ביקורת קפדנית

בשנים האחרונות שבעו ראשי הממשלות השונים שכיהנו כאן מביקורתו הצולפת של השופט בדימוס מיכה לינדשטראוס, מבקר המדינה העתיד לפרוש בקיץ הקרוב. כמועמד המועדף על ראש הממשלה עלה בתקשורת שמו של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יוסף שפירא.

לאחרונה, עם מינויו של השופט נועם סולברג לבית המשפט העליון, החליף אותו השופט שפירא בדיונים בעתירות מינהליות. פסקי הדין המינהליים הראשונים של השופט שפירא עשויים לאפשר הצצה במה שאולי צפוי לנו בעידן שלאחר המבקר הנשכני לינדנשטראוס.

בפסק דין, שניתן לאחרונה בעניינם של מבקשי מקלט קולומביאניים, שנציבות האו"ם לפליטים מצאה שנשקפת להם סכנת חיים במדינת מוצאם, אך משרד הפנים בחר לגרשם (תיק שהיינו מעורבים בו), עמד השופט שפירא על כך שהגישה לפיה "על הערכאה השיפוטית לקיים בדיקה מחמירה (rigorous) של ההחלטה, וזאת לאור העובדה שהחלטות אלה עוסקות בערכים הבסיסיים ביותר", ולפיה על בית המשפט לקיים הערכה משלו של העובדות, שעליהן הסתמכה הרשות, תואמת את עמדת המשפט הישראלי.

אכן, מילים כדורבנות, שאחריהן מצופה ביקורת קפדנית של החלטת משרד הפנים ושל העובדות שבבסיסה, ממש כפי שהיינו מצפים ממבקר מדינה עצמאי. ואולם, בחלקו של פסק הדין, שכותרתו "הכרעה", לא משתקפת בחינה כלשהי של הטענות העובדתיות, של הפגמים, שטוענים מבקשי המקלט ונציבות האו"ם לפליטים שנפלו בהליכים, או של הנגדה של עמדות הצדדים והכרעה ביניהן. בחלק זה מסתפק השופט שפירא באמירה "דין העתירה להידחות. לא מצאתי, כי החלטת המשיב חורגת ממתחם הסבירות, או כי נפל בה פגם היורד לשורשו של שיקול הדעת המינהלי אשר דורש את התערבותו של בית-המשפט. כך גם לא אוכל להתערב בקביעת המשיב בדבר אי-אמינות גרסת העותרים. מסקנתו נסמכה על תשתית הראיות המנהליות שהונחו לפניו". הוא אף מטיל על העותרים (כאמור – מבקשי מקלט שעתרו לבית המשפט בשל חשש לחייהם, שאומת על ידי נציבות האו"ם לפליטים) הוצאות בגובה 5,000 ש"ח.

לא חולף שבוע, ובפסק דין שני, העוסק במבקשי מקלט, חוזר השופט שפירא על השקפת עולמו, לפיה בתיקי מקלט יש צורך בביקורת קפדנית על החלטת משרד הפנים ובחינה מחמירה של העובדות. ואולם, פעם נוספת, בפרק ההכרעה אין בחינה של העובדות אלא הסתפקות במילים המוכרות: "לא מצאתי, כי החלטת המשיב חורגת ממתחם הסבירות, או כי נפל בה פגם היורד לשורשו של שיקול הדעת המנהלי אשר דורש את התערבותו של בית-המשפט. כך גם לא אוכל להתערב בקביעת המשיב בדבר אי-אמינות גרסת העותרים. מסקנתו נסמכה על תשתית הראיות המנהליות שהונחו לפניו". זאת בתוספת אמירה, בדבר הכלל הרגיל במשפט המינהלי בדבר אופן בחינת ראיות שהסתמכו עליהן רשויות מינהליות (שלא ברור כיצד עולה בקנה אחד עם אמירתו הקודמת בדבר האופן הקפדני בו על בית המשפט לבחון את החלטת הרשות וראיותיה). גם כאן פסק הדין נחתם בהטלת הוצאות של 5,000 ש"ח על העותרים.

יומיים לאחר מכן, והפעם במסגרת פסק דין שלישי בעתירה בשם מבקש מקלט, חוזר השופט שפירא על המילים המוכרות: "לא מצאתי כי החלטת המשיב חורגת ממתחם הסבירות, או כי נפל בה פגם היורד לשורשו של שיקול הדעת המינהלי אשר דורש את התערבותו של בית המשפט. כך גם לא אוכל להתערב בקביעת המשיב בדבר אי אמינות גרסת העותרים. מסקנתו נסמכה על תשתית הראיות המנהליות שהונחו לפניו." הפעם הוא סוטה מאמירותיו בדבר "הבחינה המחמירה" הנדרשת, וקובע כי התערבות בהחלטה לדחות בקשות מקלט תיעשה רק "בנסיבות חריגות". גם הפעם – 5,000 ש"ח.

הקונסול אמר

אחת השאלות השבות ומגיעות להתדיינות משפטית היא שאלת זיהויים של מבקשי מקלט כאזרחי אריתריאה. היום כ-60% ממבקשי המקלט בישראל הם אזרחי מדינה זו. המדיניות שנוקטת מדינת ישראל כלפי אזרחי אריתריאה היא מדיניות המכונה על ידי משרד הפנים לעתים "הגנה זמנית", לעתים "הגנה קבוצתית" ולעתים "מדיניות אי הרחקה", תלוי באיזה יום שואלים. משמעותה של מדיניות זו היא כי אזרחי אריתריאה אינם עוברים הליכי מקלט מלאים, בקשותיהם למקלט אינן נבחנות אינדיבידואלית, והמדינה אינה מכריעה לגבי כל אחד מהם בשאלה האם הוא פליט, כמשמעו של מונח זה באמנה בדבר מעמדם של פליטים. עם זאת, המדינה נמנעת מגירושם של אזרחי אריתריאה לעת עתה, ומעניקה להם רישיונות ישיבה מפוקפקים – אלה מצד אחד אינם מהווים רישיונות עבודה, אולם מצד שני המדינה הצהירה בבג"ץ, כי מעסיקים שיעסיקו את מי שמחזיקים בהם לא ייקנסו ולא יעמדו לדין.

ההסדר הנוגע לאזרחי אריתריאה מביא את הרשויות לחשוד ללא הרף במי שטוענים להיות אזרחי מדינה זו, כי הם "מתחזים" וכי הם, למעשה, אזרחי אתיופיה. אחת ה"הוכחות" שהמדינה הציגה לא פעם בפני בתי המשפט להיותו של אדם זה או אחר אזרח אתיופיה, היא העובדה שקונסול אתיופיה הסכים להוציא לאותו אדם מסמך נסיעה אתיופי. הסכמת הקונסול להוציא מסמך כזה, כך טענה המדינה בהליכים רבים, מהווה הוכחה לכך שהקונסול זיהה את אותו אדם כאזרח אתיופיה.

ואולם, במסגרת פסק דין שניתן בשבוע שעבר, עמד בית המשפט על האופן בו הטעה משרד הפנים את בתי המשפט בהציגו טענה זו. בפסק הדין נחשף פרוטוקול של דיוני הוועדה המייעצת לענייני פליטים, במסגרתו סיפר אחד מנציגי משרד הפנים, כי קונסול אתיופיה נתן את הסכמתו להנפיק מסמכי נסיעה לכל דיכפין, בהתבסס על זיהוי של אדם כאתיופי על ידי משרד החוץ או על ידי בית הדין לביקורת משמורת (שני גופים שכלל אינם בוחנים את אזרחותו של אדם). זאת מבלי שהקונסול עצמו יפגוש באדם המדובר או יעשה פעולה כלשהי כדי לבדוק אם הוא אכן אזרח אתיופיה.

בית המשפט ביקר את אותו שיתוף פעולה של משרד הפנים בהנפקת תעודות מסע לאתיופיה למי שכלל לא זוהו על ידי אתיופיה כאזרחיה, ובירך על הפסקתו של שיתוף פעולה זה:

"יובהר כי בית משפט זה אינו יכול להעביר תחת שבט ביקורתו את התנהגותו, מעשיו ומחדליו של קונסול אתיופיה בישראל. אולם, נראה תמוה שקונסול מדינה זרה מוצא לנכון להעניק תעודת מעבר למדינתו לאדם אותו לא ראה מעולם, לא שוחח עמו ולא אימת את נתינותו.

חמורה מכך היא התנהגות המשיב [משרד הפנים].

ברור שהמשיב [משרד הפנים] ידע שהענקה סיטונית של תעודת מעבר לאתיופיה על בסיס קביעה של בית הדין למשמורת בדבר נתינותו של אדם, כאשר בית הדין אינו מוסמך לקבוע קביעות כאמור – יש בה משום פעולה לא תקינה של המינהל הציבורי."

נותר רק לתהות בכמה מקרים אושר גירושם ומעצרם של מבקשי מקלט לאחר שמשרד הפנים הצהיר בבית המשפט, כי קונסול אתיופיה זיהה אותם כאזרחי מדינה זו, מבלי שנציג אתיופי כלשהו בחן את עניינו של מבקש המקלט.

על סחר בבני אדם, על פליטות, ועל האחריות של מדינת ישראל

מאת: ד"ר יובל לבנת, הקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

השבוע פורסם פסק דינה של השופטת שרה גדות מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, בו נתקבלה עתירתם של שלושה נתיני גיניאה קונקרי, נגד החלטת משרד הפנים לגרשם מישראל.

על פי פסק הדין, השלושה העידו נגד רשת סחר בבני אדם, אשר פעלה להעברת בני אדם מגיניאה קונקרי לישראל. בעקבות עדותם נידון אחד מפעילי הרשת לארבע שנות מאסר בישראל. לטענת העותרים, לאחר שמסרו עדותם, החלו הם ובני משפחותיהם לסבול מאיומים ומפגיעות פיזיות. כך, למשל, אשתו של אחד מהעותרים, אשר שהתה בזמן מתן העדות בגיניאה קונקרי, הוכתה וביתה נשרף. היא נאלצה לברוח לסנגל עם ילדיה, ומאז היא שוהה שם. העותרים אף הציגו צילומים של צווי מעצר שהוצאו נגדם בגיניאה קונקרי, ובהם מצויין, בין השאר, כי הם מואשמים "בשיתוף פעולה עם סוכנים ישראלים".

שתיים היו הטענות העיקריות של משרד הפנים נגד קבלת העתירה. האחת – טענת העותרים בדבר סכנת חיים לא הוכחה. השניה – העותרים קיבלו כבר אשרת שהייה למשך שנה, מכוח נוהל הטיפול בקרבנות סחר בבני אדם.

אתחיל דווקא מהטענה השניה של משרד הפנים. זוהי טענה שחוזרת ועולה על ידי פקידי המשרד ופרקליטיו בהקשרים שונים. באופן כללי, משרד הפנים מכיר ב"מסלולים" שונים לטיפול בזרים. הזר מתבקש לבחור באיזה מסלול ברצונו לצעוד, ואין כל אפשרות למעבר ממסלול למסלול, או לשילוב בין המסלולים. נראה שעל פי תפישת משרד הפנים אין לזרים זכויות, וכל פעולה להסדרת מעמדם הינה פעולה של חסד. על פי היגיון זה, אין הזר זכאי ל"כפל מבצעים".

בענייננו, עמדת משרד הפנים היתה, שמאחר שכבר החלו העותרים לפסוע במסלול של קרבנות סחר בבני אדם, אין הם יכולים לבקש כעת לעבור למסלול של פליטים (אנשים אשר נשקפת סכנה לחייהם במדינת אזרחותם). זוהי טענה אבסורדית, כמובן. ראוי להזכיר לעניין זה את סעיף 14 ל"פרוטוקול פאלרמו" (הפרוטוקול למניעה, לדיכוי ולהענשה על סחר בבני אדם), עליו חתמה מדינת ישראל, ואותו אשררה, הקובע: "אין בפרוטוקול זה דבר שיפגע בזכויות, בהתחייבויות ובאחריות של מדינות ויחידים לפי המשפט הבין-לאומי... ובעיקר האמנה מ- 1951 והפרוטוקול מ- 1967 המתייחסים למעמדם של פליטים ולעקרון אי ההחזרה למקום מסוכן הכלול שם".

באשר לטענה בדבר אי עמידת העותרים בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת נרדפותם במדינתם, הרי שבית המשפט דחה אותה, ובצדק. כדבריו: "אין מקום להסתפק בקביעה כללית לפיה העותרים לא עמדו בנטל להוכיח את הסכנה הנשקפת עליהם, וגם על המשיבה מוטלת החובה לבירור טענות העותרים, בעיקר נוכח צווי המעצר שהוצגו על ידם". ראוי לציין, כי השאלה מהו נטל ההוכחה שבו צריך מבקש מקלט לעמוד על מנת שיזכה במעמד של פליט הינה שאלה משפטית שאינה מובנת מאליה. כך, למשל, בית המשפט העליון הפדראלי בארצות-הברית קבע שבנסיבות מסויימות גם הוכחת סיכוי של 10% לרצח במדינת המוצא יהא די בה על מנת שאדם יוכר כפליט. בכל אופן, נראה שבנסיבות העניין לא היה צורך להכריע בשאלה משפטית זו, לאור שלל הראיות אשר הוצגו על ידי העותרים להוכחת נרדפותם בגיניאה קונקרי.

נקודה אחרונה לסיום. בית המשפט אמנם קיבל את העתירה, ואולם גם הוא לא עשה, לדעתי (ולצערי), את מלאכתו נאמנה עד תום. ראשית, בית המשפט לא קבע כי יש לבטל את צווי הגירוש שהוצאו כנגד העותרים, אלא שעניינם יוחזר "לבירור נוסף על ידי המשיבה". כך, מסע הייסורים המשפטי של העותרים טרם הגיע אל קיצו. ראוי להזכיר לבית המשפט שתפקידו המרכזי של בית משפט הוא להכריע, ושאנשים עניים מתקשים לעמוד בהליכים משפטיים ממושכים, בהם כרוך לא אחת גם הצורך לשלם שכר טרחה לעורכי דין.

שנית, בשולי הדברים מציינת השופטת גדות, כי "המשיבה לא פרטה גם כל נסיון מצידה להרחיק את העותרים למדינה אחרת, אשר אינה מדינת מוצאם של העותרים, ואשר בה לא יהיו העותרים בסכנה". עמדה זו, לפיה מדינת ישראל זכאית להתנער מהמחוייבויות שלה, על פי המשפט הבין-לאומי, ולזרוק את העותרים במדינה שלישית, משל היו אשפה שיש להיפטר ממנה, הינה עמדה שיש להתנער ממנה מכל וכל. ישראל היא זו שאישררה את אמנת הפליטים ואת האמנה נגד עינויים, אשר אוסרות על החזרת אדם למדינה בה נשקפת לו סכנה חמורה, ועליה חל העקרון מן המשפט הבין-לאומי המנהגי בדבר אי החזרת אדם אל מותו. האחריות הינה של ישראל, ואין לגלגלה אל מדינה אחרת.

מוכרים מקרים בהם מדינות פנו למדינות אחרות בבקשה לסייע להן בקליטת חלק מהפליטים שהגיעו לשטחן, בנסיבות של "הצפה" של פליטים (mass influx). זהו עקרון "חלוקת הנטל" (burden sharing) המוכר בדיני פליטים. אולם המקרה דנן שונה לחלוטין: המדובר בשלושה מבקשי מקלט, אשר העידו בבית משפט ישראלי והביאו להפללת סוחרי אדם שפעלו, בין השאר, בישראל. אין כל סיבה שישראל תצפה ממדינה אחרת לקלוט אותם בשטחה. זוהי אחריותה של ישראל לדאוג להגנתם, ועליה למלא אחריה.

אישה אינה בוחרת לעסוק בזנות, ודאי לא כקורבן סחר בנשים

פסק דין מאלף, שניתן היום על ידי השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, מלמד את משרד הפנים שיעור במה הוא סחר בנשים, ומי היא קורבן הסחר. פסק הדין עוסק בסירובו של משרד הפנים לבקשתו של אזרח ישראלי, שאשתו הייתה קורבן סחר בישראל, והוא מתגורר עימה באוקראינה, לקבל עבורה אשרת כניסה רב-פעמית לצורך ביקוריהם המשותפים בישראל (לאחר שבקשתו להסדיר את מעמדה בישראל נדחתה מאותו טעם). תשובתו השלילית של משרד הפנים מבוססת על "בחירתה" של בת הזוג להיכנס לישראל שלא כדין ולעסוק בה בזנות. מתוך פסק הדין:

"תיאור העותרת כמי שכל האופציות היו פתוחות לפניה, והיא בחרה לעסוק בזנות, החליטה לעשות כן בישראל, ונכנסה ארצה בזהות בדויה, רחוק מרחק מזרח ומערב מהמציאות של קורבנות סחר בנשים, נשים העוסקות בזנות בכלל ושל העותרת בפרט... זנות וסחר בנשים הן בראש ובראשונה עבירות אלימות ביזוי וניצול... בית המשפט לא ייתן ידו לכך שיתייחסו אל קורבנות סחר בנשים כאל מסתננות גרידא ועם מתן עדותן יושלכו ככלי אין חפץ בו... אישה אינה בוחרת לעסוק בזנות, וודאי לא כקורבן סחר בנשים... אין זה רלבנטי, לטעמי, אם העותרת ידעה עובר להגעתה ארצה שהיא מתעתדת לעבוד בזנות, ועשתה כן מתוך מצוקה אישית קשה, או שסבורה הייתה כי היא מתעתדת לעבוד בעבודה אחרת, ופותתה על ידי סוחרי הנשים לעשות כן. בשני המקרים היא הפכה לקורבן לסחר בנשים...

לטעמי, היה מקום לאפשר לעותרת להיכנס ארצה באשרת תייר אם הייתה רוצה לעשות כן בשלב כלשהו בהמשך חייה, גם ללא קשר לנישואיה לעותר. לו הייתה העותרת מעוניינת לבוא ארצה במסגרת חוויה מתקנת, היה מקום לאפשר לה זאת. על אחת כמה וכמה, משנישאה לאזרח ישראלי... משרד הפנים סבור, ככל הנראה, כי אין יאה לו לאזרח ישראלי להינשא לעותרת. אין כל סיבה סבירה אחרת שלא לאפשר לעותרת להתלוות לבן זוגה בביקוריו בארץ... למעשה, משרד הפנים 'מעניש' את העותר על שבחר להינשא לבחורה שהגורל התאכזר אליה והביא אותה לעסוק בזנות על ידי כנופיה שעסקה בסחר בנשים... מדוע העותר, אזרח ישראלי, אינו יכול להינשא ולחיות בארץ או לבוא לביקורים עם העותרת? כיום העותרת מציגה עצמה בזהותה היא והנימוק שנכנסה לארץ בעבר בזהות בדויה אינו מהווה נימוק, בכלל, לא כל שכן סביר, לסירוב להעניק לה אשרה רב פעמית... נראה, כי... החברה מבקשת שלא להתמודד עם התופעה [של סחר בנשים], להפנות את פניה לכיוון אחר. בתגובת המשיבה נאמר למעשה לעותר, אם בחרת בקורבן סחר לאישה, זו בחירתך שלך, אך אל תכריח אותנו כחברה להתייחס לכך, ולקבל אותה כשווה בן שוות. ובכן, מדובר בסירוב לא סביר ולא מידתי מכל בחינה שהיא. העותרת, שבניגוד לכל הסיכויים הצליחה לפתוח דף חדש בחייה ולהינשא לעותר, צריכה לזכות לכל העזרה שניתן להעניק לה, ואין להערים עליה קשיים ולהמשיך ולהדירה מהחברה. יש לשמוח ולברך שניצלה מגורל אכזר ולסייע לה ככל שניתן לבנות את חייה."

השופטת צור פורשת

שלא בטובתה ולא בטובתנו נפלה השופטת יהודית צור מבית המשפט המחוזי בירושלים קורבן למאבק בין שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, לבין נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. פרידמן הציג את מועמדותה של השופטת צור לכהונה בבית המשפט העליון. שופטי בית המשפט העליון, החברים בוועדה למינוי שופטים, התנגדו באופן נחרץ. הטעם הפורמאלי, בגינו התנגדו למינוי – העובדה שהשופטת צור לא כיהנה בפועל בבית המשפט העליון – לא מנע בעדם לבחור בסוף השבוע שעבר בשני שופטים אחרים, שלא כיהנו בבית המשפט העליון בפועל. השופטת צור ביקשה לסיים את כהונתה בבית המשפט המחוזי ולפרוש משיפוט לאלתר.

הידיעה על פרישתה של השופטת צור והנסיבות בגינן ביקשה לפרוש אינן נותנות לי מנוח. זוהי בשורה עצובה לכל אזרח, לכל מהגרת, לכל פליט, לכל ישראלית שלה בן זוג זר, לכל תושב של ירושלים המזרחית. השופטת צור היא השופטת המינהלית הטובה ביותר שיש לנו, וההפך המוחלט מכל מה שפרידמן ייצג וביקש לקדם. אתפלא לגלות שקרא באופן שיטתי את פסקי דינה של השופטת, שרצה למנות לערכאה השיפוטית העליונה. מה שמקומם כל כך הוא הידיעה, ששופטי בית המשפט העליון, שסימנו את השופטת צור כ"מועמדת של פרידמן" וסיכלו את מינויה, דווקא קראו.

היא היתה השופטת הראשונה לקבוע כבר לפני שנים, שכבילה של מהגרי עבודה למעסיקיהם היא תבנית משפטית אסורה, ההופכת את מהגרי העבודה בני ערובה בידי המעסיקים, וגוזלת מהם את החירות לממש את זכויותיהם כבני אדם וכעובדים. באותה הזדמנות העירה למשרד הפנים על היד הקלה על הדק המעצרים. כשהכנסת הגבילה את סמכותו של שר הפנים להאריך את רישיונות עבודתם של מהגרי העבודה בענף הסיעוד, ללא בחינה של צרכי המטופלים, היא הורתה להעניק למהגרי העבודה תושבות ארעית בישראל. בעקבות זאת תוקן החוק, וניתנה אפשרות להאריך את רישיונות העבודה.

בפסקי דינה הגנה על זכותם של אזרחים ושל תושבים לחיי משפחה עם בני זוג שאינם ישראלים, חייבה לבחון כל בקשה של בני זוג לגופה, אך הציבה גבולות ברורים למניעת פלישה לפרטיותם שלא לצורך. אך לאחרונה פסקה, שהזכות לחיי משפחה היא גם זכותו של הפליט.

בניגוד לזרם הפסיקתי העכור מצאה דרכים לפרש באופן גורף פחות את החוק, שאינו מאפשר הסדרת מעמדם של בני משפחה שמגיעים לישראל מן הגדה המערבית. גם תושבי ירושלים המזרחית, שמשרד הפנים עושה כל מאמץ להפקיע את תושבותם, למנוע מהם להסדיר את מעמדם של ילדיהם ולזרוק אותם "אל מחוץ לגדר", זכו לאוזן קשבת.

סחבת, קבעה השופטת צור, אינה פועלת נגד העותרים הממתינים להכרעה בעניינם; עתירות שאינן נענות – מתקבלות; כשמשרד הפנים נותן לעותר את שמגיע לו – הוא אינו יוצא ידי חובתו על ידי הכרזה שעשה כן "לפנים משורת הדין"; ואת כל נהלי משרד הפנים, ללא יוצא מן הכלל, יש לפרסם ובמלואם. שנים של עלטה ביחס למדיניות ההגירה והמעמד של ישראל באו לסיומן הודות לפסיקתה.

מי שהופיע בפני השופטת צור יעיד על מזג שיפוטי שאין שני לו, על סבלנות ועל אורך רוח. היא לא קיבלה עתירה קודם ששאלה את נציגי הפרקליטות, האם משרד הפנים ירצה לשוב ולשקול את עמדתו. היא אף נתנה אורכה לצורך בחינה מחודשת של ההחלטה בטרם יוכרע הדין, ואולם לא נתנה ידה להפקרות שלאחר מתן פסק הדין. השופטת צור היא השופטת היחידה עד כה, שהבהירה למשרד הפנים, שפסקי דין של בית המשפט לעניינים מינהליים – גם אם אינם שלה – יש לקיים.

מה שממאנים להבין "הפרידמניסטים" למיניהם – אותם אלה שמאבדים את אמונם במערכת המשפט ומנאצים אותה משום התערבותה בהחלטות שלטוניות – הוא שבתי המשפט כמעט לעולם אינם מתערבים. הם מגוננים על השלטון, ומגבים את רוב החלטותיו. השופטת צור – ברגישותה לזכויות אדם, בעמידתה האיתנה לצד הפרט למול רשויות דורסניות ובחתירתה לעשיית צדק – לא חששה להתערב כשהיה צורך, ובכל פעם שעשתה זאת, מערכת המשפט שבה ורכשה את אמוני.

פתרון במסגרת הדין ומכוחו

השופט דוד חשין מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבל בשבוע שעבר את העתירה שהגיש המרכז לפלורליזם יהודי בעניינה של אישה מהגרת מוכה, בת זוג לשעבר של אזרח ישראלי, השוהה בישראל במעמד ארעי למעלה מ-6 שנים, וקבע כי על משרד הפנים להעניק לה רישיון לישיבת קבע. כמו במקרים רבים אחרים של נשים מוכות משרד הפנים ביקש להאריך את רישיונה הארעי בשנתיים נוספות, ללא קביעת מתווה לסיום ההליך.

"העובדה שהנוהל... מתיר הארכה של שנתיים שבמהלכן שוב ייבחן 'שינוי בנסיבות' איננה משמיעה, כפי שטענו המשיבים בדיון, כי הם רשאים לבחון לנצח נצחים, אחת לשנתיים, אם חל שינוי בנסיבות אם לאו, וכך לא ליתן לעותרת... לעולם ועד מעמד של קבע", פסק השופט חשין והוסיף, "מההחלטה שלא ליתן הפעם רישיון של קבע, בנסיבותיה של העותרת..., עולה החשש כי הוועדה... יושבת וממתינה עד אשר אולי יתרחש איזשהו שינוי בנסיבותיה של העותרת... שיביא לביטול הרישיון הזמני".

השופט חשין עמד על כך, שהחלטת משרד הפנים מסכלת את תכליתו של הנוהל לטיפול בנשים מהגרות מוכות. "הנוהל בא כדי למנוע מצב שבו בנות זוג זרות מוכות תישארנה בקשר הזוגי האלים כדי לא לסכל את רכישת מעמד הקבע. ההתנהלות כלפי העותרת... איננה משדרת לאותן נשים מוכות את המסר שהנוהל ביקש להעביר להן, והן עלולות להחליט להמשיך ולהישאר בקשר הזוגי האלים".

עוד קבע השופט חשין, כי משרד הפנים אינו "עושה טובה" לאף אחת. "לאחר שהוכר עניינן של בנות זוג זרות המנתקות את קשריהן עם בעליהן הישראליים האלימים, לאחר שהתלוננו עליהם ועקב כך מאבדות את זכותן להמשיך בהליך המדורג, או לחלופין עניינן של הנשים הזרות המוכות, שלא מתלונננות ואינן עוזבות את הבעלים המכים, מחשש להפסקת ההליך המדורג ולגירושן מישראל, והוחלט כי הפתרון יהיה במסגרתו של נוהל מיוחד, הרי שאנו במסגרתו של הדין ולא בלפנים משורת הדין. אין מדובר כאן באיזשהו מקרה ייחודי יוצא דופן המחייב פתרון שלא במסגרתו של הדין, אלא בתופעה ידועה, שניתן לה פתרון במסגרת הדין ומכוחו".

כי לאהבה אין מדינה

בפעילות היומיומית השוחקת של העוסקים בזכויות מהגרים ופליטים אין הזדמנויות רבות לחגוג הישגים משפטיים משמעותיים. במקרים הנדירים, שבהם הישג משפטי כזה מהול גם בשמחה אישית, זו בכלל סיבה למסיבה. כזה היה יום חמישי האחרון, כשבתום התדיינות ממושכת שניהלה התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב, קיבלה השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים את עתירתם של ג'וני ואליס ועיגנה, בפעם הראשונה בפסיקה בישראל, את זכותם של פליטים לחיי משפחה.

ג'וני ואליס הם לא הקליינטים הטיפוסיים של התכנית לזכויות פליטים. ג'וני הוא פליט מוכר מאתיופיה, הנמצא בישראל כבר 12 שנים והמחזיק בתושבות ארעית מזה 7 שנים, ואליס, בת זוגו, היא אזרחית ליכטנשטיין. שניהם, עד לתחילתה של הפרשה שהסתיימה בפסק הדין, לא היו רגילים לצרוך את שירותיהם של ארגוני זכויות אדם, אלא דווקא לספק אותם. ג'וני ואליס מנהלים יחד את ARDC, המרכז לקידום פליטים אפריקאיים, ארגון שמספק סיוע הומניטרי לפליטים לצד תכניות לפיתוח הקהילה ולוקח חלק בפעילות העקרונית של הפורום לזכויות פליטים. בימים כתיקונם הם מעניקים סיוע לפליטים לצד ארגונים כמו התכנית לזכויות פליטים, והם חלק בלתי נפרד מן הקהילה הקטנטנה שלנו. אלא שגם לפעילי זכויות אדם משרד הפנים מציק לפעמים, עם או בלי לקשר למי שהם ולמה שהם עושים.

כשג'וני ואליס ביקשו ממשרד הפנים להסדיר את מעמדה של אליס כדי שתוכל להמשיך לשהות בישראל עם ג'וני, הם נענו תחילה בשלילה בנימוק כי קיים "חשש להשתקעותה" של אליס בישראל. לאחר הגשת העתירה חלו התפתחויות ותהפוכות בעמדת משרד הפנים, שקצרה היריעה מלתאר כאן את כולן. בתחילה, עמדת משרד הפנים הייתה כי על אליס וג'וני, אם הם מעוניינים לקיים חיי זוגיות, לעשות זאת בליכטנשטיין. כאשר הוכח למשרד הפנים כי בהתאם לדין בליכטנשטיין ניתן יהיה להסדיר את מעמדו של ג'וני כבן זוגה של אליס רק בעוד 5 שנים, הסכים משרד הפנים להעניק לאליס תושבות ארעית לפרק זמן של 5 שנים, שבסופו יהיה עליהם לעזוב את ישראל ולעקור לליכטנשטיין. בהמשך משרד הפנים חזר בו והסכים לתת לאליס רישיון לישיבת ביקור רק לחצי שנה, שבסופה ייבחן העניין מחדש על ידי הוועדה המייעצת לענייני פליטים. דומה שבהתנהלות השלומיאלית של משרד הפנים בעתירה הזו, בשינויים התכופים בעמדתו, בחזרתו בו מהתחייבויותיו, בעמדותיו העקשניות והבלתי סבירות ובחוסר נכונותו להקשיב להערות בית המשפט, הוא פשוט הביא על עצמו את פסק הדין.

השופטת צור קובעת בפסק הדין, לראשונה בישראל, כי לפליטים זכות לחיי משפחה, שמכוחה חייבת המדינה להעניק מעמד לבני משפחתם. היא אף הולכת צעד נוסף וקובעת שהשאלה האם הפליט המוכר יכול לקבל מעמד במדינת מוצאו של בן זוגו היא שיקול זר בעת שנדונה השאלה האם לתת לבן זוגו של הפליט מעמד בישראל. היא גם דוחה את הפרשנות הצרה שמשרד הפנים הציג לנוהל המסדיר את האפשרות של בני זוגם של פליטים מוכרים לקבל מעמד בישראל (לשיטת משרד הפנים זכאים לכך רק מי שהיו בני זוגו של הפליט לפני הגעתו לישראל, ואילו צור קובעת כי זכאים לכך גם מי שהפכו לבני זוג לאחר ההגעה לישראל). ולקינוח, היא קובעת כי הוועדה המייעצת לענייני פליטים בהרכבה החסר, המתפקדת מזה כשנה ללא יושבת ראש, אינה תקינה. מה עוד יכולנו לבקש?

ברכות חמות חמות חמות לג'וני ולאליס.

ובהזדמנות זו, בה אנו מחלקים ברכות, איחולים לבביים גם ליעקב גנות, מנהל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, שמינויו למנכ"ל משרד התחבורה אושר היום על ידי הממשלה. אם גנות יילחם בתאונות הדרכים באותה נחישות, אמונה ויצירתיות שבה נלחם במהגרי העבודה והפליטים בישראל, נצא כולנו נשכרים.

בית המשפט ממליץ להתחתן

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכניות לחינוך משפטי קליני באוניברסיטת תל-אביב

לפני מספר שבועות ניתן פסק דין חריג בחריפותו כנגד משרד הפנים. דובר באותו עניין בבני זוג, ישראלי ופיליפינית, אשר פנו למשרד הפנים בבקשה לתת לאישה מעמד מכוח זוגיות זו. בקשתם נדחתה, על בסיס האבחון של פקידי משרד הפנים לפיה מדובר בזוגיות לא נורמטיבית. בפסק דינה של השופטת מיכל אמגון-גונן, היא סוקרת את ההמלצות של לא פחות מחמישה פקידים שונים במשרד הפנים, אשר דנו בבקשתם של בני הזוג. בכל אותן החלטות טורחים הפקידים לציין את העובדה שהאישה מבוגרת מהגבר בעשר שנים. בנוסף, מוזכרת שוב ושוב העובדה שבני הזוג חולקים את דירתם עם מספר עובדות פיליפיניות נוספות, הלנות באותה הדירה בסופי השבוע. הסברם של העותרים, שהדבר נועד לצמצם את עלויות המחייה שלהם לא הועילה. "זוגיות מאוד מוזרה", פסקה הפקידה ציונה, "גרים עם עוד 4 אנשים – שלוש נשים וילדה. מבוגרת מהישראלי בעשר שנים. עובדת רוב שעות היום ולפעמים גם בשבתות".

משרד הפנים דוחה, למעשה, את ההכרה בזוגיות של ר' ו-א' מאחר שאין מדובר בזוגיות "תקנית" על פי אמות מידה פטריארכליות-בורגניות. האישה, רחמנא ליצלן, מבוגרת מן הגבר. וכאילו לא די בכך, השניים גם מעזים להיות עניים, דבר שמאלץ אותם לחלוק את דירתם עם אחרים. העובדה שבשימוע שנערך להם, ובו תוחקרו אודות חיי הזוגיות שלהם, לא נתגלו כל סתירות, אינה עומדת לזכותם של בני הזוג. ראש ענף אשרות מסבירה את העובדה הקריטית הזו במילים הבאות: "תודרכו על ידי עורך הדין ולכן לא היו סתירות". על בסיס מה החליטה שהעקביות של דבריהם מבוססים על תדרוך מאת הפרקליט (אשר אינו זכאי לפצות פה במהלך השימוע)? הפקידה אינה מספקת לנו כל הסבר לכך.

כאמור, בפסק דינה מיום 15.6.09 מתחה השופטת אגמון-גונן ביקורת חריפה על משרד הפנים, הורתה לו להעניק לאישה מעמד על פי נוהל מתן מעמד לבני זוג של ישראלים, ואף פסקה כי משרד הפנים ישלם לזוג הוצאות משפט חריגות בסך 40,000 ש"ח. ואולם, מקריאת פסק הדין מסתבר שגם בית המשפט נהג בצורה לא ראויה בפרשה זו. "בדיון הקודם", כתבה השופטת אגמון-גונן בפסק דינה, "המלצתי לבני הזוג להינשא שאז אולי יהיה להם קל יותר [לשכנע את משרד הפנים]". אנו רואים, אם כן, שבדומה למשרד הפנים, אשר התקשה לקבל את הזוגיות ה"לא תקנית" של ר' ו-א', כך ניסה גם בית-המשפט "לנרמל" את הזוגיות שלהם, על-ידי דחיפתם להינשא. האם מצב בו בית-משפט בישראל ממליץ לבני זוג להינשא הוא תקין? ומה בהמשך: הצעה להתגייר? להוליד ילדים?

לזכותה של השופטת אגמון-גונן ייאמר שבפסק דינה היא מצרה על הצעתה זו: "היום אני מצטערת על המלצה זו", היא כותבת, "היה עלי לתת פסק דין זה כבר בדיון הקודם". אכן, העובדה שנגרם לבני הזוג עינוי דין, בגין התמשכות ההליכים בבית המשפט, מצערת היא, ובית המשפט צודק בכך שהוא מלקה את עצמו בעניין. ואולם, חמורה הרבה יותר מכך, היא עצם ההתערבות של בית המשפט באורחות חייהם של אנשים בישראל. אם משרד הפנים מאמץ נורמות סטריאוטיפיות לבחינת בקשות הכרה בזוגיות, על בית המשפט לבקר זאת, כפי שאמנם עשתה השופטת בסופו של יום. אל לו לבית המשפט לאמץ תבנית דכאנית זו, ולהמליץ למתדיינים בפניו "להתיישר" לפיה.

לאלי

מאת: חני בן ישראל, קו לעובד

בשבוע שעבר פורסמה בעיתון "הארץ" כתבתה של הסופרת צרויה שלו אודות לאלי קורדילאמה לילי דאס, מהגר עבודה מהודו, שהובא במרמה לישראל. לאלי, הדובר מלאלם בלבד (ניב המדובר באזור בהודו ממנו הגיע) בא לישראל במטרה לפרנס את משפחתו לאחר שביתו חרב באסון הצונאמי. הוא הותיר מאחור אישה ושני ילדים קטנים. הובטח לו שיוכל לעבוד בישראל כדין במשרה חלקית בהשגחה על אדם קשיש אשר דובר את שפתו, וכי ביתר הזמן יוכל לעבוד בעבודות נוספות ולהרוויח כסף רב על מנת לתמוך במשפחתו.

בתמורה להסדרת בואו שילם לאלי, ככל מהגר עבודה המגיע לישראל, סכום עתק, 9000$, שלצורך גיוסו נטל הלוואות ממספר מלווים. אלא שבבואו לישראל גילה לאלי כי ביסודה של הבאתו עומדת לא יותר מתרמית צינית. העבודה שהובטחה לו אינה קיימת, עובדה שבעטייה הוא אף נכפה לסטטוס של שהייה שלא כדין, והפך מועמד למעצר ולגירוש. כל ניסיונותיו של לאלי לאתר מעסיק אחר עלו בתוהו, וזאת משום שהוא אינו דובר כל שפה המאפשרת תקשורת עם מטופל סיעודי.

בכתבתה תיארה צרויה שלו את התופעה הקשה לה נפל לאלי קורבן – תופעה במסגרתה מובאים מהגרי עבודה לישראל מבלי שקיימת כוונה אמיתית להעסיקם, או מבלי שיש להם את הכישורים לעסוק בתחום אליו הובאו, רק על מנת לגבות מהם את סכומי העתק, אותם הם משלמים בתמורה לזכות לעבוד כדין בישראל. עובדים אלה הופכים, לגבי המדינה, שוהים שלא כדין כבר בבואם (מאחר שהם אינם מועסקים בענף שלשמו הובאו), נעצרים ומגורשים מבלי שהיה בידם להשיב ולו שבריר מחובם העצום.

בשנה האחרונה ניהלנו, ועודנו מנהלים, מספר הליכים משפטיים בשמו של לאלי בדרישה כי המדינה תכיר באחריותה למצב הקשה שנוצר בעטייה של מחדלה לפקח כראוי על הגירת העבודה לישראל, וכי המדינה תאפשר ללאלי לעבוד בישראל כדין בעבודה שאינה מצריכה תקשורת מילולית. תחילה עתרנו בשמו של לאלי לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. משנדחתה העתירה, הגשנו בשמו הודעת ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. בהחלטתו מיום 26.5.2009, דחה השופט דנציגר את הבקשה לצו זמני שיאסור על גירושו של לאלי עד להכרעה בערעור. באופן זה, לאלי צפוי להפוך מועמד למעצר וגירוש החל מיום 1.7.2009 (במועד זה רשויות ההגירה צפויות לשוב ולפעול, אחרי תקופת רה-ארגון שהתקיימה בשבועות האחרונים).

חרף הצער על יחסן של רשויות השלטון והמשפט לעניינו של לאלי, התעודדנו מאד מרצונם הטוב ומנדיבותם של מספר אנשים, אשר פנו אלינו לאחר פרסום הכתבה ב"הארץ". הפונים הביעו זעזוע עמוק מסיפורו של לאלי, וביקשו לדעת האם יוכלו לסייע בידו, באופן כלשהו, לרבות בדרך של תרומה כספית. לאחר דיון בדבר עם לאלי, החלטנו לנסות ולגייס עבורו באופן אקטיבי תרומות. התרומות שתיאספנה תשמשנה להשבת חובותיו, וכן – אנו מקווים, אולי באופטימיות – שיהיה בהן די אף על מנת לסייע בידו להתחיל בבניית ביתו תחת הבית שחרב באסון הצונאמי.

אודה לכם מעומק הלב אם תשקלו בחיוב לתרום ללאלי סכום כסף. תרומה בכל סכום שהוא תתקבל בברכה ובהכרת תודה. ניתן לתרום ללאלי בכל אחת מהדרכים הבאות:

1. הפקדה כספית לחשבונו של לאלי בבנק הדואר, שמספרו 21174377 (שמו של לאלי באנגלית כפי שהוא מאויית בדרכונו הוא Laly Kordilamma Lilly Das).
2. שליחת שיק לפקודתו של לאלי למשרדי קו לעובד, בכתובת: קו לעובד, רח י"ל פרץ 17, ת"ד 2319 תל אביב 61022. על השיק יש לכתוב את שמו המלא של לאלי בשפה האנגלית – Laly Kordilamma Lilly Das.
3. מי שגרים או עובדים בשכנות לנו מוזמנים, כמובן, לבקר במשרדנו ולתרום בשיק או במזומן. ניתן להגיע בימים א'-ה' בין השעות 9:00-17:00.
4. העברה בנקאית לחשבון הבנק של אשתו של לאלי, ברשי, על-פי הפרטים הבאים:

Mrs. Breshy. R.
Account no. - 67025103284
State Bank of Travancore
Branch: Balarama Puram
Trivandrum
Kerala, India
code swift: SBTRINBBVFED

גם אם אין באפשרותכם לתרום, אנא העבירו את המידע הלאה לרשימת התפוצה שלכם.

תודה מקרב לב.

כנות הקשר, מרכז חיים והעדר מניעה

ההליך להסדרת מעמדם של בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים, סיפרנו לא פעם, מבוסס על הוכחת חיי משפחה כנים, מרכז חיים בישראל והעדר מניעה בטחונית או פלילית. מספר תובנות המתחדדות בפסקי דין מן החודשים האחרונים, שניתנו על ידי השופטים יהודית צור ודוד חשין מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים:

ההליך הוא מדורג ונמשך מספר שנים – ומשום כך, קובעת השופטת צור בשני פסקי דין, הפתרון המידתי במקרים בהם עולה בעת הבחינה של הבקשה חשד שלא בוסס דיו בדבר הקשר או כוונות ההשתקעות בישראל, אינו לדחות את הבקשה, אלא לאפשר לבני הזוג להתחיל בהליך, ולבחון חשדות אלה במהלכו.

כנות הקשר - "נישואי תועלת" אינם נישואין פיקטביים, מזכירה השופטת צור בפסק הדין הראשון. אנשים נישאים זה לזה מטעמים רבים ושונים, ואין ללמוד מכך שנישואיהם אינם כנים. רק נישואין שכל מטרתם רכישת מעמד בישראל ואין ביסודם קשר זוגי הם נישואין פיקטביים. משרד הפנים אינו רשאי לחרוג "שלא לצורך ומעבר למידה לתחום הרגיש והחשוב של חייו הפרטיים של האדם, התא המשפחתי ו'כדאיות' קשר הנישואין במקרה נתון".

מרכז חיים בישראל - בהעדר אפשרות לפרנס כהלכה את המשפחה, פוסקת השופטת צור בעניין השני, הרי שעבודה של בן הזוג שאינו ישראלי בחו"ל עד לאישור הבקשה, אינה מלמדת על כך שאין בכוונתו להשתקע בארץ, לאחר שהבקשה תאושר. השופט חשין הולך בדרכו של השופט משה סובל ומבהיר, שמשרד הפנים אינו רשאי לדרוש מבני זוג של תושבים ומילדיהם להוכיח שמרכז חייהם בישראל, וזאת כתנאי להסדרת מעמדם, ולא לתת להם היתרים לשהות בה.

העדר מניעה בטחונית - כמו השופטים יהונתן עדיאל (במספר החלטות), נעם סולברג, משה סובל ויהודית צור גם השופט חשין קובע, כי קודם שדוחים בקשה מטעמים בטחוניים או פליליים – יש לקיים שימוע.

ישוחרר עבד אלרחמאן אלעטארי!

בחודש נובמבר 2007, והבלוג עודו בחיתוליו, כתבתי על פסק דין חמור ומדאיג, שנתן השופט עודד מודריק מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב בעניינו של עבד אלרחמאן אלעטארי. תקציר: אלעטארי נכנס לישראל דרך הגבול עם מצרים בחודש מרץ 2005. הוא נעצר עם כניסתו, והועמד לדין בגין הסתננות. נגזרו עליו שלושה חודשי מאסר. מאז סיים לרצות את עונשו הוא מוחזק במעצר ("משמורת") לצורך גירושו מישראל. הוא ביקש הכרה כפליט, ואולם בקשתו נדחתה. ישראל סרבה להקנות לו מעמד משום שהוא נתין של מדינת אויב. נציבות הפליטים של האו"ם הכירה בו כ"Sur Place", כלומר מי שאסור להחזירו למדינתו, משום ששם הוא עלול למצוא את מותו בגין בואו לישראל. הנציבות טענה שהיא מחפשת עבורו מדינה שתקלוט אותו, אף שהסיכוי לכך נמוך מאוד. בינתיים הוחזק במעצר.

השופט מודריק אישר את המשך החזקתו של אלעטארי במעצר למשך שישה חודשים נוספים כדי להעביר את המסר "ששהות מסתננים למדינה לא תכפה על המדינה". זו הפעם הראשונה, כתבתי לאחר מתן פסק הדין, שבית משפט התיר להחזיק אדם במעצר, שנועד להבטיח רק את גירושו הוא, לצורך הרתעת אחרים. עם זאת, השופט מודריק קבע, שמעצרו של אלעטארי מעבר לשישה חודשים נוספים "יהיה מותנה רק בכך שקיימים טעמים ביטחוניים או סיכונים ברורים אחרים לשלום הציבור הנובעים משחרורו".

כמעט שנה וחצי מאז, ואלעטארי עודנו עצור. בקרוב ימלאו למעצרו ארבע שנים. הטעם לכך הוא סירובו למסור פרטים על שארע אותו בסעודיה. משום כך, נציבות הפליטים של האו"ם אינה מבקשת את שחרורו. הנציבות טוענת, שללא בירור עילת הפליטות שלו בגין קורותיו בסעודיה, היא אינה מצליחה "למכור" אותו למדינות אחרות. בית הדין לביקורת משמורת קבע, ש"חוסר שיתוף הפעולה" הוא טעם חדש, שלא עמד בפני השופט מודריק, ולכן לא יורה על שחרורו. גם השופטת שרה גדות דחתה היום את ערעורו, והורתה שיוותר במעצר.

ריבון העולמים, מדוע לא יניחו לאיש האומלל הזה? הרי לא קיימים טעמים ביטחוניים להמשך מעצרו. הרי ידוע שהסיכוי שמדינה אחרת תקלוט אותו הוא קלוש. הרי הוחלט שאסור להחזירו למדינתו, כיוון שהוא צפוי שם לעונש מוות רק משום בואו לישראל. הרי זו לבדה עילת הפליטות, וממש לא משנה מה עבר עליו בסעודיה. ישוחרר ומיד!

פוחלצים וקקטוסים

ייתכן שהם אינם בני זוג, אבל בפעם הבאה שבית המשפט דוחה את עתירתם של מי שטוענים שהם בני זוג, משום שמשרד הפנים סרב לקבל את בקשתם להסדרת מעמד על יסוד "התרשמות בינונית ומטה" מן הקשר, אנא בטובו – ידרוש ממשרד הפנים להסביר, מהי "התרשמות בינונית ומטה".

אני, לעומת בית המשפט, אינני קונה את "חוות דעתם המקצועית של עובדי מחלקת האשרות, המבוססת על ניסיון של מאות תיקים בשנה" (ומזמין להיזכר במציאות המביכה שמסתתרת מאחורי הקוד "עמדת הגורמים המקצועיים").

אולי היא צעירה ממנו; אולי אינה מכירה את כל בני משפחתו; אולי לא סיפרה למעסיקיה על הקשר; אולי לא גרה עימו בכל יום בבית משום שעבדה כמטפלת סיעודית; אבל בעניין אחד אין מחלוקת – על תחביביו היא יודעת לספר: פוחלצים וקקטוסים. ואם זו אינה אינטימיות שמעידה על הקשר, אזי זוגיות מהי?

לא עניין פורמאלי, עניין מהותי

בחודש שעבר פסקה השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב שהתנהלותה של הועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים שערורייתית. מפסק דין של השופטת שרה גדות, שניתן היום, עולה, ששופטי בית המשפט בתל-אביב תמימי דעים באשר לכך.

השופטת גדות קיבלה את עתירתם של ילדים למהגרי עבודה, שהבקשה להסדיר את מעמדם הועברה לדיון בועדה הבין-משרדית, ונדחתה בנימוק הסתום: "לא נמצאו טעמים הומניטאריים", והורתה לשוב ולדון בעניינם. את פסק דינה ביססה על החלטה קודמת של השופט עודד מודריק שסבר אף הוא, שדרך פעילותה של הועדה, אינה יכולה לעמוד:

"לאחר עיון בעתירה, בתגובה ובטיעוני הצדדים, מצאתי לקבל את טענת העותרים לפיה לא עמדה הועדה בנוהל 5.2.0022 המסדיר את דיוניה והחלטותיה של הועדה. אין בפרוטוקול הדיון רישום של הנוכחים, אין רישום של עמדות הנוכחים, אם היו כאלה, אין רישום מפורט של הנימוקים, אין חתימה של חברי הועדה על ההמלצה. אני שותפה לעמדתו של חברי, כב' השופט ע' מודריק בהחלטתו מיום 18.1.09 בעת"מ 2588/08 נתנאל ציגוזי ואח' נ' משרד הפנים, אשר החליט כדלקמן: 'מתברר שהועדה הבין-משרדית פועלת על פי נוהל (5.2.0022). על פי הנוהל עליה לבצע רישום מדוייק של ההמלצה ונימוקיה, לקיים דיון שבו יביע כל אחד מחבריה את עמדתו וייחתם פרוטוקול של הדיונים. הנוהל כולל גם דוגמאות של טפסים המיועדים לשקף את קיום פרטי הנוהל כמבואר לעיל. לא נראה על פי המסמכים שהוצגו לפני כי הועדה הבין-משרדית פעלה בהתאם לנוהל. המשיב צירף לתגובתו נספח שבו מצויין באופן לקוני שהועדה הבין-משרדית המליצה לדחות את הבקשה ושראש מינהל האוכלוסין קיבל את ההמלצה ובעקבותיה גם שר הפנים. לא צורפו לנספח טפסי פרוטוקול הדיון, הערות חברי הועדה בתוך הדיון ונימוקי הועדה. ב"כ משרד הפנים אמרה בהגינות ראוייה לציון שאין טפסים כאלה.' גם בענייננו מדובר בהחלטה לקונית וגם ההחלטה לפיה 'לא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים להענקת מעמד בישראל' איננה מרפאת את הפגם בדיון ובהחלטה. אני שותפה גם לעמדת כב' השופט מודריק, ביחס לעובדות הדומות לעניינו, לפיה 'נוכח רגישות הסוגיה העומדת על מדוכת הדיון, קיום נוהל פעולה של הועדה הבין-משרדית ככתבו וכלשונו אינו עניין צורני פורמאלי, אלא עניין מהותי. ראש מינהל האוכלוסין ובעקבותיו השר צריכים להשתכנע מהמלצת הועדה הבין-משרדית ומנימוקיה שראוי לדחות בקשה כגון בקשת העותרים דנן. בהעדר רישום ובהעדר מייצג של הנמקות הועדה ופרוטוקול הדיונים שלה, לא מתקבל על הדעת שראש מינהל האוכלוסין ושר הפנים יוכלו באורח מושכל לרדת אל טיבם של נימוקי הועדה.' קיום הדיון בועדה, בחריגה רבתי מהנוהלים, מהווה פגם מהותי בדיון הועדה ובהחלטותיה, לרבות בהחלטת השר ומשום כך דין החלטות אלה להתבטל."

גטו

ואולי ואדי חומוס אינו בידינו? ביום בו ניתן פסק דינה של השופטת צור, בו נקבע שבואדי חומוס - מובלעת שבין צור באהר שבירושלים המזרחית לבין גדר ההפרדה - יחול הדין הישראלי, ניתן פסק דין נוסף על ידי השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שקביעתו הפוכה. בעניין שבפני השופט סולברג נדונה בקשתו של תושב קבע, המתגורר בואדי חומוס, להסדיר את מעמדם של ילדיו. השופט סולברג דחה את העתירה:

"מיום לידתם של העותרים [הילדים] ועד היום, הם מתגוררים מחוץ לתחום ריבונותה של מדינת ישראל. גם הוריהם אינם מתגוררים בישראל. הבית שבו הם מתגוררים - על כך אין מחלוקת - אינו בתחום ישראל. נסיבות העניין דנן אינן מעוררות אפוא את הטעמים שמצדיקים את מתן המעמד [...]. הילדים גדלים עם הוריהם, חיים במחיצתם חיי משפחה שלמים, והתא המשפחתי מאוחד. אין הצדקה, מן הבחינה המשפחתית, ובהתחשב בטעמים העומדים בבסיס התקנה, ליתן להם מעמד בישראל.

[...]

העותרים קובלים על המצב שאליו נקלעו, כאשר גדר ההפרדה תוחמת אותם ממזרח, והמקום היחיד שאליו הם יכולים לפנות לכל ענייניהם הוא ירושלים, שבה אין להם מעמד. אכן, המצב הזה מסובך ומעיק. גדר ההפרדה יצרה קשיים, משפטיים ואנושיים. יש לזכור כי תושבי הכפר הם שעמדו על הזזתה דרום-מזרחה, כדי שכל בתי הכפר יהיו ממערב אליה. אין להפנות כלפיהם אצבע מאשימה, אולם אין לקבל גם את טענתם כי לאור המצב שנוצר מחוייבת מדינת ישראל לנהוג בהם כתושביה. הסטת תוואי גדר ההפרדה, במקומות שונים לאורכה ולרוחבה, אין בה מיניה וביה משום הכרה במעמדם של הבאים בתחומה כתושבי ישראל. זהו טבעם של גבולות וקווי תיחום, שהם מבחינים, לעיתים גם בשרירות, בין הניצבים משני עבריהם. אך קצרה ידו של בית המשפט מלהושיע."

נסביר: השופט סולברג כלא את הילדים בין הגדר לבין צור באהר. את הגדר הם לא יכולים לעבור, ולצור באהר ולירושלים אסור להם להיכנס. העיקר שהם חיים עם הוריהם. בגטו.

ואדי חומוס בידינו

תרצו: סיפורו של המקום המופרע שנקרא ירושלים המזרחית. הסיפור על הבריונות המדינית והקנאות הדמוגרפית ששטפו את הנחל האכזב. הסיפור על בית המשפט שהוזעק, שוב, לתקן את שאי אפשר לתקן ולנרמל את שאינו יכול להיות נורמאלי. הסיפור על דיני ההגירה הישראלים שהוחלו באיזור שאינו ישראל, ושלא בטובתו אינו אלא ישראל. סיפורו של הואדי ששמו כמו נהגה במוחו של תסריטאי עצל וחסר שאר רוח.

צור באהר הוא כפר פלסטיני מדרום לירושלים, שסופח לישראל ולשטח המוניציפאלי של העיר לאחר כיבוש הגדה המערבית ב-1967. למרגלותיו ממזרח לו שוכן ואדי חומוס. הואדי לא סופח לישראל. מדוע סופח צור באהר וואדי חומוס לא סופח? שיעור ראשון בגיאוגרפיה, לפתוח אטלס: גבולות משורטטים באופן שרירותי. עם השנים התפתח צור באהר, והיו בין תושביו, נושאי תעודות זהות ישראליות, שעברו להתגורר בואדי. ואדי חומוס הפך חלק מצור באהר.

כשנבנתה גדר ההפרדה הוחלט להותיר את ואדי חומוס "בצד הישראלי"; מעברו האחד "הגדר הגדולה" (צור באהר, בתרגום חופשי) ומעברו האחר גדר ההפרדה. ואולם ואדי חומוס לא סופח, והדין הישראלי אינו חל בו. שטח הפקר שמזמין הפקרות, וזו ממהרת לבוא. אך הלכו הדחפורים של משרד הביטחון וחיש קל הגיעו פקידי המיניסטריונים לדמוגרפיה יהודית.

המוסד לביטוח לאומי – עמוד האש לפני המחנה - קבע, שתושבי ואדי חומוס אינם תושבים לעניין הדינים הסוציאליים של ישראל. משרד הפנים – עמוד העשן – מיהר, כרגיל, לזנב בו, ולחרוץ שאם כך, אזי גם דיני המעמד הישראלים אינם חלים.

פנה ועד הכפר צור באהר לבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים, והמוסד לביטוח לאומי ניגף. היועץ המשפטי לממשלה הודיע לבית הדין בחודש אפריל 2005, "שמדובר בכפר הומוגני אחד", ולכן "כל עוד המצב המשפטי יעמוד בתוקפו כפי שהוא היום, וכל עוד תתקיים גדר ההפרדה", יראו את תושבי ואדי חומוס, המחזיקים ברישיונות לישיבת קבע בישראל, כתושבי ישראל לעניין הדינים הסוציאליים. בית הדין עיגן את ההודעה בפסק דינו.

ומה על משרד הפנים? הוא בשלו. ריאד חמאדה, תושב קבע בירושלים, מתגורר עם אשתו, אמל, וארבעת ילדיהם בואדי חומוס. לאחר פסק דינו של בית הדין לעבודה פנה ריאד למשרד הפנים וביקש להסדיר את מעמדה של אמל. החוק הישראלי אמנם לא סיפח אותם, אבל הגדר בהחלט עשתה זאת. מרכז חייהם בצור באהר, וממילא לא יכול להיות בשום מקום אחר. חרף זאת, משרד הפנים דחה את הבקשה.

השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבלה אתמול את עתירת המשפחה:

"ראשית, [...] אין כל הצדקה עניינית לקבוע כי לעניין הענקת זכויות כלכליות וסוציאליות הניתנות מכוח חוק הביטוח הלאומי יש לראות בתושבי האזור כמי שמתגוררים בתחומי מדינת ישראל, בעוד שלעניין הענקת הזכות לחיי משפחה יש לראות אותם ככאלה המתגוררים מחוץ לשטח המדינה. שנית, המשיב עצמו נוהג לפנות אל המוסד לביטוח לאומי כדי לברר את שאלת מרכז החיים של המבקשים, והוא מסתמך בהחלטותיו על חקירות המוסד לביטוח לאומי וחוות דעתו [...]. משעה שהמשיב בחר להסתמך עובדתית על קביעות המוסד לביטוח לאומי, עליו להתחשב גם בתוצאות המשפטיות הנובעות מקביעות אלה, ובמקרה זה בתוצאה שיש לראות בתושבי ואדי חומוס שהם תושבי קבע בישראל כמי שמתגוררים בתחומי מדינת ישראל.

יש לדחות את טענת המשיב לפיה החלת קביעת היועץ המשפטי לממשלה על חוק הכניסה לישראל מהווה למעשה סיפוח של שטח ואדי חומוס לתחומי מדינת ישראל. כפי שלא היה בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שהתייחסה לחוק הביטוח הלאומי כדי להביא לסיפוח השטח המדובר לתחומי ישראל, כך אין בהחלת אותה החלטה על חוק הכניסה לישראל כדי להביא לסיפוח שכזה. מדובר בהחלטה הנעשית בהתאם למציאות ולנסיבות המיוחדות שנוצרו, אשר הביאו לכך שתושבי קבע של ישראל חיים בשטח שלא שייך לישראל מבחינה פורמלית, אך מקושר אליה מכל בחינה אחרת, כשהם אינם מסוגלים לנהל את חייהם בשטח בו שורר משטר משפטי אחר."

התנהלות שערורייתית

במלים אלה הכתירה שופטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן, את התנהלות "הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים" בפסק דין שנתנה אתמול. על הוועדה הבין-משרדית ועל תחלואיה כתבנו עוד בראשית ימיו של הבלוג, והתייחסנו אליהן גם בהמשך.

סיגל רוזן היקרה העירה אותי הבוקר למצהלות: "ברכותיי, מצטטים אותך. אנא שלח לנו את פסק הדין למען נרווה נחת". קמתי, חיפשתי, מצאתי, וממש כך: פסק הדין מצטט בהרחבה מתוך "המיניסטריון" – דו"ח על אודות הפרת זכויות אדם על ידי משרד הפנים, שחיברתי וערכה נעמה ישובי לפני ארבע שנים במסגרת עבודתנו באגודה לזכויות האזרח. פסק הדין אף כולל קישור לדו"ח מן הבלוג! הזדמנות חגיגית להזכיר לקוראות ולקוראים את כל הטוב שאפשר למצוא כאן מצד שמאל – קישורים למידע נוסף מהארץ ומהעולם, לדו"חות של ארגוני זכויות אדם ולניירות עמדה. חוץ מזה, פסק הדין מצטט את דבריי מתוך סקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת בעניינם של ילדים חסרי מעמד בישראל. צדקה סיגל. נחת.

פסק הדין עוסק בבקשה להסדיר בישראל את מעמדו של וסילי, בנה של אישה שנישאה לאזרח ישראלי, וזאת באמצעות הוועדה הבין-משרדית. משרד הפנים דחה את הבקשה ללא נימוק, והגיש לבית המשפט טופס, שעליו שורבטו משפטים סתומים מפי פקידים שונים כעדות לבחינת הבקשה. על רקע הטיפול הקלוקל בבקשה החליטה השופטת אגמון-גונן להורות למשרד הפנים, כי בטרם ישוב ויבחן את עניינו של וסילי, יתקין ויפרסם נוהל לטיפול בבקשות הנדונות בפני הוועדה, ויעגן בו קריטריונים לקבלת החלטות, רשימת מסמכים דרושים, מתן זכות טיעון והצורך בנימוק ההחלטות:

"באת כוח המשיבה [הבהירה] כי אין נוהל כתוב לגבי הדיון בוועדות, היינו מה הפורום לדיון, מה מוגש לוועדה, מהם השיקולים הרלבנטיים, רישום פרוטוקול ונימוק ההחלטה. עוד הבהירה באת כוח המשיבה כי אין נוהל הקובע מתי תדון הבקשה בלשכה אליה הוגשה, מתי הבקשה עוברת לוועדה משרדית ומתי לוועדה בין-משרדית. אין נוהל הקובע את תפקידיהם של חברי הוועדה, סדר ההמלצות וההתייחסות, כן אישרה כי אין נוהל הקובע מהם טעמים הומניטאריים וכי כל מקרה נשקל לגופו. בנוסף, אין נוהל לעניין שימוע הפונים. היינו, אין נוהל דיון מסודר, לא ברור מיהם חברי הוועדה, מיהם הממליצים, מה תפקידם, אילו מסמכים יש לצרף ואפשרויות טיעון והנמקה. כולם מעיקרי המשפט המינהלי וחובות המשיבה.

[…]

כדי שניתן יהיה לדון כראוי בעניינו של וסילי, יש לקבוע את אופן הדיון בבקשות מסוג זה. היינו קודם תתכבד המדינה ותקבע כללים ונהלים, ולאחר מכן תדון בעניינו של וסילי על פי כללים ונהלים אלו... כשעומדים על החשיבות בקביעת נהלים יש לזכור לאיזה קהל מופנים אותם נהלים. אין דינם של נהלים או בקשות שמופנות לקהל מקצועי מצומצם, כדינם של נהלים הנוגעים לאוכלוסיה רחבה, לעיתים קשת יום, שיש לה קשיים מובנים בעצם הפנייה לרשויות... במקרים של פנייה של זרים בבקשה למתן מעמד לפני הוועדה משיקולים הומניטאריים, יש לזכור מיהי האוכלוסייה הנזקקת לשירות זה. מדובר בזרים, אשר ככלל אינם דוברי עברית ואינם מכירים את הנהלים, התקנות והחוקים החלים בעניין זה (כפי שציינתי משרד הפנים לא עושה כל מאמץ, וזאת בלשון המעטה, כדי לפרסם נהלים אלו).

[...]

כדי לוודא שהבקשות נדונות ונשקלות כראוי, יש להבטיח נוהל מסודר שבו תקבע הדרך להגיש את הבקשה, מיהי הוועדה הרלבנטית, מיהם חברי הוועדה, מהם המסמכים שצריכים להיות לפני חברי הוועדה. כל אלו יבטיחו כי הדיון בבקשות יהיה אחיד וכי המבקש את שירותי הרשות ידע לכלכל את מעשיו. באת כוח המשיבה טענה כי כיוון שמדובר בשיקולים הומניטרים, מטיבם ומטבעם שלא ניתן לעגנם בנהלים. אולם, באותה נשימה ציינה, כי ככלל, קירבה משפחתית להורה החי בארץ אינו מהווה שיקול כאמור. היינו, ניתן לקבוע לפחות נהלים שיבהירו את המקרים בהם נקבע בעבר על ידי הרשות כי שיקול מסוים לא ייכנס בגדר אותם שיקולים הומניטאריים, או מהן הנסיבות שיכולות לשנות זאת. מובן שגם בנהלים אלו הרשות חייבת להמשיך ולשקול כל מקרה לגופו. בנוסף, יש לעגן בנהלים את אופן הגשת הבקשה, מיהם חבריה, וכיו"ב ענייני פרוצדורה ומינהל. ערה אני גם לחסרונות שיש בהתקנת כללים כאמור, למשל סרבול ההליך בשל האחדתו, קשיים לחרוג מהנהלים במקרים המתאימים ופגיעה בפרט, אולם, לטעמי, במקרה של משרד הפנים, היתרונות יעלו עשרות מונים על החסרונות. זאת, בעיקר לאור התמונה המצטיירת לפיה בפועל אין דיון למעשה בבקשות והן נדחות ללא דיון ממשי.

[...]

אני סבורה כי במקרה של פנייה לוועדה לשקול מתן מעמד משיקולים הומניטאריים יש מקום לאפשר שימוע בעל פה בנוכחות בא כוח המבקש/ת, לפחות במקרים בהם הדבר מתבקש על ידי הפונה או מי מטעמו. כפי שציינה באת כוח המשיבה בדיון, מדובר במקרים מיוחדים שקשה לקבוע לגביהם קריטריונים מראש. בנסיבות אלו יש חשיבות לדו שיח שיאפשר למי מטעם הרשות לשמוע את הדברים, לשאול שאלות, וללבן את הטענות. יהיו מקרים בהם יסתפקו המבקשים בשימוע בכתב, ככל שבקשתם נסמכת על מסמכים, ונראה שאז יהיה די בכך. ודוק, אין חובה כי השימוע יהיה לפני הוועדה כולה. אולם, יש חשיבות כי מי מטעם הרשות ישמע את הבקשה ופרטיה. כמובן כי במסגרת שימוע כזה יש ליתן אפשרות להוסיף מסמכים לתמוך את הדברים. סיכום השימוע יועלה על הכתב והעתק הדברים שבכתב צריך להיות לנגד עיני הממליצים ומי שמקבל את ההחלטה... יש לחזור ולהזכיר, כאשר עוסקים בחובת השימוע כי מדובר באוכלוסיות מודרות ומוחלשות, שיש להקל עליהם להביא דברם לפני הרשות.

[...]

התנהלות משרד הפנים במקרה שלפניי היא התנהלות שערורייתית. חומרה יתרה יש לדברים כיוון שכך מתנהל הטיפול בכל הבקשות שאמורות לידון לפניי הוועדה או הוועדות לעניינים הומניטאריים. קיימת סתירה בולטת בין שם הוועדה 'וועדה לעניינים הומאניטאריים', לאופן בחינת הבקשות לפניה, שבינם לבין התייחסות לאדם שלפניה אין ולא כלום.

על משרד הפנים לקבוע בדחיפות נוהל מפורט שיתייחס לסוג הבקשות הנדונות לפני כל אחת מהוועדות (המשרדית והבין-משרדית); מהו ההרכב של כל וועדה; מהו קוורום מינימאלי לדיון. צריך להתקיים דיון של כל חברי הוועדה או לפחות בקוורום המינימאלי. על הנוהל להתייחס למסמכים שיש להגיש, וכן לשימוע. צריך להיות ברור מהם המסמכים שעמדו לנגד עיני חברי הוועדה, ומהי הבקשה העומדת לדיון. על ההחלטה לפרט את הנתונים וההמלצות שהיו לפנייה, וזאת כל עוד החוק פוטר אותה מחובת ההנמקה. עם זאת, יפה יעשה לדעתי משרד הפנים, אם למרות הפטור מחובת ההנמקה, ינמק את החלטותיו. רק נוהל מסודר כזה יבטיח שכל וועדה תדון ברמה המתאימה, ידעו הפונים מה הקריטריונים, וניתן יהיה לבחון האם שיקול הדעת שהופעל הוא ראוי."

עדכון (26.10.2009): בית המשפט העליון קיבל את ערעור משרד הפנים על פסק הדין, בקובעו שהעניינים העקרוניים לא נבחנו כראוי בבית המשפט לעניינים מינהליים, וזאת משום שלא התאפשר למשרד הפנים להגיש כתב תשובה בסוגיית הוועדה הבין-משרדית ולהציג את עמדתו. הטענות העקרוניות בעניין פעילות הוועדה, פסק בית המשפט העליון, "שמורות לעת מתאימה". ביטול פסק הדין, הוסיף בית המשפט, אין בו כדי למנוע "תהליך רצוי של בדיקה מחודשת של דרכי עבודת הוועדה הבין-משרדית".

אין לה להלין אלא על עצמה

לא מזמן תהינו כאן, שמא הגיעה השעה שהמכון להשתלמות שופטים יארגן ערב הקראה חגיגי של פסק הדין בעניין הכבילה לשופטים אשר אינם מכירים אותו. כעת הגיעה השעה לתהות האם לא הגיעה השעה שהמכון להשתלמות פרקליטים יארגן עבור פרקליטי פרקליטות מחוז תל-אביב השתלמות שתעסוק בדיני פליטים באופן כללי, ובמנגוני המקלט בישראל באופן ספציפי.

סיפורנו הפעם עוסק בעזות מצח של פרקליטות מחוז תל-אביב ושל משרד הפנים שכמוה לא ראינו מזה זמן רב. טענה כה עזת מצח שחברינו מפרקליטות המדינה לא היו מעזים להעלותה בבית המשפט העליון. אולם למשרד הפנים נדמה שבאמצעות פרקליטויות המחוז הוא יכול לטעון הכל בבית המשפט המחוזי.

ובכן, רקע קצרצר: במרבית מדינות העולם, המכנות עצמן מערביות, רשויות המדינה הן שמטפלות בבקשותיהם של מבקשי מקלט להכרה בהם כפליטים, והן שאחראיות על ההליך מתחילתו ועד סופו. מדינת ישראל, לעומת זאת, הזניחה במשך שנים רבות את הטיפול במבקשי מקלט, ועד לאחרונה לא טרחה להכשיר עובדי מדינה שיעסקו במלאכת מיון מבקשי המקלט ובדיקת טענותיהם. תחת זאת, כמדינות נחשלות אחרות, היא בחרה להשתמש בנציבות האו"ם לפליטים כקבלן משנה; בהתאם לנוהל משרד הפנים הנציבות היא שמקבלת את בקשותיהם של מבקשי מקלט, מראיינת אותם, בוחנת את כל החומר בעניינם ומציגה המלצה לשר הפנים, שמחליט באמצעות וועדה מייעצת אם לקבל את המלצת הנציבות. נציגותה של הנציבות בישראל מעסיקה מספר קטן יחסית של עובדים (שהולך וגדל בשנתיים האחרונות). תהליך בחינת טענותיהם של מבקשי מקלט הוא הליך מורכב שעשוי להימשך זמן מה. משום כך, חולף לעיתים פרק זמן ניכר מרגע שמוגשת הבקשה למקלט ועד שמתקבלת בה הכרעה. כאשר בקשה למקלט מוגשת על ידי אדם שאינו מוחזק במעצר ניתן בידיו אישור על כך שהוא תחת הגנת נציבות האו"ם לפליטים ושאין לעוצרו או לגרשו (אלא אם הוא מבקש מקלט מסודן או אריתריאה, שתי קבוצות שהליך הטיפול בעניינן שונה).

במכתב שקיבלתי לפני קרוב לשנה כתב לי ראש נציבות האו"ם לפליטים בישראל: "נושא הניירות שהאו"ם מנפיק, מעמדם של הניירות השונים, הימנעות ממעצר או שחרור אנשים שנעצרו על סמך ניירות אלה או אחרים – כל אלה, גם אם אינם מוסדרים בישראל בנוהל כתוב, גובשו עם הזמן והנם מקובלים הן על המדינה והן על הנציבות. הם גם עמדו במבחן ההתנהלות היומיומית ומבחן הערכאות המשפטיות ... וקיבלו כנתון שמבקש מקלט אינו נעצר. ... מקובל על המדינה, בנוהלי פעולה שהתגבשו עם השנים לפי הנורמות הבי"ל ובהסכמה עם הנציבות: א. שמבקש מקלט אינו נעצר; ב. שאם נעצר הוא נבדק עמנו ואם נמצא שהמדובר באיש הרשאי להחזיק בתיעוד הוא משוחרר."

ואכן, כפי שהוסבר באריכות בנייר עמדה שפרסם הפורום לזכויות פליטים, הדין הבינלאומי אוסר על מעצרם של מבקשי מקלט למעט במקרים חריגים.

פסק דינה של השופטת שרה גדות, שניתן השבוע, עוסק במבקשת מקלט ממונגוליה, שנעצרה חרף העובדה שהיא מחזיקה מסמכים של נציבות האו"ם לפליטים, האוסרים על גירושה ומעצרה. כפי שעולה מעיון מפסק הדין, הפרקליטה מיכל פליגלר מפרקליטות מחוז תל-אביב, שייצגה את משרד הפנים, טענה בלהט שהעובדה שלנציבות לוקח זמן רב לבחון בקשות למקלט (ונזכיר שוב – משום שהמדינה לא קיימה את חובתה ליצור מנגנון מיון) אינה בעייתה של המדינה אלא של מבקשת המקלט. לוקח לנציבות זמן? החיים קשים, שמבקשת המקלט תירקב בינתיים בכלא. כמה זמן? כמה שצריך.

עורכת הדין פליגלר, כפי שעולה מפסק הדין, טענה בדיון: "לא לי לתת עצות לב"כ העותרת כיצד להתנהל. לא ייתכן שיווצר מצב שהעותרת וב"כ לא עושים מאום ונציבות האו"ם תכתיב למדינת ישראל שחרור של עצורים ששוהים 3.5 שנים שלא כדין, שהם יכתיבו שחרור שלה מכוח מעצר ממושך בשל התנהגותה המגומגמת או הלא תקינה, לטעמי של נציבות האו"ם." עיון בפרוטוקול אחד הדיונים מלמד שהפרקליטה אף ציינה "אנחנו לא אחראים להתנהלות הנציבות, לא יכולים להיות אחראים להתנהלות העותרת", ושלחה את מבקשת המקלט והנציבות לפתור את מה שהיא רואה כסכסוך ביניהן שלמדינה אין בו צד. שיסתדרו ביניהן, הנציבות ומבקשת המקלט.

השופטת גדות מאמצת את הטענה, משאירה את מבקשת המקלט להרקב בכלא פרק זמן בלתי מוגדר, וקובעת כי "נציבות האו"ם לא פעלה כראוי, אולם זהו תפקידה של המערערת לפעול, בכל דרך חוקית הנראית לה, בעניין התנהגות זו של נציבות האו"ם... נציבות האו"ם איננה גוף השייך למשיבה והוא איננו נמצא תחת פיקוחה של המשיבה. משום כך אין גם מקום להורות על שחרור אוטומטי של המערערת כתוצאה מהתנהלות נציבות האו"ם." השופטת גדות אף מטילה את האשמה על מבקשת המקלט ש"בחרה לפנות לנציבות האו"ם לפליטים בבקשת עזרה כדי לתת לה מעמד פליט" (בחרה לפנות אל הנציבות? כך עליה לעשות לפי נהלי משרד הפנים), ורק שכחה להוסיף את המשפט האלמותי המככב בפסקי דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים (כולם לדקלם יחד), "ולכן אין לה להלין אלא על עצמה". קביעתה של השופטת גדות מנוגדת לפסיקה קודמת, שניתנה על ידי שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון שפירא, שהכיר בכך שאין להחזיק מבקשי מקלט במעצר כאשר לא ידוע מתי יסתיים הליך בחינת בקשתם, ובכך שבקשת מקלט היא פעולה לגיטימית שאינה יכולה לשמש בסיס לטענה בדבר חוסר שיתוף פעולה עם גירוש מישראל.

בית המשפט והפרקליטות נוהגים, במקרה זה, כאילו בהליכי מיונם של מבקשי מקלט משרד הפנים והנציבות הם גופים זרים זה לזה, ולא היא. המדינה היא שנושאת באחריות המלאה להליכי מיונם של מבקשי מקלט והיא שבחרה, בשל אוזלת ידה, להפקיד חלק ניכר מן ההליך בידי נציבות האו"ם לפליטים. נציבות האו"ם לפליטים היא קבלן המשנה של המדינה לצורך זה, והמדינה, ולא מבקשת המקלט העצורה, היא שנושאת באחריות לכך שבקשתה טרם הוכרעה. אמירתה של עורכת הדין פליגלר, כי לא לה לתת עצות למבקשת המקלט כיצד להתנהל, וקביעת בית המשפט כי מבקשת המקלט יכולה "לפעול בכל דרך חוקית הנראית לה, בעניין התנהגות זו של נציבות האו"ם" הן, במקרה הטוב, היתממות. כאמור, פרקליטות המדינה לא הייתה מעזה לטעון טענות כאלה בבית המשפט העליון.

אין דרך משפטית לפעול בעניין פעולות נציבות האו"ם לפליטים, ולמעשה גם אין סיבה לפעול – הנציבות פעלה כשורה בעניינה של מבקשת המקלט, ופרק הזמן הממושך שעורך הטיפול בבקשתה הוא כורח של הנסיבות שתיארנו כאן. מכל מקום, גם לו הייתה נציבות האו"ם לפליטים פועלת שלא כשורה, בכל הקשור להליכי המיון, שאותם – נאמר בפעם השלישית – חובת המדינה ולא הנציבות לקיים, בעלת הדין היחידה של מבקשי המקלט היא המדינה. אם קיימת מחלוקת בין המדינה לבין קבלן המשנה שלה למיון מבקשי מקלט, על הנציבות והמדינה לפתור את הסכסוך, ואין זה תפקידם של מבקשי מקלט לנהל את המשברים בין הגופים או לשלם בחירותם על משברים אלה.

לאורך כל ההליך חרג בית המשפט מסמכותו, בעוד המדינה יודעת זאת ואינה מפנה את תשומת ליבו לכך. בהחלטת ביניים שניתנה לפני כחודשיים במהלך הדיון בערעור, בית המשפט הורה לנציבות להודיע לו בתוך 48 שעות מתי בכוונתו לראיין את מבקשת המקלט. בהחלטה נוספת בית המשפט הורה לנציבות להודיע אודות המשך הליך הטיפול במבקשת המקלט. כפי שהמדינה יודעת היטב ואף ציינה לא פעם בהליכים משפטיים, חוק חסינויות וזכויות יתר (ארגונים בין-לאומיים ומשלחות מיוחדות), שחל גם על סוכנויות האו"ם השונות, מקנה לנציבות חסינות מפני סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל. בית המשפט פשוט לא יכול "להורות" לנציבות לבצע פעולה כזו או אחרת.

עניין אחרון, והפעם בענין הנציבות. כאמור, לא ברור במקרה זה למה התכוונה השופטת גדות כשכתבה שהנציבות לא פעלה כראוי, אולם קושי אחד אכן יש בהתנהלות הנציבות. חרף ניסיונה מזה שנים, ובמיוחד חרף התנהלות המדינה בשלוש השנים האחרונות בכל הנוגע למבקשי מקלט בישראל, הנציבות עוד לא הבינה עם מי יש לה עסק. הנציבות ועובדיה בישראל, הדואגים בכנות לזכויותיהם של מבקשי המקלט, עוד לא הבינו את האופן הציני שבו מדינת ישראל מנצלת אותם (או שעוד לא החליטו שהגיע הזמן לצעדים תקיפים כדי לשים לכך קץ). מצד אחד, ישראל התנערה מאחריותה לערוך הליכי מיון למבקשי מקלט בישראל וזרקה את התפקיד כפוי הטובה הזה על נציבות האו"ם לפליטים. משרד הפנים מנסה להציג זאת בכל הזדמנות לא כמחדל, אלא כהישג של ממש (רק בשבוע שעבר התגאה מנהל רשות האוכלוסין, יעקב גנות, בראיון ל"גלובס" בכך שהמדינה משתמשת בנציבות כדי לבצע את הליכי המיון). מצד שני, המדינה מנצלת לרעה את הנציבות ואת הנימוס הדיפלומטי שלה. בכל פעם שמוגשת עתירה נגד החלטה בעניין מבקשי מקלט המדינה תולה את האחריות בנציבות. מעבר לכך, המדינה מציגה באופן מעוות ומטעה את עמדת הנציבות כשהדבר מתאים לה. כך למשל, במסגרת העתירה בעניין גירוש מבקשי מקלט בהתאם לנוהל "החזרה חמה", שעליו כבר כתבנו כאן, המדינה טוענת שוב ושוב שהנוהל אושר על ידי הנציבות, אף על פי שלא היו דברים מעולם. המדינה אף מנצלת את זהירותה של הנציבות וטוענת, למשל, שכל עוד הנציבות לא מסרה מיוזמתה שגירוש למצרים אינו אפשרי כעת, משום שמצרים אינה מספקת לפליטים הגנה אפקטיבית, ישראל לא תמנע גירוש למצרים. זאת אף על פי שהנציבות חזרה והבהירה שלמדינה הכלים להגיע למסקנה זו בעצמה. באותו הזמן המדינה חובטת בנציבות ובהתנהלותה בהליכים כמו זה שתואר כאן.

הנציבות, שבמדינות אחרות מתערבת בהליכים משפטיים ומבהירה את עמדתה המשפטית והעובדתית, גם כשזו אינה מוצאת חן בעיני המדינה, נזהרת זהירות מופלגת כשמדובר במדינת ישראל. פעם אחת, במסגרת ההליכים בעתירה נגד "נוהל החזרה חמה", העזה הנציבות להציג לבית המשפט את עמדתה והמדינה החליטה לשחק "ברוגז" עם הנציבות במשך חודשים. מאז נזהרת הנציבות שבעתיים. הנציבות מעדיפה לשמור על יחסים תקינים על פני כניסה לעימות חזיתי, במקרים בהם הדבר דרוש, באמצעות פעילות דיפלומטית מנומסת מאחורי הקלעים, בעוד שמעל הבמה המדינה יורקת בפרצופה, מפרה את הסיכומים עמה בדבר מעצר, מייחסת לה בבתי המשפט עמדות דמיוניות ובסוף אף מאשימה אותה "בהתנהלות מגומגמת ולא תקינה". דוגמה נוספת לכך היא האופן בו ראש הממשלה טען לפני למעלה משנה מעל בימת הכנסת שנציבות האו"ם לפליטים מצאה שרק כ-500 מבין מבקשי המקלט בישראל הם פליטים והשאר הם "מסתנני עבודה", בעוד שהנציבות מעולם לא קבעה דבר כזה. נדמה שהגיעה השעה שגם הנציבות תתחיל להבין באיזו סביבה היא עובדת במערכת המקלט הישראלית ותפעל בהתאם.

הפגמים בפעילות בית הדין לביקורת משמורת

השופט רון שפירא מבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה, שעל החלטותיו החשובות בעניין מעצרם של ילדים לא מלווים סיפרנו לא פעם, הוציא תחת ידו פסק דין חריף באשר לפעילות בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין. מדובר בערכאת הביקורת על המעצר, שפועלת בבתי הכלא, בהם מוחזקים שוהים ללא היתר.

בשורת פסקי דין הנחה השופט שפירא את בית הדין כיצד על ערכאה, העוסקת בחירותם של אנשים, ובפרט בחירותם של קטינים, לפעול, אך בית הדין בשלו. מן הטעם הזה, השופט שפירא החליט לקבל עוד ערעור על החלטת בית הדין בעניינו של ילד לא מלווה, והורה לבית הדין לשוב ולדון בעניינו של הקטין. אגב כך מנה אחד לאחד פגמים בפעילותו של בית הדין:

"הפגם העיקרי בכל הנוגע לניהול הדיון בעניינו של המערער הוא שהתקיימו דיונים וניתנו החלטות בלא שבאי כוחו של המערער, אשר מונו על ידי הלשכה לסיוע משפטי לייצגו, זומנו לדיון ו/או שניתנה להם ההזדמנות להעלות את טענותיהם בכתב או בכל דרך אחרת, בפני בית הדין, בטרם מתן החלטה. בעניין זה, מוצא אני לנכון להדגיש, כי אין מדובר במקרה בודד, אלא בליקוי בסיסי בכל שיטת עבודתו של בית הדין. ככל הנראה, כפי שעולה מהדיון בתיק זה, וכפי שעולה משורה ארוכה של דיונים שהובאו בפניי, אין לבית הדין תקנות וסדרי דין ידועים וברורים ואין גם מנגנון מסודר של מזכירות, כפי שיש בבתי משפט. כפועל יוצא מכך, לא מתקיים הליך מסודר של זימון באי כוח מוחזקים במשמורת לדיון בעניינם של המוחזקים. על אף שמוגשות בקשות והודעות על ידי עורכי דין לבית הדין, ועל אף ששמם של עורכי הדין ידוע ודרכי יצירת הקשר עימם ידועות, לא מתבצעים זימונים וגם לא ברור אם כתבי טענות המוגשים לבית הדין מועברים לדיינים. עוד נראה כי לא מתנהל תיק מסודר בו מרוכזות החלטות שניתנו בעבר בעניינו של אותו קטין, לעתים על ידי דיין אחר. עניין זה עולה מפרוטוקולים של דיונים ומהחלטות, אשר מהם ניתן ללמוד כי על אף שמדובר בקטין (במקרה זה, ובמקרים רבים אחרים) שיש לו ייצוג מסודר, לא נוכח בא כוח הקטין בדיון ואין אזכור בהחלטות לטיעונים שהוגשו בכתב. כמו כן, לא ברור מההחלטות אם אכן עמדו לנגד עיני בית הדין החלטות קודמות, במובן זה שההמשכיות של הדיון אינה ברורה. בנסיבות אלו, מדובר בפגם בסיסי היורד לשורשו של עניין. פגם זה של העדר ייצוג בהליך שעניינו בהחזקת קטין במשך חודשים במשמורת, שהיא מעצר לכל דבר ועניין, משמיט את הקרקע תחת חוקיות הדיון וההחלטות שמתקבלות."

עדכון (13.1.2009). פסק דין של השופט שפירא מן הימים האחרונים - בעניין מעצרו של ילד אחר - מוסיף על קודמו:

"ההחלטה מיום 1/12/08 התקבלה בהתייחס לפניית באת כוח המערער, ואולם לא ברור מהאופן שבו רשום פרוטוקול אם אכן התקיים דיון או שמדובר בהחלטה שהיא תגובה לבקשה שהוגשה בכתב. לעניין זה יוער, כי הפרוטוקולים למעשה רשומים באופן שבו לא ניתן לדעת אם אכן מתקיים דיון או שניתנת החלטה, זאת מאחר והמסמך הנושא כותרת פרוטוקול מיום דיון הוא למעשה העתקה של פרוטוקול קודם, כאשר בסיומו מתווספים פרטים הקשורים לדיון האחרון. בצורה זו של עריכת פרוטוקול לא ברור אם בכלל נערך דיון, וספק בפניי כי אכן היה דיון כזה. ככל הנראה נכנס בית הדין למסמך המצוי במחשביו ומוסיף לפרוטוקול שמפרט רשימה של החלטות מתאריכים קודמים, החלטה חדשה. יצויין עוד כי מעיון באותו פרוטוקול מתמשך עולה כי אי הזמנת באת כוח העורר / מוחזק לדיון, היא ככל הנראה שיטת עבודה, מאחר ולא מצאתי באף אחד מהתאריכים המפורטים בפרוטוקולים כי נוכחת בדיון באת כוח העורר. בחלק מהתאריכים נרשם כי בית הדין עיין בבקשתה. שיטת עבודה זו המתעלמת מבאי כוח המוחזקים ולא מזמנת אותם לדיון, פסולה היא ולמעשה מהווה פגם בסיסי בשיטת עבודת בית הדין."

אגרה אינה עונש

בהמשך לפוסט האחרון - עוד קופון שמן ובלתי חוקי שגוזר משרד הפנים.

אתמול פורסמו תקנות חדשות, לפיהן אזרח שמבקש לקבל דרכון, משום שדרכונו אבד או נגנב, ייאלץ לשלם עבורו תוספת אגרה בשיעור של 750 ש"ח. כלומר, עבור דרכון רגיל יש לשלם 250 ש"ח, ועבור דרכון במקום דרכון שאבד או נגנב – 1,000 ש"ח. במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח בישראל פניתי הבוקר לשר הפנים וליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לאסור על גביית התוספת לאגרה ולבטל את התקנות הבלתי חוקיות.

הטעם פשוט: אגרה אינה עונש. היא משולמת עבור שירות. את הפער בין אגרה בשיעור 250 ש"ח עבור דרכון לבין אגרה בשיעור 1,000 ש"ח עבור אותו השירות לא ניתן להסביר בזיקה לשירות שניתן, אלא כקנס שתכליתו להעניש את מי שדרכונו נגנב או אבד. משרד הפנים הודה בכך בפה מלא בדברי ההסבר לתקנות: "המגמה היא להכביד עם מאבדי דרכונים, ולחייבם בתוספת גבוהה יותר בגין הנפקת דרכון חדש". מבלי להקל ראש, חלילה, בחשיבות השמירה על מסמכי נסיעה – החוק לא התיר למשרד הפנים להטיל עונשים בגין אובדן דרכונים.

הדברים ידועים למשרד הפנים, שעד לפני שנים מספר גבה מאנשים ששהו בישראל ללא היתר, וביקשו להסדיר את מעמדם, "אגרת שהות יתר" - קנס שהתחזה לאגרה - וזאת בנוסף לאגרה שגבה מהם ממילא עבור רישיון הישיבה שביקשו. האגודה לזכויות האזרח בישראל עתרה לבג"ץ בדרישה לבטל את "אגרת שהות היתר". בעקבות העתירה חדל משרד הפנים מן הגבייה, וביטל את התקנה. בדברי ההסבר לתיקון הודה, שהצורך בביטול נבע מכך שמדובר בקנס, שאסור להטילו כאגרה. גם השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים פסקה לימים ש"אגרת שהות היתר" נגבתה שלא כדין, משום שהיתה קנס ולא אגרה.

ככה זה עובד פה

במשרד הפנים ובפרקליטות מחוז ירושלים מצאו דרך לפטור עצמם מן החובה לציית להחלטות שיפוטיות. העיקר ששבים וטוענים שהעותרים הם שעושים "דין לעצמם".

כך פועלת השיטה: בית המשפט מורה למשרד הפנים להגיש תשובתו עד למועד מסוים; משרד הפנים אינו מעביר את תגובתו לפרקליטות בזמן; הפרקליטות אינה מגישה לבית המשפט דבר - אפילו לא בקשה להארכת המועד להגשת התשובה. לצורך בקשה להארכת מועד נחוצה תגובת העותרים, ואלה, סביר להניח, יתנגדו ובצדק. הם ממתינים לתשובת משרד הפנים על מנת שיוכלו להיערך לדיון ולמצות את זכויותיהם (בירור פרטים נוספים, הגשת תגובה מטעמם וכו').

מה עושים משרד הפנים והפרקליטות? מגישים את התשובה מתי שרק רוצים ופותחים בהתנצלות קצרה: "הפרקליטות מצרה על האיחור". חברה, שמייצגת מהגרי עבודה, שביקשה להגיב להגשה מאוחרת של תשובה, נענתה על ידי הפרקליט המטפל, שתגובתה אינה מעניינת אותו. "אנחנו מגישים ומתנצלים", אמר, "ככה זה עובד פה."

התנהלות זו היא עדות נוספת לזילות במעמדם של בתי המשפט לעניינים מינהליים ולגישתו של משרד הפנים כלפיו. מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה לא תעז להגיש תשובתה באיחור ללא הגשת בקשה מתאימה וללא תגובת העותרים. שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי הבהיר זאת למשרד הפנים ולפרקליטות בהחלטה חריפה לפני שנים אחדות:

"דרך זו שנטל לעצמו המשיב חירות להלך בה אינה מקובלת עלי. היא אינה מתיישבת עם מעמדו כרשות ציבורית, ועם העובדה שהוא משמש, בכל אשר הוא עושה, כנאמן הציבור; אין בה משום ביטוי לעקרון השירות, המחייב את המשיב לנהג את אורחותיו ביעילות ובמהירות הנדרשים; היא אינה עולה קנה אחד עם חובתו המוגברת של המשיב לנהוג על-פי הדין, חובה הנמצאת מופרת כתוצאה מאי-כיבודן של החלטות שיפוטיות; היא אינה מבטאת את הרגישות ושימת הלב המיוחדות הנדרשות בעת טיפול בעניינים הכרוכים בקבלת מעמד בישראל, דוגמת עניינם של העותרים... העולה מן האמור הוא, כי המשיב אינו רשאי לנהוג בעותרים – כמוהם ככל פונה אחר – באופן בו הוא נוהג; המשיב אינו רשאי להותיר את עניינם תלוי ועומד בלא מענה ענייני, אגב התעלמות מהחלטות שיפוטיות; המשיב אינו רשאי להתיש את העותרים ללא תוחלת, לגרום להם להוצאות מיותרות ולעכב, אגב כך, את בירורו המהותי של עניינם. ואם נשתכחו מן המשיב טיבן של חובות בהן הוא חב, כי אז מחובתו של בית המשפט לשוב ולשננן באוזניו."