הנשיא גרוניס

בעוד מספר שעות יושבע השופט גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, תפקיד בו ישמש קרוב לשלוש שנים. לכבוד המאורע אנו מביאים לקט קצר של פסקי דין, בהם אמר השופט גרוניס את דברו בענייני הגירה ומעמד בישראל.

-----
"המערער, אשר כיום הינו כבן 11 שנים, חי כל חייו בישראל, דובר את השפה העברית ולומד בבית הספר ביאליק בעיר תל אביב-יפו. ... המקרה שלפנינו אינו מקרה קל מהבחינה האנושית. אין חולק כי המערער מעורה בחברה הישראלית וקשור לישראל. ישראל הינה המדינה בה גדל והתחנך. ניתוקו של המערער עם הוריו מישראל יגרום לו בוודאי קשיים לא מבוטלים. ... ברם, אין בו מאפיין ייחודי ושונה מכל אותם מקרים אחרים של קטינים שלא מתקיים לגבי הוריהם התנאי של כניסה באופן חוקי לישראל. ... הערעור נדחה אפוא."

השופט גרוניס מאשר שלא להקנות מעמד לילד בן 11, בן להורים פיליפינים, שנולד וגדל בישראל, עע"ם 1086/09 קרוז נ' שר הפנים (7.7.2009).

-----
"המקרה מעורר התלבטות קשה. הנטייה המתבקשת, והייתי אומר אף הטבעית, היא לפסוק לזכותם של המערערים. זאת, נוכח התוצאה הקשה מבחינת המערערים 2 ו-3 של דחיית טענותיהם. דא עקא, לא ניתן להתעלם מן ההיבט העקרוני של העניין ומהשלכות הרוחב של פסיקה המקבלת את טענותיהם. ... הכרעה לזכות המערערים, המתקבלת על ידי בית המשפט העליון על רקע הוראות החוק והתקנות, אינה יכולה להיות מצומצמת לעניינם של המערערים 3-2 בלבד. ברור, כי בשכונת ואדי חומוס, מקום מגוריהם של המערערים 3-1, חיים אחרים שמצבם דומה. גם אם טרם התנהלו הליכים משפטיים מטעמם של אותם אחרים, הרי חובה עלינו לצפות אפשרות שהסוגיה תחזור ותעלה."

השופט גרוניס משאיר ללא מעמד תאומים בני 15, תושבי מזרח ירושלים, שהוריהם ואחיהם תושבי קבע בישראל, כלואים בצד הישראלי של גדר ההפרדה, ללא מעמד, ללא זכויות סוציאליות ורפואיות וללא אפשרות להסתובב בשכונת מגוריהם ללא חשש מהרשויות, משום שבטח יש עוד כמותם, עע"ם 1966/09 עטון נ' שר הפנים (22.11.2011).

-----
"טענות מעין אלה שמעלה המבקשת יכולות להיות מוצגות, למרבה הצער, על ידי לא מעט אנשים ממדינות שונות בעולם. אולם, אין בכך כדי להצדיק הפיכתה של ישראל לארץ מקלט במקרים דוגמת זה של המבקשת."

השופט גרוניס מאשר לגרש, לפני בירור טענותיה בערעור, מבקשת מקלט הטוענת, כי נשקפת לה סכנה במדינת מוצאה מידי בעלה וכי הרשויות לא יגנו עליה, משום שבטח יש עוד כמותה, בש"ם 9223/11 OSALONI נ' משרד הפנים (13.12.2011).

-----
"המבקשת 1 שהתה בארץ באופן בלתי חוקי במשך כשבעה חודשים וזאת לאחר שעזבה את מעבידיה החוקיים, ואף לאחר שניתנה לה הזדמנות למצוא מעסיק חוקי חלופי. יצוין, כי על פי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק חלה על העובד חובה לפנות ללשכת מינהל האוכלוסין על מנת לבקש אישור לעבוד אצל המעסיק החלופי אותו הוא מצא."

השופט גרוניס מאשר לגרש, לפני בירור טענותיה בערעור, עובדת בתחום הסיעוד שאיבדה את מעמדה בשל הסדר הכבילה, לפני שזה נפסל על ידי בית המשפט העליון, עע"ם 7583/04 קוראג'ה נ' משרד הפנים (27.8.2004).

-----
"על המבקשת להודיע עד ליום 12.4.2007 האם מעדיפה היא לצאת מן הארץ באופן מידי (ולשם כך יהא צורך לבטל את הצו הארעי האוסר הרחקה) או שמעוניינת היא להישאר בארץ עד להכרעה בערעורה, תוך שהיא מוחזקת במשמורת."

השופט גרוניס מאפשר לבת זוגו של אזרח ישראל לבחור האם להישאר בארץ לדיון בערעור שהגישה, עע"ם 2005/07 אנאסון נ' שר הפנים (4.4.2007).

-----
"העובדה שהרשויות מוכנות לקחת סיכון מסוים במתן היתרי כניסה לישראל אינה מחייבת אותן ליטול סיכון מוגבר הנובע ממתן רישיון נהיגה. ... מתן 'תיעוד ישראלי' לתושבי האזור על ידי המדינה עלול ליצור סיכון מוגבר. ... יש לזכור, כי מדובר באלפי אנשים השוהים בישראל ונמצאים במצב דומה לזה של העותרים. אילו היה מדובר במספר קטן של אנשים, אפשר שהטענה בעניין הצורך בעריכת בדיקה אינדיווידואלית היתה בעלת משקל רב יותר."

השופט גרוניס קובע שמתן רישיון נהיגה לפלסטיני, אשר שוהה בישראל כדין ומטופל בילד ישראלי נכה שזקוק לבדיקות תכופות, מהווה סיכון, ואין אפשרות לבדוק את עניינו באופן אישי, בג"ץ 5539/05 עטאללה נ' שר הבטחון (3.1.2008)

-----

"לא ניתן להתעלם מן הסכנות הביטחוניות הטמונות בכניסה של אלפי נתיני אויב לשיטחה של ישראל. ... כניסה של אלפי בני זוג לתחומי ישראל, כאשר המטרה היא להשתקע בארץ ולקבל, בסופו של הליך, אזרחות או תושבות קבע, דורשת התייחסות מיוחדת."

השופט גרוניס מאשר למנוע באופן גורף איחוד משפחות של פלסטינים עם בני זוגם וילדיהם הישראלים (סיבוב ראשון), בג"ץ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (14.5.2006).

-----
"'זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית'. ... לעניין זה אין לי אלא לחזור ולהזכיר את הנזק הוודאי שייגרם כתוצאה מכניסתם ארצה של אלפי פלסטינים, שיקבלו מעמד של תושבי קבע או אזרחים, כתוצאה מנישואיהם לאזרחי ישראל. על בסיס נתוני העבר, אין ספק ששיעור מסוים מאלה יהיה מעורב במעשי טירור. אכן, השיעור באחוזים של המעורבים בטירור צפוי להיות נמוך מאוד, ואפילו מזערי. עם זאת, אף שלא ניתן להעריך את היקף הנזק שייגרם, ברי כי הוא יתרחש."

השופט גרוניס מאשר למנוע באופן גורף איחוד משפחות של פלסטינים עם בני זוגם וילדיהם הישראלים (סיבוב שני), בג"ץ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.1.2012).

מי בעד השבת העבדות, ירים את ידו

אדוני יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, כבוד שר הרווחה יצחק הרצוג, גברתי חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, חברות וחברי הקואליציה. אני רוצה לספר לכם בעד מה הצבעתם שם, השבוע במליאה.

תארו לכם מדינה שבה אסור לעובד לעזוב את מעסיקו. במדינה שכזו עובד שעזב את מעסיקו - משום שהוא לא שילם לו את שכרו או שילם לו שכר נמוך משהובטח לו, משום שמעסיקו פיטר אותו או הלך לעולמו, משום שהעובד בחר לעבוד אצל מעסיק שונה, מיטיב יותר, או מכל טעם אחר - יאבד את מעמדו, ייעצר, ייאסר ויגורש. מפחיד? מדינה שבה זהו החוק היא מדינה חשוכה.

בג"ץ, שקיבל לפני למעלה מארבע שנים את טענות "קו לעובד", מוקד סיוע לעובדים זרים, האגודה לזכויות האזרח בישראל וארגוני זכויות אדם נוספים, שעתרו לביטול נהלי הכבילה של מהגרי עבודה בישראל למעסיקיהם, קבע כי "הסדר הכבילה יצר מעין עבדות בגרסה מודרנית". בפסיקתו קבע בג"ץ, כי ההסדר הפך את העובדים לצמיתים של מעסיקיהם, ופגע בהם כבני אדם. "כיצד זה שבעלי סמכות בארצנו כך רואים לנהוג", תהו שופטי בג"ץ. "כלימה תכסה את פנינו", הוסיפו.

כלימה? אפילו לא סומק על הלחיים. פקידי האוצר, הפנים, התמ"ת והמשפטים אינם יודעים מנוח מאז ניתן פסק הדין, שפסל את נהלי הכבילה. בג"ץ אסר על עבדות באמצעות נהלים? נשוב ונקבע את העבדות בחוק, החליטו, והסתירו אותה היטב בהצעת חוק ההסדרים, שאיש אינו קורא ואינו מבין, תחת הפרק "תעסוקה".

כך לא מעודדים תעסוקה. הרי היינו שם, ואנחנו מכירים היטב את תוצאותיה של הכבילה. העובדים אנוסים לעבוד עבור מעסיקים גם במקרים של פגיעה בזכויותיהם; תנאי העבודה מדרדרים ומגיעים כדי עבדות; ישראלים אינם משתלבים בתחום שבו התנאים הם כאלה; נוצרים גטאות תעסוקה של מהגרי עבודה בלבד, ויש תמריץ להבאת עוד ועוד עובדים תמורת דמי תיווך; והרי על מנת להביא עוד – יש גם לגרש. זו לא תעסוקה לישראלים. זו "דלת מסתובבת" למהגרי עבודה, וזו עבדות.

ובכל זאת, ממשלת ישראל אישרה את תכנית "התעסוקה", ואתם, חברי הקואליציה, הצבעתם כאיש אחד בעד השבת העבדות למדינת ישראל.

ולא רק עבדות אישרתם שם, אלא גם התערבות אלימה ואגרסיבית בזכותן של משפחות לחיים משותפים, ואף זאת בניגוד לפסיקת בג"ץ. את אזרחית ישראלית ובן זוגך, מהגר העבודה, שהה בישראל תקופה מסויימת ללא היתר, משום שמעסיקו לא חידש את אשרתו? את יכולה לשכוח ממנו. ילדים ישראלים שמעמדו של אביהם לא הוארך בשל בעיות ביורוקרטיות? שישארו ללא האב. בן הזוג, האב, ההורה הקשיש – החוצה. גם בעניין זה היו למשרד הפנים בעבר נהלים, ואלה נפסלו על ידי בג"ץ, שקבע שמדיניות שכזו "אינה עולה בקנה אחד עם מושכלות ראשונים במשטר דמוקרטי החרד לזכויות האזרח". בג"ץ אמנם פסל, אבל גם המדיניות הזו שבה, עולה כפורחת, בהצעת חוק ההסדרים – והכל תחת פרק "התעסוקה".

אין כל קשר בין החקיקה עוקפת הבג"ץ הזו לבין תקציב המדינה, וודאי שאין לה דבר עם תעסוקה. חוק ההסדרים אינו תחליף למדיניות הגירה. אם החוק יתקבל הוא יעודד את מדיניות "הדלת המסתובבת", ויחזק את התמריץ להבאת מהגרי עבודה נוספים תמורת דמי תיווך מופקעים. הוא יגרום לניצולם המחפיר של מהגרי עבודה ולפגיעה בכל העובדים בישראל – ישראלים ומהגרים גם יחד. הוא יפגע אנושות ובאופן גורף באזרחים ישראלים ובבני משפחותיהם. כדאי שכל מי שהרימו ידם בעד הצעת חוק ההסדרים, ידעו בעד מה הצביעו.

גרסה דומה של הדברים פורסמה ב-ynet ב-28.10.2010

לשרת הקליטה סופה לנדבר

מאת: גיל גן-מור, האגודה לזכויות האזרח בישראל

קראתי את דברייך, לפיהם "כל הדיבורים על הצורך 'להחמיר את הבדיקות של העולים הפוטנציאלים', 'ולשים מחסום בפני עלייתם של הרוצחים', ואף לשנות את חוק השבות, אינם אלא ביטויים אומללים וגזעניים, השמים קו משווה בין מוצאו של ציבור שלם לבין נטייתו העבריינית כביכול". טענת, כי "ניסיונות אלה עלולים להסיט את החברה שלנו למחוזות שאיש מאתנו אינו היה רוצה אפילו להביט בכיוונם".

גברתי, באופן רגיל אסור להכליל ולהעניש ציבור שלם, אבל נוכח המקרים המזעזעים אליהם נחשפנו לאחרונה של עולים שקיבלו אזרחות ישראלית וביצעו מעשי רצח וטרור בילדים חפים מפשע, אין מנוס אלא לתקן את חוק השבות, אולי בהוראת שעה, ולהגביל את עלייתם של עולים ממדינות מסוימות.

הביני, מדינת ישראל - כמוה ככל מדינה בעולם - רשאית להגביל בחוק הגירתם של זרים לישראל. בהניחנו על כפות המאזניים, מזה ומזה, את זכותם של אזרחי ישראל לחיים ולביטחון ואת זכותם של מקצת מאזרחי העולם היהודים להתגורר בישראל - כף ראשונה תכריע. כך ראוי שיהא דין במקום שהביטחון מתערער באורח ניכר, לעת שהחיים הם בסיכון מתמיד. וכולנו ידענו כי בדברנו בסיכונֵי החיים ובשמירה על החיים, לא באו דברינו לתפארת המליצה. על החיים מבקשים אנו להגן, לא פחות. ומשנמצא לה לכנסת - לגוף העליון בדמוקרטיה של ישראל - כי הגבלת חוק השבות מהווה כלי יעיל וראוי להגנת חייהם של אזרחי המדינה ולמלחמה בסיכוני חיים וביטחון חמורים, אתקשה לקבל כי מבחינתה של החברה בישראל עובר החוק על לאו של מידתיות.

משנסתבר כי מקצת מהעולים היושבים בישראל היו מעורבים בפעילות חבלנית, ומשנתברר למשרד הפנים כי אין ביכולתו להבחין בדרגת סבירות ראויה בין עולים העלולים לרצוח לבין עולים שאינם עלולים לרצוח, ולו משום שהנטייה האלימה שלהם מתפתחת רק לאחר שזכו לתיעוד הישראלי המיוחל; סבור אני כי הגבלת חוק השבות, ואשר לפיה יהודים ממוצא מסוים, או בני קבוצות גיל שימנו בחוק, לא יזכו באזרחות או ברישיון ישיבה בישראל - חוק חוקתי ומידתי יהיה.

נ"ב: אם דבריי נראים לך הזויים, רק החליפי את המילה "עולה" ב"פלסטיני" וקראי את פסק הדין בעניין החוק הגזעני, שאוסר על מתן היתרי כניסה ומעמד לפלסטינים בישראל. תמצאי אותם שם, כמעט מילה במילה, בפסק דינו של השופט מישאל חשין. נדמה לי, שאפילו את ומפלגתך תומכים במה שנאמר.

אישה אינה בוחרת לעסוק בזנות, ודאי לא כקורבן סחר בנשים

פסק דין מאלף, שניתן היום על ידי השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, מלמד את משרד הפנים שיעור במה הוא סחר בנשים, ומי היא קורבן הסחר. פסק הדין עוסק בסירובו של משרד הפנים לבקשתו של אזרח ישראלי, שאשתו הייתה קורבן סחר בישראל, והוא מתגורר עימה באוקראינה, לקבל עבורה אשרת כניסה רב-פעמית לצורך ביקוריהם המשותפים בישראל (לאחר שבקשתו להסדיר את מעמדה בישראל נדחתה מאותו טעם). תשובתו השלילית של משרד הפנים מבוססת על "בחירתה" של בת הזוג להיכנס לישראל שלא כדין ולעסוק בה בזנות. מתוך פסק הדין:

"תיאור העותרת כמי שכל האופציות היו פתוחות לפניה, והיא בחרה לעסוק בזנות, החליטה לעשות כן בישראל, ונכנסה ארצה בזהות בדויה, רחוק מרחק מזרח ומערב מהמציאות של קורבנות סחר בנשים, נשים העוסקות בזנות בכלל ושל העותרת בפרט... זנות וסחר בנשים הן בראש ובראשונה עבירות אלימות ביזוי וניצול... בית המשפט לא ייתן ידו לכך שיתייחסו אל קורבנות סחר בנשים כאל מסתננות גרידא ועם מתן עדותן יושלכו ככלי אין חפץ בו... אישה אינה בוחרת לעסוק בזנות, וודאי לא כקורבן סחר בנשים... אין זה רלבנטי, לטעמי, אם העותרת ידעה עובר להגעתה ארצה שהיא מתעתדת לעבוד בזנות, ועשתה כן מתוך מצוקה אישית קשה, או שסבורה הייתה כי היא מתעתדת לעבוד בעבודה אחרת, ופותתה על ידי סוחרי הנשים לעשות כן. בשני המקרים היא הפכה לקורבן לסחר בנשים...

לטעמי, היה מקום לאפשר לעותרת להיכנס ארצה באשרת תייר אם הייתה רוצה לעשות כן בשלב כלשהו בהמשך חייה, גם ללא קשר לנישואיה לעותר. לו הייתה העותרת מעוניינת לבוא ארצה במסגרת חוויה מתקנת, היה מקום לאפשר לה זאת. על אחת כמה וכמה, משנישאה לאזרח ישראלי... משרד הפנים סבור, ככל הנראה, כי אין יאה לו לאזרח ישראלי להינשא לעותרת. אין כל סיבה סבירה אחרת שלא לאפשר לעותרת להתלוות לבן זוגה בביקוריו בארץ... למעשה, משרד הפנים 'מעניש' את העותר על שבחר להינשא לבחורה שהגורל התאכזר אליה והביא אותה לעסוק בזנות על ידי כנופיה שעסקה בסחר בנשים... מדוע העותר, אזרח ישראלי, אינו יכול להינשא ולחיות בארץ או לבוא לביקורים עם העותרת? כיום העותרת מציגה עצמה בזהותה היא והנימוק שנכנסה לארץ בעבר בזהות בדויה אינו מהווה נימוק, בכלל, לא כל שכן סביר, לסירוב להעניק לה אשרה רב פעמית... נראה, כי... החברה מבקשת שלא להתמודד עם התופעה [של סחר בנשים], להפנות את פניה לכיוון אחר. בתגובת המשיבה נאמר למעשה לעותר, אם בחרת בקורבן סחר לאישה, זו בחירתך שלך, אך אל תכריח אותנו כחברה להתייחס לכך, ולקבל אותה כשווה בן שוות. ובכן, מדובר בסירוב לא סביר ולא מידתי מכל בחינה שהיא. העותרת, שבניגוד לכל הסיכויים הצליחה לפתוח דף חדש בחייה ולהינשא לעותר, צריכה לזכות לכל העזרה שניתן להעניק לה, ואין להערים עליה קשיים ולהמשיך ולהדירה מהחברה. יש לשמוח ולברך שניצלה מגורל אכזר ולסייע לה ככל שניתן לבנות את חייה."

זכות טיעון וחומר חסוי

שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים הבהירו בשורה של פסקי דין את שברור מאליו; אם למשרד הפנים מידע בטחוני או פלילי, שבגינו הוא מבקש לדחות בקשה להסדרת מעמד של בן זוג של אזרח או תושב ישראלי, יזמין את בני הזוג לשימוע, יציג בפניהם את מה שהוא יכול, ויאפשר להם לטעון בטרם קבלת ההחלטה. כללים בסיסיים של משפט מינהלי.

משרד הפנים ליקט כמה פסקי דין שכאלה (מנומקים פחות מאחרים, כמובן) וערער עליהם לבית המשפט העליון. הטענה בערעור: אין זכות לשימוע מוקדם טרם קבלת ההחלטה. משרד הפנים רשאי לדחות את הבקשה, ובני הזוג יכולים, אם הם רוצים, להגיש השגה בכתב. מדוע? כי המדינה ריבונית להחליט ככל העולה על רוחה, ולזר אין שום זכויות.

במסגרת פעילותי באגודה לזכויות האזרח בישראל הגשתי יחד עם יותם בן הלל מהמוקד להגנת הפרט בקשה לצרף את הארגונים להליך. הגשנו חוות דעת, ונשמענו בדיון.

פסק הדין ניתן אתמול. עמדת משרד הפנים נדחתה. בית המשפט פסק, כי במקרים בהם משרד הפנים שוקל לדחות בקשה להסדרת מעמד של בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים מטעמים בטחוניים או פליליים עליו להקדים להחלטה שימוע. זהו הכלל, ויש לקבוע אותו בנוהל. רק "בשעה שיש דחיפות בטחונית או פלילית של ממש" מותר לקבל החלטה ללא שימוע מוקדם, ובנסיבות מסוימות אף לדרוש את יציאת בן הזוג מישראל. במקרים אלה השימוע יתקיים לאחר קבלת ההחלטה. "מקרים אלו יהיו בגדר המיעוט החריג, ויהא על הרשות להיות מסוגלת להסביר באופן משכנע מדוע היתה דחיפות בטחונית כזו, שהצדיקה את החריגה מכלל השימוע המוקדם במקרה הספציפי", קבע בית המשפט.

בית המשפט סבר שראוי שהשימוע יכלול שני שלבים: בכתב ובעל-פה. תחילה תימסר עמדתם של המבקשים באופן מסודר בכתב (תוך אפשרות שיסתייעו בעורך דין), ולאחר מכן תתקיים השלמה של הטיעון בעל-פה, במהלכו אפשר יהיה "להתרשם מן האדם עצמו ולשאול שאלות העולות מן הכתוב". עם זאת, בית המשפט לא קבע מסמרות בעניין אופן עריכת השימוע, והותיר למשרד הפנים לגבש בעניין נוהל, "שיאזן בצורה נאותה בין זכות המבקשים לשימוע הוגן ואמיתי, לבין שיקולי היעילות והשכל הישר".

לפני השימוע יש להעביר "הודעה מפורטת ככל הניתן בדבר הסיבה שבגינה נשקלת דחיית הבקשה, על מנת שיוכלו המבקשים להכין את עצמם כראוי לקראתו". החומר במקרים רבים חסוי, ולכן לצורך מיצוי זכות הטיעון מן הרשויות נדרש "מאמץ ליצירת פרפרזות של החומר, תוך פירוט ככל הניתן, ותוך השתדלות לא להסתפק באמירות לקוניות... כשהחומר בעניין המבקש נסתר מעיניו... יש לשאוף ולצמצם מגבלה זו עד למינימום הנדרש".

בעניין זה בית המשפט המליץ לשקול פתרון חקיקתי, שאומץ במדינות שונות במקרים בהם אי אפשר להציג בפני אדם חומר חסוי - מינוי עורך דין מיוחד בעל סיווג בטחוני, המוסמך לעיין בחומר. הפרקטיקה האיומה של עיון בחומר חסוי על ידי בית המשפט "במעמד צד אחד" - גם במסגרת תיקי הגירה ומעמד – הפכה שכיחה כל כך, שאפילו בהמלצה הזו יש משהו. ואם כבר ממליצים - הבלוג החדש והמשובח של לילה מרגלית מהאגודה לזכויות האזרח בישראל, ex-parte (שקט... שופטים), עוסק בדיוק בכך.

השופט אליקים רובינשטיין הדגיש בפסק הדין, כי ההלכה נוגעת רק לבני זוג של אזרחים ושל תושבים, והוסיף ש"אין בכך כדי למנוע מן המדינה למנוע מראש כניסתו של מי שהגיע לנמל תעופה או למעבר גבול בלא אשרה או היתר מקביל כדין". הנשיאה דורית ביניש הסכימה, כי פסק הדין מצומצם להליכי הסדרת מעמדם של בני זוג, בהם יש זכות קנויה לבן הזוג הישראלי שלא להיפגע. עם זאת, ותוך שהיא מותירה את הסוגיה ב"צריך עיון", היא הביעה דעתה בנוגע לתזה המשפטית הפוגענית ביותר בדיני ההגירה - זו הגורסת, כי "לזרים אין זכות קנויה":

"מבקשת אני להעיר כי אותה תפיסה גורפת הבאה לידי ביטוי בטיעוני המדינה, לפיה מכח ריבונותה לא מוטלת על המדינה חובה משום סוג כלפי אדם בשל היותו זר אינה מקובלת עוד. דבר יום ביומו באים בפנינו ענייניהם של זרים אשר זכויותיהם הבסיסיות נפגעות. כך בין אם מבקש הזר להישאר בתחומה של המדינה מטעמים של 'איחוד משפחות', בין אם מטעמי מקלט הומניטרי ובין אם מנסיבות ייחודיות אחרות. בעידן הנוכחי הולכת וגדלה המודעות לזכויות האדם באשר הוא אדם ומדינות רבות כאשר הן דנות בהגבלות על הגירה מתמודדות עם בעיות הכרוכות בזכויותיהם של הבאים בשעריהן. שהייתו בישראל וזכויותיו של הזר נבחנות, איפוא, בהתאם לנסיבות עניינו הקונקרטיות".

כי לאהבה אין מדינה

בפעילות היומיומית השוחקת של העוסקים בזכויות מהגרים ופליטים אין הזדמנויות רבות לחגוג הישגים משפטיים משמעותיים. במקרים הנדירים, שבהם הישג משפטי כזה מהול גם בשמחה אישית, זו בכלל סיבה למסיבה. כזה היה יום חמישי האחרון, כשבתום התדיינות ממושכת שניהלה התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב, קיבלה השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים את עתירתם של ג'וני ואליס ועיגנה, בפעם הראשונה בפסיקה בישראל, את זכותם של פליטים לחיי משפחה.

ג'וני ואליס הם לא הקליינטים הטיפוסיים של התכנית לזכויות פליטים. ג'וני הוא פליט מוכר מאתיופיה, הנמצא בישראל כבר 12 שנים והמחזיק בתושבות ארעית מזה 7 שנים, ואליס, בת זוגו, היא אזרחית ליכטנשטיין. שניהם, עד לתחילתה של הפרשה שהסתיימה בפסק הדין, לא היו רגילים לצרוך את שירותיהם של ארגוני זכויות אדם, אלא דווקא לספק אותם. ג'וני ואליס מנהלים יחד את ARDC, המרכז לקידום פליטים אפריקאיים, ארגון שמספק סיוע הומניטרי לפליטים לצד תכניות לפיתוח הקהילה ולוקח חלק בפעילות העקרונית של הפורום לזכויות פליטים. בימים כתיקונם הם מעניקים סיוע לפליטים לצד ארגונים כמו התכנית לזכויות פליטים, והם חלק בלתי נפרד מן הקהילה הקטנטנה שלנו. אלא שגם לפעילי זכויות אדם משרד הפנים מציק לפעמים, עם או בלי לקשר למי שהם ולמה שהם עושים.

כשג'וני ואליס ביקשו ממשרד הפנים להסדיר את מעמדה של אליס כדי שתוכל להמשיך לשהות בישראל עם ג'וני, הם נענו תחילה בשלילה בנימוק כי קיים "חשש להשתקעותה" של אליס בישראל. לאחר הגשת העתירה חלו התפתחויות ותהפוכות בעמדת משרד הפנים, שקצרה היריעה מלתאר כאן את כולן. בתחילה, עמדת משרד הפנים הייתה כי על אליס וג'וני, אם הם מעוניינים לקיים חיי זוגיות, לעשות זאת בליכטנשטיין. כאשר הוכח למשרד הפנים כי בהתאם לדין בליכטנשטיין ניתן יהיה להסדיר את מעמדו של ג'וני כבן זוגה של אליס רק בעוד 5 שנים, הסכים משרד הפנים להעניק לאליס תושבות ארעית לפרק זמן של 5 שנים, שבסופו יהיה עליהם לעזוב את ישראל ולעקור לליכטנשטיין. בהמשך משרד הפנים חזר בו והסכים לתת לאליס רישיון לישיבת ביקור רק לחצי שנה, שבסופה ייבחן העניין מחדש על ידי הוועדה המייעצת לענייני פליטים. דומה שבהתנהלות השלומיאלית של משרד הפנים בעתירה הזו, בשינויים התכופים בעמדתו, בחזרתו בו מהתחייבויותיו, בעמדותיו העקשניות והבלתי סבירות ובחוסר נכונותו להקשיב להערות בית המשפט, הוא פשוט הביא על עצמו את פסק הדין.

השופטת צור קובעת בפסק הדין, לראשונה בישראל, כי לפליטים זכות לחיי משפחה, שמכוחה חייבת המדינה להעניק מעמד לבני משפחתם. היא אף הולכת צעד נוסף וקובעת שהשאלה האם הפליט המוכר יכול לקבל מעמד במדינת מוצאו של בן זוגו היא שיקול זר בעת שנדונה השאלה האם לתת לבן זוגו של הפליט מעמד בישראל. היא גם דוחה את הפרשנות הצרה שמשרד הפנים הציג לנוהל המסדיר את האפשרות של בני זוגם של פליטים מוכרים לקבל מעמד בישראל (לשיטת משרד הפנים זכאים לכך רק מי שהיו בני זוגו של הפליט לפני הגעתו לישראל, ואילו צור קובעת כי זכאים לכך גם מי שהפכו לבני זוג לאחר ההגעה לישראל). ולקינוח, היא קובעת כי הוועדה המייעצת לענייני פליטים בהרכבה החסר, המתפקדת מזה כשנה ללא יושבת ראש, אינה תקינה. מה עוד יכולנו לבקש?

ברכות חמות חמות חמות לג'וני ולאליס.

ובהזדמנות זו, בה אנו מחלקים ברכות, איחולים לבביים גם ליעקב גנות, מנהל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, שמינויו למנכ"ל משרד התחבורה אושר היום על ידי הממשלה. אם גנות יילחם בתאונות הדרכים באותה נחישות, אמונה ויצירתיות שבה נלחם במהגרי העבודה והפליטים בישראל, נצא כולנו נשכרים.

בית המשפט ממליץ להתחתן

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכניות לחינוך משפטי קליני באוניברסיטת תל-אביב

לפני מספר שבועות ניתן פסק דין חריג בחריפותו כנגד משרד הפנים. דובר באותו עניין בבני זוג, ישראלי ופיליפינית, אשר פנו למשרד הפנים בבקשה לתת לאישה מעמד מכוח זוגיות זו. בקשתם נדחתה, על בסיס האבחון של פקידי משרד הפנים לפיה מדובר בזוגיות לא נורמטיבית. בפסק דינה של השופטת מיכל אמגון-גונן, היא סוקרת את ההמלצות של לא פחות מחמישה פקידים שונים במשרד הפנים, אשר דנו בבקשתם של בני הזוג. בכל אותן החלטות טורחים הפקידים לציין את העובדה שהאישה מבוגרת מהגבר בעשר שנים. בנוסף, מוזכרת שוב ושוב העובדה שבני הזוג חולקים את דירתם עם מספר עובדות פיליפיניות נוספות, הלנות באותה הדירה בסופי השבוע. הסברם של העותרים, שהדבר נועד לצמצם את עלויות המחייה שלהם לא הועילה. "זוגיות מאוד מוזרה", פסקה הפקידה ציונה, "גרים עם עוד 4 אנשים – שלוש נשים וילדה. מבוגרת מהישראלי בעשר שנים. עובדת רוב שעות היום ולפעמים גם בשבתות".

משרד הפנים דוחה, למעשה, את ההכרה בזוגיות של ר' ו-א' מאחר שאין מדובר בזוגיות "תקנית" על פי אמות מידה פטריארכליות-בורגניות. האישה, רחמנא ליצלן, מבוגרת מן הגבר. וכאילו לא די בכך, השניים גם מעזים להיות עניים, דבר שמאלץ אותם לחלוק את דירתם עם אחרים. העובדה שבשימוע שנערך להם, ובו תוחקרו אודות חיי הזוגיות שלהם, לא נתגלו כל סתירות, אינה עומדת לזכותם של בני הזוג. ראש ענף אשרות מסבירה את העובדה הקריטית הזו במילים הבאות: "תודרכו על ידי עורך הדין ולכן לא היו סתירות". על בסיס מה החליטה שהעקביות של דבריהם מבוססים על תדרוך מאת הפרקליט (אשר אינו זכאי לפצות פה במהלך השימוע)? הפקידה אינה מספקת לנו כל הסבר לכך.

כאמור, בפסק דינה מיום 15.6.09 מתחה השופטת אגמון-גונן ביקורת חריפה על משרד הפנים, הורתה לו להעניק לאישה מעמד על פי נוהל מתן מעמד לבני זוג של ישראלים, ואף פסקה כי משרד הפנים ישלם לזוג הוצאות משפט חריגות בסך 40,000 ש"ח. ואולם, מקריאת פסק הדין מסתבר שגם בית המשפט נהג בצורה לא ראויה בפרשה זו. "בדיון הקודם", כתבה השופטת אגמון-גונן בפסק דינה, "המלצתי לבני הזוג להינשא שאז אולי יהיה להם קל יותר [לשכנע את משרד הפנים]". אנו רואים, אם כן, שבדומה למשרד הפנים, אשר התקשה לקבל את הזוגיות ה"לא תקנית" של ר' ו-א', כך ניסה גם בית-המשפט "לנרמל" את הזוגיות שלהם, על-ידי דחיפתם להינשא. האם מצב בו בית-משפט בישראל ממליץ לבני זוג להינשא הוא תקין? ומה בהמשך: הצעה להתגייר? להוליד ילדים?

לזכותה של השופטת אגמון-גונן ייאמר שבפסק דינה היא מצרה על הצעתה זו: "היום אני מצטערת על המלצה זו", היא כותבת, "היה עלי לתת פסק דין זה כבר בדיון הקודם". אכן, העובדה שנגרם לבני הזוג עינוי דין, בגין התמשכות ההליכים בבית המשפט, מצערת היא, ובית המשפט צודק בכך שהוא מלקה את עצמו בעניין. ואולם, חמורה הרבה יותר מכך, היא עצם ההתערבות של בית המשפט באורחות חייהם של אנשים בישראל. אם משרד הפנים מאמץ נורמות סטריאוטיפיות לבחינת בקשות הכרה בזוגיות, על בית המשפט לבקר זאת, כפי שאמנם עשתה השופטת בסופו של יום. אל לו לבית המשפט לאמץ תבנית דכאנית זו, ולהמליץ למתדיינים בפניו "להתיישר" לפיה.

אסקייפלנד

"יס דוקו", שהקרין השבוע את סרטו הנפלא של אורן תירוש, הגדיר אותו באופן הקצר והקולע: "אהבתם של פליט סודני וקיבוצניקית במבחן הביורוקרטיה הגזענית". מומלץ.

לצפייה בסרט לחצו כאן. לכתבה על המשפחה שהתפרסמה ב"מוסף הארץ" לפני שבועיים - כאן.

כנות הקשר, מרכז חיים והעדר מניעה

ההליך להסדרת מעמדם של בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים, סיפרנו לא פעם, מבוסס על הוכחת חיי משפחה כנים, מרכז חיים בישראל והעדר מניעה בטחונית או פלילית. מספר תובנות המתחדדות בפסקי דין מן החודשים האחרונים, שניתנו על ידי השופטים יהודית צור ודוד חשין מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים:

ההליך הוא מדורג ונמשך מספר שנים – ומשום כך, קובעת השופטת צור בשני פסקי דין, הפתרון המידתי במקרים בהם עולה בעת הבחינה של הבקשה חשד שלא בוסס דיו בדבר הקשר או כוונות ההשתקעות בישראל, אינו לדחות את הבקשה, אלא לאפשר לבני הזוג להתחיל בהליך, ולבחון חשדות אלה במהלכו.

כנות הקשר - "נישואי תועלת" אינם נישואין פיקטביים, מזכירה השופטת צור בפסק הדין הראשון. אנשים נישאים זה לזה מטעמים רבים ושונים, ואין ללמוד מכך שנישואיהם אינם כנים. רק נישואין שכל מטרתם רכישת מעמד בישראל ואין ביסודם קשר זוגי הם נישואין פיקטביים. משרד הפנים אינו רשאי לחרוג "שלא לצורך ומעבר למידה לתחום הרגיש והחשוב של חייו הפרטיים של האדם, התא המשפחתי ו'כדאיות' קשר הנישואין במקרה נתון".

מרכז חיים בישראל - בהעדר אפשרות לפרנס כהלכה את המשפחה, פוסקת השופטת צור בעניין השני, הרי שעבודה של בן הזוג שאינו ישראלי בחו"ל עד לאישור הבקשה, אינה מלמדת על כך שאין בכוונתו להשתקע בארץ, לאחר שהבקשה תאושר. השופט חשין הולך בדרכו של השופט משה סובל ומבהיר, שמשרד הפנים אינו רשאי לדרוש מבני זוג של תושבים ומילדיהם להוכיח שמרכז חייהם בישראל, וזאת כתנאי להסדרת מעמדם, ולא לתת להם היתרים לשהות בה.

העדר מניעה בטחונית - כמו השופטים יהונתן עדיאל (במספר החלטות), נעם סולברג, משה סובל ויהודית צור גם השופט חשין קובע, כי קודם שדוחים בקשה מטעמים בטחוניים או פליליים – יש לקיים שימוע.

פוחלצים וקקטוסים

ייתכן שהם אינם בני זוג, אבל בפעם הבאה שבית המשפט דוחה את עתירתם של מי שטוענים שהם בני זוג, משום שמשרד הפנים סרב לקבל את בקשתם להסדרת מעמד על יסוד "התרשמות בינונית ומטה" מן הקשר, אנא בטובו – ידרוש ממשרד הפנים להסביר, מהי "התרשמות בינונית ומטה".

אני, לעומת בית המשפט, אינני קונה את "חוות דעתם המקצועית של עובדי מחלקת האשרות, המבוססת על ניסיון של מאות תיקים בשנה" (ומזמין להיזכר במציאות המביכה שמסתתרת מאחורי הקוד "עמדת הגורמים המקצועיים").

אולי היא צעירה ממנו; אולי אינה מכירה את כל בני משפחתו; אולי לא סיפרה למעסיקיה על הקשר; אולי לא גרה עימו בכל יום בבית משום שעבדה כמטפלת סיעודית; אבל בעניין אחד אין מחלוקת – על תחביביו היא יודעת לספר: פוחלצים וקקטוסים. ואם זו אינה אינטימיות שמעידה על הקשר, אזי זוגיות מהי?

הוחמרה מדיניות הסדרת מעמדם של בני זוג ידועים בציבור

בג"ץ פסק שלאזרחים ולתושבים ישראלים זכות חוקתית לחיי משפחה, ממנה נגזרת זכותם להסדיר בישראל את מעמד בני זוגם. אז פסק. משרד הפנים בשלו – ממשיך לפעול להקשחת המדיניות ולפגיעה בבני משפחה. בית המשפט העליון פסק שאסור להפלות בין בני זוג נשואים לבין בני זוג ידועים בציבור. אז פסק. בפעם השביעית בעשור האחרון שינה משרד הפנים את ההליך, לפיו מוסדר בישראל מעמדם של בני זוגם הידועים בציבור של אזרחים ישראלים, והחמיר את תנאיו.

לפני עשר שנים קיבלו בני הזוג הידועים בציבור מעמד לפי החלטת הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים (רישיון עבודה לארבע שנים, תושבות ארעית, הכוללת זכויות סוציאליות, למספר שנים נוספות, ובסיום ההליך - תושבות קבע). בשנת 2000 הושווה ההליך לבני זוג ידועים בציבור להליך לבני זוג הנשואים לתושבי קבע (רישיון עבודה ל-27 חודשים, תושבות ארעית לשלוש שנים, ובסיום ההליך - תושבות קבע). בשנת 2002 הוחמרה המדיניות, ונקבע שההליך אינו מסתיים לעולם (רישיון עבודה ל-27 חודשים ולאחריו תושבות ארעית, שניתנה מדי שנה כל עוד בני הזוג יחד). בשנת 2003 הוחמרה המדיניות עוד; הוחלט שבן הזוג לא יהיה זכאי עוד לזכויות סוציאליות ולמעמד של קבע (כלומר, ניתן רק רישיון עבודה, שהוארך מדי שנה כל עוד יש קשר בין בני הזוג). בשנת 2004 נקבע ההליך שעמד בתוקפו עד לשבוע שעבר (רישיון עבודה לשנה, תושבות ארעית לשש שנים, ובתום שבע שנים – תושבות קבע).

בשמונה בפברואר נכנס לתוקפו הנוהל החדש. מעתה מקבל בן הזוג רישיון עבודה לשלוש שנים, לאחר מכן תושבות ארעית לארבע שנים, ובסוף ההליך – תושבות קבע. כיוון שעל פי חוק, זכויות סוציאליות וביטוח בריאות ממלכתי ניתנים רק חצי שנה לאחר קבלת תושבות ארעית, ימתינו מעתה בני הזוג שלוש שנים וחצי מעת אישור הבקשה ועד לקבלת הזכויות.

מעבר לכך, הנוהל קובע שעל בני הזוג להמציא למשרד הפנים את כל המסמכים הדרושים בתוך 30 ימים מעת שהוגשה הבקשה, שאחרת הבקשה תידחה. זה לא מונע ממשרד הפנים לנהוג סחבת בעצמו; לקבוע תור להגשת הבקשה חודשים לאחר הפנייה של בני הזוג אליו, ולהורות בנוהל שבקשות שנדונו עד כה בלשכות, תועברנה מעתה להכרעת מטה רשות האוכלוסין וההגירה בירושלים (מה שמבטיח סחבת נוספת).

מדוע שונה הנוהל? משום שבהעדר אפשרות להינשא בישראל בנישואין אזרחיים, ומשום שמשרד הפנים אינו נאות לתת לבני הזוג שאינם ישראלים אשרות כניסה חזרה לארץ לאחר נישואין בחו"ל, הפך המסלול לידועים בציבור לנתיב הדומיננטי להסדרת מעמדם של בני זוג. פקידי משרד הפנים, שהקפידו משך שנים להסתיר את דבר קיומה של מדיניות באשר לבני זוג ידועים בציבור, עד שזו נחשפה בעקבות הליכים משפטיים, אינם יודעים את נפשם.

בעקבות הפרסום אצלנו: משרד הפנים החמיר את תנאי ההתאזרחות של לא יהודים (שחר אילן, הארץ, 19.2.2009)

קיזוז וקיצור

ההליך להסדרת מעמדם בישראל של בני זוג נמשך מספר שנים. במהלכו בודק משרד הפנים את כנות הקשר וייחודיותו, קיומו של משק בית משותף, מרכז חיים בישראל והעדר מניעה בטחונית או פלילית. בן הזוג שאינו ישראלי מקבל רישיונות ישיבה זמניים, המוארכים מעת לעת בכפוף לבדיקות אלה, ובסיום ההליך הוא יכול לרכוש מעמד של קבע (אזרחות או תושבות, ככל שאינו פלסטיני. פלסטינים שקיבלו מעמד ארעי, כזכור, אינם יכולים לרכוש מעמד קבוע בשל הוראות החוק הגזעני).

כזה הוא ההליך "לפי הספר". ואולם, כפי שסיפרנו, משרד הפנים חושד, כי בכל מקרה של קשר זוגי בין ישראלי ללא ישראלי, שבגינו מוגשת בקשה למעמד בישראל, מדובר בקשר פיקטיבי. החשדות הללו מביאים את פקידי המשרד לנהל מלאכת תיעוד עמלנית ודקדקנית של כל צעד ושעל של החיים המשותפים. לא פעם הבדיקה הראשונית מתמשכת ומתמשכת. בן הזוג שאינו ישראלי אינו מקבל מעמד או מקבל רישיונות ישיבה זמניים "מחוץ להליך". כשבני הזוג מתחילים לבסוף בהליך, משרד הפנים מסרב, ככלל, לקזז ממנו את התקופה שהמתינו לאישור בקשתם, וזאת אף שהנוהל מתיר לראש רשות האוכלוסין וההגירה לקצר את ההליך.

בג"ץ, שנדרש לסוגיה לפני מספר שנים, קיבל את עמדת משרד הפנים, לפיה הזמן שחולף מאז הגשת הבקשה ועד לאישורה נחוץ לבירור, וכי ההליך "מתחיל לרוץ" מעת מתן האישור. עם זאת, בפסק דינו נתן ביטוי להתחייבות משרד הפנים, כי "בנסיבות מיוחדות ובהתחשב בטעמים מיוחדים" יקצר את ההליך. "בין הנסיבות המיוחדות והטעמים המיוחדים ניתן להתחשב במעבר הזמן מאז הגשת הבקשה מבלי שהיתה לכך הצדקה" (למשל, אם הבקשה לא אושרה במועד "מחמת רשלנות או טעות"). במקרה אחר פסק בג"ץ, כי "תקופות ההמתנה הארוכות מצדיקות התחשבות מסוימת מצידו של משרד הפנים. הפער הקיים בין התקופות הקצרות יחסית הקבועות בנוהל לבין אופן יישומו, מצדיק פעולה לצמצום התקופות בפועל".

בפסק דין שניתן בחודש שעבר בג"ץ שב והתייחס לצורך לקזז מן ההליך את התקופה שבני הזוג המתינו לאישור בקשתם: "מבחינת העותרים נישואיהם כנים הם, והחשד בדבר אותה 'כנות' היא נחלתו של משיב 1 [שר הפנים] בלבד. מטבע הדברים, ומכוח הסמכות הנתונה לו בחוק, רשאי השר להוסיף ולחקור בעניין, ולכאורה, עלולה בדיקה זו להימשך חודשים רבים ואף שנים מבלי שבסופה תניב דבר. מדבריה של באת-כוח המשיב למדנו, כי מכוח הנוהל על פיו פועלים שולחיה, מתחיל מניינה של תקופת התהליך המדורג רק ביום בו מסתיימת הבדיקה באשר לכנות הנישואין, וזו תוצאה שאנו מתקשים להשלים עמה, במיוחד מקום בו הבדיקה מעלה בסופו של יום כי אותו חשד שמנע מהעותרת מעמד מלכתחילה, לא היה לו בסיס. לפיכך, נראה לנו כי ככל שישתכנעו בכנות נישואיהם של העותרים, טוב יעשו אם יורו להתחיל את מניינה של תקופת התהליך המדורג מיום שהגישו העותרים את בקשתם".

הנסיון מלמד, שבעתירות שעניינן המתמשכות הליך הבדיקה יש לעמוד על קיזוז תקופת ההמתנה. לעתים משרד הפנים נעתר לכך כדי להימנע מהכרעה, לעתים בית המשפט "רושם לפניו" התחייבות לקצר את ההליך (ומוסיף את דעתו החיובית בדבר הצורך), ולעתים בית המשפט מורה על קיצור ההליך חרף התנגדות משרד הפנים.

עדכון (26.1.2009): אכן, אין צורך להמתין לסיום ההליך להסדרת המעמד על מנת לבקש לקצר את ההליך, ואפשר לעתור בעוד ההליך בעיצומו, כדי לקבוע שמועד תחילתו מוקדם מכפי שמשרד הפנים סבור. השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבל את עתירת המוקד להגנת הפרט, וקבע בעניינם של בני זוג שבדיקת בקשתם התמשכה, כי המועד בו החל ההליך הוא המועד בו ניתן רישיון הישיבה הראשון בישראל, ולא המועד הפורמאלי, בו אישר משרד הפנים כי הבקשה אושרה. השופט סובל פסק, שיש לכלול במניין הזמנים את תקופת "השיהוי הבלתי מוצדק של משרד הפנים באישור הבקשה לאיחוד משפחות".

מושאים לזכויותיהם של אחרים

בית הדין הארצי לעבודה קבע, שקופת חולים כללית תממן טיפולי הפרייה חוץ גופית לתושב ישראל ולזוגתו, שאינה נחשבת תושבת ישראל. בת הזוג היא תושבת השטחים, המתגוררת בישראל מכוח היתרי שהייה זמניים. קופת החולים טענה, כי על פי חוק היא חייבת לממן טיפולים שנוגעים לבן הזוג, אך אינה חייבת לממן שירותי בריאות של מי שאינה תושבת ישראל. בית הדין פסק, שלצורך טיפולי פוריות יש להגדיר את בני הזוג כ"גוף אחד"; כל אחד מבני הזוג "תורם את חלקו החיוני ליצירת הריון שלא בדרך הטבע על ידי הפריה חוץ-גופית".

התוצאה התקדימית ראויה, חשובה ומשמחת. מדוע, אם כך, אני חש אי נחת? משום אותו דפוס הנמקה שחוזר על עצמו בפסיקה; "הזרים" כמושאים לזכויותיהם של אחרים.

בית הדין הדגיש בפסק דינו, כי בת הזוג אינה זכאית לדבר. התושב הישראלי הוא בעל הזכויות, וזוגתו "הזרה" היא "כלי" למימוש זכויותיו. בעניין זה הולך בית הדין בעקבות בג"ץ, שפסק בחודש מאי 2006, כי לישראלים זכות לחיי משפחה, שביטויה בפועל הוא זכותם להסדיר בישראל את מעמדם של בני זוגם "הזרים". גם בג"ץ הקפיד להדגיש, כי הזכות הינה של הישראלים. לבני הזוג "הזרים" אין כל זכות. הישראלים הם נושאי הזכויות ו"הזרים" הם מושאים למימוש זכויותיהם.

הפיכתו של אדם למושא לזכויותיו של אחר יכולה להשיג תוצאות ראויות: מעמד לבני זוג וטיפולי פוריות. בה בעת היא מנציחה את המהגר כ"זר", רומסת את כבודו כאדם, מפשיטה מעליו את זכויותיו, ומעניקה כוחות עצומים ל"ספונסר" המקומי. היא חושפת את בת הזוג "הזרה" להתעללות מצד מי שהיא תלויה בו להסדרת מעמדה, ומציבה אותה בפני ברירה איומה: להיוותר עם בן הזוג האלים ולרכוש מעמד, או לעזוב את הבית, ולהסתבך בדרך חתחתים, שסופה, קרוב לודאי, גירוש מהארץ. היא לוקחת הורים "זרים" מעל ילדיהם הישראלים, רק משום שנפרדו מבני זוגם הישראלים, ובהעדר קשר זוגי – "אין זכות קנויה". היא הופכת מהגר עבודה "מהיותו נושא למשפט - בן-אדם שהמשפט מעניק לו זכויות ומטיל עליו חובות - להיותו מושא במשפט, כמו היה מיטלטל בין מיטלטלין", כפי שפסק בג"ץ, שפסל את "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם.

פסק הדין בעניין "הסדר הכבילה" (הסדר הכורך את סיום יחסי העבודה עם אובדן מעמדו של מהגר העבודה בישראל) הוא מהפכני מבחינה זו, משום, שלראשונה, ניתץ את העדר הזכות הקנויה ל"זר", והעניק לו זכויות וכוחות. ואולם, כאשר "לזר אין זכות קנויה", כעניין אינהרנטי במשפט, אין להתפלא מדוע "הסדר הכבילה" למעסיקים עודנו שריר וקיים חרף פסק דינו של בג"ץ, ומדוע אף שופטי בג"ץ אינם מיישמים את פסק דינם. הם פשוט אינם מבינים אותו.

שדרוג

כפי שסיפרנו זה מכבר, די שבקרובי משפחתו של בן הזוג הפלסטיני של אזרח או תושב ישראל דבק סיכון בטחוני כלשהו, על מנת שהבקשה להסדרת מעמדו בישראל תידחה, וזאת אף אם קרובי המשפחה אינם חיים בישראל.

כך קובע החוק וכך התיר בג"ץ, ובתי המשפט לעניינים מינהליים מיישמים באדיקות. בחודש שעבר, למשל, אישר בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת את הפקעת מעמדו של פלסטיני שנשוי לאזרחית ישראלית, אב לארבעה ילדים, החי בישראל ברישיון מאז שנת 1998, וכל כך משום שקרובי משפחתו - שביריחו - פעילים בחמאס.

בחלק מן המקרים נאות משרד הפנים לא לגרש את בן הזוג הפלסטיני, אלא להחליף את רישיון הישיבה שבידיו בהיתר לשהות בישראל. רישיון הישיבה מקנה אפשרות לעבוד בישראל וזכויות סוציאליות ובריאותיות. מי שמחזיק בהיתר, לעומת זאת, יכול לבקש לעבוד בתנאים מוגבלים, ואינו זכאי לכל זכות אחרת. לטענת המדינה, מי שמחזיק בהיתר מתקשה לעבור במחסומים שבין הגדה המערבית לבין ישראל, ולכן היתר "מספק הגנה טובה יותר" מרישיון. הפגיעה במערך הזכויות פשוט קורית "על הדרך".

הפסיקה החלה לכרסם בכך. השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים הדגישה, כי המידע הבטחוני הנוגע לבני משפחה צריך להיות עדכני. בג"ץ צעד צעד נוסף. בחודש יוני 2007 עיגן בפסק דינו את הודעת המדינה, כי תיאות לשקול בחלוף זמן להשיב לזוגתו הפלסטינית של אזרח ישראל את רישיון הישיבה, שנטלה ממנה ונתנה תחתיו היתר. בחודש יולי 2008 הורה בג"ץ למשרד הפנים לנמק, מדוע לא יציע הסדר שכזה, "מידתי" כלשון בית המשפט, גם בעניינה של בת זוג אחרת. בראשית השבוע האחרון נתן משרד הפנים הסכמתו בפני בג"ץ, כי יאפשר הסדר כאמור לבן זוג נוסף.

פסקי הדין הללו מצטרפים למגמה נוספת של "שדרוג" מעמדם של בני זוג. בחודש אוגוסט 2007 הודיע משרד הפנים לבית המשפט העליון, כי יסכים לשדרג את מעמדו של בן זוג פלסטיני מהיתר שהייה לרישיון ישיבה. בחודש יוני 2008 קיבל בית המשפט העליון שני ערעורים שהגיש המוקד להגנת הפרט, ופסק שאפשר לשדרג את מעמדו של בן זוג פלסטיני מהיתר לרישיון ישיבה, אם בן הזוג היה זכאי לכך לפני ההחלטה האוסרת על שדרוג מעמדם של פלסטינים בחודש מאי 2002, ומעמדו לא שודרג באותה עת מחמת טעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק בטיפול משרד הפנים. על רקע זה התקבל בחודש יולי 2008 ערעור נוסף של המוקד. השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיהר ליישם את פסיקת בית המשפט העליון, וקיבל בחודש שעבר את עתירתם של בני זוג לשדרוג המעמד.

עדכון (5.11.2009): ומאז ממשיך בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים באותה דרך: הנה, והנה, וגם, ועוד אחד ועוד.

מעצר לצורך מעצר

מאז תוקן החוק בשנת 2001 אין מגרשים עוד שוהים שלא כדין מישראל ואין מחזיקים אותם במעצר. כלומר, ודאי שעושים זאת, ואפילו במרץ רב, אלא שהגירוש שבחוק הפך ל"הרחקה" והמעצר ל"משמורת" ("לביטוי גירוש קונוטציות היסטוריות לא נעימות", הסביר השופט אליקים רובינשטיין את מכבסת המילים).

גירוש ("הרחקה") ומעצר ("משמורת") הם עניינים הכרוכים זה בזה. מטרת המעצר להבטיח את הגירוש, ולהפסיק את השהייה הבלתי חוקית. המעצר אינו עונשי, ולכן כשאין אפשרות לגרש – אין הצדקה להמשך החזקה במעצר.

ומה בשעה שאין עוד צו גירוש? האם יבוטל צו המעצר? לא בהכרח. התפיסה המעוותת של הרשויות, כי חירותם של מהגרים הפקר וכי מקומם הטבעי בכלא, מביאה בהכרח לתוצאות אבסורדיות, כמו בפסק דינה של השופטת שרה גדות מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, שניתן היום.

בחודש מאי האחרון הוצא נגד וונדי מינלו, אזרחית אתיופיה, צו גירוש בגין שהייה שלא כדין, ועימו ניתן צו מעצר. כיוון שלמינלו אין דרכון, יש קושי לגרשה. היא הגישה בקשה לדרכון, ואולם שגרירות אתיופיה הודיעה, שהנפקת הדרכון תיארך חודשים. על פי חוק, אדם שמשתף פעולה עם גירושו אמור להיות משוחרר ממעצר לאחר ששים ימים, אם גירושו אינו מתאפשר. רק על רקע זה היה על משרד הפנים לשחרר את מינלו לפני חודשים, ואולם כיום העיקר אינו בכך.

על פי החלטת משרד הפנים, מינלו כלל אינה אמורה להיות מגורשת. יש לה בן זוג ישראלי, עימו היא חיה בשמונה השנים האחרונות, והם מתעתדים להינשא. לפני כשלושה שבועות, בעודה במעצר, ערך משרד הפנים למינלו ולבן זוגה שימוע, והחליט לקבל את בקשתם, להסדיר את מעמדה של מינלו כזוגתו של אזרח ישראלי ולהקנות לה רישיון ישיבה בישראל. כפועל יוצא, ביטל את צו הגירוש.

ומה על המעצר? משרד הפנים סרב לשחרר את מינלו, משום שאין לה דרכון. נטען (כפי שמשרד הפנים טוען חדשות לבקרים), שאין לשחרר את מי שאינה מחזיקה במסמך מזהה, משום שללא מסמך מזהה היא עלולה להיעלם (יונתן נוהג להסביר, שהטיעון הזה מופרך מיסודו: כיצד הימצאותה של תעודה מפריעה לאדם להיעלם? ואם העדר תעודה אכן מסייע להיעלם, מה מונע מאדם שיש לו תעודה מזהה, ששוחרר ממעצר, להשליך את התעודה רגע לאחר שחרורו?). השופטת גדות סברה שמינלו לא תיעלם, משום שיש לה בן זוג, וששיחרורה מתעכב שלא עקב מחדלה מעל לששים ימים. לכן, שיחררה אותה בערבות כספית של עשרת אלפים ש"ח.

לאיזה צורך, למען השם, נדרשה ערבות? הערבות היא תחליף למעצר, וכמו המעצר אמורה להבטיח דבר אחד ויחיד: שמינלו תצא מן הארץ. אלא שצו הגירוש בוטל, ומינלו, על פי החלטת משרד הפנים, אמורה לרכוש מעמד ואינה נדרשת עוד לצאת מן הארץ. איזה אבסורד.

Quid Pro Quo

ביריונות וסחטנות אף פעם לא הרתיעו את רשויות השלטון בישראל בעניינים של הגירה ושל מעמד. אזרח ישראלי מבקש להסדיר את מעמדה של זוגתו? שתדאג קודם לכן שאימה ואחיה, השוהים בישראל ללא היתר, יצאו מן הארץ. בת זוג של אזרח ישראלי מבקשת מעמד עבור בתה בת התשע? מעמדה שלה לא יוסדר עד שהבת תעזוב את ישראל. לאזרחית ישראלית בן זוג פלסטיני? שישתף פעולה עם השב"כ כתנאי להסדרת מעמדו. Quid Pro Quo. זה תמורת זה.

רשות שלטונית אינה רשאית לכפות אדם, הנזקק לשירותיה, למלא אחר דרישות, שאינו חייב בהן. אדם המבקש מעמד בישראל אינו עובד בשירות משרד הפנים, משטרת ההגירה או השב"כ, והוא אינו צריך למסור מידע אודות איש, לבלוש אחריו, לעוצרו, לאוסרו או לגרשו על מנת שיהיה זכאי לקבל שירות. דרישות סחטניות מעין אלה מעמידות את מי שזכאי למעמד בישראל בפני ברירה איומה ואכזרית – אי הסדרת מעמדו או פגיעה בעצמו ובבני משפחתו.

תשאלו את משרד הפנים והוא יכחיש: אין מתנים הליכי רכישת מעמד בדרישות בלתי חוקיות. זוהי פשוט החובה לאכוף את החוק ולדרוש מידע לצורך כך, יאמרו. אפשר לעכב את הטיפול ולהתעמר במי שאינו משתף פעולה, אבל אלה, לשיטת משרד הפנים, אינם התניה אסורה.

על פי רוב, בשעה שארגון זכויות אדם פונה למשרד הפנים בעניינו של אדם שהופנתה אליו דרישה סחטנית ובלתי חוקית, חוזר בו משרד הפנים מן הדרישה. לפעמים יש צורך לעתור לבית המשפט, על מנת שמשרד הפנים ימהר "להתקפל", וייתן לעותר את מבוקשו. העיקר שבית המשפט לא ידון בכך. "ככל שמתרבים המקרים מסוג זה, כך גדלה האפשרות כי בית המשפט ידרש לשאלה העקרונית, גם אם יצליח המשיב להפיס את דעתם של העותרים 'ברגע האחרון'", פסק בשנת 2005 השופט (דאז) בעז אוקון מבית המשפט המחוזי בירושלים. "ריבויים של המקרים מלמד כי בלא הכרעה עקרונית עלול המשיב להימנע מהפעלת סמכותו בדרך המתחייבת."

לא בכל מקרה מכחיש משרד הפנים את סחטנותו. ודאי שלא, כשמדובר בבני זוג של אזרחים ושל תושבים, שהם פלסטינים תושבי השטחים הכבושים או אזרחי מדיניות ערב. אלה נדרשו עד לאחרונה כתנאי להסדרת מעמדם להודות במסגרת טופס, שערוך כתצהיר, בשהייה בישראל ללא היתר, ולהפליל על ידי כך את עצמם ואת קרוביהם שהלינו אותם. רק בעקבות עתירה לבג"ץ שונה טופס התצהיר; יש להצהיר על אודות שהייה בישראל, אך לא להודות בשהייה שלא כדין.

משרד הפנים אף אינו מהסס לדרוש לכוף התחייבויות, שסחט מאנשים שפנו אליו בבקשה לקבל שירות. אזרחים ישראלים, שחלו במהלך הליך הסדרת המעמד של בני זוגם, נדהמו לגלות שבמקום לאחל להם בריאות טובה ואריכות ימים, החתימו במשרד הפנים את בני זוגם על מסמך, לפיו יעזבו את הארץ עם מותם של הישראלים. מהגרי עבודה ותיקים בתחום הסיעוד, שרישיונם מוארך שנה אחר שנה משום טובתם של מטופליהם, נדרשו להצהיר בכתב, כי מיד כשמעסיקיהם ילכו לעולמם - יעזבו את הארץ (מן פיקציה, שתכליתה "להוכיח" כי רישיונם הוא זמני, גם אם הם חיים בישראל שנים ארוכות). סיפרנו זה מכבר גם על הנוהג להתנות רישיון עבודה למהגר או למהגרת עבודה, שמבקשים להחליף את מעסיקם, בחתימתם על מסמך, לפיו זהו מעסיקם האחרון, וכי אם יחסי העבודה יסתיימו מכל טעם שהוא – יהיה עליהם לעזוב את ישראל. מהגרי העבודה הופכים צמיתים של מעסיקיהם. השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב לא מצאה בכך פסול.

לעומתה, נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, נזפה לפני למעלה משנה במשרד הפנים על שהעז להעלות בפניה התחייבות שכפה על אזרחית ישראלית, שלא להסדיר בישראל את מעמדו של בנה, וזאת כתנאי למתן אשרה לביקור הבן בישראל: "לא היה כל מקום לנצל את מצוקת האם, הבאה לבקש אשרת כניסה לישראל עבור בנה, כדי שתתחייב לא להגיש עבורו בקשה לרישיון לישיבת קבע בארץ. בנסיבות אלה אין ליתן להתחייבות זו כל תוקף ובוודאי שאין לבסס עליה החלטה הדוחה את הבקשה." השופט דוד חשין מבית המשפט המחוזי בירושלים שב והזכיר דברים אלה בהחלטה דומה שנתן בשבוע שעבר.

הפוליטיקה של המספרים

ביום שלישי האחרון התקיים בועדת הפנים של הכנסת דיון בהצעת החוק הממשלתית, הידועה כ"חוק השב"חים". על פי ההצעה, עם קבלת החוק וכניסתו לתוקף לא תתאפשר עוד רכישת מעמד בישראל על ידי מי ששהו בה שלא כדין, אלא לאחר "תקופות צינון" בנות מספר שנים מחוץ לישראל. רבים צפויים להיפגע מן ההצעה, אם תתקבל, ואולם הנפגעים העיקריים יהיו אזרחים ותושבים ישראלים, שלהם בני זוג שאינם ישראלים.

מדובר בהצעת חוק המבקשת "לעקוף" פסקי דין של בית המשפט העליון. עוד בשנת 1999 נפסק, כי הפרדה כפויה בין בני זוג נשואים אסורה על רקע פגיעתה בזכויות היסוד של בני הזוג. התכלית המוצהרת למדיניות משרד הפנים באותו עניין היתה זו העומדת ביסוד הצעת החוק: להילחם בשהייה שלא כדין, ובמי שמבקשים לנצל את הליך הסדרת המעמד בתואנות פיקטיביות. האמצעי שנבחר לשרת את המדיניות הוא אותו אמצעי בדיוק: יציאה של בן הזוג שאינו ישראלי מן הארץ בטרם תיבחן הבקשה. בית המשפט פסק, כי דרישת היציאה מן הארץ אינה משרתת בדבר את בחינת כנות הקשר בין בני הזוג, ואינה מסייעת לסכל אפשרות לרכישת מעמד במרמה; כי פגיעתה הרגשית והכלכלית של המדיניות בבני הזוג עולה על הנדרש, ודאי על רקע האפשרות לערוך בדיקה יסודית שעה שבני הזוג שוהים בישראל; וכי התועלת הספקולטיבית הצומחת ממנה מוטלת בספק, לעומת פגיעתה הודאית בזכויות בני הזוג. בחודש מרץ 2006 שב בית המשפט העליון על הלכה זו ועיגנה גם ביחס לבני זוג שאינם נשואים זה לזה. גם הפעם היו התכלית למדיניות והאמצעי שנבחר לשרת מדיניות זו זהים לאלה שביסוד הצעת החוק. למרות פסקי הדין הנחרצים הללו, וחרף פסיקתו של בג"ץ, כי לאזרחים ולתושבים ישראלים זכות חוקתית לחיי משפחה, ממנה נגזרת זכותם להסדיר בישראל את מעמד בני זוגם – מקדמת הממשלה את הצעת החוק.

הצעת החוק הונחה לפני שנתיים, בעיצומה של מלחמת לבנון, עברה ימים ספורים לאחר מכן בקריאה ראשונה, ונדונה בחודש נובמבר 2006 בועדת הפנים של הכנסת. חברי הועדה תקפו את ההצעה במילים חריפות, ומאז לא התקיים בה דיון. חבר הכנסת אופיר פינס, יו"ר הועדה, חידש את הדיון השבוע. הוא הודיע בישיבה, כי הוא מבקש מן הממשלה לערוך בהצעת החוק תיקונים, ואולם הדגיש, כי הדיון בועדה "אינו אקדמי", וכי יפעל להשלמת החקיקה. אין זו הפעם הראשונה, שנציגי מפלגת העבודה בכנסת פועלים לקדם הצעות חקיקה דרקוניות בענייני הגירה, שחברי מפלגות ימין קיצוני במדינות אחרות לא היו חולמים להציע.

במהלך הדיון בועדת הפנים סיפר יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, כי בחודשים האחרונים פועלת במסגרת המשרד יחידה מיוחדת, העוקבת אחרי בני זוג בניסיון לאתר קשרים פיקטיבים. גנות טען, כי מתוך 100 בני זוג שנבדקו באקראי, נמצא כי 70 הם בני זוג לקשר פיקטיבי, וגזר מכך מסקנה: 70% ממבקשי המעמד הם רמאים.

אפילו היה לדברים יסוד – הצעת החוק, כאמור, ממילא אינה מסייעת בגילוי קשרים פיקטיבים. אפילו היה בדברים ללמד, לכל היותר, על תחושת בטן – הרי ש-100 מקרים אקראיים אינם מדגם מייצג. ואולם, המסקנה שנגזרה מן הנתונים היא מטעה וחסרת שחר. הבדיקות שנערכו באותם 100 מקרים לא נערכו באקראי, אלא על יסוד מידע מוקדם.

בחודש פברואר, לאחר שהיחידה החלה לפעול, יזם משרד הפנים כתבה על אודותיה ב"ידיעות אחרונות". כתבת העיתון, נורית פלתר, התלוותה לחוקרי משרד הפנים, ופרסמה את רשמיה תחת הכותרת "משטרת הלבבות". לכתבה התראיין יוסי אדלשטיין, מנהל האגף לזרים במשרד הפנים, שהיחידה כפופה לו. בדיקות אקראיות? ממש לא:

"מניין זורם המידע למשרד הפנים? במשרד הפנים טוענים כי הם עדיין לא זקוקים להלשנות, אבל בטוחים שגם השלב הזה יגיע לאחר שהציבור יידע על הקמת היחידה. 'אנחנו בודקים מידע שנצבר במשרדי הממשלה השונים, מתשאלים מקורות מסביב ובודקים דיווחים למוסד לביטוח לאומי', אומר אדלשטיין. 'אחרי שביססנו את המידע אנחנו יוצאים לתצפיות על בני הזוג, מצלמים אותם בחוץ ויוצאים לערוך אצלם ביקור בית'."

בראשית חודש יולי התפרסמה בעיתון "הארץ" כתבה נוספת. רותי סיני דיווחה על הצלחתה הגדולה הראשונה של היחידה - מאסר בפועל שנגזר על אזרח ישראלי ועל אזרחית הפיליפינים, שהועמדו לדין, לאחר שהיחידה גילתה, כי הונו את משרד הפנים. גם לסיני הסביר משרד הפנים, שהשלים עד לאותה עת לבדוק 88 מקרים, את דרך פעולתה של היחידה:

"היחידה, בת טיפוחיו של ראש מינהל האוכלוסין יעקב גנות, מקבלת מידע מפקידי משרד הפנים שמראיינים זוגות במסגרת הליך קבלת האזרחות בעבור בן או בת הזוג מחו"ל. הפקידים מונחים לשאול את הזוגות על אורחות חייהם - באיזה צד של המיטה הם ישנים, מה שמות קרוביהם או חבריהם, וכו'. במיעוט המקרים שבהם התשובות מעוררות חשד, המידע מועבר ליחידה. זו עורכת תצפיות, ביקורי פתע בכתובת המגורים שמוסרים בני הזוג, שיחות עם שכנים, בדיקות במאגרי מידע של הביטוח הלאומי וגופים אחרים."

היחידה פועלת, אם כן, על יסוד מידע מוקדם שמועבר לה מן הפקידים בלשכות משרד הפנים וברשויות אחרות, ומשרד הפנים מייחצן את היחידה כדי לעודד הלשנות. הנתונים שהציג גנות בפני ועדת הפנים של הכנסת נוגעים לחקירות שנערכו ביחס למי שנחשדו, ולא לבדיקות אקראיות. משרד הפנים יכול, לכל היותר, לדווח על 70 מקרים של קשר פיקטיבי מתוך 100 שנחשדו. אין לו נתונים על השיעור האמיתי של מקרים, בהם הקשר הוא פיקטיבי ונועד להשגת מעמד במרמה.

ניסיון להלך אימים באמצעות הפרחה לחלל האוויר של נתונים משוללי יסוד הוא פרקטיקה שכיחה במשרד הפנים. עוד במסגרת ההליכים שהתנהלו בבג"ץ בטרם ניתן פסק הדין הראשון בעניינם של בני זוג בשנת 1999 הצדיק משרד הפנים את מדיניותו הנוקשה (כלומר, את דרישתו שבני הזוג שאינם ישראלים יצאו מן הארץ בטרם יוסדר מעמדם) בטענה, כי כך הוא נאבק בנישואין הפיקטיביים בין ישראלים לשאינם ישראלים ש"פשו ורבו במאוד". בית המשפט דרש ממשרד הפנים לתמוך את טענתו בנתונים. משרד הפנים לא הצליח לעשות זאת:

"אמירות אלו של משרד הפנים אינן נשענות על נתונים סטטיסטיים, ומייסדות הן עצמן אך על 'טביעת עין' ועל 'השערה מושכלת' בלבד של העוסקים בנושא... משנתבקשו המשיבים להמציא לבית-המשפט נתונים עליהם מושתתת המדיניות, נתקשו במלאכת האיסוף. רק לאחר בדיקות ובירורים זכינו לקבל נתונים כלשהם, וגם אלה לא היו אלא נתונים חלקיים ובעיקרם נתוני-מידגם... בהיעדר נתונים-של-ממש על שיעור הנישואין הפיקטיביים, עולה ממילא השאלה אם יש צידוק למדיניות הנחרצת הנוהגת כיום."

דבר לא השתנה מאז. במהלך שנת 2004 הגישה מבקרת הפנים של משרד הפנים לשר דו"ח חמור במיוחד על תפקודו של מינהל האוכלוסין. בדו"ח צויין, כי אין למשרד הפנים נתונים על הטיפול בבקשות למעמד. גם הועדה הציבורית בראשות פרופ' אמנון רובינשטיין, שמונתה לבחון את מדיניות ההגירה של ישראל, עמדה על כך בדו"ח הביניים, שהגישה בחודש פברואר 2006. הועדה ציינה, כי נאלצה לגבש את מסקנותיה חרף מחסור בנתונים על בקשות למעמד בישראל עבור בני זוג. צוות בין-משרדי, שמונה להמליץ על דרכים לייעול השירות במשרד הפנים, שב גם הוא על מסקנות אלה בדו"ח, שהגיש מספר חודשים לאחר מכן. אין במשרד הפנים, כך על פי דו"ח הצוות, אפשרות לעקוב אחר החלטות שנתקבלו בענייני מעמד בישראל, ולא מתבצע ניתוח של הבקשות.

נתונים אין, ואף על פי כן משרד הפנים חושד, כי בכל מקרה של קשר זוגי בין ישראלי ללא ישראלי, שבגינו מוגשת בקשה למעמד בישראל, מדובר בקשר פיקטיבי. החשדות הללו מביאים את פקידי המשרד לנהל מלאכת תיעוד עמלנית ודקדקנית של כל צעד ושעל של החיים המשותפים. עבור משפחות רבות בישראל הקשר עם משרד הפנים הוא סאגה סיזיפית. "החוטאים" באהבתם למי שאינו ישראלי משלמים מחיר כבד: שנים של חוסר וודאות; קשיי פרנסה הנובעים מהמעמד האזרחי הנחות והזמני; תלאות המסע בקרבי המנגנון הביורוקרטי; ימים של אובדן פרנסה ושעות מורטות עצבים בלשכות משרד הפנים. בכל פגישה נדרשים בני הזוג להוכיח מחדש, באמצעות אינסוף מסמכים, כי הקשר הזוגי שלהם הוא אמיתי.

זהו הליך ארוך וקשה, ובכל זאת איש אינו כופר בצורך לערוך בדיקות. יתרה מזו – אם בידי משרד הפנים מידע, המצביע על כך שהבקשה הוגשה במרמה, הוא רשאי לערוך חקירה, ובלבד שאיסוף הראיות יעשה כדין; שהראיות תוצגנה בפני המבקשים; ושההחלטה תתקבל לאחר שיערך למבקשים שימוע, במהלכו יוכלו להשיב לטענות (משרד הפנים, כמובן, רחוק מלנהוג כך).

זו הדרך להתמודד עם מי שמרמים את הרשויות ואין בלתה, ואולם הצעת החוק ממילא לא נועדה להתמודד עם רמאים. היא נדבך נוסף במאבק שמנהל משרד הפנים נגד הסדרת מעמדם של מי שאינם יהודים בישראל. בית המשפט חייב את משרד הפנים להקנות מעמד, ומשרד הפנים מבקש מן הכנסת לאסור עליו לעשות זאת. זהו אינו מאבק בשהייה שלא כדין. זוהי קסנופוביה.

בית המשפט מצווה לעצור ולגרש

שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים נוטלים לעצמם לעתים חירות לחרוג מסמכותם, אבל החלטתו של השופט אהרן אמינוף, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, יוצאת דופן בחומרתה.

בפני השופט אמינוף הובאה עתירתם של אזרחית ישראלית ובן זוגה הפלסטיני. עם העתירה הוגשה בקשה לצו ביניים – להימנע מגירושו של בן הזוג עד להכרעה בעתירה. לא זו בלבד שהשופט אמינוף דחה את הבקשה, אלא הוסיף וקבע: כיוון שבן הזוג "הינו שוהה בלתי חוקי בישראל במשך למעלה מארבע וחצי שנים, אני מצווה על המשטרה לעצור אותו לאלתר ולדאוג להוצאתו מישראל בכל הקדם."

המשטרה אינה עובדת אצל השופט אמינוף, והוא אינו מוסמך לצוות מיוזמתו על מעצרם של אנשים ועל גירושם מישראל. מאידך, אם שופטת בית המשפט העליון סבורה, שראוי להתנות מתן צו ארעי האוסר על גירוש במעצרו של צעיר, שגדל ובגר בישראל וכל שביקש הוא לרכוש בה מעמד, מה לנו כי נלין על השופט אמינוף?

עמדת הגורמים המקצועיים

לא אחת אני תוהה, מדוע לייחס ערך לעמדותיהן של רשויות השלטון בישראל. משרד הבריאות, למשל, מפרסם חוות דעת בעניין הסכנות שבשימוש בטלפונים ניידים, או משרד החוץ בעניין נסיעה לסיני. אני מכיר את האופן בו פועל משרד הפנים. אם השרירות היא נר לרגליו, מדוע להניח שבמשרדים ממשלתיים אחרים פועלים בדרך שונה? ומה באשר לפרקליטות? אני הרי מודע לפעילותה של הפרקליטות בתחום המשפט הציבורי, ובעיקר בעניינים של הגירה ושל מעמד בישראל: לאופן בו מציגים בפני בית המשפט תמונה חלקית ומסתירים מידע חיוני; להשלכת הבוץ בעותרים, כדי לכסות על כך שהרשות פעלה בעניינם באופן אסור; לניתוח המטעה, אולי במכוון, של הוראות הדין. מדוע עליי להניח שבתחום הפלילי או בתחום האזרחי הפרקליטות אינה נוהגת כך?

"עמדת הגורמים המקצועיים" הוא אחד הביטויים, בו משתמשים משרד הפנים והפרקליטות בתיקי הגירה ומעמד, שמעלים חיוך על שפתיי. כשבתי המשפט עושים בו שימוש, אני נבוך. האמנם לא השכילו להבין מיהם "המקצוענים" שעוסקים בעניינים אלה ואת דרך פעולתם?

שני פסקי דין שניתנו בחודשיים האחרונים – האחד על ידי השופטת אסתר קובו מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, והשני על ידי השופט ברוך אזולאי מבית המשפט בבאר-שבע – מלמדים שבתי המשפט מודעים לדברים היטב. שני פסקי הדין עוסקים בשרירות בה מתקבלות החלטות בעניין כניסתם והסדרת מעמדם של בני זוג של אזרחים ישראלים, ובעיקר ב"שימועים" שעורך משרד הפנים כדי לעמוד על טיב הקשר בין בני הזוג.

פקידי משרד הפנים ושלוחיהם בקונסוליות הישראליות בחו"ל "משמעים" (כך בלשונם) באופן חובבני, בלי להבהיר שמדובר בשימוע, ומנפחים כל אי דיוק או אי בהירות בתשובות לכדי "סתירה". "הגורמים המקצועיים", עורכי "השימוע", אינם בקיאים בכל פרטי הבקשה, ואינם מהססים לדחות בקשות על סמך התרשמות, לפיה "הבחור נראה מוזר, מבולבל ולא בדיוק מישיר מבט", או "התאמץ מאוד שנאמין לו שהוא נשוי. היתה תשובה לכל שאלה."

גם ביקורי הבית שהחל משרד הפנים לערוך בחודשים האחרונים כדי לעמוד על טיב הקשר בין בני הזוג מעידים על חובבנות לשמה. לפי "הגורמים המקצועיים", די בכך שחפציהם האישיים של בני הזוג מפוזרים בשני חדרים שונים בבית כדי להפסיק את הליך הסדרת מעמדו של בן הזוג.

To punch a hole

בית המשפט המחוזי באמסטרדם "punched a hole" במדיניות ההגירה ההולנדית (לא מצאתי תרגום ראוי למונח החביב הזה, שמלווה את הדיווח באתרי האינטרנט). השבוע פסק, שרשויות ההגירה ההולנדיות אינן רשאיות לדרוש מאישה מרוקאית שאינה יודעת קרוא וכתוב לעבור מבחן בהולנדית כתנאי להצטרפותה לבן זוגה בהולנד. כפי שסיפרנו, "מבחן האינטגרציה" ההולנדי נועד לסנן אזרחי מדינות "לא מערביות", ובהם בעיקר את אזרחי טורקיה ומרוקו. אזרחי "מדינות מערביות" – פטורים ממנו.

גם בגרמניה עומדת האזרחות למבחן. החל מחודש ספטמבר הקרוב יאלצו המבקשים לרכוש אזרחות להיבחן, ולהשיב נכונה בתוך שעה על 17 שאלות מתוך 33 שאלות שיוצגו להם. השאלות יבחרו מתוך מאגר של למעלה מ-300 "שאלות אמריקאיות", שיתפרסמו באתר האינטרנט של משרד הפנים הגרמני. הקהילה הטורקית זועמת על כך, שהשאלות אינן בוחנות ידע, אלא ערכים. הקהילה היהודית קובלת על כך, שהמבחן אינו כולל ולו שאלה אחת על השואה.

ובינתיים, בצרפת מתנהל דיון ער בפרשת פאיזה סילמי. ערכאת הערעורים העליונה לעניינים אדמינסטרטיביים פסקה בחודש שעבר שסילמי, המתגוררת בצרפת מזה שמונה שנים עם בן זוגה וארבעת ילדיהם (כולם אזרחים צרפתים), לא תוכל לרכוש אזרחות צרפתית, משום שהיא לבושה מכף רגל ועד ראש ופניה מכוסים בניקאב (רעלה). "אדיקותה המוסלמית המופרזת אינה הולמת את ערכי היסוד של צרפת, בהם השיוויון בין המינים", נפסק.