דברים שאפשר לעשות רק כשאיש לא רואה

מאת: ענת בן-דור, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

יש דברים שאפשר לעשות כשלא רואים. למשל, לעצור תינוקת בת שנה ושלושה חודשים לתקופה של שלוש שנים. פגשנו את אמבט* הקטנה אתמול בכלא סהרונים. תינוקת פעלתנית בבגד אדום בזרועות אימה. ישבנו בחום מעיק של למעלה משלושים מעלות במשך שעה ארוכה ובזמן שראיינו את אימה, ניסתה אבמט הקטנה לשעשע את עצמה מסביבנו. מהדסת בהנאה של מי שגילתה את ההליכה לא מזמן, נשכבת על הבטן כדי להציץ מתחת לקראוון, סורקת את הרצפה, אולי יימצא שם איזה שעשוע בשבילה.

הן נמצאות בכלא הזה, המוקף גדרות, מגדלי שמירה ותיל כבר יותר משלושה חודשים. כלואות באוהל עם עוד שש נשים ושישה ילדים. ספק אם אימה של אמבט, בת 23 בסך הכל, יודעת שכאן הן צפויות להעביר את שלוש השנים הבאות של חייהן.

אמבט ואימה זביב* כלואות בגין "הסתננות לישראל". בחודש ינואר השנה תוקן החוק כדי לאפשר מעצר מנהלי של "מסתננים" למשך תקופה של שלוש שנים. הכל לצורך הרתעה של "מסתננים" עתידיים מלהגיע לישראל. אלא שזביב, אימה של אמבט, מעולם לא רצתה ולא התכוונה להגיע לישראל. זביב נולדה בכפר קטן באריתריאה. שם הכירה את בעלה ושם נישאה. בעלה של זביב גוייס לצבא וזביב נותרה בכפר, מתפרנסת בקושי רב ממכירת מזון. את בעלה ראתה רק פעם בחצי שנה. בעת שהיתה בחודש השישי להריונה עזב בעלה את משמרתו וערק לסודן, שם הוא נמצא גם היום. לאחר הולדת בתה, עזבה זביב את אריתריאה עם בתה הקטנה במטרה להתאחד עם בעלה בסודן. בסמוך לאחר חציית הגבול נחטפו השתיים באיומי נשק על-ידי מבריחים, ושם החל מסע ארוך ומייסר.

זביב ואמבט הועברו מיד ליד במסע הארוך לסיני. לעיתים נסעו בשכיבה בארגזי מטען של מכוניות, לפעמים בבטן סירות, אנשים מבוגרים שהיו עימן התקשו לעמוד בתנאים הקשים והתעלפו, לא ברור כיצד שרדה אמבט הקטנה. לבסוף הובאו למחנה מבריחים בסיני שם נאזקה זביב ברגלה ושם החלו החוטפים לדרוש כופר בסך 25,000$ מאת משפחתן עבור שחרורן. כאן הפכה התינוקת מגן לאימה. בעוד נשים אחרות נאנסו ועברו התעללות מינית, ספגה זביב "רק" מכות והלקאות. החוטפים נהגו לטלטל את אמבט הקטנה לנגד עיני אימה מבעד לחלון ולאיים להשליכה, או לסטור לה כשבכתה. אימה מספרת שאמבט למדה מן החוטפים: היא מלטפת את פני אימה בעדינות ואז לפתע סוטרת לה בכח, בדיוק כפי שנהג בה המבריח.

הן שהו שם כחמישה חודשים ארוכים, סביבן מתו חלק מן העצורים מן ההתעללות והתנאים הקשים, אך לבסוף, לאחר שמשפחתה מכרה את כל רכושה, שוחררו השתיים. עם חציית הגבול לישראל הובהלה אמבט הקטנה לסורוקה שכן סבלה מתשישות ומתת-תזונה. כעת היא עם אימה בכלא סהרונים והעתיד שנפרש לפניה מבהיל: זו תינוקת שלא תדע טעמו של חופש, של טיול בפארק או בחוף הים. בשנים הקרובות היא תשב פה עם אימה מאחורי סורגים, קורבן למדיניות כללית שנוקטת מדינת ישראל, בלי שיש לה או לאימה כל קשר לדבר. ספק אם תכיר את אביה שבסודן או אם תוכל להתאחד עימו בעתיד. יהיה מעניין לראות איזו התנהגות תאמץ לעצמה בעקבות הכלא הישראלי.

כשנפרדנו היא הפריחה אלינו נשיקות, למזלה היא צעירה מכדי להבין את שצפוי לה.

(* השמות בדויים)

עברי פי פחת

אברי גלעד פטפט את עצמו לדעת בעניין מבקשי המקלט בישראל ביום ראשון בגלי צה"ל. הקשיבו לתכנית "המילה האחרונה" (בה אברי גלעד, ימני חילוני, מתווכח עם ימני דתי) מיום 26.8.2012 החל מהדקה השמינית. שלוש הנקודות של גלעד:

1. עצוב שמתו דרום סודנים שהיו בישראל לאחר שגורשו. אי אפשר להתנער מזה. הם היו כאן והיו חלק מחיינו. אי אפשר לפטור את זה באמירה שאנחנו לא יכולים לפתור את בעיות העולם.

2. הדרום סודנים הם בכלל לא הבעיה. הבעיה האמיתית היא האריתראים. האריתראים הם מכה. כל התקיפות המיניות זה אריתראים. כל יום שומעים על אריתראי שאונס. פשוט להעיף אותם מכאן. אנחנו נממן עכשיו את הבעיות של האריתראים?

3. אני מדבר כמה שפחות בסיסמאות. להכניס ילדי "מסתננים" למערכת החינוך זה רעיון מטורף (גילוי נאות: רעיון שבו היינו מעורבים עד צוואר). מה הם ילמדו בחודש החגים? ומי שמשווה בין קליטה שלהם לקליטה של ילדים אתיופים גורם להזרה של ילדי אתיופיה. רק בגלל שהם באותו צבע הם אותו הדבר? מי שמשווה (כלומר שופטי בית המשפט העליון אורי שוהם וסלים ג'ובראן) הוא "מנוול".

האזנה נעימה.

שלושים ותשע מעלות

לפני כמעט שלוש שנים כתבתי עד כמה אני שונא את הנסיעה לכלא קציעות, עד כמה מתסכלת השהייה שם, אפילו למבקר לרגע שיודע שבסוף היום הוא ימצא את עצמו חופשי ומוגן בתל-אביב, ועד כמה מבקשי המקלט, שכלואים שם ימים ארוכים ללא ידיעה עד מתי, מיואשים. אף על פי שאני יודע שהדבר הנכון הוא לבקר שם שוב ושוב, לעתים קרובות ככל האפשר, אני ממעט לעשות זאת לאחרונה, למען השקט הנפשי שלי. כי אף על פי שבשלוש השנים שחלפו מאז שפכתי כאן את מררתי רוב סגל שירות בתי הסוהר במקום התחלף, המצב בכלא המדברי הזה רק החמיר.

אבל לפעמים אין ברירה, וכך היה אתמול כשמסי, יובל ואני נאלצנו לנסוע למקום הנורא הזה. שלושים ותשע מעלות, כך העיד מד החום במכונית של יובל רגע לפני שיצאנו ממנה, ואנחנו ממתינים ברחבה במרכז הכלא ההולך וגדל. בכיוון צפון (או שכך לפחות נדמה לי) נוספו כבר מבנים דו קומתיים לכליאת מבקשי מקלט נוספים. העצורים במקום כלואים כעת לפי החוק למניעת הסתננות החדש, שמאפשר מעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן (או לפרק זמן מינימאלי של שלוש שנים). בחודשיים שחלפו מאז החלו הרשויות לעשות שימוש במנגנון המעצר הדרקוני החדש הזה, לא שוחרר אף לא אדם אחד. בית הדין לביקורת משמורת, שמקיים ביקורת שיפוטית על מעצרם של מבקשי מקלט לפי החוק למניעת הסתננות, הפך לחותמת גומי בעקבות החוק החדש. בפועל, כלל אין נסיבות שבהן החוק מאפשר לו לשחרר עצורים, ולכן כל שנותר לדיינים לעשות הוא לראות עצור אחרי עצור אחרי עצור, לשמוע את סיפורו, ולהודיע לו שלא נותר להם אלא לאשר את צו המעצר.

הטמפרטורה בלתי נסבלת ברחבה המרכזית, ואפשר רק לנחש מה התחושה באגפי הכליאה, ובמיוחד בזה של הנשים והילדים, המוחזקים באוהלים בקיץ הלוהט הזה. רוב העצורים הם אריתראים. "הם לא פליטים", אומרים לנו שר הפנים וראש הממשלה, ובאותה נשימה מודים שאי אפשר לגרש אותם משום שגירוש יעמיד אותם בסכנת חיים. המחנה, אם כן, הוא לא מחנה שנועד לגרש מישראל "שוהים שלא כדין", אלא מחנה שנועד להתיש ולייאש את מבקשי המקלט שאינם מיועדים לגירוש.

המחנה מתיש ומייאש גם אותנו. רוב האריתראים שנמצאים כאן עברו עינויים קשים במשך חודשים ארוכים על ידי המבריחים בסיני במטרה לסחוט כסף ממשפחותיהם. רוב האריתראיות נאנסו בברוטליות שוב ושוב ושוב במשך חודשים על ידי המבריחים בסיני. מבקש המקלט הראשון שאנחנו מראיינים מספר לנו על איזוק בידיים וברגליים, שוקים חשמליים, כיבוי סיגריות בוערות על זרועותיו, תלייה מהזרועות וצריבה באמצעות מוטות ברזל מלובן. התיאורים הללו הם תיאורים שמוכרים לנו היטב משיחות עם מבקשי מקלט, מדו"ח של רופאים לזכויות אדם ומדו"ח של מוקד סיוע לעובדים זרים, אבל התיאור בגוף ראשון מחריד אותנו. אלא שכשאנחנו מגיעים למרואיין השלישי שמספר לנו את סיפורי הזוועה האלה אני כבר לוחש ליובל "compassion fatigue", ויובל מהנהן. גם ההגנות הפסיכולוגיות שלנו כבר התחילו לעבוד שוב במרץ.

בית המשפט העליון המליץ לאחרונה למדינה לקבוע נהלים בנוגע לזכויות הנתונים לאריתראים, שחל איסור על גירושם, ותשובת המדינה, שבאה לידי ביטוי בקציעות היא - "אין זכויות. כולם במעצר לנצח". אם פעם יכולנו להתנחם בכך שאזרחי אריתריאה, שאנחנו פוגשים בכלא, חוסים תחת מדיניות "ההגנה הזמנית" וישוחררו בקרוב, היום אין לנו מלים לנחם בהן את האנשים שאנחנו פוגשים. נותר לנו רק לומר להם שאנחנו לא יודעים כמה זמן הם ימתינו בגיהינום המבעבע הזה, ושאנחנו יודעים עד כמה קשה להם להיות שם (למרות שאנחנו לא באמת יודעים, וכנראה שלעולם לא נדע, בדיוק עד כמה). אפשר להניח שאם יקראו את השורות הללו במשרד הפנים ובמשרד המשפטים יחייכו בשביעות רצון, ויאמרו שזו בדיוק המטרה - אנשים יידעו שלא ישתחררו שנים כדי לשדר את המסר "אל תבואו". אך כל מי שיש לו מעט ניסיון וידע בענייני הגירה יודע שכך הדברים אינם עובדים - גדרות, כליאה, הרעבה והשפלה מעולם לא הרתיעו מהגרים מלנוע ומלהגיע, בין שמדובר בפליטים ובין שמדובר במהגרים כלכליים. הם טובים כדי להשביע את דרישותיה של דעת קהל שצמאה ליד קשה, הם טובים כדי להתנער מתחושת חוסר המעש, אבל הם אינם מונעים הגירה. משרד הפנים כבר החל להתגאות בירידה שחלה בחודש האחרון במספר הנכנסים לישראל, אבל מי שרוצה לדעת את הסיבות לדעיכה הזו, מוטב שיפנה את מבטו למה שמתרחש בחצי האי סיני ולמה שקורה בלוב. לדעיכה הזו אין קשר ללהטוטי ביבי וישי.

מסביב למתקן מתנהלות הכנות של שטח ענקי לבניית מתקן חדש, שבו יוכלו להיכלא אלפי מבקשי מקלט נוספים. לא פחות מהפרחת השממה, הפרחה שכולה רוע. כשאנחנו יוצאים אחרי יום מדכא במתקן אנחנו מצלמים קצת את העבודות מסביב, ונוסעים צפונה, משאירים את הגברים והנשים שפגשנו מאחור, במקום בו הם יישארו עוד זמן רב.

ג'וסף קרנס כתב לפני שניים וחצי עשורים שאזרחות במדינות ה"מערב" היא שוות ערך לפריבילגיות פיאודליות - היא סטטוס שעובר בירושה ושמגדיל את סיכויי החיים של אדם. עבור מי שלא נולד לתוך הסטטוס הזה כמעט בלתי אפשרי לקבלו, וכמו פריבילגיות פיאודליות מולדות, קשה מאוד להצדיקה. כשאני חוזר אל דירת שני החדרים שלי בתל אביב אחרי הביקור בקציעות, היא באמת מרגישה כמו ארמון אצולה.

ביהמ"ש העליון התיר לגרש ילד אזרח

אזרחית פולין ילדה בחודש אפריל 2005 בישראל ילד לאזרח ישראלי. הילד קיבל אזרחות ישראלית וגדל בישראל מאז לידתו. כיום הוא בן שש שנים ותשעה חודשים ולומד בכיתה א'. אין לו קשר עם אביו הישראלי.

בחודש אוגוסט 2010 הגישה האם בקשה להקנות לה מעמד מכוח החלטת הממשלה שהתקבלה באותה עת. ההחלטה קובעת, שילדים שגדלו בישראל ללא מעמד – ועימם הוריהם חסרי המעמד – ירכשו רישיונות ישיבה בישראל, וזאת בשל החשש לעקירתם ולהגלייתם של הילדים על כורחם.

בקשתה של האם נדחתה על הסף מן הטעם שלילד דווקא יש מעמד – הוא אזרח – וההליך מיועד למי שאין להם.

האם עתרה נגד ההחלטה, ובמסגרת ההליך המשפטי הוסכם שעניינה ועניין בנה יובא בפני הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים. הוועדה דחתה את הבקשה, ובית המשפט המחוזי בירושלים דחה את העתירה שהוגשה נגד ההחלטה. ילד אינו מקנה מעמד להורהו, פסק בית המשפט.

על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון, ועימו בקשה לעכב את גירוש האם עד להכרעה בערעור. גירוש האם משמעו גירוש בנה האזרח עימה.

בערב שבת דחה השופט יורם דנציגר את הבקשה. סיכויי הערעור נמוכים, חיווה השופט דנציגר דעתו, משום שילד אזרח (להבדיל מילד שב"ח) אינו מקנה מעמד להוריו. החלטת הממשלה המקנה מעמד לילדים ולהוריהם, קבע השופט דנציגר, חלה על שוהים בלתי חוקיים, ולא על ילד אזרח ועל אימו השוהה שלא כחוק. ייתכן שעדיף לאפשר לילד לסיים את שנת הלימודים, הוסיף, ואולם החלטת משרד הפנים לחייב את היציאה של האם ובנה מישראל טרם סיום שנת הלימודים אינה בלתי סבירה ונתונה לשיקול דעתו.

בדרך הביתה

כל פעם שאני נוסע לכלא קציעות, אני מהרהר בוומרה, מחנה המעצר הידוע לשמצה באוסטרליה, בו הוחזקו מבקשי מקלט, בעיקר אפגניים, עד לסגירתו. מחנות המעצר לפליטים באוסטרליה נבנו כל כך רחוק מכל מקום יישוב, שעורכי דין מטעם ארגוני זכויות אדם, שייצגו את הכלואים, נאלצו לקחת טיסות בנות שעות אחדות כדי להגיע מאזורים אחרים של אוסטרליה ולפגוש את לקוחותיהם. אני, כדי לבקר את הקליינטים שלי בקציעות, אי שם ליד גבול מצרים, אמנם לא צריך לטוס, אבל בהחלט צריך להתעורר בשעה בלתי סבירה בעליל, להיכנס למכונית ולהתחיל לנהוג ולנהוג ולנהוג.

הדרך מתל אביב לא מסתיימת מהר במיוחד. נוסעים ונוסעים ונוסעים, ואז נוסעים עוד קצת. יורדים לאילון, עולים במחלף גנות, עוברים את ראשון לציון, עוברים את יבנה, יורדים במחלף אשדוד, עוברים את כנות, פונים בצומת גדרה, עוברים את קריית מלאכי, עוברים את קריית גת, עוברים את להבים, חותכים דרך גבעות גורל, עד שעוברים את באר שבע וחולפים על פני עומר, היישוב המפונפן (בו מתגוררים הוריי ובו עברו עליי ימי נעוריי בשעמום מוחץ). אחרי שעוברים את הפאר וההדר מתחילים להיכנס לאוירה הדרושה לביקור בקציעות כשחולפים על פני פחוני הבדואים. פחוני אל ג'רג'אווי, פחוני אבו עפאש, פחוני עזאזמה, פחוני אל ולידי. אם ממשיכים דרום-מזרחה אפשר לראות גם את ירוחם, אבל אני ממשיך דרום-מערבה, לכיוון הגבול עם מצרים. אחרי משאבי שדה אפשר להמשיך לראות פחונים, הפעם במקומות שאפילו שמות של ממש אין להם, או שלפחות אני לא יודע את שמותיהם. ועוד מדבר ומדבר ומדבר. בתחנת ה"יילואו" באמצע שום-מקום, כשאני עוצר לקפה אחרון, הרביעי מאז שהתעוררתי באמצע הלילה, אני מנופף לשלום ומחליף כמה מילים עם שתי עובדות של נציבות האו"ם לפליטים. גם הן בדרך לקציעות. גם הן עצרו לקפה אחרון. ואז מגיעים.

גאוני, אני חושב לעצמי, כל פעם מחדש. פלא שבחרו את המקום הזה? רחוק מארגוני זכויות אדם, רחוק מעורכי דין, רחוק מהתקשורת. עשרות ילדים-פליטים, בני אפס עד שמונה-עשרה, עצורים בתוך מתחמי אוהלים מגודרים אפורים ועצובים בלב המדבר לא מצטלמים טוב, אבל איזה עיתון או ערוץ טלויזיה ירצה בכלל לצלם כשצריך לנסוע כל כך רחוק? ואיזה בית משפט יסכים להתערב בכליאה בתנאים קשים כל כך רחוק מירושלים? בוודאי לא אותו בית המשפט שפסל את הפרטת בתי הסוהר כדי למנוע פגיעה עתידית בזכויות אסירים, אבל הסתפק במסירת ברכות ודרישת שלום נוכח הפרה בוטה של זכויות עצורים, בהם ילדים רבים, בהווה בכלא קציעות.

הצבעים בפנים לא שונים מצבעי המדבר שבחוץ. מתחם המעצר של מבקשי המקלט, המכונה "סהרונים", מצליח לשלב את הרע שבשני עולמות – עולם בתי הכלא ועולם מחנות הפליטים. מבקשי מקלט ממתינים במשך שעות בכלוב קטן כדי שיוציאו אותם אל דיין בית הדין לביקורת משמורת, שמקיים ביקורת תקופתית על מעצרם. המתנה של חודש באגף אוהלים בין דיון לדיון, ולאחר מכן המתנה של כמה שעות בכלוב כדי לפגוש דיין ולקבל ביד החלטה, שאותה הם ממילא לא מסוגלים לקרוא: "החלטתי לאשר את צו המשמורת ללא שינויים". משמורת זה מעצר, אבל יותר נעים להיות עצור כשקוראים לזה כך.

הריח ב"סהרונים" מזכיר לי תמיד את הריח של הטירונות שלי, מה שתמיד מעורר טראומות רדומות, גם 13 שנים אחרי. ריח של אוהלים, חבלים, שמיכות צמר וטחב. בזמן שאני ממתין בשמש לקליינטית שלי, בהעדר חדר מסודר לפגישות עם עורכי דין, ניגש אליי סוהר יפהפה וצעיר ממני בשמונה או עשר שנים (מתי הספקתי להזדקן כל כך?), כולו צוהל ומבקש לוודא, "הכל בסדר עורך דין ברמן?". הכל בסדר. יכול להיות יותר טוב, אבל הכל בסדר. "למה אתה כזה פסימי?". דווקא חשבתי שבקציעות, כשאתה אומר שיכול להיות יותר טוב, זו אופטימיות, אני מסביר לו. הוא מחייך חיוך מתוק ומתפנה לדבר עם אחת מעובדות משרד הפנים שיצאה לעשן.

בין קליינטית אחת לקליינט שני אני חולף במתחם המרכזי שבו יושבים כמה עצורים, מחכים לדיון בבית הדין לביקורת משמורת. אחד מהם קם, ניגש אליי, שואל אותי אם אני עורך דין, אומר לי ששמו רמדאן ושהוא מדרפור, הוא כלוא כבר שנה וחצי, ומתחנן שאעזור לו. אני נועץ עיניים בבושה ברצפה ומנסה להסביר לו באנגלית מתובלת בשברי מילים בערבית, שאין שום סיכוי שאצליח לקחת עוד תיק בחודשיים הקרובים. הוא ממשיך להסתכל במבט עצוב, עד שאחד הסוהרים צועק עליו: "למה קמת? למה אתה לא יושב?", והוא חוזר למקומו. אני לא בטוח את מי רמדאן רואה כאן בתור האדם הרע – את הסוהר או אותי.

אני יוצא לבסוף מהכלא, נכנס למכונית ומצית סיגריה. אני אף פעם לא מעשן תוך כדי נהיגה ואף פעם לא מעשן לפני 9 בערב. רק כשאני יוצא מכלא "קציעות" אני מרשה לעצמי להפר את שני הכללים האלה. מייד אחרי היציאה לכביש הראשי אני רואה חייל ומג"בניק ממתינים בטרמפיאדה. אני שונא להכניס אנשים חמושים לרכב שלי, אבל כבר למדתי בשנתיים האחרונות שכשיוצאים מ"קציעות" אחד ממקורות המידע הטובים ביותר הוא חיילים ומג"בניקים, שלוקחים איתך טרמפ ומפטפטים את עצמם לדעת. הם מספרים לך מתי וכמה מבקשי מקלט חצו את הגבול, מתי הם השתתפו בנוהל "החזרה חמה" הבלתי חוקי, שבמסגרתו מוחזרים מבקשי מקלט למצרים (ומשם מגורשים בחזרה למדינות מוצאם, בהן הם חשופים לסכנת מוות). הם גם מספרים לך בגבורה איך הם צפו בחדרי התצפיתניות בצילומים של חיילים מצריים הורגים מבקשי מקלט על הגבול. "סודנים", החיילים קוראים להם. כולם סודנים. אריתראים סודנים, חוף-שנהבים סודנים, גנאים סודניים. כולם סודנים.

הרצוג עושה את העבודה

בשבועות האחרונים, עם התפשטות הדיון הציבורי בישראל אודות מעמדם של ילדי מהגרי עבודה, מתראיינים יותר ויותר פוליטיקאים בנושא זה, ומביעים את התנגדותם לגירוש ילדים, בדרך כלל תוך הבעת זעזוע מן הרעיון שילד יועלה בכוח על מטוס ויגורש מישראל. רבים מן הפוליטיקאים פועלים מתוך הזדהות כנה, החוצה גבולות מפלגתיים, עם המאבק הציבורי. ואולם מיעוט מהם החליט, ככל הנראה, לתפוס טרמפ על העגלה התקשורתית כך ששמם יוזכר שוב ושוב בכותרות.

בין המתראיינים הקבועים בשבועות האחרונים נמצא שר הרווחה, יצחק הרצוג, החוזר באופן עקבי על עמדתו בעניין באוזני עיתונאים. באתר האינטרנט שלו, שבראשו מופיעה תמונתו לצד הכיתוב "הרצוג עושה את העבודה", הוא אף מביע את עמדתו, לפיה לא יתמוך בגירוש ילדים, ואף מצהיר בגאון כי "ילדי העובדים הזרים הם ילדים שנמצאים במצבי סיכון וחירום. הטיפול בהם צריך להיגזר מעצם היותם ילדים, ללא קשר לזהותם". אכן, כותרת יפה. להרצוג, כך יכול להתרשם מי שקורא את דבריו בתקשורת ובאתר האינטרנט שלו, לב רגיש, והוא אינו יכול לשאת את המחשבה על פגיעה בילד באשר הוא ילד.

אולם רגישותו של בעל תפקיד אופרטיבי בממשלה לא נבחנת רק בהצהרותיו, אלא גם במעשים. אתמול קיימה ועדת השרים לענייני חקיקה, בה חבר הרצוג, דיון בשאלה האם הממשלה תתמוך בהצעת חוק שהגישו חברי הכנסת ניצן הורוביץ, דני דנון ודב חנין, ולפיה אין לעצור ילדים חסרי מעמד מתחת לגיל 14 שנים. למרבה ההפתעה, הרצוג היה הגורם שהוביל את ההתנגדות להצעה והפציר בשרים האחרים להתנגד לה. למי ששאלו אותו לפשר התנהלות זו השיב הרצוג כי "זוהי עמדת הגורמים המקצועיים במשרד הרווחה". אכן, מזה שנים עמדת "הגורמים המקצועיים" במשרד היא כי ילדים חסרי מעמד צריכים לזכות לטיפול בידיהם האמונות של יחידת "עוז" ושירות בתי הסוהר, ולא של משרד הרווחה. הרצוג, כך מסתבר, סבור אמנם שהטיפול בילדים צריך "להיגזר מעצם היותם ילדים, ללא קשר לזהותם", אבל מעדיף לראות ילדים כלואים, ובלבד שלא יצטרך להתעמת עם "הגורמים המקצועיים" במשרד, שבראשו הוא עומד, או לקחת על עצמו את האחריות לטיפול בילדים אלה.

ביום רביעי תצביע הכנסת בקריאה טרומית על הצעת החוק בהצבעה שמית. כשיוקרא השם "יצחק הרצוג" יוכל שר הרווחה לומר "נגד", ומייד לצאת מאולם המליאה ולספר לעיתונאים שהוא סבור שיש לטפל בכל ילד כילד.

מזונות

בית הדין הארצי לעבודה תיקן עוול חמור, שגרם המוסד לביטוח לאומי לילדים תושבי ישראל, שמצויים במשמורתם של הורים שאינם מוכרים כתושבים.

על פי החוק, ילד שאינו נהנה מתמיכתו של הורה שחוייב בתשלום מזונותיו, יכול לקבל מן המדינה "גמלה מחליפת מזונות". ההורה האחר, שבמשמורתו הוא נמצא, מקבל עבורו את הגמלה מן המוסד לביטוח לאומי. ואולם, לפי מדיניות המוסד לביטוח לאומי, כאשר ההורה האחר, המשמורן, אינו "תושב ישראל" (כלומר, אינו מחזיק ברישיון ישיבה ארעי לפחות, אפילו אין לו כל אפשרות לקבל כזה) – הילד אינו יכול לתבוע גמלת מזונות מן המדינה. פרשנות המוסד את החוק הינה כי ההורה המשמורן, ולא הילד, הוא "הזוכה" בגמלה, ואם הוא אינו מוכר כתושב ישראל – הוא אינו זכאי לה. הטעם לכך: תשלום גמלאות לא יעשה לידי מי שאינו תושב "תוך הנצחת ישיבתו בארץ".

בפסק הדין שניתן בראשית החודש, דחה בית הדין הארצי לעבודה את פרשנות המוסד לביטוח לאומי, ופסק שהילד ולא ההורה הוא "הזוכה" במזונות, ועל המדינה לשלם את הגמלה לילד, אפילו ההורה שבחזקתו הוא נמצא אינו "תושב ישראל".

גנות מרחם על ילדי הגן

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

לפני כחצי שנה הגישו תשעה ארגוני זכויות אדם עתירה דחופה לבג"ץ כנגד החלטת משרד הפנים לאסור על מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן לשהות בתחומי העיר אילת. איש לא הודיע למבקשי המקלט מבעוד מועד על החלטה זו מבית היוצר של יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים. גם הם וגם ארגוני זכויות הפליטים הופתעו לחלוטין, כאשר גל ראשון של מבקשי מקלט, העובדים מזה זמן בבתי-המלון באילת, הגיע למשרד הפנים כדי לחדש את רישיונות הישיבה שלהם, ונמסר להם שעליהם לעזוב את אילת על אתר.

מיד שמנודע לנציגי מוקד סיוע לעובדים זרים והתכנית לזכויות פליטים על מדיניות חדשה זו, מיהרו לפנות למר גנות, ולדרוש ממנו לבטל את ההחלטה, או לפחות לעכבה. עניין ילדי הפליטים באילת, אשר נמצאו אותה עת בעיצומה של שנת הלימודים, הוזכר אף הוא. פניה זו לא זכתה לכל מענה, וכך נאלצו הארגונים, כאמור, לעתור במהירות לבג"ץ, ולטעון כנגד חוקיות ההחלטה.

כחודש מאוחר יותר, כתגובה למספר בקשות דחיה מצד הפרקליטות, הוציאה השופטת אילה פרוקצ'יה צו ביניים, ובו קבעה שלא יינקטו כל פעולות אכיפה כנגד מבקשי המקלט באילת, וזאת עד להכרעה בעתירה. מכוח החלטה זו שוהים כיום כאלפיים אריתראים וסודנים באילת, ובהם כמה עשרות ילדים בגילאי הגן ובית-הספר.

לפני ימים ספורים הגישה הפרקליטות (באמצעות עורכי-הדין שירמן וגנסין) "הודעה מעדכנת", ובה יידעה את בית-המשפט על "הקמת ועדה בין-משרדית שתפקידה לבחון לעומקה את תופעת המסתננים לישראל, על היבטיה השונים, ולגבש מדיניות באשר למקומות בהם תותר שהייתם של מסתננים עד להרחקתם מישראל". בראש הוועדה, כך נמסר, עומד מר יעקב גנות. עוד עדכנה המדינה כי יו"ר הוועדה הורה "כי בנוגע לילדי מסתננים אשר שולבו במערכת החינוך בעיר אילת, בשלב זה תתאפשר שהייתם בעיר אילת, עד לתום שנת הלימודים הנוכחית". לבסוף, ביקשה המדינה ארכה של שישים ימים נוספים, לאחרם יימסר עדכון נוסף "בדבר התקדמות עבודת הוועדה".

גנות, מסתבר אם כן, נזכר להתחשב בעניינם של ילדים הלומדים בבית-הספר או בגן. נשאלת השאלה מדוע לא נתן דעתו לעניינם של קטנים אלה לפני שקיבלת את ההחלטה הנחפזת מלכתחילה. ומדוע בחר לסכור פיו מים, כאשר פנו אליו נציגי הארגונים לפני הגשת העתירה, והתייחסו במפורש גם לעניינם של ילדי הפליטים. כן מתעוררת שאלה קטנה מתחום סדרי השלטון והמינהל: הואיל ובלאו הכי הוציא בג"ץ צו ביניים האוסר על הרחקת מבקשי המקלט מאילת, מאי נפקא מינה יש להחלטתו של גנות? חשד מכרסם, שמדיניות ההתעלמות הכללית של משרד הפנים מהחלטות שיפוטיות (ראו לאחרונה החלטת השופט אדמונד לוי במסגרת הליך ביזיון בית-המשפט, נוכח אי קיום החלטת הבג"ץ בעניין כבילת עובדים זרים למעסיקיהם) גרמה לגנות גם הפעם להתעלם מהמשמעות של החלטת בג"ץ. הוא, ולא בג"ץ, כך הוא מבקש להבהיר, מחליט שלא לגרש את ילדי הפליטים. לעת עתה.

אבל, כידוע, אין לזלזל גם במחוות קטנות, והנה, מר גנות, מגלה אנושיות ומרחם על ילדי הגן. אפילו על ילדי בית-הספר. אבל, כמאמר המשורר יהודה עמיחי, "על הגדולים לא ירחם עוד/ ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע/ בחול הלוהט/ כדי להגיע לתחנת האיסוף/ והם שותתי דם".

התנהלות שערורייתית

במלים אלה הכתירה שופטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן, את התנהלות "הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים" בפסק דין שנתנה אתמול. על הוועדה הבין-משרדית ועל תחלואיה כתבנו עוד בראשית ימיו של הבלוג, והתייחסנו אליהן גם בהמשך.

סיגל רוזן היקרה העירה אותי הבוקר למצהלות: "ברכותיי, מצטטים אותך. אנא שלח לנו את פסק הדין למען נרווה נחת". קמתי, חיפשתי, מצאתי, וממש כך: פסק הדין מצטט בהרחבה מתוך "המיניסטריון" – דו"ח על אודות הפרת זכויות אדם על ידי משרד הפנים, שחיברתי וערכה נעמה ישובי לפני ארבע שנים במסגרת עבודתנו באגודה לזכויות האזרח. פסק הדין אף כולל קישור לדו"ח מן הבלוג! הזדמנות חגיגית להזכיר לקוראות ולקוראים את כל הטוב שאפשר למצוא כאן מצד שמאל – קישורים למידע נוסף מהארץ ומהעולם, לדו"חות של ארגוני זכויות אדם ולניירות עמדה. חוץ מזה, פסק הדין מצטט את דבריי מתוך סקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת בעניינם של ילדים חסרי מעמד בישראל. צדקה סיגל. נחת.

פסק הדין עוסק בבקשה להסדיר בישראל את מעמדו של וסילי, בנה של אישה שנישאה לאזרח ישראלי, וזאת באמצעות הוועדה הבין-משרדית. משרד הפנים דחה את הבקשה ללא נימוק, והגיש לבית המשפט טופס, שעליו שורבטו משפטים סתומים מפי פקידים שונים כעדות לבחינת הבקשה. על רקע הטיפול הקלוקל בבקשה החליטה השופטת אגמון-גונן להורות למשרד הפנים, כי בטרם ישוב ויבחן את עניינו של וסילי, יתקין ויפרסם נוהל לטיפול בבקשות הנדונות בפני הוועדה, ויעגן בו קריטריונים לקבלת החלטות, רשימת מסמכים דרושים, מתן זכות טיעון והצורך בנימוק ההחלטות:

"באת כוח המשיבה [הבהירה] כי אין נוהל כתוב לגבי הדיון בוועדות, היינו מה הפורום לדיון, מה מוגש לוועדה, מהם השיקולים הרלבנטיים, רישום פרוטוקול ונימוק ההחלטה. עוד הבהירה באת כוח המשיבה כי אין נוהל הקובע מתי תדון הבקשה בלשכה אליה הוגשה, מתי הבקשה עוברת לוועדה משרדית ומתי לוועדה בין-משרדית. אין נוהל הקובע את תפקידיהם של חברי הוועדה, סדר ההמלצות וההתייחסות, כן אישרה כי אין נוהל הקובע מהם טעמים הומניטאריים וכי כל מקרה נשקל לגופו. בנוסף, אין נוהל לעניין שימוע הפונים. היינו, אין נוהל דיון מסודר, לא ברור מיהם חברי הוועדה, מיהם הממליצים, מה תפקידם, אילו מסמכים יש לצרף ואפשרויות טיעון והנמקה. כולם מעיקרי המשפט המינהלי וחובות המשיבה.

[…]

כדי שניתן יהיה לדון כראוי בעניינו של וסילי, יש לקבוע את אופן הדיון בבקשות מסוג זה. היינו קודם תתכבד המדינה ותקבע כללים ונהלים, ולאחר מכן תדון בעניינו של וסילי על פי כללים ונהלים אלו... כשעומדים על החשיבות בקביעת נהלים יש לזכור לאיזה קהל מופנים אותם נהלים. אין דינם של נהלים או בקשות שמופנות לקהל מקצועי מצומצם, כדינם של נהלים הנוגעים לאוכלוסיה רחבה, לעיתים קשת יום, שיש לה קשיים מובנים בעצם הפנייה לרשויות... במקרים של פנייה של זרים בבקשה למתן מעמד לפני הוועדה משיקולים הומניטאריים, יש לזכור מיהי האוכלוסייה הנזקקת לשירות זה. מדובר בזרים, אשר ככלל אינם דוברי עברית ואינם מכירים את הנהלים, התקנות והחוקים החלים בעניין זה (כפי שציינתי משרד הפנים לא עושה כל מאמץ, וזאת בלשון המעטה, כדי לפרסם נהלים אלו).

[...]

כדי לוודא שהבקשות נדונות ונשקלות כראוי, יש להבטיח נוהל מסודר שבו תקבע הדרך להגיש את הבקשה, מיהי הוועדה הרלבנטית, מיהם חברי הוועדה, מהם המסמכים שצריכים להיות לפני חברי הוועדה. כל אלו יבטיחו כי הדיון בבקשות יהיה אחיד וכי המבקש את שירותי הרשות ידע לכלכל את מעשיו. באת כוח המשיבה טענה כי כיוון שמדובר בשיקולים הומניטרים, מטיבם ומטבעם שלא ניתן לעגנם בנהלים. אולם, באותה נשימה ציינה, כי ככלל, קירבה משפחתית להורה החי בארץ אינו מהווה שיקול כאמור. היינו, ניתן לקבוע לפחות נהלים שיבהירו את המקרים בהם נקבע בעבר על ידי הרשות כי שיקול מסוים לא ייכנס בגדר אותם שיקולים הומניטאריים, או מהן הנסיבות שיכולות לשנות זאת. מובן שגם בנהלים אלו הרשות חייבת להמשיך ולשקול כל מקרה לגופו. בנוסף, יש לעגן בנהלים את אופן הגשת הבקשה, מיהם חבריה, וכיו"ב ענייני פרוצדורה ומינהל. ערה אני גם לחסרונות שיש בהתקנת כללים כאמור, למשל סרבול ההליך בשל האחדתו, קשיים לחרוג מהנהלים במקרים המתאימים ופגיעה בפרט, אולם, לטעמי, במקרה של משרד הפנים, היתרונות יעלו עשרות מונים על החסרונות. זאת, בעיקר לאור התמונה המצטיירת לפיה בפועל אין דיון למעשה בבקשות והן נדחות ללא דיון ממשי.

[...]

אני סבורה כי במקרה של פנייה לוועדה לשקול מתן מעמד משיקולים הומניטאריים יש מקום לאפשר שימוע בעל פה בנוכחות בא כוח המבקש/ת, לפחות במקרים בהם הדבר מתבקש על ידי הפונה או מי מטעמו. כפי שציינה באת כוח המשיבה בדיון, מדובר במקרים מיוחדים שקשה לקבוע לגביהם קריטריונים מראש. בנסיבות אלו יש חשיבות לדו שיח שיאפשר למי מטעם הרשות לשמוע את הדברים, לשאול שאלות, וללבן את הטענות. יהיו מקרים בהם יסתפקו המבקשים בשימוע בכתב, ככל שבקשתם נסמכת על מסמכים, ונראה שאז יהיה די בכך. ודוק, אין חובה כי השימוע יהיה לפני הוועדה כולה. אולם, יש חשיבות כי מי מטעם הרשות ישמע את הבקשה ופרטיה. כמובן כי במסגרת שימוע כזה יש ליתן אפשרות להוסיף מסמכים לתמוך את הדברים. סיכום השימוע יועלה על הכתב והעתק הדברים שבכתב צריך להיות לנגד עיני הממליצים ומי שמקבל את ההחלטה... יש לחזור ולהזכיר, כאשר עוסקים בחובת השימוע כי מדובר באוכלוסיות מודרות ומוחלשות, שיש להקל עליהם להביא דברם לפני הרשות.

[...]

התנהלות משרד הפנים במקרה שלפניי היא התנהלות שערורייתית. חומרה יתרה יש לדברים כיוון שכך מתנהל הטיפול בכל הבקשות שאמורות לידון לפניי הוועדה או הוועדות לעניינים הומניטאריים. קיימת סתירה בולטת בין שם הוועדה 'וועדה לעניינים הומאניטאריים', לאופן בחינת הבקשות לפניה, שבינם לבין התייחסות לאדם שלפניה אין ולא כלום.

על משרד הפנים לקבוע בדחיפות נוהל מפורט שיתייחס לסוג הבקשות הנדונות לפני כל אחת מהוועדות (המשרדית והבין-משרדית); מהו ההרכב של כל וועדה; מהו קוורום מינימאלי לדיון. צריך להתקיים דיון של כל חברי הוועדה או לפחות בקוורום המינימאלי. על הנוהל להתייחס למסמכים שיש להגיש, וכן לשימוע. צריך להיות ברור מהם המסמכים שעמדו לנגד עיני חברי הוועדה, ומהי הבקשה העומדת לדיון. על ההחלטה לפרט את הנתונים וההמלצות שהיו לפנייה, וזאת כל עוד החוק פוטר אותה מחובת ההנמקה. עם זאת, יפה יעשה לדעתי משרד הפנים, אם למרות הפטור מחובת ההנמקה, ינמק את החלטותיו. רק נוהל מסודר כזה יבטיח שכל וועדה תדון ברמה המתאימה, ידעו הפונים מה הקריטריונים, וניתן יהיה לבחון האם שיקול הדעת שהופעל הוא ראוי."

עדכון (26.10.2009): בית המשפט העליון קיבל את ערעור משרד הפנים על פסק הדין, בקובעו שהעניינים העקרוניים לא נבחנו כראוי בבית המשפט לעניינים מינהליים, וזאת משום שלא התאפשר למשרד הפנים להגיש כתב תשובה בסוגיית הוועדה הבין-משרדית ולהציג את עמדתו. הטענות העקרוניות בעניין פעילות הוועדה, פסק בית המשפט העליון, "שמורות לעת מתאימה". ביטול פסק הדין, הוסיף בית המשפט, אין בו כדי למנוע "תהליך רצוי של בדיקה מחודשת של דרכי עבודת הוועדה הבין-משרדית".

שווים בעמאן, נפרדים באילת

השבוע נפתחה שנת הלימודים בירדן. בעוד ישראל אינה חדלה להתלונן על כך שכמה אלפים בודדים של פליטים הגיעו לשטחה, ירדן מארחת מאות אלפי פליטים עיראקיים, שהגיעו אליה בשנים האחרונות, והפכו לפליטים בעקבות הסדר החדש שהחליטה ארה"ב לכונן בעיראק. פליטים, בדרך הטבע, מביאים איתם גם ילדים, ואלה, כך גורסות תיאוריות מודרניות ביחס לילדים, זקוקים למסגרת חינוכית.

השבוע פרסמה נציבות האו"ם לפליטים, שמערכת החינוך הירדנית קולטת, זו השנה השנייה, את ילדי הפליטים בבתי הספר הציבוריים, וזאת ללא קשר למעמדם החוקי. לפי הנתונים שמספקת נציבות האו"ם לפליטים, 31,000 ילדי פליטים עיראקיים הצטרפו השנה למערכת החינוך הציבורית הירדנית. זאת בנוסף על אלה שלמדו במערכת זו בשנה שעברה, ושמספרם אינו מפורט על ידי הנציבות.

קפיצה קטנה אל מעבר לגבול, אל העיר אילת, משביתה מעט את השמחה. עיריית אילת, בתמיכת משרד החינוך, מסרבת להחיל על ילדי הפליטים את העקרון שירדן מכירה בו – שילוב במערכת החינוך הציבורית.

ברחבי תחום שיפוטה של עיריית אילת מתגוררים כמה מאות פליטים סודניים, בהם כ-70 ילדים, חלקם ניצולי רצח העם בדרפור ואחרים שנסו על נפשם מדרום סודן או מאזור הרי הנובה, בעקבות מלחמת האזרחים שהתחוללה שם וגבתה מאז שנת 1983 את חייהם של מאות אלפים, והפכה מיליונים לפליטים. אלה כמו אלה אינם יכולים לשוב למדינת מוצאם, וישראל, חרף סירובה לתת מעמד כלשהו לפליטים אלה (למעט לחלק קטן מן הפליטים מדרפור), מכירה בכך שלעת הזו לא ניתן לגרשם. למרות מדיניות מעצר קשה, המוחלת על הפליטים עם הגיעם לישראל, ישראל לא גירשה בשלוש השנים האחרונות פליטים סודניים, מתוך הכרה בכך שהדבר יהווה הפרה של עקרון איסור הגירוש (non-refoulment), האוסר על החזרת פליט למקום בו הוא נרדף ועל החזרת כל אדם למקום בו הוא עשוי להיות צפוי לסכנה של עינויים או עונש אכזרי או בלתי אנושי.

אוכלוסיית הפליטים באילת היא אוכלוסיה עובדת ומועילה. רוב הפליטים עובדים בבתי מלון בעבודות שישראלים מסרבים, בדרך כלל, לאייש.

בשבוע שעבר פרסמה הכתבת נורית וורגפט בעיתון "הארץ" ראיון עם ראש עיריית אילת בנושא קליטת ילדי הפליטים הסודניים המתגוררים בעיר במערכת החינוך. הפליטים באילת טובים לצורך בישול במלונות, כביסה וקיפול סדינים, אך ככל הנראה ילדיהם אינם טובים דיים כדי ללמוד יחד עם ילדי אילת הישראלים. כבר בשנת הלימודים הקודמת נמנעו עיריית אילת ושרת החינוך משילובם של ילדים אלה בבתי הספר הממלכתיים ויצרו עבורם מערכת נפרדת, בכיתות הממוקמות מחוץ לאילת, תוך הבטחה שמדובר בעניין זמני בלבד, שבעצם מטרתו היא להבטיח את טובתם של הילדים – המטרה, כפי שהוצגה בפני ארגוני זכויות אדם שפנו אל שרת החינוך בנושא זה, היא לצמצם את פערי השפה של הילדים, ואז לשלבם בכיתות הרגילות.

ואולם, כצפוי, הסידור שאמור היה להיות זמני, הפך לקבוע. גם השנה ילמדו ילדי הפליטים בבית ספר נפרד.

ילדים זכאים לחינוך שווה ללא קשר למעמדם או למעמד הוריהם. כך קובע חוק לימוד חובה, כך קובע חוזר מנכ"ל משרד החינוך, כך קבע בית המשפט העליון בישראל, כך קובעת האמנה בדבר זכויות הילד, וכך קובעת האמנה בדבר מעמדם של פליטים.

למי שאינו מכיר את המצב העובדתי והמשפטי ביחס למבקשי המקלט הסודניים באילת, עשויות חלק מן ההנמקות שמספק ראש עיריית אילת לעיתון "הארץ", להיראות במבט ראשון שובות לב. ראש העיר, המקפיד לקרוא למבקשי המקלט "מסתננים", מסביר שהם לא ייקלטו בבתי הספר "עד שיובהר מצבם" ואומר שמדובר באוכלוסיה, שלדעתו היא "לא חוקית". הוא אף מסביר שבניגוד למהגר עבודה, שאם יפוטר יוכל לחזור למדינתו, כאן מדובר במי שאינם יכולים לשוב למדינת מוצאם. לשיטתו, דווקא עובדת היותם של אותם אנשים פליטים, שלא ניתן לגרשם, מצדיקה את ההפליה הקשה נגד ילדיהם.

יתר דבריו של ראש עיריית אילת בראיון הם בליל של... ובכן, מוטב שאזהר בדבריי נוכח שני פסקי דין חמורים של בית המשפט העליון מן השבועיים האחרונים, הן בכל הנוגע לאחריות בעוולת לשון הרע כלפי נבחר ציבור והן בכל הנוגע לעבירה הפלילית של העלבת עובד ציבור. ראש העיר מדבר על "השלכות דמוגרפיות קטלניות" של נוכחות הפליטים בעירו, "מתחמים שלמים שאנשים מסתובבים שם כל שעות היום" "כמו במחנה פליטים", "בתי תפילה אפריקאיים" רחמנא ליצלן, ו"פאבים אפריקאיים". לדבריו, "יש שכונות שאנשים לא רוצים לעבור בהן כי הם פוחדים" (שחור זה מפחיד?). כל אלה מצדיקים כנראה, לשיטתו של ראש העיר, הפרדה בין ילדי הפליטים לילדים האחרים.

ביקוריהם של ארגוני זכויות אדם, העוסקים בזכויות פליטים, ב"בית הספר" לילדי סודנים העלה, כי למרות מאמציהם הכנים של המורים, החינוך המוענק לילדי הפליטים רחוק מן הסטנדרט שמוענק לכל ילד בישראל. אולם גם אם היה מדובר בסטנדרט הולם, לא היה בכך כדי להצדיק את ההפרדה. ההפרדה עצמה היא הפליה פסולה, ונפרד לעולם אינו שווה. אגב, בעקבות ביקוריהם של נציגי ארגוני זכויות אדם בעיר, ראש העיר הורה לכל רשויות העירייה לנתק מגע עם הארגונים ולבטל פגישות שנקבעו איתם כדי לדון בעניינם של מבקשי המקלט בעיר.

שרת החינוך מגבה את עמדת עיריית אילת. כפי שעולה מתגובת משרדה, גישתה היא כי החובה להעניק לילדים הסודניים חינוך באה על סיפוקה ברישומם במערכת חינוך נפרדת. "מותאמת לצרכיהם". הרעיון, לפיו בחינוך (או בכלל) נפרד אינו שווה, רעיון שבית המשפט העליון האמריקאי השמרני אימץ כבר ב-1954 בפסק הדין Brown v. Board of Education אינו קוסם למשרד החינוך. באותו הקשר כדאי אולי לציין שאותו בית המשפט אף הלך כברת דרך נוספת, כשבשנת 1982, בפסק דין מוכר הרבה פחות, Plyler v. Doe, פסל חוק של מדינת טקסס, שמנע את רישומם של ילדי שוהים שלא כדין בבתי הספר הציבוריים.

נימוקי משרד החינוך בדבר הצורך במסגרת מתאימה ל"תנועה תכופה" של תלמידים (שכמעט אינה קיימת בקרב הפליטים באילת) ו"אי ידיעת השפה" גם הם קשקוש מוחלט. הילדים בבית הספר לשחורים שליד העיר אילת, הלומדים שם כבר שנה, יודעים את השפה העברית. בכל רחבי הארץ ילדי מהגרי עבודה וילדי פליטים נקלטים בבתי הספר הממלכתיים ללא הפרדה, ומודל זה מוכיח את עצמו בתל-אביב כבר שנים רבות. רק באילת, ככל הנראה, נדרשת הפרדה כזו. לטובת הילדים.

Mandatory Detention

לפני כשבועיים נפל דבר בנוגע למדיניות הידועה לשמצה, המכונה "מעצר חובה" (mandatory detention), של שוהים שלא כדין באוסטרליה. מדובר במדיניות שהביאה לפגיעה אנושה באלפי פליטים, בהם ילדים רבים, ובשוהים שלא כדין אחרים, שגירושם אינו מתאפשר, ולביקורת בינלאומית קשה על אוסטרליה. רבים מן העוסקים בענייני פליטים בישראל וברחבי העולם בוחרים, ברגעי הייאוש הקשים ביותר, לשאת עיניהם אל מדיניותה של אוסטרליה ולמלמל "יכול להיות יותר גרוע". לפני כשבועיים הכריזה ממשלת אוסטרליה על רפורמה במדיניות המעצר של שוהים שלא כדין.

מדיניות ה-mandatory detention של אוסטרליה אומצה בשנת 1992 על ידי ראש הממשלה אז, קיטינג, ואומצה בהתלהבות על ידי ממשלת הימין של הווארד, שנבחר בשנת 1996 על יסוד מצע בחירות של שנאת זרים, וסיים את כהונתו לאחרונה. המדיניות, שעוגנה גם בחקיקה, קובעת עיקרון פשוט – כל שוהה שלא כדין, ובכלל זה פליטים וילדים, יוחזק במעצר עד לגירושו מאוסטרליה או עד שיוחלט להעניק לו מעמד במדינה. לכלל זה אין חריגים, ובתי המשפט אינם רשאים להורות של שחרורו של שוהה שלא כדין.

לאור פרק הזמן הארוך הנדרש לצורך גיבוש הערכה אם מבקש מקלט הוא אכן פליט הזכאי להגנה או לא, מצאו עצמם אלפי פליטים במעצר מתמשך בעת בדיקת טענותיהם. אגב, רוב עצום מתוכם נמצא, בסופו של דבר, לאחר מעצר של חודשים ולפעמים אף שנים, זכאי למעמד פליט, קיבל אשרת שהייה באוסטרליה ושוחרר. ממשלת אוסטרליה מודעת לכך שרובם המוחלט של העצורים זכאים להכרה כפליטים, אולם מעדיפה להחזיקם במעצר פרקי זמן ממושכים על מנת להרתיע מבקשי מקלט נוספים מלהגיע לחופי אוסטרליה. אוסטרליה התעלמה לאורך שנים מכך שבהתאם לדין הבינלאומי, כפי שהוא בא לידי ביטוי באמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 ובהנחיות נציבות האו"ם לפליטים בדבר מעצרם של מבקשי מקלט, אין לעצור מבקשי מקלט בשל שהייה שלא כדין או כניסה שלא כדין למדינה, אלא רק כאשר לא ניתן להשיג את מטרות המעצר (שאינן כוללות הרתעה, אלא בעיקר זיהוי ראשוני ומניעת סכנה לביטחון המדינה או לסדר הציבורי) באמצעים אחרים, וגם אז רק לפרק זמן קצר ביותר עד לסיום הליכי זיהוי ראשוניים והגשת הבקשה למקלט.

מדיניות ה-mandatory detention לא פסחה על ילדים, וגם הם הוחזקו במחנות המעצר של אוסטרליה, שהתאפיינו בתנאים לא הולמים, בהעדר סיוע פסיכולוגי וסוציאלי ובשירותי חינוך נחותים. המדיניות זכתה לביקורת מקיר לקיר, ובין השאר הוקעה על ידי קבוצת העבודה על מעצר שרירותי של וועדת האו"ם לזכויות אזרחיות ופוליטיות; על ידי קבוצות מומחים לבריאות הנפש, שערכו מחקרים על השפעות מעצרם הבלתי מוגבל בזמן של מבקשי מקלט בכלל ושל ילדים בפרט; ועל ידי נציבות זכויות האדם האוסטרלית, גוף ממשלתי אך בלתי תלוי, שפרסם דו"ח עב כרס בעניין זה. כל המבקרים עמדו על תוצאותיה הקשות של הכליאה, ודיווחו על מספר רב של ניסיונות התאבדות של ילדים ומבוגרים, על השחתה עצמית באמצעות תפירת שפתיים או פעולות אחרות, ועל השלכות פסיכולוגיות קשות על מבקשי המקלט.

נוסף על מבקשי המקלט, הוחזקו במעצר בלתי מוגדר בזמן גם מי שבקשתם למקלט נדחתה או שוהים שלא כדין אחרים שלא הגישו בקשה למקלט, אך שלא ניתן לגרשם מאוסטרליה מטעמים שונים (למשל, חסרי אזרחות או אזרחי מדינות שאינן משתפות פעולה בהחזרת אזרחיהן ומסרבות לקבלם). אף על פי שהעקרון, לפיו אין להחזיק במעצר בגין שהייה שלא כדין כאשר לא ניתן לקיים הליך גירוש אפקטיבי, הוא עקרון מוכר שאומץ בפורומים שונים (למשל, בפסק דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם, בפסק דין של בית הלורדים האנגלי ואפילו בפסק דין של בית המשפט העליון האמריקאי השמרני), אוסטרליה התעקשה להחזיק ב"מעצר חובה", חסר תכלית וחסר תוחלת, מאות אנשים שלא התקיים הליך גירוש אפקטיבי בעניינם.

בבחירות שהתקיימו באוסטרליה בסוף שנת 2007 הוחלפה ממשלת הימין של הווארד בממשלת מפלגת הלייבור של קוין רוד. רוד, על רקע הביקורת הפנימית והחיצונית, הבטיח בעת מסע הבחירות לערוך רפורמה שתהפוך את מערכת ההגירה ואת מערכת המקלט של אוסטרליה לאנושיות יותר, ונראה שכעת הוא מתחיל לפרוע את השטר שהציג בפני הבוחרים.

בסוף חודש יולי שר ההגירה והאזרחות של ממשלת רוד, כריס אוואנס, הכריז על אימוצה של מדיניות חדשה. בהצהרתו של אוואנס הוא עומד, אמנם, על כך שמדיניות ה-mandatory detention תמשיך להתקיים, אולם אם אכן תיערכנה רפורמות ברוח דבריו של אוואנס, ספק אם ניתן יהיה להמשיך ולכנות את מדיניותה של אוסטרליה בשם זה.

בהתאם לעקרונות, עליהם הכריז אוואנס, יוחזקו בתחילה במעצר לצורך בדיקות בנוגע למצבם הרפואי, בנוגע לסיכון שנשקף מהם ובנוגע לזהותם מי שנכנסו לאוסטרליה ללא היתר; שוהים שלא כדין שנשקף מהם סיכון של ממש לחברה; ושוהים שלא כדין המסרבים באופן חוזר ונשנה לפעול בהתאם לתנאי הויזה שלהם. אולי חשוב מכל – ילדים (ובמידת האפשר גם משפחותיהם) לא יוחזקו במחנות מעצר. בהתאם להצהרת אוואנס, לא ניתן לקבל מעצר בלתי מוגבל בזמן, וכל מעצר יהיה נתון לביקורת רגילה, בניגוד למצב הנוכחי בו כלל לא ניתן לקיים ביקורת על המעצר ובו הוא יכול להימשך גם לנצח. אוואנס מוסיף ומצהיר כי מעצר במחנות המעצר הידועים לשמצה של אוסטרליה ייערך רק כמוצא אחרון ולפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי.

הוצאה אל הפועל של הרפורמה לפי לשונה של הצהרת אוואנס משמעותה מהפך של ממש במדיניות מעצרם של מבקשי מקלט ושוהים שלא כדין באוסטרליה (אף אם אין בו די), ויש לקוות שהממשלה אכן תפעל ברוח דבריו של אוואנס. יש לציין כי על מנת לממש את כל העקרונות עליהם הכריז אוואנס, יהיה צורך גם באישור הפרלמנט למספר שינויים בחקיקת ההגירה של אוסטרליה.

ובישראל? כבר כתבנו כאן מספר פעמים אודות מדיניות מעצרם הבלתי מוגבל בזמן של מבקשי מקלט, בהם ילדים, ושל שוהים שלא כדין שאין אפשרות פרקטית לגרשם, ונחזור עליה רק בקצרה. החוק בישראל, בניגוד לחוק האוסטרלי, אינו מחייב מעצר שוהים שלא כדין ומאפשר את שחרורם בהתקיים תנאים מסוימים, בין השאר כאשר מעצרם מתארך ואין אפשרות מעשית לגרשם. למרות זאת, בישראל מבקשי מקלט, ובהם ילדים, נעצרים לא רק לצרכי זיהוי או לצרכי הגנה על אינטרסים ביטחוניים של המדינה, אלא מוחזקים במעצר בלתי מוגבל בזמן לצרכי הרתעה. פליטים, שלא זוהו כסודנים או כאריתראים, מוחזקים במעצר עד למיונם על ידי נציבות האו"ם לפליטים, אלא שבשנה האחרונה כמעט שלא נערכים הליכי מיון כאלה נוכח העומס הנופל על כתפי הנציבות, ומאחר שמדינת ישראל לא קיימה את חובתה להקים מערכת מיון אפקטיבית משלה. כתוצאה מכך, ונוכח העובדה שמדינת ישראל מתייחסת אל מבקשי מקלט שטענתם טרם הוכרעה כאל מי שאינם משתפים פעולה עם גירושם, ולכן גם מסרבת לשחררם, הם מוחזקים במעצר ללא הגבלת זמן. גם מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה, שהמדיניות לגביהם שונה במקצת, מוחזקים במעצר לפרקי זמן בלתי מוגדרים, וכך גם קטינים לא מלווים. לפירוט בעניין מדיניות מעצרם של מבקשי מקלט בישראל ניתן לעיין בנייר עמדה בנושא זה, שפרסם הפורום לזכויות פליטים.

הייתכן שבקרוב, ברגעי הייאוש, כבר לא יהיה אל מי לשאת עיניים ולהאנח, "יכול להיות יותר גרוע"?

משקל משמעותי וניכר

ילדו של אזרח ישראלי שנולד בישראל הוא אזרח ישראלי מלידתו. גם ילד שנולד מחוץ לישראל, להורה ישראלי שנולד בישראל, הוא אזרח ישראלי. האזרחות היא אוטומטית, ולמשרד הפנים אין שיקול דעת בעניין. לפני מספר שנים ניסה משרד הפנים את כוחו בפני בג"ץ בטענה, כי בטרם תוקנה אזרחות, למי שהוכיחו שהם זכאים לה מכוח לידתם לאזרח ישראלי, רשאית המדינה לערוך בדיקה להערכת מסוכנותם. בג"ץ דחה טענה זאת: "אזרחות מכוח לידה... אזרחות היא הבאה מכוח חוק... הענקתה אינה נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים. כמותם של המשיבים, אף אנו לא הוענקה לנו סמכות לבחון את מסוכנותם של העותרים כשיקול בנושא הכרה באזרחות."

לא כך באשר לתושבי קבע, ובהם בעיקר תושבי ירושלים המזרחית. לאחר כיבוש ירושלים המזרחית ב-1967 הקנתה ישראל לתושבים הפלסטינים, שהתגוררו בשטח שסופח לישראל, תושבות קבע. כפי שסיפרנו לא מכבר, לתושבים הפלסטינים לא היתה ברירה של ממש. משמעות הסירוב לקבל את המעמד היתה שלילת הזכות להמשיך ולהתגורר בבתיהם וסיכון בגירוש. מאז סופחו בעל כורחם, מתייחסת ישראל אל תושבי ירושלים המזרחית כאל זרים, שאת מעמדם אפשר לשלול כעניין שבשגרה. התושבים הפלסטינים נאלצים לשוב ולהוכיח את תושבותם בעיר בפני משרד הפנים ובפני המוסד לביטוח לאומי, המנהלים חקירות ובדיקות, שכל תכליתן להפקיע את תושבותם בגין מגורים מחוץ לתחום, בו חלים "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה". גם בעת הגשת בקשה להסדרת מעמדם של ילדיהם עורך משרד הפנים בדיקות להוכחת התושבות בעיר. בהעדר "מרכז חיים" - הבקשה נדחית. אתמול פסק בית המשפט העליון, כי כשהדברים נוגעים להקניית מעמד לילדיהם של תושבים משרד הפנים רשאי לשקול גם שיקולים ביטחוניים.

הנשיאה דורית ביניש מדגישה בפסק דינה שוב ושוב, כי על משרד הפנים לתת "משקל משמעותי וניכר" לטובת הילד ולשלמות התא המשפחתי. עם זאת, "במסגרת שיקול דעתו הרחב של שר הפנים רשאי הוא לקבוע כי חרף פגיעה אפשרית בתא המשפחתי, אין מקום להעניק לאדם מסוים מעמד בישראל, בין אם מטעם ביטחוני, מטעם פלילי, או מכל טעם ענייני אחר. בהפעילו את שיקול הדעת המוקנה לו על-פי חוק נדרש, אפוא, שר הפנים לאזן בין השיקולים הרלוונטיים השונים לעניין מתן מעמד בישראל וליתן משקל הולם לכל שיקול. בכלל זה נדרש משרד הפנים להתחשב גם בשיקול של שלמות התא המשפחתי תוך בחינת מרכז החיים של המבקש, אולם אך מובן הוא ששיקול זה אינו השיקול היחיד בו רשאי שר הפנים להתחשב."

הנשיאה ביניש חותמת את פסק דינה בהנחה, "כי ככל שבקשת הקטין הוגשה בסמוך יותר ללידתו, וכי ככל שמרכז חייו לצד הורהו נמצא בישראל תקופה ממושכת יותר, הרי שפרט למקרים נדירים וקיצוניים, ובהעדר מניעה ביטחונית או פלילית קונקרטית, יהיה על שר הפנים ליתן לקטין מעמד זהה לזה של אמו של אביו בעלי המעמד בישראל."

האמנם? משרד הפנים זכה לקבל לידיו כלי נוסף להכביד עולו על האוכלוסיה הפלסטינית של ירושלים המזרחית. השב"כ, שסבור שתפקידו להגן על "אופיה היהודי" של המדינה, זכה להיתר להתערב בבקשות למתן מעמד לילדים פלסטינים. הם לא יוותרו בקלות על זכייתם. העיקר שהזכות לחיי משפחה זכתה גם היא - ל"משקל משמעותי וניכר" בפסיקה.

עדכון (21.8.2008): בכל זאת משקל. השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים מיהר ליישם את פסק דינו של בית המשפט העליון, וקיבל היום עתירה בעניין הסדרת מעמדה של בתה של תושבת ירושלים המזרחית.

סהרונים ודחפורים

בחודש דצמבר האחרון כתבנו כאן לראשונה על אגפי הכליאה, המכונים "סהרונים", בכלא "קציעות". באגפים אלו מוחזקים למעלה מ-1,000 מבקשי מקלט, בהם כ-100 ילדים, מפעוטות שזה עתה נולדו ועד לנערים ונערות בני 18 שנים. כפי שכתבנו אז, מדובר בכליאה בתנאים קשים שאינם ראויים לאדם כלשהו, לא כל שכן לילדים. הילדים מוחזקים ללא שירותי חינוך ורווחה הולמים, חשופים לפגעי מזג האוויר הקשים (אז תיארנו את פגעי הקור הקשים, שהאוהלים אינם מספקים הגנה מפניהם. היום מדובר בחום המדברי הלוהט), באוהלים שבכל אחד מהם עד 20 מיטות צבאיות. בהעדר אפשרות לגרשם למדינות מוצאם, הם מוחזקים מבלי שנקצב מועד לסיום כליאתם.

כפי שעוד כתבנו כאן, בג"ץ דחה בחודש פברואר עתירה שהגישו מספר ארגוני זכויות אדם נגד עצם כליאתם של ילדים ב"קציעות" ונגד תנאי המעצר. למרות שבג"ץ עמד על כך שהתנאים במקום קשים ועל כך שנדרשות פעולות לשיפורם, הוא ציין כי המדינה נאלצה לפעול לטיפול במבקשי המקלט בתוך תקופת התארגנות קצרה, ולכן, בלית ברירה, נאלצה לכלוא את הילדים בתנאים קשים (אגב, מבקר המדינה קבע בדו"ח שפרסם לפני פחות מחודשיים, כי המדינה דווקא ישבה בחיבוק ידיים פרק זמן ארוך ביותר, ולא נקטה בפעולות כלשהן כדי לטפל כראוי בבעיית מבקשי המקלט בישראל נוכח הגידול הניכר במספרם, ובכלל זה לא פעלה לגיבוש פתרון ראוי לילדים. ניחא). בית המשפט העליון אף ציין בפסק דינו כי הוא "מקווה" שהמדינה תפעל בדחיפות לטיפול בבעיות אלה ומסר את ברכתו לכולם.

בדחיפות? ובכן, המדינה המשיכה להתנהל לה בעצלתיים, ורק בחודש שעבר החלה בהקמתם של מבני קבע שיחליפו את האוהלים. ואולם, את חצי שנה שחלפה מאז ניתן פסק הדין לא ניצלה המדינה כדי לבקש את ההיתרים הדרושים לבניית אותם מבני קבע. בשבוע שעבר הסתבר כי שירות בתי הסוהר לא קיבל את האישורים הדרושים ממוסדות התכנון, ולכן הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ברמת הנגב הוציאה צו הריסה מינהלי למבנה בן שתי הקומות ששירות בתי הסוהר החל להקים לצורך מגורי מבקשי המקלט העצורים. נראה שגם את החורף הבא יבלו כמאה ילדי מבקשי מקלט במעצר באוהלים דולפים ובקור אימים.

תושבי רצועת עזה אינם יכולים לרכוש מעמד בישראל

כמו מהפכות איומות נוספות בדיני ההגירה גם זו עברה בדממה. בראשית השבוע החליטה הממשלה: תושבי רצועת עזה, שהם בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים, או ילדים של אזרחים ושל תושבים ישראלים, אינם יכולים עוד לרכוש מעמד בישראל. בכלל. בקשות שאושרו קודם להחלטת הממשלה ימשיכו להיות מטופלות, ואולם בקשות חדשות תסורבנה. הביצוע - מידי.

אם בשנים האחרונות תושבי רצועת עזה כמו תושבי הגדה המערבית יכולים היו לקבל היתרים לשהות בישראל ובלבד שהם עומדים במגבלות החוק (גברים בני 35 שנים ומעלה ונשים בנות 25 שנים ומעלה), הרי שמעתה אין עוד אפשרות כזו עבור תושבי הרצועה. אזרחים או תושבים ישראלים, שנישאו לתושבי הרצועה אינם יכולים לבקש להקנות לבני זוגם מעמד. ילדים בני 14 ומעלה, המתגוררים ברצועה, לא יוכלו לקבל היתרים לשהות בישראל, אפילו הוריהם אזרחי ישראל או תושביה.

ממשלת ישראל ניצלה סעיף, שהוסף לחוק הגזעני בשנת 2007, ולפיו אפשר לקבוע "אזורי סיכון", שתושביהם לא יוכלו לרכוש מעמד בישראל. בדיון שהתקיים בועדת הפנים של הכנסת בחודש מרץ 2007, לקראת אישור התיקון לחוק, הצהירו נציגי הממשלה, כי הסעיף לא יוחל על תושבי רצועת עזה, משום שהחוק הנורא ממילא מטיל הגבלות על הסדרת מעמדם. לדברים, מתברר כעת, לא היה כיסוי.

החוק הגזעני יעמוד בתוקפו עד לסוף חודש יולי 2008. בחודש שעבר הורה הרכב מורחב של שופטי בג"ץ לממשלה ולכנסת לנמק מדוע לא יבוטל. בהחלטתה מראשית השבוע הבהירה הממשלה מה דעתה על כך. היא החליטה להאריך את תוקפו של החוק בשנה נוספת.

אינו רואה מקום להתערב

השופט יהונתן עדיאל, עדיין מועמד לכהונה בבית המשפט העליון, יושב בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים ומסייע למשרד הפנים לחבוט בתושבים הפלסטינים של מזרח העיר. דוחה בזו אחר זו עתירות בענייני מעמד של תושבי ירושלים המזרחית, ומרביץ בעותרים אלפי שקלים של הוצאות משפט. מקבץ מן התקופה האחרונה.

השופט עדיאל הוא חסיד גדול של ההלכה, המתירה להפקיע את רישיונות הישיבה של תושבי ירושלים המזרחית. תושב העיר נסע ללימודים בארה"ב ואף רכש בה אזרחות? תושבותו הופקעה כדין, ושלא יטען להפליה, אם "בחר" שלא להיות אזרח ישראל.

לתושבת אחרת של העיר, שנכפתה להינשא בעודה קטינה לאזרח ארה"ב ולימים שבה לירושלים, אין להשיב את מעמדה. השופט עדיאל: "אני מוכן לצאת מההנחה שכל טענותיה של העותרת הן אמת. היינו, כי חיה בארה"ב חיי סבל, כי מסיבה זו היא עזבה את בעלה ושבה לארץ יחד עם ילדיה וכיום אין לה בארה"ב קרוב או מכר ואין לה 'כל סיבה או עילה לחיות בארה"ב'. עם זאת, לעותרת אין זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל... איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב במקרה זה."

תושב אחר, בן ששים כיום, נסע בשנת 1969 ושב לירושלים בשנת 1985. מאז, משך למעלה מעשרים שנה, אין משיבים לו את מעמדו, אף שהוא תלוי למחייתו בבני משפחתו שבירושלים. "מקובלת עלי טענת העותר שקיימים שיקולים הומניטאריים התומכים בבקשה", קובע השופט עדיאל, ואולם לעותר "אין זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל."

תושב אחר של ירושלים המזרחית מבקש להבטיח את שובו לביתו לאחר ביקור אצל אחותו החולה, המתגוררת בחו"ל. משרד הפנים הפקיע את רישיונו, ואינו מוכן לתת לו אשרה לצורך חזרתו. השופט עדיאל מאשר.

אזרחית ירדן, אם לשלושה קטינים, שהם תושבי ירושלים המזרחית, התאלמנה מבן זוגה, תושב העיר ואבי הילדים. משרד הפנים קטע את הליך הסדרת מעמדה, ונתן לה מעמד ארעי לשנתיים. עם זאת, הוא ממאן להקנות לה מעמד של קבע ואינו מוכן להתחייב לחדש את מעמדה. "משנפטר בעלה המנוח של העותרת... נפל הטעם המונח ביסודו של הליך איחוד המשפחות", כך השופט עדיאל.

עניינה של אישה אחרת, שהתאלמנה אף היא מבן זוגה תושב העיר, ומעמדה הופקע, הוחזר למשרד הפנים לבחינה מחודשת על ידי השופט דוד חשין. השופט חשין פסק, כי יש לתת את הדעת להשלכות שתהיינה לגירושה של אישה בת 57, שמזה עשר שנים יושבת בירושלים, ואיתרע מזלה והתאלמנה. כצפוי, משרד הפנים שב ודחה את הבקשה להסדיר את מעמדה. העתירה החדשה הגיעה בפני השופט עדיאל, שקיבל, כמובן, את עמדת משרד הפנים.

ילדיה של תושבת ירושלים המזרחית נרשמו בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ בשנת 1998. לימים התברר, שאף שמשרד הפנים הודיע לבג"ץ שירשום את הילדים, הוא רשם אותם כתושבים ארעיים ולא כתושבי קבע כמו אימם. משום כך פקע מעמדם. השופט עדיאל מקבל, שמהודעת הפרקליטות לבג"ץ לא היה ברור שהילדים אינם מקבלים את מעמדה של אימם. ואולם, כיוון שכל שצויין בהודעה הוא שהילדים ירשמו, ולא באיזה מעמד ירשמו, אפשר לקבל את עמדת משרד הפנים, שרשם את הילדים כתושבים ארעיים. התוצאה: מעמדם של הילדים פקע שנה לאחר שניתן, וכיום הם אינם זכאים עוד למעמד.

ילדים בגירים של תושבי ירושלים המזרחית, אשר חיים בעיר עם הוריהם ואחיהם הקטנים מעל לעשר שנים, תומכים בהורים החולים ומפרנסים אותם – אינם זכאים למעמד. "לא שוכנעתי שמדובר בטעמים מיוחדים וחריגים", פוסק השופט עדיאל, ובכלל, "מצב רפואי לקוי, עשוי לתמוך במתן מעמד לנסמך (שמצבו הרפואי לקוי) אשר מבקש להסתייע בסומך, שהוא בעל מעמד בישראל, ולא ההפך."

הבקשה להסדרת מעמדה של בת הזוג הוגשה בחודש אוגוסט 2007 ולא זכתה למענה? אין הצדקה למהר ולעתור. "לאור העומס המוטל על לשכת משרד הפנים והגופים האחרים המטפלים בבקשות אלה", דברי השופט עדיאל, "אני סבור שההליך המינהלי בעניין נשוא העתירה טרם מוצה ויש למחוק את העתירה על הסף מטעם זה בלבד."

על עתירות לרישום ילדים קטינים של תושבי ירושלים המזרחית ועל עתירות להסדרת מעמדם של בני זוג אין טעם להרחיב את הדיבור – אלה נדחות בסיטונות משום אי הוכחת "מרכז חיים".

רק בעניין אחד רואה השופט עדיאל לחנך את משרד הפנים – מתן זכות טיעון. כלומר, השופט עדיאל יאשר, סביר להניח, כמעט כל החלטה שלילית של משרד הפנים בענייני מעמד, ובתנאי שקודם למתן ההחלטה ישמעו את התושבים.

סילבוס ליום הפליט

לקראת יום הפליט, שיצויין ב-20.6.2008, פרסם הפורום לזכויות פליטים (פורום של שמונה ארגוני זכויות אדם) שלושה פרקים ראשונים מתוך מסמך מדיניות מעמיק, אשר יעסוק בהיבטים שונים הנוגעים להגנה על פליטים ועל זכויותיהם:

• עקרונות להגנה על מבקשי מקלט ועל פליטים
• עקרון איסור הגירוש
• מעצר מבקשי מקלט ופליטים

מוקד סיוע לעובדים זרים, האגודה לזכויות האזרח והתכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב פנו לחברי הכנסת והתריעו, כי הצעת החוק הממשלתית למניעת הסתננות, הידועה גם בשם "חוק וילנאי", היא אחת ההצעות הקשות והמסוכנות אשר הונחו על שולחן הכנסת בשנים האחרונות.

האגודה לזכויות האזרח פרסמה בימים האחרונים ידיעון בעריכתה של טל דהן על אודות פליטים ומבקשי מקלט בישראל. בידיעון אפשר למצוא מסמך רקע של הפורום לזכויות פליטים על מצבם של הפליטים ושל מבקשי המקלט בישראל, על התנהלותה של ממשלת ישראל, ונתונים מספריים עדכניים.

עוד בידיעון:

עו"ד ענת בן דור מהתוכנית לזכויות פליטים מנתחת את יחסה של מדינת ישראל כלפי אלפי הפליטים ומבקשי המקלט שהגיעו אליה במהלך השנים: הדרך שבה בחרה מדינת ישראל להתמודד עם התופעה נעה בין התעלמות והזנחה לנקיטת אמצעי הרתעה חריפים, תוך הפרתן של חובות משפטיות מובהקות ופגיעה בזכויות אדם. על המדינה לחדול מחיפוש אחר "פתרונות ישראליים יצירתיים" ולמלא את חובותיה לפי אמנת הפליטים כרוחה וכלשונה.

סיגל רוזן, רכזת פעילות ציבורית במוקד סיוע לעובדים זרים, מביאה את סיפורן של לילה בת השש ושל עמירה ושני ילדיה, הממחישים את חיוניות הביקורים של מתנדבי המוקד בבתי הכלא. היא גם מתארת כיצד הוגבלה מתכונת הביקורים מאז שארגוני זכויות אדם עתרו לבג"ץ בעניין תנאי כליאתם של ילדים, בחודש ינואר 2008.

עו"ד אורה בלום מהתוכנית לזכויות פליטים כותבת על נשים הנמלטות ממסורות פוגעניות ועל רדיפה על בסיס השתייכות מגדרית.

אפילו ביפן

ועדת השרים לענייני חקיקה אמורה לדון מחר בהצעת חוק של ח"כ מיכאל איתן להגביל את סמכות בג"ץ להתערב בחוקים העוסקים בענייני הגירה ואזרחות. מדובר בהצעה לתיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהניח ח"כ איתן לפני שנתיים, ולפיה "במקרים שבהם ימצא בית משפט שחוק המגביל את הכניסה לישראל פוגע פגיעה לא מידתית בזכויות יסוד - הוא לא יוכל לבטל אותו, כפי שבכוחו לעשות כעת, אלא יסתפק בקביעת עובדה זאת בפסק דין." הצעה זו מובאת לדיון בפני ועדת השרים, לאחר ששר המשפטים, דניאל פרידמן, החל לקדם הצעה דומה משלו. על החומרה היתרה שבהצעות מסוג זה כתב אצלנו בחודש שעבר עו"ד דן יקיר מן האגודה לזכויות האזרח.

איתן ופרידמן סבורים, שבית המשפט העליון אינו רשאי לעסוק בנושאים אלה. האמנם? בתי משפט במדינות דמוקרטיות ביטלו חקיקה שעוסקת בהגירה ובאזרחות בשל פגיעתה בזכויות אדם. אפילו בית המשפט העליון של יפן, מן הדמוקרטיות המסורתיות והשמרניות בתבל, עשה זאת בשבוע שעבר.

חקיקת האזרחות ביפן נותנת משקל מכריע למסגרות משפחתיות "לגיטימיות". ילד, שאביו יפני ואימו אינה יפנית, רוכש אזרחות אם אביו הכיר בהורותו בטרם הלידה. הכרה בהורות לאחר הלידה, אם ההורים נשואים זה לזה, מאפשרת לילד לבקש להתאזרח. ואולם, אב יפני שאינו נשוי לאם, אשר מכיר בהורותו רק לאחר לידת הילד - אינו יכול להקנות לילדו אזרחות יפנית.

כאשר הותקפה חוקתיות ההסדר שבחוק האזרחות מאן בית המשפט להתערב. במקרה שנדון בשנת 1996, הוכרה אחותה הצעירה של העותרת על ידי האב יום לפני שבאה לאוויר העולם, ולכן קיבלה אזרחות יפנית, בעוד שהעותרת, שהוכרה רק לאחר לידתה, נותרה בלא אזרחות. בית המשפט סרב לצאת חוצץ נגד המסורת החברתית והמשפטית, ולבטל סעיפים מפורשים בחוק האזרחות המבחינים בין ילדים "לגיטימיים" לבין ילדים "בלתי לגיטימיים". כך ארע גם במקרים נוספים.

במקום לבטל את החוק עשה בית המשפט העליון של יפן במהלך השנים מאמץ להקנות לו פרשנות, שתאפשר לילדים לרכוש אזרחות. במקרה אחד, שנדון בשנת 1995, הוכרה הזכות לאזרחות של ילד אסופי, שנולד על ידי אם שאינה יפנית, וננטש מיד לאחר לידתו. בית המשפט העליון ביכר פרשנות תכליתית על פרשנות דווקנית, והורה להעניק לילד אזרחות מן הטעם שתכלית חוק האזרחות היא לצמצם ככל האפשר תופעות של מחוסרי אזרחות. מקרה אחר, שנדון בשנת 1997, עסק באזרחית קוריאנית שנישאה לאזרח יפני וילדה במהלך הנישואין ילד לאזרח יפני אחר. בן הזוג (ולא האב הביולוגי) הכיר בהורות והילד רכש אזרחות. לימים התגרשו בני הזוג, ובן הזוג לשעבר זכה בסעד הצהרתי, שהכריז כי אינו אביו של הילד. בתוך שבועיים הכיר האב הביולוגי בהורותו. הילד עתר לבית המשפט בדרישה להכיר בו כמי שזכאי לאזרחות אוטומטית מכוח העובדה שנולד להורה יפני. בית המשפט העליון קיבל את הטענה, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, האב הביולוגי היה מכיר בילד טרם לידתו אלמלא טען בן הזוג לשעבר לאבהות, וקבע כי רצוי שרכישת האזרחות היפנית תושלם קרוב ככל האפשר למועד לידתו של הילד.

הפרשנות התכליתית של בית המשפט הועילה במידה מוגבלת ורק במקרים מיוחדים. מאות ילדים, שהחוק חל על עניינם במובהק, הפכו למחוסרי אזרחות.

בשבוע שעבר קיבל בית המשפט העליון של יפן את עתירותיהם של עשרה ילדים לאבות יפנים ולאימהות פיליפיניות, שאינם נשואים זה לזה. האבות לא הכירו בהורותם לפני לידת הילדים. נפסק, שלטיב הקשר הזוגי בין ההורים אין דבר עם אזרחותם של הילדים, וכי שלילת האזרחות מן הילדים מפרה את הזכות לשוויון. בית המשפט הפך את ההלכה, ביטל את החוק, והורה להקנות לילדים אזרחות.

כן, כן, אפילו ביפן, מיכאל איתן, אפילו ביפן, דניאל פרידמן.

תודה לנעם פלג על ההפנייה לידיעה על פסק הדין

מבט ממזרח על חגיגות איחוד ירושלים

לאחר כיבוש ירושלים המזרחית ב-1967 הקנתה ישראל לתושבים הפלסטינים, שהתגוררו בשטח שסופח לישראל, תושבות קבע. לתושבים הפלסטינים לא היתה ברירה של ממש. משמעות הסירוב לקבל את המעמד היתה שלילת הזכות להמשיך ולהתגורר בבתיהם וסיכון בגירוש. על מנת להפוך לאזרחים על תושבי ירושלים המזרחית להגיש מיוזמתם בקשה מיוחדת ולהישבע אמונים למדינת ישראל. מעטים נאותים לכך. כך נולד מעמדם המעוות של תושבי ירושלים המזרחית: תושבי ישראל בעל כורחם.

המשפט הבין-לאומי והקהילה הבין-לאומית אינם מכירים בסיפוח החד-צדדי של ירושלים המזרחית ובתוקפם של המהלכים שעשתה ישראל להחלת ריבונותה באזור זה, ורואים בו שטח כבוש. אף כל המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל אינן מכירות בסיפוח. חרף רוממות "אחדות העיר" בגרונם של מקבלי ההחלטות בישראל, הרי שגם ישראל מכירה בפועל בכך שתושבי ירושלים המזרחית אינם שונים מתושבי הגדה המערבית, ואף מעודדת את זיקתם לשטחים הכבושים ולרשות הפלסטינית. הדברים באים לידי ביטוי מפורש בהסכמי אוסלו, בהם הכירה ישראל בזכותם של תושבי ירושלים המזרחית לבחור ולהיבחר בבחירות לראשות הרשות הפלסטינית ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בפועל השתתפו תושבי ירושלים המזרחית בכל מערכות הבחירות שהתקיימו עד היום ברשות הפלסטינית.

מדינת ישראל רוצה "ללכת עם ולהרגיש בלי": חפצה בשטח אך לא בתושביו. מאז סיפוח ירושלים המזרחית סימנו להן ממשלות ישראל כיעד השגת רוב יהודי בירושלים תוך דחיקת תושביה הפלסטינים של העיר אל מחוצה לה. כדי להשיג מטרה זו נוקטת ישראל במדיניות של אפליה מכוונת בתחומים שונים. תושבי ירושלים המזרחית מופלים לרעה בכל הקשור למדיניות התכנון והבנייה ולהשקעות בתשתיות פיזיות ובשירותים הממשלתיים והעירוניים - רווחה, תעסוקה, חינוך, דואר, מים, ביוב, תברואה, כבישים ומרחבים ציבוריים. ירושלים המזרחית היא עניה ומוזנחת. דומה, כי הדרך הבוטה ביותר בה פועלת ישראל היא שלילת הזכויות האזרחיות מתושבי ירושלים המזרחית.

ישראל מתייחסת אל תושבי ירושלים המזרחית כאל זרים, שאת מעמדם אפשר לשלול כעניין שבשגרה. התושבים הפלסטינים נאלצים לשוב ולהוכיח את תושבותם בעיר בפני משרד הפנים ובפני המוסד לביטוח לאומי, המנהלים חקירות ובדיקות, שכל תכליתן להפקיע את תושבותם בגין מגורים מחוץ לתחום, בו חלים "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה". מי שהתגוררו מספר שנים מחוץ לישראל (אפילו בשטחים הכבושים), ומי שרכשו מעמד של קבע במדינה אחרת, עלולים לאבד את תושבותם, ועימה את זכותם לשוב למולדתם. "הטרנספר השקט" מתרחש לא אחת באופן שרירותי, ללא הודעה מוקדמת וללא מתן זכות טיעון, ומתגלה רק בדיעבד, אגב הגשת בקשה לקבלת שירותים.

על פי נתונים שמקורם במשרד הפנים, מאז שנת 1967 ועד לשנת 2006 הפקיע משרד הפנים את מעמדם של למעלה מ-8,200 תושבים פלסטינים. בשנת 2006 לבדה הפקיע משרד הפנים את תושבותם של 1,363 איש. העלייה החדה במספר ביטולי התושבות נומקה כ"שיפור תהליכי עבודה ובקרה של המשרד". במלים אחרות, לדידו של משרד הפנים "התייעלות" אין פירושה מתן שירות טוב יותר לרווחת התושבים, אלא לכידת כמה שיותר פלסטינים ברשתה של מדיניות הפקעת התושבות.

לשכת משרד הפנים בירושלים המזרחית הפכה סמל לשירות מחפיר ובלתי נסבל. העומס בלשכה הוא עצום, והטיפול בפניות נמשך חודשים ארוכים ובמקרים רבים שנים ארוכות. התושבים נאלצים להמתין בתור ארוך (חרף העברתה של הלשכה למשכן חדש), ולא פעם גם אלה שזוכים להיכנס אל הלשכה, נשלחים מבלי שיקבלו שירות. רבים מן הפונים בבקשה לשירות נאלצים להסתייע בעורכי דין, ורבים נאלצים לפנות לבית המשפט, על מנת לקבל את מבוקשם.

עבור שירותים בסיסיים כמו הסדרת מעמדם של ילדים ורישומם נגבות אגרות בשיעור של מאות שקלים חדשים, והמבקשים נדרשים להמציא אין ספור מסמכים. ילדים רבים נותרים ללא מעמד, ללא זכויות סוציאליות וללא ביטוח בריאות. עבור הסדרת מעמדם של בני זוג גובה משרד הפנים אגרה בשיעור שגבוה מ-2,500 שקלים חדשים - כפול משיעור האגרה שנגבית מאזרחים.

החוק הגזעני, האוסר על הקניית מעמד של קבע בישראל לתושבי השטחים הכבושים, פוגע אנושות בתושבים הפלסטינים של ירושלים המזרחית, שעבורם תושבי הגדה המערבית הם הפוטנציאל הטבעי ביותר להקמת משפחה. גם ילדים נפגעים מן החוק באופן חמור. בשל הזיקה ההדוקה לגדה נרשמים לא פעם ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית עם לידתם במרשם של הרשות הפלסטינית. כיוון שכך הם נחשבים על ידי משרד הפנים לתושבי השטחים הכבושים, שאינם זכאים לרכוש מעמד של קבע בישראל.

בשולי התחום המוניציפאלי של ירושלים מתגוררים תושבים פלסטינים רבים שמעמדם לא הוסדר. לכל אורך השנים שמרו על זיקה לגדה המערבית. הקמת גדר ההפרדה ניתקה אותם ממרכז חייהם בגדה, וכלאה אותם בתחום ירושלים המזרחית ללא מעמד. בחודש אוקטובר 2007 קיבלה ממשלת ישראל החלטה, ולפיה תושבים אלה לא יוכלו לרכוש מעמד של קבע בישראל, אלא לכל היותר היתרים זמניים מרשויות הצבא. הגשת הבקשות להיתרים כרוכה בביורוקרטיה מסובכת ויקרה. מי שמקבלים היתרים רשאים ללון בבתיהם, ואולם הם אינם רשאים לעבוד בירושלים או לנהוג בה, ואינם זכאים לשירותי חינוך ובריאות ולשירותים סוציאליים. הקמת הגדר והחלטת הממשלה יצרו באופן קבוע גטאות של מצוקה נוראה, בהם מתגוררים תושבים פלסטינים כזרים בבתיהם שלהם.

בכל פעם שתושב ירושלים המזרחית, המחזיק ברישיון לישיבת קבע בישראל, מעתיק את מגוריו למקום אחר ברחבי הארץ, אין משנים את רישום מענו במרשם האוכלוסין, ומתנים את שינוי הרישום בהליך לבירור מרכז חייו במקום מגוריו החדש. הבירור נמשך תקופה ממושכת מאוד, במהלכה עלול התושב לאבד את יכולתו לקבל שירותים ממשרד הפנים (כמו קבלת תעודת זהות ורישום ילדים) ומן הרשויות האחרות (שירותים מן הביטוח הלאומי, כמו קבלת גמלאות, ומרשויות מקומיות, כמו רישום ילדים לבתי ספר). על ידי התשה ביורוקרטית, שלילת זכויות ומניעת האפשרות לקבל שירותים מבקש משרד הפנים להקשות על תושבי ירושלים המזרחית להעתיק את מגוריהם לתחומי ישראל.

תושבי ירושלים המזרחית לא היגרו לישראל. ישראל כפתה את נוכחותה עליהם. כל עוד ירושלים המזרחית מצויה בשליטת ישראל, היא אחראית לרווחתם של התושבים ולהגנה על זכויותיהם. היא אינה רשאית להפקיע את תושבותם ולגרשם ממולדתם, אינה רשאית להמשיך להתנכל להם ולילדיהם ואינה רשאית להתעמר בהם באמצעים ביורוקרטיים.

גרסה מקוצרת של הדברים פורסמה ב-ynet ב-20.5.2009

קולט אביטל, חוק וילנאי ומעצר ילדים

ביום 19.5.2008 עברה בכנסת בקריאה ראשונה הצעת החוק למניעת הסתננות, המכונה "חוק וילנאי". את החוק מקדמת הממשלה, בה חברה מפלגת העבודה, באמצעות שר הביטחון, אהוד ברק, וסגנו, מתן וילנאי. נוסף על כך שהצעת החוק כוללת הוראות דרקוניות בדבר מעצרם וגירושם של פליטים ומבקשי מקלט באשר הם, היא פוגעת באוכלוסיה רגישה וחלשה במיוחד – ילדים – ומפקירה אותה להסדרי המעצר שבחוק.

בין 20 חברי הכנסת שהצביעו בעד הצעת החוק בקריאה ראשונה הייתה חברת הכנסת קולט אביטל ממפלגת העבודה. חברת הכנסת אביטל זנחה, כך נראה, את העקרונות בהם דבקה עד לאחרונה. אביטל הייתה אחת מחברי הכנסת שחתמו על הצעת חוק זכויות הפליט, שהוגשה בשנה שעברה על ידי חברי הכנסת דב חנין ואופיר פינס. ואולם, כעת היא תומכת בהצעת חוק שתהפוך את חייהם של פליטים ומבקשי מקלט בישראל לגיהינום.

חברת הכנסת אביטל ידועה ברגישותה לעניינם של ילדים חסרי מעמד בישראל. לפני כשנתיים כתבה מאמר מרגש על ילדים חסרי מעמד, בו שפכה קיתונות של רותחין על יחסה של מדינת ישראל לילדים חסרי מעמד. אביטל כתבה במאמרה: "ההתעללות המכוונת של רשויות המדינה בילדים אלה היא דבר בלתי נתפס ובלתי מוסרי. ... יש בה משום גרימת נזק ממשי לאותם ילדים, שמהם דורשת מדינת ישראל לשלם את מלוא המחיר על בחירות שעשו הוריהם וכך מתממש, במלוא כיעורו, הפתגם הידוע 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה'".

אך הרגישות לילדים נגמרת היכן שמתחיל מעצרם של ילדים אפריקאיים מבקשי מקלט. בהתאם לחוק וילנאי, בו תמכה אביטל, ייעצרו מאות ילדים מבקשי מקלט. חוק וילנאי יכשיר, למעשה, תחת מטריה משפטית חדשה, מצב דומה לזה הקיים כבר היום, אך חמור ממנו. כמאה ילדים מבקשי מקלט (ילדים בני אפס, שנולדו במעצר, ועד ילדים בני שמונה עשרה) כלואים היום באגף המכונה "סהרונים" בכלא "קציעות". זהו אגף כליאה של אוהלים, מוקף גדרות ומנוהל על ידי אנשי שירות בתי הסוהר, בו הילדים חשופים לפגעי הקור בחורף של הנגב ולחום בלתי נסבל בקיץ. באגף כליאה זה הם מוחזקים בתנאים לא תנאים, הם אינם זוכים בו לחינוך ראוי או לתמיכה נפשית, ולכל אחד מהם מספר אסיר שעל פיו הוא מזוהה. בשל פשעם – כניסה שלא כדין לצורך בקשת מקלט בישראל – הם מוחזקים פרקי זמן בלתי מוגדרים ובלתי מוגבלים, אף שלא מתקיים הליך לגירושם.

חוק וילנאי אינו עורך הבחנה בין ילדים למבוגרים. זאת להבדיל מן החקיקה הישראלית הפלילית הקיימת, הקובעת הוראות מעצר מיוחדות ומותאמות לילדים. בצו מינהלי של קצין צה"ל יוחזקו, לפי חוק וילנאי, מאות ילדים בתנאים איומים באוהלים בלב המדבר. בעוד שהיום ניתן לשחרר ילדים אלה בתנאים מסוימים, לאחר שיעבור חוק וילנאי לא ניתן יהיה לעשות זאת, שכן כמעט כל הילדים הם אזרחי סודן, אשר לא ניתן לגרשם למדינת מוצאם. חוק וילנאי קובע מפורשות שאזרחי מדינות שהשב"כ סבור כי מתקיימת בהן פעילות המסכנת את בטחון המדינה לא ישוחררו בשום תנאי, וסודן היא מדינה כזו. קביעה זו חלה על ילדים כמבוגרים. הילדים הסודניים, לפי חוק וילנאי, בו תומכת חברת הכנסת אביטל, הם כולם סכנה לביטחון המדינה, וככאלה יימקו באוהליהם שבין גדרות התיל.

על שורת הדין ועל מתווה למעמד של קבע

תושבת ירושלים המזרחית היא האפוטרופוסית של נכדתה. הילדה, כיום בת ארבע עשרה, גדלה בבית סבתה וסבה מאז היתה בת חצי שנה. בשנת 2004 פנתה הסבתא למשרד הפנים בבקשה להקנות לנכדתה את מעמדה שלה: רישיון לישיבת קבע. הוראות הדין בעניין זה ברורות: תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל קובעת, שילד שנולד בישראל ואינו יהודי או צאצא ליהודי, יקבל את מעמד הוריו או את מעמד האפוטרופוס שלו.

משרד הפנים לא השיב לבקשתה של הסבתא ולפניותיה החוזרות. בשנת 2006 הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. משרד הפנים והפרקליטות ביקשו שוב ושוב אורכה כדי להשיב לעתירה, ביזו את החלטות בית המשפט, ולא מסרו את תשובתם במועדים שנקבעו, על פי בקשתם. רק בחודש נובמבר הודיעו לבית המשפט, כי "הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים" החליטה להקנות לילדה "לפנים משורת הדין" רישיון ישיבה ארעי למשך שנתיים, שבסופן ישוב משרד הפנים וישקול את עניינה.

השופטת יהודית צור קיבלה השבוע את העתירה, שהוגשה מטעם המוקד להגנת הפרט, והורתה למשרד הפנים להקנות לילדה רישיון לישיבת קבע, כמעמדה של סבתה.

פסק דין מחדד שני היבטים בפעילות משרד הפנים, שראויים לתשומת לב: מתן החלטות "לפנים משורת הדין" חרף הוראות הדין והעדר מתווה לקבלת מעמד של קבע.

משרד הפנים והפרקליטות נוהגים כעניין שבשגרה לציין בתשובותיהם לבתי המשפט, כי החלטות בעניינים של כניסה ושל מעמד ניתנו "לפנים משורת הדין", וזאת גם במקרים בהם הוראות הדין עומדות במובהק לימינו של המבקש. השופטת צור מבהירה בפסק הדין, כי החלטה בעניינה של הקטינה "לפנים משורת הדין", שעה שהדין ברור, אינה יכולה לעמוד.

יתרה מזו, כדי לחמוק מביקורת שיפוטית, מחד גיסא, ולהשאיר בידיו את האפשרות שלא לתת מעמד של קבע, מאידך גיסא, משרד הפנים נוהג להודיע לבתי המשפט בעתירות בעניינים של מעמד, כי החליט להקנות לעותר מעמד ארעי, וכי ישוב ויבחן את עניינו בעתיד. השופטת צור מורה להקנות לילדה רישיון לישיבת קבע גם משום שהעדר מתווה למעמד של קבע הוא פסול:

"בהתנהלות המשיב בעניינה של הקטינה נפל פגם מהותי המחייב התערבות של בית המשפט. עד להגשת העתירה בפני חלפו כשנתיים ימים מאז הגישו העותרים את בקשתם בצירוף כל המסמכים הנדרשים להוכחת כנות הקשר בין האפוטרופוסית לקטינה ונחיצות המשך הקשר ביניהם לטובתה. המשיב לא טרח להשיב לפניות העותרים ולא קיבל כל החלטה בעניינה של הקטינה. גם הגשת העתירה וההחלטות חוזרות ונשנות של בית המשפט לא הועילו כדי לזרז את הטיפול בעניינה של הקטינה ולהביא להחלטה המיוחלת. רק כיום, בחלוף כשלוש שנים מאז הגשת הבקשה, התקבלה החלטה בעניינה של הקטינה... לא ניתן לקבל מצב דברים שבו ללוח הזמנים הנוגע לבחינת הבקשה אין כל גבולות, כפי שארע במקרה זה... בחלוף שלוש שנים בהם היה בידי המשיב לבחון ולבדוק את הבקשה ביסודיות וכאשר אין כל מחלוקת בנוגע לתשתית העובדתית והכנות של בקשת העותרים, אין כל הצדקה להותיר את הקטינה במצב מתמשך של חוסר ודאות. אין מדובר בענין טכני ופורמלי חסר חשיבות וההליכים המתמשכים שארעו במקרה זה בעניינה של הקטינה – גם לאחר הגשת העתירה – מעידים על כך."