יש שופטים בניירובי

יש שופטים בניירובי, והם אמיצים יותר ומכירים את דיני הפליטים הרבה יותר טוב מהשופטים בירושלים.

ביום שישי האחרון פורסם פסק דינו של בית המשפט בקניה בעניין החלטת ממשלת קניה לאסוף את כל מבקשי המקלט מן האזורים האורבניים במדינה ולתקוע אותם במחנות פליטים, שמהם אסור יהיה להם לצאת ללא אישור.

בשטחה של קניה נמצאים היום כ-600,000 מבקשי מקלט. בסוף שנת 2012 ממשלת קניה פרסמה הודעה, בה נמסר כי מבקשי מקלט לא יוכלו להתגורר עוד בערים, כי לא יתאפשר רישום שלהם בערים, וכי עליהם לעבור למחנות פליטים. בתחילת שנת 2013 הרשויות הודיעו שרשויות הביטחון ירכזו 18 אלף מבקשי מקלט באצטדיון, בו יוחזקו פרק זמן של עד יומיים, ואז יועברו למחנות הפליטים.

ארגון זכויות אדם ומספר מבקשי מקלט הגישו עתירה נגד החלטת הרשויות, ובית המשפט נתן צו ביניים האוסר על מימוש הצעדים עליהם הוכרז עד להכרעה בעתירה (אצלנו בית המשפט העליון מאפשר מעצר מינהלי של למעלה מ-2,000 גברים, נשים וילדים, ואינו ממהר להכריע בשאלת חוקתיות החוק למניעת הסתננות. לא היה עולה על דעתו להקפיא את השימוש בחוק עד להכרעה).

אנו מסוגלים לדמיין את מקבילתה הקנייתית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עומדת, כשכוס משקה קפוא בידה, ומפצירה בממונים עליה לאמץ צעדים משוקצים שונים כדי לאמלל את מבקשי המקלט ולהרתיעם מלבוא לקניה. אנו מסוגלים לדמיין פרקליטה קנייתית עומדת בבית המשפט וצווחת שכולם מסתנני עבודה, הם אינם פליטים, שקניה היא בכלל המדינה המפותחת היחידה, שיש לה גבול יבשתי משותף עם סומליה ואתיופיה (מהן מגיעים רוב מבקשי המקלט לקניה), ושהאמצעי הדרקוני שננקט נועד למנוע השתקעות "מסתננים" בערי קניה.

בית המשפט של קניה לא קיבל את טענות רשויות המדינה, וקבע כי ההכרזה על ריכוז כל מבקשי המקלט במחנות פליטים אינה חוקית. הוא עמד על כך שבהתאם לסעיף 26 לאמנה בדבר מעמדם של פליטים, מובטח למבקשי מקלט חופש תנועה, ושתיחומם במחנות פליטים מהווה הפרה הן של האמנה והן של החוקה של קניה. בנוסף, הוא הסביר שההעברה הכפויה למחנות הפליטים עלולה לעודד מבקשי מקלט לשוב למדינותיהם. "חזרה מרצון" כזו שמתומרצת על ידי הרשויות בקניה, פסק בית המשפט העליון, מהווה הפרה של עקרון איסור הגירוש (non-refoulement), הקבוע באמנת הפליטים.

פסק הדין מבהיר במידה רבה את הפרובינציאליות בה לוקים משרד הפנים והפרקליטות בישראל. באין-ספור הליכים משפטיים טענו פרקליטים כי "ישראל היא המדינה המערבית היחידה שיש לה גבול יבשתי משותף עם אפריקה". קשה שלא לפרוץ בצחוק כששומעים את פרקליטות המדינה מציגה את ישראל כמדינה "מערבית", אבל מילא. החלק המגוחך יותר של הטיעון הוא הבורות שממנה נובעת התייחסות כוללנית ל"אפריקה", אותו גוש שחור ואחיד, לשיטת המדינה, שנמצא אי שם מעבר למצרים.

באפריקה יש מדינות שונות מסוגים שונים. משרד הפנים ופרקליטות המדינה משוכנעים שישראל היא המדינה ה"מערבית" היחידה באזור, ושכל יתר מדינות אפריקה מתבוססות בפיגור חברתי וכלכלי, ולכן רק טבעי שכל אפריקה תרצה לבוא אלינו. תעשו לנו טובה. די להסתכל על הכלכלה המתפתחת של קניה, למשל. מסתבר שגם קניה רואה עצמה "יחידה במינה באזור", הן בשל הפיתוח הכלכלי הטוב ממדינות אחרות באזור והן בשל מצבה הגיאו-פוליטי. וכעת גם די להסתכל על פסיקת בית המשפט שלה.

אצלנו, בתי המשפט מנהלים ריקוד איטי שאינו מוביל לשום מקום עם דיני הפליטים, ומשגל נסוג עם הליכים משפטיים שמעלים שאלות עקרוניות וקשות. בתי המשפט בישראל לא מכריעים על בסיס דיני הפליטים אלא על בסיס תחושות בטן. כשהם כבר מעזים להתמודד עם דיני הפליטים הבינלאומיים, התוצאה היא בסופו של דבר פסיקה שיש בה הרבה "מחד... ומאידך..." ללא אומץ לקבוע מהו הדין ולומר אמירות מפורשות שיחייבו את המדינה לנהוג באופן מסוים. לעומתם, בית המשפט של קניה הראה שהוא מסוגל לנתח בצורה מרשימה למדי את דיני הפליטים במשפט הבינלאומי, לקבל החלטות אמיצות ואף להתמודד עם הממשלה בסוגיות לא פשוטות, שיש להן השלכות נרחבות גם על תושבי המדינה וגם על זכויותיהם הבסיסיות של מבקשי מקלט.

האם זה יכול לקרות גם אצלנו? אשרי המאמין.

הנה חתול מקניה.

הומואיות עם אישיות פסיכופטית

לפני שבועות ספורים בית המשפט העליון בארה"ב קבע בפסק הדין בעניין וינדזור, כי סעיף 3 לחוק המכונה DOMA, שמנע הכרה בנישואי בני זוג מאותו המין לצורך זכויות שמעניק הממשל הפדראלי, אינו חוקתי ובטל. יומיים לאחר מכן כבר שמענו שרשויות ההגירה העניקו לראשונה מעמד לבן זוג הנשוי לאזרח ארה"ב. כן, בארה"ב, בניגוד לישראל ולרוב מדינות אירופה, זכויות הגירה מוענקות רק במקרים של נישואי בני זוג, ולא כאשר מדובר בידועים בציבור. כל עוד נאסר על הממשל הפדראלי ב-DOMA להכיר בנישואין, נחסמה דרכם של בני זוג להטב"קים להגר לארה"ב ולחיות עם בנות או בני זוגן. כעת, מי שמוכנים להיכנס למוסד הנישואין המאובן, יכולים לקבל מעמד. ובינינו, מאובן ובעייתי ככל שיהיה, מדובר במחיר לא גבוה במיוחד כדי לקבל מעמד בארה"ב.

אלא שיש מי שעדיין מתעקשים להילחם מלחמות מאסף. במאמר דעה שפרסם ביום רביעי האחרון בניו יורק טיימס, הסביר שר המשפטים לשעבר, אלברטו גונזלס, מדוע גם לאחר פסיקת בית המשפט העליון אין מקום לאפשר לאזרחי ארה"ב להקנות מעמד לבני זוגם בני אותו המין. לטענת גונזלס, ששימש בתפקידו תחת ממשל בוש את צ'ייני, גם לאחר פסיקת בית המשפט העליון, את המונח "spouse" שבחקיקת ההגירה של ארה"ב יש לפרש כבני זוג נשואים בני המינים השונים.

גונזלס מגיע למסקנה זו תוך היסמכות על פסק דין אדאמס, שניתן על ידי אחד מבתי המשפט הפדראליים לערעורים לפני יותר מ-30 שנים. באותו מקרה נדחתה בקשתם של אזרח אמריקאי ובן זוגו הזר (שהצליחו באופן לא ברור להשיג רישיון נישואין ממדינת קולורדו) להסדיר את מעמדו של בן הזוג. לשיטתו, כיוון שפסיקה זו מעולם לא נהפכה, היא עדיין תקפה. אך נראה שגונזלס פשוט לא הפנים את השינוי שפסיקת בית המשפט העליון חוללה. בפסק דין אדאמס משנת 1982 בית המשפט לערעורים קבע שהביטוי "spouse" מתייחס לבני זוג נשואים, ושהמונח "נישואין" משמעו מערכת יחסים בין גבר לאישה. אלא שההגבלה של מונח זה ליחסים בין גבר לאישה היא בדיוק מה שנפסל לפני כמה שבועות על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין וינדזור.

פסק דין אדאמס, שעליו מתבסס גונזלס במאמר הדעה, סומך את מסקנתו כי חוקי ההגירה אינם חלים על בני זוג מאותו מין בין השאר על פרשנות חוק ההגירה האמריקאי, שהייתה מקובלת אז, לפיה הומוסקסואליות היא עילה לשלילת זכותו של אדם להיכנס לארה"ב. זאת תוך הפנייה לפסק דין של בית המשפט העליון משנת 1967, פסק דין בוטילייר, שקבע כי סמכותן של רשויות ההגירה לסרב להכניס אדם עם "אישיות פסיכופטית" (באנגלית "afflicted with a psychopathic personality" שהופיע בסעיף 212 לחוק ההגירה האמריקאי באותה תקופה), משמעה כי אין להכניס לארה"ב הומואים, משום שהם, כמובן, בעלי אישיות פסיכופטית.

ברור שאיש משמרני ממשל בוש לשעבר, אפילו אלברטו גונזלס, לא היה מעלה על דעתו לטעון היום שחוק הנוקב בביטוי "אדם עם אישיות פסיכופטית" מתייחס ללהטב"קים. אלא שאת מה שאי אפשר לומר במפורש היום, גונזלס עושה באמצעות רטוריקה שעניינה הוא הזכות הרחבה של הקונגרס להטיל מגבלות על הגירה. אולם ברגע שהוא מבסס את מסקנתו המשפטית על אותה פסיקה עתיקה הוא חושף את הסיבה האמיתית העומדת, כנראה, ביסוד הגישה המשפטית שהוא נוקט בה.

הרפובליקאים לא שמחים. תודה לאל שגונזלס כבר אינו שר המשפטים.

הנה חתול.

מדריך לפליטה הלסבית: כך תעמדי במבחן הדילדו

כשאוסקר ויילד כתב את המסה "האמת של המסכות" על המשמעויות המטאפיסיות של ביגוד ואביזרים במחזותיו של שייקספיר, הוא ודאי לא תיאר לעצמו שלסביות, המבקשות מקלט באנגליה בשל רדיפה במדינות מוצאן, תצטרכנה לגלות בקיאות בכתביו כמו גם באביזרים מסוג אחר, שספק אם נעשה בהם שימוש במחזות שייקספירים. אלא שמסתבר שלאחרונה חוסר בקיאות ביצירותיו או באופן השימוש בדילדואים עלול להביא לשליחת לסביות אל מותן.

נחזור שני צעדים לאחור. מערכת המקלט של אנגליה נחשבת לקשוחה יחסית למערכות מקלט רבות ב"מערב" (מיותר לציין, כמובן, שבהשוואה למערכת המקלט של מדינת ישראל היא חלומה של כל מבקשת מקלט - בשנה שעברה עמדו שעורי ההכרה בפליטים באנגליה על 25.1% או 5,461 במספרים מוחלטים, לעומת פחות מ-0.1% בישראל). להבדיל מישראל, בה לא הוכר עד היום אף אדם כפליט על רקע רדיפה על בסיס נטייה מינית או זהות מגדר, לא מעט מבקשי מקלט הוכרו על רקע זה באנגליה. אולם, עד שנת 2010, מבקשי מקלט שטענו לרדיפה על רקע נטייה מינית או זהות מגדר נאלצו לעמוד במבחן שתוצאותיו הן שרירותיות לחלוטין. מבקשי מקלט שטענו לרדיפה על רקע נטייה מינית נדרשו להוכיח, בין השאר, כי אם במדינת מוצאם יוכלו להסתיר את נטייתם המינית ולהימנע מרדיפה, דרישת ההסתרה בעניינם האינדיבידואלי היא "בלתי סבירה". רק במקרים בהם ההסתרה אינה סבירה הסכימו רשויות המדינה להכיר באדם כפליט. המבחן כונה על ידי רבים "מבחן אנה פרנק" - באלו נסיבות סביר או לא סביר לדרוש מאנה פרנק להסתתר בעליית הגג כדי להימנע מרדיפה?

כל זה השתנה בשנת 2010, כשבית המשפט העליון הבריטי (לשעבר בית הלורדים) פסל את המבחן האמור. בפסק דין שעסק במבקש מקלט איראני ובמבקש מקלט קמרוני, נקבע כי אין להציב בפני מבקשי מקלט חובה להסתיר את נטייתם המינית על מנת להימנע מרדיפה. בית המשפט קבע באותו עניין שגם אם ההנחה היא שאדם שיגורש לא יירדף משום שהוא צפוי לחיות "בדיסקרטיות", אין בכך כדי להביא לדחיית בקשת המקלט שלו.

המבחן החדש להכרעה בבקשות מקלט על רקע נטייה מינית, שבית המשפט העליון יצר, אינו נקי מקשיים, אך לכך ניאלץ להקדיש פוסט אחר ולא ניכנס כאן לפרטיו של מבחן זה. נאמר רק שגם המבחן החדש סב על ציר של הבחנות דיכוטומיות בין "ארון" ל"חשיפה" ובין "דיסקרטיות" שמקורה ברדיפה ל"דיסקרטיות" שמקורה ב"טעמים חברתיים או משפחתיים אחרים". הוא נוקט בהבחנות נוספות שספק אם מייצגות את החוויות של מיעוטים מיניים נרדפים או של גורמים רודפים. אבל על כל אלה (אולי) בפעם אחרת.

למרות הקשיים שהמבחן החדש מציב, פסק הדין שיפר באופן משמעותי את מצבם של מי שמבקשים מקלט על רקע נטייה מינית או זהות מגדר, ועקר את הרעיון לפיו אדם שיכול להימנע מרדיפה על ידי הסתרה צריך לעשות זאת, ואינו זכאי למקלט. אחד הקטעים המשעשעים בפסק דינו של הלורד הופ הוא הפסקה בה הוא כותב (בתרגום חופשי): "ממש כשם שגברים הטרוסקסואלים חופשיים ליהנות ממשחקי רוגבי, משתיית בירה ומדיבור עם חבריהם על בנות, כך גברים הומוסקסואלים חופשיים ליהנות ממופעי קיילי, לשתות קוקטיילים צבעוניים ואקזוטיים ולדבר על בנים עם חברותיהם הסטרייטיות". כותבים חסרי הומור אחדים ביקרו אמנם את "מבחן קיילי מינו" כסטריאוטיפי וכמבחן שאינו מתיישב עם הראציונלים של דיני הפליטים (כך, למשל, מאמרו הרציני עד אימה של ג'יימס הת'אווי, Queer Cases Make Bad Law). אך ברור שמדובר בהמחשה של הזכות המוגנת אליה פסק הדין מתייחס - הזכות לחיות באופן פתוח וחופשי ולהתנהג גם באופן שאינו מתיישב בהכרח עם מה שנתפש כהתנהגות הטרונורמטיבית. מעבר לכך, ברור שלפחות בחלק מן המקרים רדיפה אינה תוצאה של אקטים מיניים שאדם מבצע אלא של התנהגות חברתית שאינה מתיישבת עם התפקיד המגדרי המצופה ממנו.

אך לאחרונה הסתבר שלאחר שבית המשפט העליון הרחיב את זכותם של להטבק"ים למקלט, הרשויות הבריטיות מחפשות דרכים לצמצם את מספר הזכאיות. "מבחן הדיסקרטיות", שהוחלף ב"מבחן קיילי מינו", הוחלף כעת ב"מבחן הדילדו".

במחקר, המבוסס על ראיונות עם מבקשות מקלט לסביות, שפרסמה לאחרונה קלייר בנט מאוניברסיטת סאות' האמפטון בבריטניה, עולה ש"מבחן הדילדו" זוכה לפופולריות רבה. על מנת להוכיח כי הן לסביות, מבקשות מקלט נתבקשו על ידי פקידי הגירה ועל ידי שופטי הגירה לספר באלו צעצועי מין הן משתמשות. מבקשת מקלט מפקיסטן התבקשה על ידי שופט הגירה לספר לאלו מועדונים היא יוצאת, והוא אף פקפק בהיותה לסבית לאחר שסיפרה שאינה משתתפת במצעד הגאווה. מבקשת מקלט מאוגנדה נשאלה שאלות אודות כתבי אוסקר ויילד, למבקשת מקלט מג'מייקה נאמר שהיא "לא נראית לסבית", ועוד ועוד.

אגב פרקטיקות מרנינות לבחינת נטייה מינית, עד לאחרונה נהגה צ'כיה להעריך את אמינותם של מבקשי מקלט שטענו כי הם הומואים באמצעים פאלומטריים - חיבור איבר מינם למכשיר המודד שינויים בזרימת הדם בתגובה לתמונות פורנוגרפיות של נשים ושל גברים.

הנה חתולה.

רפורמה

משהו מתחולל שם. המפלגה הרפובליקנית התחילה להבין שללא קולות ההיספאנים לעולם לא תצליח לחזור לשלטון. כך הולכת ונולדת לה רפורמה בחקיקת ההגירה של ארה"ב.

בתחילת השבוע, ברגע נדיר של שיתוף פעולה (אינטרסנטי, כמובן, לא אידיאולוגי, אבל שיהיה) בין ארבעה סנאטורים רפובליקנים וארבעה סנאטורים דמוקרטיים, הוצגה הסכמה על קידום משותף של חקיקה שתיצור מסלול התאזרחות למהגרים השוהים בארה"ב ללא היתר ושתאפשר להסדיר את מעמדם של 11 מיליון "שוהים שלא כדין".

במקביל, לפני מספר שעות נשיא ארה"ב אובמה נשא נאום בתיכון בנבאדה, כשרבים בקהל הם נערים ונערות השוהים בארה"ב שלא כדין, בו הציג תכנית משלו לרפורמה בהגירה. הוא הזכיר שכל קבוצת מהגרים שאי פעם הגיע לארה"ב נתפשה כאיום אך התגלתה כברכה, ושמהגרים רבים השתתפו בכתיבת סיפורה של ארה"ב. והוא הזכיר:

"The closer we get the more emotional this debate is going to become."

מומחים

אמש התפרסמה בויי-נט ידיעה, בה תוארה הפרקטיקה החדשה של מדינת ישראל ביחס למבקשי מקלט המגיעים אל גדר הגבול ממצרים ומבקשים להיכנס. מעדויות שונות שהגיעו לאחרונה לתקשורת ולארגוני זכויות אדם עולה שהצבא מונע את כניסתם של אלה ומשאיר אותם להתייבש בצד השני של הגדר עד שיגיע צבא מצרים ויטפל בהם כמו שצבא מצרים יודע לטפל בהם.

במסגרת הידיעה פורסמו שתי עמדות ביחס לפרקטיקה זו. עמדה אחת הובאה מפיו של עודד פלר, העורך עמי במשותף את הבלוג, ולפיה התנהלות זו מנוגדת למשפט הבינלאומי. עמדה שנייה הובאה מפיו של פרופ' רובי סיבל, מומחה למשפט בינלאומי ועובד משרד החוץ לשעבר, שאמר, כי הוא "באופן אישי" אינו סבור כי קיימת חובה כזו.

גם בהעדר פרופסורה במשפט בינלאומי, אני מעדיף להקשיב בענייני הגירה ומקלט למומחה בהגירה עודד פלר מאשר למומחה למשפט בינלאומי ועובד משרד החוץ לשעבר רובי סיבל. סיבל לא שמע מעולם על כלל שמחייב בחינה של טענתו של אדם המידפק על גבולה של מדינה וטוען כי נשקפת לו סכנה. אני דווקא שמעתי על כמה כללים כאלה.

העקרון הרלוונטי במשפט הבינלאומי הוא עקרון ה-non-refoulememt. נהוג לתרגמו כ"עקרון איסור ההחזרה", אך מדובר בתרגום בלתי מדויק של המונח הצרפתי refouler. בהעדר תרגום מדויק בשפה האנגלית, גם הנוסח האנגלי הרשמי של סעיף 33(1) לאמנה בדבר מעמדם של פליטים, הקובע את האיסור על "החזרה", משתמש במונח הצרפתי refouler, שפירושו אינו רק "לגרש" או "להחזיר", אלא גם (במגבלות השפה העברית) "לדחוף" או "לדחות".

סיבל טוען שהוא "לא מכיר נציג של מדינה שטוען שקיימת חובה כזאת". אני דווקא מכיר נציגי מדינות רבות שטוענות זאת, לרבות נציג מדינת ישראל. פרופ' סיבל, נא להכיר - נציגי מדינות העולם ב-EXCOM, הוועדה האקזקוטיבית של נציבות האו"ם לפליטים (Executive Committee). היות שלטענתך אינך מכיר גוף זה, אספר לך מעט עליו. אקסקום הוא גוף המורכב מנציגי 87 מדינות החתומות על האמנה בדבר מעמדם של פליטים, ובהן מדינת ישראל. אחת לשנה מקבלת אקסקום החלטות פרשניות בעניין האמנה בדבר מעמדם של פליטים. החלטות הוועדה מתקבלות רק פה אחד, כלומר אין החלטה שהתקבלה שלא על דעת מדינת ישראל החברה בה. בשנת 1977 קבעה הוועדה, בהחלטה מס' 6, כי עקרון ה-non-refoulement חל הן על מי שנמצא על גבולה של המדינה והן על מי שנמצא בתוך הטריטוריה שלה. הוועדה חזרה על עקרון זה פעמים רבות מאז.

סיבל טוען, כי "יש משפטנים, רובם מארגוני זכויות אדם", שטוענים כי עקרון ה-non-refoulement חל גם על מבקש מקלט שהגיע לגדר. לא ספרתי כמה משפטנים שאינם עובדים בארגוני זכויות אדם אוחזים בעמדה זו, אולם בקרב אנשי אקדמיה ברחבי העולם המומחים בדיני פליטים (ולא רק באופן כללי במשפט בינלאומי) שוררת תמימות דעים, כי העקרון חל במצב זה. מומחים אלה אינם "מארגוני זכויות אדם". בעידן הנוכחי מקובל לחשוב שג'יימס הת'אווי וגיא גודווין-גיל, הם המומחים הגדולים ביותר לדיני פליטים. שניהם שמרנים במובנים רבים, לפחות לטעמי, אבל שניהם עומדים על כך שהעיקרון חל ללא כל עוררין על מי שנמצא על גבולה של מדינה וטרם חצה גבול זה (המומחה למשפט בינלאומי מוזמן לעיין בספרו של ג'יימס הת'וואי משנת 2005 בעמ' 315-316 וכן בספרם של גיא גודוויון-גיל וג'יין מק'אדם משנת 2007 בעמ' 208).

גם בתי משפט ברחבי העולם הכירו בכך. אם להתייחס רק לשתי דוגמאות מהעת האחרונה - לפני כחצי שנה קבע בית הדין האירופי לזכויות אדם, כי העקרון חל גם על אדם שלא נכנס למדינה, ולכן, קבע, כי תפישתם של מבקשי מקלט מחוץ למים הטריטוריאליים של איטליה להחזרתם ללוב, שממנה הגיעו, מהווה הפרה של העקרון. בדומה, לפני קצת יותר משנה קבע בית המשפט העליון של אוסטרליה, כי הפרקטיקה של תפישת מבקשי מקלט בים, לפני שנכנסו לאוסטרליה, והעברתם למלזיה, מנוגדת לעקרון ה-non-refoulement.

לפני קרוב לשנתיים הכריז ראש הממשלה כי הגדר שתיבנה לא על גבול ישראל-מצרים לא תחסום פליטים, ושלהם יותר להיכנס למדינה חרף קיומה של הגדר. "איננו מתכוונים לעצור פליטי חרב, אנחנו מאפשרים את כניסתם ונמשיך לאפשר את כניסתם", הכריז ביבי.

באקדמיה הישראלית ניתן למצוא מספר מומחים לדיני פליטים במשפט הבינלאומי, שאינם שייכים לארגוני זכויות אדם. במקרה של ספק באשר לדין הבינלאומי, דומה שמוטב לפנות אליהם, ולא אל מומחים כלליים למשפט בינלאומי.

אלבמה

בפסק דין שניתן ביום שני שעבר, פסל בית המשפט הפדראלי לערעורים בארה"ב חלקים נרחבים מחקיקת ההגירה של מדינת אלבמה. בין השאר, בית המשפט הצביע על כך שהוראות החוק מלמדות, כי הוא עוצב באופן שנועד להפוך את חייהם של "שוהים של כדין" לכה קשים עד שיעדיפו לעזוב את אלבמה:

"we are convinced that Alabama has crafted a calculated policy of expulsion, seeking to make the lives of unlawfully present aliens so difficult as to force them to retreat from the state."

ארבעה ימים לפני כן, הצהיר שר הפנים אלי ישי בעניינם של מבקשי מקלט בישראל, כי "עד שתהיה לי אפשרות לגרש אותם אני אכלא אותם כדי להמאיס עליהם את חייהם". מי יפסול את החוק שלו?

Lost in Translation

אי אפשר לראות זאת במהדורה האלקטרונית של "הארץ", אבל אפשר לראות זאת במהדורה המודפסת - בעמוד 8 למהדורה המודפסת התפרסמה הבוקר ידיעה על גל מעצרים של מהגרים ביוון. מדובר בתרגום של ידיעה שפורסמה על ידי סוכנות הידיעות אי-פי. באחת מכותרות המשנה במהדורה המודפסת של "הארץ" נעשה שימוש במונח "מסתננים". אין צורך לציין שהידיעה באי-פי לא כללה מונח מקביל באנגלית אלא דיברה על היותה של יוון נקודת כניסה ל"מהגרים בלתי חוקיים" (illegal immigrants). גם המונח שהשתמשה בו סוכנות אי-פי הוא בעל מטען בעייתי, שאינו מתייחס לאקט לא חוקי (ההגירה) אלא לאנשים "לא חוקיים" (המהגרים), אבל הוא בעל פירוש ומטען שונים לחלוטין מן המונח "מסתננים".

תרגום לעולם לא יהיה נקי ואובייקטיבי. תרגום הוא תמיד יצירה, שבה המתרגם עושה בחירות חברתיות ופוליטיות, אף אם הוא מסרב להכיר בכך. אולם האופן בו מתרגם ישראלי ממיר בטבעיות את המילים illegal immigrants ל"מסתננים" מצביע בעיקר על ההצלחה המסחררת של משרד הפנים להחדיר בשנים האחרונות לשיח בישראל את המונח. החדרתו של המונח לשיח בישראל, אולי כמו החדרתו של כל מונח, היא לא אקט תמים של השרשת מונח "ניטראלי", שרק משמש לתיאור אקט. גם היא משמשת כדי להביא לכך שכל שיחה או החלפת אינפורמציה אודות האוכלוסייה "ההיא" תהיה תמיד טעונה במשמעויות האפלות של המונח "מסתננים". במונח "מסתנן" בשיח בישראל כבר לא נעשה שימוש כפועל, אלא כשם תואר. הוא כבר אינו מייצג פעולה שביצע אדם, אלא את כל ישותו של האדם. כשמתרגם מקצועי, שמחזיק לכאורה בידע ה"נכון" אודות השפות העברית והאנגלית, ממיר את המילים illegal immigrants ב"מסתננים", אין ספק שהליך ההטבעה של המונח הצליח למשרד הפנים, ובגדול.

כעת נותר רק לשאול מה רצוי יותר – לעקור את השימוש במונח זה, או לעשות בו שימוש ולמלא אותו בתוכן אחר (עייני ערך "קוויר").

הפוליטיקה הקווירית של ההגירה - תתרגלו!

בימים האחרונים שיתפו אחדים מחברינו בפייסבוק תמונה, שצולמה במצעד הגאווה בירושלים ביום חמישי האחרון, ובה נראה בחור צעיר לבוש מדי צה"ל אוחז בשלט, שעל גביו נכתב "אורי אריאל, אני ההומו ששומר לך על התחת!". במועד כתיבת שורות אלה 11,047 אנשים עשו "לייק" לתמונה ו-1,258 שיתפו אותה. יש להניח שבמועד בו אתם קוראים שורות אלה מספרים אלה כבר צמחו משמעותית.

קוראינו ודאי אינם זקוקים לאף מילה נוספת בעניין זה, ובוודאי מכירים, בין שהם מסכימים ובין שאינם מסכימים, את הביקורת, שאפשר היה לשפוך כאן, הביקורת על טקטיקות של אסימילציה שנוקטים להט"בים (ובכוונה אנו נמנעים פה מהשימוש בביטוי להט"בקים ביחס לטקטיקות אלה) כדי לקדם אהדה ציבורית ("אנחנו בדיוק כמוכם, אין לכם ממה לחשוש"), ובאופן מיוחד השימוש בגוף דכאני כמו הצבא לצורך זה ("אנחנו נלחמים וכובשים בדיוק כמוכם, אנחנו לא שונים"). כן, חברים, עייפנו מלשמוע בשנים האחרונות מאנטרות כמו "הייתי קצין קרבי בצבא, למה לי אסור להתחתן/לאמץ?".



אל מול סיסמאות כאלה, אחת הקריאות שנשמעו בפוליטיקה הקווירית בארה"ב הייתה:

"We're Queer, we're here, get used to it".

מה לכל זה וללסה פסה?

ניקולס דה ג'נובה מקדיש חלק מכתיבתו למה שהוא מכנה "הפוליטיקה הקווירית של ההגירה". ראוי לעיין בקוויריזציה של חלק ממאבקי המהגרים בארה"ב, שאליהם מתייחס דה ג'נובה, בימים טרופים אלה, בהם הכנסת מקדמת בנחישות ועל בסיס כמעט יומי חקיקה מגבילה, חסרת ערך אמנם במניעת הגירה או בסילוק מהגרים הנמצאים בישראל, אך אפקטיבית במירור חייהם.

בשנת 2005 הצביע בית הנבחרים בארה"ב בעד הצעת חוק בעלת השלכות קשות על "שוהים שלא כדין", שעסקה בהפללה שלהם ושל מעסיקיהם ובהליכי מעצר. הצעת החוק (שהייתה מותירה את ארה"ב במצב משפטי מעט טוב יותר מזה שבו אנו מצויים בישראל היום, לאחר חקיקת החוק למניעת הסתננות) לא התגבשה בסופו של דבר לכדי חוק, היות שלא אושרה על ידי הסנאט, אולם בחודשיים שלאחר ההליך בבית הנבחרים התקיימו הפגנות סוערות, שהביאו להסרת הצעת החוק.

בין השאר ניתן היה לזהות זרם של מוחים שמפיהם נשמעה הקריאה (המתחרזת בספרדית):

¡Aquí Estamos, y No Nos Vamos!

¡Y Si Nos Sacan, Nos Regresamos!

ובתרגום לאנגלית:

Here we are, and we’re not leaving! And if they throw us out, we’ll come right back!

קריאה זו מהדהדת את הקריאה הקווירית - אנחנו כאן. תתרגלו.

הפוליטיקה הקווירית של ההגירה לוותה גם בסיסמה (בספרדית):

No somos uno, no somos cien; Somos millones; ¡Cuéntanos bien!

ובתרגום לאנגלית:

We’re not one, we’re not a hundred—we’re millions; Count us well!

היא גם מזכירה מאבק נוסף של ילדיהם חסרי המעמד של מהגרים, שבשנת 2010 ארגנו פעולות, אותן כינו מסיבות "יציאה מהארון" (coming out parties), בהן הכריזו על עצמם בגלוי כ-"undocumented and unafraid".

הקריאה "אנחנו כאן, איננו עוזבים", כפי שמסביר דה ג'נובה, אינה דרישה. היא הצהרה על עובדה. היא אינה מופנית למחוקקים, לפוליטיקאים, לבתי המשפט או לרשויות אכיפת החוק. היא לא דרישה להסכמה ולא דרישה לקבלה. מיליונים שמו באופן מילולי את גופם בר-הגירוש בסיכון, ולא התחננו בפני מישהו ל"זכויות" אזרח או אדם, ואף לא לחנינה או לרשות. הקריאה אף מערערת את משטר הגירוש, כשהיא מכריזה: "אין דבר שתוכלו לעשותו. הכוח הריבוני הדכאני הוא לא כלום אל מול כוח הרצון שלנו ומימוש חופש התנועה שלנו. אתם יכולים לגרש אותנו אבל לעולם לא תיפטרו מאיתנו. אנחנו כאן".

כמו הפוליטיקה הקווירית (ולא נסתבך כאן במורכבויות הרבות של מונח זה - משפט אחד לא יספיק לנו, וגם לא אלף משפטים), פוליטיקה זו - "אנחנו כאן, איננו עוזבים" - היא פוליטיקה שקוראת תיגר על קטיגוריות חברתיות שנתפסות כטבעיות, ה"אזרח" מול ה"שוהה הבלתי חוקי". היא פוליטיקה קאונטר-נורמטיבית וא-אסימילטיבית של חוסר קונפורמיות. היא לא מבקשת ליטול חלק בהבחנות נורמטיביות ומנרמלות, אלא לחבל בהן ובסדר ההיררכי שלהן. כמו הפוליטיקה הקווירית היא שואפת לתת מענה לפוליטיקה נאו-ליברלית של זהויות.

להבדיל מהקריאה "אנחנו בדיוק כמוכם", הקריאה "אנחנו כאן, תתרגלו!", כותב דה ג'נובה, אינה קריאה פרוגרסיבית להפוך לחלק מה"נורמלי" אלא קריאת תיגר על ה"נורמליות". היא אינה קריאה להיטמעות ב"נורמלי", אלא התעקשות על כך שסטייה מן ה"נורמה" תמשיך להתקיים.

"אנחנו כאן, אם תגרשו אותנו, נחזור!" היא פוליטיקה של הגירה שחורגת מהמגבלות הנורמטיביות של האזרחות וחותרת תחת הפטישיזציה של יציבות הזהויות שמייצר רעיון הריבונות הלאומית. היא לא נוטלת חלק בשיח ההגמוני המנרמל, שבו קיימים "אזרח", "תושב", "מהגר", "פליט" או "שוהה שלא כדין", המובנים כקטיגוריות "טבעיות", שלכל אחת מהן משמעות נורמטיבית ברורה, תפקיד חברתי ברור וגבולות ברורים. היא מערערת ודוחה את כל הקטיגוריות הנורמטיביות, שיוצרים ריבונות המדינה ומשטר ההגירה שלה. הכוח הריבוני של מדינת הלאום והפוליטיקה של האזרחות נחנקים תחת קריאות אלה. "תתרגלו", משמע, למעט ביטול של הגבולות הלאומיים אין דרך להיפטר מ"אי חוקיות". "אי חוקיות" היא בלתי נמנעת ותמיד תתקיים בסדר עולמי של מדינות לאום ריבוניות. "אנחנו מיליונים" אינה מדידה מדויקת אלא התמוטטות של הספירה הרשמית.

ואצלנו? בקרוב נחזור אליכם בקשר אלינו. בינתיים, אנחנו כאן. תתרגלו.

אנחנו לא גזענים

בשבועות האחרונים, בתוך גל החקיקה שנועד להקשות עד כדי מיאוס את חייהם של מבקשי המקלט בישראל, נדונה הצעת חוק האוסרת על "מסתננים" להעביר כספים שהרוויחו כדין אל מחוץ לישראל. "מסתנן" שיעביר כספים צפוי לעונש של עד חצי שנת מאסר, ומי שיסייע ל"מסתנן" להעביר כספים צפוי לעונש של שנת מאסר.

לפני מספר ימים קיבל חברנו היקר דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, אימייל ממכר המתפרנס מהעברת כספים, שתהה: "לאחרונה שמענו כי הממשלה תנסה למנוע מהמסתננים להעביר כספים לחו"ל וזאת כדי שלא יגיעו לפה או יעזבו. ... האם יש לך רעיון איך כמעביר כספים אני אמור לזהות מסתנן? לעומת עובד זר? לעומת תייר מחו"ל? האם יצופה מעובדי בנק / דואר / צ'יינג'ים שיהיו כמשטרת הגירה?" 



התשובה בישראל לשאלה זו היא כה ברורה לכולם, עד שאיש אינו מטיל ספק עוד בלגיטימציה שלה - מי שצבע עורו שחור, יש מקום לכל הפחות לחשוד בו שהוא "מסתנן". כבר עכשיו ניתן לדמיין את בתי המשפט שירשיעו ישראלים שהעבירו כספים של "מסתננים". "הנאשמים אמנם לא בחנו את מסמכיהם של לקוחותיהם, ועל כן לא ידעו כי הסתננו לישראל", יפסקו בתי המשפט, "אך נוכח מאפייניהם האישיים של לקוחותיהם, חזקה על הנאשמים שלכל הפחות התעורר חשד בליבם כי הם מסתננים. בנסיבות אלה, הימנעותם מנקיטת צעדים אקטיביים לבירור אופן כניסתם לישראל קודם שהעבירו את כספיהם, מהווה עצימת עיניים, שכמוה כידיעה".

כך גם באשר ליתר הצעות החוק הצצות לאחרונה כפטריות אחר הגשם - איסור הלנה, איסור הסעה ואיסור העסקה של "מסתננים". בדיון שהתקיים השבוע בועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת ביקש נציג איגוד נהגי המוניות להחריג את נושא ההסעה מהצעת החוק. לא מתקבל על הדעת, כך אמר, שנהג מונית יברר עם כל אדם כהה עור שעולה לרכב, האם הוא אתיופי, מהגר עבודה או פליט. חברי הכנסת מיהרו לוותר על האיסור הנוגע להסעה. לא רוצים להכביד על נהגי המוניות, כך טענו, ולא הבינו שהקריטריונים שבהם יאלצו נהגי המוניות לעשות שימוש כדי להבחין בין מי שמותר להסיע אותו לבין מי שאסור להסיעו יהיו בפועל קריטריונים גזעיים נטו.

הטבעיות שבה נתפשת ההבחנה לפי צבע עור או לפי מאפיינים ביולוגיים או אתניים אחרים היא כמעט שקופה, ולכן גם נתפשת כטבעית באופן מטריד. לכאורה היא אינה משמשת כדי להבחין בין שחור ללבן או בין יהודי לערבי, אלא בין "תייר", "עובד זר" או "מסתנן". בין "אזרח" ל"לא אזרח". בין "סיכון ביטחוני" לבין מי שאינו מהווה סיכון כזה. בין "אנחנו" ל"הם". כך, למשל, גם בפרופיילינג בנמל התעופה, הקריטריון ה"טבעי" להבחנה בין מי שיעבור בידוק רגיל לבין מי שיעבור בידוק חודרני, ארוך ומשפיל, הוא צבע עור, שם ושפה (או במלים אחרות - ערבים, לכו לצד הזה).

בשנת 2004 ייצגנו בבג"ץ (גם הפעם יחד עם חברנו היקר דן יקיר) את מרדכי ואנונו בעתירה נגד ההגבלות שהוטלו עליו. בין השאר נאסר על ואנונו לקיים קשר כלשהו עם אנשים שאינם אזרחי ישראל. בעתירה העלינו את התהייה כיצד אמור מרדכי ואנונו לדעת, כי האדם המשוחח עמו אינו אזרח ישראל, וכתבנו:

"הדרישה לוודא את זהותו הלאומית של אדם עמו יוצר העותר [מרדכי ואנונו] קשר כלשהו על יסוד 'חשד', כי הוא אינו ישראלי, פירושה חיובו של העותר לנהוג על פי אמות מידה אתניות-גזעיות בקשריו עם אנשים אחרים, אמות מידה אשר הוא דוחה מכל וכל, אף אם המשיבים סבורים, כי ראוי לאמצם. שכן, מהם הגורמים, המבססים, לשיטת המשיב, חשד כי בן שיחו של העותר אינו אזרח ישראלי? האם צבע עור כזה או אחר הוא שצריך לעורר בלב העותר 'חשד' בעניין אזרחותו של אדם אחר? האם מבנה גולגולת מסויים או מבנה מסויים של העיניים צריך להביא את העותר לדרוש ולחקור בשאלת מעמדו האזרחי של אדם בישראל? האם קיומו של מבטא, המצביע על כך שאדם זה או אחר הוא ממוצא פלסטיני, מחייב את העותר לדרוש לראות תעודה מזהה על מנת שיוכל להכריע האם מדובר באזרח ישראלי או בתושב השטחים הכבושים? החובה המוטלת על העותר לפעול על פי 'חשד' מחייבת אותו לאמץ קריטריונים למגע אנושי, אשר לא ניתן לחייב אדם לנהוג על פיהם, במיוחד עת מדובר באדם, הכופר ברלוונטיות של הבחנות מסוג זה."

בתשובת המדינה נכתב בטבעיות וללא צורך בהסברים מיותרים, כי מדובר בהיתממות וכי אם ואנונו יקיים את התנאים בתום לב, לא צריך להיות קושי להבחין בין אזרחים למי שאינם אזרחים. ההתייחסות לאדם לפי מראהו, צבע עורו או מבנה עיניו נתפשת על ידי המדינה כהתנהלות בתום לב לשם ביסוס הבחנות לגיטימיות.

ניתן לראות הפעלת קריטריונים כאלה גם באופן מובהק בהנחיות שאומצו לאחרונה על ידי בית החולים איכילוב. בתחילת החודש פרסם מנהל איכילוב הודעה, בה קבע כי "מסתננים" יאושפזו בהפרדה עד שייערך להם שיקוף ריאות, וכי "מסתננים" לא יוכלו לבקר מאושפזים, אלא אם הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, וגם זאת רק בתנאי שיעברו בדיקות רפואיות. מי שיעבור את הבדיקות הרפואיות בהצלחה יצטרך להסתובב בבית החולים עם צמיד ירוק, שיסמן כי הוא אינו נושא מחלות מדבקות חרף היותו "מסתנן". היות שהשומרים, האחיות והרופאים בבית החולים אינם יודעים כיצד אדם הניצב בפניהם נכנס לישראל, וכיוון שהם גם אינם מומחים גדולים בסבך המסמכים והביורוקרטיה של רשות האוכלוסין וההגירה, כיצד יזהו אם האדם המבקש לבקר אותנו בבית החולים הוא "מסתנן"? כן, גם הפעם ניחשתם נכונה - לפי צבע עורו.

המקרה שזכה לסיקור תקשורתי נרחב יומיים לאחר ההכרזה על המדיניות האמורה בבית החולים איכילוב מבהיר עד כמה ביצוען של הבחנות בין "מסתננים" לאחרים היא racialized (לא מצאנו מקבילה עברית מוצלחת. בין המציעים מקבילה מתאימה יוגרל שיקוף ריאות). יום לאחר ההכרזה על מדיניותו החדשה של בית החולים איכילוב, הגיעה לבית החולים משפחה עם ילד קטן, שסבל מהקאות. איתרע מזלם של בני המשפחה, והם היו, כפי שמכנה זאת חברתנו סיגל רוזן, "צפופי פיגמנטים". עם כניסת המשפחה אל חדר המיון עטו על בני המשפחה מספר אחיות מוגנות במסכות, הכניסו אותם לחדר מבודד, ונעלו אותם בתוכו למשך שעות. אלא שלאחר מכן הסתבר שכלל אין מדובר ב"מסתננים". מדובר היה במשפחה של תושבי קבע ישראלים, שנכנסו לישראל לפני 15 שנים דרך שדה התעופה כדין. לא הייתה סיבה כלשהי לחשוב שהם "מסתננים". טוב, אולי בעצם הייתה סיבה אחת. מרגע שמנהל בית החולים הורה לבודד "מסתננים", בהעדר אפשרות לדעת את אופן כניסתו של אדם לארץ וללא יכולת לברר זאת, המשמעות הפרקטית הייתה הנחייה לבודד שחורים.

כך גם מדיניות הרישום לבתי הספר בעיר אילת. באילת בית ספר נפרד לילדי "מסתננים". במסגרת הליך משפטי המתנהל נגד מדיניות ההפרדה בין ילדים, טענה עיריית אילת שכלל אין מדובר בהפליה על רקע צבע עור, אלא בהבחנה על רקע מעמד בישראל. ואולם, מעמדם החוקי של ההורים, שניגשו אל משרדי העירייה כדי לרשום את ילדיהם למערכת החינוך ה"רגילה" בעיר אילת, כלל לא נבדק בשעה שביקשו לרשום את ילדיהם. די היה לפקידה שקיבלה אותם במבט חטוף בהם כדי להחליט שהם "מסתננים", ולכן ילדיהם לא יירשמו.

כשפקחי יחידת "עוז" עוצרים בטעות אדם השוהה כדין בישראל, רשות האוכלוסין וההגירה אינה מהססת לומר ש"פקחי עוז הבחינו באדם בעל חזות זרה מתהלך בציבור ועיכבו אותו", כדי להסביר מדוע אין מקום לטרוניה. אין מדינה "מערבית" אחרת, שבה הייתה רשות ממשלתית מעלה על דעתה לשחרר הודעה לעיתונות, שמסבירה שאדם נעצר משום שהוא סיני או שחור, אך כאן הדברים טבעיים לחלוטין. הדברים הפכו לכה מובנים מאליהם, עד שאיש אינו מתעכב עוד לתהות על הקריטריונים המופעלים. אנחנו, אשכנזים לבנבנים שכמותנו, יכולים להתהלך לנו בצהרי היום בלב רחוב נווה שאנן, ואיש לא יעלה על דעתו לבקש מאיתנו תעודה מזהה כדי לבחון את חוקיות שהייתנו. לעומת זאת, דרישת זיהוי של כל בעלי העיניים המלוכסנות או כל בעלי העור השחור ברחוב, במטבח המסעדה האהובה עליכם, או באתר הבנייה נתפשת כמתבקשת.

אחת הטענות המרכזיות של מתנגדי חקיקת ההגירה החדשה באריזונה (אשר לאחרונה נפסלה בחלקה על ידי בית המשפט העליון של ארה"ב), שסחפו אחריהם עשרות מיליוני אנשים, הייתה שהחקיקה, המחייבת את שוטרי אריזונה לבדוק את סטטוס ההגירה של כל אדם שנעצר אם יש "חשד סביר" כי הוא שוהה שלא כדין, יוצרת פתח להפעלת קריטריונים מפלים. "החשד הסביר", כך הסבירו המתנגדים, משמעותו בפועל היא בדיקה של אנשים בעלי "חזות היספנית". בישראל טיעון זה נראה כמעט כאילו הוא לקוח ממאדים - בוודאי שחשד בדבר שהייה שלא כדין מתעורר בכל המקרים ורק במקרים בהם אדם הוא בעל "חזות זרה", וכמובן שחזות כזאת מצדיקה בדיקה של החשד. מה, לא?

הפרופיילינג הגזעי של "זרים" בישראל הוא, כאמור, שקוף. אנחנו מבצעים אמנם הגזעה של ה"זרות", אבל לא, אנחנו לא גזענים, אנחנו מספרים לעצמנו. כשפקחי רשות האוכלוסין וההגירה מעכבים אדם שחור, זה רק משום שרוב ה"מסתננים" הם שחורים ורוב השחורים הם "מסתננים". אנחנו מזהים את ה"מתהלך בציבור" כ"זר" משום עיניו המלוכסנות ומבנה הגולגולת שלו, אך איננו נוהגים בו אחרת, כך אנו מספרים לעצמנו, בגלל עיניו המלוכסנות, אלא בגלל מה שמלמדות עליו עיניו המלוכסנות - היותו "זר". לא, אנחנו לא גזענים.

שחר זהוב

כותרות העיתונים בישראל זעקו ביומיים האחרונים נוכח הצלחתה של מפלגת "השחר הזהוב" בבחירות שהתקיימו ביוון, וכינו את המפלגה ניאו-נאצית. יצאנו לבחון מה הן עמדות המפלגה, שהופכות אותה למוקצה מחמת מיאוס. היות שמצאנו את מצע המפלגה רק בשפה היוונית, אותה אין אנו מבינים, נותר לנו להסתמך רק על האידיאולוגיה של המפלגה כפי שהיא מתוארת בתקשורת, עם כל הבעייתיות הכרוכה בכך.

בכתבה שפורסמה אתמול באתר החדשות ווי-נט, בה כונתה המפלגה ניאו-נאצית, נכתב: "'כל המהגרים, כל המהגרים הלא-חוקיים החוצה. החוצה מארצי והחוצה מביתי'. כך הגיב אמש (יום א') מנהיג המפלגה הימנית הקיצונית ביוון, ניקולאוס מיכלוליאקוס, כשנשאל מה יהיה הצעד הראשון שיקדם עם כניסתו לפרלמנט. ... תומכיו קראו בתגובה 'יוון שייכת ליוונים'. ... גם הבטחותיה 'לנקות' את יוון מזרים קסמו ליוונים החוששים מעלייה בפשע בצל המשבר הכלכלי. ... 'ניאבק למען יוון שלא תהיה ג'ונגל חברתי בגלל מיליוני המהגרים שהם הביאו לכאן בלי לשאול אותנו'."

עיתון הארץ, שכינה אף הוא כינה את המפלגה ניאו-נאצית, תיאר את האידיאולוגיה של המפלגה כך: "רבים ביוון סבורים שהצלחתה נובעת מהבטחת מנהיגיה להיפטר מהמהגרים הבלתי חוקיים. ... מנהיג המפלגה ניקולאוס מיכאלוליאקוס הבטיח 'לנקות' את יוון ולגרש את כל המהגרים הבלתי חוקיים, וזכה לתמיכת של מצביעים הדואגים משיעורי הפשיעה העולים בתקופה של מיתון עמוק. ... כשנשאל מה יהיה הצעד הראשון שלו בפרלמנט אמר מיכאלוליאקוס: 'כל ההגירה הבלתי חוקית החוצה! מחוץ למדינה שלי, מחוץ לבית שלי'."

יוון, בדומה לישראל, היא מדינה, שאליה מגיעים "מסתננים" רבים. לפני מעט יותר משנה בית הדין האירופי לזכויות אדם עמד על כך שבשל הגבול היבשתי של יוון עם טורקיה במזרח, מגיעים אליה מבקשי מקלט רבים ומהגרים רבים אחרים ממדינות הנמצאות מזרחית לה, וכי 88 אחוזים מן "הזרים" המגיעים לאירופה נכנסים דרכה.

עד כאן יוון. בישראל אמירות מסוג זה נשמעות על ידי מי שנחשבים לחלק מן המיינסטרים הפוליטי. שר הפנים אלי ישי סיפר לנו שמבקשי המקלט בישראל הם "סכנה דמוגרפית קיומית, משום שהם עלולים להביא לאבדן הרוב היהודי. ... קשה להבין מה קורה בשכונות אליהם מגיעים המסתננים. בדרום תל אביב אנשים מפחדים לצאת מהבית. לכן, אני מבקש לא להתייפייף. מי שחושב שאני קיצוני ויש לי קרניים, אשלח לו סודנים לשכונה, ואז נראה מה הוא אומר", ובהזדמנות אחרת: "צריך להתחיל להוציא אותם. מי שירצה, יצא מרצון, ומי שלא, נפעל בדרכים אחרות. אני מרחם על ילדי ישראל. אי אפשר להפוך את ישראל למקלט לכל מי שבא מאפריקה. אני צריך לדאוג לרוב יהודי בישראל"."

שר החינוך, גדעון סער, קרא "לעצור את הצפת המדינה במהגרים מאריתריאה". ראש עיריית תל-אביב-יפו, רון חולדאי, כינה את הפליטים, במכתב ששלח אתמול לראש הממשלה, "חבית נפץ". חברת הכנסת מירי רגב הסבירה ש"אף מדינה לא תסכים שהמוני זרים ינהרו לתחומיה ויגזלו את פרנסתם של תושביה. במקרה שנתקשה להחזירם למקומותיהם, נוכל למצוא מדינות מוסלמיות מתוך 48 המדינות האיסלאמיות בעולם שיקלטו אותם תמורת תשלום נאות", וראש הממשלה בנימין נתניהו סיפר לנו ולתושבי אילת, כי מבקשי המקלט הם " מכת מדינה - בכלכלה, בחברה, בביטחון הפנימי".

הכל אודות פרונטקס

מהיום תוכלו לדעת הכל אודות פרונטקס.

פרונטקס היא סוג של "יחידת עוז" של האיחוד האירופי – סוכנות שתפקידה הוא לנהל את שיתוף הפעולה המבצעי ביחס לגבולותיו החיצוניים של המבצר הקרוי אירופה. נוכח העובדה שקרוב לתשעים אחוזים מן המהגרים הנכנסים ללא היתר לשטח המבצר נכנסים אליו דרך יוון, חלק ניכר מפעילות פרונטקס מתבצע במדינה זו.

למעשה, כפי שמלמד דו"ח של ארגון Human Rights Watch, שפורסם לפני כחצי שנה וששמו, בתרגום חופשי, "הידיים המלוכלכות של האיחוד האירופי", סוכנות פרונטקס סייעה ליוון בכליאה המונית של מבקשי מקלט ומהגרים אחרים.

כפי שכבר סיפרנו כאן, לפני מעט יותר משנה קבע בית הדין האירופי לזכויות אדם, בפסק דין שהרעיד את אמות הסיפים במבצר, שתנאי הכליאה ביוון עומדים בניגוד לסעיף 3 לאמנה האירופית לזכויות אדם, האוסר על עינויים ועל יחס ועונשים משפילים או בלתי אנושיים. הידיים המלוכלכות, כפי שמעלה אותו דו"ח, הן לא רק של יוון של גם של פרונטקס.

החודש השיק ארגון Statewatch, העוקב אחר הפרות זכויות אדם באירופה, עמוד אינטרנט המוקדש לפרונטקס, ובו תוכלו ללמוד הכל אודות הסוכנות ולעקוב אחר התפתחויות ועדכונים. ההנאה מובטחת.

על עבירות של שחיתות מוסרית וגבולות הרטרואקטיביות

בית המשפט העליון בארה"ב, קבע השבוע שתיקון החקיקה משנת 1996, המאפשר למנוע כניסה לארה"ב של תושבי קבע אמריקאים אם הורשעו בעבירה של "שחיתות מוסרית", לא יחול על מי שהורשעו בביצוע העבירה לפני כניסתו לתוקף של החוק. היבט זה של החוק, יש להדגיש, חל רק על תושבי קבע שיוצאים מארה"ב וחוזרים אליה.

מעברי גבול הם מקומות מוזרים. אם גבולות הם הקווים, שתוחמים את הטריטוריה, בה מדינות סבורות שהן יכולות להפעיל את ריבונותן, הרי שמעברי גבול הם הנקודות, שבהן מדינות סבורות שהן יכולות לעשות כרצונן ולהציג כל מפגן ספקטקולרי, שיביא לידי ביטוי את אשליית ריבונותן.

בארה"ב מוטב להם לתושבי הקבע להישמר ממעברי גבול. בהתאם לחקיקה משנת 1996, תושבי קבע של ארה"ב (גם אם הם חיים בארה"ב עשרות שנים), שהורשעו בגין עבירות שיש בהן "שחיתות מוסרית", עשויים לאבד את מעמדם, אבל רק אם יפלרטטו עם מעברי הגבול. יכול תושב קבע של ארה"ב להיות מורשע בעבירה כזו ולשבת עוד עשרות שנים, אפילו עד סוף חייו, בארה"ב מבלי לצאת את גבולותיה, ולעולם לא יאבד את מעמדו. ואז, יום אחד, שנים רבות לאחר שכבר השתקם, הוא עשוי לנסוע לכמה ימים, אפילו לכמה שעות, אל מחוץ לגבולות ארה"ב, וכאשר יעשה דרכו בחזרה לארה"ב, אל ביתו, אל משפחתו וחבריו, אל המקום בו הוא תושב קבע, יודיע לו בקר הגבול – חל איסור על כניסתך לארה"ב, ולא תוכל לשוב עוד.

אגב, לפני החקיקה משנת 1996, שרר מצב משפטי שנקבע בפסק דין משנת 1963. פסק הדין עסק בתושב קבע של ארה"ב שיצא ממנה למקסיקו למספר שעות, וכניסתו מחדש לארה"ב נאסרה בשל עילה שהייתה קבועה באותה עת בחוק: "בעל אישיות פסיכופטית". במקרה של אותו תושב קבע – היותו הומו. בית המשפט קבע, שכאשר תושב קבע יוצא לפרק זמן קצר מארה"ב הוא אינו צריך לעבור הליכי כניסה מחדש עם שובו. מצב משפטי זה שונה בחקיקה משנת 1996 לגבי סוגים מסוימים של תושבי קבע, למשל מי שעברו עבירות שיש בהן "שחיתות מוסרית".

בפסק הדין שניתן השבוע על ידי בית המשפט העליון בארה"ב נדון עניינו של פנאגיס ורטלס. ורטלס נולד ביוון, אך חי בארה"ב יותר משלושים שנה, מאז שנת 1979. בשנת 1994 ורטלס הורשע, לפי הודאתו, בסיוע לזיוף המחאות, ונגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר. לו יכול היה לדעת ששנתיים לאחר מכן החוק יתוקן, ויביא לביטול האפשרות שיוכל לחזור לארה"ב אם ייצא ממנה, מי יודע, אולי היה מנסה להילחם על חפותו ואולי היה מנסה להגיע להסדר טיעון אחר, במסגרתו היה מורשע בעבירה שאינה נחשבת לכזו שיש בה "שחיתות מוסרית". אבל ורטלס, כמו מי שהרשיעו אותו לפי הודאתו, לא יכול היה לדעת.

ורטלס ריצה את עונשו, שוחרר מן הכלא, חזר להיות תושב מן השורה ולא הסתבך עוד עם החוק. שנים רבות הוא חי בארה"ב, עד שיום אחד, בשובו לארה"ב מנסיעה קצרה בת שבוע ימים, הודיע לו בקר הגבול – לא תשוב עוד לביתך משום שלפני שנים הורשעת בעבירה פלילית.

שופטי הרוב, שחוות דעתם נכתבה על ידי השופטת באדר-גינסבורג, קבעו כי אי אפשר להחיל את ההגבלה רטרואקטיבית, וכי אי אפשר למנוע כניסה ולשלול תושבות קבע של אדם, שהורשע בעבירה של "שחיתות מוסרית" לפני חקיקת החוק בשנת 1996. באחת מהערות השוליים מבהירה באדר-גינסבורג, שעמדת המדינה, לפיה ניתן למנוע כניסתם של אנשים כמו וראלס ולשלול את תושבותם, מהווה החלה רטרואקטיבית של החוק, משום שאין מדובר בחוק שנועד להתמודד עם סכנה הנשקפת מן התושב בהווה. למסקנה זו היא מגיעה בהתבסס על קיומה של הבחנה בין העדר האפשרות לשלול תושבות של מי שלא יצא מארה"ב לבין האפשרות לשלול אותה ממי שיצא. עצם הפעולה של נסיעה לחו"ל וחזרה של תושב קבע אינה מסוכנת, היא קובעת, ולא סביר שהפתרון של הקונגרס לבעיית נוכחותם של תושבי קבע מסוכנים בארה"ב היא הרתעתם דווקא מפני יציאה את גבולות הארץ בשל חשש שלא יתאפשר להם לחזור.

דבריה האחרונים של באדר-גינסבורג נכתבו, אמנם, בקשר לשאלת הרטרואקטיביות של החוק, אך הם לא יכולים שלא להעלות את התהייה בדבר העדרו של הגיון כלשהו מאחורי החוק. הדברים מהדהדים בדעת המיעוט של השופט סקליה, שהתריס כלפי שופטי הרוב, כי אם החוק נטול הגיון אין לכך קשר לשאלת תחולתו הרטרואקטיבית, ואולי מסיבה זו הוא כלל אינו חוקתי (אמר ולא באמת התכוון).

מעברי גבול הם מקומות מוזרים.

מה להם ולנו?

"למה אנחנו צריכים לקלוט את כל האפריקאים?", מייללים שרים, עיתונאים ופקידי משרד הפנים נוכח מספר מבקשי מקלט, שהוא זרזיף דק לעומת מספרם של אלה שמארחות שכנותינו. "מה להם ולנו?", שאל כאן פעם ראש ממשלה אחד.


כדי להבין מה להם ולנו, מעבר לחובות אנושיות ומוסריות פשוטות, כדאי היה להציץ בשבוע שעבר אל בית הדין הבינלאומי הפלילי. לראשונה ניתן פסק דין בו הורשע נאשם – תומס לובנגה, מנהיג המורדים לשעבר בקונגו – בגין גיוס ילדים חיילים. בקונגו מתרחשות מזה שנים זוועות קשות, גם לאחר הסתלקותו של לובנגה, שבגינן אזרחי מדינה זו מוכרים בישראל כמי שזכאים להגנה קבוצתית מפני גירוש למדינת מוצאם.

אבל מה לנו ולהם, לאותם קונגולזים שנמלטו והגיעו לכאן ולמקומות אחרים? הנשק הוא החוט המקשר בינינו לבינם. כמעט בכל מקום בעולם שאליו נביט, ובו נראה ממשלה או ארגון מורדים המדכאים אוכלוסיות, טובחים באזרחים, הופכים גברים לעבדים ונשים לשפחות מין ומגייסים ילדים, נגלה טביעות אצבעות של תת אלוף במילואים, שהחליט לעשות לביתו ולסחור בנשק לאחר פרישתו מהצבא או לייעץ לדיקטטור ביחס לאימון צבאו; של חברה, חברה בת או חברה אם בשליטה ישראלית חלקית או מלאה; או של נשק שהועבר ישירות או בעקיפין על ידי גורמים ישראלים. חלק ניכר מן הנשק, שמסתובב לו בעולם, מלמדים אותנו דו"חות שונים, עבר במפעל ישראלי, או בידיו של סוחר ישראלי, לרוב אחד מבחורינו הטובים.

פליטים לא "נוצרים" סתם כך. גם לובנגות לא צצים יש מאין, והנשק בו הם משתמשים לא צומח על עצים. יש מי שמלחמות האזרחים בקונגו ובשכנותיה שוות להם הרבה מאוד כסף. יש מי שללא הלובנגות ייאלצו להסתפק בפנסיה צבאית דשנה. ויש מי שלא רוצה להיקטל בידי הנשק הזה, וקם ועוזב.

החזרות חמות ורטובות: ישראל-מצרים, איטליה-לוב

בשבוע שעבר פסל בית הדין האירופי לזכויות אדם את הסכם ההחזרה בין איטליה ללוב, שאיפשר לאיטליה לגרש מהגרים, ובהם מבקשי מקלט, בחזרה ללוב מייד עם תפיסתם בסירות, בסמוך לפני כניסתם למים הטריטוריאליים של איטליה. בית הדין קבע כי ההחזרה ללוב מהווה הפרה של עקרון איסור הגירוש (נון-ריפולמונט).

התיאורים בפסק הדין מזכירים את פרשת "ההחזרה החמה" של מבקשי מקלט מישראל למצרים. משנת 2007 ועד שנת 2011 יושמה פרקטיקה, לפיה מבקשי מקלט שנתפסו בסמוך לגבול עם ישראל הוחזרו למצרים מבלי שניתנה להם גישה למערכת המקלט של ישראל. מדינת ישראל טענה, בתחילה, שמי שנתפסים בסמוך לאחר חציית הגבול כלל אינם נחשבים למי שנכנסו לישראל ומצויים בשטחה. בהמשך, לאחר שהוגשה עתירה לבג"ץ נגד הפרקטיקה, נטען, כי אולמרט ומובארק סיכמו בעל פה שלא יעונה רע למי שיוחזרו למצרים (טענה שהוכחשה על ידי משרד החוץ המצרי); כי מצרים היא מדינה בטוחה; וכי בקהיר, בירת מצרים, משרד של נציבות האו"ם לפליטים שיבחן את בקשות המקלט של המוחזרים, ויבטיח כי לא יוחזרו ממצרים למדינות המוצא שלהם. ובכלל, טענה הממשלה, אין מדובר במבקשי מקלט משום שהם אינם טוענים כי נשקפת להם סכנה עם תפיסתם על ידי כוחות צה"ל. כל זאת אף על פי שבמסגרת ההליכים בבג"ץ הוצגו על ידי העותרים אין-ספור עדויות על התעללות הצבא המצרי במוחזרים, על גירוש מבקשי מקלט על ידי מצרים למדינת מוצאם ועל כליאה ממושכת במצרים בתנאים לא אנושיים וללא גישה לנציבות האו"ם לפליטים.

במשך ארבע שנות התדיינות נמנע בג"ץ ממתן צו ביניים בזמן שמאות מבקשי מקלט גורשו למצרים באופן זה. לבסוף, לאחר המהפכה במצרים, הודיעה המדינה כי לעת הזו היא אינה מחזירה איש למצרים, אך שומרת לעצמה את הזכות לעשות זאת בעתיד. בג"ץ קבע, לאור זאת, כי העתירה הפכה לתיאורטית ואין צורך להכריע בחוקיות הפרקטיקה, תוצאה שבפועל מאפשרת למדינה להחליט בעתיד כי ניתן לשוב ולהפעיל את נוהל "החזרה חמה", ולארגונים העותרים לשוב ולעתור ולהמתין שוב במשך שנים להכרעה, בעוד אנשים מגורשים מצרימה.

ובצד השני של הים התיכון – איטליה, שהיא אחת המדינות אליהן מגיע המספר הגדול ביותר של מהגרים מאפריקה נוכח הגבול הימי שלה עם יבשת זו, חתמה בשנת 2009 על הסכם החזרה עם לוב. במענה להליכים בבית הדין האירופי לזכויות אדם, איטליה טענה שמי שנתפסים במים הבינלאומיים על ידי כלי שיט איטלקיים כלל אינם נמצאים תחום השיפוט של איטליה, ולכן איטליה אינה מחויבת כלפיהם בעקרון הנון-ריפולמונט. בנוסף היא טענה, כי קיים הסכם בכתב בין המדינות להבטחת שלומם של המוחזרים, וכי בטריפולי, בירת לוב, משרד של נציבות האו"ם לפליטים, שיבחן את בקשות המקלט של המוחזרים ויבטיח כי לא יוחזרו מלוב למדינות מוצאם. ובכלל, טענה איטליה, אין מדובר במבקשי מקלט משום שלאחר שהם נתפסים על ידי כלי השיט האיטלקים הם אינם טוענים לסכנה הנשקפת להם אם יוחזרו ללוב. כל זאת אל מול אין-ספור עדויות שהוצגו בפני בית הדין אודות גירוש מבקשי מקלט על ידי לוב למדינות מוצאם ועל כליאה ממושכת בלוב בתנאים בלתי אנושיים וללא גישה לנציבות האו"ם לפליטים.

במסגרת ההליכים, איטליה הודיעה לבית הדין, כי הפרטיקה של החזרה ללוב נפסקה לאחר המהפכה במדינה. אף על פי כן, בית הדין פסק בשבוע שעבר, כי הפרקטיקה מנוגדת לדין הבינלאומי, וכי איטליה מחויבת לפצות כספית את מי שהוחזרו ללוב, אם ניתן לאתרם. בית הדין קבע, כי העובדה שאדם אינו טוען בסמוך לאחר תפיסתו, מיד לאחר שחצה את הים, כי נשקפת לו סכנה אם יוחזר, אינה מעידה על כך שאינו מבקש מקלט, וכי מכל מקום, נוכח העובדה שאיטליה ידעה או היתה צריכה לדעת מה קורה למוחזרים בלוב, היא אינה יכולה לעצום את עיניה גם כאשר אדם אינו טוען לסכנה אם יוחזר. בית הדין הוסיף, כי אי אפשר לקבל את טענת איטליה, לפיה אין חובות משפטיות כלפי מי שנמצאים בידי כוחות שיטור הים האיטלקיים אם הם מצויים במים בינלאומיים. בנוסף, בית הדין קבע כי נוכח תנאי המעצר הבלתי אנושיים בלוב, העדר מערכת מקלט עצמאית בלוב והישענות על נציבות האו"ם לפליטים, שאינה גוף שלטוני, כמו גם העדויות אודות החזרת מבקשי מקלט מלוב למדינות מוצאם, החזרה ללוב היא הפרה של ההתחייבויות הבינלאומיות של איטליה, מהווה הפרה של עקרון הנון-ריפולמונט, והיא אסורה. מספרם הגדול של אלה המנסים להיכנס לאיטליה, פסק בית הדין, גם אם הוא מטיל עליה נטל משמעותי, אינו יכול לשמש תואנה לכיפוף חובותיה המשפטיות. כל כך פשוט.

תחושות בטן

לאט לאט, בשורה של החלטות ביניים לקוניות, הניתנות בבית המשפט העליון על ידי שופטת אחת או שופט אחד במסגרת בקשות של מבקשי מקלט למנוע את גירושם עד להכרעה בערעור על דחיית בקשותיהם למקלט, נוצר גוף פסיקה מפחיד, שאין דבר בינו לבין דיני הפליטים במשפט הבינלאומי.

כבר עמדנו כאן על האופן, בו משרד הפנים מקיים הליכי מקלט בלתי הוגנים ומשפילים, המביאים לכך שבישראל שעור ההכרה בפליטים נמוך מחמישית האחוז, לעומת שעורי הכרה של עשרות אחוזים במדינות "מערביות" אחרות. אחדים מאיתנו קיוו, שכמו במדינות אחרות, בהן נולדה בתחילה מערכת מקלט מעוותת ופגומה, גם בישראל בתי המשפט יעמדו על הכשלים הפרוצדוראליים והמהותיים בהליכי המקלט, ויביאו לשינויים מהותיים במערכת ובדין שהיא מחילה. במקרים מעטים אף ניתנו החלטות שיפוטיות בודדות בבתי המשפט המחוזיים, שסייעו ביצירת האשלייה שיש בכוחה של מערכת המשפט לאלף את היצור המפלצתי שילד משרד הפנים – יצור העיוור לדיני הפליטים, שמזונו הוא סילוף דבריהם של מבקשי מקלט בראיונות, מציאת סתירות דמיוניות ואימוץ דרכי מחקר הזויות לעניין המתרחש במדינות מוצאם של מבקשי מקלט.

אך ההחלטות שמייצר בית המשפט העליון לאחרונה בעניינם של מבקשי מקלט, החלטות בהן הוא מאשר את גירושם עוד בטרם סיום ההליכים המשפטיים שנועדו להכריע האם אם עומדים בתנאי האמנה בדבר מעמדם של פליטים, מלמדים אחרת. גירוש אדם בעוד מתנהלים הליכים משפטיים כאלה, משמעו שאם בסופו של ההליך יסתבר שיש לקבל את ערעורו, וכי הוא אכן פליט, נעשה כאן אקט בלתי הפיך המעמיד את חייו בסכנה. במדינות רבות נקיטה בהליכים משפטיים נגד החלטה לדחות בקשה למקלט מביאה להשהייה "אוטומטית" של הגירוש עד להכרעה. במדינות אחרות, אף אם לא מדובר בהשהייה "אוטומטית", הכלל הוא עיכוב של הגירוש, גם כאשר סיכויי ההליכים המשפטיים אינם מזהירים, ורק במקרים חריגים ביותר מגורש מבקש מקלט בטרם מיצה עד תום את כל ההליכים המשפטיים העומדים לרשותו.

אך לא כך בפסיקה ההולכת ומתהווה במדינת ישראל. כך, למשל, בהחלטה שניתנה לפני מספר חודשים, דחתה השופטת נאור בקשה לסעד זמני שהוגשה במסגרת ערעור של מבקשת מקלט הודית, שלטענתה סבלה מתקיפה מינית ופיזית על ידי בן זוגה במדינת מוצאה. השופטת נאור עמדה על שורה של טעמים, שהביאו להטלת ספק בכך שלמבקשת המקלט נשקפת סכנה, אך חתמה את ההחלטה באמירה, לפיה "מכתבי הטענות מסתבר גם כי למערערת משפחה רחבה בהודו מלבד בעלה", ולכן "אין גם לקבל את טענת המערערת כי הרחקתה תסכל למעשה את הערעור. אם בסופו של יום יתקבלו טענות המערערת היא תוכל לבקש לשוב לארץ ולא להסתפק בשהות הזמנית עם בני משפחתה בהודו".

מדובר ברציונל החותר תחת כל יסודות דיני הפליטים, ובמרכזם "עקרון איסור הההחזרה" (non-refoulement) של פליטים למדינת מוצאם, החל לא רק על פליטים מוכרים, אלא גם על מבקשי מקלט שההליכים בעניינם טרם הסתיימו. דיני הפליטים נועדו להגן על מי שאינו יכול למצוא הגנה במדינת מוצאו. אם בסופו של דבר יתקבלו טענותיה של מבקשת המקלט לאחר גירושה, משמעות הדבר היא קבלת טענתה שהיא אינה יכולה למצוא הגנה במדינתה גם באמצעות שהות אצל בני משפחתה, ובמלים אחרות – כי בית המשפט אישר את שליחתה למקום סכנה. באותו הקשר, חשוב לציין, כי מדינות החתומות על אמנת הפליטים אינן מחויבות להעניק הגנה למי שיכול למצוא הגנה במדינתו שלו, אולם השאלה האם אדם יכול למצוא הגנה כזו היא שאלה שמעלה שורה של סוגיות משפטיות מורכבות, שאיתן התמודדו בתי משפט ברחבי העולם, ושקיימות לגביה הנחיות מפורטות של נציבות האו"ם לפליטים. הכרעה בה דורשת התייחסות עובדתית ומשפטית לנטל שעל המדינה להרים כדי להראות שאדם שנרדף במדינת מוצאו יוכל למצוא הגנה; להגנה שמספקת המדינה הספציפית שממנה מגיע מבקש המקלט; לאפשרות בפועל של גורמים אחרים לספק הגנה; לסבירות האפשרות להעתקת מקום מגורים; ועוד. מדובר בסוגיה שאי אפשר לפטור אותה באמירה סתמית "שתמצא בינתיים הגנה אצל משפחתה" על בסיס תחושת הבטן, כי אדם בטוח מכל סכנה כל עוד אינו ערירי.

דוגמה נוספת היא החלטה שנתן השופט גרוניס בעתירתה של אישה אחרת, שטענה כי היא סובלת מהתעללות במשפחה, וכי המשטרה במדינתה אינה יכולה להגן עליה. השופט גרוניס דחה את הבקשה בנימוק הלקוני, לפיו "טענות מעין אלה שמעלה המבקשת יכולות להיות מוצגות, למרבה הצער, על ידי לא מעט אנשים ממדינות שונות בעולם. אולם, אין בכך כדי להצדיק הפיכתה של ישראל לארץ מקלט במקרים דוגמת זה של המבקשת".

כך, השופט גרוניס, שניחן במקרים רבים אחרים ביכולת אנליטית גבוהה של הדין, מסכם בשני משפטים שאלה משפטית כבדת משקל שמאות אלפי עמודים נכתבו אודותיה על ידי בתי משפט ברחבי העולם, מלומדים וגופים בינלאומיים – האם אישה החשופה לאלימות במשפחה ואינה יכולה למצוא הגנה במדינת מוצאה עומדת בתנאי האמנה בדבר מעמדם של פליטים? נציבות האו"ם לפליטים רואה במקרים אלה מקרים החוסים תחת האמנה. בית הלורדים בבריטניה קבע, שנשים החשופות לאלימות כזו ואינן זוכות להגנת המדינה עשויות להחשב למי שנרדפות על רקע "שייכות לקבוצה חברתית מסוימת" כהגדרתה באמנה. זוהי העמדה שהובעה על ידי בתי המשפט הפדראליים לערעורים בארה"ב, על ידי הפסיקה באוסטרליה, על ידי הפסיקה בניו זילנד ועל ידי בתי משפט במדינות נוספות.

לא מעט שופטים ומלומדים מוסיפים וקובעים, כי אלימות במשפחה בהעדר הגנה של המדינה מהווה גם רדיפה על רקע "דעה פוליטית מיוחסת". זאת במקרים בהם ניתן לראות בנשים הנמלטות מגבר מכה את מי שמביעות באקט זה התנגדות לתפישות פוליטיות וחברתיות בדבר כפיפותן של נשים לגברים. תפישה זו דוחה פרשנות, לפיה רק אקטים בספירה ה"ציבורית", כמו פעילות מפלגתית או השתתפות בהפגנות, הם ביטוי לדעה פוליטית כמשמעה באמנת הפליטים, שכן תפישה זו מבטאת בעיקר את הצורה ה"גברית" בה מובנית הגדרתה של "דעה פוליטית". תפישה כזו רואה גם באקטים בספירה ה"פרטית", למשל במשפחה, ביטויים של "דעה פוליטית".

ואולם, את הכתיבה הנרחבת בסוגיה זו, בה נעשה ניתוח מורכב של השאלה המשפטית, מחליפות בהחלטת השופט גרוניס שתי שורות. הנימוק היחיד, בו הוא נאחז, הוא מספרם הרב של האנשים בעולם שיכולים להציג טענה בדבר אלימות במשפחה. ואולם, אין מדובר בנימוק משפטי, אלא בנימוק של מדיניות ציבורית. נימוק כזה יכול להצדיק, אולי, הימנעות של מדינה מהצטרפות לאמנת הפליטים או ביטול של חברותה באמנה, אם היא אינה מעוניינת לקלוט פליטות שחוו אלימות במשפחה. אך מרגע שמדינה בחרה להיות חתומה על האמנה, כפי שעשתה מדינת ישראל, קשה לראות כיצד הנימוק המספרי יכול לשמש כנימוק יחיד לפרשנות מסוימת של האמנה.

שנית, הרקע ההיסטורי של האמנה, שנולדה בשנת 1951, מעמיד באור מצער את הנימוק המספרי של השופט גרוניס. נימוק זה אינו יכול שלא להוביל למסקנה, כי אילו הייתה האמנה קיימת בתקופת מלחמת העולם השנייה, מדינות לא היו מחויבות להעניק מקלט למי שנרדפים בשל היותם יהודים, צוענים, לסביות, הומואים או מתנגדים פוליטיים למשטר הנאצי, משום שהיו כמה עשרות מיליונים שכאלה.

שלישית, טענה, לפיה הכרה במבקשות מקלט שחוו אלימות במשפחה כפליטות תביא להפיכת מדינת ישראל למדינת מקלט ל"לא מעט אנשים", לא מבוססת על בדיקה כלשהי, אלא לכל היותר על תחושת בטן. גם במדינות בהן מוכרות נשים כפליטות על רקע זה, לא די בעצם העלאת הטענה, והן נדרשות להוכיחה, כמו גם להוכיח שמדינת המוצא אינה רוצה או יכולה להגן על מבקשת המקלט ושהיא אינה יכולה למצוא הגנה במקום אחר במדינה. בדיוק מטעם זה, ממצאיו של מחקר סטטיסטי, שערך פרופ' תומס ספיג'קרבור ושפורסם בספר העוסק במגדר ומעמד פליט, מצביע על כך שבעקבות הכרה באלימות במשפחה כבסיס לטענות מקלט במדינות אירופה, לא גדל משמעותית שיעורם ומספרם של הפליטים המוכרים.

החלטה נוספת, בה סולקה מישראל מבקשת מקלט שערעור שהגישה לבית המשפט העליון על ההחלטה לדחות את בקשתה למקלט טרם הוכרע, ניתנה השבוע על ידי השופטת ארבל. מדובר בערעור של אזרחית קולומביה, שטענה לרדיפה על ידי ארגון גרילה בשל חשד שהיא מסייעת לכוחות הממשלה. הבקשה לעכב את גירוש מבקשת המקלט עד להכרעה בערעורה נדחתה משלושה טעמים: "העובדה שהמבקשת שהתה בישראל שנה ועבדה בה שלא כדין עובר להגשת הבקשה; העובדה שלא פנתה באופן מיידי בבקשה מתאימה כבר במדריד; והעובדה שהיא השאירה את משפחתה שאף היא נרדפת לטענתה בקולומביה ומתשובותיה בראיון ניכר אינטרס כלכלי ברור שיש לה לשהות בישראל". שוב, מדובר בשלושה נימוקים, שניתן למצוא בהם דיון מעמיק בפסיקה ובכתיבה האקדמית, ואשר השופטת ארבל מקבלת ללא כל דיון. עצם העובדה שאדם בילה זמן במדינה אחרת אין משמעה כי הוא אינו פליט, והדבר הוא כך במיוחד בנסיבות העניין – עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שנגדו הוגש ערעור, מעלה כי מדובר רק בעצירה במדריד בטיסה בדרך לישראל, עצירה שבה ספק אם ניתן בכלל להגיש בקשה למקלט. כמו כן, העובדה שלאדם אינטרס כלכלי להישאר במדינה אינה מלמדת דבר אודות השאלה אם נשקפת לו סכנה במדינת מוצאו. יתר הנימוקים אף הם דורשים דיון משפטי רציני יותר.

לו הייתה מדינת ישראל מתברכת בפסיקה עניפה ורצינית של בית המשפט העליון, המפרשת את האמנה בדבר מעמדם של פליטים, ושבה לובנו סוגיות מרכזיות בדיני הפליטים, ייתכן שהיה קל יותר לבלוע את הערכות שופטי העליון בהחלטות ביניים, כי ערעור כזה או אחר הוא חסר סיכוי משפטי, ולכן אין מקום למנוע גירושו של מבקש מקלט עד להכרעה הסופית בטענתו כי הוא זכאי למקלט. ואולם, בהעדר פסיקה כזו, כל אחת מן ההחלטות מסוג זה הן ההחלטות הראשונות המתייחסות לסוגיה משפטית נתונה בדיני הפליטים. כאשר הן נעשות על יסוד נימוקים לקוניים, ללא ניסיון לפרש את אמנת הפליטים על יסוד לשונה ועל בסיס מקורות משפטיים משמעותיים, בהם נדונו סוגיות דומות, נדמה שהן מציבות את דיני הפליטים במדינת ישראל בסכנה להיות מעוצבים על בסיס לא יותר מתחושות בטן.

משפילה ולא הוגנת

לפני כחודש קבע בית הדין האירופי לזכויות אדם, שיוון היא מדינה המפרה את חובותיה הבינלאומיות כלפי פליטים, כי מערכת המקלט בה אינה הוגנת, וכי התנאים בהם היא מחזיקה מבקשי מקלט במעצר הם קשים ומשפילים. בית הדין הוסיף וקבע, כי מדינות אחרות, המגרשות בחזרה ליוון מבקשי מקלט שעברו בדרך במדינה זו כדי שיוון תבחן את בקשתם למקלט, מפרות אף הן את הדין הבינלאומי, כשהן חושפות מבקשי מקלט למערכת המקלט הפגומה של יוון.

כדי לקבוע שמערכת המקלט של יוון היא פגומה, בית המשפט עמד, בין השאר, על כך ששיעור ההכרה במבקשי מקלט במדינה זו נמוך מאחוז אחד, לעומת שכנתה מלטה, בה עומד שיעור ההכרה במבקשי מקלט על 60 אחוזים. אחד משופטי בית הדין אף עמד על כך ששיעור נמוך זה של מבקשי מקלט, שהוכרו על ידי הרשויות ביוון, מלמד כי מערכת המקלט של יוון היא משפילה ולא הוגנת:

“The well-documented insufficiencies of the Greek asylum system (including the extremely low likelihood of success in the applications – 1% in Greece against more than 60 % in Malta) turn such a system into a degrading one.
An asylum system with a rate of recognition not exceeding 1 percent is suspect per se in terms of the fairness of the procedure; the Government failed to provide any justification for this apparent statistical aberration.”

ברוב המדינות המערביות עומדים שיעורי ההכרה במבקשי מקלט על עשרות אחוזים. ובישראל? משרד הפנים הקימה בשנת 2009 יחידה חדשה לדחיית בקשות מקלט. לפי נתוני משרד הפנים, בשנת 2009 נדחו 1,613 בקשות מקלט, ושני מבקשי מקלט הוכרו כפליטים – שיעור הכרה של פחות מחמישית האחוז. הנתונים לשנת 2010 טרם פורסמו, אולם למיטב ידיעתנו, במהלך שנה זו לא המליצה היחידה החדשה להכיר ולו באדם אחד כפליט. שני הסברים אלטרנטיביים ניתן לאמץ לעניין זה – או שכל הפליטים ה"אמיתיים" בוחרים להגיע למדינות יעד מרוחקות ורק השקרנים והמתחזים מגיעים לישראל; או שמערכת המקלט של מדינת ישראל מזנבת אחרי מערכת המקלט היוונית.

ליברליזם ישראלי ופליטים הומואים

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

פסק דינו של בית המשפט העליון, אשר חייב לאחרונה את עיריית ירושלים לשלם ל"בית הפתוח" חצי מיליון שקל כפיצוי על הפליה בהקצאת תקציבים לאורך שנים, הינו פסק דין חשוב בתחום ההגנה על זכותם של הומואים ולסביות לשוויון בישראל. השופט עמית קבע באותו פסק דין שבישראל התבססה "תפיסה חוקתית כוללת של הזכות שלא להיות מופלה מחמת נטייה מינית". הוא הוסיף שכל החלטה של רשות שלטונית, אשר גורמת להפליה לרעה של בני ובנות הקהילה הגאה, היא החלטה חשודה, אשר בית המשפט לא יהסס לבטלה.

לצד אמירות חשובות אלה, כתב השופט עמית את הדברים הבאים: "ההתייחסות לחברי הקהילה הגאה היא אחד מהמדדים להיותה של מדינת ישראל מדינה ליברלית-דמוקרטית, להבדיל מהמצב ברובן-ככולן של מדינות המזרח התיכון הקרובות והרחוקות, בהן נרדפים חברי הקהילה הגאה. נזכיר את דבריו הבלתי נשכחים של נשיא איראן אחמדניג'אד שטען שבאיראן אין כלל הומוסקסואלים, בעוד שבבית המשפט העליון של אנגליה תלויה ועומדת עתירה של הומוסקסואל איראני, בגדרה הוא מבקש מקלט באנגליה מחשש לחייו אם ישוב לאיראן".

אין ספק שישנו מרחק רב בין ההגנה המשפטית לה זוכים בני הקהילה הגאה בישראל, בהשוואה לחבריהם וחברותיהם במדינות ערב. עם זאת, הדוגמה בה בחר השופט עמית כדי לעמוד על הבדל זה, ושעוסקת במתן מקלט מדיני להומואים, לסביות וטרנסג'נדרים הנרדפים במדינותיהם, היא אולי הדוגמה הגרועה ביותר שיכול היה לתת. זאת לאור העובדה, שדווקא בעניין זה ישראל קרובה הרבה יותר למדינות ערב מלמדינות המערב.

העתירה של ההומו האיראני, אותה מזכיר השופט עמית, הוכרעה כבר לפני מספר חודשים. בית המשפט הבריטי קיבל את ערעורו של האיראני כנגד רשויות ההגירה, אשר רצו להחזירו לאיראן, וקבע שהאיש זכאי למקלט מדיני במדינה. בית-המשפט הגבוה דחה את עמדתה של הערכאה הנמוכה, בה נקבע שאם אותו אדם יישאר בארון אין הוא צפוי לפגיעה באיראן, ומכאן שאינו זכאי למקלט מדיני בבריטניה. הוא קבע, שזכותו של כל אדם לחיות את חייו בהתאם לנטייתו המינית באופן פתוח, ואין לדחות בקשות מקלט של הומואים ולסביות בנימוק שיוכלו לחיות במדינותיהם כל עוד יישארו בארון.

עמדתה של מדינת ישראל שונה בתכלית. הוועדה המייעצת לענייני פליטים – בה חברים נציגים ממשרדי הפנים, המשפטים והחוץ, ואשר ממליצה לשר הפנים האם לתת לאדם מעמד של פליט בישראל – דחתה עד היום את כל בקשות המקלט של הומואים ולסביות שהובאו בפניה. כך, למשל, נדחתה בקשת מקלט של אישה מן המזרח הרחוק, אשר בעלה גילה שהיא לסבית והחל להכות ולאנוס אותה על בסיס קבוע. הוועדה נימקה את עמדתה בכך שמדובר ב"עניין פרטי", וזאת למרות שהרשויות באותה מדינה אינן מספקות כל הגנה להומואים וללסביות.

בנוסף, "נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל", שנכתב על-ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, קובע ש"מדינת ישראל שומרת לעצמה את הזכות שלא לקלוט בישראל ולא להעניק אשרת שהיה בישראל לנתיני מדינות אויב או מדינות עוינות" . ואמנם, מדינת ישראל מסרבת באופן עקבי לתת מקלט מדיני להומואים פלסטינים, אשר עברו התעללות ואף נסיונות רצח מצד בני משפחותיהם או הרשויות עצמן, והמירב שארגוני זכויות הפליטים מצליחים לעשות ביחס לאותם פליטים הוא העברתם למדינות אירופאיות שמסכימות לקבלם.

אשר על כן, אם אותו הומו איראני היה מגיש את בקשת המקלט שלו בישראל, ולא בבריטניה, בקשתו היתה נדחית. הן מכיוון שהוא הומו, והן מכיוון שהוא איראני. מסתבר, אם כן, שדווקא בעניין זה, ישראל אינה כה מתקדמת כפי שביקש השופט עמית להציגה.

בחריין

פקידי ההגירה וקובעי המדיניות בישראל מרגישים מאוד בנוח כשמשווים אותם לעמיתיהם שבמדינות המפרץ הפרסי. מה שמעוללים שם למהגרי עבודה – הרבה יותר גרוע. והנה התבשרנו, שממשלת בחריין עומדת לבטל את הסדר הכבילה של מהגרי העבודה לספונסרים המקומיים, ומן הקיץ הקרוב מהגרי עבודה יוכלו לעבור באופן חופשי בין מקומות עבודה. אצלנו בג"ץ פסק לפני למעלה משלוש שנים שכבילה של מהגרי עבודה למעסיקיהם, "מעין עבודת בגרסה מודרנית", הינה אסורה, ולפני מספר חודשים, כשקבע שהמדינה ביזתה את פסק הדין, דרש לוודא, "כי כל רשויות האכיפה הפנימו את משמעותו של פסק הדין... ובעיקר את הקביעה כי הסדר הכבילה למעסיק חלף מן העולם". במענה להחלטה זו הודיע משרד הפנים, שמה שהיה הוא שיהיה. בסך הכל, כפי שפירסם לאחרונה בהודעה לעיתונות מטעמו, מהגרי עבודה שאינם נמצאים אצל מעסיקיהם, מאבדים את מעמדם "בעל כורחם" והופכים לשוהים שלא כדין. "בעל כורחם" זה קורה להם, ולא, חלילה, משום נהלי הכבילה הארורים, שמפקיעים את רישיון העבודה עם סיום יחסי ההעסקה, נהלים שאפילו בבחריין חלפו מן העולם.

לא אחר. חלק מהקולקטיב

מאת: ד"ר טלי קריצמן, עמיתת פוסט-דוקטורט ב-NYU

בראשית השבוע פגשתי בוושינגטון את ג'ימי. ג'ימי הוא פליט מסודן. נסענו במכוניתו, מכונית אמריקאית לבנה וגדולה, שעל המראה שלה תלוי דיסק שעליו כיתוב בערבית. ישבנו במסעדה, קישקשנו, צחקנו, אכלנו ארוחת ערב. הייתי תשושה מהנסיעה לוושינגטון, וג'ימי, לעומתי, חגיגי ומעונב. האנגלית שלו היתה סדורה משלי, שלעיתים התבלבלה. נפעמתי לשמוע את סיפורו (כלא בסודן, 8 שנים במצרים, 9 שנים בארה"ב), וללמוד שהוא – ממש כמוני – חוקר אורח באוניברסיטה מקומית, נשוי בלי ילדים.

כשסיימנו לאכול ג'ימי לא הרשה לי לשלם (והאמינו לי שהתעקשתי). משם המשכנו לפאב, שהמפיקה המוזיקלית שלו היא פליטה מצפון סודן (מפאת הרעש במקום לא קלטתי את שמה). שתינו איתה (ג'ימי עייף מלריב, ונתן לי לשלם), ורקדנו לצלילי המוזיקה, ממלמלים את המילים של השירים. אין כמו פופ אמריקאי כדי לחבר בין אנשים. נוצרי, מוסלמית ויהודיה.

הסתכלתי עליהם מהצד, וחשבתי כמה זה אחרת בישראל. שלא תטעו, אני רחוקה מלהיות מעריצה גדולה של האמריקאים או של מדיניות המקלט שלהם. אני לא שוגה בחלום האמריקאי, ובכל זאת, יש כאן משהו שונה. לא זו בלבד שג'ימי וחברתו הם אזרחים שווי זכויות (ומצביעים גאים של אובמה), הם לא אחרים פה. כשהם יושבים במסעדה או רוקדים בפאב; כשהם מדברים במבטא זר; כשהם ממלאים את שמם המלא והזר על גבי טפסים – הם לא זוכים ליחס חשדני, וזאת חרף ה-racial profiling הידוע לשמצה, שדבק באמריקאים מאז ה-11 בספטמבר 2001.

ג'ימי יכול לבחור היכן לגור, ובחר לגור דווקא מרחק נגיעה מהבית הלבן (לא מוגבל לפריפריה, כמו בארץ). המסלול לרכישת מעמד בארה"ב היה ידוע מראש, ובראשיתו מישהו התעניין בו, ובדק האם הוא עומד בהגדרה המשפטית של פליט (ולא סתם תקתק את שמו למרשם ממוחשב, כמו בארץ). ג'ימי רשאי להביא לכאן את בני משפחתו, לפתח קריירה, להתמקם (ללא איום בגירוש וללא שחרב הארעיות תתנופף מעל לראשו, כמו בארץ). ג'ימי יכול להיות אקטיביסט ולהיות איש פוליטי (ולא לחשוש שיעצבן איזה פקיד ויסכן את עצמו ואת יקיריו, כמו בארץ).

זהו אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין ישראל לבין מדינות ההגירה האחרות. ישראל משטיחה את זהותו של המהגר הלא יהודי לקטגוריה של "האחר", שאין צורך לבחון את נסיבות הגירתו והרצונות והאילוצים שהביאו לה. אם נקשיב להם נאבד את עצמנו. אם נרחם ואם נתחשב, הם, "האחרים", יבואו ונהיה פחות יהודים, ולא נוכל לשמור על עצמנו מפני הגויים, המבקשים לכלותנו.

ג'ימי הוא לא "האחר" בארה"ב. הוא לא זה שמולו מתכוננת הזהות של הקולקטיב. הוא חלק מהקולקטיב. הוא לא מאיים – לא דמוגרפית ולא ביטחונית – אלא שותף. ככזה, אפשר להקשיב לו, לחוש כלפיו אמפתיה, הזדהות, חום, רחמים. אפשר ללמוד ממנו משהו. מהותו נתפסת כמורכבת, רב גונית, ולא מצומצמת לתכונה אחת – "האחרות". ג'ימי הוא הוכחה לכך, שכשמקשיבים מכוננים את עצמנו להיות בעלי צלם אנוש.

(טלי קריצמן היא מחברת המאמר: Otherness as the Underlying Principle in Israel’s Asylum Regime)

שיטת מצליח

בסוף המאה ה-19 חקיקה גזענית בארה"ב, שנומקה על ידי משרד המשפטים ועל ידי בתי המשפט ב"נחיתותו של הגזע הסיני", הגבילה את כניסתם של סינים לארה"ב ואף הביאה לפעילות ענפה של שלילת תושבות קבע מאזרחי סין וגירוש רבים מהם מארה"ב. ואולם כבר אז, גם נוכח ההפרה השיטתית של זכויותיהם המהותיות של אזרחי סין, הבין משרד המשפטים האמריקאי שהליכים בהם מתקבלות החלטות בנושאי הגירה חייבים להתנהל תוך הבטחת זכויותיהם הפרוצדורליות של מי שעניינם נדון. ממחקר שערכה לוסי סלייר עולה, כי בתחילה מנעו רשויות ההגירה האמריקאיות את השתתפותם של עורכי דין שייצגו אנשים בהליכי הגירה בהליכים אלה, ואולם בעקבות התערבותו של משרד המשפטים, החל מראשית המאה ה-20 התירו רשויות ההגירה, גם אם בתחושה של לית ברירה, את השתתפותם של עורכי דין בכל ההליכים שהם מקיימים. בשלבים מסוימים של ההליכים המינהליים נקבע, כי עורכי הדין אינם רשאים לומר את דברם בשל הצורך להתרשם באופן ישיר מדברי הקליינט המיוצג, ואולם הם הורשו להיות נוכחים בכל שלבי ההליך.

את שהבין משרד המשפטים האמריקאי כבר לפני מאה שנים, מסרבים משרד המשפטים ומשרד הפנים בישראל להבין היום. לפני למעלה משלוש שנים ביקשתי להתיר את השתתפותם של עורכי דין בשימועים, שבהם מנפיק משרד הפנים צווי מעצר וגירוש מינהליים נגד מהגרים. משרד הפנים סירב, ורק לאחר שמוקד סיוע לעובדים זרים הגיש במרץ 2006 עתירה לבג"ץ, הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ, כי יתאפשר לעורכי דין המייצגים מהגרים להיות נוכחים בשימועים, גם אם ללא זכות להתערב בשלב בו מתשאל פקיד משרד הפנים את המהגר, ולהביא את טענותיהם לאחר שדברי המהגר נשמעים.

היום חוזר על עצמו אותו הסיפור ביחידה החדשה שהקים משרד הפנים לרישום מבקשי מקלט אריתראים וסודנים, יחידה שזכתה לשם "יחידת המסתננים". מדובר ביחידה שתפקידה הוא רישום מבקשי המקלט והנפקת מסמכים עבורם. לפקידי היחידה סמכות לקבוע מגבלות משמעותיות על חופש התנועה של מבקשי המקלט ולהחליט האם להנפק עבורם מסמכים מזהים, ובעת הרישום הם שואלים אותם שאלות, שבעקבותיהן פוסקים הפקידים, נעדרי ההכשרה להכריע בבקשותיהם של מבקשי מקלט, כי פלוני הוא שקרן, כי אלמוני אינו פליט, או כי פלמוני אינו אזרח המדינה שהוא טוען להיות. נגד היחידה הועלו טענות רבות על יחס לא ראוי לפליטים, החרמת מסמכים מזהים, הכנסת מילים לפיהם של מבקשי מקלט, קבלת קהל בתנאים לא נאותים, אלימות מילולית ואפילו שני מקרים של אלימות פיזית נגד מבקשי מקלט שהתייצבו ביחידה.

חברתי עורכת הדין ענת בן-דור מן התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב ביקשה ממשרד הפנים וממשרד המשפטים לאפשר את השתתפותם של עורכי דין בהליכים אלה. בתחילה נתקלה בסירוב. רק לאחר ארבעה חודשים תמימים זכתה לתשובה, לפיה עורכי דין יורשו להשתתף בהליכים, במובן זה שיוכלו לטעון את טענותיהם לפני ואחרי שמבקש המקלט נשאל שאלות. משוכנעת שמדובר בסידור דומה לזה שנקבע בהליכי הגירוש בעקבות העתירה שתוארה למעלה, כלומר התרת נוכחות עורך הדין גם בשלב בו נשאל מבקש המקלט שאלות ללא זכות להתערב בדברים, התייצבה ענת השבוע עם קליינט במשרדי היחידה. בתחילה מנהל היחידה סירב לאפשר לה להשתתף בהליך ואף ביקש ממנה לצאת מן הבניין ולחכות מחוצה לו. לאחר שדיבר עם הלשכה המשפטית של משרד הפנים התרצה והכניס אותה לדיון, אולם אז הסתבר כי בשלב בו נשאל מבקש המקלט שאלות עליה לצאת מן החדר. למה? ככה. לא ברור מה מבקש משרד הפנים להסתיר.

טלפון למשרד המשפטים העלה, כי זהו אכן הסידור שמשרד המשפטים רואה לנגד עיניו – בשלב המהותי של ההליך בו נשאל מבקש המקלט שאלות, חל איסור על נוכחותו של עורך הדין, אפילו נוכחות פסיבית. זו ההנחיה, נמסר לענת, ואם את מתנגדת לה תצטרכי לתקוף אותה, כלומר להגיש עתירה לבג"ץ.

שוב, לא ברור מה משרד הפנים מבקש להסתיר בשלב בו נשאל מבקש המקלט שאלות על ידי פקיד המשרד. לא רק שאין שום עילה משפטית למנוע את נוכחותו של עורך הדין בשימוע, אלא שאפילו היתה עילה כזו, אין שום טעם ענייני לעשות זאת, מלבד סיכול יכולתו של עורך הדין לדעת מה התרחש במהלך ראיון הרישום. משרד המשפטים ומשרד הפנים יודעים זאת, אלא שכמו בעניין השתתפות עורכי דין בהליכי גירוש, שתוארו למעלה, הוא נוקט בשיטה הידועה בשם "שיטת מצליח". אם אף אחד לא יעתור לבג"ץ – מצוין, אפשר להמשיך לנקוט במדיניות. אלא שבמקרה הזה דווקא תוגש עתירה. בג"ץ יורה למדינה להשיב תוך חודשיים-שלושה, המדינה לא תעמוד במועד שייקבע ולאחר שהוא יחלוף היא תבקש אורכה, בית המשפט יעניק לה אורכה של חודשיים-שלושה נוספים, ואז תודיע פרקליטות המדינה שהוחלט לאפשר לעורכי דין להיות נוכחים בהליך (שינוי המדיניות, ייכתב בתגובה, לא בא בעקבות העתירה, אלא בעקבות "עבודת מטה" שנערכה במקרה לפני הגשת התגובה לבג"ץ). בית המשפט ישבח את המדינה על נכונותה להגמיש את עמדתה ולכן לא יטיל עליה את הוצאות העתירה, והשופט אליקים רובינשטיין יוסיף שתיים-שלוש פסקאות, בהן יעלה זכרונות נעימים מימיו כיועץ משפטי לממשלה, כפי שהוא עושה מעת לעת בפסקי דינו. עורכי דין יורשו להשתתף בכל שלבי ההליך, אך משרד הפנים לא יפסיד דבר. הוא רק ירוויח כשנה שבה ימנע שלא כדין וללא סיבה מוצדקת השתתפות של עורכי דין בשימועים באופן שנועד לאפשר הבטחה של זכויותיהם הפרוצדורליות של מבקשי מקלט.