נחום ברנע וייבוא האובייקטים הבלתי חוקיים

נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" מאוד מחבב, ככל הנראה, את אמנון בן עמי, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, ומשמש לו מעת לעת שופר. התוצאות לרוב מביכות.

ביום שישי האחרון עסק נחום ברנע בטורו בהתעקשות קבלני הבניין הישראלים להעסיק דווקא עובדים מסין. הנושא אכן ראוי לתשומת לב של גופי התקשורת המרכזית. אבל הקול קולו של ברנע והידיים ידי בן עמי. או להיפך.

ברנע טרח לדבר עם רשות האוכלוסין וההגירה ועם התאחדות הקבלנים. הוא לא טרח לדבר עם אף עובד בניין סיני או עם ארגון זכויות אדם כלשהו העוסק בעניינם של מהגרי עבודה. אולי זו הסיבה לכך שהוא משתמש במילה "ייבוא" באופן כל כך טבעי ביחס למהגרי עבודה. לא פחות מתשע פעמים לאורך טורו משתמש ברנע במונח "ייבוא" על הטיותיו השונות. לא בציטוט מפי אחרים ולא במרכאות כפולות. אילו ברנע היה קצת יותר חתרן, היינו חושדים שהוא משתמש במילה "ייבוא" באופן ביקורתי כלפי רשות האוכלוסין וההגירה, המתייחסת אל עובדים המגיעים לכאן כאל סחורה ולא כאל בני אדם, אבל קשה למצוא רמז לביקורת כזו בטורו. נהפוך הוא - רשות האוכלוסין היא ה-good guy, שרוצה "לייבא" רק עובדים ממדינות, עמן נחתמו הסכמים בעניין דמי תיווך. ביחס לפלסטינים שהעסקתם התאפשרה על ידי רשות האוכלוסין וההגירה ברנע משתמש בפועל "לקחו". ורק במילה אחת, זו שאמורה להיות מובנת מאליה, ברנע לא משתמש - "העסקה". עובדים פלסטינים ומהגרי עבודה חדלו מזמן להיות מועסקים בעולם הניאו-ליברלי שלנו, והם מי ש"מיובאים" או "נלקחים" על ידי אדוניהם.

לא פחות חמור הוא השימוש החוזר ונשנה של ברנע במונח, שוודאי גם אותו שאל מבן עמי, "בלתי חוקיים". לא "שוהים שלא כדין", לא "עובדים ללא היתר". האנשים הללו הם "בלתי חוקיים". אפילו לא "שוהים בלתי חוקיים", אלא סתם "בלתי חוקיים". לא מדובר סתם בדקדוקי עניות או בפוליטיקלי קורקט מאוס. כינוי של אנשים "בלתי חוקיים" מתייג את כל ישותם וכל הווייתם בסיווג "לא חוקי". בדיוק מסיבה זו החליטה סוכנות הידיעות רויטרס לפני כחודש להנחות את הכותבים מטעמה שלא לעשות עוד שימוש במונח illegal migrant ולהשתמש ב-illegal רק לתיאור פעולה ולא לתיאור אנשים. גם הניו יורק טיימס החליט לאחרונה לקרוא לכותבים ולעורכים לשקול שימוש במונחים אלטרנטיביים.

חשוב להבין שגם לפני הנחיות אלה ספק אם מישהו בניו יורק טיימס או ברויטרס היה מעלה על דעתו להשתמש במילים כמו אלה שמשתמש בהן ברנע. המקבילה לביטוי "בלתי חוקיים", שכשהוא נטול "אנשים", "מהגרים" או "עובדים" (אותה ברנע מביא כשם תואר ללא שם עצם אליו הוא מוצמד) היא illegals, מונח בו עושים שימוש גורמים פוליטיים ימניים, אך ודאי שלא עיתונאים מכובדים. ואולי אי אפשר לצפות להרבה במדינה בה עיתונאים סבורים באמת ובתמים כי המילה "מסתננים" מתארת באופן אובייקטיבי אנשים שחצו את הגבול ללא היתר.

כאמור, לשם כתיבת טורו ברנע לא טרח לשוחח עם אף מהגר עבודה סיני. אמנם יש תמונה של שלושה עובדים בעלי מראה אוריינטאלי, שהקורא אמור להניח את סיניותם, אבל גם הטרמינולוגיה בה ברנע עושה שימוש וגם העדרם של מהגרי העבודה מתוכנה של הכתבה, מבהירים שהם האובייקט בכתבה, לא סובייקט. אם ברנע היה טורח לשוחח עם כמה עובדים סינים או עם ארגוני החברה האזרחית העוסקים בעניינם, כמו "קו לעובד", אולי היה מבין כמה דברים שרשות האוכלוסין וההגירה והתאחדות הקבלנים לא גילו לו. ברנע קובע כממצא עיתונאי שעובדים סינים "לעולם לא מתלוננים" (אולי זה גנטי, אולי זה תרבותי. ברנע לא מגלה לנו מדוע, וגם לא מניין הוא יודע זאת). אולי לו היה מדבר עם "קו לעובד", שטיפל במהלך השנים בהמוני עובדי בניין סינים, היו עולים ספקות מסוימים ביחס לאמירה האסנציאליסטית הזו.

אולי אם היה מדבר עם עובדים ממדינות, שעמן נחתמו הסכמים בילטראליים שנועדו להילחם בתופעת דמי התיווך, היה מבין כיצד נעקף האיסור על גביית דמי תיווך באמצעים יצירתיים שונים. ואולי אם לא היה משמש השופר של בן עמי, היה מעלה על דעתו לשאול אותו כיצד קידמה רשות האוכלוסין וההגירה את העמדתן לדין של חברות ישראליות בענפי הבניין, החקלאות או הסיעוד בגין גביית דמי תיווך שלא כדין, חרף האיסור הפלילי לעשות כן, או לפחות לכמה מן החברות האלה רשות האוכלוסין וההגירה שללה את היתרי ההעסקה (ספוילר - התשובה היא אפס).

הנה חתול אסייתי, שאינו מתלונן לעולם.

לכבוד שרת הפנים הבאה

שרה נכבדה שלום רב,

בתום המשא ומתן הקואליציוני, נטול נתן אשל ושאר מרעין בישין, תושבעי לתפקיד שרת הפנים. כמי שכבר ראו כיצד כמה וכמה שרי פנים במדינת ישראל אכלו מרורים, הרשי לנו לתת לך שלוש עצות, שתבטחנה כי הקדנציה שלך תעבור בנעימים:

1. אל תניחי למשפטנים לעצב עבורך מדיניות. כמי שלוקים בעצמם בפגם קשה זה - ידע וחשיבה משפטיים - הרשי לנו להבטיחך שהמשפטנים שסביבך לעולם ינסו לקחת מידיך את מושכות עיצוב המדיניות ולהכתיב לך התנהלות כזו או אחרת במסווה של ייעוץ משפטי (לעתים אף במסווה של ייעוץ משפטי מחייב). הדוגמה הקיצונית ביותר לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בעניינו של שר הפנים, אברהם פורז. כפי שסיפרנו כאן פעם, בשעה שאברהם פורז ביקש לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בחוק כדי להסדיר את מעמדם של ילדי מהגרי עבודה השוהים בישראל שנים ארוכות, התערב היועץ המשפטי רובינשטיין וקבע, ללא בסיס משפטי, כי לא ראוי ששר הפנים יקבל החלטה בעניין זה.

התערבותו הבוטה של רובינשטיין בעניין זה מזכירה במובנים רבים את נוהגו כיועץ משפטי לממשלה לפרסם חוות דעת ציבוריות ובלתי משפטיות ביחס לאנשי ציבור שהוחלט שלא להעמידם לדין פלילי או את התנהלותו לאחרונה כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית ביחס לפסילת שלטי חוצות ואת החלטתו לפסול תשדירי בחירות של בל"ד ועוצמה לישראל, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, משום שלא היו לטעמו. אמנם, ספק אם היועץ המשפטי הנוכחי יתערב באופן זה, אולם שרי הפנים האחרונים נאלצו להתמודד עם בכירים במשרד המשפטים ובפרקליטות המדינה.

ההישענות על משפטנים בבואך לעצב מדיניות היא מסרסת. מה שמתחיל בהתייעצות בעניין מדיניות הופך בנקל להכתבת מדיניות באיצטלה של חובה משפטית. לכן, אם ברצונך להיות בעלת השפעה כלשהי במשרדך שלך, הבהירי ליועץ המשפטי לממשלה, למשנים לו, לפרקליטות המדינה וללשכה המשפטית של רשות האוכלוסין וההגירה, שאין בכוונתך לשתף אותם בהתייעצויות בענייני מדיניות ובשלב עיצוב המדיניות. הקפידי ליידע את המשפטנים רק לאחר גמר תהליך עיצוב המדיניות, ובקשי שיגבילו את חוות דעתם לשאלה - חוקי / לא חוקי. שלא יסבירו לך מדוע כדאי כך ולא אחרת, מדוע זה ראוי או לא ראוי. שיאמרו - חוקי או לא חוקי, ואם לא חוקי - מדוע לא חוקי וכיצד מוציאים לפועל את המדיניות באופן חוקי.

2. זנחי את הרטוריקה הגזענית של קודמך בתפקיד. ארבע השנים האחרונות לוו במלל מסוכן של העומד בראש המשרד שאת מקבלת לרשותך. מה לא יוחס ל"זרים" בישראל? מחלות, אלימות, פשיעה, הרס החלום הציוני. קודמך בתפקיד סבר שרטוריקת ביבים תמשוך קהל בוחרים. הוא טעה. מפלגתו לא התחזקה בבחירות האחרונות, וייתכן שאף תמצא עצמה מחוץ לקואליציה. גם רשימתו של מיכאל בן-ארי, שהיטיב להזין את השנאה והגזענות כלפי "זרים" בישראל, לא הרוויחה דבר מהביטויים האומללים שנשמעו מפיו. למעשה, בן-ארי, שסבר כי ימצא קהל מצביעים חדש בשכונות דרום תל אביב, גילה לתדהמתו, שבשכונות אלה מעטים נתנו לו את קולם. הגזענות הבוטה אינה רווחית מבחינה אלקטורלית (וגם לו הייתה רווחית, לא ניתן היה להצדיקה), אך היא ממצבת את ישראל כמדינה גזענית, ששריה מעזים לומר דברים שהיו מוקעים מן השיח הציבורי והפוליטי בכל מקום אחר בעולם.

3. בדקי באופן מדגמי החלטות פרטניות של רשות האוכלוסין וההגירה. אלוהים נמצא בפרטים. גם אם תתגברי על המשפטנים ותצליחי לקדם את המדיניות בה את חפצה, את ההחלטות הפרטניות יקבלו פקידים, שעברו אינדוקטרינציה בת שנים ארוכות, לפיה ה"זר" הוא האויב ויש לעשות כל דבר כדי למנוע בעדו מלקבל מעמד בישראל. לא תוכלי להבין כיצד מיישם משרד הפנים את מדיניותך אם לא תקפידי לבחון רנדומלית ובאופן שוטף את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה. כשתבחני אותן תגלי שאבוי לו לישראלי שמעז להינשא לבן זוג זר. בני הזוג צפויים לעבור דרך חתחתים עד להקניית מעמד של קבע למשפחה בישראל (אם בכלל). תגלי שבמשך שלוש שנים משרד הפנים מצא שאדם אחד בלבד הוא פליט, וזאת נוכח יצירת מערכת מתעללת שאינה מיישמת כראוי את אמנת הפליטים ומביאה לגירושם של אנשים רבים למקום בו נשקפת להם סכנת חיים. תגלי שמשרדך כולא באופן שרירותי ובתנאים שאינם ראויים לבני אנוש אלפי מבקשי מקלט. תגלי שמשרד הפנים שולל את מעמדם של מהגרי עבודה שהוזמנו לישראל כדי לבצע את העבודות הקשות ביותר בשכר מינימום (ואף פחות מכך) רק משום שהרהיבו עוז בנפשם להתאהב ולהיכנס למערכת יחסים. תגלי שבני זוג מאותו המין המבקשים להסדיר את מעמדם בישראל זוכים ליחס של אזרחים סוג ב' משום שאינם יכולים להינשא. תגלי שמשרדך קורע בני משפחה אלו מעל אלו, הורים, בני זוג ולילדים, אך בשל היותם פלסטינים. תגלי שחרף פסילת הסדר הכבילה של עובדים זרים למעסיקיהם על ידי בית המשפט העליון, בפועל משרד הפנים מקפיד ליצור זיקה כובלת של עובדים למעסיקיהם באופן הפוגע בזכויותיהם הבסיסיות כבני אדם וכעובדים. אם תבחני רנדומלית את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה תגלי שללא בקרה של הדרג הפוליטי על ההחלטות שמקבל הדרג הפקידותי, אי אפשר לשנות דבר.

בהצלחה.

הנשיא גרוניס

בעוד מספר שעות יושבע השופט גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, תפקיד בו ישמש קרוב לשלוש שנים. לכבוד המאורע אנו מביאים לקט קצר של פסקי דין, בהם אמר השופט גרוניס את דברו בענייני הגירה ומעמד בישראל.

-----
"המערער, אשר כיום הינו כבן 11 שנים, חי כל חייו בישראל, דובר את השפה העברית ולומד בבית הספר ביאליק בעיר תל אביב-יפו. ... המקרה שלפנינו אינו מקרה קל מהבחינה האנושית. אין חולק כי המערער מעורה בחברה הישראלית וקשור לישראל. ישראל הינה המדינה בה גדל והתחנך. ניתוקו של המערער עם הוריו מישראל יגרום לו בוודאי קשיים לא מבוטלים. ... ברם, אין בו מאפיין ייחודי ושונה מכל אותם מקרים אחרים של קטינים שלא מתקיים לגבי הוריהם התנאי של כניסה באופן חוקי לישראל. ... הערעור נדחה אפוא."

השופט גרוניס מאשר שלא להקנות מעמד לילד בן 11, בן להורים פיליפינים, שנולד וגדל בישראל, עע"ם 1086/09 קרוז נ' שר הפנים (7.7.2009).

-----
"המקרה מעורר התלבטות קשה. הנטייה המתבקשת, והייתי אומר אף הטבעית, היא לפסוק לזכותם של המערערים. זאת, נוכח התוצאה הקשה מבחינת המערערים 2 ו-3 של דחיית טענותיהם. דא עקא, לא ניתן להתעלם מן ההיבט העקרוני של העניין ומהשלכות הרוחב של פסיקה המקבלת את טענותיהם. ... הכרעה לזכות המערערים, המתקבלת על ידי בית המשפט העליון על רקע הוראות החוק והתקנות, אינה יכולה להיות מצומצמת לעניינם של המערערים 3-2 בלבד. ברור, כי בשכונת ואדי חומוס, מקום מגוריהם של המערערים 3-1, חיים אחרים שמצבם דומה. גם אם טרם התנהלו הליכים משפטיים מטעמם של אותם אחרים, הרי חובה עלינו לצפות אפשרות שהסוגיה תחזור ותעלה."

השופט גרוניס משאיר ללא מעמד תאומים בני 15, תושבי מזרח ירושלים, שהוריהם ואחיהם תושבי קבע בישראל, כלואים בצד הישראלי של גדר ההפרדה, ללא מעמד, ללא זכויות סוציאליות ורפואיות וללא אפשרות להסתובב בשכונת מגוריהם ללא חשש מהרשויות, משום שבטח יש עוד כמותם, עע"ם 1966/09 עטון נ' שר הפנים (22.11.2011).

-----
"טענות מעין אלה שמעלה המבקשת יכולות להיות מוצגות, למרבה הצער, על ידי לא מעט אנשים ממדינות שונות בעולם. אולם, אין בכך כדי להצדיק הפיכתה של ישראל לארץ מקלט במקרים דוגמת זה של המבקשת."

השופט גרוניס מאשר לגרש, לפני בירור טענותיה בערעור, מבקשת מקלט הטוענת, כי נשקפת לה סכנה במדינת מוצאה מידי בעלה וכי הרשויות לא יגנו עליה, משום שבטח יש עוד כמותה, בש"ם 9223/11 OSALONI נ' משרד הפנים (13.12.2011).

-----
"המבקשת 1 שהתה בארץ באופן בלתי חוקי במשך כשבעה חודשים וזאת לאחר שעזבה את מעבידיה החוקיים, ואף לאחר שניתנה לה הזדמנות למצוא מעסיק חוקי חלופי. יצוין, כי על פי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק חלה על העובד חובה לפנות ללשכת מינהל האוכלוסין על מנת לבקש אישור לעבוד אצל המעסיק החלופי אותו הוא מצא."

השופט גרוניס מאשר לגרש, לפני בירור טענותיה בערעור, עובדת בתחום הסיעוד שאיבדה את מעמדה בשל הסדר הכבילה, לפני שזה נפסל על ידי בית המשפט העליון, עע"ם 7583/04 קוראג'ה נ' משרד הפנים (27.8.2004).

-----
"על המבקשת להודיע עד ליום 12.4.2007 האם מעדיפה היא לצאת מן הארץ באופן מידי (ולשם כך יהא צורך לבטל את הצו הארעי האוסר הרחקה) או שמעוניינת היא להישאר בארץ עד להכרעה בערעורה, תוך שהיא מוחזקת במשמורת."

השופט גרוניס מאפשר לבת זוגו של אזרח ישראל לבחור האם להישאר בארץ לדיון בערעור שהגישה, עע"ם 2005/07 אנאסון נ' שר הפנים (4.4.2007).

-----
"העובדה שהרשויות מוכנות לקחת סיכון מסוים במתן היתרי כניסה לישראל אינה מחייבת אותן ליטול סיכון מוגבר הנובע ממתן רישיון נהיגה. ... מתן 'תיעוד ישראלי' לתושבי האזור על ידי המדינה עלול ליצור סיכון מוגבר. ... יש לזכור, כי מדובר באלפי אנשים השוהים בישראל ונמצאים במצב דומה לזה של העותרים. אילו היה מדובר במספר קטן של אנשים, אפשר שהטענה בעניין הצורך בעריכת בדיקה אינדיווידואלית היתה בעלת משקל רב יותר."

השופט גרוניס קובע שמתן רישיון נהיגה לפלסטיני, אשר שוהה בישראל כדין ומטופל בילד ישראלי נכה שזקוק לבדיקות תכופות, מהווה סיכון, ואין אפשרות לבדוק את עניינו באופן אישי, בג"ץ 5539/05 עטאללה נ' שר הבטחון (3.1.2008)

-----

"לא ניתן להתעלם מן הסכנות הביטחוניות הטמונות בכניסה של אלפי נתיני אויב לשיטחה של ישראל. ... כניסה של אלפי בני זוג לתחומי ישראל, כאשר המטרה היא להשתקע בארץ ולקבל, בסופו של הליך, אזרחות או תושבות קבע, דורשת התייחסות מיוחדת."

השופט גרוניס מאשר למנוע באופן גורף איחוד משפחות של פלסטינים עם בני זוגם וילדיהם הישראלים (סיבוב ראשון), בג"ץ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (14.5.2006).

-----
"'זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית'. ... לעניין זה אין לי אלא לחזור ולהזכיר את הנזק הוודאי שייגרם כתוצאה מכניסתם ארצה של אלפי פלסטינים, שיקבלו מעמד של תושבי קבע או אזרחים, כתוצאה מנישואיהם לאזרחי ישראל. על בסיס נתוני העבר, אין ספק ששיעור מסוים מאלה יהיה מעורב במעשי טירור. אכן, השיעור באחוזים של המעורבים בטירור צפוי להיות נמוך מאוד, ואפילו מזערי. עם זאת, אף שלא ניתן להעריך את היקף הנזק שייגרם, ברי כי הוא יתרחש."

השופט גרוניס מאשר למנוע באופן גורף איחוד משפחות של פלסטינים עם בני זוגם וילדיהם הישראלים (סיבוב שני), בג"ץ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.1.2012).

הרצוג עושה את העבודה

בשבועות האחרונים, עם התפשטות הדיון הציבורי בישראל אודות מעמדם של ילדי מהגרי עבודה, מתראיינים יותר ויותר פוליטיקאים בנושא זה, ומביעים את התנגדותם לגירוש ילדים, בדרך כלל תוך הבעת זעזוע מן הרעיון שילד יועלה בכוח על מטוס ויגורש מישראל. רבים מן הפוליטיקאים פועלים מתוך הזדהות כנה, החוצה גבולות מפלגתיים, עם המאבק הציבורי. ואולם מיעוט מהם החליט, ככל הנראה, לתפוס טרמפ על העגלה התקשורתית כך ששמם יוזכר שוב ושוב בכותרות.

בין המתראיינים הקבועים בשבועות האחרונים נמצא שר הרווחה, יצחק הרצוג, החוזר באופן עקבי על עמדתו בעניין באוזני עיתונאים. באתר האינטרנט שלו, שבראשו מופיעה תמונתו לצד הכיתוב "הרצוג עושה את העבודה", הוא אף מביע את עמדתו, לפיה לא יתמוך בגירוש ילדים, ואף מצהיר בגאון כי "ילדי העובדים הזרים הם ילדים שנמצאים במצבי סיכון וחירום. הטיפול בהם צריך להיגזר מעצם היותם ילדים, ללא קשר לזהותם". אכן, כותרת יפה. להרצוג, כך יכול להתרשם מי שקורא את דבריו בתקשורת ובאתר האינטרנט שלו, לב רגיש, והוא אינו יכול לשאת את המחשבה על פגיעה בילד באשר הוא ילד.

אולם רגישותו של בעל תפקיד אופרטיבי בממשלה לא נבחנת רק בהצהרותיו, אלא גם במעשים. אתמול קיימה ועדת השרים לענייני חקיקה, בה חבר הרצוג, דיון בשאלה האם הממשלה תתמוך בהצעת חוק שהגישו חברי הכנסת ניצן הורוביץ, דני דנון ודב חנין, ולפיה אין לעצור ילדים חסרי מעמד מתחת לגיל 14 שנים. למרבה ההפתעה, הרצוג היה הגורם שהוביל את ההתנגדות להצעה והפציר בשרים האחרים להתנגד לה. למי ששאלו אותו לפשר התנהלות זו השיב הרצוג כי "זוהי עמדת הגורמים המקצועיים במשרד הרווחה". אכן, מזה שנים עמדת "הגורמים המקצועיים" במשרד היא כי ילדים חסרי מעמד צריכים לזכות לטיפול בידיהם האמונות של יחידת "עוז" ושירות בתי הסוהר, ולא של משרד הרווחה. הרצוג, כך מסתבר, סבור אמנם שהטיפול בילדים צריך "להיגזר מעצם היותם ילדים, ללא קשר לזהותם", אבל מעדיף לראות ילדים כלואים, ובלבד שלא יצטרך להתעמת עם "הגורמים המקצועיים" במשרד, שבראשו הוא עומד, או לקחת על עצמו את האחריות לטיפול בילדים אלה.

ביום רביעי תצביע הכנסת בקריאה טרומית על הצעת החוק בהצבעה שמית. כשיוקרא השם "יצחק הרצוג" יוכל שר הרווחה לומר "נגד", ומייד לצאת מאולם המליאה ולספר לעיתונאים שהוא סבור שיש לטפל בכל ילד כילד.

קחו ממנו את משרד הפנים

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, טעה פעמיים בראשית השבוע. הוא טעה כשבחר לא להחליט, וטעה כשהחליט לא לבחור. הוא בחר שלא להחליט בעניין מעמדם של ילדי מהגרי העבודה. לילדים ולהוריהם ניתנה אורכה של שקט מדומה עד לראשית החופש הגדול הבא. עוד חודשים ארוכים של מתח וחרדה. הוא החליט שלא לבחור, כששר הפנים, אלי ישי הציב בפניו ברירה קוסמת מאין כמותה. "אם אתה רוצה לתת להם מעמד", הציע לו ישי, "קח ממני את משרד הפנים". ראש הממשלה לא לקח.

שנים ארוכות מדי אלי ישי וחבריו מש"ס שולטים במשרד הפנים ובמשרד התמ"ת. מחלקים בידם האחת היתרים להבאת עוד ועוד מהגרי עבודה, ובידם האחרת חותמים על צווי הגירוש. הם לא המציאו את "הדלת המסתובבת", רק רכשו בעלות על הפטנט, ודאגו לשמן היטב את הצירים. מהר מאוד למדו שבעסקי הגירת העבודה אפשר רק להרוויח. מי באופן אישי – כמו שלמה בניזרי, שנתפס לבסוף והורשע בקבלת שוחד בקשר למתן היתרים (והרהיב עוז בנפשו להפוך עצמו בסיוע ישי לקדוש מעונה). מי באופן ציבורי – כמו ישי, שמביא ומגרש, ולא שוכח להסית ולהפיץ שנאה. "חגורת נפץ", כינה זה מכבר ברשעות את ילדיהם של מהגרי העבודה.

מהגרי עבודה וילדיהם אינם גזירה משמיים. מדינת ישראל ריבונית לעצב לה מדיניות הגירה, ולבחור בין הבאתם והעסקתם של מהגרי עבודה לבין "סגירת השמיים". היא רשאית לשקול שיקולי "רווח והפסד" שבהגירת עבודה, ולהביא את ריבונותה לידי ביטוי בברירה שבין הסתמכות על הגירת עבודה לבין הסתמכות על כוח העבודה המקומי. מדינת ישראל עשתה זאת, ומזה כשני עשורים עולה מהצהרותיה, כי בענפי תעסוקה מסוימים נדרשת העסקה של מהגרי עבודה. מדינת ישראל החליטה שהיא אינה מוכנה לשאת בעלויות הריאליות של העסקת ישראלים בסיעוד, בחקלאות, בבניין ובתעשייה. היא מזמינה תחתיהם מהגרי העבודה, והם – שאינם מייחלים לסעוד את קשישינו, לקצור את שדותינו ולבנות את בתינו – באים משום מצוקתם הכלכלית. אפשר היה להחליט שאין רוצים בהם מלכתחילה, ובכל זאת מדינת ישראל בחרה להביאם, ואין לה כל כוונה לחדול מכך. אף על פי כן, במקום לקבלם כבני אדם, להכיר במכלול צורכיהם האנושיים ולהוקיר תודה עת תרומתם לכלכלה, שמה עליהם המדינה פעם אחר פעם את אלי ישי וחבר מרעיו למען ענותם בסבלותם.

בראשית השבוע ניתנה לראש הממשלה ההזדמנות, ולא מאוחר לבחור לנצלה – לקחת מישי את משרד הפנים, ועל ידי כך לומר את שהיה עלינו לומר מזמן: שהגירת עבודה אינה תופעה זמנית, אלא בחירה של מדינת ישראל, שיש לה השלכות אנושיות. להצהיר את שראוי היה להצהיר: שאי אפשר "לייבא" לישראל "כוח עבודה", אך לא את האנשים העובדים, ובהיותו של אדם מהגר עבודה אין ויתור, ולו זמני, על זכויות האדם הבסיסיות שלו. להכיר במה שמחייבים המוסר ומידת הצדק: שמהגרי העבודה הוזמנו לישראל כדי לפתור צורך כלכלי, והיחס אליהם צריך להיגזר מתרומתם החשובה לצמיחה ולמשק הישראלי. ולהבהיר אחת ולתמיד בקול צלול: שהתרומה של אדם לכלכלת המדינה מקנה לו זכות להשתלב גם במרקם האזרחי שלה, וילדיו שגדלו בישראל הם ילדינו, וככאלה זכאים למעמד.

הדברים פורסמו גם ב-nrg ב-14.10.2009

הפנים מאחורי הגירוש

דודו קוסטיקה ורן קדרון, שיצרו במסגרת "הטלוויזיה החברתית" את הסרטון "ללא מעמד" על מצבם של הפליטים האריתראים, אחראים גם לסרטון המרגש הזה.

מסמך שבע הנקודות

השבוע פרסמו קו לעובד, האגודה לזכויות האזרח בישראל, מוקד סיוע לעובדים זרים, רופאים לזכויות אדם, התכנית למשפט ולרווחה באוניברסיטת תל-אביב ומרכז אדוה מסמך בן שבע נקודות. כל עוד ישראל מביאה מהגרי עבודה, רק כך מותר לעשות זאת:

עקרונות להסדר העסקתם של מהגרי עבודה בישראל

הבעיות המרכזיות בהסדרים שלפיהם מועסקים מהגרות מהגרי עבודה בישראל הן היעדרה המוחלט של מדיניות הגירה לטווח הארוך, השחיתות המאפיינת את הליך הבאתם של מהגרי העבודה לישראל ונורמות ההעסקה הפסולות שהשתרשו בענפים בהם הם מועסקים.

ההמלצות העיקריות לרפורמה בתחום הן אלה:

1. על ישראל להתקשר בהסכמים בינלאומיים עם מדינות המוצא של מהגרי העבודה על-מנת להבטיח הגנה על העובדים הן בשלב הגיוס וההגעה לישראל והן בשלבי היציאה ממנה.

2. המכסות להעסקת מהגרי עבודה צריכות להיקבע על-פי מדדי שוק מקובלים, כנהוג בכל המדינות המתוקנות, ולא על-פי לחצים פוליטיים ושתדלנות של גורמים מעוניינים.

3. על גיוס העובדים ומיונם במדינות המוצא להיעשות על-ידי גורמים מדינתיים, או על-ידי גורמים בינלאומיים – אך לא על-ידי גופים למטרות רווח.

4. יש לחדול ממדיניות הכבילה למעסיק על כל ביטוייה, הכורכת בין חוקיות שהייתו של מהגר העבודה בישראל לבין עבודה עבור מעסיק ספציפי, באופן שהתפטרות, פיטורין או פטירת המעסיק מביאים לפקיעת מעמדו של מהגר העבודה. יש להבטיח כי מהגרי עבודה יוכלו לעבור בחופשיות וללא תנאי או מגבלה בין מעסיקים, ובכל עת.

5. יש להשוות בין תנאי העסקתם של מהגרי עבודה לאלה של עובדים ישראלים – לא באמצעות הטלת אגרות והיטלים, אלא באמצעות אכיפה ממשלתית אפקטיבית של חוקי העבודה – באופן שימנע אפליה וישפר נורמות העסקה ותשלום, הפוגעות גם בישראלים המעוניינים להשתלב בענפים כמו סיעוד, חקלאות או בניין.

6. יש להכיר בזכות למשפחה של מהגרי עבודה, ולבטל את המדיניות המטילה עליהם סנקציות בגין מימושה. מהגרי עבודה אינם כלי עבודה, כי אם בני אדם עם מכלול של צרכים אנושיים: משפחתיים וחברתיים. מדיניות האוסרת על מהגרי עבודה לחיות עם משפחותיהם או להביא ילדים לעולם היא פסולה ובלתי מוסרית.

7. מי שהמדינה ראתה לנכון לאפשר לו לשהות בתחומה באופן חוקי לאורך זמן, אין המדינה יכולה למנוע ממנו גישה לתושבות ולאזרחות, ככל שישראל הפכה למרכז חייו בפועל. התרומה של אדם לכלכלת המדינה מקנה לו זכות להשתלב גם במרקם האזרחי שלה. על ישראל להסדיר בחקיקה גם את זכותם למעמד של ילדים שגדלו בישראל, השתלבו במערכת החינוך הישראלית, ועקירתם מישראל הינה בבחינת הגלייה תרבותית.

מסמך העקרונות המלא והמפורט כאן.

תשעה באב של הפליטים והילדים

“Justice is not to be taken by storm. She is to be wooed by slow advances”, אמר לפני למעלה משמונים שנים השופט האמריקאי קרדוזו. ואנו, שלא מחבבים את המשפט הזה במיוחד, יודעים שכך זה כשמנסים לקדם שינוי דרך מערכת המשפט (על בשרנו למדנו בחודש האחרון שלילדי מהגרי עבודה אין מה לחפש בבית המשפט, וגם לא לאימהותיהם). קרדוזו, כך נראה, התקשה לחשוב על רדיפה אחר צדק מחוץ למערכת המשפט, באמצעות מאבק ציבורי עיקש. לכן, יש להניח שראשו היה מסתחרר, לא פחות משראשנו הסתחרר, מקצב האירועים ביום קיץ לח אחד בשבוע שעבר, התשעה באב.

כפי שכתבנו כאן לא מזמן, סוגיית הגירוש הפכה לדבר החם של הקיץ. יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול עד לאחרונה, פתח בחודשיים האחרונים בקמפיין אינטנסיבי שכלל את הקמת יחידת "עוז", מבצע מתוקשר היטב לגירוש מהגרי עבודה ומעצר מבקשי מקלט. אלא שהריצה קדימה בכל הכוח דווקא בראשית הקיץ, עונת המלפפונים בה התקשורת מנסה למצוא מתחת לאדמה על מה לכתוב, לא היטיבה עם יחידת "עוז" ועם המבצע המתוכנן. משרד הפנים, שחשב שהתקשור והדברור של פעולות היחידה ייצרו הזדהות עם המטרה, גילה שהוא הצליח לקומם מספר הולך וגדל של ישראלים וליצור מחאה ציבורית חסרת תקדים, שטרם נראתה כאן בכל הנוגע למי ששוהים בישראל ללא מעמד. גנות, לכל הדעות ביצועיסט מן המוצלחים שנראו כאן, התגלה כאסטרטג קטן מאוד.

באחד באוגוסט, כלומר אתמול, אמורה הייתה יחידת "עוז" להתחיל במבצע למעצרן ולגירושן של משפחות. אלא שביום חמישי משהו קרה. הפתעת הבוקר הייתה ידיעה, בה פורסם כי הנשיא, שמעון פרס, פנה אל שר הפנים, אלי ישי, וביקש להימנע מגירוש ילדים. בקושי שעה חלפה לה והנה, התפרסמה לה ידיעה בנושא אחר – אלי ישי הודיע כי תיפסק אכיפת "נוהל גדרה-חדרה", אותו נוהל שעל פיו הוציא משרד הפנים צווים (ואנו נאמר – בלתי חוקיים) האוסרים על מבקשי מקלט לשהות במרכז הארץ, ושבעקבות אכיפתו נעצרו מאות מבקשי מקלט ששהו במרכז הארץ. כל קלפי המאבקים המשפטיים הממושכים והמתישים בענין האיסור על שהיית מבקשי מקלט במרכז הארץ, שמתנהלים להם בעצלתיים מזה כשנה וחצי מבלי שניתן יהיה לראות את סופם, נטרפו באחת.

יום קודם לכן פרקליטות המדינה עוד הצליחה לעשות צחוק מעצמה כשהגישה תגובה לבג"ץ, במסגרת בקשה לצו ביניים בעתירה שהגישה התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב בשם מספר ארגוני זכויות אדם, בה היא מתנגדת נחרצות להקפאת אכיפת התנאי. עושה רושם ששר הפנים שכח לעדכן את הפרקליטות בדבר תכניותיו, או שהפרקליטות סתם לא טרחה לברר מהי עמדת שר הפנים בסוגיה.

מספר שעות חלפו להן, וידיעה נוספת מתפרסמת – ראש הממשלה ושר הפנים הודיעו על הקפאת מבצע מעצר וגירוש המשפחות, שאמור היה להתחיל היום, והודיעו שדבר לא יקרה בשלושת החודשים הקרובים.

אפשר לדעת שמאבק ציבורי נוחל הצלחה כשכולם מנסים לתפוס עליו טרמפ, כשאנשים שמעולם לא גילו בו עניין הופכים לדובריו או כשהוא הופך לתחמושת נגד יריבים פוליטיים. כאשר מספר שעות לאחר הודעת הקפאת מבצע הגירוש "קדימה" החלה לנגח את נתניהו על היותו "זגזגן", משום שרק הקפיא את מבצע הגירוש ולא ביטל אותו כליל, כבר היה ברור שמדובר בסחורה פוליטית חמה. אפשר לדעת זאת גם כאשר ידיעות שעד לפני חודש היו מסווגות בקטיגוריה "חברה" מקבלות על ידי אתרי החדשות את התווית "פוליטי-מדיני".

על הסחף ניתן היה ללמוד גם ממקורות נוספים, כמו הראיון שנערך עם שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין. מישאל חשין, שדחה לפני שבע שנים את עתירתם של ארלין לימקול, אישה פיליפינית שהגיעה לישראל בהיותה בת 17 שנים וחיה בה במשך 15 שנים, ושל בנה אהרן לימקול, ילד בן 9 שנולד בישראל ואין לו ארץ אחרת, ואיפשר למשרד הפנים לשלח אותו לפיליפינים; מישאל חשין, שהצטרף לפסק דינו של אהרן ברק, ואישר למשרד הפנים להפריד בין ילדה בת 14, אזרחית ישראל שנולדה בה וגדלה בה, לבין אביה, אזרח זר ששולח למדינתו משום ש"מקומו של קטין אצל הוריו. באשר יישבו הם, שם יישב הוא, ולא להפך"; אותו מישאל חשין מצהיר כעת, כי יש לאפשר לילדי מהגרי עבודה להישאר כאן. ולא רק להם, אלא בכלל למהגרי עבודה שחיים כאן זמן רב.

בית המשפט עלול להפוך מקום קבורתם של מאבקים ציבוריים סוחפים. אם רק אפשר, יש להרחיקם ממנו, ולהביאם אל הרחוב. הפליטים והילדים לא נושעו מבית המשפט, אלא מפוליטיקאים כמו אלי ישי. בשנת 2006 הוא כינה את ההחלטה להקנות מעמד לילדי מהגרי עבודה "חגורת נפץ תדמיתית, חברתית ויהודית". הפעם הודיע, שהוא סבור ש"ילד לא צריך לסבול", ו"כי נכון לנהוג ברגישות כלפי הילדים". הוא אף הוסיף, שעם עמדה זו "הגיע מן הבית", "ולא צריך את גדעון סער וחבריו שיאמרו לו אחרת".

לא עוצרים

גירוש ילדי מהגרי עבודה ובני משפחותיהם נדחה לעת עתה. מדיניות "גדרה-חדרה", האוסרת על פליטים לשהות באזור המרכז, בוטלה. תשעה באב תשס"ט ייזכר כיום מכונן בתולדות המאבק על זכויות מהגרים ופליטים בישראל. כשיחזור לנו האוויר – נכתוב על זה.

מה הלאה? אסור לאפשר את המשך גירוש מהגרי העבודה בחסות מדיניות "הדלת המסתובבת". אסור לוותר על חקיקה שתסדיר אחת ולתמיד את מעמדם של ילדים למהגרי עבודה, ותסיר את אימת הגירוש מעל ראשם. אסור להשלים עם המשך כליאתם של 300 הפליטים שנתפסו באזור המרכז משום שהפרו את הוראות מדיניות "גדרה-חדרה" המרושעת, ולכן הם עודם עצורים. אסור להניח לחרפה הקרויה הצעת החוק למניעת הסתננות, המבקשת לכלוא ולגרש פליטים ולהעניש את מי שמסייעים להם, לעבור.

הערב, מוצאי שבת, בשעה 19:00, נפגשים בגינת לוינסקי בתל-אביב, ומשלבים ידיים עם מהגרי העבודה ועם הפליטים לשרשרת של סולידריות. מחר, ראשון, בשעה 09:00, הפגנה בגן הורדים בירושלים בקריאה לשרי הממשלה לאמץ את הצעת שר החינוך להימנע מגירוש ילדים ובני משפחותיהם ולהקנות להם מעמד.

לא עוצרים. המאבק נמשך.

לגרש את הסמים, ולא את העובדים

הדבר החם של הקיץ

העונה הנוכחית של "כוכב נולד" כנראה מחורבנת ממש, כי ההפגנות נגד הגירוש הפכו לדבר החם של הקיץ. ההפגנה בשבוע שעבר בשדרות בן-ציון התארגנה בתוך יממה. היו בה כמאתיים אנשים. את ההפגנה הערב בגינת לוינסקי התחילו לארגן ביום חמישי, והיו בה מאות – ותיקים ומהגרים. אני פוגש שם חברים שענייני מהגרים מהם והלאה, ומבין שאם אפילו הם הטריחו עצמם לבוא במוצאי שבת מיוזעת שכזו לתחנה המרכזית בתל-אביב כדי להפגין נגד גירוש של אנשים שמעולם לא פגשו – מחאה מוצדקת מאין כמותה צוברת תאוצה.

למי שהיו שם לא ימכרו, שהגירוש נועד לפתור את בעיות האבטלה. הם יודעים ששום ישראלי לא יתפוס את מקומו של אף מהגר שגורש, ושהגירוש הזה, כמו קודמו בראשית שנות האלפיים, אינו אלא שמן בציר הדלת המסתובבת; אלה ילכו, ואחרים – צייתנים יותר ומשלמים יותר דמי תיווך – יבואו במקומם. הם מבינים שגירוש הפליטים מאזור המרכז אינו פותר דבר. להפך - הוא מטאטא את הבעיות, כרגיל, לפריפריה. הם מדמיינים את גירוש הילדים, ורואים לנגד עיניהם את פניה הכעורים של הגזענות. והם אינם מוכנים להשלים עם האכזריות הזו. לא בשמם, לא הפעם.

גנות יוצא לצוד. ילדים.

שבע שנים אחרי שעשה זאת כמפקד הראשון של משטרת ההגירה, יעקב גנות, כעת ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, שוב יוצא לצוד, אלא שהפעם על הכוונת גם ילדים.

התעדכנו באתר המוקדש למאבק בגירוש הילדים, ובואו להפגנה הערב, מוצאי שבת בשעה 20:00, במפגש הרחובות המלך ג'ורג' ובן-ציון נגד הגירוש, נגד הברוטאליות ונגד הגזענות.

לא עניין פורמאלי, עניין מהותי

בחודש שעבר פסקה השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב שהתנהלותה של הועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים שערורייתית. מפסק דין של השופטת שרה גדות, שניתן היום, עולה, ששופטי בית המשפט בתל-אביב תמימי דעים באשר לכך.

השופטת גדות קיבלה את עתירתם של ילדים למהגרי עבודה, שהבקשה להסדיר את מעמדם הועברה לדיון בועדה הבין-משרדית, ונדחתה בנימוק הסתום: "לא נמצאו טעמים הומניטאריים", והורתה לשוב ולדון בעניינם. את פסק דינה ביססה על החלטה קודמת של השופט עודד מודריק שסבר אף הוא, שדרך פעילותה של הועדה, אינה יכולה לעמוד:

"לאחר עיון בעתירה, בתגובה ובטיעוני הצדדים, מצאתי לקבל את טענת העותרים לפיה לא עמדה הועדה בנוהל 5.2.0022 המסדיר את דיוניה והחלטותיה של הועדה. אין בפרוטוקול הדיון רישום של הנוכחים, אין רישום של עמדות הנוכחים, אם היו כאלה, אין רישום מפורט של הנימוקים, אין חתימה של חברי הועדה על ההמלצה. אני שותפה לעמדתו של חברי, כב' השופט ע' מודריק בהחלטתו מיום 18.1.09 בעת"מ 2588/08 נתנאל ציגוזי ואח' נ' משרד הפנים, אשר החליט כדלקמן: 'מתברר שהועדה הבין-משרדית פועלת על פי נוהל (5.2.0022). על פי הנוהל עליה לבצע רישום מדוייק של ההמלצה ונימוקיה, לקיים דיון שבו יביע כל אחד מחבריה את עמדתו וייחתם פרוטוקול של הדיונים. הנוהל כולל גם דוגמאות של טפסים המיועדים לשקף את קיום פרטי הנוהל כמבואר לעיל. לא נראה על פי המסמכים שהוצגו לפני כי הועדה הבין-משרדית פעלה בהתאם לנוהל. המשיב צירף לתגובתו נספח שבו מצויין באופן לקוני שהועדה הבין-משרדית המליצה לדחות את הבקשה ושראש מינהל האוכלוסין קיבל את ההמלצה ובעקבותיה גם שר הפנים. לא צורפו לנספח טפסי פרוטוקול הדיון, הערות חברי הועדה בתוך הדיון ונימוקי הועדה. ב"כ משרד הפנים אמרה בהגינות ראוייה לציון שאין טפסים כאלה.' גם בענייננו מדובר בהחלטה לקונית וגם ההחלטה לפיה 'לא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים להענקת מעמד בישראל' איננה מרפאת את הפגם בדיון ובהחלטה. אני שותפה גם לעמדת כב' השופט מודריק, ביחס לעובדות הדומות לעניינו, לפיה 'נוכח רגישות הסוגיה העומדת על מדוכת הדיון, קיום נוהל פעולה של הועדה הבין-משרדית ככתבו וכלשונו אינו עניין צורני פורמאלי, אלא עניין מהותי. ראש מינהל האוכלוסין ובעקבותיו השר צריכים להשתכנע מהמלצת הועדה הבין-משרדית ומנימוקיה שראוי לדחות בקשה כגון בקשת העותרים דנן. בהעדר רישום ובהעדר מייצג של הנמקות הועדה ופרוטוקול הדיונים שלה, לא מתקבל על הדעת שראש מינהל האוכלוסין ושר הפנים יוכלו באורח מושכל לרדת אל טיבם של נימוקי הועדה.' קיום הדיון בועדה, בחריגה רבתי מהנוהלים, מהווה פגם מהותי בדיון הועדה ובהחלטותיה, לרבות בהחלטת השר ומשום כך דין החלטות אלה להתבטל."

Dream of Californication

לפני כשבועיים פסל בית המשפט לערעורים של מדינת קליפורניה בארה"ב חוק שאיפשר לתושבי קליפורניה, השוהים בארה"ב ללא היתר, לפקוד את מוסדות החינוך הגבוה הציבוריים בהנחה משמעותית, הניתנת לכלל תושבי קליפורניה.

"תושבי קליפורניה השוהים בארה"ב ללא היתר"? לא, לא מדובר בטעות הקלדה. מיד נסביר.

רוב מדינות ארה"ב מאפשרות לתושביהן לפקוד אוניברסיטאות ציבוריות וקולג'ים ציבוריים במדינה תוך גביית שכר לימוד נמוך משמעותית מזה הנגבה מתושבי מדינות אחרות בארה"ב. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון האמריקאי מלפני 30 שנים, מדינות רשאיות לקבוע כללים משלהן לגבי השאלה מי ייחשב לתושב שלהן. מדינה, כך לפי אותה פסיקה, יכולה להכיר גם בתושבותו של אדם שאינו אזרח ארה"ב.

תושבות היא עניין רב-ממדי ברבות ממדינות העולם. אדם יכול להחשב לתושב לצורך עניין מסוים ולא להחשב לתושב לצורך עניין אחר. לצורך תשלום שכר לימוד במוסדות ציבוריים להשכלה גבוהה קליפורניה בחרה מספר קריטריונים אלטרנטיביים להכרה באדם כתושב, שאחד מהם הוא לימודים במשך שלוש שנים לפחות בתיכון בקליפורניה. לימודים תיכוניים כאלה מצביעים, בעיני קליפורניה, על זיקה למדינה, שבשל קיומה קשה להצדיק הבחנה של המדינה בין מי שהוא אזרח ארה"ב לבין מי שאינו כזה. רבים מהילדים המתגוררים במדינה הם ילדי מהגרים חסרי מעמד, והמחוקק הקליפורני בחר במודע שלא לערוך הבחנות בין מי שיש להם מעמד בארה"ב ובין שאין להם מעמד כזה. אלה כמו אלה עברו במהלך השנים תהליך של קליפורניקציה בלי קשר לתפישת הממשל הפדרלי אודות זכותם להיות נוכחים בארה"ב. בהתאם לחוק הקליפורני ילדי מהגרים רבים, שיש להניח שלא היו זוכים להשכלה אלמלא החוק, פקדו את מערכת ההשכלה הגבוהה בקליפורניה.

עד שבשבוע שעבר בית המשפט לערעורים של קליפורניה פסל את החוק בעקבות תביעה שהגישו סטודנטים תושבי מדינות אחרות בארה"ב, שעינם צרה בחבריהם ללימודים הזוכים להנחה בשכר הלימוד, בעוד הם נאלצים לשלם את מלוא שכר הלימוד משום שאינם קליפורנאים.

תוצאת פסק הדין מצטיירת בעיקר כהתגוננות של שופטים מודאגים נוכח המגמה של שחיקת הנחות היסוד של חברות במדינת הלאום באמצעות כללי חברות אחרים של יחידות תת-מדינתיות. רבות נכתב, גם בישראל אך בעיקר מחוצה לה, על הפוטנציאל החתרני של מרחבים תת-מדינתיים בכל הנוגע לשחיקת הכללים המסורתיים של חברות בקהילה פוליטית. קשה שלא לחטוא בשטחיות מסוימת בהתייחסות לסוגיה זו בפוסט של כמה פסקאות, אולם פסק הדין הקליפורני ממש מזמין התייחסות כזו.

למי שמבקש לפרק את הזיקה ההדוקה שהובנתה בין מושג ה"אזרחות" לבין מושג "מדינת הלאום", ובין שני אלה לבין כללי החברות בקהילה פוליטית, נראה שמרחבים מקומיים הם האתרים המתאימים להסתכל עליהם. מדינות לאום מנסות ליצור כללי חברות אחידים, רצופים ושטוחים שמגדירים מיהו "זר" ומיהו "אחד משלנו" כדי לייצר את ההבחנות והחלוקות, שדורש הפיקוח המתבצע על ידי המדינה. מנקודת מבטה של המדינה, החלוקה למרחבים תת-מדינתיים (או שימור חלוקה מסוג זה שהתקיימה לפני הקמת מדינת הלאום, כמו בארה"ב) לא נועדה ליצור כללי חברות אלטרנטיביים. אבל אותה חלוקה מאפשרת אינטראקציות אנושיות שיוצרות אינטרסים שונים והזדהויות שונות מאלה שברמת מדינת הלאום, וכתוצאה מכך גם יוצרת ראציונלים שונים לחברות בקהילה וכללי חברות בתת-היחידות, שאינם עולים בהכרח בקנה אחד עם כללי החברות של מדינת הלאום. תת-היחידות של מדינות לאום נוטות לסטות מכללי החברות הנוקשים של מדינות, ולהציג כללים שמתרחקים במידה מסוימת מדרישות פורמליות או שרירותיות, ובוחנים נתונים עובדתיים שיש להם זיקה ישירה וברורה יותר לשאלות הנוגעות לחברות בקהילה.

נהוג לומר על מדינות לאום שהן גדולות מסך החלקים המרכיבים אותן, אבל האפשרות שבידי המרחבים המקומיים להגדיר בפועל כללי חברות רחבים יותר משל המדינה, דווקא מעלה את הסברה שהמדינה קטנה מסך חלקיה. התרחבות והתחזקות של כללי החברות במרחבים האלה וניתוק שלהם מן הכללים של מדינת הלאום, מהווים מצע נוח לניסויים חברתיים ברמה המקומית, אבל אין הכרח שהם ייעצרו שם. הם מאפשרים לנו לחשוב מחדש על כללי החברות גם ברמת מדינת הלאום, לקרוא עליהם תיגר ולשחוק אותם. הם גם מאפשרים לנו להבין עד כמה בעייתיים כללי הכניסה למועדון של מדינות לאום, ולכן הם גם מהווים מקור לחרדה מצד המדינה, ולרצון שלה למשטר את כללי הכניסה למרחבים תת-מדינתיים.

בית המשפט לערעורים בקליפורניה הסכים, בעצם, לבקשתם של אמריקאים "זרים" לקליפורניה שפנו לבית המשפט, למשטר את כללי החברות של קליפורניה ולהוציא מתוכם קליפורנאים "זרים" לארה"ב, לפי שיטתה.

ארה"ב מכירה בחברותו של כל מי שבמקרה נולד בה, תהא זיקתו אליה אשר תהא. ישראל מכירה בחברותו של כל מי שיש לו גניאולוגיה מסוימת או שביצע אקט דתי מסוים, ולא מכירה בחברות של מי שברח או גורש מן המקום היחיד שהייתה לו זיקה כלשהי אליו, אם הוא פלסטיני. וקליפורניה מכירה בחברותו של אדם שבילה בה את השנים, שנתפסות כאלה המעצבות אותנו, ללא קשר לשאלה אם ארה"ב התירה את כניסתו או את הישארותו בה. אפשר להתווכח על הכללים הללו, אבל לא קשה להבין עד כמה הכלל השלישי שונה מן השניים הראשונים, ומדוע הוא כל כך מאיים עליהם.

על מנת למנוע השתקעות

אתמול יצא תחת ידיו של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נעם סולברג, פסק דין חמור נוסף, העוסק במדיניות משרד הפנים ביחס למהגרי עבודה שהם הורים לילדים או שיש להם בני זוג בארץ. גם ממקום מושבי החדש בגולה הדוויה, לא יכולתי שלא לכתוב כמה מלים.

פסק הדין עוסק במהגרת עבודה, שהוזמנה לישראל לצורך עבודה בענף הסיעוד, ושהתה בה ברישיון שנתן לה משרד הפנים משנת 1997 ועד לשנת 2007 (ככלל מהגר עבודה יכול לשהות בישראל עד 63 חודשים, אולם נקבע הסדר מיוחד המאפשר הארכת רישיונותיהם של עובדי סיעוד במקרים, שבהם הוכחה תלותם של מעסיקיהם בהם). בסוף שנת 2007, אף על פי שעמדה בתנאים שקובע חוק הכניסה לישראל להמשך הארכת רישיון ישיבתה, סירב משרד הפנים להאריך את רישיונה. כל זאת משום שהסתבר שילדה וכי יש לה בן זוג.

השופט סולברג מקבל את עמדת משרד הפנים. פסק הדין נשען, בחלוקה גסה, על שתי הנמקות. האחת מופרכת, השנייה מפחידה.

נורה אדומה ובולטת – השופט סולברג הולך (פעם נוספת) בעקבות נימוק שגוי של שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, בפסק דין שעליו כתבנו כאן בעבר, ומתייחס לעצם שהותה שלא כדין של העובדת בישראל כנימוק לדחיית העתירה. כדברי רובינשטיין, השהות ללא היתר צריכה "להדליק נורה אדומה ובולטת", ולמנוע מתן מעמד בישראל. נניח. אבל, כמו השופט רובינשטיין, סולברג אינו בוחן כיצד במקרה הקונקרטי נולדה השהייה שלא כדין.

כאמור, העובדת במקרה זה הוזמנה על ידי מדינת ישראל לעבוד בה, ורישיונה חודש משנה לשנה במשך 10 שנים. היא טרחה ופנתה של משרד הפנים לפני פקיעת רישיונה האחרון. רק לאחר שהרישיון פקע משרד הפנים מסר לה את תשובתו השלילית. העובדת לא ישבה בחיבוק ידיים אלא הגישה מיד עתירה, שבמסגרתה בית המשפט נתן צו ביניים, שהתיר את שהייתה בארץ עד להכרעה בעתירה.

לפי שיטתו של סולברג, דינה של עתירתו של כל אדם, שמגיש לפני פקיעת רישיונו בקשה להאריך את רישיון ישיבתו ומקבל תשובה רק לאחר פקיעת הרישיון, להידחות, משום שבמועד מתן פסק הדין הוא כבר שוהה שלא כדין.

כי לאהבה אין מדינה – ואולם, חמור מכך, הנימוק המהותי לדחיית העתירה מקומם. סולברג מתייחס לאינטרס למנוע "השתקעות זרים"– זרים שהוזמנו, יש לזכור, על ידי המדינה – ומתייחס לנוהל העוסק בהזמנת עובדים לארץ. הנוהל קובע כי אין להתיר את כניסתם של עובדים זרים, שיש להם בישראל קרובים מדרגה ראשונה. סולברג מזכיר כי הנוהל אושר על ידי בית המשפט העליון, ולמד ממנו שההחלטה בנוגע לעותרת מוצדקת.

חבריי הטובים, חני בן ישראל מקו לעובד ועודד פלר מן האגודה לזכויות האזרח, פרסמו בשנה שעברה נייר עמדה ששמו "אין מדינה לאהבה: פגיעות בזכות למשפחה של מהגרי עבודה בישראל", וניתן לעיין בו על מנת להבין עד כמה חמורים הדברים שכותב סולברג.

גם אם נניח שמדינת ישראל רשאית למנוע כניסה של אדם בשל העובדה שיש לו קרובי משפחה בישראל, כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון, לא זה המקרה שבו עוסק פסק דינו של סולברג. פסק הדין עוסק בעובדת שהגיעה לבדה לישראל, הכירה בה בן זוג, וילדה, ולא בהזמנת עובדת חדשה. התנהלות משרד הפנים בעניין זה (שאינה ייחודית לעניינה של העותרת במקרה זה) ופסק הדין של סולברג, מניחים שלמדינת ישראל יש סמכות לפקח על ולהגביל את סוגי הקשרים החברתיים והרומנטיים, שמהגרי עבודה שהוזמנו על ידה יוצרים כאן. הם מניחים שהמדינה יכולה לבחון את מהותם של יחסים בין מהגרי עבודה, ולהטיל סנקציה קשה בגין הפרת הכללים – שלילת רישיון עבודה או אי חידושו, מעצר וגירוש.

ההצדקה, בה משתמשים משרד הפנים ובתי המשפט, היא כי "אין לעובד זר זכות קנויה להיכנס לישראל". כל זה טוב ויפה ונכון, ומדינת ישראל מוזמנת בכל רגע נתון "לסגור את השמיים" ולהימנע מהכנסת מהגרי עבודה לארץ. במקרה כזה לא תיפגע, כנראה, זכות אדם (מוכרת) כלשהי של מישהו. אולם זכותה של המדינה למנוע מראש כניסה אין פירושה כי מרגע שמהגר עבודה נמצא כאן, ניתן להתנות את המשך שהייתו בארץ בכל תנאי שיעלה על דעתו של משרד הפנים או להפסיק להתייחס אליו כאל בן אנוש. חובה זו קיימת גם אם פירושו של דבר שבנסיבות מסוימות מהגרי עבודה ישתקעו בישראל. זה המחיר של ייבוא בני אדם. לא טוב? המדינה מוזמנת, כאמור, להפסיק לייבא עובדים.

לא ניתן להזמין עובדים לישראל לפרק זמן של 5 שנים (ובמקרה של עובדי סיעוד, לפעמים אף יותר מכך), ולצפות מהם להפוך מבני אנוש למכונות עבודה – לא לקיים יחסי מין, לא להתאהב, לא לפתח מערכות יחסים, לא ללדת.

האפשרות שנתונה למהגר עבודה לשוב למדינת מוצאו כדי לממש שם את אהבתו עומדת בבסיס ההנמקה של סולברג. אבל, יש לזכור, במרבית המקרים מדובר בעובדים ששילמו הון עתק כדי לבוא לישראל ולעבוד בה, ולא תמיד עבדו תקופה ארוכה דיה כדי להחזיר את חובותיהם. ההנמקה, לפיה לעובד "אין זכות קנויה להיכנס לישראל" ולפיה הוא יכול לשוב למדינת מוצאו בכל רגע, שימשה בסיס גם למדיניות הכבילה, לפיה מימוש הזכות להתפטר מביא לביטול רישיון הישיבה בישראל. למרות נימוק זה, בית המשפט העליון פסל את הסדר הכבילה.

מעבר לכך, ההתניה הפסולה של תוקף רישיון ישיבה בישראל בהימנעות מפיתוח מערכות יחסים היא בעלת השלכות קשות נוספות – מהגרי עבודה הנמצאים בישראל ומפתחים מערכת יחסים רומנטית נאלצים להשאר "בארון", אחרת יגורשו. הם אינם יכולים להתגורר יחד, הם אינם יכולים להחזיק ידיים בפומבי, והם נאלצים לעסוק בהסתרת הקשר ביניהם, וכל זאת על מנת שלא תוטל עליהם סנקציה של אובדן מעמד בישראל. נשים הרות בוחרות, לעיתים, לבצע הפלה על מנת שרישיונותיהן לא יבוטלו.

סולברג, אגב, מטיח בעובדת ש"לא דיווחה" למשרד הפנים על הלידה, ולכן משרד הפנים המשיך והאריך את רישיון ישיבתה 3 שנים לאחר הלידה, אולם כלל לא ברור מהיכן הוא שואב את החובה לדווח. כנראה שמדובר בחובה הנגזרת מהאינטרס למנוע השתקעות.

ככל שתהיה בידו עילה לכך

מעדכנים את קוראי הבלוג, העוקבים בדריכות אחר סיפורו של רוסתם מנוקיאן.

תקציר הפרקים הקודמים: מנוקיאן הוא צעיר, שחי בישראל כבר שש עשרה שנים. בקשתו למעמד בישראל נדחתה רק משום שבנעוריו למד בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים. השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קבע שמדובר ב"דפוס חיים בדלני", ודחה את עתירתו. השופטת מרים נאור מבית המשפט העליון סברה שיש לעצור את מנוקיאן עד להכרעה בערעורו, וכיוון שהוא לא הסכים להיחבש - דחתה את הבקשה לצו ארעי שיאסור על גירושו. השופט אליקים רובינישטיין, שכיועץ משפטי לממשלה פעל לסכל את ההסדר למתן מעמד לילדים שגדלו ובגרו בישראל, סרב לפסול עצמו מלשבת בדין.

בסוף השבוע שעבר דן בית המשפט העליון בערעור. נציג הפרקליטות הסכים שעניינו של מנוקיאן יבחן במסגרת הועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים. עורך דינו של מנוקיאן משך את הערעור. מנוקיאן, חתמו השופטים, זכאי "לשוב ולפנות לערכאות, ככל שתהיה בידו עילה לכך." עד לסיום ההליכים אסור לגרשו מישראל.

משרשרים

אם יש דבר שמוציא את פקידי ההגירה בישראל מדעתם הוא "משרשרים": מהגרים לא יהודים שרכשו בישראל מעמד, ומבקשים להקנות מעמד ללא יהודים אחרים. בהחלטות להקנות מעמד בישראל לקהילת הכושים העבריים ולילדי מהגרי עבודה נקבע במפורש, שמי שקיבל מעמד בישראל מכוח ההסדרים הללו לא יוכל להקנות מעמד לאחרים. אז נקבע. אין שום צידוק להפלות בין תושבי ישראל, ולהחליט שיהיו כאלה שלא יוכלו להקנות מעמד לבני משפחותיהם, רק משום ההסדר מכוחו רכשו בעצמם את מעמדם.

פסק דין שניתן היום מלמד על התנכלות ל"משרשרים". גנאדי סקוסירב הגיע לישראל עם אשתו הראשונה ועם בנו בשנת 1991. בהסתמך על מסמכיה של אשתו בדבר יהדותה רכשו אזרחות ישראלית. בשנת 2001, עשר שנים לאחר שהגיע לישראל, נפרד מאשתו. בשנת 2006 היא הלכה לעולמה. סקוסירב שב לבקר באזרביג'אן, ארץ מוצאו, שם פגש באהבת נעוריו. הוא נישא לה, הזמינה לישראל, וביקש להקנות לה מעמד. סקוסירב ואשתו הוזמנו ל"לשכת הקשר" – ארגון חשאי בדימוס, שמשרד הפנים נעזר בו (לא ברור באיזו סמכות) לצורך תשאולים וחקירות של מבקשי מעמד ממדינות חבר העמים. לשכת הקשר הורתה לסקוסירב להציג את המסמכים בדבר יהדותה של אשתו הראשונה כתנאי לטיפול בבקשה להסדרת מעמדה של אשתו השניה. ללא המסמכים, נמסר לו, על אשתו לצאת את הארץ.

סקוסירב הבהיר, שהמסמכים אינם ברשותו, משום שנפרד מאשתו הראשונה מספר שנים לפני שנפטרה, וממילא אין בהם צורך בשלב זה, שנים לאחר שרכש אזרחות ישראלית. לא הועיל לו. בג"ץ סרב להתערב בעניין מטעמים פרוצדוראליים: החליט שהעניין מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ולכן דחה את העתירה וביטל את צו הביניים, שאסר על גירושה מישראל של בת הזוג.

אין לדבר סוף

ממשיכים לעקוב אחר טיפולה של מערכת המשפט ברוסתם מנוקיאן, הצעיר שחי בישראל כבר שש עשרה שנים, ובקשתו למעמד בישראל נדחתה רק משום שבנעוריו למד בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים. "דפוס חיים בדלני" כינה זאת השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שדחה את עתירתו. השופטת מרים נאור מבית המשפט העליון הציעה שהצעיר, המתהלך חופשי, ימתין במעצר עד להכרעה בערעורו, וכשסרב - מיאנה לתת צו ארעי שיאסור על גירושו.

כעת הגיע תורו של השופט אליקים רובינשטיין. קודם שהתמנה לבית המשפט העליון שימש השופט רובינשטיין בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כפי שסיפרנו זה מכבר, בתפקידו ובתוארו זה פעל לסכל את ההסדר למתן מעמד לילדים שגדלו ובגרו בישראל, ולתקופת מה אף הצליח בכך. כעת יושב השופט רובינשטיין בדין בתיקים שעניינם ההסדר, נגדו פעל, ובוחן את האופן בו מיישמו משרד הפנים. עורך דינו של מנוקיאן ביקש שהשופט רובינשטיין יפסול עצמו. השופט רובינשטיין דחה את הבקשה.

לא היה נגרם קושי ממשי לבית המשפט לו השופט רובינשטיין היה נמנע מלשבת בתיקים שעניינם הוא ההסדר. דומה שלא נותרו רבים שכאלה. ואולם, השופט רובינשטיין מתעקש לפסוק בתיקים אלה. אם יאלץ לפסול עצמו בתיק זה, קבע, "אין לדבר סוף". האם רק לבקשות הפסילה העתידיות מתכוון השופט רובינשטיין, שמא גם לתופעת הילדים שמבקשים לרכוש מעמד בישראל?

מאזן הנוחות

לא מכבר סיפרתי על הצעיר שננטש בילדותו בארמניה, ובגיל שתיים עשרה הגיע לישראל כדי ללמוד בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים. כשמלאו לו שמונה עשרה עזב את הכנסיה, והחל לנהל אורח חיים חילוני. בקשתו לרכוש מעמד בישראל על פי ההסדר למתן מעמד לילדים שגדלו ובגרו בישראל נדחתה, משום שבנעוריו למד בכנסיה. בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבל את עמדת משרד הפנים, וקבע שאף שהבקשה הוגשה כשלצעיר מלאו עשרים ושבע שנים, הרי שהתקופה שהתחנך בכנסיה מלמדת על דפוס חיים בדלני ועל כך שלא התערה בחברה הישראלית.

לא מעט תגובות כעוסות ומזועזעות קיבלתי לפוסט. קוראים רבים ביקשו לברר, האם הוגש ערעור לבית המשפט העליון. ובכן, בשבוע שעבר הוגש ערעור. מי שהזדעזעו מפסיקתו של בית המשפט לעניינים מינהליים מתבקשים לאחוז בחוזקה בידיות המושב.

עורך דינו של רוסתם מנוקיאן, זהו שמו של אותו צעיר, הגיש עם הערעור בקשה שגרתית למדי: בית המשפט התבקש לתת צו ארעי, המורה למשרד הפנים להימנע ממעצרו ומגירושו של מנוקיאן מישראל עד להכרעה בערעור. בקשות לסעדים זמניים שכאלה מוכרעות בדרך כלל על פי "מאזן הנוחות". בית המשפט בוחן, האם הנזק שייגרם למבקש, אם הסעד הזמני לא יינתן לו, עולה על התועלת שתפיק המדינה מאי מתן אותו סעד. אם הנזק עולה על התועלת, "מאזן הנוחות" נוטה לטובת המבקש, ובית המשפט מורה על מתן הסעד הזמני. בנסיבות עניינו של מנוקיאן ברור כמו מאליו, שהנזק שייגרם לו אם יאלץ לעזוב את ישראל כיום, כשהוא בן עשרים ושמונה, למדינה ממנה הגיע בגפו בגיל שתיים עשרה, עולה לאין שיעור על התועלת שתפיק ישראל מיציאתו המיידית, עוד בטרם יוכרע הערעור.

אלא שאותו שיבוש, כך נכנה זאת, שהביא לדחיית בקשתו של מנוקיאן למעמד, ולדחיית עתירתו על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים, מצא את דרכו גם לבית המשפט העליון. תחילה הציעה השופטת מרים נאור, שיינתן צו זמני, לפיו מנוקיאן לא יגורש, ובתנאי שיוחזק במעצר עד להכרעה בערעור. מנוקיאן, יש להדגיש, מתהלך חופשי. כלומר, השופטת נאור הציעה לחבוש את מנוקיאן, ולאפשר לו להמתין בבית הסוהר להכרעת בית המשפט בעניינו, וכל כך רק משום שהעז לבקש לרכוש מעמד במדינה, בה הוא מתגורר במשך שש עשרה שנים מאז היה ילד. מנוקיאן סרב, כמובן, להצעה, והשופטת נאור דחתה את הבקשה לצו ארעי:

"מאזן הנוחות אינו נוטה בנסיבות העניין לטובת המבקש. שמירת 'המצב הקיים' של שהיה בלתי חוקית בישראל היא שמירת מצב קיים בלתי חוקי. כפי שמציינת המדינה, אם יזכה המבקש בסופו של יום בערעור, לא תהיה כל מניעה מהמבקש לממש את זכותו למעמד בישראל. אי-מתן צו המניעה לא יגרום אפוא למצב בלתי הפיך."

דפוס חיים בדלני

שוו בנפשכם: בית משפט לעניינים אדמיניסטרטיביים בצרפת אישר את החלטת משרד הפנים הצרפתי, שלא להקנות מעמד לצעיר יהודי בן עשרים ושבע, משום שבנעוריו למד בישיבה.

הצעיר ננטש על ידי הוריו בארמניה כשהיה בן ארבע וגדל בבית יתומים. בגיל שתיים עשרה הגיע בגפו לצרפת כדי ללמוד בישיבה. כשמלאו לו שמונה עשרה החליט לנהל אורח חיים חילוני. הוא עזב את הישיבה, והחל ללמוד מחשבים. הצעיר הגיש בקשה להסדיר את מעמדו על פי החלטת ממשלת צרפת, להסדיר את מעמדם של ילדים שגדלו ובגרו בצרפת, ואולם בקשתו נדחתה, משום שבנעוריו למד בישיבה. בית המשפט הצרפתי דחה את עתירתו נגד החלטת משרד הפנים הצרפתי. "על מנת לבדוק את זיקתו האובייקטיבית של הילד לצרפת", פסק בית המשפט, "נקבע בהחלטת הממשלה תנאי, לפיו עליו ללמוד בבית ספר בצרפת, תנאי שנועד לבחון את התערותו בחברה הצרפתית. העותר לא עמד בתנאי זה. שש שנות לימודיו בישיבה אינן מלמדות על התערות אלא על דפוס חיים בדלני."

שיוויתם בנפשכם? ובכן, בית המשפט לעניינים אדמיניסטרטיביים בצרפת לא אישר החלטה שכזו של משרד הפנים הצרפתי מעולם. לעומת זאת, בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (השופט נעם סולברג), אישר את החלטת משרד הפנים הישראלי, שלא להקנות על פי החלטת הממשלה מעמד בישראל לאדם צעיר, שאלה הן בדיוק נסיבות חייו, להוציא תיקון אחד: לא בישיבה הוא למד בנעוריו, אלא בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים.