא החלטתו. הוועדה אמורה לדון, לכאורה, אך ורק "בעניינים חריגים ויוצאי דופן", שאינם עומדים בקריטריונים הרגילים לרכישת מעמד בישראל, ואולם, כאמור, הניסיון מלמד, כי רוב "הבקשות החריגות" הן עניינים שכיחים למדי, שראוי לקבוע לגביהם מדיניות (כגון, מעמד להורים לקטינים ישראלים; מעמד לנשים שנפלו קורבן לאלימות בני זוגן הישראלים; מעמד למי שהחלו בהליך להסדרת מעמדם בישראל מכוח קשר זוגי והתאלמנו בטרם סיימו את ההליך; מעמד לבני אדם השוהים בישראל שנים ארוכות, וכולי). בפועל הפכה הוועדה לפח הזבל של משרד הפנים, אליו מושלכים מאות מקרים, בהם משרד הפנים אינו יודע כיצד לטפל.

בפעילותה של הוועדה רב הנסתר על הנגלה. אדם מן היישוב אינו יכול לדעת, כי באפשרותו לפנות לוועדה. אף שהלשכות האיזוריות של משרד הפנים מחויבות לקבל כל בקשה שמוגשת להן, רבים נדחים מיד ונמסר להם שאינם "עומדים בקריטריונים" ואינם זכאים למעמד. לעתים ניתנת התשובה בחלוף זמן מה, לאחר שהבקשה נבחנה בלשכת משרד הפנים או במטה מינהל האוכלוסין. פסק הדין שניתן היום נותן לכך אישוש; הבקשה אמורה להידון בלשכה האיזורית, אשר מעבירה את המלצותיה לראש הדסק – הפקידה האחראית במטה מינהל האוכלוסין על ענייני האשרות באיזור בו ממוקמת אותה לשכה. האחרונה מחליטה - לעתים בעצה עם הממונה על האשרות במשרד הפנים - האם להעביר את הבקשה לוועדה. מה יבוא בפני הוועדה, ולא פחות חשוב – מתי יבוא? למחלקת האשרות ולראש הדסק פתרונים.

המבקשים אינם יודעים מהם הקריטריונים על פיהם הוחלט להעביר את בקשתם לבחינת הוועדה הבינמשרדית, אם בכלל הוחלט להעבירה, מתי הועברה הבקשה, מתי תידון, אם תידון, ומתי תינתן תשובה, אם תינתן תשובה. גם הפקידים המטפלים בלשכה האיזורית, לאחר שהעבירו את הבקשה למטה מינהל האוכלוסין, אינם יודעים על פי רוב מתי תתכנס הוועדה ומתי תינתן תשובה, אם בכלל. התשובה ניתנת, אם ניתנת, בלשכה בחלוף חודשים רבים מאוד.

הוועדה פועלת במחשכים תוך זלזול מוחלט בכללי הצדק הטבעי. איש אינו יודע האם הוועדה עומדת בלוח הזמנים שקבעה לעצמה, כמה מקרים נדונים בפניה בכל כינוס וכינוס, ומהם המקרים שנדונים בכל כינוס. מועדי ישיבותיה אינם ידועים, ואי אפשר לטעון בפניה. ראש הדסק היא שמציגה את המקרה בפני חברי הוועדה. הפרוטוקולים של דיוני הוועדה אינם מפורסמים, שיקוליה והמלצותיה אינם פומביים, והחלטות מנהל מינהל האוכלוסין בסיום דיוניה, ככל שהן ניתנות, אינן מנומקות כראוי, וניתנות על פי רוב על דרך הסתם.

במרבית המקרים נאלצים המבקשים להמתין להכרעה בעניינם ללא מעמד. הם אינם רשאים לעבוד ואינם זכאים לזכויות סוציאליות ולביטוח בריאות ממלכתי. מבקשים שהוחלט להקנות להם מעמד זוכים בדרך כלל למעמד ארעי, ללא שנקבע מתווה להסדרת מעמדם בישראל באופן קבוע. מדי שנה בשנה הם נאלצים לשוב ולפנות בבקשה חדשה ולהמתין שוב בחוסר וודאות משך חודשים ארוכים (ועל פי רוב ללא רישיון ישיבה, משום שזה פקע בינתיים) להחלטה נוספת של הוועדה בעניינם.

פסק הדין שניתן היום קובע, כי החלטת ראש הדסק שלא להעביר עניינה של מבקשת לוועדה בתואנה ש"בבקשתה אין טעמים הומניטאריים כלל" - אינה סבירה. העותרת היא תושבת ירושלים המזרחית, שמשרד הפנים הפקיע את רישיון ישיבתה (בהזדמנות קרובה נרחיב בעניין הפרקטיקה המחפירה הזו, שזכתה שוב ושוב לאישור בית המשפט). היא אישה מבוגרת וערירית שנתמכת בבני משפחתה שבירושלים המזרחית, הדואגים למגוריה ולכלכלתה. משרד הפנים אינו מוכן להסדיר את מעמדה אף מן הטעמים האלה. בית המשפט קובע שנתקיימו במבקשת טעמים הומניטאריים, ומורה להביא את עניינה בפני הוועדה. כל שנותר לעותרת כעת הוא להמתין חודשים ארוכים למנהל מינהל האוכלוסין, יו"ר הוועדה, שידחה את בקשתה לגופה.