Laissez Passer לסה פסה: השטחים הכבושים
‏הצגת רשומות עם תוויות השטחים הכבושים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות השטחים הכבושים. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 9 במאי 2009

דמדומים

שבתי מדרום אפריקה, מנמיביה ומביקור קצרצר בזימבבואה. תמה חופשת הבלוג. עסקים כרגיל.

לא להאמין כמה קל להשתעבד למשהו שיצרת במו ידיך. יש עניינים שהופכים מעצמם לפוסט בתוך דקות. לפוסטים אחרים מקדישים שעות, לפעמים כמה ימים. הכל חשוב, החומר מצטבר ורוצים לכתוב. לא מספיקים, ומרגישים אשמים. אנשים כותבים לנו, "איך ייתכן שלא דיווחתם על?". לא ייתכן. מייל ליונתן, מייל מיונתן. "אולי תכתוב?".

דמדומים. כך כינינו, יונתן ואני, את הדיווחים במייל שנהגנו להעביר זה לזה ולקבוצה נאמנה של פסיכים כמונו קודם שייסדנו את הבלוג. מחווה לגדעון לוי ול"אזור הדמדומים" שלו, ועימה התרסה – לא רק הכיבוש קודר ומצחין, אלא גם אצלנו, בביוב של ההגירה.

חודש לא הייתי פה. חושך שלא רואים כלום, והסרחון עז מתמיד. אלי ישי, הגזען שבשרי הפנים, שוב במשרד, ועימו היוזמות לביטול אזרחות. של ערבים, כמובן. חשבנו שנפטרנו, לפחות, מיעקב, "המסר צריך להיות ברור: אל תגיעו", גנות לטובת משרד התחבורה, אבל הוא לא הולך לשום מקום, "על מנת שיישאר ויקדם רפורמות במשרד הפנים". בית הדין הרבני מאשים את מהגרות העבודה בהרס חיי המשפחה בישראל. שחר אילן, העיתונאי שלמד לעומקן את סוגיות ההגירה של ישראל וכתב עליהן, פוטר מעיתון "הארץ". נותרנו עם מירב ארלוזרוב, קפיטליסטית חזירה וגאה, כעדותה על עצמה, השופר של גנות, שמדווחת על "בטלנותם של הפליטים", שבכלל "אינם פליטים". ועדת השרים לחקיקה מתכנסת כדי לאשר את המשך הדיונים בהצעת החוק למניעת הסתננות שכל תכליתה להפליל, לאסור ולגרש מבקשי מקלט. בית המשפט העליון מקבל את בקשת רשות הערעור שהגישה הסנגוריה הציבורית נגד "תג המחיר" הגבוה שקבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע לענישת פלסטינים, שנכנסו לישראל כדי לעבוד, ופוסק שיש להקל בענישה. ואף על פי כן, בית המשפט "אין הוא חי בבועה או באולימפוס", ולכן יש להמשיך ולאסור את עלובי הנפש, שכל חפצם בפרנסה שישראל גוזלת מהם.

שבוע מאז חזרתי, ולאיטם מתערפלים מראות של נופים עוצרי נשימה, ומתחלפים בבהירות בתמונות אחרות, המוצגות במוזיאונים, מעבר לא רחוק של דמדומים – תמונות של היתרים הנכפים רק על אלה ולא על אחרים; של תעודות לצורך כניסה; של שלטים האוסרים על מעבר; של מכוניות משטרה, של אולמות משפט ושל תאי מעצר שנועדו למי שהעזו ונעו ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה ללא המסמכים המתאימים. בטחון, קראו לזה שם, והסבירו שאי אפשר בלי, כי אם רק ניתן להם, יזרקו אותנו לים.

מזל טוב ליונתן, שחוגג היום. לכבוד יום הולדתו, שושולוזה ("התקדם, פנה את הדרך לאדם הבא"), שירם של המהגרים מרודזיה, לימים זימבבואה, הנוסעים ברכבת לעבוד במכרות בדרום אפריקה. כיום זהו שיר לאומי. בכל זאת משהו אופטימי.

יום חמישי, 5 בפברואר 2009

גטו

ואולי ואדי חומוס אינו בידינו? ביום בו ניתן פסק דינה של השופטת צור, בו נקבע שבואדי חומוס - מובלעת שבין צור באהר שבירושלים המזרחית לבין גדר ההפרדה - יחול הדין הישראלי, ניתן פסק דין נוסף על ידי השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שקביעתו הפוכה. בעניין שבפני השופט סולברג נדונה בקשתו של תושב קבע, המתגורר בואדי חומוס, להסדיר את מעמדם של ילדיו. השופט סולברג דחה את העתירה:
"מיום לידתם של העותרים [הילדים] ועד היום, הם מתגוררים מחוץ לתחום ריבונותה של מדינת ישראל. גם הוריהם אינם מתגוררים בישראל. הבית שבו הם מתגוררים - על כך אין מחלוקת - אינו בתחום ישראל. נסיבות העניין דנן אינן מעוררות אפוא את הטעמים שמצדיקים את מתן המעמד [...]. הילדים גדלים עם הוריהם, חיים במחיצתם חיי משפחה שלמים, והתא המשפחתי מאוחד. אין הצדקה, מן הבחינה המשפחתית, ובהתחשב בטעמים העומדים בבסיס התקנה, ליתן להם מעמד בישראל.
[...]
העותרים קובלים על המצב שאליו נקלעו, כאשר גדר ההפרדה תוחמת אותם ממזרח, והמקום היחיד שאליו הם יכולים לפנות לכל ענייניהם הוא ירושלים, שבה אין להם מעמד. אכן, המצב הזה מסובך ומעיק. גדר ההפרדה יצרה קשיים, משפטיים ואנושיים. יש לזכור כי תושבי הכפר הם שעמדו על הזזתה דרום-מזרחה, כדי שכל בתי הכפר יהיו ממערב אליה. אין להפנות כלפיהם אצבע מאשימה, אולם אין לקבל גם את טענתם כי לאור המצב שנוצר מחוייבת מדינת ישראל לנהוג בהם כתושביה. הסטת תוואי גדר ההפרדה, במקומות שונים לאורכה ולרוחבה, אין בה מיניה וביה משום הכרה במעמדם של הבאים בתחומה כתושבי ישראל. זהו טבעם של גבולות וקווי תיחום, שהם מבחינים, לעיתים גם בשרירות, בין הניצבים משני עבריהם. אך קצרה ידו של בית המשפט מלהושיע."
נסביר: השופט סולברג כלא את הילדים בין הגדר לבין צור באהר. את הגדר הם לא יכולים לעבור, ולצור באהר ולירושלים אסור להם להיכנס. העיקר שהם חיים עם הוריהם. בגטו.

יום שלישי, 27 בינואר 2009

ואדי חומוס בידינו

תרצו: סיפורו של המקום המופרע שנקרא ירושלים המזרחית. הסיפור על הבריונות המדינית והקנאות הדמוגרפית ששטפו את הנחל האכזב. הסיפור על בית המשפט שהוזעק, שוב, לתקן את שאי אפשר לתקן ולנרמל את שאינו יכול להיות נורמאלי. הסיפור על דיני ההגירה הישראלים שהוחלו באיזור שאינו ישראל, ושלא בטובתו אינו אלא ישראל. סיפורו של הואדי ששמו כמו נהגה במוחו של תסריטאי עצל וחסר שאר רוח.

צור באהר הוא כפר פלסטיני מדרום לירושלים, שסופח לישראל ולשטח המוניציפאלי של העיר לאחר כיבוש הגדה המערבית ב-1967. למרגלותיו ממזרח לו שוכן ואדי חומוס. הואדי לא סופח לישראל. מדוע סופח צור באהר וואדי חומוס לא סופח? שיעור ראשון בגיאוגרפיה, לפתוח אטלס: גבולות משורטטים באופן שרירותי. עם השנים התפתח צור באהר, והיו בין תושביו, נושאי תעודות זהות ישראליות, שעברו להתגורר בואדי. ואדי חומוס הפך חלק מצור באהר.

כשנבנתה גדר ההפרדה הוחלט להותיר את ואדי חומוס "בצד הישראלי"; מעברו האחד "הגדר הגדולה" (צור באהר, בתרגום חופשי) ומעברו האחר גדר ההפרדה. ואולם ואדי חומוס לא סופח, והדין הישראלי אינו חל בו. שטח הפקר שמזמין הפקרות, וזו ממהרת לבוא. אך הלכו הדחפורים של משרד הביטחון וחיש קל הגיעו פקידי המיניסטריונים לדמוגרפיה יהודית.

המוסד לביטוח לאומי – עמוד האש לפני המחנה - קבע, שתושבי ואדי חומוס אינם תושבים לעניין הדינים הסוציאליים של ישראל. משרד הפנים – עמוד העשן – מיהר, כרגיל, לזנב בו, ולחרוץ שאם כך, אזי גם דיני המעמד הישראלים אינם חלים.
פנה ועד הכפר צור באהר לבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים, והמוסד לביטוח לאומי ניגף. היועץ המשפטי לממשלה הודיע לבית הדין בחודש אפריל 2005, "שמדובר בכפר הומוגני אחד", ולכן "כל עוד המצב המשפטי יעמוד בתוקפו כפי שהוא היום, וכל עוד תתקיים גדר ההפרדה", יראו את תושבי ואדי חומוס, המחזיקים ברישיונות לישיבת קבע בישראל, כתושבי ישראל לעניין הדינים הסוציאליים. בית הדין עיגן את ההודעה בפסק דינו.
ומה על משרד הפנים? הוא בשלו. ריאד חמאדה, תושב קבע בירושלים, מתגורר עם אשתו, אמל, וארבעת ילדיהם בואדי חומוס. לאחר פסק דינו של בית הדין לעבודה פנה ריאד למשרד הפנים וביקש להסדיר את מעמדה של אמל. החוק הישראלי אמנם לא סיפח אותם, אבל הגדר בהחלט עשתה זאת. מרכז חייהם בצור באהר, וממילא לא יכול להיות בשום מקום אחר. חרף זאת, משרד הפנים דחה את הבקשה.

השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבלה אתמול את עתירת המשפחה:

"ראשית, [...] אין כל הצדקה עניינית לקבוע כי לעניין הענקת זכויות כלכליות וסוציאליות הניתנות מכוח חוק הביטוח הלאומי יש לראות בתושבי האזור כמי שמתגוררים בתחומי מדינת ישראל, בעוד שלעניין הענקת הזכות לחיי משפחה יש לראות אותם ככאלה המתגוררים מחוץ לשטח המדינה. שנית, המשיב עצמו נוהג לפנות אל המוסד לביטוח לאומי כדי לברר את שאלת מרכז החיים של המבקשים, והוא מסתמך בהחלטותיו על חקירות המוסד לביטוח לאומי וחוות דעתו [...]. משעה שהמשיב בחר להסתמך עובדתית על קביעות המוסד לביטוח לאומי, עליו להתחשב גם בתוצאות המשפטיות הנובעות מקביעות אלה, ובמקרה זה בתוצאה שיש לראות בתושבי ואדי חומוס שהם תושבי קבע בישראל כמי שמתגוררים בתחומי מדינת ישראל.

יש לדחות את טענת המשיב לפיה החלת קביעת היועץ המשפטי לממשלה על חוק הכניסה לישראל מהווה למעשה סיפוח של שטח ואדי חומוס לתחומי מדינת ישראל. כפי שלא היה בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שהתייחסה לחוק הביטוח הלאומי כדי להביא לסיפוח השטח המדובר לתחומי ישראל, כך אין בהחלת אותה החלטה על חוק הכניסה לישראל כדי להביא לסיפוח שכזה. מדובר בהחלטה הנעשית בהתאם למציאות ולנסיבות המיוחדות שנוצרו, אשר הביאו לכך שתושבי קבע של ישראל חיים בשטח שלא שייך לישראל מבחינה פורמלית, אך מקושר אליה מכל בחינה אחרת, כשהם אינם מסוגלים לנהל את חייהם בשטח בו שורר משטר משפטי אחר."

יום חמישי, 22 בינואר 2009

מאיפה מצצו אותם

ללא ספק, ההתבטאות הממלכתית ביותר שחילץ ממני עיתונאי מעולם. שחר אילן מעיתון "הארץ" ביקש בשבוע שעבר את הערכתי, מניין לקוחים הנתונים שמסר יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, לוועדת העובדים הזרים של הכנסת, ולפיהם יש בישראל 279,700 מהגרים, ששוהים ללא היתר. "אין לי מושג מאיפה מצצו אותם", השבתי, וכך פורסם.

האמת היא שיש לי מושג. התייחסתי בעבר לפוליטיקה של המספרים – פרטיקה שכיחה של הפרחת נתונים מנופחים ומשוללי יסוד לחלל האוויר במטרה להלך אימים. סיפרתי, שבית המשפט העיר למשרד הפנים על העדרם של נתונים; מבקרת הפנים של המשרד הבחינה בכך בבדיקה שערכה; ועדת רובינשטיין לבחינת מדיניות ההגירה התייחסה לכך; וכך גם צוות בין-משרדי, שמונה להמליץ על ייעול השירות במשרד הפנים. אף על פי כן, משרד הפנים בשלו. משחק בנתונים, על מנת שיתאימו לסדר יומו, והפעם – עם המסר שגנות מפמפם לתקשורת: "אם לא נעצור את הגל הזה, ולא נקטין את המספרים, נראה חיילים משוחררים שעוזבים את הארץ לרעות בשדות זרים, עולים חדשים שיחזרו למקום שממנו באו". כשאמר את הדברים לאחרונה לכתבת "גלובס", ורד קלנר, טען שיש בישראל "חצי מליון זרים לא חוקיים". בהודעה שפרסמה דוברת משרד הפנים באותה עת ממש, נטען מפי שר הפנים, מאיר שטרית, שישנם 100,000.

בשנת 2005 פירסם מבקר המדינה דו"ח חריף על פעילות משטרת ההגירה בשנים שתחת פיקודו של גנות. בין היתר קבע המבקר, שהנתונים שמסרה משטרת ההגירה לממשלה ולכנסת בדבר מספר המגורשים נופחו בעשרות אחוזים. גם בתפקידו הנוכחי גנות ניפח נתונים כשהופיע בחודש אוגוסט בפני ועדת הפנים של הכנסת, אז סיפר שבבדיקה שערך משרד הפנים נמצא ש-70% מן הבקשות להסדרת מעמד של בני זוג של ישראלים יסודן בקשר פיקטיבי. גנות טען שהבדיקה נערכה באקראי, ואולם בראיונות לתקשורת הודו פקידים במשרד הפנים, שנבדקו רק מקרים בהם עלה חשד מוקדם לכנות הקשר. באותה ישיבה של ועדת הפנים טען גנות שיש בישראל 250,000 שוהים ללא היתר, וקצב הגידול הוא 25,000 בשנה. לא חלפו חמישה חודשים ובישיבת ועדת העובדים הזרים טען שמספרם הגיע ל-279,700.
את הנתונים הפעם בדבר מספרם של השוהים בישראל ללא היתר ביסס גנות על המערכת הממוחשבת של משרד הפנים. מדובר במערכת, שמבקר המדינה קבע לגביה בשני דו"חות (האחד בשנת 1998 והשני בשנת 2004), שהיא כוללת "מאות אלפי רשומות שהנתונים בהן מעוררים ספק בדבר אמינותם", ויש בה "אי-תאימות" עם נתונים המצויים בידי רשויות אחרות. במסגרת דיון בעתירה שהתנהלה בשנת 2005 בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, שם התעוררה מחלוקת באשר לכניסותיו וליציאותיו של העותר מישראל, הודה האחראי על המחשוב במשרד הפנים, שיש במערכת "תקלה", שבגינה בכל פעם שהוזנה שאילתה בעניין הכניסות והיציאות הופקו "תוצאות שונות". על יסוד המערכת הזו דיווח משרד הפנים לוועדה לזכויות הילד של הכנסת בשנת 2004, שיש בישראל 83,100 ילדים שנכנסו כתיירים מאז שנת 1988, ולא יצאו. הוא הודה, אמנם, שייתכן שנפלו טעויות, ואולי ישנם ילדים שנכנסו בדרכון אחד ויצאו באחר, ולכן יציאתם לא נרשמה. הוא אף ציין, שאין לו נתונים על ילדים שנולדו בישראל, ולא רכשו בה מעמד. זה לא הפריע לו, כמובן, לאיים על מקבלי ההחלטות, שאם יוסדר מעמדם של ילדים למהגרי עבודה, רבבות ירכשו מעמד. רק לאחר שהמבצע להסדרת המעמד הסתיים, ובמסגרתו הקנו מעמד אף לילדים ולמשפחות ששהו בישראל ארבע שנים ותשעה חודשים בלבד, התברר שיש כ-400 משפחות, שמונות, לכל היותר, 2,300 נפש.

הההסתמכות על המערכת הממוחשבת מספקת הסבר לנתון המנופח בדבר 47,000 ירדנים, שלטענת גנות שוהים בישראל ללא היתר. אפילו נניח שבכל זאת ישנם כמה אלפי ירדנים שנכנסו ולא יצאו – כיצד זה שאיש אינו יודע היכן הם? בארגונים שמסייעים למהגרים לא פגשו בהם מעולם; לא בשעה שנעצרו, לא כשנפגעו זכויותיהם כעובדים, לא כשנזקקו לטיפול רפואי. הערכתי היא שרבים מהם כלל אינם שוהים בישראל, אלא בגדה המערבית, ושמדובר בקרובי משפחה של תושבי הגדה, שנכנסו אליה מאז הסכם השלום עם ירדן, ולא יצאו ממנה. מראשית שנות האלפיים ועד לחודשים האחרונים סירבה ישראל לקבל מן הרשות הפלסטינית בקשות להסדרת מעמדם של בני משפחה של תושבי הגדה, ורבבות נכלאו בגדה ולא יצאו ממנה מחשש שלא יותר להם לשוב.

מה שלא מספקת המערכת הממוחשבת, מקדיח הדימיון. במסגרת הודעה שנמסרה לאחרונה לבג"ץ דיווחה הפרקליטות, שעל פי הערכות המדינה נכנסו לישראל כ-14,000 מבקשי מקלט ("מסתננים", בלשונה). בדיווח של גנות לוועדת העובדים הזרים נסק מספרם ל-24,000.

גנות לא סיפר לוועדה, שרבים ממהגרות וממהגרי העבודה, ששוהים בישראל ללא היתר, איבדו את מעמדם משום שמשרד הפנים הפקיע להם אותו בשל הסדר הכבילה. כלומר, הם התפטרו, או פוטרו, או שמעסיקיהם הלכו לעולמם, ובשל כך בלבד – חרף פסק דינו של בג"ץ מחודש מרץ 2006, שאסר על כבילה למעסיקים – משרד הפנים נטל מהם את רישיונות ישיבתם בישראל. יש ביניהם גם קורבנות לתרמית "פליינג ויזה" – מהגרות ומהגרים, ששילמו הון עתק עבור האפשרות לעבוד בישראל, ולאחר שהגיעו לארץ גילו שאיש אינו מתכוון להעסיקם. משום הסדר הכבילה, שמתנה את רישיון הישיבה בקשרי עבודה עם מעסיק ספציפי, הם הפכו שוהים ללא היתר מיד עם בואם לישראל.
בשל הכבילה, תופעת "הפליינג ויזה" והעדר מכסות בענף הסיעוד העריכה המדינה בפני בג"ץ, שיש בישראל כ-10,000 מהגרות ומהגרי עבודה עודפים בתחום. במסגרת הסדר ההעסקה החדש בענף הסיעוד אמור לקום מאגר, שבו ירשמו כל מי שאינם מועסקים, על מנת שיוכלו להסדיר את מעמדם קודם שיובאו מהגרות ומהגרים חדשים. ואכן, לוועדת העובדים הזרים סיפר גנות, כי הוא עומד לבצע "הלבנה" של עובדי הסיעוד, שאין להם מעסיקים. בפועל, משרד הפנים, שכופר בפסק הדין, שאסר עליו לעצור ולגרש את מי שאיבדו את מעמדם משום הסדר הכבילה, ואף בהחלטת בית המשפט שקבע שביזה את פסק הדין, אינו ממתין. הוא העביר למשטרת ההגירה את פרטיהם של 4,000 מהגרות ומהגרים, שלפי רישומיו נמצאים בישראל "ללא מעסיקים וללא יכולת חוקית לקבל אשרה מוסדרת לעבודה", וזאת על מנת שיעצרו ויגורשו.

יום חמישי, 4 בספטמבר 2008

בג"ץ דואג לעצמו

מזה זמן הודף מעליו בג"ץ עתירות של פלסטינים בענייני כניסה לישראל ומעמד בה. בין השנים 2004 ל-2006 דחה בג"ץ על הסף עשרות עתירות בעניינן של משפחות, בהן אחד מבני הזוג אזרח ישראלי והאחר תושב השטחים הכבושים. במקום למהר ולהכריע בעתירה העקרונית בעניין חוקתיות החוק שאינו מאפשר את הסדרת מעמדם של בני הזוג הפלסטינים, זרק בג"ץ את העותרים מכל המדרגות, והורה להם להמתין להכרעה (פסק הדין הנורא הגיע רק בחודש מאי 2006). עתירות של פלסטינים, שהיתרי העבודה שלהם בישראל בוטלו או לא חודשו בשרירות וללא מתן אפשרות לטעון נגד ההחלטה, נדחו אף הן על הסף מחמת "העדר זכות קנויה" לעבוד בישראל, וזאת חרף חובתה של ישראל להבטיח את זכותם לכבוד ואת זכותם לעבוד של התושבים בשטחים הנתונים לשליטתה. גם מבקשי מקלט פלסטינים, שעתרו לבג"ץ שוב ושוב בבקשה על נפשם, נדחו על הסף בשל כך ש"עשו דין לעצמם", ולא שבו למקום ממנו נמלטו ואליו הם חוששים כל כך לחזור. עיוות "דיני הסילוק על הסף" הוא רמז עבה במיוחד, לכך שעתירות של פלסטינים אינן רצויות לבית המשפט.
היום הבהיר בג"ץ בצורה שאינה משתמעת שסגר את שעריו בפני פלסטינים; פורסמו הנימוקים לפסק דינו מחודש יולי, ומעתה תידונה עתירות בעניין בקשותיהם של פלסטינים לאפשר להם להיכנס לישראל (לצורך עבודה, או טיפול רפואי, או מכל טעם אחר) בבתי המשפט לעניינים מינהליים: תושבי רצועת עזה יפנו לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע ותושבי הגדה המערבית – לבית המשפט בירושלים.

כפי שדיווחתי זה מכבר, שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים הביעו במספר פסקי דין את מורת רוחם מן הפרשנות של חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, שמכוחה ביקשו להעביר את הטיפול בתיקים אלה אליהם. רפורמה שכזו היתה צריכה להיעשות במפורש, ולא על דרך הפרשנות, ואולם הממשלה הוליכה את הכנסת שולל. לועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שהתבקשה בחודש אוקטובר 2007 לאשר העברת סמכויות מבג"ץ לבית המשפט לעניינים מינהליים, הסבירו, שמדובר בהעברת סמכויות בענייני מינהל אוכלוסין בלבד, ושעיקרה תיקים הנוגעים להסדרת מעמדם של בני זוג של אזרחים ישראלים. הועדה ביקשה לדייק בסמכויות שתועברנה, והיתה מוטרדת מן העומס שיוטל על בתי המשפט לעניינים מינהליים, ובעיקר על בית המשפט בירושלים. כדי להניח את דעתה, מסרו נציגי הממשלה הערכות על כמות התיקים שעוסקים בהסדרת מעמדם של בני זוג. הטענה, כי במסגרת הרפורמה הועברו גם תיקים בעניין כניסת פלסטינים לישראל, נשמעה לראשונה חודשים לאחר שהרפורמה אושרה על ידי הועדה.

אין חובה לדון בתיקים בענייני פלסטינים בבג"ץ דווקא. הבעיה היא אחרת; שופטי בג"ץ "כופפו" את ידם של שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, והשליכו עליהם מאות ואולי אלפי תיקים, רק משום שאינם חפצים בהם. בפסק דינם לא התייחסו כלל לנימוקי שופטי בית המשפט בירושלים. אפילו לא ציינו שניתנו פסקי דין.

שופטי בית המשפט העליון עמוסים? גם שבעת השופטים המינהליים בירושלים, שנוסף על הטיפול בתיקים מינהליים יושבים בדין בתיקים אזרחיים ופליליים. שופטי בית המשפט העליון עשו יד אחת עם מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, שגם היא קצה בתיקי הפלסטינים, ולכן לא טרחו לברר, האמנם בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים ופרקליטות מחוז ירושלים ערוכים לטפל בכמות התיקים שתועבר אליהם.

בית המשפט העליון אינו רק חורץ דין, אלא עומד בראש מערכת המשפט. כשהוא פוסק על דרך הפרשנות בעניין חלוקת הסמכויות בין הערכאות השונות, טובתם של בעלי הדין ושל המערכת כולה צריכה לעמוד לנגד עיניו. בפסק הדין שנתן היום הוכיח בית המשפט העליון, שכבעלי שררה רבים אחרים גם הוא עושה מדי פעם שימוש בכוחו כדי לדאוג, בסופו של דבר, בעיקר לעצמו.

יום ראשון, 10 באוגוסט 2008

סטודנטים לכודים בעזה

מאת: איתמר שחר, גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע

מאות סטודנטים תושבי רצועת עזה התקבלו ללימודים באוניברסיטאות בחו"ל, אך למרות שפתיחת שנת הלימודים האקדמית הולכת ומתקרבת הם אינם יכולים להגיע ללימודיהם כתוצאה מהסגר שמטילה ישראל על הרצועה מאז יוני 2007. למרות שלאחרונה איפשרה ישראל את יציאתם מעזה של סטודנטים בודדים - מאות עדיין אינם רשאים לצאת מהרצועה. הסגר מעמיד את צעיריה המוכשרים של רצועת עזה, המבקשים ללמוד ולתרום לחברתם, בסכנה של הפסד מקומותיהם באוניברסיטאות בחו"ל. מימוש זכותם של צעירי עזה לחופש תנועה ולגישה לחינוך יכול לשמש פתח לבניית עתיד טוב יותר באזורנו – גם לפלסטינים וגם לישראלים.

החודש הקרוב הוא ההזדמנות האחרונה לשכנע את קובעי המדיניות בישראל כי האיסור על יציאתם של סטודנטים מרצועת עזה אינו צודק ואינו מועיל לאף צד. מידע נוסף על סוגיה זו ניתן למצוא בדו"ח מחודש יוני האחרון, שפרסמה עמותת "גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע". לתמיכה ולהצטרפות לפעילות הקליקו על התמונה.

יום חמישי, 7 באוגוסט 2008

תחילה היתה סברה

188 אנשי פת"ח נמלטו לישראל בשבת תחת אש צלפים ומטח מרגמות שירו פעילי חמאס. כוחות צה"ל פתחו את שער המעבר בנחל עוז, ואיפשרו להם להיכנס. שר הבטחון, אהוד ברק, שקיבל פניות מממשלת מצרים ומן הרשות הפלסטינית, החליט להורות לצה"ל לערוך בדיקות בטחוניות למבקשי המקלט, ולאחר מכן להעביר את רובם לגדה המערבית ואת מיעוטם לבתי חולים בישראל. מאוחר יותר התברר, שהרשות הפלסטינית חזרה בה מבקשתה לסייע למבקשי המקלט על ידי קליטתם בגדה, וצה"ל, מצידו, החל בהחזרתם לרצועת עזה. בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון הושבו לרצועה מעל ל-30 ממבקשי המקלט, והאחרים אמורים היו להיות מוחזרים במהלך היום או למחרת. חמאס מיהר לעצור מבקשי מקלט שהוחזרו לרצועה.

החזרתם של פליטים והעמדת חייהם, שלומם וחירותם בסכנה הינן מן ההפרות הבוטות והחמורות ביותר של זכויות האדם. האיסור על החזרה (non-refoulement) של פליטים למקום שם נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם, או שם הם עלולים לעמוד בפני עינויים, הוא הכלל החשוב ביותר הנוגע לפליטים.

במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח פניתי עוד באותו היום בבהילות לשר הבטחון וליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לא להחזיר את מבקשי המקלט. לא נעניתי. אחר הצהריים עתרנו לבג"ץ. השופט אליעזר ריבלין הורה לשר הבטחון להשיב עד למחרת בצהריים.

שר הבטחון חזר בו. נשקלה הסכנה למבקשי המקלט אם יושבו לרצועה, והוחלט שלא להחזירם, אלא לאפשר להם להגיע ליריחו שבגדה, זולת מי שנותרו בחקירה בישראל או שביקשו לחזור (האמנם ביקשו? מדינות נוהגות לתרץ את הפרת האיסור להחזיר פליטים ב"הם ביקשו").

עתירת האגודה מיצתה עצמה ונמחקה, וברוך מרזל ואיתמר בן גביר מיהרו לעתור בדרישה לאסור על העברת מבקשי המקלט לגדה. למחרת הוגשה תגובת המדינה, ולפיה מבקשי המקלט הועברו זה מכבר לאחר בדיקות בטחוניות. בג"ץ דחה את העתירה.

במסגרת פסק הדין של מרזל ובן גביר ביקש בג"ץ לעשות שירות למדינה: "להלבין" את ההחלטה האיומה להחזיר את מבקשי המקלט. "הכביסה", עאפס, לא כל כך הצליחה: "ביום 2.8.2008, בעקבות הקרבות שפרצו ברצועת עזה, ברחה קבוצה של תושבים פלסטיניים מהרצועה לתוך שטח מדינת ישראל. תחילה היתה סברה כי הם יוחזרו למקום ממנו באו ובעקבות הסברה הזו באה עתירה לבית המשפט הזה, שבמסגרתה ביקשה האגודה לזכויות האזרח שלא לעשות כן. אותה עתירה נתייתרה משהודיעה המדינה כי נשתנתה ההחלטה והם לא יושבו לרצועת עזה כי אם יועברו לאזור יהודה ושומרון."

אם כן, היתה סברה, ובעקבות הסברה באה עתירה, אבל אז נשתנתה ההחלטה. אם ההחלטה נשתנתה, משמע היתה החלטה קודמת, ואין מדובר בסברה.

יום חמישי, 17 ביולי 2008

ליהנות מפירות הזכייה

למשרד הפנים נוהג פסול (עוד נוהג פסול מיני רבים מדי), שזוכה לגיבויה של פרקליטות המדינה: לא לקיים פסקי דין של בית המשפט המחוזי, עליהם ערער, עד להכרעת בית המשפט העליון בערעור. כלומר, משרד הפנים סבור, שדי בהגשת ערעור כדי לפטור אותו מן החובה לציית לצו שיפוטי של בית המשפט המחוזי.

בחודש ינואר סיפרתי על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, בו נקבע שמשרד הפנים אינו רשאי לסרב לטפל בבקשה להסדרת מעמדו בישראל של זיאד חטיב, אזרח ירדני, בן זוג של אזרחית ישראלית, רק משום שבנעוריו, בעת ביקור של משפחתו בגדה המערבית, נרשם במרשם האוכלוסין הפלסטיני. השופטת יהודית צור הורתה למשרד הפנים לבחון האם חטיב הוא אכן תושב הגדה, ואם אינו – להחיל עליו את ההליך להסדרת מעמדם של בני זוג לאזרחים ישראלים.

פרקליטות המדינה ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון. בינתיים פנו חטיב וזוגתו למשרד הפנים, וביקשו להסדיר את מעמדו על יסוד פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. נמסר להם שהטיפול בעניינם מושהה. רק כאשר תהו מדוע, פנתה הפרקליטות לבית המשפט העליון בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין.

בראשית השבוע דחה שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, את בקשת הפרקליטות, והורה למדינה לפעול על פי פסק הדין של השופטת צור. כיוון שממילא חטיב ממתין בישראל להכרעה בערעור, וכיוון שהליך הסדרת המעמד אינו בלתי הפיך (עד לקבלת מעמד של קבע ניתנים למבקשים רישיונות ישיבה זמניים), אין הצדקה שלא תיבחן בקשתו להתחיל בהליך ולקבל רישיון עבודה. הגשת הערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין:

"באשר לנכונות שהביעה המבקשת לאפשר את שהייתו של המשיב בתחומי ישראל עד להכרעה בערעור, סבורני כי בזו אין די. כידוע, ראוי כי בעל דין יוכל ליהנות מפירות זכייתו במשפט, בהעדר טעם חריג למנוע זאת ממנו. קביעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים התייחסה למכלול ההיתרים שהם תולדה של קבלת מעמד מכוח איחוד משפחות, מבלי להגביל אילו מהם. משכך, נדרשת המבקשת לבחון את הבקשה לקבלת מעמד, ובכללה לא רק את סוגיית שהייתו של המבקש בישראל, אלא אף את האפשרות ליתן לו אשרת עבודה, הכל בהתאם להוראות הדין."

יום שני, 14 ביולי 2008

עזה תחילה

את העזתים בעטו ראשונים מבית המשפט הגבוה לצדק.

כפי שהערכנו, בג"ץ פסק, שעתירות בענין כניסה לישראל של פלסטינים תושבי הרצועה תידונה מעתה בבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע.

"השאלה האמורה מתעוררת לעתים קרובות ועל כן ראוי ליתן לה תשובה מהירה. קביעתנו היא כי אכן מצויה סמכות בידי בית המשפט לעניינים מינהליים", פסקו שופטי בג"ץ והוסיפו: "נימוקיני יינתנו בנפרד." לא קשה להעריך מהם: כיוון שבתוככי רצועת עזה אין עוד משטר צבאי ישראלי, הרי שהחלטות בעניין כניסת פלסטינים לישראל מן הרצועה אינן שונות מהחלטות בעניין כניסה לישראל מכל מקום אחר.

אז מה אם הממשלה רימתה את הכנסת, והביאה לאישור רפורמה במערך השיפוט המינהלי בלי לספר על כך לאיש. רק שילכו מכאן עלובי הנפש. תושבי הגדה המערבית הבאים בתור.

יום שבת, 28 ביוני 2008

בתי המשפט ממשיכים להשליך אלה על אלה פלסטינים

"לא רק דין אין בשטחים הכבושים, מעתה גם אין דיין", כתבתי כאן לפני כחודשיים, וסיפרתי על המחלוקת שנטושה בין בג"ץ לבין בתי המשפט לעניינים מינהליים: מי יאלץ לטפל בעתירות של פלסטינים, שבקשותיהם להיכנס לישראל (לצורכי עבודה, או טיפול רפואי, או מכל טעם אחר) נדחו. אף אחד אינו רוצה בהם, ובתי המשפט משלחים אותם כבר כמה חודשים מן האחד לאחר. שופטי בג"ץ הם שיכריעו, כמובן, בסופו של דבר, וסביר להניח, שינערו מעליהם את הפלסטינים. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים, עם זאת, אינם מוכנים לוותר ללא מאבק.

השופט יורם נועם מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים הצטרף אל השופט משה סובל ופסק בשבוע שעבר, שהסמכות לדון בעתירות היא לבג"ץ. סמכות השיפוט הטריטוריאלית של בית המשפט לעניינים מינהליים מוגבלת להחלטות שניתנו בישראל, קבע השופט נועם, והוא אינו מוסמך לדון בהחלטות של המפקד הצבאי בגדה. אמנם, לבתי המשפט לעניינים מינהליים הועברה הסמכות לדון בהחלטות לפי החוק שמגביל כניסת פלסטינים לישראל, ואולם החוק אינו מעניק סמכות לאשר כניסת פלסטינים לישראל, אלא רק מגביל את הוצאתה של הסמכות אל הפועל. הסמכות מצויה בחקיקה אחרת, והביקורת על הפעלתה היא לבג"ץ. כך עשה בג"ץ עד כה: דן בסמכות בכפוף למגבלות. הוא ימשיך לבקר את הפעלת הסמכות גם לאחר שתוקפו של החוק המגביל יפקע. לא היה כל בסיס להעביר את הדיון בעניינים אלה בין בתי המשפט בעבר, ודבר לא השתנה בעניין זה גם כעת.

השופט נועם מציין, כי העברת הסמכות לדון בסירוב לאפשר כניסה של פלסטינים לבתי המשפט לעניינים מינהליים היתה צריכה להיעשות במפורש. הוראה מפורשת בעניין זה לא ניתנה. הצדק עימו. השתתפתי בדיון, שנערך בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בחודש אוקטובר 2007. הועדה התבקשה לאשר העברת סמכויות מבג"ץ לבתי המשפט לעניינים מינהליים. דובר בהעברת סמכויות בענייני מינהל אוכלוסין בלבד. עיקר הרפורמה, כך הוסבר לועדה, נוגע להעברת הדיונים בעניינים הנוגעים להסדרת מעמדם של בני זוג של אזרחים ישראלים. הועדה ביקשה לדייק כדי כך בסמכויות שתועברנה, שהחליטה למנוע אי בהירות שעלול היה להיווצר, לדעתה, מהעברה של חלק מן הסמכויות הנוגעות לביקורות על החלטות בעניין חוק מרשם האוכלוסין לבתי המשפט לעניינים, ולהותיר את הביקורת על כל ענייני המרשם לבג"ץ. הועדה היתה מוטרדת עוד מן העומס שיוטל על בתי המשפט לעניינים מינהליים, ובעיקר על בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. נציגי הממשלה ביקשו להפיס את דעתה, ומסרו הערכות על כמות התיקים שעוסקים בהסדרת מעמדם של בני זוג. דבר לא נאמר על העברת מאות ואולי אלפי תיקים בעניין כניסת פלסטינים לישראל. גם נציגת הנהלת בתי המשפט לא הסבירה שלדידה של מערכת המשפט הרפורמה מקפלת בתוכה העברת סמכויות אלה. טענות פרקליטות המדינה בעניין זה, שזוכות לעידוד שופטי בג"ץ ולמחאות שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, נשמעו לראשונה חודשים לאחר שהרפורמה אושרה על ידי הועדה.

השבוע שמעתי הערכה, לפיה שופטי בג"ץ עומדים לקבוע, שכיוון שבתוככי רצועת עזה אין עוד משטר צבאי ישראלי, הרי שהחלטות בעניין כניסת פלסטינים לישראל מן הרצועה אינן שונות מהחלטות בעניין כניסה לישראל מכל מקום אחר. המשמעות היא שביקורת עליהן תהיה לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע. בראשית השבוע הבא יקיים בג"ץ דיון בשאלה זו. קביעת הסמכות לדון בהחלטות לסרב לאפשר כניסת תושבי הגדה המערבית לישראל, שהמדינה מבקשת שתועבר לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, היא מורכבת יותר. ההחלטות מתקבלות על ידי גורמי הצבא בשטח. המדינה צפויה לערער על פסק דינו של השופט נועם, ובית המשפט העליון יכריע גם בעניין זה.

יום שישי, 27 ביוני 2008

רישיון לארח

משרד הפנים הבריטי מבקש לקדם יוזמה חדשה: אזרחים ותושבים בריטים, המזמינים קרובים מחו"ל לבקרם, יהיו אחראים ליציאת קרוביהם עם סיום אשרת הביקור. קרובים, על פי משרד הפנים הבריטי, כוללים גם בני זוג וילדים. אם הקרובים לא יצאו במועד, יהיו חשופים הספונסרים הבריטים, שהזמינו אותם, לקנסות בשיעור של 5,000 פאונד ולעונשי מאסר. במקרים חמורים של סיוע לשהייה שלא כדין עונשי המאסר יכולים להגיע ל-14 שנים.

בישראל אין מענישים את מי שמשמש ספונסר לקרוביו, ששוהים בישראל שלא כדין, ובלבד שהקרובים אינם פלסטינים. מי שמלין, מעסיק או מסיע פלסטיני תושב השטחים הכבושים, השוהה בישראל ללא היתר – אף אם מדובר בקרוב משפחתו – עובר עבירה שעונשה מאסר.

כך ארע, למשל, לאשרף אבו הרשיק, אזרח ישראל. הוא נתפס על ידי המשטרה ברכבו בשעת מפגש רומנטי עם זוגתו, תושבת השטחים, שלה הוא מתעתד להינשא. אבו הרשיק הועמד לדין, ובית משפט השלום הרשיעו, וגזר עליו מאסר בפועל לתקופה של 21 ימים בתוספת מאסר על תנאי וקנס בסך 1,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו. בית המשפט העליון פסק, שיש לבדוק אפשרות שירצה את עונש המאסר בדרך של עבודות שירות.

יום שבת, 21 ביוני 2008

תושבי רצועת עזה אינם יכולים לרכוש מעמד בישראל

כמו מהפכות איומות נוספות בדיני ההגירה גם זו עברה בדממה. בראשית השבוע החליטה הממשלה: תושבי רצועת עזה, שהם בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים, או ילדים של אזרחים ושל תושבים ישראלים, אינם יכולים עוד לרכוש מעמד בישראל. בכלל. בקשות שאושרו קודם להחלטת הממשלה ימשיכו להיות מטופלות, ואולם בקשות חדשות תסורבנה. הביצוע - מידי.

אם בשנים האחרונות תושבי רצועת עזה כמו תושבי הגדה המערבית יכולים היו לקבל היתרים לשהות בישראל ובלבד שהם עומדים במגבלות החוק (גברים בני 35 שנים ומעלה ונשים בנות 25 שנים ומעלה), הרי שמעתה אין עוד אפשרות כזו עבור תושבי הרצועה. אזרחים או תושבים ישראלים, שנישאו לתושבי הרצועה אינם יכולים לבקש להקנות לבני זוגם מעמד. ילדים בני 14 ומעלה, המתגוררים ברצועה, לא יוכלו לקבל היתרים לשהות בישראל, אפילו הוריהם אזרחי ישראל או תושביה.

ממשלת ישראל ניצלה סעיף, שהוסף לחוק הגזעני בשנת 2007, ולפיו אפשר לקבוע "אזורי סיכון", שתושביהם לא יוכלו לרכוש מעמד בישראל. בדיון שהתקיים בועדת הפנים של הכנסת בחודש מרץ 2007, לקראת אישור התיקון לחוק, הצהירו נציגי הממשלה, כי הסעיף לא יוחל על תושבי רצועת עזה, משום שהחוק הנורא ממילא מטיל הגבלות על הסדרת מעמדם. לדברים, מתברר כעת, לא היה כיסוי.

החוק הגזעני יעמוד בתוקפו עד לסוף חודש יולי 2008. בחודש שעבר הורה הרכב מורחב של שופטי בג"ץ לממשלה ולכנסת לנמק מדוע לא יבוטל. בהחלטתה מראשית השבוע הבהירה הממשלה מה דעתה על כך. היא החליטה להאריך את תוקפו של החוק בשנה נוספת.

יום שלישי, 3 ביוני 2008

מבט ממזרח על חגיגות איחוד ירושלים

לאחר כיבוש ירושלים המזרחית ב-1967 הקנתה ישראל לתושבים הפלסטינים, שהתגוררו בשטח שסופח לישראל, תושבות קבע. לתושבים הפלסטינים לא היתה ברירה של ממש. משמעות הסירוב לקבל את המעמד היתה שלילת הזכות להמשיך ולהתגורר בבתיהם וסיכון בגירוש. על מנת להפוך לאזרחים על תושבי ירושלים המזרחית להגיש מיוזמתם בקשה מיוחדת ולהישבע אמונים למדינת ישראל. מעטים נאותים לכך. כך נולד מעמדם המעוות של תושבי ירושלים המזרחית: תושבי ישראל בעל כורחם.

המשפט הבין-לאומי והקהילה הבין-לאומית אינם מכירים בסיפוח החד-צדדי של ירושלים המזרחית ובתוקפם של המהלכים שעשתה ישראל להחלת ריבונותה באזור זה, ורואים בו שטח כבוש. אף כל המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל אינן מכירות בסיפוח. חרף רוממות "אחדות העיר" בגרונם של מקבלי ההחלטות בישראל, הרי שגם ישראל מכירה בפועל בכך שתושבי ירושלים המזרחית אינם שונים מתושבי הגדה המערבית, ואף מעודדת את זיקתם לשטחים הכבושים ולרשות הפלסטינית. הדברים באים לידי ביטוי מפורש בהסכמי אוסלו, בהם הכירה ישראל בזכותם של תושבי ירושלים המזרחית לבחור ולהיבחר בבחירות לראשות הרשות הפלסטינית ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בפועל השתתפו תושבי ירושלים המזרחית בכל מערכות הבחירות שהתקיימו עד היום ברשות הפלסטינית.

מדינת ישראל רוצה "ללכת עם ולהרגיש בלי": חפצה בשטח אך לא בתושביו. מאז סיפוח ירושלים המזרחית סימנו להן ממשלות ישראל כיעד השגת רוב יהודי בירושלים תוך דחיקת תושביה הפלסטינים של העיר אל מחוצה לה. כדי להשיג מטרה זו נוקטת ישראל במדיניות של אפליה מכוונת בתחומים שונים. תושבי ירושלים המזרחית מופלים לרעה בכל הקשור למדיניות התכנון והבנייה ולהשקעות בתשתיות פיזיות ובשירותים הממשלתיים והעירוניים - רווחה, תעסוקה, חינוך, דואר, מים, ביוב, תברואה, כבישים ומרחבים ציבוריים. ירושלים המזרחית היא עניה ומוזנחת. דומה, כי הדרך הבוטה ביותר בה פועלת ישראל היא שלילת הזכויות האזרחיות מתושבי ירושלים המזרחית.

ישראל מתייחסת אל תושבי ירושלים המזרחית כאל זרים, שאת מעמדם אפשר לשלול כעניין שבשגרה. התושבים הפלסטינים נאלצים לשוב ולהוכיח את תושבותם בעיר בפני משרד הפנים ובפני המוסד לביטוח לאומי, המנהלים חקירות ובדיקות, שכל תכליתן להפקיע את תושבותם בגין מגורים מחוץ לתחום, בו חלים "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה". מי שהתגוררו מספר שנים מחוץ לישראל (אפילו בשטחים הכבושים), ומי שרכשו מעמד של קבע במדינה אחרת, עלולים לאבד את תושבותם, ועימה את זכותם לשוב למולדתם. "הטרנספר השקט" מתרחש לא אחת באופן שרירותי, ללא הודעה מוקדמת וללא מתן זכות טיעון, ומתגלה רק בדיעבד, אגב הגשת בקשה לקבלת שירותים.

על פי נתונים שמקורם במשרד הפנים, מאז שנת 1967 ועד לשנת 2006 הפקיע משרד הפנים את מעמדם של למעלה מ-8,200 תושבים פלסטינים. בשנת 2006 לבדה הפקיע משרד הפנים את תושבותם של 1,363 איש. העלייה החדה במספר ביטולי התושבות נומקה כ"שיפור תהליכי עבודה ובקרה של המשרד". במלים אחרות, לדידו של משרד הפנים "התייעלות" אין פירושה מתן שירות טוב יותר לרווחת התושבים, אלא לכידת כמה שיותר פלסטינים ברשתה של מדיניות הפקעת התושבות.

לשכת משרד הפנים בירושלים המזרחית הפכה סמל לשירות מחפיר ובלתי נסבל. העומס בלשכה הוא עצום, והטיפול בפניות נמשך חודשים ארוכים ובמקרים רבים שנים ארוכות. התושבים נאלצים להמתין בתור ארוך (חרף העברתה של הלשכה למשכן חדש), ולא פעם גם אלה שזוכים להיכנס אל הלשכה, נשלחים מבלי שיקבלו שירות. רבים מן הפונים בבקשה לשירות נאלצים להסתייע בעורכי דין, ורבים נאלצים לפנות לבית המשפט, על מנת לקבל את מבוקשם.

עבור שירותים בסיסיים כמו הסדרת מעמדם של ילדים ורישומם נגבות אגרות בשיעור של מאות שקלים חדשים, והמבקשים נדרשים להמציא אין ספור מסמכים. ילדים רבים נותרים ללא מעמד, ללא זכויות סוציאליות וללא ביטוח בריאות. עבור הסדרת מעמדם של בני זוג גובה משרד הפנים אגרה בשיעור שגבוה מ-2,500 שקלים חדשים - כפול משיעור האגרה שנגבית מאזרחים.
החוק הגזעני, האוסר על הקניית מעמד של קבע בישראל לתושבי השטחים הכבושים, פוגע אנושות בתושבים הפלסטינים של ירושלים המזרחית, שעבורם תושבי הגדה המערבית הם הפוטנציאל הטבעי ביותר להקמת משפחה. גם ילדים נפגעים מן החוק באופן חמור. בשל הזיקה ההדוקה לגדה נרשמים לא פעם ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית עם לידתם במרשם של הרשות הפלסטינית. כיוון שכך הם נחשבים על ידי משרד הפנים לתושבי השטחים הכבושים, שאינם זכאים לרכוש מעמד של קבע בישראל.

בשולי התחום המוניציפאלי של ירושלים מתגוררים תושבים פלסטינים רבים שמעמדם לא הוסדר. לכל אורך השנים שמרו על זיקה לגדה המערבית. הקמת גדר ההפרדה ניתקה אותם ממרכז חייהם בגדה, וכלאה אותם בתחום ירושלים המזרחית ללא מעמד. בחודש אוקטובר 2007 קיבלה ממשלת ישראל החלטה, ולפיה תושבים אלה לא יוכלו לרכוש מעמד של קבע בישראל, אלא לכל היותר היתרים זמניים מרשויות הצבא. הגשת הבקשות להיתרים כרוכה בביורוקרטיה מסובכת ויקרה. מי שמקבלים היתרים רשאים ללון בבתיהם, ואולם הם אינם רשאים לעבוד בירושלים או לנהוג בה, ואינם זכאים לשירותי חינוך ובריאות ולשירותים סוציאליים. הקמת הגדר והחלטת הממשלה יצרו באופן קבוע גטאות של מצוקה נוראה, בהם מתגוררים תושבים פלסטינים כזרים בבתיהם שלהם.

בכל פעם שתושב ירושלים המזרחית, המחזיק ברישיון לישיבת קבע בישראל, מעתיק את מגוריו למקום אחר ברחבי הארץ, אין משנים את רישום מענו במרשם האוכלוסין, ומתנים את שינוי הרישום בהליך לבירור מרכז חייו במקום מגוריו החדש. הבירור נמשך תקופה ממושכת מאוד, במהלכה עלול התושב לאבד את יכולתו לקבל שירותים ממשרד הפנים (כמו קבלת תעודת זהות ורישום ילדים) ומן הרשויות האחרות (שירותים מן הביטוח הלאומי, כמו קבלת גמלאות, ומרשויות מקומיות, כמו רישום ילדים לבתי ספר). על ידי התשה ביורוקרטית, שלילת זכויות ומניעת האפשרות לקבל שירותים מבקש משרד הפנים להקשות על תושבי ירושלים המזרחית להעתיק את מגוריהם לתחומי ישראל.

תושבי ירושלים המזרחית לא היגרו לישראל. ישראל כפתה את נוכחותה עליהם. כל עוד ירושלים המזרחית מצויה בשליטת ישראל, היא אחראית לרווחתם של התושבים ולהגנה על זכויותיהם. היא אינה רשאית להפקיע את תושבותם ולגרשם ממולדתם, אינה רשאית להמשיך להתנכל להם ולילדיהם ואינה רשאית להתעמר בהם באמצעים ביורוקרטיים.
גרסה מקוצרת של הדברים פורסמה ב-ynet ב-20.5.2009

יום שבת, 24 במאי 2008

מעבר לחוצפה

שלטונות סין נוהגים לומר, שאדם שמבקר את כיבוש טיבט, מעליב את רגשותיו של העם הסיני. מי שמעליב את העם הסיני – לא יכול להיכנס לסין. בסוף השבוע האחרון למדנו, שלא רק את הסינים אסור להעליב.

אתמול, ביום שישי לפנות בוקר, נעצר ד"ר נורמן פינקלשטיין, סופר ואיש אקדמיה אמריקאי, עם הגיעו לישראל. הוא תושאל במשך מספר שעות בנתב"ג, ולאחר מכן הוחלט לגרשו מישראל. הטעם לגירוש הוא "נסיבות בטחוניות". פינקלשטיין, יהודי בן לניצולי שואה, הוא ממבקריה החריפים של מדיניות ישראל בשטחים הכבושים. בפרסומיו ובהרצאותיו הוא מוחה על השימוש, שנעשה לטעמו, בזכר השואה להצדקת מדיניות ישראל, ועל האופן בו מוצגים מבקריה של ישראל כאנטישמים. ספרו האחרון נקרא "Beyond ChutzpAah" ("מעבר לחוצפה"). הבוקר, למעלה מ-24 שעות לאחר שנחת בישראל, במהלכן הוחזק במעצר בנתב"ג, גורש פינקלשטיין לארה"ב.

בשנים האחרונות נאלצנו להתרגל לגירוש מיידי של מי שמוצאם ערבי ושל בני משפחה של תושבי השטחים הכבושים, לסילוקם של פעילי שלום ופעילי זכויות אדם ולהתנכלות לעיתונאים. כעת הגיע תורם של מי ש"סתם" מעצבנים את ישראל.

האגודה לזכויות האזרח (שבה אני עובד) גינתה את מעצרו ואת גירושו של פינקלשטיין בחריפות. ההחלטה למנוע מאדם להביע את דעותיו על ידי מעצרו וגירושו היא מאפיין של משטר טוטליטרי. מדינה דמוקרטית, שחופש הביטוי הוא נר לרגליה, אינה מסתגרת בפני ביקורת או רעיונות שאינם נוחים לרשויותיה, אלא מתמודדת עימם באמצעות דיון ציבורי.
גרסה מורחבת של הדברים פורסמה ב-ynet ב-1.6.2008

יום שבת, 10 במאי 2008

המרשם הכבוש

בג"ץ שוב מיתמם. ישראל מסרבת לתת לבנו של תושב הגדה המערבית אשרה לצורך כניסה לשטחים ורישום במרשם הפלסטיני, כי לא ביקש במועד, בטרם מלאו לו שש עשרה. מדוע לא עשה כן? משום שמאז שנת 2000, עוד קודם שמלאו לו שש עשרה, ישראל ממאנת לטפל בבקשות לרישום במרשם הפלסטיני. בג"ץ לא מצא טעם להתערב, ודחה את העתירה. אולי בעתיד, חתם בג"ץ, במסגרת "הקלות" של "שעת כושר מדינית" תיתכן "מחווה" שתאפשר את רישומו של העותר.

פעם אחר פעם מציגה פרקליטות המדינה בפני בג"ץ תמונה מטעה, וטופלת את האשמה על הרשות הפלסטינית, שאינה מעבירה, כך הטענה, את הבקשות לרישום של תושבים חדשים לאישור ישראל. אלא שמאז ראשית שנות האלפיים ישראל היא זו שמסרבת לקבל מן הרשות בקשות ולאשר אותן לרישום. כלומר, היא דווקא מקבלת את הבקשות, אבל רק כשמתחשק לה. מחווה הומניטארית, קוראים לזה כאמור, או "מתן הקלות לרשות הפלסטינית" (כפי שמבשר עיתון "הארץ" בגליון יום שישי: "ישראל אישרה שלשום לרשות הפלסטינית להעניק 10,000 תעודות זהות לתושבי הגדה ועזה ששוהים שם ללא אישור").

במאמרם "ליברליזם והזכות לתרבות" מציינים אבישי מרגלית ומשה הלברטל, כי "הסמל של הריבונות אינו רק כלי-הנשק של החיילים, אלא גם חותמות הגומי של הפקידים שבודקים את הדרכונים." לא רק חותמות הגומי. השליטה במחשבי מרשם האוכלוסין, ממש כמו השליטה במעברים, כמו השליטה במחסומים, כמו השליטה בחשמל, היא סממן של כיבוש.

"מי שאינו במחשב אינו קיים", הסבירה עמירה הס את המשך הכיבוש בגדה ובעזה במאמר מאלף ב"הארץ" לאחר ביצוע "ההתנתקות": "שליטת ישראל במעברי הגבול ובחופש התנועה הפלסטיני אינה מתבטאת רק בנוכחות במחסומים ובמעברים. היא נובעת קודם כל מהשליטה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. מספרי הזיהוי, לידות, מיתות, נישואין, החלפת כתובת: אם פרטים אלה לא עודכנו במחשב של משרד הפנים הישראלי, משמע שאינם קיימים. אם ישראל אינה מאשרת פעולת רישום כלשהי - פקיד משרד הפנים הפלסטינאי אינו יכול לעשות דבר. לנציג הישראלי של משרד הפנים היושב במשרדי מינהלת התיאום והקישור (מת"ק) יש יותר סמכות ממנו."

יום שני, 28 באפריל 2008

רונדו

לא רק דין אין בשטחים הכבושים, מעתה גם אין דיין. בתי המשפט אינם רוצים להתעסק עוד עם הפלסטינים עלובי הנפש שמבקשים להיכנס לישראל.

בחודש פברואר דיווחנו על פסק דין קצרצר של בג"ץ, שניער מעליו באחת את עתירותיהם של הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, שבקשותיהם להיכנס לישראל נדחו. בג"ץ קבע שהסמכות לדון בכך נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. סיפרנו עוד, שבראשית חודש מרץ הועברו לבתי המשפט לעניינים מינהליים סמכויות דיון נוספות בעניינים של מעמד בישראל, ובג"ץ, כך נדמה, החליט להבהיר מבעוד מועד שלא רק מן העתירות בעניין איחוד משפחות ומעמד לבני משפחה הוא מתכוון להיפטר.

עותרים פלסטינים שפנו למזכירות בית המשפט העליון עם עתירות חדשות, הופנו אחר כבוד להגיש את עתירותיהם בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים הגיבו בחוסר נחת. בחודשיים האחרונים נתנו מספר החלטות, בהן הורו לעותרים להבהיר, כיצד ארע שהסמכות היא להם דווקא, ולא לבג"ץ.

התגובות הוגשו, והשופט משה סובל היה הראשון להשיב אש. בפסק דין קצר שנתן היום קבע, שהסמכות עודנה לבג"ץ. לגבי דידו, העברת סמכויות הדיון לבתי המשפט לעניינים מינהליים כוללת החלטות "בענייני מינהל האוכלוסין ועובדים זרים. בין אותן החלטות לא כלולה החלטת המפקד הצבאי באזור יהודה והשומרון, שהביקורת השיפוטית עליה עדיין נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק בלבד."

הרונדו בעיצומו. הפלסטינים שנזרקו מבג"ץ לבית המשפט המחוזי חוזרים כעת לבג"ץ, על מנת שזה...

עדכון (3.5.2008): המוקד להגנת הפרט מדווח, שהצליח לשכנע את אחד משופטי בג"ץ לדון בעתירה שכזו. במחלקת הבג"צים שבפרקליטות המדינה, כך שמענו, הביעו חוסר שביעות רצון. מי ידון בעתירות אלה? ימים יגידו.

יום ראשון, 6 באפריל 2008

שמונה אחוזים וחצי

בראשית החודש פירסם בנק ישראל את הדו"ח לשנת 2007, הכולל, בין היתר, ניתוח של מגמות בשוק העבודה הישראלי. על פי הדו"ח, בשנת 2007 הועסקו בישראל 186.2 אלף מהגרי עבודה ו-49.4 אלף פלסטינים תושבי השטחים הכבושים. כ-90 אלף היתרים ניתנו להעסקת מהגרי עבודה. לצד הירידה בהיקף ההיתרים להעסקת מהגרי עבודה בענף הבניין, ושובם של העובדים הפלסטינים אליו, חלה עליה תלולה במספר ההיתרים להעסקת מהגרי עבודה בענף הסיעוד.

מעניין הפער בין מספר ההיתרים שניתנו להעסקת מהגרי עבודה לבין מספר מהגרי העבודה המועסקים בפועל ברישיון. לפי טענות האוצר, המתפרסמות היום, כ-125 אלף מהגרי עבודה מועסקים בישראל שלא ברישיון. כאמור, משרד התמ"ת הנפיק בשנת 2007 היתרים לכמעט מחצית ממספר מהגרי העבודה, השוהים כיום בישראל, ואולם לפי נתוני האוצר, פחות מ-35 אחוזים ממהגרי העבודה מועסקים בפועל ברישיון. הפער בין מספר ההיתרים להעסקה לבין מספר רישיונות העבודה בפועל מלמד על הרווחיות העצומה שבקבלת היתרים להעסקת מהגרי עבודה. כל היתר משמעו אפשרות לייבא מהגרי עבודה ולגבות מהם דמי תיווך. קבלת היתרים וייבוא מהגרי עבודה – היא עניין אחד. העסקתם של מהגרי עבודה ברישיון על פי ההיתרים שניתנו – היא עניין אחר.
"דה מרקר" מפרסם נתונים נוספים מתוך דו"ח "הוועדה לעיצוב מדיניות בנושא עובדים לא ישראלים", שהוגש לאחרונה לשר האוצר ולראש הממשלה. 2 מיליארד דולר העבירו מהגרי העבודה מישראל למדיניותיהם בשנת 2006. עוד 0.4 מיליארד דולר העבירו העובדים הפלסטינים לשטחים הכבושים. שיעורם של מהגרי העבודה והעובדים הפלסטינים הוא 8.5 אחוזים מתוך כלל המועסקים במשק.

יום שני, 11 בפברואר 2008

בית משפט זה אינו הערכאה המתאימה לדון בסוגיה זו

ללא תרועות וללא טעם מיוחד נחתם פסק דין קצרצר מן הימים האחרונים במהפכה: בג"ץ ניער מעליו באחת את עתירותיהם של הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, שבקשותיהם להיכנס לישראל נדחו. ככל שהעתירה מבקשת להסדיר את כניסתה של העותרת לישראל, פסק בג"ץ בעניין שעמד לפניו, "הרי שבית משפט זה אינו הערכאה המתאימה לדון בסוגיה זו". הסמכות, כך הוסיף בג"ץ בסוגריים, נתונה לבתי המשפט לעניינים מינהליים. כך ממש, בשורה האחרונה לפסק הדין.
הסמכות לדון בהחלטות לפי חוק הכניסה לישראל (החלטות בעניין אשרות כניסה לישראל ורישיונות ישיבה בה) הועברה לבתי המשפט לעניינים מינהליים לפני מספר שנים. עם זאת, בג"ץ דן עד כה בעתירות של פלסטינים שבקשותיהם להיכנס לישראל סורבו, ועד לאחרונה לא העלה כלל את השאלה, האם העניין מצוי בסמכותם של בתי המשפט לעניינים מינהליים. מדובר בעשרות רבות של עתירות בשנה.
בראשית חודש מרץ תועברנה לבתי המשפט לעניינים מינהליים סמכויות דיון נוספות בעניינים של מעמד בישראל. בג"ץ, כך דומה, החליט להבהיר מבעוד מועד שלא רק מן העתירות בעניין איחוד משפחות ומעמד לבני משפחה הוא מתכוון להיפטר.

יום שבת, 19 בינואר 2008

תושב האזור

כיצד אומרים "השטחים הכבושים" במשפטית מכובסת? "האזור". וכיצד קוראים במשפטית מכובסת של אפרטהייד ל"תושב השטחים הכבושים, שאינו מתנחל"? "תושב האזור".

לא טוב היות האדם "תושב האזור", אם הוא מבקש לרכוש מעמד בישראל. הוראות החוק הגזעניות אוסרות מזה מספר שנים על הסדרת מעמדם באופן קבוע של תושבי השטחים הכבושים בישראל.

כאשר נחקק החוק בשנת 2003 נקבע בו ש"תושב האזור" הוא "לרבות מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור."

בתי המשפט שבו ונדרשו לשאלה: מיהו "תושב האזור"? התברר, כי גם אזרחים זרים נתפסים ברשת. נפסק, שאזרח מצרי ששהה שלוש שנים בעזה הוא "תושב האזור" לעניין החוק. אזרח ירדני שנמצאו ראיות שחי עם זוגתו הירושלמית באזור רמאללה הוא "תושב האזור". גם אזרחית ירדנית, שהמוסד לביטוח לאומי גרס שהתגוררה עם בן זוגה הירושלמי בשטחים מחוץ לתחום המוניציפאלי של העיר, היא "תושבת האזור". אישה מחוסרת אזרחות, שחיה בשטחים הכבושים, גם היא "תושבת האזור". אפילו אזרח ונצואלה, שגורש על ידי ישראל מן השטחים הכבושים משום שאינו "תושב האזור", הוא "תושב האזור" כאשר הוא מבקש לרכוש מעמד בישראל.

לדידו של משרד הפנים, די שאדם שהה תקופת מה בשטחים הכבושים או שהוא רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני על מנת שייחשב "תושב האזור". בתי המשפט לעניינים מינהליים לא קיבלו גישה זו, ופסקו שיש להחיל את מבחן "מרב הזיקות". על פי מבחן זה יש לבדוק, האמנם מרב הזיקות של האדם שמבקש מעמד הן לשטחים הכבושים.

נפסק, כי פלסטיני, ששהה בישראל שנים ארוכות שלא כדין אינו יכול לטעון שמרב זיקותיו לישראל (גם בג"ץ הניח, כמובן מאליו, שהחוק חל על פלסטיני, שחי בישראל ללא מעמד משך עשר שנים מאז היה ילד). עם זאת, בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים לא קיבל את קביעתו של משרד הפנים, כי עצם הרישום במרשם הפלסטיני מחיל על מי שרשום את החוק באופן אוטומטי, ואינו מאפשר להסדיר את מעמדו באופן קבוע בישראל.

בספטמבר 2003 פסק השופט יהונתן עדיאל, כי ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית, שנרשמו עם לידתם במרשם האוכלוסין הפלסטיני, אינם בהכרח "תושבי האזור". הרישום במרשם הפלסטיני הוא ראיה לזיקה לשטחים הכבושים, ואולם על משרד הפנים לבחון את מרב הזיקות, ולאפשר להורים ולילדיהם להוכיח את זיקתם לירושלים. משרד הפנים לא ערער על פסק הדין, והמשיך בשלו. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים שבו על קביעה זו שוב ושוב ושוב במהלך שנת 2005 בעניינם של ילדים נוספים (ואף בעניינו של אזרח ירדן, שנרשם במרשם הפלסטיני). משרד הפנים ופרקליטות המדינה, שאינם רואים עצמם מחוייבים לפסקי דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הרהיבו עוז בנפשם לטעון שפסק דינו של השופט עדיאל, שעליו לא הוגש ערעור, הוא שגוי. נדרש פסק דין נחרץ של בית המשפט לעניינים מינהליים שהזכיר למשרד הפנים ולפרקליטות, כי לא מקובלת החלטתם להתעלם מפסקי דין ולא לכבדם, על מנת שיוגשו ערעורים על שורת פסקי הדין של שנת 2005 לבית המשפט העליון.

הערעורים לא הוכרעו עד כה, ולמעשה התייתרו. מחשש שעוד ילדים ירכשו מעמד של קבע בישראל תוקנה הגדרת "תושב האזור" בחוק בשנת 2005, ומעתה נקבע בו, כי "תושב האזור" הוא "מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, וכן מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור."

בעקבות התיקון לחוק נפסק על ידי בג"ץ שאזרח ירדני, שהוא "בעל סטטוס פעיל במרשם האוכלוסין באזור", הוא "תושב האזור". בית המשפט לעניינים מינהליים פסק, שאזרחית ירדן, תושבת קבע באירופה, אשר לא התגוררה מעולם בשטחים הכבושים ולא שהתה בהם אלא לימים ספורים, היא "תושבת האזור" לעניין החוק, רק משום רישומה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. בג"ץ דחה את עתירתו של תושב ירושלים המזרחית, שביקש להקנות מעמד של קבע לילדיו, משום שהילדים רשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני. גם בתי המשפט לעניינים מינהליים פסקו, שמי שרשום במרשם הפלסטיני "נתפס" בחוק. גם ילדים לתושבים, ואפילו ילד שהוכח לבית המשפט שנולד בירושלים, ונרשם בטעות כמי שנולד בשטחים הכבושים.

השבוע ניתן פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שהשיב את הגלגל לאחור.

זיאד חטיב נולד בשטחים הכבושים. כשהיה בן ארבע עקרה משפחתו לירדן, שם רכש אזרחות ירדנית. בגיל שש עשרה ביקר את משפחתו בגדה, אז קיבל תעודת זהות פלסטינית. הוא שב לירדן, ובשנת 2000 נכנס לישראל והחל לעבוד בה. בישראל הכיר את סחר, אזרחית ישראל ותושבת יפו, ובשנת 2007 נישא לה. לאחר נישואיהם הגישו בקשה להסדרת מעמדו בישראל. הבקשה נדחתה בתואנה, שחטיב הוא "תושב האזור", משום שהוא רשום במרשם הפלסטיני.

זיאד וסחר חטיב עתרו נגד ההחלטה, והשופטת יהודית צור קיבלה את עתירתם, בקובעה שיש להחיל על עניינו של חטיב את מבחן "מרב הזיקות". השופטת צור פסקה, שעצם רישומו של חטיב במרשם האוכלוסין הפלסטיני אינו יכול להוביל למסקנה האוטומטית, כי הוא "תושב האזור". כיוון שלבני הזוג עומדת זכותם החוקתית לחיי משפחה, יש להעדיף פרשנות מצמצמת להוראות החוק, שתתיישב עם זכות היסוד. פרשנות שכזו מחייבת בחינה אינדיבידואלית של השאלה, האמנם אדם הוא "תושב האזור".

השופטת צור ביטלה את החלטת משרד הפנים, הדוחה את בקשת בני הזוג על הסף, והורתה לו "לבחון לגופה את שאלת תושבותו של העותר ולאור זאת להחליט בבקשה לאיחוד משפחות לגופה."

יום שלישי, 15 בינואר 2008

הביורוקרטיה של הכיבוש

עוד סיפור קטן ומעצבן במיוחד על תרומתו של בית המשפט העליון למפעלות הביורוקרטיה של הכיבוש.

עומר קזמאר הוא פלסטיני תושב השטחים הכבושים, שביקש היתר להיכנס לישראל ולעבוד בה. כמו אלפים רבים אחרים הוא סווג כ"מנוע בטחוני". כמו אלפים רבים אחרים פניותיו החוזרות משך חודשים ארוכים אל רשויות הצבא בשטחים לא נענו. כמו אלפים רבים אחרים רק לאחר שעתר לבג"ץ התבשר שאין עוד מניעה, והוא מוזמן להגיש בקשה לקבל היתר.

באת כוחו של קזמאר מ"
קו לעובד" ביקשה מבית המשפט לפסוק הוצאות לזכותו, משום שנאלץ לעתור לבג"ץ כדי לקבל את מבוקשו. פרקליטות המדינה, בשם הצבא, התנגדה לבקשה. לטענת הפרקליטות והצבא לא היה צידוק לעתירה, משום שקזמאר לא מיצה הליכים שעמדו לרשותו. הוא אמנם פנה לצבא, אלא שהצבא דורש שאת הפניות אליו בעניין "מניעות בטחוניות" ישלחו פלסטינים בדואר רשום, ואילו באת כוחו של קזמאר שלחה את פנייתה בעניינו בפקס.

כלומר, כל פנייה, ואף מכתב תזכורת בן מספר שורות, דורש הצבא לקבל בדואר רשום. משמעות הדברים היא שכל מכתב יגיע ימים לאחר שליחתו. יתרה מזו, עלות הפנייה בעניינו של כל אדם ואדם – שכוללת מכתב ותזכורות – מתייקרת מעלות זניחה של משלוח פקסים לכמה עשרות שקלים. הצבא, מיותר לציין, לא מהסס לשלוח את תשובותיו, כאשר הוא טורח להשיב, בפקס.

עו"ד חני בן ישראל מ"קו לעובד" כתבה לצבא ולמחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה בחודש מרץ 2007: "הפונים לרשויות הצבא – תושבי שטח כבוש – הינם אנשים ונשים קשי יום, המוציאים את פרנסתם בדוחק רב. פניותיהם נוגעות לרוב למימושן של זכויות יסוד, ובראשן חופש התנועה, וזכויות אדם רבות נוספות שמימושן תלוי בה, כגון הזכות לקיום אנושי בכבוד, הזכות לעבודה, הזכות לבריאות, הזכות לחינוך, הזכות לחיי משפחה, הזכות לפולחן דתי ועוד ועוד. הדרישה לשלוח כל פניה ופניה באמצעות דואר רשום מטילה נטל כלכלי בלתי סביר על הפונים ועל הפונות, ומצטרפת לשורת המהמורות הביורוקרטיות והאחרות, הניצבות בפני מי שניחת עליהם באחת, ללא הליך משפטי או מינהלי ראוי, התיוג 'מנוע ביטחוני', ואשר מבקשים לממש את חירות תנועתם ואת הזכויות היסודיות, הנגזרות ממנה. אין רשות ציבורית בישראל – אף לא בית-דין או בית-משפט – שאינו מקבל פניות ובקשות באמצעות הפקס. יצוין, כי הרשויות ובתי-המשפט בישראל נתבעים אף הם לטפל בפניות רבות – בהיקף העולה באופן ניכר על היקף הפניות בו הלשכה המשפטית במדור מרשם האוכלוסין נדרשת לטפל, יש לשער – ומעולם לא הגבילו את דרך ההתקשרות עמם באופן הדרקוני והבלתי סביר בו הלשכה המשפטית מתיימרת להגבילה."

הדברים לא הרשימו את רשם בית המשפט העליון, יגאל מרזל.
קזמאר אינו זכאי להוצאות, משום שהרשם מרזל שוכנע, שעמדה לקזמאר על פי נהלי הצבא האפשרות לפנות בדואר רשום ולא בפקס, והוא לא עשה כן.

לא נמצאה עילה לחייב את הצבא בהוצאות, פסק הרשם מרזל, ומזכירות בית המשפט שלחה את החלטתו ל"קו לעובד". בפקס.