Laissez Passer לסה פסה: הסדר הכבילה
‏הצגת רשומות עם תוויות הסדר הכבילה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הסדר הכבילה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 28 בינואר 2013

לכבוד שרת הפנים הבאה

שרה נכבדה שלום רב,

בתום המשא ומתן הקואליציוני, נטול נתן אשל ושאר מרעין בישין, תושבעי לתפקיד שרת הפנים. כמי שכבר ראו כיצד כמה וכמה שרי פנים במדינת ישראל אכלו מרורים, הרשי לנו לתת לך שלוש עצות, שתבטחנה כי הקדנציה שלך תעבור בנעימים:

1. אל תניחי למשפטנים לעצב עבורך מדיניות. כמי שלוקים בעצמם בפגם קשה זה - ידע וחשיבה משפטיים - הרשי לנו להבטיחך שהמשפטנים שסביבך לעולם ינסו לקחת מידיך את מושכות עיצוב המדיניות ולהכתיב לך התנהלות כזו או אחרת במסווה של ייעוץ משפטי (לעתים אף במסווה של ייעוץ משפטי מחייב). הדוגמה הקיצונית ביותר לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בעניינו של שר הפנים, אברהם פורז. כפי שסיפרנו כאן פעם, בשעה שאברהם פורז ביקש לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בחוק כדי להסדיר את מעמדם של ילדי מהגרי עבודה השוהים בישראל שנים ארוכות, התערב היועץ המשפטי רובינשטיין וקבע, ללא בסיס משפטי, כי לא ראוי ששר הפנים יקבל החלטה בעניין זה.

התערבותו הבוטה של רובינשטיין בעניין זה מזכירה במובנים רבים את נוהגו כיועץ משפטי לממשלה לפרסם חוות דעת ציבוריות ובלתי משפטיות ביחס לאנשי ציבור שהוחלט שלא להעמידם לדין פלילי או את התנהלותו לאחרונה כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית ביחס לפסילת שלטי חוצות ואת החלטתו לפסול תשדירי בחירות של בל"ד ועוצמה לישראל, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, משום שלא היו לטעמו. אמנם, ספק אם היועץ המשפטי הנוכחי יתערב באופן זה, אולם שרי הפנים האחרונים נאלצו להתמודד עם בכירים במשרד המשפטים ובפרקליטות המדינה.

ההישענות על משפטנים בבואך לעצב מדיניות היא מסרסת. מה שמתחיל בהתייעצות בעניין מדיניות הופך בנקל להכתבת מדיניות באיצטלה של חובה משפטית. לכן, אם ברצונך להיות בעלת השפעה כלשהי במשרדך שלך, הבהירי ליועץ המשפטי לממשלה, למשנים לו, לפרקליטות המדינה וללשכה המשפטית של רשות האוכלוסין וההגירה, שאין בכוונתך לשתף אותם בהתייעצויות בענייני מדיניות ובשלב עיצוב המדיניות. הקפידי ליידע את המשפטנים רק לאחר גמר תהליך עיצוב המדיניות, ובקשי שיגבילו את חוות דעתם לשאלה - חוקי / לא חוקי. שלא יסבירו לך מדוע כדאי כך ולא אחרת, מדוע זה ראוי או לא ראוי. שיאמרו - חוקי או לא חוקי, ואם לא חוקי - מדוע לא חוקי וכיצד מוציאים לפועל את המדיניות באופן חוקי.

2. זנחי את הרטוריקה הגזענית של קודמך בתפקיד. ארבע השנים האחרונות לוו במלל מסוכן של העומד בראש המשרד שאת מקבלת לרשותך. מה לא יוחס ל"זרים" בישראל? מחלות, אלימות, פשיעה, הרס החלום הציוני. קודמך בתפקיד סבר שרטוריקת ביבים תמשוך קהל בוחרים. הוא טעה. מפלגתו לא התחזקה בבחירות האחרונות, וייתכן שאף תמצא עצמה מחוץ לקואליציה. גם רשימתו של מיכאל בן-ארי, שהיטיב להזין את השנאה והגזענות כלפי "זרים" בישראל, לא הרוויחה דבר מהביטויים האומללים שנשמעו מפיו. למעשה, בן-ארי, שסבר כי ימצא קהל מצביעים חדש בשכונות דרום תל אביב, גילה לתדהמתו, שבשכונות אלה מעטים נתנו לו את קולם. הגזענות הבוטה אינה רווחית מבחינה אלקטורלית (וגם לו הייתה רווחית, לא ניתן היה להצדיקה), אך היא ממצבת את ישראל כמדינה גזענית, ששריה מעזים לומר דברים שהיו מוקעים מן השיח הציבורי והפוליטי בכל מקום אחר בעולם.

3. בדקי באופן מדגמי החלטות פרטניות של רשות האוכלוסין וההגירה. אלוהים נמצא בפרטים. גם אם תתגברי על המשפטנים ותצליחי לקדם את המדיניות בה את חפצה, את ההחלטות הפרטניות יקבלו פקידים, שעברו אינדוקטרינציה בת שנים ארוכות, לפיה ה"זר" הוא האויב ויש לעשות כל דבר כדי למנוע בעדו מלקבל מעמד בישראל. לא תוכלי להבין כיצד מיישם משרד הפנים את מדיניותך אם לא תקפידי לבחון רנדומלית ובאופן שוטף את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה. כשתבחני אותן תגלי שאבוי לו לישראלי שמעז להינשא לבן זוג זר. בני הזוג צפויים לעבור דרך חתחתים עד להקניית מעמד של קבע למשפחה בישראל (אם בכלל). תגלי שבמשך שלוש שנים משרד הפנים מצא שאדם אחד בלבד הוא פליט, וזאת נוכח יצירת מערכת מתעללת שאינה מיישמת כראוי את אמנת הפליטים ומביאה לגירושם של אנשים רבים למקום בו נשקפת להם סכנת חיים. תגלי שמשרדך כולא באופן שרירותי ובתנאים שאינם ראויים לבני אנוש אלפי מבקשי מקלט. תגלי שמשרד הפנים שולל את מעמדם של מהגרי עבודה שהוזמנו לישראל כדי לבצע את העבודות הקשות ביותר בשכר מינימום (ואף פחות מכך) רק משום שהרהיבו עוז בנפשם להתאהב ולהיכנס למערכת יחסים. תגלי שבני זוג מאותו המין המבקשים להסדיר את מעמדם בישראל זוכים ליחס של אזרחים סוג ב' משום שאינם יכולים להינשא. תגלי שמשרדך קורע בני משפחה אלו מעל אלו, הורים, בני זוג ולילדים, אך בשל היותם פלסטינים. תגלי שחרף פסילת הסדר הכבילה של עובדים זרים למעסיקיהם על ידי בית המשפט העליון, בפועל משרד הפנים מקפיד ליצור זיקה כובלת של עובדים למעסיקיהם באופן הפוגע בזכויותיהם הבסיסיות כבני אדם וכעובדים. אם תבחני רנדומלית את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה תגלי שללא בקרה של הדרג הפוליטי על ההחלטות שמקבל הדרג הפקידותי, אי אפשר לשנות דבר.

בהצלחה.

יום חמישי, 5 באפריל 2012

מחירות לעבדות

שי לחג. צילום: חגי אלעד
בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולכן נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, אישר השבוע להמשיך ולכלוא ילדות וילדים מבקשי מקלט, שנמצאים בישראל בגפם.

וירעו אותנו המצרים, ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה, ולכן המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, בירך השבוע על הכוונה לשוב למדיניות שבית המשפט כינה "מעין עבדות בגרסה מודרנית", ולכבול מהגרות עבודה למעסיקיהן.

שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ומשרד הפנים, פרקליטות המדינה ובית המשפט מצילנו מידם.

חג חירות שמח!

יום שלישי, 28 בפברואר 2012

הנשיא גרוניס

בעוד מספר שעות יושבע השופט גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, תפקיד בו ישמש קרוב לשלוש שנים. לכבוד המאורע אנו מביאים לקט קצר של פסקי דין, בהם אמר השופט גרוניס את דברו בענייני הגירה ומעמד בישראל.

-----
"המערער, אשר כיום הינו כבן 11 שנים, חי כל חייו בישראל, דובר את השפה העברית ולומד בבית הספר ביאליק בעיר תל אביב-יפו. ... המקרה שלפנינו אינו מקרה קל מהבחינה האנושית. אין חולק כי המערער מעורה בחברה הישראלית וקשור לישראל. ישראל הינה המדינה בה גדל והתחנך. ניתוקו של המערער עם הוריו מישראל יגרום לו בוודאי קשיים לא מבוטלים. ... ברם, אין בו מאפיין ייחודי ושונה מכל אותם מקרים אחרים של קטינים שלא מתקיים לגבי הוריהם התנאי של כניסה באופן חוקי לישראל. ... הערעור נדחה אפוא."

השופט גרוניס מאשר שלא להקנות מעמד לילד בן 11, בן להורים פיליפינים, שנולד וגדל בישראל, עע"ם 1086/09 קרוז נ' שר הפנים (7.7.2009).

-----
"המקרה מעורר התלבטות קשה. הנטייה המתבקשת, והייתי אומר אף הטבעית, היא לפסוק לזכותם של המערערים. זאת, נוכח התוצאה הקשה מבחינת המערערים 2 ו-3 של דחיית טענותיהם. דא עקא, לא ניתן להתעלם מן ההיבט העקרוני של העניין ומהשלכות הרוחב של פסיקה המקבלת את טענותיהם. ... הכרעה לזכות המערערים, המתקבלת על ידי בית המשפט העליון על רקע הוראות החוק והתקנות, אינה יכולה להיות מצומצמת לעניינם של המערערים 3-2 בלבד. ברור, כי בשכונת ואדי חומוס, מקום מגוריהם של המערערים 3-1, חיים אחרים שמצבם דומה. גם אם טרם התנהלו הליכים משפטיים מטעמם של אותם אחרים, הרי חובה עלינו לצפות אפשרות שהסוגיה תחזור ותעלה."

השופט גרוניס משאיר ללא מעמד תאומים בני 15, תושבי מזרח ירושלים, שהוריהם ואחיהם תושבי קבע בישראל, כלואים בצד הישראלי של גדר ההפרדה, ללא מעמד, ללא זכויות סוציאליות ורפואיות וללא אפשרות להסתובב בשכונת מגוריהם ללא חשש מהרשויות, משום שבטח יש עוד כמותם, עע"ם 1966/09 עטון נ' שר הפנים (22.11.2011).

-----
"טענות מעין אלה שמעלה המבקשת יכולות להיות מוצגות, למרבה הצער, על ידי לא מעט אנשים ממדינות שונות בעולם. אולם, אין בכך כדי להצדיק הפיכתה של ישראל לארץ מקלט במקרים דוגמת זה של המבקשת."

השופט גרוניס מאשר לגרש, לפני בירור טענותיה בערעור, מבקשת מקלט הטוענת, כי נשקפת לה סכנה במדינת מוצאה מידי בעלה וכי הרשויות לא יגנו עליה, משום שבטח יש עוד כמותה, בש"ם 9223/11 OSALONI נ' משרד הפנים (13.12.2011).

-----
"המבקשת 1 שהתה בארץ באופן בלתי חוקי במשך כשבעה חודשים וזאת לאחר שעזבה את מעבידיה החוקיים, ואף לאחר שניתנה לה הזדמנות למצוא מעסיק חוקי חלופי. יצוין, כי על פי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק חלה על העובד חובה לפנות ללשכת מינהל האוכלוסין על מנת לבקש אישור לעבוד אצל המעסיק החלופי אותו הוא מצא."

השופט גרוניס מאשר לגרש, לפני בירור טענותיה בערעור, עובדת בתחום הסיעוד שאיבדה את מעמדה בשל הסדר הכבילה, לפני שזה נפסל על ידי בית המשפט העליון, עע"ם 7583/04 קוראג'ה נ' משרד הפנים (27.8.2004).

-----
"על המבקשת להודיע עד ליום 12.4.2007 האם מעדיפה היא לצאת מן הארץ באופן מידי (ולשם כך יהא צורך לבטל את הצו הארעי האוסר הרחקה) או שמעוניינת היא להישאר בארץ עד להכרעה בערעורה, תוך שהיא מוחזקת במשמורת."

השופט גרוניס מאפשר לבת זוגו של אזרח ישראל לבחור האם להישאר בארץ לדיון בערעור שהגישה, עע"ם 2005/07 אנאסון נ' שר הפנים (4.4.2007).

-----
"העובדה שהרשויות מוכנות לקחת סיכון מסוים במתן היתרי כניסה לישראל אינה מחייבת אותן ליטול סיכון מוגבר הנובע ממתן רישיון נהיגה. ... מתן 'תיעוד ישראלי' לתושבי האזור על ידי המדינה עלול ליצור סיכון מוגבר. ... יש לזכור, כי מדובר באלפי אנשים השוהים בישראל ונמצאים במצב דומה לזה של העותרים. אילו היה מדובר במספר קטן של אנשים, אפשר שהטענה בעניין הצורך בעריכת בדיקה אינדיווידואלית היתה בעלת משקל רב יותר."

השופט גרוניס קובע שמתן רישיון נהיגה לפלסטיני, אשר שוהה בישראל כדין ומטופל בילד ישראלי נכה שזקוק לבדיקות תכופות, מהווה סיכון, ואין אפשרות לבדוק את עניינו באופן אישי, בג"ץ 5539/05 עטאללה נ' שר הבטחון (3.1.2008)

-----
"לא ניתן להתעלם מן הסכנות הביטחוניות הטמונות בכניסה של אלפי נתיני אויב לשיטחה של ישראל. ... כניסה של אלפי בני זוג לתחומי ישראל, כאשר המטרה היא להשתקע בארץ ולקבל, בסופו של הליך, אזרחות או תושבות קבע, דורשת התייחסות מיוחדת."

השופט גרוניס מאשר למנוע באופן גורף איחוד משפחות של פלסטינים עם בני זוגם וילדיהם הישראלים (סיבוב ראשון), בג"ץ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (14.5.2006).

-----
"'זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית'. ... לעניין זה אין לי אלא לחזור ולהזכיר את הנזק הוודאי שייגרם כתוצאה מכניסתם ארצה של אלפי פלסטינים, שיקבלו מעמד של תושבי קבע או אזרחים, כתוצאה מנישואיהם לאזרחי ישראל. על בסיס נתוני העבר, אין ספק ששיעור מסוים מאלה יהיה מעורב במעשי טירור. אכן, השיעור באחוזים של המעורבים בטירור צפוי להיות נמוך מאוד, ואפילו מזערי. עם זאת, אף שלא ניתן להעריך את היקף הנזק שייגרם, ברי כי הוא יתרחש."

השופט גרוניס מאשר למנוע באופן גורף איחוד משפחות של פלסטינים עם בני זוגם וילדיהם הישראלים (סיבוב שני), בג"ץ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.1.2012).

יום שבת, 30 באוקטובר 2010

מי בעד השבת העבדות, ירים את ידו

אדוני יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, כבוד שר הרווחה יצחק הרצוג, גברתי חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, חברות וחברי הקואליציה. אני רוצה לספר לכם בעד מה הצבעתם שם, השבוע במליאה.

תארו לכם מדינה שבה אסור לעובד לעזוב את מעסיקו. במדינה שכזו עובד שעזב את מעסיקו - משום שהוא לא שילם לו את שכרו או שילם לו שכר נמוך משהובטח לו, משום שמעסיקו פיטר אותו או הלך לעולמו, משום שהעובד בחר לעבוד אצל מעסיק שונה, מיטיב יותר, או מכל טעם אחר - יאבד את מעמדו, ייעצר, ייאסר ויגורש. מפחיד? מדינה שבה זהו החוק היא מדינה חשוכה.

בג"ץ, שקיבל לפני למעלה מארבע שנים את טענות "קו לעובד", מוקד סיוע לעובדים זרים, האגודה לזכויות האזרח בישראל וארגוני זכויות אדם נוספים, שעתרו לביטול נהלי הכבילה של מהגרי עבודה בישראל למעסיקיהם, קבע כי "הסדר הכבילה יצר מעין עבדות בגרסה מודרנית". בפסיקתו קבע בג"ץ, כי ההסדר הפך את העובדים לצמיתים של מעסיקיהם, ופגע בהם כבני אדם. "כיצד זה שבעלי סמכות בארצנו כך רואים לנהוג", תהו שופטי בג"ץ. "כלימה תכסה את פנינו", הוסיפו.

כלימה? אפילו לא סומק על הלחיים. פקידי האוצר, הפנים, התמ"ת והמשפטים אינם יודעים מנוח מאז ניתן פסק הדין, שפסל את נהלי הכבילה. בג"ץ אסר על עבדות באמצעות נהלים? נשוב ונקבע את העבדות בחוק, החליטו, והסתירו אותה היטב בהצעת חוק ההסדרים, שאיש אינו קורא ואינו מבין, תחת הפרק "תעסוקה".

כך לא מעודדים תעסוקה. הרי היינו שם, ואנחנו מכירים היטב את תוצאותיה של הכבילה. העובדים אנוסים לעבוד עבור מעסיקים גם במקרים של פגיעה בזכויותיהם; תנאי העבודה מדרדרים ומגיעים כדי עבדות; ישראלים אינם משתלבים בתחום שבו התנאים הם כאלה; נוצרים גטאות תעסוקה של מהגרי עבודה בלבד, ויש תמריץ להבאת עוד ועוד עובדים תמורת דמי תיווך; והרי על מנת להביא עוד – יש גם לגרש. זו לא תעסוקה לישראלים. זו "דלת מסתובבת" למהגרי עבודה, וזו עבדות.

ובכל זאת, ממשלת ישראל אישרה את תכנית "התעסוקה", ואתם, חברי הקואליציה, הצבעתם כאיש אחד בעד השבת העבדות למדינת ישראל.

ולא רק עבדות אישרתם שם, אלא גם התערבות אלימה ואגרסיבית בזכותן של משפחות לחיים משותפים, ואף זאת בניגוד לפסיקת בג"ץ. את אזרחית ישראלית ובן זוגך, מהגר העבודה, שהה בישראל תקופה מסויימת ללא היתר, משום שמעסיקו לא חידש את אשרתו? את יכולה לשכוח ממנו. ילדים ישראלים שמעמדו של אביהם לא הוארך בשל בעיות ביורוקרטיות? שישארו ללא האב. בן הזוג, האב, ההורה הקשיש – החוצה. גם בעניין זה היו למשרד הפנים בעבר נהלים, ואלה נפסלו על ידי בג"ץ, שקבע שמדיניות שכזו "אינה עולה בקנה אחד עם מושכלות ראשונים במשטר דמוקרטי החרד לזכויות האזרח". בג"ץ אמנם פסל, אבל גם המדיניות הזו שבה, עולה כפורחת, בהצעת חוק ההסדרים – והכל תחת פרק "התעסוקה".

אין כל קשר בין החקיקה עוקפת הבג"ץ הזו לבין תקציב המדינה, וודאי שאין לה דבר עם תעסוקה. חוק ההסדרים אינו תחליף למדיניות הגירה. אם החוק יתקבל הוא יעודד את מדיניות "הדלת המסתובבת", ויחזק את התמריץ להבאת מהגרי עבודה נוספים תמורת דמי תיווך מופקעים. הוא יגרום לניצולם המחפיר של מהגרי עבודה ולפגיעה בכל העובדים בישראל – ישראלים ומהגרים גם יחד. הוא יפגע אנושות ובאופן גורף באזרחים ישראלים ובבני משפחותיהם. כדאי שכל מי שהרימו ידם בעד הצעת חוק ההסדרים, ידעו בעד מה הצביעו.

גרסה דומה של הדברים פורסמה ב-ynet ב-28.10.2010

יום חמישי, 13 במאי 2010

הפיליפינית ברחה

סדום, ערוץ 1, מבט.

הזוועה מתחילה עם מרב מילר: "קשישה עיוורת בת 80 נותרה לבדה אחרי שהפיליפינית שסעדה אותה ברחה". בכתבה של רועי כ"ץ, בה בכל פעם שמופיעה הקשישה היא מוצגת בכיתוב כ"מלכה, בת 80, הפיליפינית המטפלת בה ברחה", מתברר שהעובדת (סליחה, הפיליפינית) בכלל התפטרה אחרי חמש שנות עבודה (לא שזה משנה). לאחר שהעובדת עזבה, גילתה המשפחה במשרד הפנים שהיא לא יצאה מהארץ, ושמשרד הפנים מתנה קבלת עובדת חדשה מחו"ל ביציאתה של הראשונה. קוראים לזה כבילה, וזה לא חוקי, "מעין עבדות בגרסה מודרנית" כדברי בג"ץ, אבל את כ"ץ זה לא מעניין. כבמודעות wanted מימי אוהל הדוד תום, מופיעה על המסך תמונתה של העובדת, והיא אף מוזכרת בשמה: סלסטה, הפיליפינית שהחליטה אחרי חמש שנים לעזוב את מלכה.

על פי נהלי משרד הפנים, מלכה אינה יכולה לייבא עובדת חדשה מחו"ל, ו"האפשרות היחידה שלה", מסביר כ"ץ, היא למצוא עובדת מתוך מאגר עובדי הסיעוד הזרים שבארץ. אני מוכן לספר לכ"ץ את מה שהממשלה סיפרה זה מכבר לבג"ץ ועל מי שאפשר לפגוש במשרדי קו לעובד ומוקד סיוע לעובדים זרים, כמו גם בכלא: אלפי עובדים בענף הסיעוד, אשר באו לישראל כדין, ואינם מצליחים להשתלב בעבודה, משום שחברות הסיעוד מסרבות לקלוט אותם, ומעדיפות להביא עוד עובדים תמורת דמי תיווך. אבל כ"ץ לא שואל אותי. הוא קונה את מה שמוכרים לו המתווכים. יש מחסור ב"מטפלים זרים" בארץ, כך הוא, ומדובר ב"משימה בלתי אפשרית". "על כל זר מתמודדים חמישה קשישים", הוא משתף בסטטיסטיקה, שלא ברור על מחקר של מי היא מבוססת.

טל, "מנכ"ל חברה לכוח עבודה זר", מספר על התוצאה העגומה של "המחסור" במהגרי עבודה בארץ: "העובדים הזרים מראיינים את המשפחות". רק היום סיפרו לו על עובדת שעברה חמישה מעסיקים, "וכל החמישה חיכו כמה ימים עד שהגברת הזאת תחליט אצל מי לעבוד". בנה של מלכה, יפתח, מסביר עם מה המשפחה נאלצה להתמודד ומדוע לא מצאה מהגרת עבודה שתטפל באם הקשישה: "לרכוש לה ספק אינטרנט כדי שהיא תוכל להתחבר לאינטרנט העובדת הזרה, וכהנה וכהנה דרישות שלא היו מעולם לעובד הזר". המזל היחיד של מלכה, מסכם כ"ץ, שיש לה משפחה תומכת.

יום שבת, 12 בדצמבר 2009

יאללה, ביי

מה עושה בית המשפט העליון, כשמתברר לו שלמדינה אין שום כוונה לקיים את פסיקתו? מרים ידיים.

בחודש יולי 2008 הוגשה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, על מנת שבג"ץ יכפה על המדינה – על משרד הפנים ועל משרד התמ"ת – לקיים את פסק דינו, שקבע שהסדר הכבילה של מהגרי עבודה למעסיקיהם הינו "מעין עבדות בגרסה מודרנית", ולכן אסור. בית המשפט הורה למדינה לגבש הסדרי העסקה חדשים.

מראשית הליך הביזיון הלאתה המדינה בתיאור ההסדרים שאמורים היו לפתור את בעיית הכבילה. בחודש נובמבר 2008 קיבל בית המשפט את עמדת הארגונים העותרים, וקבע שהמדינה מבזה את פסק הדין. בית המשפט מנה את הסדרי ההעסקה החדשים, שאמורים היו להיות מיושמים, והורה למדינה להודיע על מועד להוצאתם של ההסדרים לפועל. או אז חזרה בה המדינה, והודיעה שבעצם "אין כבילה", אף אם לא יוחלו ההסדרים החדשים.

ובית המשפט? הוא החליט שבקשת הבזיון הגיעה לסוף דרכה. זה לא יפה מה שהמדינה עשתה, אבל זה מורכב, יש כאן הרבה עניינים, אין לנו יותר מה לעשות, נקווה לטוב, דלתו של בית המשפט פתוחה לעתירות חדשות אם מתחשק לכם, קחו עשרת אלפים שקלים, ותודה שבאתם. שלום, שלום.

יום שישי, 7 באוגוסט 2009

מסמך שבע הנקודות

השבוע פרסמו קו לעובד, האגודה לזכויות האזרח בישראל, מוקד סיוע לעובדים זרים, רופאים לזכויות אדם, התכנית למשפט ולרווחה באוניברסיטת תל-אביב ומרכז אדוה מסמך בן שבע נקודות. כל עוד ישראל מביאה מהגרי עבודה, רק כך מותר לעשות זאת:


הבעיות המרכזיות בהסדרים שלפיהם מועסקים מהגרות מהגרי עבודה בישראל הן היעדרה המוחלט של מדיניות הגירה לטווח הארוך, השחיתות המאפיינת את הליך הבאתם של מהגרי העבודה לישראל ונורמות ההעסקה הפסולות שהשתרשו בענפים בהם הם מועסקים.

ההמלצות העיקריות לרפורמה בתחום הן אלה:

1. על ישראל להתקשר בהסכמים בינלאומיים עם מדינות המוצא של מהגרי העבודה על-מנת להבטיח הגנה על העובדים הן בשלב הגיוס וההגעה לישראל והן בשלבי היציאה ממנה.

2. המכסות להעסקת מהגרי עבודה צריכות להיקבע על-פי מדדי שוק מקובלים, כנהוג בכל המדינות המתוקנות, ולא על-פי לחצים פוליטיים ושתדלנות של גורמים מעוניינים.

3. על גיוס העובדים ומיונם במדינות המוצא להיעשות על-ידי גורמים מדינתיים, או על-ידי גורמים בינלאומיים – אך לא על-ידי גופים למטרות רווח.

4. יש לחדול ממדיניות הכבילה למעסיק על כל ביטוייה, הכורכת בין חוקיות שהייתו של מהגר העבודה בישראל לבין עבודה עבור מעסיק ספציפי, באופן שהתפטרות, פיטורין או פטירת המעסיק מביאים לפקיעת מעמדו של מהגר העבודה. יש להבטיח כי מהגרי עבודה יוכלו לעבור בחופשיות וללא תנאי או מגבלה בין מעסיקים, ובכל עת.

5. יש להשוות בין תנאי העסקתם של מהגרי עבודה לאלה של עובדים ישראלים – לא באמצעות הטלת אגרות והיטלים, אלא באמצעות אכיפה ממשלתית אפקטיבית של חוקי העבודה – באופן שימנע אפליה וישפר נורמות העסקה ותשלום, הפוגעות גם בישראלים המעוניינים להשתלב בענפים כמו סיעוד, חקלאות או בניין.

6. יש להכיר בזכות למשפחה של מהגרי עבודה, ולבטל את המדיניות המטילה עליהם סנקציות בגין מימושה. מהגרי עבודה אינם כלי עבודה, כי אם בני אדם עם מכלול של צרכים אנושיים: משפחתיים וחברתיים. מדיניות האוסרת על מהגרי עבודה לחיות עם משפחותיהם או להביא ילדים לעולם היא פסולה ובלתי מוסרית.

7. מי שהמדינה ראתה לנכון לאפשר לו לשהות בתחומה באופן חוקי לאורך זמן, אין המדינה יכולה למנוע ממנו גישה לתושבות ולאזרחות, ככל שישראל הפכה למרכז חייו בפועל. התרומה של אדם לכלכלת המדינה מקנה לו זכות להשתלב גם במרקם האזרחי שלה. על ישראל להסדיר בחקיקה גם את זכותם למעמד של ילדים שגדלו בישראל, השתלבו במערכת החינוך הישראלית, ועקירתם מישראל הינה בבחינת הגלייה תרבותית.

מסמך העקרונות המלא והמפורט כאן.

יום רביעי, 29 ביולי 2009

הדבר בידינו

מן הבלוג של מתי שמואלוף למדתי על קריאה לחקלאים, שמתפרסמת בגיליון יוני-יולי של בטאון תנועת המושבים, "המושב":

הבנתם? העובדים הם של אבא שלהם. צמיתים. מי שעוזב - "ברחן". העיקר שנציגי המדינה מספרים לכל מי שמוכן לשמוע, שהסדר הכבילה של מהגרי עבודה למעסיקיהם בוטל. "אוהל הדוד תום", כבר אמרנו?

יום חמישי, 18 ביוני 2009

לאלי

מאת: חני בן ישראל, קו לעובד
בשבוע שעבר פורסמה בעיתון "הארץ" כתבתה של הסופרת צרויה שלו אודות לאלי קורדילאמה לילי דאס, מהגר עבודה מהודו, שהובא במרמה לישראל. לאלי, הדובר מלאלם בלבד (ניב המדובר באזור בהודו ממנו הגיע) בא לישראל במטרה לפרנס את משפחתו לאחר שביתו חרב באסון הצונאמי. הוא הותיר מאחור אישה ושני ילדים קטנים. הובטח לו שיוכל לעבוד בישראל כדין במשרה חלקית בהשגחה על אדם קשיש אשר דובר את שפתו, וכי ביתר הזמן יוכל לעבוד בעבודות נוספות ולהרוויח כסף רב על מנת לתמוך במשפחתו.

בתמורה להסדרת בואו שילם לאלי, ככל מהגר עבודה המגיע לישראל, סכום עתק, 9000$, שלצורך גיוסו נטל הלוואות ממספר מלווים. אלא שבבואו לישראל גילה לאלי כי ביסודה של הבאתו עומדת לא יותר מתרמית צינית. העבודה שהובטחה לו אינה קיימת, עובדה שבעטייה הוא אף נכפה לסטטוס של שהייה שלא כדין, והפך מועמד למעצר ולגירוש. כל ניסיונותיו של לאלי לאתר מעסיק אחר עלו בתוהו, וזאת משום שהוא אינו דובר כל שפה המאפשרת תקשורת עם מטופל סיעודי.

בכתבתה תיארה צרויה שלו את התופעה הקשה לה נפל לאלי קורבן – תופעה במסגרתה מובאים מהגרי עבודה לישראל מבלי שקיימת כוונה אמיתית להעסיקם, או מבלי שיש להם את הכישורים לעסוק בתחום אליו הובאו, רק על מנת לגבות מהם את סכומי העתק, אותם הם משלמים בתמורה לזכות לעבוד כדין בישראל. עובדים אלה הופכים, לגבי המדינה, שוהים שלא כדין כבר בבואם (מאחר שהם אינם מועסקים בענף שלשמו הובאו), נעצרים ומגורשים מבלי שהיה בידם להשיב ולו שבריר מחובם העצום.

בשנה האחרונה ניהלנו, ועודנו מנהלים, מספר הליכים משפטיים בשמו של לאלי בדרישה כי המדינה תכיר באחריותה למצב הקשה שנוצר בעטייה של מחדלה לפקח כראוי על הגירת העבודה לישראל, וכי המדינה תאפשר ללאלי לעבוד בישראל כדין בעבודה שאינה מצריכה תקשורת מילולית. תחילה עתרנו בשמו של לאלי לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. משנדחתה העתירה, הגשנו בשמו הודעת ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. בהחלטתו מיום 26.5.2009, דחה השופט דנציגר את הבקשה לצו זמני שיאסור על גירושו של לאלי עד להכרעה בערעור. באופן זה, לאלי צפוי להפוך מועמד למעצר וגירוש החל מיום 1.7.2009 (במועד זה רשויות ההגירה צפויות לשוב ולפעול, אחרי תקופת רה-ארגון שהתקיימה בשבועות האחרונים).

חרף הצער על יחסן של רשויות השלטון והמשפט לעניינו של לאלי, התעודדנו מאד מרצונם הטוב ומנדיבותם של מספר אנשים, אשר פנו אלינו לאחר פרסום הכתבה ב"הארץ". הפונים הביעו זעזוע עמוק מסיפורו של לאלי, וביקשו לדעת האם יוכלו לסייע בידו, באופן כלשהו, לרבות בדרך של תרומה כספית. לאחר דיון בדבר עם לאלי, החלטנו לנסות ולגייס עבורו באופן אקטיבי תרומות. התרומות שתיאספנה תשמשנה להשבת חובותיו, וכן – אנו מקווים, אולי באופטימיות – שיהיה בהן די אף על מנת לסייע בידו להתחיל בבניית ביתו תחת הבית שחרב באסון הצונאמי.

אודה לכם מעומק הלב אם תשקלו בחיוב לתרום ללאלי סכום כסף. תרומה בכל סכום שהוא תתקבל בברכה ובהכרת תודה. ניתן לתרום ללאלי בכל אחת מהדרכים הבאות:

1. הפקדה כספית לחשבונו של לאלי בבנק הדואר, שמספרו 21174377 (שמו של לאלי באנגלית כפי שהוא מאויית בדרכונו הוא Laly Kordilamma Lilly Das).
2. שליחת שיק לפקודתו של לאלי למשרדי קו לעובד, בכתובת: קו לעובד, רח י"ל פרץ 17, ת"ד 2319 תל אביב 61022. על השיק יש לכתוב את שמו המלא של לאלי בשפה האנגלית – Laly Kordilamma Lilly Das.
3. מי שגרים או עובדים בשכנות לנו מוזמנים, כמובן, לבקר במשרדנו ולתרום בשיק או במזומן. ניתן להגיע בימים א'-ה' בין השעות 9:00-17:00.
4. העברה בנקאית לחשבון הבנק של אשתו של לאלי, ברשי, על-פי הפרטים הבאים:

Mrs. Breshy. R.
Account no. - 67025103284
State Bank of Travancore
Branch: Balarama Puram
Trivandrum
Kerala, India
code swift: SBTRINBBVFED
גם אם אין באפשרותכם לתרום, אנא העבירו את המידע הלאה לרשימת התפוצה שלכם.

תודה מקרב לב.

יום שישי, 15 במאי 2009

בחריין

פקידי ההגירה וקובעי המדיניות בישראל מרגישים מאוד בנוח כשמשווים אותם לעמיתיהם שבמדינות המפרץ הפרסי. מה שמעוללים שם למהגרי עבודה – הרבה יותר גרוע. והנה התבשרנו, שממשלת בחריין עומדת לבטל את הסדר הכבילה של מהגרי העבודה לספונסרים המקומיים, ומן הקיץ הקרוב מהגרי עבודה יוכלו לעבור באופן חופשי בין מקומות עבודה. אצלנו בג"ץ פסק לפני למעלה משלוש שנים שכבילה של מהגרי עבודה למעסיקיהם, "מעין עבודת בגרסה מודרנית", הינה אסורה, ולפני מספר חודשים, כשקבע שהמדינה ביזתה את פסק הדין, דרש לוודא, "כי כל רשויות האכיפה הפנימו את משמעותו של פסק הדין... ובעיקר את הקביעה כי הסדר הכבילה למעסיק חלף מן העולם". במענה להחלטה זו הודיע משרד הפנים, שמה שהיה הוא שיהיה. בסך הכל, כפי שפירסם לאחרונה בהודעה לעיתונות מטעמו, מהגרי עבודה שאינם נמצאים אצל מעסיקיהם, מאבדים את מעמדם "בעל כורחם" והופכים לשוהים שלא כדין. "בעל כורחם" זה קורה להם, ולא, חלילה, משום נהלי הכבילה הארורים, שמפקיעים את רישיון העבודה עם סיום יחסי ההעסקה, נהלים שאפילו בבחריין חלפו מן העולם.

יום ראשון, 8 במרץ 2009

אי של איכות

מאת: סיגל רוזן ורום לבקוביץ, מוקד סיוע לעובדים זרים

כמו רבים אחרים התאכזבנו לשמוע על פיטוריה של העיתונאית המוערכת רותי סיני מעיתון "הארץ", לאחר שמונה שנות עבודה ככתבת העבודה והרווחה של העיתון. קשה לחשוב על עוד עיתונאי שתרם תרומה כה מכריעה בעשור האחרון לקידום זכויותיהם של מהגרי עבודה, פליטים וקורבנות סחר בבני אדם, ולהעלאת עניינם באופן עקבי וביקורתי לסדר היום הציבורי. עבודתה העיתונאית האמיצה של סיני סירבה להיכנע למשבצת הקבועה של סיקור זרים בתקשורת דרך הפחדה או תיאור מציצני של מסכנות, וחתרה תמיד לחשוף את מנגנוני הכוח הנסתרים מן העין למרות היותם סבוכים, מורכבים ולא "סקסיים" בעליל.
כל סקירה של עבודתה העיתונאית תהיה חלקית ולא מספקת, ובכל זאת ברצוננו להפנות זרקור למספר כתבות שפרסמה בנושאים הכרוכים בעבודתנו:

בכתבת רוחב שפירסמה בשנת 2002 חשפה סיני את עוולות שיטת ה"דלת המסתובבת" - גירוש מהגרי עבודה והבאת חדשים במקומם תוך הגדלת רווחיהם של מתווכי האדם. בעקבות הכתבה, שעוררה הדים רבים, החליטה הממשלה לראשונה על "סגירת השמיים" ומתן אפשרות (גם אם זו לא יושמה בפועל) להסדרת מעמדם של מהגרי עבודה, שאיבדו את רישיונות ישיבתם על לא עוול בכפם.

בחודש מאי 2002 כתבה סיני לראשונה על מקרה של סחר בנשים, נושא אשר התמידה לכתוב עליו מאז. בין היתר כתבה על מיקומה הירוד של ישראל בד"וח האמריקאי למאבק בסחר בבני אדם, וניהלה מעקב שנתי על רף הענישה הנמוך של סוחרי האדם.

בפברואר 2003 חשפה סיני מסכת של איומים ואלימות נגד פועלים בולגרים בידי חברת כח האדם א' צרפתי. בעקבות הכתבה יצא עיתון "הארץ" במאמר מערכת נגד "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם. מנהלים בחברה הועמדו לדין ואף הורשעו.

בחודש אוגוסט אותה שנה, במלאות שנה למשטרת ההגירה, הפריכה סיני את הקשר שבין אחוזי אבטלה למספר מהגרי העבודה והצביעה על השבר בחיי המהגרים. בהמשך חשפה מקרי אלימות קשים ושיטות גיוס מפוקפקות של "מלשנים", להם אחראית משטרת ההגירה.

סיני חשפה ביולי 2004 את פניהם של האנשים מאחורי עסקת "טורקים תמורת טנקים"; עסקה סיבובית באמצעותה הובאו לישראל בתנאי עבדות קשים מאות עובדי בניין טורקים ששכר עבודתם אמור היה להיות מועבר ישירות לחשבונות בארצם.

בחודש אוקטובר באותה שנה דיווחה לראשונה על תופעת הקטינים הבלתי מלווים המגורשים לאפריקה, אף שאיש אינו מצפה להם במדינותיהם.

בפסח 2006 פירסמה כתבת עומק במוסף "הארץ" על תופעת הסחר בבני אדם בישראל שלא למטרות זנות.

באפריל אותה שנה דיווחה על סיפורם של ניצולי רצח העם בדרפור הכלואים בכלא "מעשיהו". הכתבה משכה את תשומת לבו של פרופ' יהודה באואר, בכיר חוקרי השואה בישראל, שהחליט להצטרף להליך בבית המשפט העליון נגד מנגנוני המעצר ללא אפשרות שחרור של הפליטים. היתה זו הכתבה הראשונה בסדרת כתבות על מצב הפליטים בישראל, אשר תרמה תרומה מכריעה למאבק הציבורי (שרחוק מלהסתיים) שדחק את מדינת ישראל להעניק מעמד, גם אם זמני, ל-452 מבין כ-1500 ניצולי רצח העם בדרפור השוהים בישראל.

אנו מאחלים לתקשורת הישראלית שתשכיל לאמץ את אופן העשייה הייחודי של סיני, עשייה שהולכת והופכת נדירה: אי של איכות ועשייה חברתית באוקיינוס של התלהמות ורדידות צהובה.

יום חמישי, 22 בינואר 2009

מאיפה מצצו אותם

ללא ספק, ההתבטאות הממלכתית ביותר שחילץ ממני עיתונאי מעולם. שחר אילן מעיתון "הארץ" ביקש בשבוע שעבר את הערכתי, מניין לקוחים הנתונים שמסר יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, לוועדת העובדים הזרים של הכנסת, ולפיהם יש בישראל 279,700 מהגרים, ששוהים ללא היתר. "אין לי מושג מאיפה מצצו אותם", השבתי, וכך פורסם.

האמת היא שיש לי מושג. התייחסתי בעבר לפוליטיקה של המספרים – פרטיקה שכיחה של הפרחת נתונים מנופחים ומשוללי יסוד לחלל האוויר במטרה להלך אימים. סיפרתי, שבית המשפט העיר למשרד הפנים על העדרם של נתונים; מבקרת הפנים של המשרד הבחינה בכך בבדיקה שערכה; ועדת רובינשטיין לבחינת מדיניות ההגירה התייחסה לכך; וכך גם צוות בין-משרדי, שמונה להמליץ על ייעול השירות במשרד הפנים. אף על פי כן, משרד הפנים בשלו. משחק בנתונים, על מנת שיתאימו לסדר יומו, והפעם – עם המסר שגנות מפמפם לתקשורת: "אם לא נעצור את הגל הזה, ולא נקטין את המספרים, נראה חיילים משוחררים שעוזבים את הארץ לרעות בשדות זרים, עולים חדשים שיחזרו למקום שממנו באו". כשאמר את הדברים לאחרונה לכתבת "גלובס", ורד קלנר, טען שיש בישראל "חצי מליון זרים לא חוקיים". בהודעה שפרסמה דוברת משרד הפנים באותה עת ממש, נטען מפי שר הפנים, מאיר שטרית, שישנם 100,000.

בשנת 2005 פירסם מבקר המדינה דו"ח חריף על פעילות משטרת ההגירה בשנים שתחת פיקודו של גנות. בין היתר קבע המבקר, שהנתונים שמסרה משטרת ההגירה לממשלה ולכנסת בדבר מספר המגורשים נופחו בעשרות אחוזים. גם בתפקידו הנוכחי גנות ניפח נתונים כשהופיע בחודש אוגוסט בפני ועדת הפנים של הכנסת, אז סיפר שבבדיקה שערך משרד הפנים נמצא ש-70% מן הבקשות להסדרת מעמד של בני זוג של ישראלים יסודן בקשר פיקטיבי. גנות טען שהבדיקה נערכה באקראי, ואולם בראיונות לתקשורת הודו פקידים במשרד הפנים, שנבדקו רק מקרים בהם עלה חשד מוקדם לכנות הקשר. באותה ישיבה של ועדת הפנים טען גנות שיש בישראל 250,000 שוהים ללא היתר, וקצב הגידול הוא 25,000 בשנה. לא חלפו חמישה חודשים ובישיבת ועדת העובדים הזרים טען שמספרם הגיע ל-279,700.
את הנתונים הפעם בדבר מספרם של השוהים בישראל ללא היתר ביסס גנות על המערכת הממוחשבת של משרד הפנים. מדובר במערכת, שמבקר המדינה קבע לגביה בשני דו"חות (האחד בשנת 1998 והשני בשנת 2004), שהיא כוללת "מאות אלפי רשומות שהנתונים בהן מעוררים ספק בדבר אמינותם", ויש בה "אי-תאימות" עם נתונים המצויים בידי רשויות אחרות. במסגרת דיון בעתירה שהתנהלה בשנת 2005 בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, שם התעוררה מחלוקת באשר לכניסותיו וליציאותיו של העותר מישראל, הודה האחראי על המחשוב במשרד הפנים, שיש במערכת "תקלה", שבגינה בכל פעם שהוזנה שאילתה בעניין הכניסות והיציאות הופקו "תוצאות שונות". על יסוד המערכת הזו דיווח משרד הפנים לוועדה לזכויות הילד של הכנסת בשנת 2004, שיש בישראל 83,100 ילדים שנכנסו כתיירים מאז שנת 1988, ולא יצאו. הוא הודה, אמנם, שייתכן שנפלו טעויות, ואולי ישנם ילדים שנכנסו בדרכון אחד ויצאו באחר, ולכן יציאתם לא נרשמה. הוא אף ציין, שאין לו נתונים על ילדים שנולדו בישראל, ולא רכשו בה מעמד. זה לא הפריע לו, כמובן, לאיים על מקבלי ההחלטות, שאם יוסדר מעמדם של ילדים למהגרי עבודה, רבבות ירכשו מעמד. רק לאחר שהמבצע להסדרת המעמד הסתיים, ובמסגרתו הקנו מעמד אף לילדים ולמשפחות ששהו בישראל ארבע שנים ותשעה חודשים בלבד, התברר שיש כ-400 משפחות, שמונות, לכל היותר, 2,300 נפש.

הההסתמכות על המערכת הממוחשבת מספקת הסבר לנתון המנופח בדבר 47,000 ירדנים, שלטענת גנות שוהים בישראל ללא היתר. אפילו נניח שבכל זאת ישנם כמה אלפי ירדנים שנכנסו ולא יצאו – כיצד זה שאיש אינו יודע היכן הם? בארגונים שמסייעים למהגרים לא פגשו בהם מעולם; לא בשעה שנעצרו, לא כשנפגעו זכויותיהם כעובדים, לא כשנזקקו לטיפול רפואי. הערכתי היא שרבים מהם כלל אינם שוהים בישראל, אלא בגדה המערבית, ושמדובר בקרובי משפחה של תושבי הגדה, שנכנסו אליה מאז הסכם השלום עם ירדן, ולא יצאו ממנה. מראשית שנות האלפיים ועד לחודשים האחרונים סירבה ישראל לקבל מן הרשות הפלסטינית בקשות להסדרת מעמדם של בני משפחה של תושבי הגדה, ורבבות נכלאו בגדה ולא יצאו ממנה מחשש שלא יותר להם לשוב.

מה שלא מספקת המערכת הממוחשבת, מקדיח הדימיון. במסגרת הודעה שנמסרה לאחרונה לבג"ץ דיווחה הפרקליטות, שעל פי הערכות המדינה נכנסו לישראל כ-14,000 מבקשי מקלט ("מסתננים", בלשונה). בדיווח של גנות לוועדת העובדים הזרים נסק מספרם ל-24,000.

גנות לא סיפר לוועדה, שרבים ממהגרות וממהגרי העבודה, ששוהים בישראל ללא היתר, איבדו את מעמדם משום שמשרד הפנים הפקיע להם אותו בשל הסדר הכבילה. כלומר, הם התפטרו, או פוטרו, או שמעסיקיהם הלכו לעולמם, ובשל כך בלבד – חרף פסק דינו של בג"ץ מחודש מרץ 2006, שאסר על כבילה למעסיקים – משרד הפנים נטל מהם את רישיונות ישיבתם בישראל. יש ביניהם גם קורבנות לתרמית "פליינג ויזה" – מהגרות ומהגרים, ששילמו הון עתק עבור האפשרות לעבוד בישראל, ולאחר שהגיעו לארץ גילו שאיש אינו מתכוון להעסיקם. משום הסדר הכבילה, שמתנה את רישיון הישיבה בקשרי עבודה עם מעסיק ספציפי, הם הפכו שוהים ללא היתר מיד עם בואם לישראל.
בשל הכבילה, תופעת "הפליינג ויזה" והעדר מכסות בענף הסיעוד העריכה המדינה בפני בג"ץ, שיש בישראל כ-10,000 מהגרות ומהגרי עבודה עודפים בתחום. במסגרת הסדר ההעסקה החדש בענף הסיעוד אמור לקום מאגר, שבו ירשמו כל מי שאינם מועסקים, על מנת שיוכלו להסדיר את מעמדם קודם שיובאו מהגרות ומהגרים חדשים. ואכן, לוועדת העובדים הזרים סיפר גנות, כי הוא עומד לבצע "הלבנה" של עובדי הסיעוד, שאין להם מעסיקים. בפועל, משרד הפנים, שכופר בפסק הדין, שאסר עליו לעצור ולגרש את מי שאיבדו את מעמדם משום הסדר הכבילה, ואף בהחלטת בית המשפט שקבע שביזה את פסק הדין, אינו ממתין. הוא העביר למשטרת ההגירה את פרטיהם של 4,000 מהגרות ומהגרים, שלפי רישומיו נמצאים בישראל "ללא מעסיקים וללא יכולת חוקית לקבל אשרה מוסדרת לעבודה", וזאת על מנת שיעצרו ויגורשו.

יום רביעי, 31 בדצמבר 2008

הקופון השמן של משרד הפנים

תגובות לפוסט האחרון, בו דיווחנו שלמשרד הפנים אין לו כל כוונה לחדול מכבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם, הפנו את תשומת ליבי להיבט של ההסדר שלא דיברנו בו עד כה. כאחרון סרסורי כוח האדם והתיווך גם משרד הפנים גוזר קופון שמן על גבם של מהגרי עבודה מן העבדות הקרויה כבילה.

כבר סיפרנו, שבהעדר מדיניות והודות להליכים ביורוקרטיים מפרכים גורף לו משרד הפנים אגרות על גבי אגרות מן הממתינים משך חודשים להחלטותיו. משרד הפנים מעניק לממתינים רישיונות ישיבה קצובים בזמן, ביודעו שלא יוכל בפרק הזמן הזה לסיים את הטיפול בבקשותיהם. הממתינים נאלצים לחדש את רישיונותיהם שוב ושוב, ולשלם בכל פעם אגרה, רק משום שמשרד הפנים טרם החליט. בעניין הסדר הכבילה הסחטנות מסודרת ומעוגנת בנהלים. עשיית עושר ולא במשפט שקורבנותיה הם אלפים ודומה שאף רבבות מהגרי עבודה מדי שנה (ומדובר אך ורק באגרות. אף מילה על סכומי העתק שמשרד הפנים משלשל לכיסו מחילוט ערבויות של עשרות אלפי שקלים, שהפקידו מהגרי עבודה שמשרד הפנים עצר, רק משום שהרהיבו עוז בנפשם ועזבו את מעסיקיהם, ואשר שוחררו לאחר מכן בערבות כדי למצוא להם מעסיקים אחרים להיכבל אליהם).

כל מהגר עבודה משלם למשרד הפנים אגרה שנתית בסך 150 ש"ח עבור רישיון ישיבה ועבודה. כפי שכל קוראת וכל קורא של הבלוג יכולים לדקלם מתוך שינה, בחודש מרץ 2006 פסק בג"ץ, שההסדר, לפיו מופקע הרישיון עם סיום יחסי העבודה בין מהגר העבודה לבין מעסיקו הישראלי, אינו חוקי ובטל. ואולם, משרד הפנים בשלו, ואגב כך ממשיך להתעשר.

בהתאם לנהלי הכבילה – שעודם בתוקף, ולפי הודעת משרד הפנים לבג"ץ מראשית השבוע עד כמה שהדברים תלויים בו ימשיכו לעמוד בתוקפם (הגם בשם אחר) – רישיון הישיבה והעבודה של מהגר עבודה פוקע מעצמו עם סיום יחסי העבודה. על מהגר העבודה לפנות בבקשה לקבל רישיון זמני לשהות כתייר למשך שלושים ימים לצורך מציאת מעסיק אחר להיכבל אליו. עבור הרישיון הזמני הוא ישלם למשרד הפנים אגרה בסך 150 ש"ח. אם לא מצא מעסיק, יוכל להאריך את תוקף הרישיון בשלושים ימים נוספים תמורת 150 ש"ח נוספים. כשנמצא לו מעסיק, יקבל רישיון ישיבה ועבודה חדש, וזאת, כמובן, תמורת עוד 150 ש"ח. כלומר, 450 ש"ח זורמים לקופת משרד הפנים משום שרישיון העבודה פוקע עם סיום יחסי העבודה – חרף פסיקת בג"ץ – ותמורת האפשרות להיכבל למעסיק (או בלשונו החצופה של הנוהל החדש שהוצג לבג"ץ: עבור עידכון משרד הפנים בדבר מקום העבודה). מהגר עבודה שלא פועל על פי הנהלים – נעצר ומגורש. אחר יבוא כדי להצטרף למעגל הכבילה והתשלומים.

רבים ממהגרי העבודה עוברים תהליך של כבילה למעסיקים חדשים במשרד הפנים כמה פעמים במהלך שהותם בישראל. ההערכות הן שישנם כתשעים אלף מהגרי עבודה ברישיון בישראל. עשו לבד את החשבון.
תודה לעו"ד יעקב אנוך על הארת נקודה זו

יום שני, 29 בדצמבר 2008

אשריני שאין שערות על ראשי

שאחרת, ודאי, הייתי מורט אותן ביאוש.

כפי שדיווחנו, לפני כחודש קיבל בג"ץ את בקשת ארגוני זכויות האדם, וקבע שהמדינה ביזתה את פסק הדין, שפסל את הסדר כבילתם של מהגרי עבודה למעסיקיהם. בית המשפט הורה למשרדי הממשלה לדווח בתוך 30 ימים: "כיצד ומתי הם מתכוונים לפרסם את הנהלים להעסקתם של עובדים זרים... [ו]להוסיף ולוודא, כבר בימים הקרובים, כי כל רשויות האכיפה הפנימו את משמעותו של פסק הדין... ובעיקר את הקביעה כי הסדר הכבילה למעסיק חלף מן העולם."
בהודעה שהגישה היום הבהירה פרקליטות המדינה, שמה שהיה הוא שיהיה. בית המשפט, כך עולה מהודעת פרקליטות המדינה, שגה כשאימץ את עמדת הארגונים העותרים, ובהחליטו כי המדינה ביזתה את פסק הדין. התגובה חוזרת על הטענות שנטענו במסגרת ההליך קודם למתן פסק הדין - ונדחו; ובמסגרת התגובה שהוגשה לבקשת הבזיון שהגישו הארגונים - ונדחו אף הן. זה הרי עבד כל כך יפה עד עכשיו, כמעט שלוש שנים מאז ניתן פסק הדין, אז מדוע לא לנסות שוב?

ומה בכל זאת עשו? נטלו את הנוהל, שעמד ביסוד פסק הדין בעניין הכבילה ("נוהל מעבר ממעסיק למעסיק"), ופשוט שינו את כותרתו ("נוהל לעדכון מקום העבודה לעובדים זרים"). השופט אדמונד לוי קבע בפסק הדין: "דעתי הנחרצת היא שאין בכוחו של נוהל זה כדי לאיין את פגיעת הסדר הכבילה למעסיק בזכויות-יסוד". חרף זאת הנוהל נותר כשהיה; מהגר עבודה, שיחסי העבודה עם מעסיקו מסתיימים מכל טעם שהוא, מאבד את רישיון עבודתו. הוא יכול לקבל רישיון זמני לשהות כתייר למשך שלושה חודשים, וזאת כדי למצוא מעסיק אחר באותו ענף, ולהירשם כעובד שלו. אם הדבר אינו עולה בידו - הוא נעצר ומגורש.
ואם יש בין הקוראות והקוראים שטרם הבינו נסביר: להסדר הזה קוראים כבילה. מעין עבדות בגרסה מודרנית.

יום שלישי, 9 בדצמבר 2008

חלף מן העולם

אולי זהו ההלם שאחז בנו. אולי שגרת העבודה, בה הכל, תמיד, כבילה. אולי גם אנחנו, כמו הרשויות ובתי המשפט, לא מסוגלים בלי. כך או אחרת נדרשו לנו שבועיים לעכל את החלטת בג"ץ ולדווח.

בג"ץ קיבל את בקשת ארגוני זכויות האדם, וקבע שהמדינה ביזתה את פסק הדין, שפסל את הסדר כבילתם של מהגרי עבודה למעסיקיהם:

"בבקשת העותרים... נטען כי 'משרד הפנים עודו מתנה את רישיונות ישיבתם של מהגרי ומהגרות עבודה בתנאי בדבר עבודה עבור מעסיק יחידי. פיטורין, התפטרות או מותו של המעסיק הם עודם תנאים 'מפקיעים', אשר התרחשותם מבטלת את רישיון הישיבה שניתן בידי מהגר העבודה. כל מהגרי ומהגרות העבודה שבאו לישראל מאז יום מתן פסק הדין ועד ליום זה (ולפני זה, כמובן) קיבלו רישיון ישיבה לעבודה עבור מעסיק ספציפי. מאות אם לא אלפים מתוכם שילמו בשלילת חירותם ובגירוש לאחר שפוטרו, התפטרו או מעסיקם נפטר. הנהלים שעל-פיהם פועלים המשיבים כיום הם אותם הנהלים בדיוק שהונהגו עובר למתן פסק הדין, ואשר נפסלו...' אנו מניחים כי אותם דברים שהביאו העותרים בפנינו משקפים נאמנה את המצב בפועל, ומכל מקום לא ראינו מקום לפקפק בנתון זה.

[...]

אנו רואים בחומרה מחדל זה עמו לא נוכל להשלים, במיוחד נוכח טענתם של העותרים כי הסדרי הכבילה מוסיפים להתקיים, ועובדים זרים מוכרזים כשוהים בלתי חוקיים ונכלאים רק משום שהחליטו לעזוב את מעסיקם. אנו מורים אפוא למשיבים לדווח לבית המשפט, בתוך 30 ימים, כיצד ומתי הם מתכוונים לפרסם את הנהלים להעסקתם של עובדים זרים, ובעקבות כך נחליט כיצד יימשך הטיפול בבקשה זו. על המשיבים להוסיף ולוודא, כבר בימים הקרובים, כי כל רשויות האכיפה הפנימו את משמעותו של פסק הדין בבג"צ 4542/02, ובעיקר את הקביעה כי הסדר הכבילה למעסיק חלף מן העולם."

משרד הפנים התעשת מהר מאיתנו. בשבועיים שחלפו מאז ניתנה ההחלטה שלח את פקחיו לערוך גל מעצרים.

יום ראשון, 23 בנובמבר 2008

קו-לו-לו

סוף סוף קצת נחת.

בעודנו ממתינים להחלטת בג"ץ בבקשת ביזיון בית המשפט, שהגישו ארגוני זכויות האדם בעניין אי קיומו של פסק הדין שפסל את "הסדר הכבילה" (ההסדר, לפיו מופקע רישיון הישיבה בישראל של מהגרי עבודה בגין התפטרות, פיטורין או מותו של המעסיק, והם הופכים באחת חשופים למעצר ולגירוש) - שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, לראשונה מאז ניתן פסק הדין בחודש מרץ 2006, הבינה שמשהו כאן לא בסדר.

בפני השופטת ארבל הובאה בקשתו של "קו לעובד" להימנע מגירושה של מהגרת עבודה מסרי לנקה, שאיבדה את מעמדה בישראל בגלל הסדר הכבילה, וזאת עד להכרעה בערעור שהארגון הגיש בשמה לבית המשפט העליון. הערעור הוגש על פסק דינה של שופטת בית המשפט לעניינים מינהלים בתל-אביב, מיכל רובינשטיין, אשר לא מצאה כל דופי בהחלטת משרד הפנים לגרש את מהגרת העבודה (ולא בפעם הראשונה בעניינים שכאלה).

בערעור לבית המשפט העליון נטען, שהחלטת בית המשפט לענייניים מינהליים אינה עולה בקנה אחד עם פסק דינו של בג"ץ, שקבע שהסדר הכבילה של מהגרי עבודה פסול ובלתי חוקי. משרד הפנים ופרקליטות המדינה, מצידם, כלל לא התבלבלו, ובעזות המצח המאפיינת את התנהלותם מאז ניתן פסק הדין, טענו ש"סיכויי הערעור נמוכים", משום "שיקול הדעת הרחב הנתון בידי המשיב בסוגיות של כניסה לישראל ושהייה בה" ומשום ש"אין לקשור בין המקרה דנן לבין ההלכה", שנפסקה בעניין הסדר הכבילה.

השופטת ארבל דחתה את עמדת משרד הפנים. בהחלטתה להיענות לבקשה שלא לגרש את מהגרת העבודה עד להכרעה בערעור, קבעה השופטת ארבל שהונחה דעתה, שסיכויי הערעור אינם מבוטלים, וזאת משום השאלה המתעוררת בדבר יישום פסק הדין בעניין הסדר הכבילה בהחלטה לגרש את המערערת.

יום שישי, 14 בנובמבר 2008

מושאים לזכויותיהם של אחרים

בית הדין הארצי לעבודה קבע, שקופת חולים כללית תממן טיפולי הפרייה חוץ גופית לתושב ישראל ולזוגתו, שאינה נחשבת תושבת ישראל. בת הזוג היא תושבת השטחים, המתגוררת בישראל מכוח היתרי שהייה זמניים. קופת החולים טענה, כי על פי חוק היא חייבת לממן טיפולים שנוגעים לבן הזוג, אך אינה חייבת לממן שירותי בריאות של מי שאינה תושבת ישראל. בית הדין פסק, שלצורך טיפולי פוריות יש להגדיר את בני הזוג כ"גוף אחד"; כל אחד מבני הזוג "תורם את חלקו החיוני ליצירת הריון שלא בדרך הטבע על ידי הפריה חוץ-גופית".

התוצאה התקדימית ראויה, חשובה ומשמחת. מדוע, אם כך, אני חש אי נחת? משום אותו דפוס הנמקה שחוזר על עצמו בפסיקה; "הזרים" כמושאים לזכויותיהם של אחרים.

בית הדין הדגיש בפסק דינו, כי בת הזוג אינה זכאית לדבר. התושב הישראלי הוא בעל הזכויות, וזוגתו "הזרה" היא "כלי" למימוש זכויותיו. בעניין זה הולך בית הדין בעקבות בג"ץ, שפסק בחודש מאי 2006, כי לישראלים זכות לחיי משפחה, שביטויה בפועל הוא זכותם להסדיר בישראל את מעמדם של בני זוגם "הזרים". גם בג"ץ הקפיד להדגיש, כי הזכות הינה של הישראלים. לבני הזוג "הזרים" אין כל זכות. הישראלים הם נושאי הזכויות ו"הזרים" הם מושאים למימוש זכויותיהם.

הפיכתו של אדם למושא לזכויותיו של אחר יכולה להשיג תוצאות ראויות: מעמד לבני זוג וטיפולי פוריות. בה בעת היא מנציחה את המהגר כ"זר", רומסת את כבודו כאדם, מפשיטה מעליו את זכויותיו, ומעניקה כוחות עצומים ל"ספונסר" המקומי. היא חושפת את בת הזוג "הזרה" להתעללות מצד מי שהיא תלויה בו להסדרת מעמדה, ומציבה אותה בפני ברירה איומה: להיוותר עם בן הזוג האלים ולרכוש מעמד, או לעזוב את הבית, ולהסתבך בדרך חתחתים, שסופה, קרוב לודאי, גירוש מהארץ. היא לוקחת הורים "זרים" מעל ילדיהם הישראלים, רק משום שנפרדו מבני זוגם הישראלים, ובהעדר קשר זוגי – "אין זכות קנויה". היא הופכת מהגר עבודה "מהיותו נושא למשפט - בן-אדם שהמשפט מעניק לו זכויות ומטיל עליו חובות - להיותו מושא במשפט, כמו היה מיטלטל בין מיטלטלין", כפי שפסק בג"ץ, שפסל את "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם.

פסק הדין בעניין "הסדר הכבילה" (הסדר הכורך את סיום יחסי העבודה עם אובדן מעמדו של מהגר העבודה בישראל) הוא מהפכני מבחינה זו, משום, שלראשונה, ניתץ את העדר הזכות הקנויה ל"זר", והעניק לו זכויות וכוחות. ואולם, כאשר "לזר אין זכות קנויה", כעניין אינהרנטי במשפט, אין להתפלא מדוע "הסדר הכבילה" למעסיקים עודנו שריר וקיים חרף פסק דינו של בג"ץ, ומדוע אף שופטי בג"ץ אינם מיישמים את פסק דינם. הם פשוט אינם מבינים אותו.

יום ראשון, 26 באוקטובר 2008

מלכודת דבש

חברת "מוני בנייה ופיתוח בע"מ" נקנסה בשנת 2002 בגין העסקת מהגרי עבודה ללא היתר. על פי חוק, עמדו לחברה שלושים ימים לבקש להישפט. החברה המתינה שלוש שנים, ורק אז הגישה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בקשה. החברה הסבירה את האיחור בהגשת הבקשה, בכך שהוטעתה להניח שהמדינה תבטל את הקנסות, משום ששיתפה פעולה עם משטרת ההגירה.

על פי הנחייתה של משטרת ההגירה, שימשה החברה "מלכודת דבש" (כך כהגדרתה) למהגרי עבודה, ששוהים בישראל ללא היתר. היא הזמינה אותם אליה, קיבלה אותם לעבודה, ואז הסגירה אותם לידי משטרת ההגירה. בדרך זו סייעה בלכידתם של כמאה מהגרי עבודה. סביר להניח, שרבים מבין מהגרי העבודה שנעצרו וגורשו – אם לא כולם – היו קורבנותיו של הסדר הכבילה; מהגרי עבודה שעזבו את מעסיקיהם, וכך הפכו באחת שוהים שלא כדין וטרף למשטרת ההגירה.

משטרת ההגירה הבטיחה לחברה, שהקנסות שהושתו עליה בשל העסקה שלא כדין יבוטלו. לימים התנערה המדינה מהתחייבותה. ואולם, כיוון שבפני בית הדין הודתה משטרת ההגירה שאכן הפעילה את החברה, קיבלה השופטת מהא סמיר-עמאר את עמדת החברה, והאריכה את המועד להגשת בקשתה להישפט.

פסק הדין הוא עדות נוספת להתנהלות משולחת הרסן ולצעדים מרחיקי הלכת של משטרת ההגירה, שזוכים לפחות מדי תשומת לב (גם מצידנו כאן), וחלקם, כך נראה, יוותרו בצל. לפעמים מגוייסים מעסיקים להלשין על עובדיהם, ולפעמים מהגרי עבודה על מנת שילשינו על חבריהם. השופט יהונתן עדיאל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים דחה בחודש שעבר את עתירת התנועה לחופש המידע, שביקשה לברר את הסכומים המדויקים ששילמה משטרת ההגירה למשתפי פעולה, ואת טובות ההנאה שנתנה להם בתמורה. גם בעניין זה לא ראה השופט עדיאל להתערב, ופסק שפעולות משטרת ההגירה חוסות תחת החיסיון ממנו נהנה מערך המודיעין של המשטרה.
תודה לד"ר יובל לבנת על ההפנייה לפסק הדין

יום שישי, 24 באוקטובר 2008

גבירתי לא מבינה, זו כבילה

הלו. שוב אנחנו. אלה מהכבילה. כן, אנחנו יודעים. כבר שמעתם. כבילה, כבילה, כבילה. מה אנחנו רוצים? כבר כתבנו עליה שוב ושוב ושוב. נמאס לשמוע. האם לא הגיע הזמן לעבור הלאה? האם לא הגיעה השעה לנצל את שעות הלילה כדי להתבשם מאויר הגנים או כדי לכתוב על שפנפנים ורודים? גם אנחנו חושבים כך, אבל במשרד הפנים, בבתי המשפט לעניינים מינהליים ובבית המשפט העליון האסימון עוד לא ירד, ולכן, כפי שעודד כבר כתב כאן, לא נלאה מלומר: זו עבדות, זה נתעב, זה לא חוקי.

ביום רביעי שופט בית המשפט העליון, ריבלין, בהסכמת השופטת חיות והשופט מלצר, עשה זאת שוב. האם נחזור על הרקע? שוב? רק בשניים וחצי משפטים – לפני למעלה משנתיים וחצי בית המשפט העליון קבע שהסדר כבילתם של מהגרי עבודה למעסיקיהם, הסדר הקובע כי סיום יחסי עבודה מביא לפקיעת רישיון ישיבתו של מהגר עבודה, אינו חוקי. "מעין עבדות בגרסה מודרנית", קרא בית המשפט העליון להסדר. ואולם, משרד הפנים לא ביטל את ההסדר וגורלו של פסק הדין הפך לתעלומה של ממש. שופטי בית המשפט העליון יודעים אמנם לדקלם "כבילה זה רע, ביטלנו", אבל כשמגיעה השעה ליישם – הם אינם מסוגלים לזהות כבילה גם כשזו נעמדת לפניהם ומכה בפדחתם.

אז מה הפעם? פסק דין קצר של השופט ריבלין העוסק בעובד כבול שאיבד את מעמדו משום שמימש את חירותו לסיים חוזה עבודה והפסיק לעבוד אצל מעסיקו הרשום. הסיפור העובדתי בפסק הדין דומה לפסקי דין אחרים שסיפרנו עליהם ולא נחזור עליו. השורה התחתונה היא שמדובר בעובד שמלכתחילה איבד את מעמדו משום שמשרד הפנים לא יישם את חובתו לבטל את הסדר הכבילה. עובד ש"עשה דין לעצמו" והתפטר, וגם לאחר שניתנה לו "לפנים משורת הדין" הזדמנות שנייה, לא כבל את עצמו למעסיק חדש.

השופט ריבלין מציין שהעובד לא עמד בתנאי "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", ואנו נזכיר שוב, שבית המשפט העליון קבע ש"נוהל מעבר ממעסיק למעסיק" הוא חלק ממנגנון הכבילה, וככזה אינו חוקי.

כפי שסיפרתי כאן לפני כמה חודשים, בשנה שעברה בדיון בבית המשפט העליון, כשהזכרתי שלמרות פסק דינו של בית המשפט העליון הסדר הכבילה חי ובועט, קטעה אותי השופטת חיות, ואמרה, "אדוני לא מבין, אין יותר כבילה. אנחנו ביטלנו אותה".

הדברים אינם מעודדים. פסקי הדין של בית המשפט העליון מלאים באמירות ריקות, המעלות על נס את זכויותיהם של מהגרי עבודה, אך כשמגיעה השעה ליישם - יוק. לפני כשנה השופט ריבלין, בפסק דין שעסק בכבילתם של עובדי בניין טורקים לחברת בניין טורקית כחלק מעסקת נשק בין תע"ש לטורקיה, חזר על מחויבותו של בית המשפט העליון לאי חוקיותו של הסדר הכבילה, ציין כי הוא רעה חולה הפוגעת קשות בזכויות מהגרי עבודה, אבל "בנסיבות המיוחדות" של עסקת נשק עם טורקיה, הסכמתם של העובדים לפני בואם לישראל והטענה שזכויותיהם לא נפגעות אישר לכבול 800 עובדים. השופטת חיות, שגינתה גם היא את הכבילה באופן כללי באותו פסק דין, הצטרפה אליו.

אתמול, בדיון שעוד נכתוב עליו כאן, השופט ריבלין התקשה להבין מדוע על בית המשפט לקבוע שמעסיקה צריכה לשלם לעובדת הסיעודית שלה, שהגישה עתירה באמצעות "קו לעובד", את שכר המינימום הקבוע בחוק עבור עבודה בשעות נוספות. לשיטתו, אם העובדת הסכימה בעת ההעסקה לשכר נמוך מכך, דרישה להחיל עליה את הוראות החוק היא "פגיעה באוטונומיה של הרצון" של העובדת, לא פחות. את הניחוח הלוקנרי של פסק דין, שניתן לפני 103 שנים על ידי בית המשפט העליון בארה"ב ופסל חקיקת מגן שנועדה להבטיח זכויות עובדים בשם "חופש החוזים" ו"האוטונומיה של הרצון", אפשר להריח עד כאן.

כן. השופט ריבלין, כך מעידה נעמי לויצקי בספרה "העליונים", רואה את עצמו כליברל גדול, ממשיך דרכו של השופט ברק.

יום שני, 20 באוקטובר 2008

אוהל הדוד תום

בראשית ימיה של משטרת ההגירה נהגו השוטרים, פקידי משרד הפנים ומעסיקים לכנות את מהגרי העבודה שעזבו את עבודתם בשם "ברחנים". נדרש פסק דין בהיר ונחרץ של בית הדין הארצי לעבודה כדי לשים לכך סוף: "דרך התבטאות זו, המעלה על הדעת תקופות אפלות בבחינת 'אוהל הדוד תום', דינה להיעקר ולא תישמע עוד במקומותינו. אוצרת היא בחובה את מעמדו של אותו אדם בעיני הדובר ואת ההתייחסות המתבקשת כלפיו בשל התכונות שדבקו בו, שלא בטובתו."

הבוקר, עם פרסום עמדת היועץ המשפטי לממשלה שהובאה בפני בג"ץ בתגובה לעתירת "קו לעובד", ולפיה מהגרי עבודה בתחום הסיעוד זכאים לתשלום שעות נוספות, אפשר היה לחשוב שסוף סוף קורה כאן משהו חיובי; שלאט לאט מחלחלת התובנה שמהגרי עבודה הם בני אדם, ולא אך כלי לשימושם של אחרים. ואז נחתה בתיבת הדואר האלקטרוני ההודעה מטעם "הוריו של זהר" רק כדי להזכיר ש"אוהל הדוד תום" כאן. אם מישהו טרם הבין מהי כבילה של מהגרי עבודה למעסיקיהם, ומדוע מדובר בעבדות של ממש, ההודעה הזו תאיר את עיניו. בארצות הברית שטרם מלחמת האזרחים נתלו מודעות שכאלה במדינות הדרום. נוגשי עבדים ביקשו את עזרת הציבור באיתור העבדים שנמלטו. מודעות שכאלה מטעם קבלנים ומעסיקים אפשר היה למצוא גם באזור התחנה המרכזית בתל-אביב בראשית שנות האלפיים.

"האם האישה שבתמונה מוכרת לכם?", שואלים הוריו של זהר בהודעה, "זוהי ... (לא, הוריו של זהר, לא נגלה את שמה, וגם את תמונתה טשטשנו), ממוצא פיליפיני. היא טיפלה בבננו המפגר עד לסוף יוני 2008, אז החליטה להתפטר מעבודתה אצלנו. היום היא שוהה בארץ באופן לא חוקי, ללא אישור-עבודה ועל ויזת תייר שפג תוקפה. קרוב לודאי שהיא מועסקת אצל מעסיק שאין לו זכות להעסיק עובד זר - אחרת כבר היה רושם אותה במשרד הפנים כעובדת שלו. ייתכן והוא לא מודע לכך, אבל מעסיק זה עושה זאת תוך פגיעה בזכויותינו. העובדה שהיא עדיין רשומה על שמנו במשרד הפנים ובמשרד התמ"ת מונעת מאיתנו להעסיק מטפלת אחרת לבננו. משפחות רבות בארץ נמצאות במצבנו. הן חסרות אונים מול העובד הזר שבחר לעבוד באופן לא חוקי אך תמורת משכורת עתק, כפיצוי על הסיכון. החוק אינו נותן למשפחות כמונו שום פתרון. אנו כבולות, למעשה, בידי העובד-לשעבר עד שיעזוב את המדינה. רק אז 'ישוחרר' האישור שלנו."

הוריו של זהר, אינכם כבולים למהגרת העבודה שטיפלה בבנכם, ואין זהו תפקידכם לאתר אותה ולגרשה מן הארץ. עליכם לדווח שסיימה את עבודתה אצלכם, ולדרוש לקבל היתר להעסיק אדם אחר בטיפול בבנכם. אם לא קיבלתם היתר רק מן הטעם שמהגרת העבודה התפטרה ואינכם יודעים היכן היא כיום, באפשרותם לעתור נגד החלטת הרשויות, שאינה חוקית. כך נוהגים במדינת חוק: כשהרשות נוהגת שלא כדין עותרים נגדה, ולא מנהלים ציד אדם. מצבו של בנכם, קשה ככל שיהיה, כמו גם מצוקתכם, אינם יכולים להצדיק את מעשיכם. מהגרת העבודה שטיפלה בבנכם אינה צמיתה שלכם, והיא רשאית להתפטר ולהחליף מעסיק. זה לא מה שאנחנו אומרים. זהו הדין. כך פסק בג"ץ.

בעקבות הפרסום אצלנו: בחסות משרד הפנים - למה רונית גלעד מנהלת מרדף אחרי המטפלת של בנה? (יותם פלדמן, מוסף הארץ, 14.11.2008)