שלושים ותשע מעלות

לפני כמעט שלוש שנים כתבתי עד כמה אני שונא את הנסיעה לכלא קציעות, עד כמה מתסכלת השהייה שם, אפילו למבקר לרגע שיודע שבסוף היום הוא ימצא את עצמו חופשי ומוגן בתל-אביב, ועד כמה מבקשי המקלט, שכלואים שם ימים ארוכים ללא ידיעה עד מתי, מיואשים. אף על פי שאני יודע שהדבר הנכון הוא לבקר שם שוב ושוב, לעתים קרובות ככל האפשר, אני ממעט לעשות זאת לאחרונה, למען השקט הנפשי שלי. כי אף על פי שבשלוש השנים שחלפו מאז שפכתי כאן את מררתי רוב סגל שירות בתי הסוהר במקום התחלף, המצב בכלא המדברי הזה רק החמיר.

אבל לפעמים אין ברירה, וכך היה אתמול כשמסי, יובל ואני נאלצנו לנסוע למקום הנורא הזה. שלושים ותשע מעלות, כך העיד מד החום במכונית של יובל רגע לפני שיצאנו ממנה, ואנחנו ממתינים ברחבה במרכז הכלא ההולך וגדל. בכיוון צפון (או שכך לפחות נדמה לי) נוספו כבר מבנים דו קומתיים לכליאת מבקשי מקלט נוספים. העצורים במקום כלואים כעת לפי החוק למניעת הסתננות החדש, שמאפשר מעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן (או לפרק זמן מינימאלי של שלוש שנים). בחודשיים שחלפו מאז החלו הרשויות לעשות שימוש במנגנון המעצר הדרקוני החדש הזה, לא שוחרר אף לא אדם אחד. בית הדין לביקורת משמורת, שמקיים ביקורת שיפוטית על מעצרם של מבקשי מקלט לפי החוק למניעת הסתננות, הפך לחותמת גומי בעקבות החוק החדש. בפועל, כלל אין נסיבות שבהן החוק מאפשר לו לשחרר עצורים, ולכן כל שנותר לדיינים לעשות הוא לראות עצור אחרי עצור אחרי עצור, לשמוע את סיפורו, ולהודיע לו שלא נותר להם אלא לאשר את צו המעצר.

הטמפרטורה בלתי נסבלת ברחבה המרכזית, ואפשר רק לנחש מה התחושה באגפי הכליאה, ובמיוחד בזה של הנשים והילדים, המוחזקים באוהלים בקיץ הלוהט הזה. רוב העצורים הם אריתראים. "הם לא פליטים", אומרים לנו שר הפנים וראש הממשלה, ובאותה נשימה מודים שאי אפשר לגרש אותם משום שגירוש יעמיד אותם בסכנת חיים. המחנה, אם כן, הוא לא מחנה שנועד לגרש מישראל "שוהים שלא כדין", אלא מחנה שנועד להתיש ולייאש את מבקשי המקלט שאינם מיועדים לגירוש.

המחנה מתיש ומייאש גם אותנו. רוב האריתראים שנמצאים כאן עברו עינויים קשים במשך חודשים ארוכים על ידי המבריחים בסיני במטרה לסחוט כסף ממשפחותיהם. רוב האריתראיות נאנסו בברוטליות שוב ושוב ושוב במשך חודשים על ידי המבריחים בסיני. מבקש המקלט הראשון שאנחנו מראיינים מספר לנו על איזוק בידיים וברגליים, שוקים חשמליים, כיבוי סיגריות בוערות על זרועותיו, תלייה מהזרועות וצריבה באמצעות מוטות ברזל מלובן. התיאורים הללו הם תיאורים שמוכרים לנו היטב משיחות עם מבקשי מקלט, מדו"ח של רופאים לזכויות אדם ומדו"ח של מוקד סיוע לעובדים זרים, אבל התיאור בגוף ראשון מחריד אותנו. אלא שכשאנחנו מגיעים למרואיין השלישי שמספר לנו את סיפורי הזוועה האלה אני כבר לוחש ליובל "compassion fatigue", ויובל מהנהן. גם ההגנות הפסיכולוגיות שלנו כבר התחילו לעבוד שוב במרץ.

בית המשפט העליון המליץ לאחרונה למדינה לקבוע נהלים בנוגע לזכויות הנתונים לאריתראים, שחל איסור על גירושם, ותשובת המדינה, שבאה לידי ביטוי בקציעות היא - "אין זכויות. כולם במעצר לנצח". אם פעם יכולנו להתנחם בכך שאזרחי אריתריאה, שאנחנו פוגשים בכלא, חוסים תחת מדיניות "ההגנה הזמנית" וישוחררו בקרוב, היום אין לנו מלים לנחם בהן את האנשים שאנחנו פוגשים. נותר לנו רק לומר להם שאנחנו לא יודעים כמה זמן הם ימתינו בגיהינום המבעבע הזה, ושאנחנו יודעים עד כמה קשה להם להיות שם (למרות שאנחנו לא באמת יודעים, וכנראה שלעולם לא נדע, בדיוק עד כמה). אפשר להניח שאם יקראו את השורות הללו במשרד הפנים ובמשרד המשפטים יחייכו בשביעות רצון, ויאמרו שזו בדיוק המטרה - אנשים יידעו שלא ישתחררו שנים כדי לשדר את המסר "אל תבואו". אך כל מי שיש לו מעט ניסיון וידע בענייני הגירה יודע שכך הדברים אינם עובדים - גדרות, כליאה, הרעבה והשפלה מעולם לא הרתיעו מהגרים מלנוע ומלהגיע, בין שמדובר בפליטים ובין שמדובר במהגרים כלכליים. הם טובים כדי להשביע את דרישותיה של דעת קהל שצמאה ליד קשה, הם טובים כדי להתנער מתחושת חוסר המעש, אבל הם אינם מונעים הגירה. משרד הפנים כבר החל להתגאות בירידה שחלה בחודש האחרון במספר הנכנסים לישראל, אבל מי שרוצה לדעת את הסיבות לדעיכה הזו, מוטב שיפנה את מבטו למה שמתרחש בחצי האי סיני ולמה שקורה בלוב. לדעיכה הזו אין קשר ללהטוטי ביבי וישי.

מסביב למתקן מתנהלות הכנות של שטח ענקי לבניית מתקן חדש, שבו יוכלו להיכלא אלפי מבקשי מקלט נוספים. לא פחות מהפרחת השממה, הפרחה שכולה רוע. כשאנחנו יוצאים אחרי יום מדכא במתקן אנחנו מצלמים קצת את העבודות מסביב, ונוסעים צפונה, משאירים את הגברים והנשים שפגשנו מאחור, במקום בו הם יישארו עוד זמן רב.

ג'וסף קרנס כתב לפני שניים וחצי עשורים שאזרחות במדינות ה"מערב" היא שוות ערך לפריבילגיות פיאודליות - היא סטטוס שעובר בירושה ושמגדיל את סיכויי החיים של אדם. עבור מי שלא נולד לתוך הסטטוס הזה כמעט בלתי אפשרי לקבלו, וכמו פריבילגיות פיאודליות מולדות, קשה מאוד להצדיקה. כשאני חוזר אל דירת שני החדרים שלי בתל אביב אחרי הביקור בקציעות, היא באמת מרגישה כמו ארמון אצולה.

בדרך הביתה

כל פעם שאני נוסע לכלא קציעות, אני מהרהר בוומרה, מחנה המעצר הידוע לשמצה באוסטרליה, בו הוחזקו מבקשי מקלט, בעיקר אפגניים, עד לסגירתו. מחנות המעצר לפליטים באוסטרליה נבנו כל כך רחוק מכל מקום יישוב, שעורכי דין מטעם ארגוני זכויות אדם, שייצגו את הכלואים, נאלצו לקחת טיסות בנות שעות אחדות כדי להגיע מאזורים אחרים של אוסטרליה ולפגוש את לקוחותיהם. אני, כדי לבקר את הקליינטים שלי בקציעות, אי שם ליד גבול מצרים, אמנם לא צריך לטוס, אבל בהחלט צריך להתעורר בשעה בלתי סבירה בעליל, להיכנס למכונית ולהתחיל לנהוג ולנהוג ולנהוג.

הדרך מתל אביב לא מסתיימת מהר במיוחד. נוסעים ונוסעים ונוסעים, ואז נוסעים עוד קצת. יורדים לאילון, עולים במחלף גנות, עוברים את ראשון לציון, עוברים את יבנה, יורדים במחלף אשדוד, עוברים את כנות, פונים בצומת גדרה, עוברים את קריית מלאכי, עוברים את קריית גת, עוברים את להבים, חותכים דרך גבעות גורל, עד שעוברים את באר שבע וחולפים על פני עומר, היישוב המפונפן (בו מתגוררים הוריי ובו עברו עליי ימי נעוריי בשעמום מוחץ). אחרי שעוברים את הפאר וההדר מתחילים להיכנס לאוירה הדרושה לביקור בקציעות כשחולפים על פני פחוני הבדואים. פחוני אל ג'רג'אווי, פחוני אבו עפאש, פחוני עזאזמה, פחוני אל ולידי. אם ממשיכים דרום-מזרחה אפשר לראות גם את ירוחם, אבל אני ממשיך דרום-מערבה, לכיוון הגבול עם מצרים. אחרי משאבי שדה אפשר להמשיך לראות פחונים, הפעם במקומות שאפילו שמות של ממש אין להם, או שלפחות אני לא יודע את שמותיהם. ועוד מדבר ומדבר ומדבר. בתחנת ה"יילואו" באמצע שום-מקום, כשאני עוצר לקפה אחרון, הרביעי מאז שהתעוררתי באמצע הלילה, אני מנופף לשלום ומחליף כמה מילים עם שתי עובדות של נציבות האו"ם לפליטים. גם הן בדרך לקציעות. גם הן עצרו לקפה אחרון. ואז מגיעים.

גאוני, אני חושב לעצמי, כל פעם מחדש. פלא שבחרו את המקום הזה? רחוק מארגוני זכויות אדם, רחוק מעורכי דין, רחוק מהתקשורת. עשרות ילדים-פליטים, בני אפס עד שמונה-עשרה, עצורים בתוך מתחמי אוהלים מגודרים אפורים ועצובים בלב המדבר לא מצטלמים טוב, אבל איזה עיתון או ערוץ טלויזיה ירצה בכלל לצלם כשצריך לנסוע כל כך רחוק? ואיזה בית משפט יסכים להתערב בכליאה בתנאים קשים כל כך רחוק מירושלים? בוודאי לא אותו בית המשפט שפסל את הפרטת בתי הסוהר כדי למנוע פגיעה עתידית בזכויות אסירים, אבל הסתפק במסירת ברכות ודרישת שלום נוכח הפרה בוטה של זכויות עצורים, בהם ילדים רבים, בהווה בכלא קציעות.

הצבעים בפנים לא שונים מצבעי המדבר שבחוץ. מתחם המעצר של מבקשי המקלט, המכונה "סהרונים", מצליח לשלב את הרע שבשני עולמות – עולם בתי הכלא ועולם מחנות הפליטים. מבקשי מקלט ממתינים במשך שעות בכלוב קטן כדי שיוציאו אותם אל דיין בית הדין לביקורת משמורת, שמקיים ביקורת תקופתית על מעצרם. המתנה של חודש באגף אוהלים בין דיון לדיון, ולאחר מכן המתנה של כמה שעות בכלוב כדי לפגוש דיין ולקבל ביד החלטה, שאותה הם ממילא לא מסוגלים לקרוא: "החלטתי לאשר את צו המשמורת ללא שינויים". משמורת זה מעצר, אבל יותר נעים להיות עצור כשקוראים לזה כך.

הריח ב"סהרונים" מזכיר לי תמיד את הריח של הטירונות שלי, מה שתמיד מעורר טראומות רדומות, גם 13 שנים אחרי. ריח של אוהלים, חבלים, שמיכות צמר וטחב. בזמן שאני ממתין בשמש לקליינטית שלי, בהעדר חדר מסודר לפגישות עם עורכי דין, ניגש אליי סוהר יפהפה וצעיר ממני בשמונה או עשר שנים (מתי הספקתי להזדקן כל כך?), כולו צוהל ומבקש לוודא, "הכל בסדר עורך דין ברמן?". הכל בסדר. יכול להיות יותר טוב, אבל הכל בסדר. "למה אתה כזה פסימי?". דווקא חשבתי שבקציעות, כשאתה אומר שיכול להיות יותר טוב, זו אופטימיות, אני מסביר לו. הוא מחייך חיוך מתוק ומתפנה לדבר עם אחת מעובדות משרד הפנים שיצאה לעשן.

בין קליינטית אחת לקליינט שני אני חולף במתחם המרכזי שבו יושבים כמה עצורים, מחכים לדיון בבית הדין לביקורת משמורת. אחד מהם קם, ניגש אליי, שואל אותי אם אני עורך דין, אומר לי ששמו רמדאן ושהוא מדרפור, הוא כלוא כבר שנה וחצי, ומתחנן שאעזור לו. אני נועץ עיניים בבושה ברצפה ומנסה להסביר לו באנגלית מתובלת בשברי מילים בערבית, שאין שום סיכוי שאצליח לקחת עוד תיק בחודשיים הקרובים. הוא ממשיך להסתכל במבט עצוב, עד שאחד הסוהרים צועק עליו: "למה קמת? למה אתה לא יושב?", והוא חוזר למקומו. אני לא בטוח את מי רמדאן רואה כאן בתור האדם הרע – את הסוהר או אותי.

אני יוצא לבסוף מהכלא, נכנס למכונית ומצית סיגריה. אני אף פעם לא מעשן תוך כדי נהיגה ואף פעם לא מעשן לפני 9 בערב. רק כשאני יוצא מכלא "קציעות" אני מרשה לעצמי להפר את שני הכללים האלה. מייד אחרי היציאה לכביש הראשי אני רואה חייל ומג"בניק ממתינים בטרמפיאדה. אני שונא להכניס אנשים חמושים לרכב שלי, אבל כבר למדתי בשנתיים האחרונות שכשיוצאים מ"קציעות" אחד ממקורות המידע הטובים ביותר הוא חיילים ומג"בניקים, שלוקחים איתך טרמפ ומפטפטים את עצמם לדעת. הם מספרים לך מתי וכמה מבקשי מקלט חצו את הגבול, מתי הם השתתפו בנוהל "החזרה חמה" הבלתי חוקי, שבמסגרתו מוחזרים מבקשי מקלט למצרים (ומשם מגורשים בחזרה למדינות מוצאם, בהן הם חשופים לסכנת מוות). הם גם מספרים לך בגבורה איך הם צפו בחדרי התצפיתניות בצילומים של חיילים מצריים הורגים מבקשי מקלט על הגבול. "סודנים", החיילים קוראים להם. כולם סודנים. אריתראים סודנים, חוף-שנהבים סודנים, גנאים סודניים. כולם סודנים.

סהרונים ודחפורים

בחודש דצמבר האחרון כתבנו כאן לראשונה על אגפי הכליאה, המכונים "סהרונים", בכלא "קציעות". באגפים אלו מוחזקים למעלה מ-1,000 מבקשי מקלט, בהם כ-100 ילדים, מפעוטות שזה עתה נולדו ועד לנערים ונערות בני 18 שנים. כפי שכתבנו אז, מדובר בכליאה בתנאים קשים שאינם ראויים לאדם כלשהו, לא כל שכן לילדים. הילדים מוחזקים ללא שירותי חינוך ורווחה הולמים, חשופים לפגעי מזג האוויר הקשים (אז תיארנו את פגעי הקור הקשים, שהאוהלים אינם מספקים הגנה מפניהם. היום מדובר בחום המדברי הלוהט), באוהלים שבכל אחד מהם עד 20 מיטות צבאיות. בהעדר אפשרות לגרשם למדינות מוצאם, הם מוחזקים מבלי שנקצב מועד לסיום כליאתם.

כפי שעוד כתבנו כאן, בג"ץ דחה בחודש פברואר עתירה שהגישו מספר ארגוני זכויות אדם נגד עצם כליאתם של ילדים ב"קציעות" ונגד תנאי המעצר. למרות שבג"ץ עמד על כך שהתנאים במקום קשים ועל כך שנדרשות פעולות לשיפורם, הוא ציין כי המדינה נאלצה לפעול לטיפול במבקשי המקלט בתוך תקופת התארגנות קצרה, ולכן, בלית ברירה, נאלצה לכלוא את הילדים בתנאים קשים (אגב, מבקר המדינה קבע בדו"ח שפרסם לפני פחות מחודשיים, כי המדינה דווקא ישבה בחיבוק ידיים פרק זמן ארוך ביותר, ולא נקטה בפעולות כלשהן כדי לטפל כראוי בבעיית מבקשי המקלט בישראל נוכח הגידול הניכר במספרם, ובכלל זה לא פעלה לגיבוש פתרון ראוי לילדים. ניחא). בית המשפט העליון אף ציין בפסק דינו כי הוא "מקווה" שהמדינה תפעל בדחיפות לטיפול בבעיות אלה ומסר את ברכתו לכולם.

בדחיפות? ובכן, המדינה המשיכה להתנהל לה בעצלתיים, ורק בחודש שעבר החלה בהקמתם של מבני קבע שיחליפו את האוהלים. ואולם, את חצי שנה שחלפה מאז ניתן פסק הדין לא ניצלה המדינה כדי לבקש את ההיתרים הדרושים לבניית אותם מבני קבע. בשבוע שעבר הסתבר כי שירות בתי הסוהר לא קיבל את האישורים הדרושים ממוסדות התכנון, ולכן הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ברמת הנגב הוציאה צו הריסה מינהלי למבנה בן שתי הקומות ששירות בתי הסוהר החל להקים לצורך מגורי מבקשי המקלט העצורים. נראה שגם את החורף הבא יבלו כמאה ילדי מבקשי מקלט במעצר באוהלים דולפים ובקור אימים.

מלכוד

מאת: ניב מיכאלי, רופאים לזכוית אדם

ג'וזף הלר הסביר את הפרדוקס כך: אם אור הטייס היה מטורף, הוא לא היה צריך לצאת למשימות צבאיות, משום שמטורפים מקורקעים ולא חייבים לטוס. אבל אם היה מבקש לא לטוס, הרי שהיה נחשב שפוי, ולכן חייב לטוס. "אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב."

הפרדוקס שב"מלכוד 22" של הלר אינו יכול שלא לעלות בראשו של כל מי שפוגש במוחמד אדם. סיפורו מדגים את האבסורד שבטיפול באנשים חסרי מעמד בישראל.

מוחמד הוא פליט מדרפור, בן 24. הוא הגיע לארץ בגפו ומוחזק כפליטים רבים במעצר ב"קציעות", שבניהול שירות בתי הסוהר. בחודש ספטמבר האחרון התגלתה אצל מוחמד מחלת הלויקמיה. הוא זקוק לטיפולי כימותרפיה אינטנסיביים, הצפויים להימשך כשנה.

כל עוד נמצא מוחמד בכלא עול מימון הטיפולים הרפואיים מוטל על שירות בתי הסוהר. אך אליה וקוץ בה – מוחמד חשוף בשל מחלתו למחלות זיהומיות, ולכן הכלא אינו מסגרת ראויה עבורו. אין צורך לומר שהשהות בכלא יוצרת מתח רב אשר מזיק לאנשים חולים, אלא שהמצב ב"קציעות" גרוע עוד יותר. הפליטים ב"קציעות" מוחזקים בתנאים משפילים ומבישים, ולנים בצפיפות רבה בקור העז של המדבר באוהלים שאינם מחוממים. על מוחמד לבחור בין המשך שהייה בכלא, הכרוכה בהשפלה ובסכנת הידבקות במחלות זיהומיות, לבין שחרור מהכלא והפסקת הטיפול החיוני להצלת חייו.

מוחמד הינו אחד מחמש מאות הפליטים מדרפור שהתמזל מזלם, ועל פי הצהרת ראש הממשלה מחודש אוקטובר עתידים לקבל מעמד בישראל. פועל יוצא של המעמד הוא זכאות לביטוח בריאות ממלכתי. אם המדינה לא תענה לבקשתו לאפשר לו לקבל טיפול רפואי על סמך המעמד העתידי המובטח, ייאלץ מוחמד להמתין למימוש הצהרת ראש הממשלה, אשר מועד קיומה עודנו עלום ולוט בערפל.

סיפורו של מוחמד מצטרף לרשימה ארוכה ומתארכת של סיפורים של אנשים חסרי מעמד, עצורים אשר סובלים ממחלות קשות, שאת הטיפול היקר בהן לא יוכלו לממן בכוחות עצמם. רבים מביניהם בוחרים להיוותר בכלא על פני חוסר הוודאות שמחוץ לכלא, או חלילה השיבה למדינותיהם, שם ימותו.

יש לבטל את התניית הטיפול הרפואי בוויתור על חירותם של אנשים תוך פגיעה בסיכוי להחלמתם. המדינה ממילא מממנת את הטיפולים להם זקוקים האנשים החולים, כאשר הם מוחזקים על ידי שירות בתי הסוהר, ולכן לא ברור מדוע היא סבורה, שמחוץ לכותלי הכלא צריכים לשאת בעלות הטיפולים הרפואיים נדבנים ומתנדבים.

סהרונים

אתמול ביקרתי בכלא "קציעות" באגפים המכונים "סהרונים" – שני אגפי אוהלים, שבהם מוחזקים במעצר כ-200 נשים וילדים מבקשי מקלט, רובם מאריתריאה ומסודן. טווח הגילאים של הילדים העצורים במקום נע בין שלושה שבועות ל-18 שנים, ולפחות 16 ילדים הם בני פחות משנתיים.

מדינת ישראל, בנחישותה להרתיע פליטים מלהיכנס לישראל ולבקש בה מקלט, החליטה להפוך את חיי מבקשי המקלט לגיהינום עלי אדמות, ומוכנה לעשות זאת גם על חשבון ילדיהם של מבקשי המקלט. איש אינו יודע עד מתי יוחזקו במעצר כל אותם ילדים, שבשלב זה אי אפשר לגרשם בשל הסכנה הצפויה לחייהם במדינות מוצאם אם יוחזרו אליהן. הילדים ואמהותיהם מוחזקים באוהלים פרוצים לרוח החורפית המקפיאה של הלילה המדברי, ללא חימום, כשלכל אחד שתי שמיכות צמר צבאיות, וישנים על מיטות צבאיות צרות. אחד הילדים, בן 10 שנים, סיפר לי אתמול שהוא לא מצליח לישון בגלל הקור העז. אם לארבעה ילדים סיפרה לי שילדיה נרדמים רק בשעה 8 בבוקר, לאחר שמתחמם מעט.

אין במקום אנשי מקצוע האמונים על טובתם של ילדים, אין עובדים סוציאליים ואין סיוע נפשי לילדים. רבים מהם חוו חוויות פליטות קשות, וחווים כעת בחסות מדינת ישראל חוויה של מעצר בלתי מוגבל בזמן בתנאים לא תנאים, חוויה שייתכן שתותיר בנפשותיהם צלקות אותן ישאו כל חייהם. אין ב"קציעות" שירותי חינוך או משחקים, למעט מגלשה קטנה הממוקמת במרכז אחד האגפים. ילדה בת 14 מסודן, העצורה כבר חצי שנה ומשתוקקת ללמוד, שאלה אותי מדוע שירות בתי הסוהר לא טורח, לפחות, לדאוג לספרי קריאה.

המקלחות במקום מוקפות תעלת מים קטנה, שאינה מתנקזת לשום מקום. זבובים רבים מרקדים סביבה, ופגריהם של זבובים אחרים מוטלים בתוכה. המים החמים אינם מספיקים לכולם, וכאשר הם נגמרים, מרתיחות האימהות מים בקומקום חשמלי, מוזגות את המים לתוך דלי, ורוחצות את ילדיהן. הילדים, שחלקם מוחזקים במקום כבר חודשים רבים, אינם יוצאים מתחומיה של חומת הברזל האטומה המקיפה את אגפי האוהלים, וחייהם מתוחמים לשטח הצר בעל רצפת הבטון של האגף. הצבעים השולטים במקום הם אפור, חום וחאקי, וסוהרים נושאי נשק ואזיקים הם היחידים עמם יש לילדים העצורים אינטראקציה כלשהי.

בביקורי הקודם שאלתי את אחד מאנשי שירות בתי הסוהר מה מקור השם "אגפי סהרונים", והוא השיב לי בחיוך שמדובר בהכלאה בין המילים "בית סוהר" ו"צהרון". סוג של הומור. דקות ספורות קודם לכן עברנו ליד תאים קטנים ומסורגים בהם הוחזקו עצורים. עמיתתי שהצטרפה אליי תהתה בתמימות, מדוע הם מוחזקים בכלובים. "הם ערבים", השיב איש השב"ס.

חליל

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

את חליל פגשנו לראשונה לפני כחודשיים, באחד מביקורי "מוקד סיוע לעובדים זרים" בכלא "קציעות". אגף "הסהרונים", שבו כלאה מדינת ישראל מאז חודש יולי האחרון נשים וילדים, שהוברחו דרך הגבול המצרי, היה גדוש נשים וילדים אפריקאים. ברחבה המוצלת שבין הקרוונים התגודדו העצורים בקבוצות (מאז, אגב, הועברו העצורים ל"עיר האוהלים" שליד קציעות וכיום כלואים בקור המדברי באוהלי בד אלף מבקשי מקלט, ביניהם 95 ילדים ששישה עשר מתוכם הנם בני פחות משנתיים).

באגף "הסהרונים" אפשר היה לזהות שתי קבוצות של נערים. בצד אחד של הרחבה התאספו נערים אריתראים ושוחחו בטיגרינית ואילו בצד השני – נערים סודנים ששוחחו בערבית, ולעיתים בשפותיהם המקומיות. חליל, שאינו אריתראי ואינו סודני אלא גינאי, ישב לבדו.

יש להניח שכלל לא היינו משגיחות בחליל, אלמלא פנה אלינו אחד הסוהרים והפנה את תשומת ליבנו לקטין הבודד, שכלוא כבר למעלה מחודש. הסוהר סיפר לנו, שסוהר אחר שזוכר מעט צרפתית מבית הוריו שעלו ממרוקו, שוחח עם הנער, שמע ממנו על אהבתו הגדולה לכדורגל, ובהיותו חובב כדורגל בעצמו, פנה לאיש עסקים ישראלי, תושב מרכז הארץ, דובר צרפתית, התומך באחת מקבוצות הכדורגל בארץ, וביקש ממנו שיפרוש חסותו על הנער. איש העסקים שוחח עם חליל מספר פעמים באמצעות הטלפון, והביע את הסכמתו לשמש משמורן לנער.

כאן המקום לציין שבהיעדר נציגות דיפלומטית של גינאה בישראל ובהתחשב בעובדה שהמוברחים מגבול מצרים אינם נושאים דרכונים, הרי שגירוש חזרה לגינאה הוא מלאכה מורכבת האורכת תקופה ממושכת. משום כך, אם מאותר אדם בוגר שמוכן לשמש משמורן לנער שכזה, לדאוג לו ולכלכל אותו, נוהג בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין לשחרר את הקטין לידי המשמורן.

כשסיפר לנו הסוהר איך אותר משמורן הולם לנער, לא האמנו למזלו הטוב של חליל. בעוד אזרחי ישראל נחלצים לאמץ ילדים קטנים וגלמודים מדרפור, הרי שבדרך כלל חולפים חודשים ארוכים עד שמצליחים מתנדבי המוקד לאתר אזרח ישראלי שמוכן לאמץ נער גינאי כמו חליל.

מיד עם יציאתנו מהכלא יצרנו קשר עם איש העסקים שאישר את דבריו של הסוהר, מסר פרטים אישיים והבהיר שיהיה מוכן לנסוע לקציעות הרחוקה בכל עת על מנת לחלץ משם את הנער האומלל. אם ישיבתו הבודדת של הנער בקצה האגף לא הבהירה לנו זאת, הרי שאיש העסקים חזר שוב ושוב על הדברים: "איך כולאים ילד כזה שדובר צרפתית ועוד שפה מקומית מגיניאה עם עשרות אריתראים וסודנים מבלי שאף אחד דובר את שפתו? איך יתכן שילד כזה כלוא כבר למעלה מחודש ואף אחד לא שם לב?"

למחרת היום, 14.10.07, פנו מתנדבי מוקד סיוע לעובדים זרים לבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בבקשה לשחרר את חליל לידי איש העסקים.

מהר מאוד התברר שחליל מוחזק על פי החוק למניעת הסתננות – חקיקת חירום שלהפעלתה אחראי צה"ל, אשר אינה מאפשרת ביקורת שיפוטית בפני בית הדין לביקורת משמורת. בחודש אוגוסט האחרון התחייבה המדינה בפני בג"ץ להביא את כל מי שנעצרו על פי החוק למניעת הסתננות בהקדם האפשרי בפני ממונה ביקורת הגבולות, פקיד של משרד הפנים, המוסמך להוציא צווי גירוש וצווי מעצר. על צווי המעצר של ממונה ביקורת הגבולות מתקיימת ביקורת שיפוטית של בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין.

משלא נענו הפניות הרבות לבית הדין בעניינו של חליל, פנו מתנדבי המוקד לממונה ביקורת הגבולות בכלא "קציעות". ביום 25.10.07, כשמלאו לכליאתו של חליל 53 ימים, התקבלה במוקד תשובת הממונה: "הנ"ל לא הובא בפניי לשימוע של משרד הפנים. ככל הנראה יעבור שימוע ביום א' הקרוב וכך יוכל לראות שופט."

יום א' הקרוב חלף וכך גם יום א' שאחריו. ביום 12.11.07 נמסר למתנדבים ממשרד הרישום בקציעות שטרם הוצאו צו גירוש וצו מעצר נגד חליל על ידי ממונה ביקורת הגבולות, ומשום כך הוא טרם הובא בפני בית הדין.

רק ביום 19.11.07 הועבר למשרדי מוקד סיוע לעובדים זרים פרוטוקול דיון בית הדין לביקורת משמורת בעניינו של חליל. חליל הובא בפני בית הדין לאחר 77 ימים במעצר.

מפרוטוקול הדיון אפשר היה ללמוד מדוע התעכבה כל כך הבאתו של הקטין לביקורת על מעצרו. במילותיו של דיין בית הדין: "נבצר מהממונה על ביקורת הגבולות מלקיים דיון בעניינו של המוחזק עובר ליום 13.11.07 משום שתיקו של המוחזק היה חסר את צו הגירוש לפי החוק למניעת הסתננות. רק לאחר פניית הממונה על ביקורת הגבולות לגורמים הרלוונטים בצה"ל, צורף, בסופו של יום, צו הגירוש."

כלומר, משום שצה"ל התרשל ואיבד את צו גירושו, או שמא לא טרח כלל להוציאו, גם משרד הפנים הקפיד להתרשל, לא ערך שימוע לקטין, ובכך מנע את הבאתו בפני בית הדין שעשוי היה לשחררו.

על פי הפרוטוקול, הדיון התקיים בסיוע מוחזק אחר, סודני, שתרגם את דבריו של חליל לבית הדין ותרגם לחליל את דברי בית הדין. אם דיין בית הדין בחר באדם זה דווקא לתרגם, הרי שיש להניח שהוא דובר ערבית ואולי אף אנגלית ברמה סבירה. עם זאת, האם יתכן ששלושת החודשים שחליל בילה בקרב סודנים הפכו גם אותו לדובר ערבית?

בכל זאת נראה שחליל הצליח בדרך כלשהי להבהיר לדיין שהוא מבקש מקלט בישראל. בית הדין הורה לבחון את בקשתו. כעת ממתין חליל בכלא לדיון בעניינו בפני נציבות הפליטים של האו"ם.

חליל שוהה במעצר מזה 90 ימים. עלות מעצרו עד כה מגיעה ל-18,000 ₪. כל יום כליאה עולה למשלם המסים הישראלי 200 ₪. ההליכים עד לשחרורו ממעצר עלולים לארוך חודש נוסף. לחליל אין דרכון והוא ממילא לא יגורש בתקופה הקרובה. איש העסקים שמוכן לקחתו תחת חסותו עדיין ממתין.