על סחר בבני אדם, על פליטות, ועל האחריות של מדינת ישראל

מאת: ד"ר יובל לבנת, הקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

השבוע פורסם פסק דינה של השופטת שרה גדות מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, בו נתקבלה עתירתם של שלושה נתיני גיניאה קונקרי, נגד החלטת משרד הפנים לגרשם מישראל.

על פי פסק הדין, השלושה העידו נגד רשת סחר בבני אדם, אשר פעלה להעברת בני אדם מגיניאה קונקרי לישראל. בעקבות עדותם נידון אחד מפעילי הרשת לארבע שנות מאסר בישראל. לטענת העותרים, לאחר שמסרו עדותם, החלו הם ובני משפחותיהם לסבול מאיומים ומפגיעות פיזיות. כך, למשל, אשתו של אחד מהעותרים, אשר שהתה בזמן מתן העדות בגיניאה קונקרי, הוכתה וביתה נשרף. היא נאלצה לברוח לסנגל עם ילדיה, ומאז היא שוהה שם. העותרים אף הציגו צילומים של צווי מעצר שהוצאו נגדם בגיניאה קונקרי, ובהם מצויין, בין השאר, כי הם מואשמים "בשיתוף פעולה עם סוכנים ישראלים".

שתיים היו הטענות העיקריות של משרד הפנים נגד קבלת העתירה. האחת – טענת העותרים בדבר סכנת חיים לא הוכחה. השניה – העותרים קיבלו כבר אשרת שהייה למשך שנה, מכוח נוהל הטיפול בקרבנות סחר בבני אדם.

אתחיל דווקא מהטענה השניה של משרד הפנים. זוהי טענה שחוזרת ועולה על ידי פקידי המשרד ופרקליטיו בהקשרים שונים. באופן כללי, משרד הפנים מכיר ב"מסלולים" שונים לטיפול בזרים. הזר מתבקש לבחור באיזה מסלול ברצונו לצעוד, ואין כל אפשרות למעבר ממסלול למסלול, או לשילוב בין המסלולים. נראה שעל פי תפישת משרד הפנים אין לזרים זכויות, וכל פעולה להסדרת מעמדם הינה פעולה של חסד. על פי היגיון זה, אין הזר זכאי ל"כפל מבצעים".

בענייננו, עמדת משרד הפנים היתה, שמאחר שכבר החלו העותרים לפסוע במסלול של קרבנות סחר בבני אדם, אין הם יכולים לבקש כעת לעבור למסלול של פליטים (אנשים אשר נשקפת סכנה לחייהם במדינת אזרחותם). זוהי טענה אבסורדית, כמובן. ראוי להזכיר לעניין זה את סעיף 14 ל"פרוטוקול פאלרמו" (הפרוטוקול למניעה, לדיכוי ולהענשה על סחר בבני אדם), עליו חתמה מדינת ישראל, ואותו אשררה, הקובע: "אין בפרוטוקול זה דבר שיפגע בזכויות, בהתחייבויות ובאחריות של מדינות ויחידים לפי המשפט הבין-לאומי... ובעיקר האמנה מ- 1951 והפרוטוקול מ- 1967 המתייחסים למעמדם של פליטים ולעקרון אי ההחזרה למקום מסוכן הכלול שם".

באשר לטענה בדבר אי עמידת העותרים בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת נרדפותם במדינתם, הרי שבית המשפט דחה אותה, ובצדק. כדבריו: "אין מקום להסתפק בקביעה כללית לפיה העותרים לא עמדו בנטל להוכיח את הסכנה הנשקפת עליהם, וגם על המשיבה מוטלת החובה לבירור טענות העותרים, בעיקר נוכח צווי המעצר שהוצגו על ידם". ראוי לציין, כי השאלה מהו נטל ההוכחה שבו צריך מבקש מקלט לעמוד על מנת שיזכה במעמד של פליט הינה שאלה משפטית שאינה מובנת מאליה. כך, למשל, בית המשפט העליון הפדראלי בארצות-הברית קבע שבנסיבות מסויימות גם הוכחת סיכוי של 10% לרצח במדינת המוצא יהא די בה על מנת שאדם יוכר כפליט. בכל אופן, נראה שבנסיבות העניין לא היה צורך להכריע בשאלה משפטית זו, לאור שלל הראיות אשר הוצגו על ידי העותרים להוכחת נרדפותם בגיניאה קונקרי.

נקודה אחרונה לסיום. בית המשפט אמנם קיבל את העתירה, ואולם גם הוא לא עשה, לדעתי (ולצערי), את מלאכתו נאמנה עד תום. ראשית, בית המשפט לא קבע כי יש לבטל את צווי הגירוש שהוצאו כנגד העותרים, אלא שעניינם יוחזר "לבירור נוסף על ידי המשיבה". כך, מסע הייסורים המשפטי של העותרים טרם הגיע אל קיצו. ראוי להזכיר לבית המשפט שתפקידו המרכזי של בית משפט הוא להכריע, ושאנשים עניים מתקשים לעמוד בהליכים משפטיים ממושכים, בהם כרוך לא אחת גם הצורך לשלם שכר טרחה לעורכי דין.

שנית, בשולי הדברים מציינת השופטת גדות, כי "המשיבה לא פרטה גם כל נסיון מצידה להרחיק את העותרים למדינה אחרת, אשר אינה מדינת מוצאם של העותרים, ואשר בה לא יהיו העותרים בסכנה". עמדה זו, לפיה מדינת ישראל זכאית להתנער מהמחוייבויות שלה, על פי המשפט הבין-לאומי, ולזרוק את העותרים במדינה שלישית, משל היו אשפה שיש להיפטר ממנה, הינה עמדה שיש להתנער ממנה מכל וכל. ישראל היא זו שאישררה את אמנת הפליטים ואת האמנה נגד עינויים, אשר אוסרות על החזרת אדם למדינה בה נשקפת לו סכנה חמורה, ועליה חל העקרון מן המשפט הבין-לאומי המנהגי בדבר אי החזרת אדם אל מותו. האחריות הינה של ישראל, ואין לגלגלה אל מדינה אחרת.

מוכרים מקרים בהם מדינות פנו למדינות אחרות בבקשה לסייע להן בקליטת חלק מהפליטים שהגיעו לשטחן, בנסיבות של "הצפה" של פליטים (mass influx). זהו עקרון "חלוקת הנטל" (burden sharing) המוכר בדיני פליטים. אולם המקרה דנן שונה לחלוטין: המדובר בשלושה מבקשי מקלט, אשר העידו בבית משפט ישראלי והביאו להפללת סוחרי אדם שפעלו, בין השאר, בישראל. אין כל סיבה שישראל תצפה ממדינה אחרת לקלוט אותם בשטחה. זוהי אחריותה של ישראל לדאוג להגנתם, ועליה למלא אחריה.

אישה אינה בוחרת לעסוק בזנות, ודאי לא כקורבן סחר בנשים

פסק דין מאלף, שניתן היום על ידי השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, מלמד את משרד הפנים שיעור במה הוא סחר בנשים, ומי היא קורבן הסחר. פסק הדין עוסק בסירובו של משרד הפנים לבקשתו של אזרח ישראלי, שאשתו הייתה קורבן סחר בישראל, והוא מתגורר עימה באוקראינה, לקבל עבורה אשרת כניסה רב-פעמית לצורך ביקוריהם המשותפים בישראל (לאחר שבקשתו להסדיר את מעמדה בישראל נדחתה מאותו טעם). תשובתו השלילית של משרד הפנים מבוססת על "בחירתה" של בת הזוג להיכנס לישראל שלא כדין ולעסוק בה בזנות. מתוך פסק הדין:

"תיאור העותרת כמי שכל האופציות היו פתוחות לפניה, והיא בחרה לעסוק בזנות, החליטה לעשות כן בישראל, ונכנסה ארצה בזהות בדויה, רחוק מרחק מזרח ומערב מהמציאות של קורבנות סחר בנשים, נשים העוסקות בזנות בכלל ושל העותרת בפרט... זנות וסחר בנשים הן בראש ובראשונה עבירות אלימות ביזוי וניצול... בית המשפט לא ייתן ידו לכך שיתייחסו אל קורבנות סחר בנשים כאל מסתננות גרידא ועם מתן עדותן יושלכו ככלי אין חפץ בו... אישה אינה בוחרת לעסוק בזנות, וודאי לא כקורבן סחר בנשים... אין זה רלבנטי, לטעמי, אם העותרת ידעה עובר להגעתה ארצה שהיא מתעתדת לעבוד בזנות, ועשתה כן מתוך מצוקה אישית קשה, או שסבורה הייתה כי היא מתעתדת לעבוד בעבודה אחרת, ופותתה על ידי סוחרי הנשים לעשות כן. בשני המקרים היא הפכה לקורבן לסחר בנשים...

לטעמי, היה מקום לאפשר לעותרת להיכנס ארצה באשרת תייר אם הייתה רוצה לעשות כן בשלב כלשהו בהמשך חייה, גם ללא קשר לנישואיה לעותר. לו הייתה העותרת מעוניינת לבוא ארצה במסגרת חוויה מתקנת, היה מקום לאפשר לה זאת. על אחת כמה וכמה, משנישאה לאזרח ישראלי... משרד הפנים סבור, ככל הנראה, כי אין יאה לו לאזרח ישראלי להינשא לעותרת. אין כל סיבה סבירה אחרת שלא לאפשר לעותרת להתלוות לבן זוגה בביקוריו בארץ... למעשה, משרד הפנים 'מעניש' את העותר על שבחר להינשא לבחורה שהגורל התאכזר אליה והביא אותה לעסוק בזנות על ידי כנופיה שעסקה בסחר בנשים... מדוע העותר, אזרח ישראלי, אינו יכול להינשא ולחיות בארץ או לבוא לביקורים עם העותרת? כיום העותרת מציגה עצמה בזהותה היא והנימוק שנכנסה לארץ בעבר בזהות בדויה אינו מהווה נימוק, בכלל, לא כל שכן סביר, לסירוב להעניק לה אשרה רב פעמית... נראה, כי... החברה מבקשת שלא להתמודד עם התופעה [של סחר בנשים], להפנות את פניה לכיוון אחר. בתגובת המשיבה נאמר למעשה לעותר, אם בחרת בקורבן סחר לאישה, זו בחירתך שלך, אך אל תכריח אותנו כחברה להתייחס לכך, ולקבל אותה כשווה בן שוות. ובכן, מדובר בסירוב לא סביר ולא מידתי מכל בחינה שהיא. העותרת, שבניגוד לכל הסיכויים הצליחה לפתוח דף חדש בחייה ולהינשא לעותר, צריכה לזכות לכל העזרה שניתן להעניק לה, ואין להערים עליה קשיים ולהמשיך ולהדירה מהחברה. יש לשמוח ולברך שניצלה מגורל אכזר ולסייע לה ככל שניתן לבנות את חייה."

בדירוג השני

באמצע החודש פורסם הדו"ח השנתי של מחלקת המדינה האמריקאית על סחר בבני אדם ברחבי העולם.

מחלקת המדינה מחלקת את המדינות לשלוש דרגות. מדינות בדירוג הראשון הן מדינות שנאבקות באופן משביע רצון בסחר בבני אדם המתקיים בשטחן. מדינות בדירוג השני נאבקות בסחר באופן חלקי. מדינות בדירוג השלישי אינן מגיבות כלל לסחר.

בשנת 2001 ישראל היתה בדירוג השלישי. החוק האמריקאי אוסר על מתן סיוע חוץ למדינות בדירוג זה. ישראל החלה להיאבק בסחר בנשים למטרות זנות. בין השנים 2002 ל-2005 ישראל היתה בדירוג השני. המלחמה בסחר בנשים נשאה תוצאות. אף על פי כן, ישראל התדרדרה בשנת 2006 לדרגת ביניים, בין השניה לבין השלישית ("watch list"), וזאת על רקע מחדלה לטפל בסחר בבני אדם למטרות עבודה. החוק תוקן גם בעניין זה, הוקם צוות בין-משרדי ומונתה ממונה על ענייני סחר במשרד המשפטים. ישראל שבה לדירוג השני, ממנו לא יצאה גם השנה. מחלקת המדינה סבורה, שישראל אינה עושה די כדי להעמיד סוחרים לדין, להגן על קורבנות ולמנוע את התופעה.

אי של איכות

מאת: סיגל רוזן ורום לבקוביץ, מוקד סיוע לעובדים זרים

כמו רבים אחרים התאכזבנו לשמוע על פיטוריה של העיתונאית המוערכת רותי סיני מעיתון "הארץ", לאחר שמונה שנות עבודה ככתבת העבודה והרווחה של העיתון. קשה לחשוב על עוד עיתונאי שתרם תרומה כה מכריעה בעשור האחרון לקידום זכויותיהם של מהגרי עבודה, פליטים וקורבנות סחר בבני אדם, ולהעלאת עניינם באופן עקבי וביקורתי לסדר היום הציבורי. עבודתה העיתונאית האמיצה של סיני סירבה להיכנע למשבצת הקבועה של סיקור זרים בתקשורת דרך הפחדה או תיאור מציצני של מסכנות, וחתרה תמיד לחשוף את מנגנוני הכוח הנסתרים מן העין למרות היותם סבוכים, מורכבים ולא "סקסיים" בעליל.

כל סקירה של עבודתה העיתונאית תהיה חלקית ולא מספקת, ובכל זאת ברצוננו להפנות זרקור למספר כתבות שפרסמה בנושאים הכרוכים בעבודתנו:

בכתבת רוחב שפירסמה בשנת 2002 חשפה סיני את עוולות שיטת ה"דלת המסתובבת" - גירוש מהגרי עבודה והבאת חדשים במקומם תוך הגדלת רווחיהם של מתווכי האדם. בעקבות הכתבה, שעוררה הדים רבים, החליטה הממשלה לראשונה על "סגירת השמיים" ומתן אפשרות (גם אם זו לא יושמה בפועל) להסדרת מעמדם של מהגרי עבודה, שאיבדו את רישיונות ישיבתם על לא עוול בכפם.

בחודש מאי 2002 כתבה סיני לראשונה על מקרה של סחר בנשים, נושא אשר התמידה לכתוב עליו מאז. בין היתר כתבה על מיקומה הירוד של ישראל בד"וח האמריקאי למאבק בסחר בבני אדם, וניהלה מעקב שנתי על רף הענישה הנמוך של סוחרי האדם.

בפברואר 2003 חשפה סיני מסכת של איומים ואלימות נגד פועלים בולגרים בידי חברת כח האדם א' צרפתי. בעקבות הכתבה יצא עיתון "הארץ" במאמר מערכת נגד "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם. מנהלים בחברה הועמדו לדין ואף הורשעו.

בחודש אוגוסט אותה שנה, במלאות שנה למשטרת ההגירה, הפריכה סיני את הקשר שבין אחוזי אבטלה למספר מהגרי העבודה והצביעה על השבר בחיי המהגרים. בהמשך חשפה מקרי אלימות קשים ושיטות גיוס מפוקפקות של "מלשנים", להם אחראית משטרת ההגירה.

סיני חשפה ביולי 2004 את פניהם של האנשים מאחורי עסקת "טורקים תמורת טנקים"; עסקה סיבובית באמצעותה הובאו לישראל בתנאי עבדות קשים מאות עובדי בניין טורקים ששכר עבודתם אמור היה להיות מועבר ישירות לחשבונות בארצם.

בחודש אוקטובר באותה שנה דיווחה לראשונה על תופעת הקטינים הבלתי מלווים המגורשים לאפריקה, אף שאיש אינו מצפה להם במדינותיהם.

בפסח 2006 פירסמה כתבת עומק במוסף "הארץ" על תופעת הסחר בבני אדם בישראל שלא למטרות זנות.

באפריל אותה שנה דיווחה על סיפורם של ניצולי רצח העם בדרפור הכלואים בכלא "מעשיהו". הכתבה משכה את תשומת לבו של פרופ' יהודה באואר, בכיר חוקרי השואה בישראל, שהחליט להצטרף להליך בבית המשפט העליון נגד מנגנוני המעצר ללא אפשרות שחרור של הפליטים. היתה זו הכתבה הראשונה בסדרת כתבות על מצב הפליטים בישראל, אשר תרמה תרומה מכריעה למאבק הציבורי (שרחוק מלהסתיים) שדחק את מדינת ישראל להעניק מעמד, גם אם זמני, ל-452 מבין כ-1500 ניצולי רצח העם בדרפור השוהים בישראל.

אנו מאחלים לתקשורת הישראלית שתשכיל לאמץ את אופן העשייה הייחודי של סיני, עשייה שהולכת והופכת נדירה: אי של איכות ועשייה חברתית באוקיינוס של התלהמות ורדידות צהובה.

טורקים תמורת טנקים

הנשיאה ביניש דחתה לפני כשבועיים עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בג"ץ בעניין העסקת מהגרי עבודה טורקים במסגרת הסכם שנודע בשם "טורקים תמורת טנקים".

העתירה המקורית, שהוגשה על ידי מוקד סיוע לעובדים זרים וקו לעובד בשנת 2004, תקפה החלטת ממשלה העוסקת בכבילתם של 800 עובדי חברת "ילמזלר" למעסיקתם, חברת בניין טורקית הרשומה בישראל. הבאתם של עובדים אלה וכבילתם למעסיקתם נעשו במטרה לנכות סכומי כסף מהתחייבות של ממשלת ישראל לרכש גומלין בגובה 200 מיליון דולר מטורקיה, וזאת במסגרת עסקת "אופסט", שבמרכזה השבחת 170 טנקים של צבא טורקיה על ידי תע"ש. ההסדר אמור היה להסתיים בסוף שנת 2007, אולם לאחרונה הוארך על ידי הממשלה בשלוש שנים נוספות.

למרות ההלכה האוסרת על כבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם, בג"ץ דחה בחודש ספטמבר 2007 את עתירת הארגונים נגד כבילתם של עובדי חברת "ילמזלר" למעסיקתם. פסק הדין כלל דעת מיעוט של השופט לוי, שסבר כי יש לקבל את העתירה ולבטל את כבילתם הפסולה של עובדי החברה. שופטי הרוב, חיות וריבלין, עמדו על האינטרסים הכלכליים והמדיניים שבקיום החלטת הממשלה בדבר כבילתם של עובדי "ילמזלר", וקבעו שבנסיבות העניין, אף על פי שככלל חל איסור על כבילת עובדים למעסיקיהם, זכויות עובדי "ילמזלר" "אינן נפגעות במידה המצדיקה את התערבות בית המשפט" מן הכבילה (אותה הכבילה שכונתה בפסק דין קודם "מעין עבדות בגרסה מודרנית").

בסמוך לאחר שניתן פסק הדין הוגשה עתירה לדיון נוסף, שאותה, כאמור, דחתה ביניש לפני כשבועיים. אחד החששות, שהובילו להגשת העתירה לדיון נוסף, היה מפני האפשרות שפסק הדין יפתח פתח רחב לחריגים לאיסור על הסדרי כבילה, ושמפסק הדין של שופטי הרוב, ובמיוחד של השופט ריבלין, רשויות המדינה תסקנה שהכבילה עצמה, העבדות עצמה, אינה מהווה פגיעה המצדיקה התערבות שיפוטית, אלא רק כאשר נלווית לה פגיעה מוכחת נוספת בזכויות העובדים. העתירה לדיון נוסף נדחתה אמנם, אולם הנשיאה ביניש הבהירה בהחלטתה את שלא הובהר בפסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף (על אף שהיא סבורה שכן) - כבילה כשלעצמה היא פסולה, גם כשלא נלווה אליה "דבר מה נוסף".

"יש לדחות את טענת העותרות לפיה נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה וכללית, לפיה אין פגם בהסדרי כבילה בשוק העבודה ככל שאין נלווית להם פגיעה נוספת בזכויות העובדים. בפסק-הדין הודגש כי הכבילה פסולה היא מטיבה ומטבעה", כותבת ביניש.

בית המשפט העליון חזר והבהיר, כי כבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם היא פסולה, אולם במקביל, כפי שכבר כתבתנו כאן מספר פעמים, המדינה ממשיכה להתעלם מן האיסור, וממשיכה לכבול מהגרי עבודה למעסיקיהם – רישיונות העבודה של כל מהגרי העבודה עודם מותנים בעבודה עבור מעסיק ספציפי, כשהתפטרות, פיטורין או פטירת המעסיק מבלי שהעובד עמד בתנאים מסוימים מביאים לפקיעת רישיון הישיבה בישראל ולחשיפת העובד למעצר ולגירוש.

בעוד משרד הפנים ממשיך להתעלם מפסק הדין האוסר על כבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם, פרקליטויות המחוז ופרקליטות המדינה מוסיפות להגן על החלטות משרד הפנים לעצור ולגרש עובדים שהפסיקו את עבודתם אצל מעסיקם הרשום, ובתי המשפט המחוזיים, כמו גם בית המשפט העליון (ובכלל זה השופט לוי, שפסק כי הסדר הכבילה אינו חוקי) ממשיכים להכשיר את מעצרם וגירושם של מהגרי עבודה שאיבדו את מעמדם בשל ההסדר.

כפי שעולה מפסק דין, שניתן בשבוע שעבר על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, גם שופטים בעלי כוונות טובות, המבקשים להקל על מהגרי עבודה נפגעי הסדר הכבילה, אינם מכירים או שאינם מבינים את פסק הדין, שאסר על כבילת עובד למעסיקו. השופטת קובו קיבלה באותו מקרה עתירה של שני עובדי בניין שלא עבדו אצל "מעסיקם החוקי" ולא עמדו בתנאי נוהל הנקרא "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", וקבעה כי על משרד הפנים לשקול בכל מקרה האם יש מקום לסטות מנהליו לאור נסיבותיו הקונקרטיות של עובד כזה או אחר. ואולם, עיון מעמיק בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין הכבילה, לו היה נעשה לפני שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היה מעלה כי למעשה אין מקום לשקול "סטייה מן הנוהל" בנסיבות מסוימות, אלא חל איסור על הפעלת הנוהל בכל מקרה – בית המשפט העליון כבר אמר את דברו בפסק הדין שפסל את הסדר הכבילה, ופסק כי "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", בהיותו חלק ממנגנון הכבילה, הוא פסול, וחל איסור על כבילת עובדים תוך יצירת חריג לכבילה באמצעות השימוש בהוראות הנוהל. אף על פי כן, כשנתיים וחצי לאחר שניתן פסק הדין, ממשיך משרד הפנים לכבול מהגרי עבודה, ומאפשר להם להחליף את מעסיקיהם רק בהתאם להוראות נוהל זה.

במצב דברים זה, ספק אם יש משמעות של ממש להבהרתה של הנשיאה ביניש בהחלטה לדחות את העתירה לדיון נוסף בעניין עובדיה הטורקים של חברת "ילמזלר", כי "הכבילה פסולה היא מטיבה ומטבעה".

מעשה בשלוש שפחות

מאת: רום לבקוביץ, מוקד סיוע לעובדים זרים

היה היו שלוש שפחות: בנדיטה מברזיל, וסמירה ואונונג מאינדונזיה. מגיל צעיר התפרנסו השלוש בדוחק: בנדיטה עבדה עם חמשת אחיה בשדה כותנה; סמירה עבדה במפעל אורז בג'קרטה; אונונג נשלפה לעבודה מבית הספר היסודי בגיל 7, ובגיל 14 כבר נישאה. שלושתן החליטו לצאת נגד מה שייעדו להן החיים. המשפחות נשארו מאחור, מקוות לכסף, שעתיד להישלח מעבודה במרחקים. בני זוג, הורים והרבה ילדים: לבנדיטה שניים, לסמירה חמישה, לאונונג תשעה.

בנדיטה החלה לעבוד אצל משפחת ל', משפחה מבוססת ממוצא יהודי. במשך 30 שנה היתה למשרתת אישית: תחילה בסאו פאולו בברזיל, ומשנת 2002 בבית המשפחה בישראל. התוכנית הייתה כזאת: בנדיטה תשהה בישראל במסווה של מטפלת סיעודית באימו של ראש המשפחה, בעוד שבפועל תשמש שפחה של כל בני משפחת ל' המורחבת - 11 אנשים וילדיהם, המתגוררים בין ירושלים לבין מודיעין. כל בני המשפחה העבידו אותה מדי יום שעות ארוכות בעבודות שונות, כמו ניקיון, כביסה, טיפול בילדים, בישול, סיוד בתים וגינון. הם אף הגדילו לעשות, כשדרשו ממנה למלא עבורם אחר מצוות היהדות השונות (בהיותם שומרי מסורת), כגון בניית סוכה והכשרת כלים לקראת חג הפסח. מדי יום עבדה בין 12 ל-18 שעות, והשתכרה סכומים שונים אשר נעו לאורך השנים בין 200 ל-550 דולר לחודש. השכר הולן דרך קבע, ושולם לה רק כאשר היה אב המשפחה מגיע לישראל מברזיל. פעמים רבות נמנע ממנה לאכול, ולא אחת מצאה עצמה מולנת בבתי האחים על הרצפה במסדרון. בני המשפחה בודדו אותה מהסביבה, ואף איימו עליה שאם תיצור קשר ותשוחח עם אנשים, ידאגו לבטל את רישיון העסקתה ולגרשה מהארץ.

גם מזלן של סמירה ושל אונונג לא שפר עליהן: הן נשלחו לעבוד אצל בני הזוג מהנדר וורשה סבנאני מלונג איילנד (ניו-יורק), מהגרים הודים שהפכו למולטי מיליונרים בזכות חברת בשמים משגשגת שבבעלותם. לאורך שנים עבדו סמירה ואונונג במשך 17 שעות ביממה, והשתכרו 100 דולר לחודש (20 סנט בממוצע לשעה). הן לא יצאו לחופשות אלא כמשרתות בחופשות האדונים, ולא הורשו ליצור קשר עם העולם, אף לא בטלפון. הן היו מורעבות, ולא אחת נאלצו לאכול מהזבל. זה היה המראה שמדאם סבנאני שנאה במיוחד. כשהיא תפסה את אונונג שותה חלב מהמקרר, היא היכתה אותה נמרצות. בכלל, לגברת סבנאני דימיון יצירתי במיוחד, והיא הפתיעה את שפחותיה בכל פעם מחדש בשלל עונשים שונים ומשונים: היא נעלה אותן בתאים קטנים, צרבה אותן מאחורי האוזניים ואף האכילה אותן בצ'ילי חריף עד שהקיאו. כשכעסה על הלכלוך שנגרם לאחר מכן, הכריחה אותן לנקות אותו בלשונן.

עלילותיהן של בנדיטה, של סמירה ושל אונונג דומות, ובכל זאת שונות בשל משתנה אחד משמעותי: סמירה ואונונג שועבדו בארה"ב. בנדיטה חסרת המזל – בישראל. בשבוע שעבר הרשיע בית המשפט בניו-יורק את ורשה סבנאני בעבירות של עבדות ועבודות כפייה. היא נשלחה לרצות 11 שנות מאסר. בן זוגה, שידע ולא התערב, נשלח ל-3 שנים. סמירה ואונונג זכו באשרות עבודה בשל היותן קורבנות סחר בבני אדם, וקיבלו מגורים וסיוע כלכלי מהמדינה.

ובינתיים בישראל - משפחת ל' מתנהלת כרגיל. זאת אומרת, כמעט כרגיל, כי קצת יותר מלוכלך כשבנדיטה השפחה שוהה במקלט לקורבנות סחר. מה יעלה בגורלה של בנדיטה? לא ממש ברור. משרד הפנים מתמהמה במתן תשובה לבקשת האשרה שהוגשה על ידי "מוקד סיוע לעובדים זרים", ועל סיוע אין מה לדבר בכלל. האם נזכה לראות את משפחת ל' מושלכת לכלא? כנראה שלא בקרוב. בפרקליטות, שם בוחנים את התיק משך חודשים רבים, עדיין לא החליטו האם להגיש כתב אישום. לא מומלץ לעצור את הנשימה. בכל הקשור לסחר בבני אדם שלא למטרות זנות, הססטיסטיקה בישראל עגומה מאוד: אף כתב אישום לא הוגש בגין סחר בבני אדם מעולם, ואף קורבן עבדות לא קיבלה אשרה ממשרד הפנים ללא עתירה.

שיקום

מאת: עידן חלילי, מוקד סיוע לעובדים זרים

בראשית החודש קיבל השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים החלטה מקוממת בעניין בקשתה של אישה, שנפלה קורבן לסחר בבני אדם, לקבל מעמד ארעי בישראל לצורך שיקום. פסק הדין מעורר שאלות מדאיגות באשר ליכולתם של שופטים נעדרי ידע על אודות קורבנות סחר ועבירה ועל אודות מצבם הנפשי להכריע בעניינים אלה.

העותרת, אזרחית אוזבקיסטן, הובאה לישראל כקורבן סחר למטרות זנות בשנת 2002, תוך שהיא מוברחת דרך גבול מצרים. קורבנות סחר רבות שהוברחו דרך הגבול תיארו את "המסע" כרצוף בהפרות זכויות אדם, לרבות אונס, התקפות ירי והיעדר מזון ושתייה.

בישראל הועסקה העותרת בזנות כפויה עד שנעצרה בשנת 2004 וגורשה בשל שהייתה בארץ ללא היתר. כפי שקורה במקרים רבים, בהם קורבן סחר מגורשת ללא שיקום, מצאה עצמה העותרת קורבן לסחר חוזר – מוברחת בשנית לישראל דרך הגבול עם מצרים, ומועסקת בזנות כפויה פעם נוספת.

העותרת ברחה מהמקום בו הועסקה והתלוננה נגד מי שסחרו וסרסרו בה. היא שיתפה פעולה עם רשויות המדינה, והעידה נגדם בבית המשפט, חרף החוויה הקשה שכרוכה בעדות מסוג זה.

לכל אורך אותה תקופה לא קיבלה העותרת כל סיוע שיקומי. היא פנתה למשרד הפנים במהלך אותה תקופה ולאחריה בבקשות שונות להסדרת מעמדה בישראל באופן ארעי. ההמתנה לתשובות משרד הפנים נמשכה חודשים ארוכים.

העותרת הביעה רצונה להשתקם ולהיחלץ מחיי הזנות, ואולם, שלא במפתיע, במהלך התקופה מאז ברחה, חזרה לזנות, והתגוררה בביתה של אישה ישראלית שאף היא מצויה בזנות. אדם שאינו מודע להשלכותיה הנפשיות של הזנות, שלא נחשף מעולם לבחינת השפעותיהן של טראומות על ההתנהגות האנושית, עשוי לפרש את התנהגותה של העותרת כרצון לעסוק בזנות.

לא אחת נשמעים בציבור קולות תמהים ביחס לתופעות של סחר חוזר וחזרה לעולם הזנות. אנשים חסרי ידע רלוונטי סוברים, כי טראומה קשה, מציאות רצופת השפלות, סטיגמות, היעדר שליטה בסיסית בחיים ושאר חוויות שמזמנת הזנות לעוסקות ולעוסקים בה, מובילים להתנהגות ברורה אחת – ליציאה מן הזנות. תמיד ימצא האדם שיטען, בלב תמים, כי "אם היה לה כל כך רע, היא הייתה עושה הכל כדי לברוח, ובטח שלא הייתה חוזרת פעם נוספת."

המציאות היא, כמובן, אחרת לגמרי. אפשר להשוות זאת לתופעת האלימות במשפחה, אשר דפוסיה מפורסמים למדי: אלימות הגוררת אחריה שלל התנצלויות, הרעפת אהבה, פרחים ומחוות מצדו של בן הזוג האלים. אחרי הסליחה, המעגל חוזר לנקודת ההתחלה: אלימות נפשית הולכת וגוברת ואלימות פיזית נוספת. לא מעט נשים חיות בתוך המעגל הזה ואינן ממהרות לעזוב. אין ספק כי הסיבה להישארותן אינה רצון לחיות בתוך ההתעללות, ואין ספק כי על מנת שאישה תוכל להיחלץ ממעגל אלימות זה, היא תזדקק למסגרת תומכת, אותה תוכל לקבל באחד המקלטים הפזורים ברחבי הארץ לצורך זה. בדיוק כפי שברור לנו, שאישה שחזרה לבן זוגה המתעלל זקוקה לשיקום, כך החזרה למעגל הזנות והסחר צריכה להוות הוכחה לנחיצותו של השיקום. הטענה כי החזרה לזנות מוכיחה רצון להיות בה שגויה מבסיסה.

בניגוד לכל ציפיותינו ההוליוודיות נדיר למצוא נשים שבורחות מסרסוריהן וחוזרות אל העולם "הנורמטיבי" ולזרועותיו של ריצ'ארד גיר כשיונים מתעופפות ברקע. נשים נשארות בזנות או חוזרות אליה לא "למרות" הטראומה שהיא מזמנת, אלא דווקא בגללה.

אישה שגורשה מישראל, ונותקה באופן פיזי מסרסור ספציפי, אינה מנותקת מהחוויה שהיא "זונה" ומתחושת היעדר הערך העצמי. החברה אינה ממהרת להסיר מעליה את הסטיגמה, ואלטרנטיבות לפרנסה שפויה אינן נוטות לצמוח יש מאין.

על מנת לשרוד בזנות אישה צריכה לסגל לעצמה מנגנוני הגנה נוקשים למדי, ובראשם התנתקות רגשית מוחלטת (על מנת לא לחוות את ההשפלה, את הכאבים, את המפגש עם ערב רב של לקוחות, על שלל ריחותיהם, מראותיהם ודרישותיהם), לעתים תוך שימוש בסמים או באלכוהול, המגבירים את חווית התלות.

אנשים, המנסים לשרוד בתוך מציאות טראומתית, לעתים ישמעו כאנשים שטחיים, בלתי אמינים, כאלה שאינם מתעניינים בדבר מעבר לענייני היום-יום החומריים. ההסבר העיקרי לכך הינו שכל חיבור לעולם הרגשי, הגדוש בכאב, נעשה כמעט בלתי אפשרי. המחיר הוא ניתוק גם מחוויות רגשיות חיוביות, משמחה, מהתרגשות ומתקווה, ולא רק מהכאב. על כן, היציאה מהזנות נעשית קשה פי כמה. גם אישה שנכנסה לתהליך שיקום עלולה לחוות לא מעט מפלות במהלכו.

פסק דינו של השופט סובל מעלה, כי הוא אינו בקי בכל אלה. השופט סובל נאחז בעמדת משרד הפנים, המשווה לבקשתה של העותרת חוסר כנות, בשל חזרתה לזנות והיותה קורבן לסחר חוזר, בשל העובדה שהתגוררה משך תקופה ארוכה בביתה של אישה אחרת שעסקה בזנות בעצמה, וכולי. בפסק דינו הציג את התנהגותה של העותרת, האופיינית כל-כך לסובלים מחוויה טראומתית, כעילה לשלילת בקשתה לשיקום: "העותרת לא רק המשיכה לעסוק בליווי או בעיסוי, אלא העלימה עובדה זאת פעם אחר פעם בבקשות שהגישה לרשויות..."

השופט סובל הסביר, כי כיוון שהעותרת שהתה תקופת זמן לא מבוטלת בישראל אחרי מתן עדותה, היא יכולה הייתה להשתכר די הצורך כדי להתחיל חיים חדשים, אף שעשתה זאת באופן בלתי חוקי, ומטרת השיקום הכלכלית הושגה. משום כך, לשיטתו, אין להקנות לעותרת רישיון ישיבה בישראל לצורך שיקום.

השיקום אינו מתמצה בשיקום כלכלי. שנת השיקום אמורה לאפשר, לכל הפחות, חוויה שונה ועצמאית של השתכרות ושליטה בחיים בזכות עצמך ובזכות עבודתך, שלא באמצעות התלות שבזנות.

השיקום אינו שיקום, כאשר לכל הקשיים הכרוכים במעגל הזנות ובניסיונות לצאת ממנו, נוספים אי הודאות והאיום בגירוש, הנובעים מתקופות ההמתנה הארוכות לתשובות משרד הפנים. משום כך, קביעתו של השופט סובל, כי תקופות ההמתנה להחלטה בעניינה של העותרת אפשרו לה לקיים את תכליתה הכלכלית של שנת השיקום, והשימוש שהוא עושה בתקופות אלה כעילה למנוע מתן אפשרות לשיקום של ממש בחסות רישיון ישיבה בישראל, הינם בבחינת לעג לרש.

לא יתכן, כי רק נשים, שמצויות במצב נפשי טוב יותר ומצליחות להימנע מהמובן מאליו ולא ליפול שוב ושוב למעגל הזנות, תיזכנה לשנת שיקום, ואילו אלה שזקוקות לשיקום יותר מכל תסורבנה, משום שהתנהגותן מעוצבת על ידי דפוסים טרואמתיים.

שר הפנים כועס

מאת: ד"ר יובל לבנת, חבר הועד המנהל של קו לעובד

בטורו הפוליטי מיום 27.12.2007 ("התקצר הפיוז") דיווח שחר אילן על התפרצותו של שר הפנים, מאיר שטרית, בעת דיון משותף של ועדת העובדים הזרים וועדת המשנה לסחר בנשים שבכנסת. על פי הדיווח, התפרצותו של שטרית, אשר אף איים לעזוב את הישיבה, היתה תולדה של ביקורת אשר הוטחה במשרד הפנים על-ידי נציגי ארגוני זכויות האדם. התפרצותו של השר, כך דווח, החלה בעקבות תלונתה של נציגת מוקד סיוע לעובדים זרים בדבר הקשיים שמערים משרד הפנים במתן אשרות לקרבנות סחר בבני אדם, והגיעה לשיאה נוכח הביקורת שהטיחה נציגת מכון "תודעה" במדיניות משרד הפנים שלא להסדיר מעמדן של נשים שנישאו לישראלים מכיוון שעסקו בעבר בזנות, מדיניות אותה הכתירה נציגת המכון כקפקאית.

שטרית טען בתגובה ש"אי אפשר לומר שהמדינה קפקאית", שנציגי הארגונים "מוציאים את דיבת הארץ רעה" ושהוא "לא חייב להם תשובות". אילן בטורו העלה את הסברה שקצפו של שטרית עלה מכיוון "שהארגונים מדווחים על המחדלים הישראליים בטיפול בסחר בבני אדם למחלקת המדינה האמריקאית, עניין מביך למדי."

התנהגותו של שטרית משקפת, למרבה הצער, את היחס לו זוכים ארגוני זכויות האדם מרשויות המדינה ככלל. נראה כי ברוב מדינות המערב כבר חלחלה ההכרה בדבר חשיבותם של ארגוני זכויות האדם להגנה על הדמוקרטיה. נציגי "המגזר השלישי", וארגוני זכויות האדם בפרט, נתפסים במדינות אלה כבעלי ידע מקצועי, המגוּבֶּה לא אחת באיסוף מידע "מן השטח", אשר ראוי להן לרשויות השלטון לשמוע את עמדתם. גם אם נציגי השלטון אינם נכונים לקבל את המלצותיהם של אותם ארגונים, הרי שבדרך כלל הדבר נעשה תוך הכרה בחשיבות עבודתם. בישראל, לעומת זאת, ארגוני הזכויות נתפסים לא אחת כ"סכין בגב האומה", גורם אשר נועד לפגוע באינטרסים של מדינת ישראל ולהלבין את פניה ברבים.

התפיסה לפיה אדם הוא "פטריוט" רק אם הוא מצדד בפעולותיהם של נציגי השלטון, תהיינה אשר תהיינה, היא ילדותית במקרה הטוב ומסוכנת במקרה הרע. ארגוני זכויות האדם, אשר מגנים על זכויותיהם של "האחרים" – לדוגמה, מהגרי העבודה, או הנשים הנסחרות בישראל למטרות זנות – עושים זאת הן למען אותם חלשים, אשר לעיתים קרובות קולם אינו נשמע כלל, והן למען שיפור פניה של המדינה, כמדינה דמוקרטית והומניסטית. הרצון שישראל תהא מדינה השומרת על זכויות האדם אינו פחות פטריוטי מצידוד אינסטינקטיבי בכל פעולה אשר עושה המדינה, תהא מידת פוגענותה אשר תהא.

חרף היעלבותו של שר הפנים, ארגוני זכויות האדם ימשיכו להתריע בפני התנהלותו הפוגענית של המשרד עליו הוא מופקד. עמותת "קו לעובד" טיפלה, לדוגמה, במקרה של עשרה עובדי חקלאות תאילנדים אשר התלוננו בפני שגרירות תאילנד על כך שלא קיבלו כל שכר משך מספר חודשים ממעסיקם, אצלו עבדו באשרה כדין. בעקבות התלונה, שלל משרד התמ"ת את היתרי ההעסקה של המעסיק, אך לא טרח ליידע את העובדים בדבר. שבועיים לאחר מכן הגיעו פקחי משרד הפנים ויחד עם נציגי משטרת ההגירה עצרו את כל העובדים משום שהם עבדו אצל מעסיק חסר היתר העסקה. כנגד אחד מן העובדים אף הוצא צו גירוש, אשר בוטל רק בעקבות התערבותה של העמותה. האם יהא זה מוגזם להכתיר מקרה זה כקפקאי? ומה לגבי המצב עליו כתבה השופטת יהודית צור בפסק דינה מלפני שבועות ספורים, בו משרד הפנים ממאן לפרסם את נהליו, ומסתירם לא רק מאזרחי המדינה – אלא גם מהפרקליטות ומבתי המשפט?

למעשה, לאור היחס העקבי להם "זוכים" פלסטינים, מהגרי עבודה, פליטים ושאר "אחרים" ממשרד הפנים, נציגי ארגוני הזכויות היו עדינים עת הכתירו את התנהלותו של משרד הפנים כקפקאית. מוצדק היה להכתיר את אופי הפעולה של המשרד במילה חריפה יותר: גזענות. וראוי לו לשר בישראל שיפנים שאחד מתפקידיהם החשובים ביותר של ארגוני זכויות האדם הוא לפקח על השלטון, ולמתוח ביקורת – ביקורת נוקבת, בעת הצורך – נוכח התנהלות פוגענית מצד המדינה.