Laissez Passer לסה פסה: אזרחות ותושבות
‏הצגת רשומות עם תוויות אזרחות ותושבות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אזרחות ותושבות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 23 באפריל 2013

לא זו השאלה

לרוב בתי המשפט בולעים כל טענה עובדתית, או כמעט כל טענה עובדתית, של משרד הפנים ביחס למי שבקשותיהם למעמד בישראל נדחו. דעת מיעוט של השופטת דפנה ברק-ארז במסגרת פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון, חושף (חלק קטן) מטכניקות בחינת העובדות על ידי משרד הפנים. דעת המיעוט, כשהיא נקראת לאור פסק דינו של שופט הרוב אורי שהם, מבהירה גם מדוע חרף ההתנהלות הבלתי מקצועית של משרד הפנים, פנייה לבתי המשפט בדרך כלל לא תועיל. מעבר לכך, דווקא דעת המיעוט של השופטת ברק-ארז, מומחית בעלת שם למשפט מינהלי, מדגימה כיצד כללי המשפט המינהלי הקלאסיים מונעים, לרוב, בחינה אמיתית של עוולות שמבצעות רשויות המדינה.

טטיאנה, גיבורת פסק הדין, היא אזרחית אוקראינה ("נתינת" אוקראינה, מכנה אותה השופט שהם, משל מדובר היה בגיבורה מן התקופה הפיאודלית). טטיאנה קשרה קשר עם אזרח ישראל, נעצרה, גורשה לאוקראינה, נישאה לבן זוגה הישראלי וחזרה לארץ. לאחר עיכובים שונים ומשונים היא החלה ב"הליך המדורג", שבמסגרתו ניתן לה רישיון ישיבה זמני בישראל, ושאמור היה להסתיים בקבלת אזרחות בתום ארבע וחצי שנים. אלא שלפני שהסתיים ההליך בעניינה, בן זוגה נפטר.

בהתאם לנהליו, משרד הפנים קיים לטטיאנה שימוע על מנת להכריע אם מות בן זוגה צריך להביא לסילוקה מישראל או שמא יש להמשיך ולאפשר לה לשהות בארץ. בהתאם לנהלי משרד הפנים, אפשרות להישאר בישראל במקרה כזה תינתן לאישה שהוכיחה שזיקתה לישראל גדולה מזיקתה למדינת מוצאה. אלא שאיש לא טרח להסביר לטטיאנה מה עליה להוכיח. לו הייתה יודעת ששאלת זיקתה לישראל ביחס לזיקתה לאוקראינה היא שעומדת בלב מטרת השימוע, אולי הייתה מביאה ראיות בעניין זה. אבל לכי תוכיחי את זיקתך לישראל כשאת כלל לא יודעת שזו הדרישה.

במסגרת עתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, טטיאנה ביקשה להוסיף ראיות ומכתבים, שלטענתה עשויים להוכיח את הטעון הוכחה. ואולם השופטת נאוה בן אור לא התירה את צירופם, משום שלא היו בפני משרד הפנים כשקיבל את ההחלטה בעניינה. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, וטטיאנה ערערה לבית המשפט העליון, שכאמור, דחה גם הוא את ערעורה.

כשקוראים את חוות דעתו של שופט הרוב אורי שהם, אפשר להבין את ההחלטה – האישה רואיינה, לא הוכיחה זיקה, שלום ולהתראות. אלא שדעת המיעוט מקלקלת את הנרטיב של השופט שהם, ואולי גם מבהירה עד כמה חשובה הבחירה השיפוטית ביחס לעובדות ששוות התייחסות בפסק הדין לעומת העובדות שאין צורך להזכירן כלל. השופטת ברק-ארז מספרת לנו שעורך השימוע כלל לא שאל שאלות מתאימות כדי לשפוך אור על שאלת הזיקה של טטיאנה לישראל. השופטת ברק-ארז עומדת על כך ש"לא ברור כי אמנם הובהר [לטטיאנה] שהשאלה העיקרית, שתחרוץ את גורל הישארותה של המערערת בישראל, היא זיקתה המהותית לישראל ולאנשים בה", על כך ש"בשאלות שהוצגו למערערת אין כדי לתת תמונה מלאה על זיקתה לישראל" ועל העובדה ש"היא לא נשאלה, וחבל שכך, על קשריה החברתיים בישראל, על מנהגי הפנאי והתרבות שלה, ובאופן כללי על הטעמים העומדים ביסוד רצונה העז להישאר בישראל". השופטת ברק-ארז הציעה לקבל את הערעור ולהורות למשרד הפנים לבחון כראוי את הבקשה, אך נותרה בדעת מיעוט.

הכללים שבתי המשפט מפעילים בביקורת על החלטות רשויות המדינה יוצרים יתרון מובנה למדינה בכל הנוגע לביסוס עובדות. להבדיל מהליך אזרחי, שבו על המדינה להוכיח בראיות טענות עובדתיות, בית המשפט המבקר הליך מינהלי מותיר מרחב כמעט בלתי מוגבל להכרעות העובדתיות של הרשות המינהלית, ויכול לדחות עתירה בלי ראייה כלשהי, אפילו ללא תצהיר של עובד מדינה שמצהיר על נכונות העובדות. להבדיל מן ההליך האזרחי, שבו צדדים רשאים להביא חוות דעת מומחה, שבית המשפט יכריע ביניהן, בביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית ניתנת העדפה כמעט מוחלטת לדעתו של מומחה רק משום שהוא הובא על ידי המדינה, גם כאשר מולו עומדת חוות דעת מקצועית הפוכה.

ייתכן שיש הגיון מסוים לחלק מן הכללים הללו, אך חשוב להיות ביקורתיים כלפי השליטה המוחלטת של המדינה בנרטיב העובדתי שאנו קוראים בפסקי דין מסוג זה. מעבר לכך, בישראל דומה שבתי המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון, צעדו צעד נוסף ומרחיק לכת בעניין זה. הצהרות עובדתיות של פרקליטים בבתי המשפט (שלפחות בכמה מקרים הסתבר שהיו שגויות) מתקבלות על ידי שופטים ללא שיהיה צורך לתמוך אותו בדבר. הביקורת בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון על החלטות של משרד הפנים, שטעות בהן עלולה לעלות בחייו של אדם (למשל, החלטות בעניין הכרה באדם הטוען לסכנה לחייו כפליט), מתקיימת כמעט ללא פקפוק בטענות העובדתיות.

הליכים בהם מתקבלות הכרעות עובדתיות על ידי משרד הפנים הם הליכים מעוותים. פקידים מקבלים את ההחלטות על יסוד שאלות לא רלוונטיות ותחושות בטן. אף על פי כן, בתי המשפט לא טורחים לרוב להתעמק בהכרעות העובדתיות הללו. באופן מעגלי, בתי המשפט קובעים שוב ושוב שכיוון שמשרד הפנים הוא הגוף שמוסמך לקבל את ההחלטה, הרי שהוא הגוף המומחה, וכיוון שהוא הגוף המומחה, הוא זה שמוסמך לקבל את ההחלטה ולכן צריך להשאיר את ההחלטה לשיקול דעתו. הם משלים את עצמם שהמומחים מקבלים את ההחלטות הנכונות, ולכן הם יכולים לישון בשקט. שופטים כמעט שאינם טורחים לתהות – אולי משרד הפנים לא כזה מומחה? אולי הוא בעצם מקבל החלטות בלי לשאול את השאלה הנכונה?

הנה חתול.

יום שני, 28 בינואר 2013

לכבוד שרת הפנים הבאה

שרה נכבדה שלום רב,

בתום המשא ומתן הקואליציוני, נטול נתן אשל ושאר מרעין בישין, תושבעי לתפקיד שרת הפנים. כמי שכבר ראו כיצד כמה וכמה שרי פנים במדינת ישראל אכלו מרורים, הרשי לנו לתת לך שלוש עצות, שתבטחנה כי הקדנציה שלך תעבור בנעימים:

1. אל תניחי למשפטנים לעצב עבורך מדיניות. כמי שלוקים בעצמם בפגם קשה זה - ידע וחשיבה משפטיים - הרשי לנו להבטיחך שהמשפטנים שסביבך לעולם ינסו לקחת מידיך את מושכות עיצוב המדיניות ולהכתיב לך התנהלות כזו או אחרת במסווה של ייעוץ משפטי (לעתים אף במסווה של ייעוץ משפטי מחייב). הדוגמה הקיצונית ביותר לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בעניינו של שר הפנים, אברהם פורז. כפי שסיפרנו כאן פעם, בשעה שאברהם פורז ביקש לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בחוק כדי להסדיר את מעמדם של ילדי מהגרי עבודה השוהים בישראל שנים ארוכות, התערב היועץ המשפטי רובינשטיין וקבע, ללא בסיס משפטי, כי לא ראוי ששר הפנים יקבל החלטה בעניין זה.

התערבותו הבוטה של רובינשטיין בעניין זה מזכירה במובנים רבים את נוהגו כיועץ משפטי לממשלה לפרסם חוות דעת ציבוריות ובלתי משפטיות ביחס לאנשי ציבור שהוחלט שלא להעמידם לדין פלילי או את התנהלותו לאחרונה כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית ביחס לפסילת שלטי חוצות ואת החלטתו לפסול תשדירי בחירות של בל"ד ועוצמה לישראל, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, משום שלא היו לטעמו. אמנם, ספק אם היועץ המשפטי הנוכחי יתערב באופן זה, אולם שרי הפנים האחרונים נאלצו להתמודד עם בכירים במשרד המשפטים ובפרקליטות המדינה.

ההישענות על משפטנים בבואך לעצב מדיניות היא מסרסת. מה שמתחיל בהתייעצות בעניין מדיניות הופך בנקל להכתבת מדיניות באיצטלה של חובה משפטית. לכן, אם ברצונך להיות בעלת השפעה כלשהי במשרדך שלך, הבהירי ליועץ המשפטי לממשלה, למשנים לו, לפרקליטות המדינה וללשכה המשפטית של רשות האוכלוסין וההגירה, שאין בכוונתך לשתף אותם בהתייעצויות בענייני מדיניות ובשלב עיצוב המדיניות. הקפידי ליידע את המשפטנים רק לאחר גמר תהליך עיצוב המדיניות, ובקשי שיגבילו את חוות דעתם לשאלה - חוקי / לא חוקי. שלא יסבירו לך מדוע כדאי כך ולא אחרת, מדוע זה ראוי או לא ראוי. שיאמרו - חוקי או לא חוקי, ואם לא חוקי - מדוע לא חוקי וכיצד מוציאים לפועל את המדיניות באופן חוקי.

2. זנחי את הרטוריקה הגזענית של קודמך בתפקיד. ארבע השנים האחרונות לוו במלל מסוכן של העומד בראש המשרד שאת מקבלת לרשותך. מה לא יוחס ל"זרים" בישראל? מחלות, אלימות, פשיעה, הרס החלום הציוני. קודמך בתפקיד סבר שרטוריקת ביבים תמשוך קהל בוחרים. הוא טעה. מפלגתו לא התחזקה בבחירות האחרונות, וייתכן שאף תמצא עצמה מחוץ לקואליציה. גם רשימתו של מיכאל בן-ארי, שהיטיב להזין את השנאה והגזענות כלפי "זרים" בישראל, לא הרוויחה דבר מהביטויים האומללים שנשמעו מפיו. למעשה, בן-ארי, שסבר כי ימצא קהל מצביעים חדש בשכונות דרום תל אביב, גילה לתדהמתו, שבשכונות אלה מעטים נתנו לו את קולם. הגזענות הבוטה אינה רווחית מבחינה אלקטורלית (וגם לו הייתה רווחית, לא ניתן היה להצדיקה), אך היא ממצבת את ישראל כמדינה גזענית, ששריה מעזים לומר דברים שהיו מוקעים מן השיח הציבורי והפוליטי בכל מקום אחר בעולם.

3. בדקי באופן מדגמי החלטות פרטניות של רשות האוכלוסין וההגירה. אלוהים נמצא בפרטים. גם אם תתגברי על המשפטנים ותצליחי לקדם את המדיניות בה את חפצה, את ההחלטות הפרטניות יקבלו פקידים, שעברו אינדוקטרינציה בת שנים ארוכות, לפיה ה"זר" הוא האויב ויש לעשות כל דבר כדי למנוע בעדו מלקבל מעמד בישראל. לא תוכלי להבין כיצד מיישם משרד הפנים את מדיניותך אם לא תקפידי לבחון רנדומלית ובאופן שוטף את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה. כשתבחני אותן תגלי שאבוי לו לישראלי שמעז להינשא לבן זוג זר. בני הזוג צפויים לעבור דרך חתחתים עד להקניית מעמד של קבע למשפחה בישראל (אם בכלל). תגלי שבמשך שלוש שנים משרד הפנים מצא שאדם אחד בלבד הוא פליט, וזאת נוכח יצירת מערכת מתעללת שאינה מיישמת כראוי את אמנת הפליטים ומביאה לגירושם של אנשים רבים למקום בו נשקפת להם סכנת חיים. תגלי שמשרדך כולא באופן שרירותי ובתנאים שאינם ראויים לבני אנוש אלפי מבקשי מקלט. תגלי שמשרד הפנים שולל את מעמדם של מהגרי עבודה שהוזמנו לישראל כדי לבצע את העבודות הקשות ביותר בשכר מינימום (ואף פחות מכך) רק משום שהרהיבו עוז בנפשם להתאהב ולהיכנס למערכת יחסים. תגלי שבני זוג מאותו המין המבקשים להסדיר את מעמדם בישראל זוכים ליחס של אזרחים סוג ב' משום שאינם יכולים להינשא. תגלי שמשרדך קורע בני משפחה אלו מעל אלו, הורים, בני זוג ולילדים, אך בשל היותם פלסטינים. תגלי שחרף פסילת הסדר הכבילה של עובדים זרים למעסיקיהם על ידי בית המשפט העליון, בפועל משרד הפנים מקפיד ליצור זיקה כובלת של עובדים למעסיקיהם באופן הפוגע בזכויותיהם הבסיסיות כבני אדם וכעובדים. אם תבחני רנדומלית את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה תגלי שללא בקרה של הדרג הפוליטי על ההחלטות שמקבל הדרג הפקידותי, אי אפשר לשנות דבר.

בהצלחה.

יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

מושא לזכויותיהם של אחרים (או: "ויקוו למשפט והנה משפח", ישעיה ה')

כבר עמדנו כאן על האופן שבו זכויותיהם של "זרים" בישראל נבחנות דרך הפריזמה של זכויותיהם של ישראלים ושל האינטרסים שלהם. סיכוייו של "זר" לזכות בסעד מבית המשפט בנוגע למעמדו משתפרים פלאים, כאשר למתן מעמד השלכה כלשהי על מערך הזכויות והאינטרסים של אזרח ישראלי. לעומת זאת, כאשר הוא מבקש מעמד בישראל בשם זכות עצמאית משלו, סיכוייו לזכות בסעד מתגמדים.

ביום שלישי נתן בית המשפט העליון ארבע החלטות, שמבהירות זאת באופן צלול. יש לשים לב, כי אמנם ההחלטות ניתנו על ידי שלושה שופטים שונים, ואין לדעת כיצד היו עומדות זו ביחס לזו אילו היו כל ההחלטות מתקבלות על ידי אותו שופט. אולם מהמתח ביניהן לא ניתן להתעלם.

ארבע ההחלטות ניתנו ביחס לבקשות של "זרים" לעכב את הליכי הרחקתם מישראל עד להכרעה סופית בהליכים המשפטיים הנוגעים למעמדם בישראל. במקרים אלה נבחנים שני קריטריונים – סיכויי העתירה או הערעור ו"מאזן הנוחות", כלומר היחס בין הנזק לתועלת שבעיכוב הגירוש. בעוד שבמדינות רבות, עצם קיומו של הליך משפטי על ידי מבקש מקלט מביא לעיכוב אוטומטי של גירושו, וזאת לאור ההשלכות הקשות של גירוש אדם למקום שבו יסתבר בדיעבד כי נשקפת לו סכנה, בישראל לא קיים כלל כזה.

נבקש מקוראינו לשאול את עצמם באיזה מקרה ייגרם הנזק הגדול ביותר לאדם שיגורש, אם בסופו של דבר יתקבלו טענותיו בערעור או בעתירה, גם אם יתאפשר לו לשוב לישראל לאחר קבלת טענותיו – לאזרחית קולומביה לסבית, שתגורש למקום בו היא טוענת שנשקפת סכנה לחייה, אם לאחר גירושה יסתבר בהליכים המשפטיים בעניינה כי לסביות אכן נרדפות בקולומביה; לאזרח הפיליפינים המנהל הליכים להוכחת אבהותו לילד ממוצא פיליפיני שקיבל מעמד בישראל, אם לאחר גירושו ופרידתו לחודשים ארוכים מבנו יסתבר כי הוא אכן אבי הילד ויוכרע כי קיימת לו זכות לשהות במחיצתו בישראל; לאזרחית סין שמשרד הפנים אינו מאמין לה כי היא מתרגלת "פאלון גונג", אם לאחר גירושה יוחלט במסגרת ערעורה כי היא אכן פעילה כזו ולכן נשקפת לה סכנת חיים בסין; או לאזרחית הפיליפינים ששהתה שנים ארוכות בישראל ללא היתר ומטפלת בילד אוטיסט שהוא אזרח ישראלי?

כפי שניתן לראות, בשלושת המקרים הראשונים מדובר בעניין המשליך על זכויותיו של ה"זר". לעומת זאת, במקרה הרביעי, האישה הסועדת ילד אוטיסט, לגירוש עד להכרעה בעתירה תהיה השלכה גם על הילד הישראלי. זהו המקרה היחיד מבין הארבעה, בו סבר בית המשפט העליון בהחלטות שניתנו אתמול, כי יש מקום לעכב את הגירוש עד להכרעה.

בשלושת המקרים הראשונים בית המשפט העליון קבע כי סיכויי הערעורים נמוכים (וזאת עוד בטרם התקיימו בפניו ההליכים המלאים, במסגרתם יוצגו מלוא הטענות ומלוא החומר שעליו התבססה ההכרעה) ולכן אין מקום לעכב את הגירוש עד להכרעה בהם. לעומת זאת, במקרה הרביעי קבע בית המשפט כי הוא כלל אינו בוחן את סיכויי ההליך משום שדי במאזן הנוחות כדי להביא לעיכובו של גירוש המטפלת הסיעודית. זאת נוכח הנזק שייגרם לילד הישראלי אם המטפלת תגורש ובסופו של דבר יימצא כי טענותיו בעתירתו צודקות. לו היה בית המשפט נוהג באותו אופן בשלושת המקרים הראשונים, ועושה זאת בכנות, קשה לראות כיצד היה נמנע ממסקנה דומה. לו היה בית המשפט נוהג באופן דומה באותם שלושה מקרים, כלומר נמנע מלבחון את סיכויי הערעורים (כשלא כל החומר הרלוונטי בפניו) ומתייחס לנזק הפוטנציאלי באותם מקרים – רדיפה, מעצר, מוות אפשרי ופרידה ארוכה של אב מילדו – קשה לראות כיצד היה מגיע למסקנה אליה הגיע.

כפי שיודע היום כבר כל בר-דעת, מערכת המקלט של מדינת ישראל היא מערכת בלתי הוגנת ופגומה, שכל כולה מצג שווא של הליכים מינהליים, שסופם בתוצאה ידועה מראש – כולם שקרנים, כולם בעצם מהגרים כלכליים, איש אינו פליט. כפי שכבר הבהירה נציבות האו"ם לפליטים, בישראל שעור ההכרה בפליטים הוא הנמוך בעולם המערבי, ולמעשה, בשלוש השנים בהן בוחן משרד הפנים באופן עצמאי בקשות מקלט, רק במקרה אחד נמצא כי אדם הוא פליט. כל מי שעוסק בענייני פליטים בעולם, בפרקטיקה או באקדמיה, כבר יודע לומר שמערכת המקלט של ישראל היא בדיחה בינלאומית, חרף העובדה שהיא לוקחת את עצמה ברצינות רבה.

למרבה הצער, מערכת בתי המשפט אינה רואה זאת.

עוד על היותם של מהגרות ומהגרים "מושא לזכויותיהם של אחרים" בסרטון הבא, מדקה 07:40:

יום שישי, 30 במרץ 2012

על עבירות של שחיתות מוסרית וגבולות הרטרואקטיביות

בית המשפט העליון בארה"ב, קבע השבוע שתיקון החקיקה משנת 1996, המאפשר למנוע כניסה לארה"ב של תושבי קבע אמריקאים אם הורשעו בעבירה של "שחיתות מוסרית", לא יחול על מי שהורשעו בביצוע העבירה לפני כניסתו לתוקף של החוק. היבט זה של החוק, יש להדגיש, חל רק על תושבי קבע שיוצאים מארה"ב וחוזרים אליה.

מעברי גבול הם מקומות מוזרים. אם גבולות הם הקווים, שתוחמים את הטריטוריה, בה מדינות סבורות שהן יכולות להפעיל את ריבונותן, הרי שמעברי גבול הם הנקודות, שבהן מדינות סבורות שהן יכולות לעשות כרצונן ולהציג כל מפגן ספקטקולרי, שיביא לידי ביטוי את אשליית ריבונותן.

בארה"ב מוטב להם לתושבי הקבע להישמר ממעברי גבול. בהתאם לחקיקה משנת 1996, תושבי קבע של ארה"ב (גם אם הם חיים בארה"ב עשרות שנים), שהורשעו בגין עבירות שיש בהן "שחיתות מוסרית", עשויים לאבד את מעמדם, אבל רק אם יפלרטטו עם מעברי הגבול. יכול תושב קבע של ארה"ב להיות מורשע בעבירה כזו ולשבת עוד עשרות שנים, אפילו עד סוף חייו, בארה"ב מבלי לצאת את גבולותיה, ולעולם לא יאבד את מעמדו. ואז, יום אחד, שנים רבות לאחר שכבר השתקם, הוא עשוי לנסוע לכמה ימים, אפילו לכמה שעות, אל מחוץ לגבולות ארה"ב, וכאשר יעשה דרכו בחזרה לארה"ב, אל ביתו, אל משפחתו וחבריו, אל המקום בו הוא תושב קבע, יודיע לו בקר הגבול – חל איסור על כניסתך לארה"ב, ולא תוכל לשוב עוד.

אגב, לפני החקיקה משנת 1996, שרר מצב משפטי שנקבע בפסק דין משנת 1963. פסק הדין עסק בתושב קבע של ארה"ב שיצא ממנה למקסיקו למספר שעות, וכניסתו מחדש לארה"ב נאסרה בשל עילה שהייתה קבועה באותה עת בחוק: "בעל אישיות פסיכופטית". במקרה של אותו תושב קבע – היותו הומו. בית המשפט קבע, שכאשר תושב קבע יוצא לפרק זמן קצר מארה"ב הוא אינו צריך לעבור הליכי כניסה מחדש עם שובו. מצב משפטי זה שונה בחקיקה משנת 1996 לגבי סוגים מסוימים של תושבי קבע, למשל מי שעברו עבירות שיש בהן "שחיתות מוסרית".

בפסק הדין שניתן השבוע על ידי בית המשפט העליון בארה"ב נדון עניינו של פנאגיס ורטלס. ורטלס נולד ביוון, אך חי בארה"ב יותר משלושים שנה, מאז שנת 1979. בשנת 1994 ורטלס הורשע, לפי הודאתו, בסיוע לזיוף המחאות, ונגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר. לו יכול היה לדעת ששנתיים לאחר מכן החוק יתוקן, ויביא לביטול האפשרות שיוכל לחזור לארה"ב אם ייצא ממנה, מי יודע, אולי היה מנסה להילחם על חפותו ואולי היה מנסה להגיע להסדר טיעון אחר, במסגרתו היה מורשע בעבירה שאינה נחשבת לכזו שיש בה "שחיתות מוסרית". אבל ורטלס, כמו מי שהרשיעו אותו לפי הודאתו, לא יכול היה לדעת.

ורטלס ריצה את עונשו, שוחרר מן הכלא, חזר להיות תושב מן השורה ולא הסתבך עוד עם החוק. שנים רבות הוא חי בארה"ב, עד שיום אחד, בשובו לארה"ב מנסיעה קצרה בת שבוע ימים, הודיע לו בקר הגבול – לא תשוב עוד לביתך משום שלפני שנים הורשעת בעבירה פלילית.

שופטי הרוב, שחוות דעתם נכתבה על ידי השופטת באדר-גינסבורג, קבעו כי אי אפשר להחיל את ההגבלה רטרואקטיבית, וכי אי אפשר למנוע כניסה ולשלול תושבות קבע של אדם, שהורשע בעבירה של "שחיתות מוסרית" לפני חקיקת החוק בשנת 1996. באחת מהערות השוליים מבהירה באדר-גינסבורג, שעמדת המדינה, לפיה ניתן למנוע כניסתם של אנשים כמו וראלס ולשלול את תושבותם, מהווה החלה רטרואקטיבית של החוק, משום שאין מדובר בחוק שנועד להתמודד עם סכנה הנשקפת מן התושב בהווה. למסקנה זו היא מגיעה בהתבסס על קיומה של הבחנה בין העדר האפשרות לשלול תושבות של מי שלא יצא מארה"ב לבין האפשרות לשלול אותה ממי שיצא. עצם הפעולה של נסיעה לחו"ל וחזרה של תושב קבע אינה מסוכנת, היא קובעת, ולא סביר שהפתרון של הקונגרס לבעיית נוכחותם של תושבי קבע מסוכנים בארה"ב היא הרתעתם דווקא מפני יציאה את גבולות הארץ בשל חשש שלא יתאפשר להם לחזור.

דבריה האחרונים של באדר-גינסבורג נכתבו, אמנם, בקשר לשאלת הרטרואקטיביות של החוק, אך הם לא יכולים שלא להעלות את התהייה בדבר העדרו של הגיון כלשהו מאחורי החוק. הדברים מהדהדים בדעת המיעוט של השופט סקליה, שהתריס כלפי שופטי הרוב, כי אם החוק נטול הגיון אין לכך קשר לשאלת תחולתו הרטרואקטיבית, ואולי מסיבה זו הוא כלל אינו חוקתי (אמר ולא באמת התכוון).

מעברי גבול הם מקומות מוזרים.

יום שלישי, 28 בפברואר 2012

הנשיא גרוניס

בעוד מספר שעות יושבע השופט גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, תפקיד בו ישמש קרוב לשלוש שנים. לכבוד המאורע אנו מביאים לקט קצר של פסקי דין, בהם אמר השופט גרוניס את דברו בענייני הגירה ומעמד בישראל.

-----
"המערער, אשר כיום הינו כבן 11 שנים, חי כל חייו בישראל, דובר את השפה העברית ולומד בבית הספר ביאליק בעיר תל אביב-יפו. ... המקרה שלפנינו אינו מקרה קל מהבחינה האנושית. אין חולק כי המערער מעורה בחברה הישראלית וקשור לישראל. ישראל הינה המדינה בה גדל והתחנך. ניתוקו של המערער עם הוריו מישראל יגרום לו בוודאי קשיים לא מבוטלים. ... ברם, אין בו מאפיין ייחודי ושונה מכל אותם מקרים אחרים של קטינים שלא מתקיים לגבי הוריהם התנאי של כניסה באופן חוקי לישראל. ... הערעור נדחה אפוא."

השופט גרוניס מאשר שלא להקנות מעמד לילד בן 11, בן להורים פיליפינים, שנולד וגדל בישראל, עע"ם 1086/09 קרוז נ' שר הפנים (7.7.2009).

-----
"המקרה מעורר התלבטות קשה. הנטייה המתבקשת, והייתי אומר אף הטבעית, היא לפסוק לזכותם של המערערים. זאת, נוכח התוצאה הקשה מבחינת המערערים 2 ו-3 של דחיית טענותיהם. דא עקא, לא ניתן להתעלם מן ההיבט העקרוני של העניין ומהשלכות הרוחב של פסיקה המקבלת את טענותיהם. ... הכרעה לזכות המערערים, המתקבלת על ידי בית המשפט העליון על רקע הוראות החוק והתקנות, אינה יכולה להיות מצומצמת לעניינם של המערערים 3-2 בלבד. ברור, כי בשכונת ואדי חומוס, מקום מגוריהם של המערערים 3-1, חיים אחרים שמצבם דומה. גם אם טרם התנהלו הליכים משפטיים מטעמם של אותם אחרים, הרי חובה עלינו לצפות אפשרות שהסוגיה תחזור ותעלה."

השופט גרוניס משאיר ללא מעמד תאומים בני 15, תושבי מזרח ירושלים, שהוריהם ואחיהם תושבי קבע בישראל, כלואים בצד הישראלי של גדר ההפרדה, ללא מעמד, ללא זכויות סוציאליות ורפואיות וללא אפשרות להסתובב בשכונת מגוריהם ללא חשש מהרשויות, משום שבטח יש עוד כמותם, עע"ם 1966/09 עטון נ' שר הפנים (22.11.2011).

-----
"טענות מעין אלה שמעלה המבקשת יכולות להיות מוצגות, למרבה הצער, על ידי לא מעט אנשים ממדינות שונות בעולם. אולם, אין בכך כדי להצדיק הפיכתה של ישראל לארץ מקלט במקרים דוגמת זה של המבקשת."

השופט גרוניס מאשר לגרש, לפני בירור טענותיה בערעור, מבקשת מקלט הטוענת, כי נשקפת לה סכנה במדינת מוצאה מידי בעלה וכי הרשויות לא יגנו עליה, משום שבטח יש עוד כמותה, בש"ם 9223/11 OSALONI נ' משרד הפנים (13.12.2011).

-----
"המבקשת 1 שהתה בארץ באופן בלתי חוקי במשך כשבעה חודשים וזאת לאחר שעזבה את מעבידיה החוקיים, ואף לאחר שניתנה לה הזדמנות למצוא מעסיק חוקי חלופי. יצוין, כי על פי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק חלה על העובד חובה לפנות ללשכת מינהל האוכלוסין על מנת לבקש אישור לעבוד אצל המעסיק החלופי אותו הוא מצא."

השופט גרוניס מאשר לגרש, לפני בירור טענותיה בערעור, עובדת בתחום הסיעוד שאיבדה את מעמדה בשל הסדר הכבילה, לפני שזה נפסל על ידי בית המשפט העליון, עע"ם 7583/04 קוראג'ה נ' משרד הפנים (27.8.2004).

-----
"על המבקשת להודיע עד ליום 12.4.2007 האם מעדיפה היא לצאת מן הארץ באופן מידי (ולשם כך יהא צורך לבטל את הצו הארעי האוסר הרחקה) או שמעוניינת היא להישאר בארץ עד להכרעה בערעורה, תוך שהיא מוחזקת במשמורת."

השופט גרוניס מאפשר לבת זוגו של אזרח ישראל לבחור האם להישאר בארץ לדיון בערעור שהגישה, עע"ם 2005/07 אנאסון נ' שר הפנים (4.4.2007).

-----
"העובדה שהרשויות מוכנות לקחת סיכון מסוים במתן היתרי כניסה לישראל אינה מחייבת אותן ליטול סיכון מוגבר הנובע ממתן רישיון נהיגה. ... מתן 'תיעוד ישראלי' לתושבי האזור על ידי המדינה עלול ליצור סיכון מוגבר. ... יש לזכור, כי מדובר באלפי אנשים השוהים בישראל ונמצאים במצב דומה לזה של העותרים. אילו היה מדובר במספר קטן של אנשים, אפשר שהטענה בעניין הצורך בעריכת בדיקה אינדיווידואלית היתה בעלת משקל רב יותר."

השופט גרוניס קובע שמתן רישיון נהיגה לפלסטיני, אשר שוהה בישראל כדין ומטופל בילד ישראלי נכה שזקוק לבדיקות תכופות, מהווה סיכון, ואין אפשרות לבדוק את עניינו באופן אישי, בג"ץ 5539/05 עטאללה נ' שר הבטחון (3.1.2008)

-----
"לא ניתן להתעלם מן הסכנות הביטחוניות הטמונות בכניסה של אלפי נתיני אויב לשיטחה של ישראל. ... כניסה של אלפי בני זוג לתחומי ישראל, כאשר המטרה היא להשתקע בארץ ולקבל, בסופו של הליך, אזרחות או תושבות קבע, דורשת התייחסות מיוחדת."

השופט גרוניס מאשר למנוע באופן גורף איחוד משפחות של פלסטינים עם בני זוגם וילדיהם הישראלים (סיבוב ראשון), בג"ץ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (14.5.2006).

-----
"'זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית'. ... לעניין זה אין לי אלא לחזור ולהזכיר את הנזק הוודאי שייגרם כתוצאה מכניסתם ארצה של אלפי פלסטינים, שיקבלו מעמד של תושבי קבע או אזרחים, כתוצאה מנישואיהם לאזרחי ישראל. על בסיס נתוני העבר, אין ספק ששיעור מסוים מאלה יהיה מעורב במעשי טירור. אכן, השיעור באחוזים של המעורבים בטירור צפוי להיות נמוך מאוד, ואפילו מזערי. עם זאת, אף שלא ניתן להעריך את היקף הנזק שייגרם, ברי כי הוא יתרחש."

השופט גרוניס מאשר למנוע באופן גורף איחוד משפחות של פלסטינים עם בני זוגם וילדיהם הישראלים (סיבוב שני), בג"ץ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.1.2012).

יום שלישי, 4 במאי 2010

חסן

חגית מקפידה להתקשר לקראת ראש השנה ולקראת פסח, ובכל פעם שמתקרב המועד לחדש את רישיון הישיבה של חסן. היום לא ראש השנה, פסח מאחורינו, ורישיונו של חסן בתוקף עד דצמבר. משום כך, כשהטלפון צלצל הבוקר וחגית היתה על הקו, הבנתי מיד שבפיה בשורות מרות. חגית בכתה, ואמרה: "אבא מת הבוקר". חסן איננו.

מאז יומי הראשון באגודה לזכויות האזרח, בחודש אוגוסט 2001, אני מטפל בעניינו של חסן, ונפשי נקשרה בנפשו. מדובר בסיפור חיים מופלא, העולה על כל דמיון. אדם חסר אזרחות, אשר קשר את חייו בישראל, וחי בה למעלה משנות דור.

חסן נולד בשנת 1948 באזור באר-שבע למשפחה בדואית. אין תיעוד על כך. הוא מעולם לא נרשם ולא רכש מעמד. משפחתו נמלטה במלחמה והגיעה לסיני שבמצרים. גם שם לא רכש מעמד. חסן גדל והתבגר בסיני. הוא לא פקד מוסד חינוכי, ולא למד קרוא וכתוב. ברבות הימים נפוצו בני משפחתו. למעלה מארבעים שנה לא היה לו קשר עימם.

לאחר כיבוש סיני על ידי ישראל בשנת 1967 גויס חסן לשרת עבור הצבא בסיני. הוא שירת מספר שנים כראש חוליית גששים, ואולם מעולם לא קיבל אישור אודות שירותו בצה"ל. בראשית שנות השבעים הגיע חסן עם היחידה לאילת, והתיישב בעיר. מאז ועד היום התגורר באילת – כארבעים שנה. ישראל הפכה ביתו. חסן עבד שנים ארוכות בעיריית אילת. בשנים האחרונות שימש איש אחזקה בבית ספר תיכון בעיר. הוא נחשב עובד מסור, מצטיין ומוערך מאוד.

לכאורה, די בקורותיו אלה של חסן להצדיק מתן מעמד בישראל. ואולם, סיפורו של חסן, כאמור, עולה על כל דמיון. חסן רווק, ומעולם לא נישא. עם זאת, במהלך השנים ניהל מערכת יחסים זוגית עם אזרחית ישראלית. יחסיהם ידעו עליות ומורדות. בשנת 1987 ילדה זוגתו של חסן בת, חגית. חגית אינה בתו הביולוגית של חסן, ואולם, עוד כשהיתה אימה בהיריון היא שבה לחיות במחיצת חסן. סמוך לאחר שנולדה הותירה האם את חגית ברשותו של חסן. מאז נולדה, ועד שנישאה לאחרונה, גידל חסן את חגית כבתו ודאג לה לכל צורכה. הוא הציג אותה כבתו והיא מכנה אותו "אבא". מדובר בהורות פסיכולוגית על כל המשתמע מכך. הדבר נעשה בידיעת הרשויות באילת ובברכתן.

מעמדו של חסן לא הוסדר בישראל ובאף מדינה אחרת מעולם. תיקונים שחלו בדין הישראלי החמירו את מצבו. ביטוח הבריאות הפרטי, שנאלץ לרכוש לאחר שחוק ביטוח בריאות ממלכתי הוחל רק על בעלי מעמד בישראל, לא כיסה כמעט דבר, ומצבו הרפואי התדרדר. גם בביטוח הלאומי הפסיק להיות מבוטח בהעדר מעמד מוסדר. חוק איסור הלבנת הון אילץ את הבנק לסגור את חשבונו. עיריית אילת הונחתה להפסיק להעסיקו בהעדר מספר זהות (וחרף זאת המשיכה).

פניותיו של חסן למשרד הפנים במהלך השנים, בבקשה להסדיר את מעמדו, נדחו כולן. חסן הגיש בקשות בעצמו ובאמצעות מקורבים, בסיוע ראש עיריית אילת ובסיוע מזכיר העירייה. מאז אוגוסט 2001 העניין נמצא בטיפול האגודה לזכויות האזרח, וגם האגודה פנתה שוב ושוב למשרד הפנים. דבר לא הועיל. בחודש ינואר 2004 הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. חסן וחגית ביקשו מבית המשפט להורות למשרד הפנים להקנות לחסן רישיון לישיבת קבע בישראל.

משרד הפנים שב ודחה את הבקשה. לדיון שהתקיים בבית המשפט בחודש ספטמבר 2004 התייצבו פרט לחסן ולחגית מכרים רבים, אשר השכימו לפנות בוקר, ועשו את כל הדרך מאילת לבאר-שבע כדי לתמוך בחסן. הוסכם, כי ייערכו בירורים נוספים ותוגש בקשה נוספת. בחודש מאי 2005, לפני חמש שנים, התבשרנו שמשרד הפנים נאות להקנות לחסן תושבות ארעית בישראל, שתוארך ללא הגבלה.

לאחר קבלת האישור נאלצנו לנהל הליך משפטי נוסף על מנת לקבוע את גילו של חסן. בית המשפט קיבל את עדותו, ופסק, שאף שאינו יודע קרוא וכתוב, ואף שהוריו לא ידעו משמעותם של תאריכים, אפשר לסמוך על כך שהוא יכול לספר מפי הוריו שנולד ב-1948. יש תאריכים שניטעים בזיכרונו של אדם, קבע בית המשפט.

חסן קיבל תעודת זהות. צילמתי אותו אוחז בה, וחיוכו מבויש. הוא היה נרגש מאוד. תמונתו תלויה דרך קבע במשרדי באגודה.

מדי שנה הוארכו רישיונותיו של חסן. בהתקרב כל מועד לחידוש הרישיון נאלצנו – חסן, חגית ואני – להתמודד עם הביורוקרטיה הבלתי נסבלת, ועם דרישות שונות ומשונות. פעם אחר פעם יכולנו להן. בשנת 2008 אף עתרנו לבג"ץ בדרישה לחדול לדרוש מחסן לנסוע מאילת לבאר-שבע כדי לחדש את הרישיונות. בעקבות עתירתו העקרונית של חסן לבג"ץ מבקשי מעמד ערבים יכולים כיום לקבל שירותים בכל לשכות משרד הפנים בדרום הארץ, ומשרד הפנים התחייב בפני בית המשפט לחדול אף מן ההפרדה הפיזית בלשכות בין מבקשי מעמד ערבים לבין מי שאינם ערבים.

בפעם האחרונה שחודש רישיונו של חסן, קיבלנו את הסכמת משרד הפנים לבחון בפעם הבאה בקשה להקנות לו מעמד של קבע. בקשה שכזו לא נספיק להגיש. מחלת הריאות ממנה סבל חסן הכריעה אותו. חסן מת והוא תושב ארעי במדינה היחידה שהיתה לו בית בארבעים השנים האחרונות.

יום שלישי, 3 בנובמבר 2009

לשרת הקליטה סופה לנדבר

מאת: גיל גן-מור, האגודה לזכויות האזרח בישראל

קראתי את דברייך, לפיהם "כל הדיבורים על הצורך 'להחמיר את הבדיקות של העולים הפוטנציאלים', 'ולשים מחסום בפני עלייתם של הרוצחים', ואף לשנות את חוק השבות, אינם אלא ביטויים אומללים וגזעניים, השמים קו משווה בין מוצאו של ציבור שלם לבין נטייתו העבריינית כביכול". טענת, כי "ניסיונות אלה עלולים להסיט את החברה שלנו למחוזות שאיש מאתנו אינו היה רוצה אפילו להביט בכיוונם".

גברתי, באופן רגיל אסור להכליל ולהעניש ציבור שלם, אבל נוכח המקרים המזעזעים אליהם נחשפנו לאחרונה של עולים שקיבלו אזרחות ישראלית וביצעו מעשי רצח וטרור בילדים חפים מפשע, אין מנוס אלא לתקן את חוק השבות, אולי בהוראת שעה, ולהגביל את עלייתם של עולים ממדינות מסוימות.

הביני, מדינת ישראל - כמוה ככל מדינה בעולם - רשאית להגביל בחוק הגירתם של זרים לישראל. בהניחנו על כפות המאזניים, מזה ומזה, את זכותם של אזרחי ישראל לחיים ולביטחון ואת זכותם של מקצת מאזרחי העולם היהודים להתגורר בישראל - כף ראשונה תכריע. כך ראוי שיהא דין במקום שהביטחון מתערער באורח ניכר, לעת שהחיים הם בסיכון מתמיד. וכולנו ידענו כי בדברנו בסיכונֵי החיים ובשמירה על החיים, לא באו דברינו לתפארת המליצה. על החיים מבקשים אנו להגן, לא פחות. ומשנמצא לה לכנסת - לגוף העליון בדמוקרטיה של ישראל - כי הגבלת חוק השבות מהווה כלי יעיל וראוי להגנת חייהם של אזרחי המדינה ולמלחמה בסיכוני חיים וביטחון חמורים, אתקשה לקבל כי מבחינתה של החברה בישראל עובר החוק על לאו של מידתיות.

משנסתבר כי מקצת מהעולים היושבים בישראל היו מעורבים בפעילות חבלנית, ומשנתברר למשרד הפנים כי אין ביכולתו להבחין בדרגת סבירות ראויה בין עולים העלולים לרצוח לבין עולים שאינם עלולים לרצוח, ולו משום שהנטייה האלימה שלהם מתפתחת רק לאחר שזכו לתיעוד הישראלי המיוחל; סבור אני כי הגבלת חוק השבות, ואשר לפיה יהודים ממוצא מסוים, או בני קבוצות גיל שימנו בחוק, לא יזכו באזרחות או ברישיון ישיבה בישראל - חוק חוקתי ומידתי יהיה.

נ"ב: אם דבריי נראים לך הזויים, רק החליפי את המילה "עולה" ב"פלסטיני" וקראי את פסק הדין בעניין החוק הגזעני, שאוסר על מתן היתרי כניסה ומעמד לפלסטינים בישראל. תמצאי אותם שם, כמעט מילה במילה, בפסק דינו של השופט מישאל חשין. נדמה לי, שאפילו את ומפלגתך תומכים במה שנאמר.

יום חמישי, 20 באוגוסט 2009

פתרון במסגרת הדין ומכוחו

השופט דוד חשין מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבל בשבוע שעבר את העתירה שהגיש המרכז לפלורליזם יהודי בעניינה של אישה מהגרת מוכה, בת זוג לשעבר של אזרח ישראלי, השוהה בישראל במעמד ארעי למעלה מ-6 שנים, וקבע כי על משרד הפנים להעניק לה רישיון לישיבת קבע. כמו במקרים רבים אחרים של נשים מוכות משרד הפנים ביקש להאריך את רישיונה הארעי בשנתיים נוספות, ללא קביעת מתווה לסיום ההליך.

"העובדה שהנוהל... מתיר הארכה של שנתיים שבמהלכן שוב ייבחן 'שינוי בנסיבות' איננה משמיעה, כפי שטענו המשיבים בדיון, כי הם רשאים לבחון לנצח נצחים, אחת לשנתיים, אם חל שינוי בנסיבות אם לאו, וכך לא ליתן לעותרת... לעולם ועד מעמד של קבע", פסק השופט חשין והוסיף, "מההחלטה שלא ליתן הפעם רישיון של קבע, בנסיבותיה של העותרת..., עולה החשש כי הוועדה... יושבת וממתינה עד אשר אולי יתרחש איזשהו שינוי בנסיבותיה של העותרת... שיביא לביטול הרישיון הזמני".

השופט חשין עמד על כך, שהחלטת משרד הפנים מסכלת את תכליתו של הנוהל לטיפול בנשים מהגרות מוכות. "הנוהל בא כדי למנוע מצב שבו בנות זוג זרות מוכות תישארנה בקשר הזוגי האלים כדי לא לסכל את רכישת מעמד הקבע. ההתנהלות כלפי העותרת... איננה משדרת לאותן נשים מוכות את המסר שהנוהל ביקש להעביר להן, והן עלולות להחליט להמשיך ולהישאר בקשר הזוגי האלים".

עוד קבע השופט חשין, כי משרד הפנים אינו "עושה טובה" לאף אחת. "לאחר שהוכר עניינן של בנות זוג זרות המנתקות את קשריהן עם בעליהן הישראליים האלימים, לאחר שהתלוננו עליהם ועקב כך מאבדות את זכותן להמשיך בהליך המדורג, או לחלופין עניינן של הנשים הזרות המוכות, שלא מתלונננות ואינן עוזבות את הבעלים המכים, מחשש להפסקת ההליך המדורג ולגירושן מישראל, והוחלט כי הפתרון יהיה במסגרתו של נוהל מיוחד, הרי שאנו במסגרתו של הדין ולא בלפנים משורת הדין. אין מדובר כאן באיזשהו מקרה ייחודי יוצא דופן המחייב פתרון שלא במסגרתו של הדין, אלא בתופעה ידועה, שניתן לה פתרון במסגרת הדין ומכוחו".

יום שבת, 27 ביוני 2009

ביקור במשרד הפנים

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

ביום חמישי ליוויתי את אהרן (שם בדוי), פליט מאתיופיה, ללשכת רשות האוכלוסין בירושלים המערבית. אהרן שוהה בישראל כבר עשור. הוא מבין מבקשי המקלט הבודדים בישראל, אשר הוכרו כפליטים על-ידי שר הפנים; דבר שזיכה אותו ואת משפחתו (אשתו ושני ילדיו) במעמד של "תושבים ארעיים". לפני כארבעה חודשים שלחנו מכתב לשר, ובו ביקשנו שיעניק לאהרן ולבני משפחתו תושבות קבע. הצגנו טיעון משפטי מפורט לעניין זכותם לקבל המעמד. ביקשנו גם שמשרד הפנים לא יעמוד על דרישת תשלום אגרה, בהתבסס על הוראת סעיף 34 לאמנת הפליטים הקובעןת, כי "המדינות בעלות האמנה... ישקדו במיטב מאמציהם להחיש את סדרי ההתאזרחות ולהפחית ככל האפשר את ההיטלים וההוצאות הכרוכים בכך". מאחר שלא קיבלנו כל מענה לפנייתנו, פנה אהרן ללשכת רשות האוכלוסין בירושלים, וביקש לקבוע תור להגשת הבקשה באופן פיזי. נקבע לו תור לכשישה שבועות מאוחר יותר.

בדרכי מתל-אביב לירושלים הרגשתי את המתח הקל שמתחיל לפעפע בי לפני כל ביקור במשרד הפנים. מעולם לא קרה שנלוויתי ללקוח למשרד הפנים, והמפגש עבר באופן "חלק". תמיד נדרשתי להסביר שוב ושוב, להתעקש, להתחנן, להתחנחן או לאיים בעתירה. ידעתי: גם הפעם זה לא יהיה שונה.

אהרן הציג בפני את הפתק שקיבל ובו צויין התור. על הפתק נכתב בעברית שם הפקידה אליה הונחה לפנות. הוא ביקש שאומר לו מי היא אותה הפקידה, וכשאמרתי את שמה, פניו המכורכמות כמו אמרו הכל. "זוהי הפקידה הרגילה שמטפלת בי", אמר לי, וסיפר איך שמע אותה אומרת פעם לחברתה בעברית: "הם לא פליטים, אנחנו פליטים".

לאחר כניסתנו ללשכה פניתי אל הפקידה המדוברת, אשר אמרה לי מיד ש"המחשב שלה נפל" ושעלינו לחכות. לאחר מספר דקות של המתנה הרהבתי עוז ופניתי אליה שוב. תגובתה לא אחרה לבוא: "אמרתי לכם לחכות, לא?", אמרה, והמשיכה לסנן לעצמה: "למה אנשים לא מבינים מה שמדברים אליהם?". הואיל והייתי עדיין בשלב החנופה (שלב ראשוני שכל פונה למשרד הפנים פותח בו), חייכתי חיוך מלא ומלמלתי: "בטח, בטח".

לאחר כמה דקות הודיעה לנו פקידה אחרת, שתקבל אותנו במקום הפקידה המקורית. היא נראתה נרגנת פחות, ואהרן ואני הסתערנו על העמדה שלה כאחוזי אמוק, לפני שתימלך בדעתה. לבלרית זו אכן דיברה אלינו בנימוס, אבל הבהירה לנו חיש מהר שלא תוכל לקבל את הבקשה, שכן אין בידינו את כל המסמכים הנדרשים. הצגנו את הטופס "בקשה לתעודת עולה / רשיון לישיבת קבע בישראל", ממולא כדבעי, את חוזה השכירות וחשבון החשמל האחרון, האמורים ללמד על כך שישראל היא "מרכז חייו" של אהרן, וביקשנו לדעת מה חסר. "ראשית", ענתה לנו הפקידה הנחמדה, "יש להביא חשבונות חשמל ומים של כל השנה האחרונה, לא רק של החודש האחרון". "כל השנה?", שאלתי בבהלה, "לא חשבנו שצריך לשמור". בסוף, הפקידה ואני התפשרנו על ששת החודשים האחרונים. "כמו-כן", הוסיפה הפקידה, "צריך להביא תעודת נישואין מקורית (של אהרן ואשתו, אשר נישאו באתיופיה), תעודות לידה מקוריות של כל בני המשפחה, אישורים מבתי-הספר של הילדים ושלושה מכתבי המלצה של אזרחים ישראלים".

אהרן ביקש לדעת, בעברית קלוקלת, מדוע לא הנחו אותו להביא את כל המסמכים הללו כשקבע את ה"תור", שכן שאל אז במפורש, ואיש לא אמר דבר אודות המסמכים הללו. הפקידה משכה בכתפיה. "אני יכולה לקחת את הבקשה, אבל היא תסורב. חבל", הוסיפה. הפעלתי את כישורי הגישור/פישור שלי, והגענו להסכמה שהבקשה תתקבל, ואהרן יוכל "לטפטף" את המסמכים החסרים במהלך השבוע, מבלי שיהא עליו לקבוע "תור" נוסף. תחושת גאווה מילאה אותי: לא הגעתי לחינם.

רגע לפני שעזבנו, נדרש אהרן לשלם אגרה. "640 ש"ח עבור כל אחד", אמרה לנו הפקידה. "גם הילדים הקטינים?" שאלתי, יודע מבעוד מועד שהמדינה הצהירה אחרת במסגרת התדיינות בבג"ץ. "גם הילדים", השיבה הפקידה. בשלב זה אהרן ואני כבר היינו מותשים. אהרן הבהיר לי שאין לו יכולת כלכלית לשלם את סכום האגרה הנדרש. החלטנו שישלם רק עבור בקשה אחת (שלו). ומה לגבי האישה והילדים? "אם הבקשה שלי תתקבל נגיש גם עבורם" החליט אהרן בחכמה.

עכשיו אהרן מחפש שלושה אזרחים ישראליים שיכתבו עבורו מכתבי המלצה. מן הסתם, יהיו אלה מעסיקים, שהוא מנקה את בתיהם. הם יוכלו לכתוב אודות איכות הספונג'ה שלו, בתקווה שזה ישכנע את כבוד השר אלי ישי. אני עדיין מחפש את הנוהל שבו כתוב שאדם שמגיש בקשה לתושבות קבע נדרש להציג שלושה מכתבי המלצה.

יום רביעי, 17 ביוני 2009

מזונות

בית הדין הארצי לעבודה תיקן עוול חמור, שגרם המוסד לביטוח לאומי לילדים תושבי ישראל, שמצויים במשמורתם של הורים שאינם מוכרים כתושבים.

על פי החוק, ילד שאינו נהנה מתמיכתו של הורה שחוייב בתשלום מזונותיו, יכול לקבל מן המדינה "גמלה מחליפת מזונות". ההורה האחר, שבמשמורתו הוא נמצא, מקבל עבורו את הגמלה מן המוסד לביטוח לאומי. ואולם, לפי מדיניות המוסד לביטוח לאומי, כאשר ההורה האחר, המשמורן, אינו "תושב ישראל" (כלומר, אינו מחזיק ברישיון ישיבה ארעי לפחות, אפילו אין לו כל אפשרות לקבל כזה) – הילד אינו יכול לתבוע גמלת מזונות מן המדינה. פרשנות המוסד את החוק הינה כי ההורה המשמורן, ולא הילד, הוא "הזוכה" בגמלה, ואם הוא אינו מוכר כתושב ישראל – הוא אינו זכאי לה. הטעם לכך: תשלום גמלאות לא יעשה לידי מי שאינו תושב "תוך הנצחת ישיבתו בארץ".

בפסק הדין שניתן בראשית החודש, דחה בית הדין הארצי לעבודה את פרשנות המוסד לביטוח לאומי, ופסק שהילד ולא ההורה הוא "הזוכה" במזונות, ועל המדינה לשלם את הגמלה לילד, אפילו ההורה שבחזקתו הוא נמצא אינו "תושב ישראל".

יום שני, 6 באפריל 2009

אין לאן ללכת

כתב העת Forced Migration Review הקדיש את גליונו האחרון למחוסרי אזרחות. במסגרת המאמרונים שבגליון כמה מלים מטעמי תחת הכותרת "אין לאן ללכת" על מחוסרי אזרחות בישראל: מיהם; מה המשמעות של היות אדם מחוסר אזרחות בישראל; כיצד מייצרת ישראל מחוסרי אזרחות; ומה אינה עושה כדי להפחית את מספרם.


למחוסרי האזרחות אין לאן ללכת, אבל אני הולך לי לזמן מה. הגיעה השעה לנוח גם מהבלוג (טונות של עבודה העסק הזה, מה אתם יודעים). אשוב לדווח בחודש מאי. חג חירות שמח!

יום שני, 23 במרץ 2009

צו עשה

הכלל הוא זה: צו ביניים, שניתן במסגרת הליך משפטי עד להכרעה סופית בו, יהיה צו מניעה, כלומר צו האוסר על ביצוע פעולות, ואשר אינו משנה מן המצב הקיים (בהליכים שעניינם הגירה ומעמד יורה בית המשפט לרשויות המדינה להימנע ממעצר ומגירוש). החריג לכלל: צו ביניים, המורה לרשויות לעשות מעשה (בית המשפט מצווה לשחרר אדם ממעצר או להקנות לו מעמד).

בית המשפט העליון הורה זה מכבר בצווי ביניים להקנות למתדיינים, שההליכים בעניינם מתעכבים מעמד (הן משום התמשכות ההליכים, הן משום המתנה להכרעה בתיקים אחרים והן משום שמשרד הפנים לא מיהר להגיב לעתירה). הוא הורה בצו ביניים להקנות מעמד מטעמים הומניטאריים, ואף אישר את החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים לצוות על שחרור ממעצר בנסיבות המתאימות.

שתי החלטות מן העת האחרונה מרחיבות את חריג "צו העשה" אף מעבר לכך. האחת תרמה לשינוי מסוים במדיניות אכזרית. יש לקוות, כי גם השנייה תוביל לכך.

השופטת מרים נאור קיבלה בסוף חודש דצמבר את בקשתו של מהגר עבודה בתחום החקלאות, שעתר נגד הפקעת רישיון ישיבתו, והורתה למשרד הפנים להאריך את רישיונו עד להכרעה בעתירה. רישיון העבודה בוטל בשל אותה מדיניות דרקונית, עליה סיפרנו, ולפיה החל משרד הפנים לחשב את תקופת השהייה המקסימלית של מהגרי עבודה בישראל (שעומדת על 63 חודשים) "ברוטו", כלומר: הוא מביא בחשבון גם תקופות שהייה קודמות בישראל, ותקופות בהן שהו מהגרי העבודה בחו"ל. בעניין שנדון בפני השופטת נאור דובר במהגר עבודה ששהה בישראל כשנה וחצי במהלך שנות התשעים, ושב לישראל באשרה, שניתנה לו כדין, בחודש אוגוסט 2006. משרד הפנים החליט שמהגר העבודה מיצה את תקופת ההעסקה, והחליט לבטל את רישיונו בראשית שנת 2009. השופטת נאור קיבלה, כאמור, את הבקשה להאריך את רישיון הישיבה עד להכרעה בעתירתו. בפסק דינה קבעה, שהסוגיה של החלת המדיניות החדשה למפרע על מי שהגיע לישראל כדין טעונה בירור, ועד שתוכרע יש להאריך את רישיון ישיבתו של מהגר העבודה. הטעמים לכך: ללא רישיון ייאבד מהגר העבודה את עבודתו, שכן מעסיקו ייאלץ לפטרו; הוא יוותר ללא קורות גג, משום שמגוריו מסופקים על ידי המעסיק; הוא צפוי לאבד את הביטוח הרפואי, שמעסיקו מחוייב לרכוש עבורו; מעסיקו ייקח תחתיו עובד אחר, ולכן אף אם עתירתו תתקבל אי אפשר להבטיח שיהיה לו מקום עבודה; וזכויותיו הסוציאליות, התלויות ברצף העבודה, תיפגענה. בעקבות "צו העשה" של השופטת נאור שינה משרד הפנים את מדיניותו (באופן שמרכך אותה קמעה, אבל רחוק מלהשביע רצון).

"צו העשה" של השופט אשר גרוניס מאתמול ניתן בעניינם של בני משפחה, שאזרחותם בוטלה לאחר עשר שנות ישיבה בישראל, משמשרד הפנים קבע שהאזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים. השופט גרוניס הורה לתת לכל אחד מן העותרים, שאזרחותו בוטלה, רישיון ישיבה ארעי בישראל. בהחלטתו קבע, כי המשך שהותם של בני המשפחה בארץ רק מכוחו של צו מניעה, האוסר על גירושם, מציב קשיים רבים, ויש להבטיח להם מעמד, שיאפשר תעסוקה ויזכה אותם בביטוח בריאות ממלכתי. "החלטתו של משרד הפנים לשלול את האזרחות", קבע השופט גרוניס, "היא זו ששינתה מצב ששרר במשך תקופה של עשר שנים. צו ביניים המחייב מתן אשרה יעמיד את העותרים במצב דומה לזה בו הם נמצאו עד להחלטתו של משרד הפנים."

יום שני, 23 בפברואר 2009

לא עניין פורמאלי, עניין מהותי

בחודש שעבר פסקה השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב שהתנהלותה של הועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים שערורייתית. מפסק דין של השופטת שרה גדות, שניתן היום, עולה, ששופטי בית המשפט בתל-אביב תמימי דעים באשר לכך.

השופטת גדות קיבלה את עתירתם של ילדים למהגרי עבודה, שהבקשה להסדיר את מעמדם הועברה לדיון בועדה הבין-משרדית, ונדחתה בנימוק הסתום: "לא נמצאו טעמים הומניטאריים", והורתה לשוב ולדון בעניינם. את פסק דינה ביססה על החלטה קודמת של השופט עודד מודריק שסבר אף הוא, שדרך פעילותה של הועדה, אינה יכולה לעמוד:

"לאחר עיון בעתירה, בתגובה ובטיעוני הצדדים, מצאתי לקבל את טענת העותרים לפיה לא עמדה הועדה בנוהל 5.2.0022 המסדיר את דיוניה והחלטותיה של הועדה. אין בפרוטוקול הדיון רישום של הנוכחים, אין רישום של עמדות הנוכחים, אם היו כאלה, אין רישום מפורט של הנימוקים, אין חתימה של חברי הועדה על ההמלצה. אני שותפה לעמדתו של חברי, כב' השופט ע' מודריק בהחלטתו מיום 18.1.09 בעת"מ 2588/08 נתנאל ציגוזי ואח' נ' משרד הפנים, אשר החליט כדלקמן: 'מתברר שהועדה הבין-משרדית פועלת על פי נוהל (5.2.0022). על פי הנוהל עליה לבצע רישום מדוייק של ההמלצה ונימוקיה, לקיים דיון שבו יביע כל אחד מחבריה את עמדתו וייחתם פרוטוקול של הדיונים. הנוהל כולל גם דוגמאות של טפסים המיועדים לשקף את קיום פרטי הנוהל כמבואר לעיל. לא נראה על פי המסמכים שהוצגו לפני כי הועדה הבין-משרדית פעלה בהתאם לנוהל. המשיב צירף לתגובתו נספח שבו מצויין באופן לקוני שהועדה הבין-משרדית המליצה לדחות את הבקשה ושראש מינהל האוכלוסין קיבל את ההמלצה ובעקבותיה גם שר הפנים. לא צורפו לנספח טפסי פרוטוקול הדיון, הערות חברי הועדה בתוך הדיון ונימוקי הועדה. ב"כ משרד הפנים אמרה בהגינות ראוייה לציון שאין טפסים כאלה.' גם בענייננו מדובר בהחלטה לקונית וגם ההחלטה לפיה 'לא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים להענקת מעמד בישראל' איננה מרפאת את הפגם בדיון ובהחלטה. אני שותפה גם לעמדת כב' השופט מודריק, ביחס לעובדות הדומות לעניינו, לפיה 'נוכח רגישות הסוגיה העומדת על מדוכת הדיון, קיום נוהל פעולה של הועדה הבין-משרדית ככתבו וכלשונו אינו עניין צורני פורמאלי, אלא עניין מהותי. ראש מינהל האוכלוסין ובעקבותיו השר צריכים להשתכנע מהמלצת הועדה הבין-משרדית ומנימוקיה שראוי לדחות בקשה כגון בקשת העותרים דנן. בהעדר רישום ובהעדר מייצג של הנמקות הועדה ופרוטוקול הדיונים שלה, לא מתקבל על הדעת שראש מינהל האוכלוסין ושר הפנים יוכלו באורח מושכל לרדת אל טיבם של נימוקי הועדה.' קיום הדיון בועדה, בחריגה רבתי מהנוהלים, מהווה פגם מהותי בדיון הועדה ובהחלטותיה, לרבות בהחלטת השר ומשום כך דין החלטות אלה להתבטל."

יום חמישי, 12 בפברואר 2009

לא אחר. חלק מהקולקטיב

מאת: ד"ר טלי קריצמן, עמיתת פוסט-דוקטורט ב-NYU

בראשית השבוע פגשתי בוושינגטון את ג'ימי. ג'ימי הוא פליט מסודן. נסענו במכוניתו, מכונית אמריקאית לבנה וגדולה, שעל המראה שלה תלוי דיסק שעליו כיתוב בערבית. ישבנו במסעדה, קישקשנו, צחקנו, אכלנו ארוחת ערב. הייתי תשושה מהנסיעה לוושינגטון, וג'ימי, לעומתי, חגיגי ומעונב. האנגלית שלו היתה סדורה משלי, שלעיתים התבלבלה. נפעמתי לשמוע את סיפורו (כלא בסודן, 8 שנים במצרים, 9 שנים בארה"ב), וללמוד שהוא – ממש כמוני – חוקר אורח באוניברסיטה מקומית, נשוי בלי ילדים.
כשסיימנו לאכול ג'ימי לא הרשה לי לשלם (והאמינו לי שהתעקשתי). משם המשכנו לפאב, שהמפיקה המוזיקלית שלו היא פליטה מצפון סודן (מפאת הרעש במקום לא קלטתי את שמה). שתינו איתה (ג'ימי עייף מלריב, ונתן לי לשלם), ורקדנו לצלילי המוזיקה, ממלמלים את המילים של השירים. אין כמו פופ אמריקאי כדי לחבר בין אנשים. נוצרי, מוסלמית ויהודיה.
הסתכלתי עליהם מהצד, וחשבתי כמה זה אחרת בישראל. שלא תטעו, אני רחוקה מלהיות מעריצה גדולה של האמריקאים או של מדיניות המקלט שלהם. אני לא שוגה בחלום האמריקאי, ובכל זאת, יש כאן משהו שונה. לא זו בלבד שג'ימי וחברתו הם אזרחים שווי זכויות (ומצביעים גאים של אובמה), הם לא אחרים פה. כשהם יושבים במסעדה או רוקדים בפאב; כשהם מדברים במבטא זר; כשהם ממלאים את שמם המלא והזר על גבי טפסים – הם לא זוכים ליחס חשדני, וזאת חרף ה-racial profiling הידוע לשמצה, שדבק באמריקאים מאז ה-11 בספטמבר 2001.
ג'ימי יכול לבחור היכן לגור, ובחר לגור דווקא מרחק נגיעה מהבית הלבן (לא מוגבל לפריפריה, כמו בארץ). המסלול לרכישת מעמד בארה"ב היה ידוע מראש, ובראשיתו מישהו התעניין בו, ובדק האם הוא עומד בהגדרה המשפטית של פליט (ולא סתם תקתק את שמו למרשם ממוחשב, כמו בארץ). ג'ימי רשאי להביא לכאן את בני משפחתו, לפתח קריירה, להתמקם (ללא איום בגירוש וללא שחרב הארעיות תתנופף מעל לראשו, כמו בארץ). ג'ימי יכול להיות אקטיביסט ולהיות איש פוליטי (ולא לחשוש שיעצבן איזה פקיד ויסכן את עצמו ואת יקיריו, כמו בארץ).
זהו אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין ישראל לבין מדינות ההגירה האחרות. ישראל משטיחה את זהותו של המהגר הלא יהודי לקטגוריה של "האחר", שאין צורך לבחון את נסיבות הגירתו והרצונות והאילוצים שהביאו לה. אם נקשיב להם נאבד את עצמנו. אם נרחם ואם נתחשב, הם, "האחרים", יבואו ונהיה פחות יהודים, ולא נוכל לשמור על עצמנו מפני הגויים, המבקשים לכלותנו.
ג'ימי הוא לא "האחר" בארה"ב. הוא לא זה שמולו מתכוננת הזהות של הקולקטיב. הוא חלק מהקולקטיב. הוא לא מאיים – לא דמוגרפית ולא ביטחונית – אלא שותף. ככזה, אפשר להקשיב לו, לחוש כלפיו אמפתיה, הזדהות, חום, רחמים. אפשר ללמוד ממנו משהו. מהותו נתפסת כמורכבת, רב גונית, ולא מצומצמת לתכונה אחת – "האחרות". ג'ימי הוא הוכחה לכך, שכשמקשיבים מכוננים את עצמנו להיות בעלי צלם אנוש.
(טלי קריצמן היא מחברת המאמר: Otherness as the Underlying Principle in Israel’s Asylum Regime)

יום שלישי, 20 בינואר 2009

התנהלות שערורייתית

במלים אלה הכתירה שופטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן, את התנהלות "הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים" בפסק דין שנתנה אתמול. על הוועדה הבין-משרדית ועל תחלואיה כתבנו עוד בראשית ימיו של הבלוג, והתייחסנו אליהן גם בהמשך.

סיגל רוזן היקרה העירה אותי הבוקר למצהלות: "ברכותיי, מצטטים אותך. אנא שלח לנו את פסק הדין למען נרווה נחת". קמתי, חיפשתי, מצאתי, וממש כך: פסק הדין מצטט בהרחבה מתוך "המיניסטריון" – דו"ח על אודות הפרת זכויות אדם על ידי משרד הפנים, שחיברתי וערכה נעמה ישובי לפני ארבע שנים במסגרת עבודתנו באגודה לזכויות האזרח. פסק הדין אף כולל קישור לדו"ח מן הבלוג! הזדמנות חגיגית להזכיר לקוראות ולקוראים את כל הטוב שאפשר למצוא כאן מצד שמאל – קישורים למידע נוסף מהארץ ומהעולם, לדו"חות של ארגוני זכויות אדם ולניירות עמדה. חוץ מזה, פסק הדין מצטט את דבריי מתוך סקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת בעניינם של ילדים חסרי מעמד בישראל. צדקה סיגל. נחת.

פסק הדין עוסק בבקשה להסדיר בישראל את מעמדו של וסילי, בנה של אישה שנישאה לאזרח ישראלי, וזאת באמצעות הוועדה הבין-משרדית. משרד הפנים דחה את הבקשה ללא נימוק, והגיש לבית המשפט טופס, שעליו שורבטו משפטים סתומים מפי פקידים שונים כעדות לבחינת הבקשה. על רקע הטיפול הקלוקל בבקשה החליטה השופטת אגמון-גונן להורות למשרד הפנים, כי בטרם ישוב ויבחן את עניינו של וסילי, יתקין ויפרסם נוהל לטיפול בבקשות הנדונות בפני הוועדה, ויעגן בו קריטריונים לקבלת החלטות, רשימת מסמכים דרושים, מתן זכות טיעון והצורך בנימוק ההחלטות:

"באת כוח המשיבה [הבהירה] כי אין נוהל כתוב לגבי הדיון בוועדות, היינו מה הפורום לדיון, מה מוגש לוועדה, מהם השיקולים הרלבנטיים, רישום פרוטוקול ונימוק ההחלטה. עוד הבהירה באת כוח המשיבה כי אין נוהל הקובע מתי תדון הבקשה בלשכה אליה הוגשה, מתי הבקשה עוברת לוועדה משרדית ומתי לוועדה בין-משרדית. אין נוהל הקובע את תפקידיהם של חברי הוועדה, סדר ההמלצות וההתייחסות, כן אישרה כי אין נוהל הקובע מהם טעמים הומניטאריים וכי כל מקרה נשקל לגופו. בנוסף, אין נוהל לעניין שימוע הפונים. היינו, אין נוהל דיון מסודר, לא ברור מיהם חברי הוועדה, מיהם הממליצים, מה תפקידם, אילו מסמכים יש לצרף ואפשרויות טיעון והנמקה. כולם מעיקרי המשפט המינהלי וחובות המשיבה.

[…]

כדי שניתן יהיה לדון כראוי בעניינו של וסילי, יש לקבוע את אופן הדיון בבקשות מסוג זה. היינו קודם תתכבד המדינה ותקבע כללים ונהלים, ולאחר מכן תדון בעניינו של וסילי על פי כללים ונהלים אלו... כשעומדים על החשיבות בקביעת נהלים יש לזכור לאיזה קהל מופנים אותם נהלים. אין דינם של נהלים או בקשות שמופנות לקהל מקצועי מצומצם, כדינם של נהלים הנוגעים לאוכלוסיה רחבה, לעיתים קשת יום, שיש לה קשיים מובנים בעצם הפנייה לרשויות... במקרים של פנייה של זרים בבקשה למתן מעמד לפני הוועדה משיקולים הומניטאריים, יש לזכור מיהי האוכלוסייה הנזקקת לשירות זה. מדובר בזרים, אשר ככלל אינם דוברי עברית ואינם מכירים את הנהלים, התקנות והחוקים החלים בעניין זה (כפי שציינתי משרד הפנים לא עושה כל מאמץ, וזאת בלשון המעטה, כדי לפרסם נהלים אלו).

[...]

כדי לוודא שהבקשות נדונות ונשקלות כראוי, יש להבטיח נוהל מסודר שבו תקבע הדרך להגיש את הבקשה, מיהי הוועדה הרלבנטית, מיהם חברי הוועדה, מהם המסמכים שצריכים להיות לפני חברי הוועדה. כל אלו יבטיחו כי הדיון בבקשות יהיה אחיד וכי המבקש את שירותי הרשות ידע לכלכל את מעשיו. באת כוח המשיבה טענה כי כיוון שמדובר בשיקולים הומניטרים, מטיבם ומטבעם שלא ניתן לעגנם בנהלים. אולם, באותה נשימה ציינה, כי ככלל, קירבה משפחתית להורה החי בארץ אינו מהווה שיקול כאמור. היינו, ניתן לקבוע לפחות נהלים שיבהירו את המקרים בהם נקבע בעבר על ידי הרשות כי שיקול מסוים לא ייכנס בגדר אותם שיקולים הומניטאריים, או מהן הנסיבות שיכולות לשנות זאת. מובן שגם בנהלים אלו הרשות חייבת להמשיך ולשקול כל מקרה לגופו. בנוסף, יש לעגן בנהלים את אופן הגשת הבקשה, מיהם חבריה, וכיו"ב ענייני פרוצדורה ומינהל. ערה אני גם לחסרונות שיש בהתקנת כללים כאמור, למשל סרבול ההליך בשל האחדתו, קשיים לחרוג מהנהלים במקרים המתאימים ופגיעה בפרט, אולם, לטעמי, במקרה של משרד הפנים, היתרונות יעלו עשרות מונים על החסרונות. זאת, בעיקר לאור התמונה המצטיירת לפיה בפועל אין דיון למעשה בבקשות והן נדחות ללא דיון ממשי.

[...]

אני סבורה כי במקרה של פנייה לוועדה לשקול מתן מעמד משיקולים הומניטאריים יש מקום לאפשר שימוע בעל פה בנוכחות בא כוח המבקש/ת, לפחות במקרים בהם הדבר מתבקש על ידי הפונה או מי מטעמו. כפי שציינה באת כוח המשיבה בדיון, מדובר במקרים מיוחדים שקשה לקבוע לגביהם קריטריונים מראש. בנסיבות אלו יש חשיבות לדו שיח שיאפשר למי מטעם הרשות לשמוע את הדברים, לשאול שאלות, וללבן את הטענות. יהיו מקרים בהם יסתפקו המבקשים בשימוע בכתב, ככל שבקשתם נסמכת על מסמכים, ונראה שאז יהיה די בכך. ודוק, אין חובה כי השימוע יהיה לפני הוועדה כולה. אולם, יש חשיבות כי מי מטעם הרשות ישמע את הבקשה ופרטיה. כמובן כי במסגרת שימוע כזה יש ליתן אפשרות להוסיף מסמכים לתמוך את הדברים. סיכום השימוע יועלה על הכתב והעתק הדברים שבכתב צריך להיות לנגד עיני הממליצים ומי שמקבל את ההחלטה... יש לחזור ולהזכיר, כאשר עוסקים בחובת השימוע כי מדובר באוכלוסיות מודרות ומוחלשות, שיש להקל עליהם להביא דברם לפני הרשות.

[...]

התנהלות משרד הפנים במקרה שלפניי היא התנהלות שערורייתית. חומרה יתרה יש לדברים כיוון שכך מתנהל הטיפול בכל הבקשות שאמורות לידון לפניי הוועדה או הוועדות לעניינים הומניטאריים. קיימת סתירה בולטת בין שם הוועדה 'וועדה לעניינים הומאניטאריים', לאופן בחינת הבקשות לפניה, שבינם לבין התייחסות לאדם שלפניה אין ולא כלום.

על משרד הפנים לקבוע בדחיפות נוהל מפורט שיתייחס לסוג הבקשות הנדונות לפני כל אחת מהוועדות (המשרדית והבין-משרדית); מהו ההרכב של כל וועדה; מהו קוורום מינימאלי לדיון. צריך להתקיים דיון של כל חברי הוועדה או לפחות בקוורום המינימאלי. על הנוהל להתייחס למסמכים שיש להגיש, וכן לשימוע. צריך להיות ברור מהם המסמכים שעמדו לנגד עיני חברי הוועדה, ומהי הבקשה העומדת לדיון. על ההחלטה לפרט את הנתונים וההמלצות שהיו לפנייה, וזאת כל עוד החוק פוטר אותה מחובת ההנמקה. עם זאת, יפה יעשה לדעתי משרד הפנים, אם למרות הפטור מחובת ההנמקה, ינמק את החלטותיו. רק נוהל מסודר כזה יבטיח שכל וועדה תדון ברמה המתאימה, ידעו הפונים מה הקריטריונים, וניתן יהיה לבחון האם שיקול הדעת שהופעל הוא ראוי."
עדכון (26.10.2009)
: בית המשפט העליון קיבל את ערעור משרד הפנים על פסק הדין, בקובעו שהעניינים העקרוניים לא נבחנו כראוי בבית המשפט לעניינים מינהליים, וזאת משום שלא התאפשר למשרד הפנים להגיש כתב תשובה בסוגיית הוועדה הבין-משרדית ולהציג את עמדתו. הטענות העקרוניות בעניין פעילות הוועדה, פסק בית המשפט העליון, "שמורות לעת מתאימה". ביטול פסק הדין, הוסיף בית המשפט, אין בו כדי למנוע "תהליך רצוי של בדיקה מחודשת של דרכי עבודת הוועדה הבין-משרדית".

יום שישי, 21 בנובמבר 2008

החברה המאורגנת מביעה הסתייגותה

"אזרחות אינה רישיון המתבטל בגין התנהגות בלתי נאותה", פסק בית המשפט העליון של ארה"ב בשנת 1958. חמישים שנים חלפו מאז. האזרחות הוכרה כזכות יסוד, הזכות ממנה נובעות הזכויות כולן, ובלשונה של חנה ארנדט: "הזכות להיות בעל זכויות". ובישראל אזרחות עודנה "זכות על תנאי".

שר הפנים, מאיר שטרית, פנה ליועץ המשפטי לממשלה ולראש השב"כ בבקשה לבחון האם אפשר לשלול את אזרחותו של חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה. זו היתה רק שאלה של זמן. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע בראשית כהונתו שבניגוד לקודמו, אליקים רובינשטיין, לא יתיר לשלול אזרחות מטעמים של "הפרת אמונים" למדינה, אלא לאחר תיקון חוק האזרחות, והעברת הסמכות לבטל אזרחות משר הפנים לבית המשפט. בחודש יולי האחרון תוקן החוק, ומאותה עת אפשר היה להתחיל למנות את הימים עד לדיון בביטול אזרחותו של עזמי בשארה.

שלילת אזרחות מטעמים של "הפרת אמונים" למדינה היא אמצעי המאפיין משטרים אפלים וטוטאליטאריים. החוק הסובייטי, למשל, איפשר שלילת אזרחות מטעמים אלה. שלטונות ברית המועצות עשו בו שימוש, וגירשו את מי שאזרחותם נשללה מהם למחוזות נידחים. ב-1991, עם נפילת המשטר הסובייטי, מיהרו השלטונות הרוסים לבטל סמכות זו. העמדה הרווחת במשפטן של מדינות דמוקרטיות כיום היא ש"הפרת אמונים" אינה עילה לביטול אזרחותו של אדם (המכון הישראלי לדמוקרטיה פירסם לפני מספר חודשים מחקר מקיף בעניין זה, שערכה אפרת רחף. מומלץ).

בתיקון לחוק האזרחות מחודש יולי נקבע, שהסמכות לבטל אזרחות מטעמים של "הפרת אמונים" תועבר משר הפנים לבית המשפט לעניינים מינהליים. לא ברור מדוע היועץ המשפטי לממשלה סבור שיש בכך לרפא את הפגם היסודי שבשלילת אזרחות. לא רק הסמכות דרקונית, אלא גם ההליך. התיקון לחוק קבע, כי בהליכים לביטול אזרחות רשאי בית המשפט לסטות מדיני הראיות, לרבות קבלת ראיות חסויות במעמד צד אחד, וכי בית המשפט רשאי לקיים את הדיון בהעדר האזרח, אם ראה שישנם נימוקים המצדיקים זאת. עוד נקבע, שבהליך לביטול אזרחות משום "הפרת אמונים" חזקה על מי שיושב דרך קבע מחוץ לישראל, כי לא יוותר משולל אזרחות (מניין התעוזה לקבוע "חזקה" מופרכת שכזו? האם ישראל מוכנה להכיר בכך, שכל מי שיושב בה דרך קבע הוא אזרח המדינה?).

רשויות המדינה זכאיות ואף חייבות לפעול נגד כל אדם הפוגע בביטחון המדינה ובביטחון אזרחיה, ואולם לרשותן עומדים אמצעי אכיפה רבים וחמורים פחות משלילת אזרחות, ובראשם הדין הפלילי. בשנת 1996 דן בג"ץ בדרישה שהופנתה אל שר הפנים לבטל את אזרחותו של יגאל עמיר. שר הפנים מאן לעשות זאת, והודיע לבית המשפט, כי הוא רואה לנכון להימנע בדרך כלל מהפעלת הסמכות לבטל אזרחות, אותה הוא מגדיר "צעד דרסטי וקיצוני". בעתירה נטען, שיש לחייב את השר לבטל את אזרחותו של יגאל עמיר מן הטעם, שביטול האזרחות נדרש כדי להביע הסתייגות נחרצת של החברה מן המעשה הנורא של רצח ראש הממשלה. בג"ץ פסק: "החברה המאורגנת כבר הביעה הסתייגות נחרצת מן הרצח בדרכים רבות ושונות. בית המשפט שהרשיע את הרוצח לא חסך מילים כדי לגנות ולהוקיע את הפשע האיום מכל בחינה. גם מחוץ לכותלי בית המשפט הביעה החברה כולה, מקצה לקצה, זעזוע וסלידה מן הרצח המתועב. וכי יכול אדם, שעיניים לו לראות ואוזניים לו לשמוע, לבוא ולטעון כי בלי ביטול האזרחות של הרוצח עדיין לא הביעה החברה המאורגנת את עמדתה כלפי הרצח באופן ראוי?"

אזרחותו של רוצח יהודי של ראש הממשלה מבוססת יותר מאזרחותו של חבר כנסת ערבי, שנחשד בניהול שיחות טלפון עם פעיל חיזבאלה בעת מלחמה, ונמלט מאימת הדין. ניסיון העבר מלמד, כי באותם מקרים יוצאי דופן, בהם עשה שר הפנים שימוש בסמכותו לבטל אזרחות, בוטלה אזרחותם של אזרחים ערבים, וזאת אף שגם אזרחים יהודים הורשעו בעבירות של בגידה ומסירת סודות למדינות אויב. בואו נודה על האמת: הדיון בביטול אזרחות אינו מקדם את ביטחון ישראל, אלא מבקש להעביר מסר משפיל ומפלה, ולפיו מעמדם של אזרחי ישראל הערבים אינו ברור מאליו.

יום חמישי, 13 בנובמבר 2008

למלא בתוכן את המושג "מרכז חיים"

לא אחת אני מתבקש להשיב, מהם המבחנים לפיהם ייקבע כי אדם הוא תושב ישראל. ובכן, אין כאלה. משרד הפנים מאמץ מבחני תושבות ודוחה אותם באותה נשימה. לשיטת משרד הפנים, מבחן "מרכז החיים" ומבחן "מרב הזיקות" הם טובים וכשרים, ובלבד שהם מובילים לקביעה, כי מי שאינו יהודי אינו זכאי למעמד בישראל. אם אותם מבחנים מובילים לתוצאה ההפוכה – אין להם כל משמעות. תוצאות המבחנים, והן לבדן, מכריעות האם יעשה בהם שימוש, ולא ההקשר הרלוונטי או הצידוק המוסרי.

כשיש אפשרות להפקיע מעמד או לא לתיתו – יופעלו המבחנים. די שתושב ירושלים המזרחית מקיים זיקה למדינה אחרת (למשל, באמצעות שהייה ממושכת בה) כדי לפסוק שתושבותו בירושלים פקעה, ואפשר לשלול אותה. אם אישה, שהיתה זוגתו של אזרח ישראלי, התאלמנה בטרם הספיקה לסיים את ההליך לרכישת מעמד של קבע, או נפרדה מבן זוגה הישראלי על רקע אלימות – יהיה עליה להוכיח שאינה מקיימת זיקה הדוקה יותר למדינת מוצאה, על מנת שמשרד הפנים יואיל לשקול, האם יסדיר את מעמדה בישראל.

נסו להחיל את המבחנים באופן הפוך – לצורך הקניית מעמד בישראל – ומשרד הפנים ייעמד על רגליו האחוריות. אדם שהה בישראל שנים ארוכות, וכל זיקותיו אליה – אין בכך, לשיטת משרד הפנים, טעם המצדיק את הסדרת מעמדו בישראל. אדם לא שהה מעולם בשטחי הגדה המערבית או רצועת עזה, והוא יכול להוכיח שמרב זיקותיו למדינה אחרת – אין שום משקל למבחן מרב הזיקות. די שיש לו מספר זהות פלסטיני, על מנת להחיל עליו את החוק הגזעני, שאוסר על מתן מעמד לפלסטינים בישראל.

השופט יהונתן עדיאל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מחיל את המבחנים באופן קוהרנטי. בפסק דין שנתן אתמול קבע, שהחלטת משרד הפנים להפקיע את מעמדו של תושב ירושלים המזרחית, שהתגורר בארה"ב תקופה ממושכת, ואך רכש בה תושבות, אינה כדין, משום שאשתו וילדיו נותרו בירושלים, והדבר מעיד ששמר על זיקתו לעיר. על אותו משקל פסק בחודש ספטמבר, שהחלטתו של משרד הפנים, המבוססת על נהליו, לדחות בקשה, להקנות מעמד בישראל לאישה שנפרדה מבן זוגה הישראלי על רקע אלימות, הינה כדין, וזאת כיוון שלאישה יש ילדים באתיופיה – עובדה המלמדת שזיקתה לאתיופיה "חזקה וממשית יותר מזיקתה לישראל".

לאחידות בפסיקה יש ערך, ואולם לא משום כך הפניתי לשני פסקי הדין. הדימיון בין המקרים אינו בניתוח האחיד של הזיקות, אלא בפרשנות הפוגענית והבלתי מוסרית של הדין.

הפקעת מעמדם של תושבי ירושלים המזרחית היא פשע – טיהור אתני ודילול אוכלוסין בחסות המשפט המינהלי. גם אם לעותר באותו עניין היו מתלווים אשתו וילדיו בתקופה שבה חי בארה"ב, אין כל הצדקה לשלול את מעמדם ולהגלותם מארצם. כל אדם – גם תושב ירושלים המזרחית – זכאי לעזוב את ארצו ולשוב אליה, ללא שיאבד את מעמדו וללא שייאלץ להותיר את בני משפחתו מאחור כערבון.

אי הסדרת מעמדה של אישה, שכל חטאה שהרהיבה עוז בנפשה לעזוב את בן זוגה האלים, היא נפשעת לא פחות. כפי שמקובל במדינות רבות, על החוק בישראל לעודד מהגרות, שסובלות אלימות או התעללות מ"ספונסר" מקומי, בו הן תלויות לצורך רכישת מעמד, לעזוב את "הספונסר", ולאפשר להן בנסיבות שכאלה לקבל מעמד באופן עצמאי, ללא תלות באיש. מבחן מרב הזיקות – שאינו רלוונטי שעה שאישה מסדירה את מעמדה כזוגתו של אזרח ישראלי (די שתוכיח שמרכז חייה בישראל, ולא שמרב זיקותיה לישראל) – אינו יכול להפוך רלוונטי לצורך הטלת סנקציה על אישה, שעשתה את המעשה הראוי, שיש לברך עליו, ונפרדה מבן הזוג האלים.

המרכז לפלורליזם יהודי של התנועה ליהדות מתקדמת, שייצג את העותרת באותו עניין, ערער על פסק דינו של השופט עדיאל לבית המשפט העליון. גם פרקליטות המדינה, כמו משרד הפנים, סברה שיש להעניש את האישה, שעזבה את בן הזוג המתעלל, והתנגדה למתן צו ארעי, האוסר על גירושה מישראל עד להכרעה בערעור. למרות זאת, השופט מרים נאור נאותה לתת צו כמבוקש.

בעוד בית המשפט העליון ממשיך להתיר למשרד הפנים להפקיע את מעמדם של תושבי ירושלים המזרחית בשל שהות ממושכת מחוץ לישראל, דומה כי התבססה בו לאחרונה הסכמה על כך, שלמבחני התושבות בעניין רכישת מעמד בישראל (להבדיל מהפקעתו) יש ליצוק תוכן בהתאם לנסיבות העניין והקשרו.
בחודש אוגוסט האחרון נפסק בסדרת ערעורים שטופלו על ידי המוקד להגנת הפרט, שיש לאפשר לבני זוג ולילדים של אזרחים ושל תושבים ישראלים, שלהם מספרי זהות פלסטינים ועניינם נדון עד לשנת 2005, להוכיח לצורך הסדרת מעמדם, כי אינם ולא היו תושבים בפועל של הגדה המערבית או רצועת עזה, וכי אין להתבסס לצורך קביעת זיקתם לשטחים רק על רישומם במרשם האוכלוסין הפלסטיני (ההלכה חלה רק על מי שטופלו עד לשנת 2005, משום שלאחר מכן תוקן החוק, ונקבע בו שרישום במרשם הפלסטיני - הוא כשלעצמו - מסווג אדם כפלסטיני, שאין להסדיר את מעמדו. השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, פסקה שחרף התיקון לחוק יש להחיל את מבחן מרב הזיקות. ערעורו של משרד הפנים על פסק דינה ממתין להכרעת בית המשפט העליון).
בחודש שעבר ניתנה החלטת בית המשפט העליון בסדרת עתירות אחרת, שהגיש המרכז לפלורליזם יהודי, נגד הנוהל שקבע משרד הפנים לטיפול בבני זוג לשעבר של אזרחים ישראלים, שהתאלמנו במהלך הליך הסדרת מעמדם, ובטרם רכשו מעמד של קבע. גם נוהל זה קובע, כאמור, שאחד מן התנאים להקניית מעמד לבן זוג לשעבר, שאיתרע מזלו והתאלמן קודם שהתאזרח, הוא הוכחת זיקה הדוקה יותר לישראל מאשר למדינת המוצא. בית המשפט נתן למשרד הפנים שהות של שישה חודשים לשוב ולשקול את מדיניותו, תוך שהוא מורה לו לתת משקל עדיף לכנות הקשר בין בני הזוג, למשך הנישואין, לתקופת החיים המשותפים ולמרכז החיים בישראל: "שאלת מקום מגוריהם של קרובי משפחה מדרגה ראשונה בחוץ-לארץ אינה מלמדת, בהכרח, על זיקה גדולה יותר למדינה הזרה מאשר למדינת ישראל, במיוחד כאשר בארץ עשויים להימצא קברו של בן הזוג הישראלי, חברים משותפים ובני משפחה, וכן היבטים נוספים הממלאים בתוכן את המושג 'מרכז חיים'".

--------------------
יכולתי לחתום כאן, אבל אינני רשאי להתעלם מיונתן, שליבו נשבר בשל פסיקתו של השופט עודד מודריק, עד שבחר להקדיש לו אתמול פוסט, ולקנח בקיילי מינוג (למען השם, יונתן. אנחנו חייבים לקבוע סטנדרטים לאכסניה). עליי לעודדו ולרומם את רוחו.

אולי יונתן יימצא נחמה בכך, שגם ליבו של השופט מודריק נשבר לפעמים. הנה דוגמאות. השופט מודריק, כמו שופטי בית המשפט העליון, דן בעניינה של אישה, שהתאלמנה בטרם הספיקה להשלים את הליך הסדרת מעמדה. משרד הפנים הסתיר מן השופט מודריק את הנוהל בעניינם של בני זוג שהתאלמנו, והוא נדרש להכריע. בפסק דינו, שניתן בחודש יולי 2007, קבע השופט מודריק, שהאישה השתקעה בישראל; שהחלטת משרד הפנים "מחייבת אותה הלכה למעשה 'להגר' פעם נוספת לארץ שכבר איננה ארצה", וזאת אף ש"לא עשתה עוול כלשהו", ו"רק גורלה הימר עליה"; שגירושה מישראל מכפיל "את משמעות האסון שניחת עליה"; ושזוהי "תוצאה שהדעת מתקשה לעכל אותה". כך קבע – ובכל זאת אישר לגרש את האישה, ש"אין לה תרופה גם מטעמים של צדק הומניטרי". בענין אחר, שנפסק בחודש ספטמבר 2007, דן השופט מודריק בסירובו של משרד הפנים להסדיר את מעמדה של ילדה למהגרי עבודה, שאף הוא הודה, כי התערותה החברתית בישראל "הומחשה" בפניו. השופט מודריק קבע, כי סירובו של משרד הפנים מעוגן בקריטריון שרירותי, שאינו בוחן השתקעות ואפשרות להגלייה תרבותית, אלא רק את משך השהייה בישראל. "לבי שלי נצבט לנוכח המשמעות העולה מהחלטת משרד הפנים", כתב והוסיף, "הדברים אינם פשוטים, ובוודאי שהלב נוטה לכך שיימצא לעותרת פתרון בין גבולות מדינת ישראל". כתב, ואישר לגרש את הילדה, משום ש"שימת סייגים כאלה אינה הופכת את המדינה לנוגשת ומתעמרת בנפשות ילדים". אכן, הלב נשבר.

יום שבת, 11 באוקטובר 2008

אלוהים שלי, רציתי שתדע

הלילה חלמתי שמשטרת ההגירה עוצרת את הוריי ואותי בבאר שבע. לאחר המעצר הסתבר שלפני כמה שנים מישהו במשרד הפנים החליט לשלול לכל המשפחה את האזרחות ולא טרח לספר לנו. זה קרה, כך הסתבר, לאחר שאחד השכנים שלח למשרד הפנים מכתב שבו טען שסבא שלי לא היה יהודי. שיכנו את שלושתנו באוהלים במחנה מעצר ליד אילת. היה שם נורא קר. אמרו לנו שיגרשו אותנו, אבל אין כרגע לאן לגרש, אז נצטרך להמתין במחנה המעצר שנה-שנתיים או יותר, עד שימצאו מדינה שתסכים לקחת אותנו.

עודד וחני כתבו בזריזות עתירה לשחרורנו ממעצר, וחני הצליחה לשכנע את אחד השומרים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע לאפשר לה להיכנס לבית המשפט למרות שהשעה הייתה אחרי שלוש אחר הצהרים. חני הצליחה להגיע אל לשכת השופטת התורנית, שרה דברת, ולהפציר בה לקבוע דיון דחוף מכיוון שאנחנו עצורים. השופטת דברת שירבטה החלטה על דף מקומט ומסרה אותה לחני – לא מדובר בעניין דחוף. יש אלפי שב"חים במעצר ועכשיו תקופת פגרת הקיץ בבית המשפט. שופטי בית המשפט המחוזי מטיילים בחו"ל. הדיון נקבע לעוד חודשיים.

התעוררתי שטוף זיעה והבנתי שזה לא היה אמיתי. דברים כאלה לא באמת קורים. לא לאנשים כמוני. מניין יש לי דמיון כל כך מפותח, תהיתי. רק רציתי שתדע.

יום רביעי, 1 באוקטובר 2008

סחורה מהמזרח

הטכנאי נחר בבוז כשביקשתי בתמימותי לברר כמה יעלה לתקן את ה-DVD, שהתחיל לחרוק. "לתקן?! מי מתקן סחורה מהמזרח?! תזרוק ותקנה חדש. מהמכשירים האלה יש כמו זבל." זה היה DVD ישן וטוב, מהדגמים הראשונים שהגיעו לארץ. בילינו יחד שעות ארוכות ונפלאות. הוא שימח, והצחיק, וריגש, וניחם. הצטערתי לראותו צולל אל הפח.

החדש מהמזרח, שהחליף אותו, הושלך מאז לטובת חדש-חדש מהמזרח. הפעם לא התבזיתי אצל הטכנאי – ישר לאשפה. היתה אחריות, אבל חבל על הזמן ועל המאמץ. מהסחורה הזו מהמזרח יש כמו זבל.

יום שבת, 27 בספטמבר 2008

Dream of Californication

לפני כשבועיים פסל בית המשפט לערעורים של מדינת קליפורניה בארה"ב חוק שאיפשר לתושבי קליפורניה, השוהים בארה"ב ללא היתר, לפקוד את מוסדות החינוך הגבוה הציבוריים בהנחה משמעותית, הניתנת לכלל תושבי קליפורניה.

"תושבי קליפורניה השוהים בארה"ב ללא היתר"? לא, לא מדובר בטעות הקלדה. מיד נסביר.

רוב מדינות ארה"ב מאפשרות לתושביהן לפקוד אוניברסיטאות ציבוריות וקולג'ים ציבוריים במדינה תוך גביית שכר לימוד נמוך משמעותית מזה הנגבה מתושבי מדינות אחרות בארה"ב. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון האמריקאי מלפני 30 שנים, מדינות רשאיות לקבוע כללים משלהן לגבי השאלה מי ייחשב לתושב שלהן. מדינה, כך לפי אותה פסיקה, יכולה להכיר גם בתושבותו של אדם שאינו אזרח ארה"ב.

תושבות היא עניין רב-ממדי ברבות ממדינות העולם. אדם יכול להחשב לתושב לצורך עניין מסוים ולא להחשב לתושב לצורך עניין אחר. לצורך תשלום שכר לימוד במוסדות ציבוריים להשכלה גבוהה קליפורניה בחרה מספר קריטריונים אלטרנטיביים להכרה באדם כתושב, שאחד מהם הוא לימודים במשך שלוש שנים לפחות בתיכון בקליפורניה. לימודים תיכוניים כאלה מצביעים, בעיני קליפורניה, על זיקה למדינה, שבשל קיומה קשה להצדיק הבחנה של המדינה בין מי שהוא אזרח ארה"ב לבין מי שאינו כזה. רבים מהילדים המתגוררים במדינה הם ילדי מהגרים חסרי מעמד, והמחוקק הקליפורני בחר במודע שלא לערוך הבחנות בין מי שיש להם מעמד בארה"ב ובין שאין להם מעמד כזה. אלה כמו אלה עברו במהלך השנים תהליך של קליפורניקציה בלי קשר לתפישת הממשל הפדרלי אודות זכותם להיות נוכחים בארה"ב. בהתאם לחוק הקליפורני ילדי מהגרים רבים, שיש להניח שלא היו זוכים להשכלה אלמלא החוק, פקדו את מערכת ההשכלה הגבוהה בקליפורניה.

עד שבשבוע שעבר בית המשפט לערעורים של קליפורניה פסל את החוק בעקבות תביעה שהגישו סטודנטים תושבי מדינות אחרות בארה"ב, שעינם צרה בחבריהם ללימודים הזוכים להנחה בשכר הלימוד, בעוד הם נאלצים לשלם את מלוא שכר הלימוד משום שאינם קליפורנאים.

תוצאת פסק הדין מצטיירת בעיקר כהתגוננות של שופטים מודאגים נוכח המגמה של שחיקת הנחות היסוד של חברות במדינת הלאום באמצעות כללי חברות אחרים של יחידות תת-מדינתיות. רבות נכתב, גם בישראל אך בעיקר מחוצה לה, על הפוטנציאל החתרני של מרחבים תת-מדינתיים בכל הנוגע לשחיקת הכללים המסורתיים של חברות בקהילה פוליטית. קשה שלא לחטוא בשטחיות מסוימת בהתייחסות לסוגיה זו בפוסט של כמה פסקאות, אולם פסק הדין הקליפורני ממש מזמין התייחסות כזו.

למי שמבקש לפרק את הזיקה ההדוקה שהובנתה בין מושג ה"אזרחות" לבין מושג "מדינת הלאום", ובין שני אלה לבין כללי החברות בקהילה פוליטית, נראה שמרחבים מקומיים הם האתרים המתאימים להסתכל עליהם. מדינות לאום מנסות ליצור כללי חברות אחידים, רצופים ושטוחים שמגדירים מיהו "זר" ומיהו "אחד משלנו" כדי לייצר את ההבחנות והחלוקות, שדורש הפיקוח המתבצע על ידי המדינה. מנקודת מבטה של המדינה, החלוקה למרחבים תת-מדינתיים (או שימור חלוקה מסוג זה שהתקיימה לפני הקמת מדינת הלאום, כמו בארה"ב) לא נועדה ליצור כללי חברות אלטרנטיביים. אבל אותה חלוקה מאפשרת אינטראקציות אנושיות שיוצרות אינטרסים שונים והזדהויות שונות מאלה שברמת מדינת הלאום, וכתוצאה מכך גם יוצרת ראציונלים שונים לחברות בקהילה וכללי חברות בתת-היחידות, שאינם עולים בהכרח בקנה אחד עם כללי החברות של מדינת הלאום. תת-היחידות של מדינות לאום נוטות לסטות מכללי החברות הנוקשים של מדינות, ולהציג כללים שמתרחקים במידה מסוימת מדרישות פורמליות או שרירותיות, ובוחנים נתונים עובדתיים שיש להם זיקה ישירה וברורה יותר לשאלות הנוגעות לחברות בקהילה.

נהוג לומר על מדינות לאום שהן גדולות מסך החלקים המרכיבים אותן, אבל האפשרות שבידי המרחבים המקומיים להגדיר בפועל כללי חברות רחבים יותר משל המדינה, דווקא מעלה את הסברה שהמדינה קטנה מסך חלקיה. התרחבות והתחזקות של כללי החברות במרחבים האלה וניתוק שלהם מן הכללים של מדינת הלאום, מהווים מצע נוח לניסויים חברתיים ברמה המקומית, אבל אין הכרח שהם ייעצרו שם. הם מאפשרים לנו לחשוב מחדש על כללי החברות גם ברמת מדינת הלאום, לקרוא עליהם תיגר ולשחוק אותם. הם גם מאפשרים לנו להבין עד כמה בעייתיים כללי הכניסה למועדון של מדינות לאום, ולכן הם גם מהווים מקור לחרדה מצד המדינה, ולרצון שלה למשטר את כללי הכניסה למרחבים תת-מדינתיים.

בית המשפט לערעורים בקליפורניה הסכים, בעצם, לבקשתם של אמריקאים "זרים" לקליפורניה שפנו לבית המשפט, למשטר את כללי החברות של קליפורניה ולהוציא מתוכם קליפורנאים "זרים" לארה"ב, לפי שיטתה.

ארה"ב מכירה בחברותו של כל מי שבמקרה נולד בה, תהא זיקתו אליה אשר תהא. ישראל מכירה בחברותו של כל מי שיש לו גניאולוגיה מסוימת או שביצע אקט דתי מסוים, ולא מכירה בחברות של מי שברח או גורש מן המקום היחיד שהייתה לו זיקה כלשהי אליו, אם הוא פלסטיני. וקליפורניה מכירה בחברותו של אדם שבילה בה את השנים, שנתפסות כאלה המעצבות אותנו, ללא קשר לשאלה אם ארה"ב התירה את כניסתו או את הישארותו בה. אפשר להתווכח על הכללים הללו, אבל לא קשה להבין עד כמה הכלל השלישי שונה מן השניים הראשונים, ומדוע הוא כל כך מאיים עליהם.