Laissez Passer לסה פסה: תעודת זהות ומסמכי נסיעה
‏הצגת רשומות עם תוויות תעודת זהות ומסמכי נסיעה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תעודת זהות ומסמכי נסיעה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 1 בינואר 2009

אגרה אינה עונש

בהמשך לפוסט האחרון - עוד קופון שמן ובלתי חוקי שגוזר משרד הפנים.

אתמול פורסמו תקנות חדשות, לפיהן אזרח שמבקש לקבל דרכון, משום שדרכונו אבד או נגנב, ייאלץ לשלם עבורו תוספת אגרה בשיעור של 750 ש"ח. כלומר, עבור דרכון רגיל יש לשלם 250 ש"ח, ועבור דרכון במקום דרכון שאבד או נגנב – 1,000 ש"ח. במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח בישראל פניתי הבוקר לשר הפנים וליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לאסור על גביית התוספת לאגרה ולבטל את התקנות הבלתי חוקיות.

הטעם פשוט: אגרה אינה עונש. היא משולמת עבור שירות. את הפער בין אגרה בשיעור 250 ש"ח עבור דרכון לבין אגרה בשיעור 1,000 ש"ח עבור אותו השירות לא ניתן להסביר בזיקה לשירות שניתן, אלא כקנס שתכליתו להעניש את מי שדרכונו נגנב או אבד. משרד הפנים הודה בכך בפה מלא בדברי ההסבר לתקנות: "המגמה היא להכביד עם מאבדי דרכונים, ולחייבם בתוספת גבוהה יותר בגין הנפקת דרכון חדש". מבלי להקל ראש, חלילה, בחשיבות השמירה על מסמכי נסיעה – החוק לא התיר למשרד הפנים להטיל עונשים בגין אובדן דרכונים.

הדברים ידועים למשרד הפנים, שעד לפני שנים מספר גבה מאנשים ששהו בישראל ללא היתר, וביקשו להסדיר את מעמדם, "אגרת שהות יתר" - קנס שהתחזה לאגרה - וזאת בנוסף לאגרה שגבה מהם ממילא עבור רישיון הישיבה שביקשו. האגודה לזכויות האזרח בישראל עתרה לבג"ץ בדרישה לבטל את "אגרת שהות היתר". בעקבות העתירה חדל משרד הפנים מן הגבייה, וביטל את התקנה. בדברי ההסבר לתיקון הודה, שהצורך בביטול נבע מכך שמדובר בקנס, שאסור להטילו כאגרה. גם השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים פסקה לימים ש"אגרת שהות היתר" נגבתה שלא כדין, משום שהיתה קנס ולא אגרה.

יום רביעי, 10 בספטמבר 2008

התנאי לדרכון: ידיעה מן העיתון המקומי על לידה

דיויד הרננדז נולד בשנת 1964 בסן בניטו, טקסס, לאם בת שמונה עשרה, שכל שיכלה להרשות לעצמה היא לידה בבית באמצעות מיילדת. הרננדז גדל ובגר בטקסס, ולאחר סיום לימודיו התגייס ושירת שלוש שנים בצבא האמריקאי. בשנת 2007 פנה בבקשה לקבל דרכון. מחלקת המדינה האמריקאית השיבה שתעודת הלידה שלו אינה מספקת, והוא נדרש להמציא ראיות נוספות ללידתו בארה"ב: ידיעה מן העיתון המקומי על לידתו (בסן בניטו אין עיתון מקומי), ואישורים על בדיקות רפואיות שעברה אימו בתקופת הריונה (אימו לא יכולה היתה לממן בדיקות שכאלה). הרננדז מסר אישורים על הטבלתו ותעודת ממוסדות החינוך בהם למד. למרות זאת בקשתו לדרכון נדחתה.

בראשית השבוע עתר ה-ACLU (האגודה האמריקאית לזכויות האזרח) בשם הרננדז ובשם קבוצה נוספת של אזרחים אמריקאים נגד מחלקת המדינה האמריקאית. מדיניות מחלקת המדינה בסוגיית הנפקת הדרכונים, נטען, פוגעת הן בזכות להליך הוגן והן בזכות לשוויון.

ההליך לקבלת דרכון אמריקאי עבור אזרחים הוא פשוט מאוד: יש למלא טופס ולצרף לו תעודת לידה, תמונה ואגרה. כלומר, הוא פשוט מאוד אם המבקש אינו אחד מרבבות האזרחים ממוצא מקסיקני, המתגוררים לאורך גבול ארה"ב-מקסיקו, ונולדו בסיוע מיילדות או במרפאות מקומיות. כאשר אחד מאותם חסרי מזל פונה בבקשה לקבל דרכון, פותחת מחלקת המדינה בבדיקה בדבר זכאותו לאזרחות אמריקאית. עליו לאסוף מסמכים שונים, המעידים על לידתו וילדותו בארה"ב, שאינם נדרשים מאזרחים אמריקאים אחרים, ולהמציאם למחלקת המדינה. בדרך כלל, עד שיעלה בידו להשיג את כל המסמכים הדרושים, יסגר התיק, והבקשה לדרכון תידחה.
תודה לאבנר פינצ'וק על ההפנייה

יום חמישי, 10 ביולי 2008

דרכונים ותעודות זהות למי שאינם מתגוררים בישראל

על פי פסיקת בג"ץ, משרד הפנים רשאי לסרב להנפיק דרכון לאזרח ישראלי, שאינו מקיים זיקה הדוקה לישראל. משרד הפנים רשאי לתת לאזרח שלא השתקע בישראל דרכון לתקופה קצרה או תעודת מעבר במקום דרכון.

התנועה בין מדינות באמצעות תעודת מעבר ("לסה פסה", אם תהיתם) אינה פשוטה. מי שמחזיק בה אינו נהנה מקשרי החוץ של ישראל, ולכן עליו לקבל מבעוד מועד אשרות כניסה למדינות, שהכניסה אליהן עם דרכון ישראלי אינה מצריכה זאת.
כך גם באשר לתעודת זהות - בג"ץ פסק, כי הוראות החוק אינן מסתפקות בכך, שאדם הוא אזרח ישראלי לעניין קבלתה של תעודת זהות. עליו להימצא בישראל.

עם זאת, לא הרי קבלת תעודת זהות על ידי מי שמתגורר מחוץ לישראל, כהרי נטילת תעודת הזהות ממי שעבר להתגורר מחוץ לישראל. בג"ץ רשם לפניו את הצהרתו של שר הפנים, ולפיה ככלל הוא "אינו נוהג ליטול תעודות זהות מאזרחי המדינה או מבעלי רישיון לישיבת קבע גם אם אין הם מתגוררים דרך קבע בישראל". על רקע הצהרה זו הניח בג"ץ, כי "הנושא כולו יוסדר בנוהל מתאים בהקדם".

פוסט זה התעדכן ביום 12.3.2010

יום שבת, 7 ביוני 2008

חכמה ופולשנית

בריטניה החליטה לפני חודשים אחדים להנפיק לאזרחיה ולמהגרים השוהים בתחומה תעודות זהות. מהגרים יחוייבו לקבלן ולשאת אותן החל מחודש נובמבר 2008. אזרחים לא ידרשו לכך בשלב זה (זולת אזרחים העובדים בשדות התעופה), והממשלה שוקלת האם לחייבם בחקיקה. כל תעודה תכלול שבב, בו תאוחסן טביעת אצבעו של המחזיק בה. גורמים ליברלים מתנגדים. נשיאת תעודות זהות נתפסת על ידי רבים כהתערבות טוטאליטרית בחיי הפרט. הויכוח בעניין נשיאת תעודות זהות בבריטניה נמשך שנים ארוכות מאוד.

בשעה שאזרחי בריטניה סרבו לשאת תעודות זהות, הקפיד המנדט הבריטי בארץ לחייב בכך את נתיניו. הדין הישראלי המשיך באותה מסורת: כל תושב וכל אזרח בן שש עשרה ומעלה חייב להחזיק בתעודת זהות בכל עת. במקום להתנער מן הירושה שהותיר המשטר הצבאי המנדטורי, הפך העיסוק בתעודת הזהות לאובססיה של ממש. פיסת הנייר המנויילנת, שאמורה היתה לשמש לזיהוי בלבד, נהנית מכוחות מאגיים מכונני זהות.
היא מחולקת בבתי הספר בטקסים אוויליים ולאומניים. המבקשים לרכוש מעמד בישראל לומדים במהרה, שלא אישור בקשתם הוא שמשנה את מעמדם והופכם "חברים במועדון", אלא קבלתה של התעודה. השאלה מי לנו ומי לצרינו מוכרעת לא אחת על יסוד צבעה של התעודה. "תעודה כחולה" מעניקה חותם של כשרות. סביב הפרטים שנרשמים או לא נרשמים בתעודה – המעמד האישי, הלאום ושם המשפחה - ניטשים מאבקים, שמוצאים את דרכם פעם אחר פעם אל בית המשפט. כדברי שופט בית המשפט העליון מישאל חשין: "מאז ראשית ימיה של המדינה מתדפקות על דלתו של בית המשפט, שוב ושוב, עתירות הכורכות את נושא מרשם האוכלוסין – המרשם בספרי המדינה והמרשם בתעודות הזהות – עם זהותה של המדינה ועם זהותם של העותרים."

התפקיד המכונן לו זכתה התעודה בעיצוב הזהות הפך את החזקתה לברורה מאליה, ולעניין שאין מהרהרים אחריו. הסוגיות שמעסיקות את אזרחי בריטניה – הדרישה לשאת תעודה והפגיעה בחירויות הפרט שנלווית לכך – אינן מטרידות בישראל את איש.

מזה כמה שנים פועלים במשרד הפנים להנפקתן של "תעודות זהות חכמות", שתכלולנה מידע אישי מוצפן. הטעם לכך, כך נטען, הוא הקלות בה מזויפות תעודות הזהות כיום לצרכים עבריניים ולהגירה שלא כחוק. "התעודות החכמות" טרם הונפקו, ואולם השבוע התבשרנו על יוזמת חקיקה ממשלתית, שתתיר לכלול בתעודות הזהות ובדרכונים דרכי זיהוי ביומטריות – מאפיינים ביולוגיים או פיזיולוגיים, אשר מאפשרים זיהוי באמצעים ממוחשבים. לפי תזכיר החוק (טיוטה של הצעת חוק, שטרם הונחה על שולחן הכנסת), למשרד הפנים יינתנו סמכויות ליטול שתי טביעות אצבעות וצילום של תווי הפנים, אשר ישמרו על גבי התעודות ובמאגר מרכזי. המאגר נועד לאפשר למשרד הפנים זיהוי בעת הנפקת תעודות חדשות, ואולם הוא יהיה פתוח גם בפני השב"כ ובפני המוסד לצורך פעילותם, ובאישור בית המשפט אף בפני המשטרה. רשויות נוספות תוכלנה לקבל בעתיד היתר להשתמש בתעודות, אשר אמורות לסייע לאזרחי ישראל ולתושביה לבצע פעולות ולקבל שירותים ממשלתיים מקוונים.

קידמה טכנולוגית ויעילות ביורוקרטית בחסות "האח הגדול" משתלבות בחשש הגובר והולך בישראל ובעולם המערבי מפני מהגרים. לפי פרסומים, החל משנת 2009 ארה"ב והאיחוד האירופי לא יאפשרו כניסה של אזרחים זרים שאינם נושאים דרכונים ביומטריים.

יום שבת, 10 בנובמבר 2007

תעודת זהות

מזה מספר שנים משרד הפנים ומשרד החינוך עורכים טקסים לחלוקת תעודות זהות ראשונות לתלמידי כיתות י' ברחבי הארץ. טקסים אוויליים, לאומניים ו"מכונני זהות". בשנת 2002 לימדתי בתיכון ברמת-גן והוזמנתי לשאת דברים בטקס שכזה. אלה הדברים:

ערב טוב.

אני מוכרח, כהרגלי, לפתוח בסיפור אישי.

גם אני, ממש כמותכם, קיבלתי את תעודת הזהות הראשונה שלי בכיתה י'.

זה היה בל"ג בעומר. כל הלילה ביליתי בים עם חברים מסביב למדורה. היה לי ריח של גחל וחול בפה ובמכנסיים, אבל משום מה, בשעה שמונה בבוקר כשצעדתי במעלה רחוב אלנבי, אחרי שביליתי לילה שלם בחוץ, הרגשתי גדול ועצמאי במיוחד. לפתע הזדקר מעליי מגדל שלום ובמוחי עלתה המחשבה שהדרך הטובה ביותר לחגוג את עצמאותי היא לעצור במשרד הפנים שנמצא בבניין ולסדר לי תעודת זהות.

הצטלמתי בקומה השניה, עליתי למשרד הפנים בקומה ה-14, קיבלתי מספר 234, והתיישבתי בתור. מספר 27 בדיוק התקבלה.

ככה נימנמתי לי בתור כמה שעות. היה לי ספסל כמעט לבדי. האנשים סביבי העדיפו לעמוד ולא לשבת ליד הילד שמריח כמו שיפוד.

בשעה שתיים עשרה ועשרים הגיע תורי. ניגשתי חגיגי לגב' שושנה שאפילו לא הסתכלה עליי, רשמה כמה פרטים, לקחה תמונה אחת, ואמרה לי לגשת לקצה המסדרון שם יתנו לי את התעודה שלי.

ניגשתי לקצה המסדרון, מותיר אחרי שובל חול שיעזור לי למצוא את הדרך חזרה. לפקידה בקצה המסדרון היה מגהץ גדול שמדביקים איתו את התעודות. תוך דקה יצאה התעודה שלי; חמה וריחנית כמו לחם של אנג'ל. לקחתי לידיי נרגש את התעודה החדשה, פתחתי אותה והנה הזוועה: התמונה החדשה כנראה לא התייבשה מספיק טוב והיא נמתחה ונמרחה מתחת למגהץ. המצח עלה לי לבלורית והשיער נצבע בג'ינג'י. הלחיים השתלטו על כל הפרצוף.

חמש שניות של גיהוץ עשו לתמונה הזו מה ששלוש שנים בשק"ם לא הצליחו – עליתי 20 קילו. והכי גרוע? בתעודה היה כתוב שלאבא שלי קוראים "בן-ציון".

פילסתי את דרכי חזרה לגב' שושנה בנתיב החול המסומן.

"גב' שושנה", אמרתי לה, "תסתכלי עליי. תראי מה קרה. עשיתם אותי ג'ינג'י. ניפחתם לי ת'פנים בלי מכות. הכנסתם לי את החיוך לתוך האוזן. קראתם לאבא שלי בן-ציון".

"לא נורא", אמרה גב' שושנה, "מזהים".

מה יכולתי לעשות? הלכתי. כבר לא הייתי כל כך מאושר. גם לא הרגשתי מי יודע מה עצמאי. הייתי "ג'ינג'י", עייף, עם חול בפה, ו-20 קילו עודפים בפרצוף.

ואחרי כל זה מי מחכה לי בבית עצבני, כי נעלמתי מאתמול בשבע בערב? בן-ציון...

הסיפור הזה היה יכול להיגמר הרבה יותר עצוב, אבל בסוף יצא "דיל" לא רע בכלל: אני לא גיליתי עד היום לאף אחד איך קוראים לו באמת, והוא לא הגלה אותי לחדר שלי לחודש.

מאותו היום התעמרתי בתעודה הזאת ועשיתי בה מעשים שלא יעשו. בכוונה או שלא בכוונה שכחתי אותה מדי פעם באיזה כיס, והיא עברה כמה כביסות. במשך שנה בערך השתמשתי בתעודה בתור ארנק.

כשהקצוות התחילו להיקרע ציפיתי אותם במדבקות של דרדסים. תקופה מסוימת אפילו השתמשתי בספח כפנקסון לטלפונים.

מתי שהוא כשהייתי בצבא התקיימו בחירות ובלית ברירה החליפו לי אותה.

הנה היא. כבר לא כל כך צעירה. קרועה שוב בקצוות, אבל לא הדבקתי. הפעם 20 הקילו העודפים הם לגמרי שלי, אבל אתם יודעים מה? לאבא שלי עדיין קוראים בן-ציון, ואיכשהו בתעודה... איזו נוסטלגיה... אני קצת ג'ינג'י.

אני מחזיק ביד את התעודה ושואל: זו הזהות שלי?
זה השם שלי, והתאריך שבו נולדתי, ואני באמת מתגורר בכתובת שרשומה כאן.

אבל חסר כאן כל כך הרבה: לא כתוב איפה גדלתי, ואיפה למדתי ועם מי, ואיפה למדתי לשחות, ולרכוב על אופניים, והשמות של האחים שלי ושל החברים שלי אינם מופיעים, ולא כתוב אלו שפות אני דובר, ובאלו מדינות ביקרתי, וכמה קיבלתי בבחינת הבגרות בלשון, ואיזה טסט עברתי, ומהו הספר שאני הכי אוהב, ומהו הסרט, ומהם חמשת הדברים שהייתי לוקח איתי לאי בודד, ושהייתה לי פעם תעודת זהות עם מדבקות של דרדסים, ושאני מורה ומשפטן, ושאני עובד באגודה לזכויות האזרח.

ולא כתוב את מי אני אוהב. ולא כתוב מי אוהב אותי.

ולא כתוב שלאבא שלי קוראים אסף, ושאף אחד אף פעם לא קרא לו בן-ציון. וכל הדברים האלה, ועוד המון דברים אחרים שהם כל כך מכוננים בזהות שלי, אינם מופיעים בתעודה הזו.

מישהו שלא כל כך יודע עברית כנראה התבלבל פעם. זוהי תעודת זיהוי, לא זהות. היא משמשת לזיהוי בלבד משום שהזהות שלי הרבה יותר מורכבת מ:

עודד, זכר, יליד חודש פברואר, מתגורר בתל-אביב, אזרח ישראל.

ובכלל, יש נטייה להתבלבל ולחשוב שהתעודה הזו לא משמשת רק לזיהוי, אלא מקנה זכויות או מטילה חובות.

אז תנו לי לגלות לכם: זכויות יש לכם גם ללא התעודה.
החובה היחידה הקבועה בחוק שנוגעת לכם ולתעודת הזהות שלכם היא החובה לשאת אותה ולהציג אותה במקרה הצורך.

יתר החובות מוטלות על המדינה. חובתה לנפק לכם את התעודה הזו, וחובתה בבוא היום לאפשר לכם להצביע בבחירות, וחובתה לשמור על כבודכם ועל חירותכם, ועל הקניין שלכם, ולאפשר לכם לנוע בחופשיות, ולדבר על כל דבר, ולקרוא כל דבר, וליצור כל יצירה, ולעסוק בכל מקצוע, ולהאמין בכל אמונה, ולהקים משפחה עם מי שתבחרו, ולזכות בקורת גג, ובחינוך, ובשירותי בריאות ובשום פנים ואופן לא להפלות אתכם.

זה מה שנפלא בזכויות אזרח. הן מטילות על אחרים כל כך הרבה חובות. לא שלא יהיו לכם חובות משלכם. יחייבו אתכם לשלם מסים, ולשרת שירות ביטחון, ולנהוג בזהירות, ולדאוג לילדים שלכם. אבל יהיה אשר יהיה – אף אחת מן החובות הללו אינה ניצבת מול הזכויות שלכם, ואף אחת מהן היא לא תנאי לקיומן של הזכויות.

קחו את התעודה שלכם והציצו בה. אולי אתם ג'ינג'ים, אולי נמרחה התמונה, אולי לאבא שלכם קוראים בן-ציון. אל תחפשו בה יותר.

התעודה היא בסך הכל נייר עטוף פלסטיק. אמצעי לזיהוי. החובות והזכויות כבר כאן - עם התעודה או בלעדיה.

ואיפה הזהות?

עיצמו את עיניכם והביטו פנימה; איספו את הזיכרונות שלכם, הרגשות הטובים והרעים, הסודות, השאיפות, האמונות, ההצלחות והכישלונות.

פיקחו את העיניים והביטו סביב; הביטו בארץ, בעיר, בשכונה, בקרובים לכם ובסובבים אתכם. מה אתם חשים כלפי כל אלה? מה הם חשים כלפיכם?

זו הזהות שלכם, היא כאן כל הזמן והיא לא זקוקה לשום תעודה.