צפונות ליבה של המסתננת

בתי המשפט מוסיפים לנהוג לא רק באטימות ביחס לשלילה ממושכת של חירות, אלא גם בהיתממות בשעה שהם דנים בעניינם של "מסתננים".

זו הפעם ענייננו בפסק דינה של השופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שלפני כמה ימים דחתה ערעור מינהלי שהגישה פיורי סולטן, מבקשת מקלט אריתראית המוחזקת במעצר מינהלי לפי החוק למניעת הסתננות זה למעלה משנה.

כיוון שאזרחי אריתריאה אינם מגורשים מישראל זה מספר שנים נוכח הסכנה הנשקפת להם במדינתם, מעצרה של סולטן אינו מקדם במאום את הוצאתה מתחום המדינה. הוא משרת, במקרה הטוב, את טיפוח זקפת הריבונות של מדינת ישראל. פיורי סולטן מסרה כבר לפני שנה, בשימוע שנערך לה על ידי משרד הפנים בסמוך לאחר שנעצרה בגבול, כי אם תחזור לאריתריאה היא צפויה למעצר משום שיצאה ללא היתר מן המדינה. עורך דינה טען בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, כי העובדה שמסרה זאת לנציג מוסמך של משרד הפנים מהווה בקשה למקלט בישראל. היות שבהתאם לחוק למניעת הסתננות, כאשר לא מתקבלת החלטה בבקשת מקלט בתוך תשעה חודשים הדבר מהווה עילה לשחרור ממעצר, הגיעה השעה לשחררה, כך לפי טענת עורך דינה.

אלא שהשופטת שרה דברת לא התרשמה מן הטענה, וקבעה כי מועד הגשת בקשת המקלט לצורך מניין תשעת החודשים הוא חודש פברואר 2013, המועד בו סולטן מילאה את טפסי בקשת המקלט, כלומר יותר מחצי שנה לאחר המעצר ולאחר שמסרה כי תיעצר אם תחזור לאריתריאה. השופטת דברת ציינה:

"אין לצפות שהמשיב יקרא את צפונות ליבו של המסתנן שבאמירה כזו או אחרת יש לראות בקשת מקלט. .. אדם המבקש מקלט צריכה לבוא מפיו אמירה מפורשת של בקשת מקלט ואין לצפות מהמשיב, שיבחן כל אמירה אקראית של המסתנן, אם טומנת היא בחובה בקשת מקלט אם לאו."

מדובר בקביעה מיתממת, במקרה הטוב. האם ייתכן שפיורי סולטן נעדרה במקרה מבית הספר היסודי ביום שבו לימדו בכיתה את הוראות האמנה בדבר מעמדם של פליטים? האם ייתכן שבשל כך היא אינה מכירה את האמנה, ואולי אפילו אינה מכירה את המונחים "פליט" ו"בקשת מקלט", ולכן לא אמרה את מילות הקסם "אני מבקשת מקלט"? האם ייתכן גם שבמקרה, בהיותה באריתריאה או בסיני, לא הצליחה להתחבר לאתר האינטרנט של משרד הפנים ולא קראה את נוהל הטיפול במבקשי מקלט, המפורסם בעברית ובאנגלית, ולכן לא ידעה כיצד מבקשים מקלט בישראל?

האמנה בדבר מעמד שם פליטים מגנה על בני אדם שחייהם, חירותם או זכויותיהם הבסיסיות יעמדו בסכנה מטעמים מסוימים אם יגורשו למדינת מוצאם. אכן, לא כל אדם שייעצר במדינת מוצאו הוא פליט, אך כאשר אדם מוסר במפורש לרשויות בישראל שהוא צפוי למעצר, מוטלת עליהן חובה לברר את הנסיבות העומדות ברקע טענתו. הדברים מתחזקים במיוחד נוכח העובדה שמשרד הפנים מודע היטב לכך שמי שיוצאים מאריתריאה ללא היתר נתפשים על ידי השלטון כמתנגדים פוליטיים וצפויים למעצר בתנאים בלתי אנושיים, ולעתים אף לעינויים או להוצאה להורג. לכל הפחות, מוטלת עליהן החובה ליידע את האדם שטוען כי הוא צפוי למעצר, בדבר האפשרות להגיש בקשה למקלט.

אלא שלא כך מתנהלים הדברים בכלא "סהרונים". ב"סהרונים" רק אדם שממלא טופס באנגלית, שפה שרוב העצורים אינם מסוגלים לקרוא או לכתוב, נחשב למי שהגיש בקשה למקלט. ואולם, מעשה שטן, במועד שבו נעצרו רוב ה"מסתננים", כלל לא היו טפסים זמינים להגשת בקשות מקלט באגפי הכליאה. רק בחודש ינואר הועברו טפסים לאגפי הכליאה שב"סהרונים". אמנם שופטים אחרים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע כבר עמדו על כך שבפועל לפני חודש ינואר 2013 היה בלתי אפשרי להגיש בקשה רשמית למקלט במתקן הכליאה באמצעות מילוי טופס. אך השופטת דברת, מסתבר, אינה מסתפקת ב"אמירה אקראית" שמגלמת אפשרות כי האדם מבקש הגנה, ודורשת מילוי טפסים, שלא היו בנמצא באותה עת.

פסק דינה של השופטת דברת רחוק מלהיות פסק דין עקרוני או מכונן. הוא עוד פסק דין קצר וקטן שמדגים את הסתמיות שבה משרד הפנים ובתי המשפט מתייחסים לחירותם של מי שתויגו כ"מסתננים". אישה יושבת בכלא במעצר מינהלי בלב המדבר במשך למעלה משנה? אז מה. ידוע שבין שהיא תוכר כפליטה ובין שלאו ממילא לא יגרשו אותה בשל מדיניות "ההגנה הזמנית" או "אי ההרחקה" שחלה על כלל אזרחי אריתריאה, נוכח הסכנה הצפויה להם במדינתם, ולכן אין כל תכלית למעצרה מלבד מפגן ריבונות ריק מתוכן? אז מה.

באופן לא מפתיע, השופטת דברת לא מסתפקת בשימוש בביטוי "הסתנן" כפועל, אלא גם בכינוי "מסתנן" כשם עצם. תיוג האדם עצמו בתואר זה מאפשר למערכת כולה, לרבות בתי המשפט, לחשוב על אותם אנשים כעל קצת פחות בני אדם, או לפחות בני אדם "לא חוקיים". המונח "מסתנן" מכונן את "אי החוקיות" לא רק של הפעולה שביצע האדם, אלא את "אי החוקיות" של האדם עצמו והופכת את כל ישותו ל"אי חוקית". כדברי ניקולס דה ג'נובה, תצורות דיסקורסיביות כמו "מסתנן" מגלמות בתוכן טקסט וסאב-טקסט, האשמה ורמיזה, תחביר ויזואלי המחזק את הפטישיזציה של דמויות המייצגות "הגירה בלתי חוקית".

לקינוח, השופטת דברת מטילה הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח על סולטן, על שהעזה לחשוב, לאחר שנת מעצר ללא מעורבות בית המשפט, כי כדאי שעניינה יידון על ידי ערכאה שיפוטית.

הנה (חתולה) מסתננת.

מעשה באופניים

לפני מספר חודשים פרסמנו כאן פוסט על הנוהל החדש, המאפשר לעצור לפי החוק למניעת הסתננות מבקשי מקלט שנחשדו בעבירה פלילית המסכנת את שלום הציבור, כאשר אין בידי המדינה די ראיות להעמידם לדין או כאשר אין עניין לציבור בהעמדה לדין. מעצר לפי החוק למניעת הסתננות, אנחנו מזכירים, משמעו מעצר מינהלי, מעצר ללא משפט, לפרק זמן של שלוש שנים לפחות של מי שאין אפשרות לגרש אותם משום שישראל מכירה בכך שגירושם עלול להעמידם בסכנת חיים.

מספר חודשים לאחר מכן הבאנו כאן את סיפורה של סנאיט טספהונה, מבקשת מקלט מאריתריאה שבית המשפט העליון אישר את מעצרה המינהלי הבלתי מוגבל בזמן לאחר שהודתה שרכשה רישיון עבודה מזויף כדי שתוכל להצליח לשרוד (באמצעות עבודת ניקיון עבורה שולם לה פחות משכר מינימום). לא רק סנאיט טספהונה, אלא מאות מבקשי מקלט נוספים, שנחשדו בביצוע עבירות פליליות אך אין די ראיות להעמידם לדין פלילי או שאין עניין לציבור בהעמדתם לדין, נעצרו מכוח החוק ומוחזקים במחנה הכליאה "סהרונים" בתנאים קשים. איש אינו פועל לגרשם, משום ישראל מחילה עליהם מדיניות המכונה "הגנה זמנית" או "מדיניות אי הרחקה".

משרד הפנים התרשם שבית המשפט לא מתרגש ממעצר מינהלי שמחליף את ההליך הפלילי כאשר מדובר ב"מסתננים", והחליט לעשות כעת צעד נוסף. לפני מספר שבועות פורסם שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין (או למעשה, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר) אישר נוהל חדש. כעת על מנת לעצור מבקשי מקלט במעצר מינהלי, אפילו לא נדרש חשד לעבירה פלילית המסכנת את שלום הציבור. די בחשד לביצוע עבירה כלשהי. הנוהל מדגיש במיוחד חשד לעבירות של גניבת טלפונים סלולריים וגניבת אופניים.

אלא שהשבוע הסתבר שמשרד הפנים לוקח את הנוהל עוד צעד. ביום חמישי האחרון הסתובבו שוטרים בדרום תל אביב ועצרו מבקשי מקלט שברשותם אופניים אך אין בידיהם קבלה המוכיחה שרכשו אותם. הגיוני, לא? אם אתה שחור חזקה עליך שהרכוש שברשותך גנוב, אלא אם הוכחת אחרת. אגב, אין לנו מושג היכן הקבלות, שניתנו לנו כאשר רכשנו את הסמארטפונים שלנו ואת אופנינו. כנראה בפח. תודה לאל שאנחנו לבנים ואף שוטר לא יעלה על דעתו לבקש מאיתנו קבלה ולעצור אותנו לאחר שנודיע לו שאין לנו כזו.

התנהלות משרד הפנים בחסות החוק למניעת הסתננות היא מופקרת. בכל פעם נבחרים אמצעים חדשים, מופרעים מקודמיהם, ובכל פעם, נוכח אדישות בתי המשפט ביחס לצעדים אלה, מאומץ צעד קיצוני מקודמו. היועץ המשפטי לממשלה ומחלקת הייעוץ במשרד המשפטים, במקום לרסן את ההתנהלות הפרועה של משרד הפנים, משמשים להקת מעודדות אקטיבית, שאף עוזרת בגיבוש נהלים והכשרת שרצים.

סיפרנו כאן כיצד הנוהל בנוסחו הקודם מסיר מעל מבקשי המקלט את ההגנה שהמשפט מעניק ומפקיר אותם לאלימות הריבון, מוציא אותם מן הכלל, הופך את ההוצאה מן הכלל לכלל, מפשיט מבקשי מקלט מכל הקשר חברתי ופוליטי ומציב אותם בשטח ההפקר של המרחב הפוליטי והמשפטי. את הנוהל החדש, המאפשר לעצור לנצח את כל מי שאין בידו קבלה המאשרת כי הרכוש המצוי בידיו אכן שלו, ניתן להבין על רקע זה כעוד דרך לבדל את מבקשי המקלט ולהציב אותם מחוץ לכל הקשר חברתי ותרבותי. אם מבקשי מקלט המחזיקים טלפונים ניידים או אופניים ללא קבלה צפויים למעצר מינהלי, משמעות הדבר היא כי הם פשוט אינם יכולים להחזיק ברכוש מסוגים מסוימים, שכולנו רשאים להחזיק בו.

הבלוג פותח בפני קוראיו את פינת הרולטה - נחשו מה יהיה הצעד הבא. ההימור שלנו - מבקשי מקלט שלא יוכלו להציג קבלות המוכיחות כי רכשו את הבגדים שלגופם ייעצרו. כך נבטיח כי כל מבקשי המקלט יסתובבו בעירום. או שאולי, בעצם, כך נבטיח כי כל מבקשי המקלט שיסתובבו לבושים ייעצרו בגין עבירת גניבה, וכל מבקשי המקלט שיסתובבו בעירום ייעצרו בגין התערטלות במקום ציבורי.

הנה גרניטה.

לכבוד שרת הפנים הבאה

שרה נכבדה שלום רב,

בתום המשא ומתן הקואליציוני, נטול נתן אשל ושאר מרעין בישין, תושבעי לתפקיד שרת הפנים. כמי שכבר ראו כיצד כמה וכמה שרי פנים במדינת ישראל אכלו מרורים, הרשי לנו לתת לך שלוש עצות, שתבטחנה כי הקדנציה שלך תעבור בנעימים:

1. אל תניחי למשפטנים לעצב עבורך מדיניות. כמי שלוקים בעצמם בפגם קשה זה - ידע וחשיבה משפטיים - הרשי לנו להבטיחך שהמשפטנים שסביבך לעולם ינסו לקחת מידיך את מושכות עיצוב המדיניות ולהכתיב לך התנהלות כזו או אחרת במסווה של ייעוץ משפטי (לעתים אף במסווה של ייעוץ משפטי מחייב). הדוגמה הקיצונית ביותר לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בעניינו של שר הפנים, אברהם פורז. כפי שסיפרנו כאן פעם, בשעה שאברהם פורז ביקש לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בחוק כדי להסדיר את מעמדם של ילדי מהגרי עבודה השוהים בישראל שנים ארוכות, התערב היועץ המשפטי רובינשטיין וקבע, ללא בסיס משפטי, כי לא ראוי ששר הפנים יקבל החלטה בעניין זה.

התערבותו הבוטה של רובינשטיין בעניין זה מזכירה במובנים רבים את נוהגו כיועץ משפטי לממשלה לפרסם חוות דעת ציבוריות ובלתי משפטיות ביחס לאנשי ציבור שהוחלט שלא להעמידם לדין פלילי או את התנהלותו לאחרונה כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית ביחס לפסילת שלטי חוצות ואת החלטתו לפסול תשדירי בחירות של בל"ד ועוצמה לישראל, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, משום שלא היו לטעמו. אמנם, ספק אם היועץ המשפטי הנוכחי יתערב באופן זה, אולם שרי הפנים האחרונים נאלצו להתמודד עם בכירים במשרד המשפטים ובפרקליטות המדינה.

ההישענות על משפטנים בבואך לעצב מדיניות היא מסרסת. מה שמתחיל בהתייעצות בעניין מדיניות הופך בנקל להכתבת מדיניות באיצטלה של חובה משפטית. לכן, אם ברצונך להיות בעלת השפעה כלשהי במשרדך שלך, הבהירי ליועץ המשפטי לממשלה, למשנים לו, לפרקליטות המדינה וללשכה המשפטית של רשות האוכלוסין וההגירה, שאין בכוונתך לשתף אותם בהתייעצויות בענייני מדיניות ובשלב עיצוב המדיניות. הקפידי ליידע את המשפטנים רק לאחר גמר תהליך עיצוב המדיניות, ובקשי שיגבילו את חוות דעתם לשאלה - חוקי / לא חוקי. שלא יסבירו לך מדוע כדאי כך ולא אחרת, מדוע זה ראוי או לא ראוי. שיאמרו - חוקי או לא חוקי, ואם לא חוקי - מדוע לא חוקי וכיצד מוציאים לפועל את המדיניות באופן חוקי.

2. זנחי את הרטוריקה הגזענית של קודמך בתפקיד. ארבע השנים האחרונות לוו במלל מסוכן של העומד בראש המשרד שאת מקבלת לרשותך. מה לא יוחס ל"זרים" בישראל? מחלות, אלימות, פשיעה, הרס החלום הציוני. קודמך בתפקיד סבר שרטוריקת ביבים תמשוך קהל בוחרים. הוא טעה. מפלגתו לא התחזקה בבחירות האחרונות, וייתכן שאף תמצא עצמה מחוץ לקואליציה. גם רשימתו של מיכאל בן-ארי, שהיטיב להזין את השנאה והגזענות כלפי "זרים" בישראל, לא הרוויחה דבר מהביטויים האומללים שנשמעו מפיו. למעשה, בן-ארי, שסבר כי ימצא קהל מצביעים חדש בשכונות דרום תל אביב, גילה לתדהמתו, שבשכונות אלה מעטים נתנו לו את קולם. הגזענות הבוטה אינה רווחית מבחינה אלקטורלית (וגם לו הייתה רווחית, לא ניתן היה להצדיקה), אך היא ממצבת את ישראל כמדינה גזענית, ששריה מעזים לומר דברים שהיו מוקעים מן השיח הציבורי והפוליטי בכל מקום אחר בעולם.

3. בדקי באופן מדגמי החלטות פרטניות של רשות האוכלוסין וההגירה. אלוהים נמצא בפרטים. גם אם תתגברי על המשפטנים ותצליחי לקדם את המדיניות בה את חפצה, את ההחלטות הפרטניות יקבלו פקידים, שעברו אינדוקטרינציה בת שנים ארוכות, לפיה ה"זר" הוא האויב ויש לעשות כל דבר כדי למנוע בעדו מלקבל מעמד בישראל. לא תוכלי להבין כיצד מיישם משרד הפנים את מדיניותך אם לא תקפידי לבחון רנדומלית ובאופן שוטף את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה. כשתבחני אותן תגלי שאבוי לו לישראלי שמעז להינשא לבן זוג זר. בני הזוג צפויים לעבור דרך חתחתים עד להקניית מעמד של קבע למשפחה בישראל (אם בכלל). תגלי שבמשך שלוש שנים משרד הפנים מצא שאדם אחד בלבד הוא פליט, וזאת נוכח יצירת מערכת מתעללת שאינה מיישמת כראוי את אמנת הפליטים ומביאה לגירושם של אנשים רבים למקום בו נשקפת להם סכנת חיים. תגלי שמשרדך כולא באופן שרירותי ובתנאים שאינם ראויים לבני אנוש אלפי מבקשי מקלט. תגלי שמשרד הפנים שולל את מעמדם של מהגרי עבודה שהוזמנו לישראל כדי לבצע את העבודות הקשות ביותר בשכר מינימום (ואף פחות מכך) רק משום שהרהיבו עוז בנפשם להתאהב ולהיכנס למערכת יחסים. תגלי שבני זוג מאותו המין המבקשים להסדיר את מעמדם בישראל זוכים ליחס של אזרחים סוג ב' משום שאינם יכולים להינשא. תגלי שמשרדך קורע בני משפחה אלו מעל אלו, הורים, בני זוג ולילדים, אך בשל היותם פלסטינים. תגלי שחרף פסילת הסדר הכבילה של עובדים זרים למעסיקיהם על ידי בית המשפט העליון, בפועל משרד הפנים מקפיד ליצור זיקה כובלת של עובדים למעסיקיהם באופן הפוגע בזכויותיהם הבסיסיות כבני אדם וכעובדים. אם תבחני רנדומלית את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה תגלי שללא בקרה של הדרג הפוליטי על ההחלטות שמקבל הדרג הפקידותי, אי אפשר לשנות דבר.

בהצלחה.

דין לעצמם

כל עורכי הדין המייצגים מבקשי מקלט או מהגרי עבודה המוחזקים במעצר מכירים את התופעה הזו: בית הדין לביקורת משמורת או בית המשפט המחוזי מחליטים על שחרורו של אדם, חרף התנגדותו של משרד הפנים. השחרור מעוכב לכמה ימים על מנת לאפשר למשרד הפנים לערער. השעה שנקבעה כשעה בה יפקע עיכוב הביצוע חולפת לה, משרד הפנים טרם הגיש ערעור, ועורך הדין עומד על כך שהעצורה או העצור ישוחררו.

אז נזכר משרד הפנים שהוא בעצם עמל על הגשת ערעור. העובדה שהמועד בו הוא אמור היה לשחרר את העצור חלף אינה מרגשת את משרד הפנים. העובדה שהוא מחזיק כעת אדם במעצר בלתי חוקי גם אינה מרגשת אותו. משרד הפנים, שמטיף שיש לנהוג ביד קשה בפורעי חוק שנכנסו לישראל ללא היתר או שוהים בה ללא היתר, הוא עצמו פורע חוק רצדיביסט, הכולא כליאת שווא אנשים שבית הדין לביקורת משמורת או בית המשפט המחוזי הורו על שחרורם עד שעה מסוימת. רק לאחר כמה שעות של מעצר בלתי חוקי, ולפעמים גם יום או יותר, הוא מגיש את ערעורו לבית המשפט המחוזי או העליון, ומבקש לעכב את השחרור.

לאחרונה דומה שבית המשפט העליון קץ בתופעה זו. מהחלטה שניתנה לפני מספר ימים על ידי השופטת דפנה ברק-ארז עולה, כי משרד הפנים נמנע משחרור אדם שבית המשפט המחוזי הורה לשחררו באותו היום עד השעה 14:00, והגיש בקשה לעכב את ביצוע השחרור רק לאחר השעה היעודה, תוך שהוא, ככל הנראה, מחזיק במעצר בלתי חוקי את אותו אדם וממתין שבית המשפט העליון יעלים במחי יד את המעצר הבלתי חוקי באמצעות הוצאת צו עיכוב ביצוע בדיעבד. השופטת ברק-ארז מסרבת לעשות כן, ומזכירה למשרד הפנים את המובן מאליו: "בקשה מסוג זה צריכה להיות מוגשת מבעוד מועד, בתאריך שקודם לתאריך בו פגה ההחלטה לעיכוב ביצוע. מכל מקום, ולכל הפחות, היא היתה צריכה להיות מוגשת קודם לשעה שבה פג עיכוב הביצוע."

בדומה, השופט אליקים רובינשטיין הורה לפני מספר חודשים לשחרר אדם, שלטעמו לא היה כל טעם אחר לשחררו, למעט החזקתו במעצר בלתי חוקי בין מועד פקיעת עיכוב הביצוע של בית המשפט המחוזי למועד הגשת ערעור לבית המשפט העליון: "מנגד, אין דעתנו נוחה – לשון המעטה – מכך שהמשיב לא שוחרר אתמול ב-14:00, בתום 24 שעות שקצב בית המשפט קמא, שעה שלא היתה בידי הרשויות אסמכתא להחזיק בו. כל רשות מצווה לקיים צוים שיפוטיים, ואין הדבר אופציונלי. בעניין זה ראוי כי הפרקליטות ומשרד הפנים יערכו בירור להפקת לקחים ולהנחיה."

הפרקליטות ומשרד הפנים טרם הפיקו לקחים ומוסיפים לעשות דין לעצמם ביחס לשחרור ממעצר לאחר תום עיכוב הביצוע.

עם כל ההבנה

בחודש ינואר סיפרנו, ששופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, התיר לגרש מישראל ילד ישראלי עם אימו הפולניה. אתמול בחמש לפנות בוקר נעצרו האם ובנה לצורך גירושם. גם הפעם השופט דנציגר סרב להתערב.

הילד נולד בישראל בשנת 2005 לאזרחית פולין ולאזרח ישראלי. אין לו קשר עם אביו. הוא קיבל אזרחות ישראלית וגדל בישראל מאז לידתו. בחודש אוגוסט 2010 הגישה האם בקשה להקנות לה מעמד מכוח החלטת הממשלה הקובעת, שילדים שגדלו בישראל ללא מעמד – ועימם הוריהם חסרי המעמד – ירכשו רישיונות ישיבה בישראל, וזאת בשל החשש לעקירתם ולהגלייתם של הילדים על כורחם. בקשתה של האם נדחתה על הסף מן הטעם שלילד דווקא יש מעמד – הוא אזרח – וההליך מיועד למי שאין להם.

בית המשפט המחוזי דחה עתירה שהוגשה נגד ההחלטה, ושופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, מיאן לתת צו שיאסור על גירושם של האם ושל בנה כל עוד מתברר ערעורם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. סיכויי הערעור נמוכים, חיווה השופט דנציגר דעתו, משום שילד אזרח (להבדיל מילד שב"ח) אינו מקנה מעמד להוריו. החלטת הממשלה המקנה מעמד לילדים ולהוריהם, קבע השופט דנציגר, חלה על שוהים בלתי חוקיים, ולא על ילד אזרח ועל אימו השוהה שלא כחוק.

כאמור, אתמול לפנות בוקר הילד הישראלי ואימו נעצרו בביתם, ונלקחו לנתב"ג. השופט דנציגר לא ראה לשנות מן ההחלטה שנתן בחודש ינואר, "עם כל ההבנה לנסיבותיהם האישיות של המבקשים".

הומו סאקר והזילות הבלתי נסבלת של החירות

מהגרים על כל סוגיהם הפכו להיות, בטרמינולוגיה של ג'ורג'יו אגמבן, ההומו סאקר הטיפוסי של התקופה הנוכחית - הם נמצאים באזור אי ההיבחנות שבין תחום חלותו של הסדר המשפטי לתחום בו סדר זה אינו חל. הם נמצאים בתחום הפרדוקסאלי, שבו הם נכללים בסדר המשפטי באמצעות הדרה שלהם מתוכו ובאמצעות הפקרה שלהם על ידי הסדר המשפטי. הפרקטיקות החלות עליהם הן פרקטיקות שמעוגנות בסדר המשפטי הישראלי באמצעות כללים משפטיים ספציפיים, ובו בזמן הן פרקטיקות שמתנערות מן העקרונות הבסיסיים ביותר של הסדר המשפטי.

מיצוב המהגרים כהומו סאקר הטיפוסי של הסדר המשפטי הישראלי בא לידי ביטוי בפרקטיקה של כל אחת משלוש הרשויות בישראל. הרשות המחוקקת, אם למנות רק דוגמה אחת, חוקקה לאחרונה את החוק למניעת הסתננות הדרקוני, המאפשר מעצר מינהלי של מבקשי מקלט לפרק זמן מינימאלי של שלוש שנים. דוגמאות לגבי הרשות המבצעת נתנו כאן כבר אין-ספור פעמים. והרשות השופטת אף היא, ברובה, מבטיחה את השתרשות מעמדם של מהגרים באזור זה של אי היבחנות בין תחולה והדרה מתוך הסדר המשפטי. באמצעות נוסחאות כמו "מאזן הנוחות" ו"סיכויי הערעור", שלכאורה ממקמות מהגרים בתוך הסדר המשפטי המוכר לנו, הרשות השופטת מדירה מהגרים מתוך עקרונות היסוד של אותו סדר - קדושת החיים, הזכות לחירות וחזקת החפות.

כבר תיארנו כאן לא מזמן את האופן, שבו בית המשפט העליון מסרב באופן עקבי לתת צווי ביניים, שיאפשרו המתנה של מבקשי מקלט בישראל עד להכרעה הסופית בטענותיהם בדבר קיומה או אי קיומה של סכנה לחייהם או לשלמות גופם במדינות מוצאם. יחס דומה ניתן למצוא ביחסם של בתי המשפט, בכל הערכאות, לזכות לחירות. המסגרות המשפטיות הפורמאליות שבהן מתנהלים הליכים משפטיים, שעניינם מעצר מהגרים, משמשות לבתי המשפט פלטפורמה לשיבוש קשה של עקרונות המעצר. מעצרם של מהגרים נעשה מכוח החוק למניעת הסתננות ומכוח חוק הכניסה לישראל, והוא אינו מעצר פלילי אלא מינהלי. בהתאם לכך הליכי המעצר מתנהלים כהליכים אזרחיים, וחלים עליהם העקרונות הכלליים של הליכים משפטיים אזרחיים, תוך הפקרה כמעט מוחלטת של העקרונות שאנו רגילים לראות בהליכים פליליים, שבהם עומדת על הפרק הזכות לחירות.

ניתן לראות זאת בהחלה של עקרונות המשפט האזרחי, כמו קבלת החלטות ביניים בנוגע למעצר לפי כללים של "מאזן הנוחות" ו"סיכויי הערעור", תוך הפקרת העקרונות שנקבעו בפסיקה ביחס למעצר. עקרונות לפיהם החירות היא הכלל והמעצר הוא החריג; לפיהם אדם שלא הורשע בעבירה פלילית מוחזק כחף מפשע; ולפיהם מעצר הוא אמצעי שניתן לעשות בו שימוש רק אם אין בנמצא אמצעים אחרים.

בשבוע שעבר ניתנו בבית המשפט העליון שתי החלטות המדגימות זאת. ההחלטה הראשונה ניתנה על ידי השופט עוזי פוגלמן, ועסקה בשלושה מבקשי מקלט מאריתריאה השוהים מספר שנים בישראל ברישיון ישיבה, ושנפתחה נגדם חקירה פלילית בחשד לזיוף רישיונות ישיבה. המשטרה החליטה שלא להעמיד את השלושה לדין בשל האפשרות שבידה לעצור אותם במעצר מינהלי, מכוח אותו נוהל שעליו כתבנו כאן. ובאמת, מדוע שהמדינה תטרח להגיש כתב אישום, למנות סניגור, להביא ראיות, לחקור עדים בבית המשפט ולהוכיח את אשמתם של השלושה מעל לספק סביר, כשניתן להשליכם לכלא למעצר מינהלי לתקופה מינימאלית של שלוש שנים באמצעות צו שמוציא פקיד משרד הפנים ללא קיום הליך משפטי?

השלושה הגישו עתירות לבית המשפט המחוזי, בהן טענו, בין השאר, כי מעצרם אינו כדין משום שהוא נעשה מכוח חקיקת הגירה, כשלמעשה לא ניתן לגרשם בשל ההגנה הקבוצתית החלה על אזרחי אריתריאה; כי מעצר מינהלי לצרכים פליליים אינו חוקי; וכי ההסדר מכוחו הם עצורים - החוק למניעת הסתננות - אינו חוקתי ובטל. מתוך הנחה, כי ההליכים המשפטיים יימשכו זמן מה, הם ביקשו לשחררם בערבות עד להכרעה בעתירותיהם. אולם בית המשפט המחוזי החיל את הכללים האזרחיים בנוגע לבקשות לצווי ביניים, וקבע כי סיכויי הערעור נמוכים וכי מאזן הנוחות מצדיק את המשך החזקתם במעצר מינהלי בעוד ההליכים בעתירה המינהלית נגד מעצרם מתנהלים.

בקשת רשות הערעור שנדונה בבית המשפט העליון נדחתה על ידי השופט פוגלמן, שהחיל את העקרון הנהוג בהליכים אזרחיים, לפיו ככלל לא יינתן סעד ביניים שהוא בבחינת "צו עשה", והרי שחרור אדם ממעצר עד לסיום ההליכים המשפטיים בעניינו הוא "צו עשה" כזה. שאלת המשמורת, כך השופט פוגלמן, צריכה להתברר במסגרת ההליך העיקרי, ולכן אין כל פסול בכך שבית המשפט המחוזי החליט שבעוד ההליך העיקרי מתנהל (ואין דרך לדעת כמה זמן הוא יתנהל), הם יוסיפו להיות מוחזקים במעצר מינהלי, ולא מצא מקום לשחררם בערבות עד להכרעה בהליך העיקרי.

מהחלטתו של השופט פוגלמן לא ניתן ללמוד זאת, אך מי שקרא את בקשות רשות הערעור יודע, שבין השאר נטען שההליך כולו אינו יכול לעמוד משום שהחוק למניעת הסתננות, שמכוחו עצורים השלושה, אינו חוקתי ובטל. הטענה הזו רלוונטית, כמובן, לא רק לשאלת מעצרם המינהלי של העצורים לפרק זמן מינימאלי של שלוש שנים בשל חשדות פליליים, אלא גם לשאלת מעצרם עד להכרעה בעתירה המתנהלת בבית המשפט המחוזי. אם החוק למניעת הסתננות אינו חוקתי ובטל, אין הסדר חוקי המאפשר להוסיף ולהחזיקם מכוחו עד להכרעה בעתירה. שאלת חוקתיות החוק היא שאלה שהועלתה על ידי העצורים, שההכרעה בה דרושה לצורך הדיון בשאלה האם החזקתם עד להכרעה בעתירה היא כדין ושבית המשפט העליון בחר להתעלם ממנה.

ייתכן (וזאת לא נדע, משום שהשופט פוגלמן אינו מגלה לנו מדוע לא התייחס לשאלה החוקתית), שבנסיבות מסוימות נכון לעכב את ההכרעה בשאלת תוקפו של חוק לדיון, שאינו מתקיים במסגרת של בקשה לצו ביניים. אבל גם עקרון זה נכון בשעה שמדובר בחקיקה אזרחית פרופר. בשעה שמדובר בחקיקה שמכוחה עצורים אנשים, כאן ועכשיו, והם טוענים נגד מעצרם, גם אם בהליך ביניים, מכוח טענות חוקתיות כאלה, אין שום מקום להימנע מהכרעה בשאלות החוקתיות. אין שום מניעה שבית המשפט יכריע בטענות חוקתיות במסגרת הליכי ביניים, אם ההכרעה בהן נדרשת כדי להכריע בשאלת חוקיות המעצר. בית המשפט הפדראלי העליון בארה"ב לא התבייש לקיים דיון עקרוני בשאלת חוקתיות חקיקת ההגירה החדשה של אריזונה, ולפסול חלקים מן החוק, במסגרת בקשה לערער על החלטת ביניים בעניין הקפאת יישום החוק עד להכרעה סופית בהליכים. בשעה שמדובר במעצר, קשה עוד יותר לקבל את הגישה שאימץ בית המשפט העליון בישראל.

החלטה נוספת ניתנה השבוע על ידי שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. ההחלטה עוסקת באזרח הפיליפינים, שבת זוגו ושלושת ילדיו קיבלו מעמד בישראל (אחד מהם תושבות קבע והשאר תושבות ארעית), ושנשאר בארץ ללא היתר במשך שנים. בקשה שהגיש להסדרת מעמדו נדחתה, הוא נעצר לפני למעלה מחצי שנה, ועתירתו לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחתה.

לזכותה של השופטת ברק-ארז ייאמר, שהיא אינה הולכת בדרך שחבריה התוו לאחרונה, ולשם שינוי מקבלת את הבקשה, ומורה לא לגרש את האב עד להכרעה בערעור. הטעם לכך - מאזן הנוחות שנוטה לזכות לחיי משפחה ולטובתם של הילדים. יחד עם זאת, הוא נשאר בכלא, "עובדה המאיינת בנסיבות העניין את החשש מפני הימלטות מרשויות ההגירה, וכן את התחושה הלא נוחה הנלווית לכך שהחוטא יוצא נשכר".

דיון בערעור, כידוע, יכול להיות בעוד חודשים ארוכים. האיש עצור מאז מאי. באיזה אופן הזכות לחיי משפחה וטובתם של הילדים יוצאת נשכרת מכך שהאב נותר עצור? וממתי מעצר נועד לרפא את "התחושה הלא נוחה הנלווית לכך שהחוטא יוצא נשכר"?

מכתב ממחנה הכליאה

מכתבם של פליטים אריתריאים, המוחזקים במעצר מינהלי במחנה הכליאה סהרונים. המכתב תורגם מאנגלית לעברית על ידי עפרי אילני ופורסם לראשונה באתר ארגון רופאים לזכויות אדם.

31/10/2012

לכל מאן דבעי,

הנידון: השיפוט נגד פליטים אריתראים בישראל

כידוע, לפני כמה שנים נאלצנו לעזוב את ארצנו כתוצאה ממשבר פוליטי וכלכלי מחמיר. הגענו לישראל אחרי שנמלטנו מדיכוי בלתי נסבל ופגיעה בזכויות האדם בארצנו. על כל פנים, לאחרונה נודעה לנו הכוונה המדאיגה של ממשלת ישראל ליישם מדיניות הכופה על מבקשי מקלט להישאר במחנות כליאה למשך שלוש שנים – או להיות מוחזרים בכפייה לארצות מוצאם. בנוסף אנחנו מדוכאים מבחינה נפשית כתוצאה מהשהות הממושכת בבתי כלא. הסיבות למצב נפשי זה הן כדלהלן:

1. רובנו שרתנו בצבא במשך שנים ללא תשלום. רבים מאיתנו סבלנו סבל שלא ניתן לבטאו במלים במרכזי כליאה. חלקנו נפצענו במלחמה. לכן איננו יכולים לשאת יותר סבל מסוג זה.

2. חלקנו קטינים שנמלטו מגיוס כפוי לצבא שבוצע בבתי הספר ובעקבות כך הפכנו לעקורים.

3. חלקנו מצויים מעבר לגיל הגיוס – עובדי מדינה שסירבו להיות מגויסים מפאת גיל מתקדם, ולפיכך נכלאו או פוטרו מעבודתם. אולצנו לעזוב את ארצנו בחיפוש אחר מקום מקלט בו נוכל לדאוג למשפחתנו.

4. יש בינינו נשים, חלקן אמהות עם ילדים. אחרות עזבו את ילדיהן באריתריאה, ומעבירות את שנות הפריון שלהן במחנות כליאה.

הגענו לישראל אחרי שחצינו את גבולותיהן של שלוש מדינות והתגברנו על קשיים עצומים. ההחלטה המתוכננת לכפות עלינו שלוש שנות שהות כפויה במחנות כליאה, או לחזור בכפייה לאריתריאה, נחתה עלינו כבשורה נוראה. סבלנו בעבר צורות נוראות של סבל, כולל עינויים זוועתיים שבוצעו על ידי מבריחים וסוחרי אדם, שדרשו כופר בסך עשרות אלפי דולרים. חלקנו נטשנו את ילדינו באריתריאה, וכעת נדרשים לחיות במחנות כליאה מנותקים חסומים בשערים וחומות. אנו פליטים, כמו פליטים בארצות אחרות ופליטים שהגיעו לישראל בעבר. לא עשינו כל פשע שיצדיק התייחסות והפרדה מסוג זה. מה עשינו שמצדיק את כליאתנו במתחמים סגורים?

המצב הוא בלתי נסבל, וגורם לנו סבל נפשי חמור. אנו מתחננים לגופים ממשלתיים בישראל למצוא פיתרון למצוקתנו. אם ממשלת ישראל אינה יכול למצוא פיתרון לבעיה, אנו עותרים בבקשה להיות מופנים לגופים הרלוונטיים של האו"ם, או ארגוני זכויות אדם כמו אמנסטי אינטרנשיונל, Human Rights Watch ואחרים.

על החתום:

פליטים אריתראים במחנות הכליאה לפליטים בישראל.

31/10/2012

(To whom it may concern):

Subject: The judgement against Eritrean refugees in Israel

As we all know, it has been years since we were compelled to leave our country as a result of a deteriorating economic and political crisis. We came to Israel escaping intolerable levels of repression and human rights violations in our country. However, we are now concerned to learn that the Government of Israel is in preparation to implement a policy which forces asylum seekers to remain in prison camps for three years or to forcibly return them to their country of origin. We are also psychologically depressed by the prolonged stay in prisons. The reasons for our depression are as follows:

1. Most of us were serving in the army for many years without a pay. Many have went through untold suffering in prison centres and have also sustained some injuries during the war and cannot tolerate hardships any longer.

2. Some of us are underage children who fled compulsory military conscription at schools and are displaced accordingly.

3. Some of us are over the military conscription age and were civil servants who refused to be conscripted on account of our age and were accordingly imprisoned or dismissed from jobs. We were forced to leave our country in search of safe have where we would be to take care of our families.

4. We also have women some of whom are mothers. Others have left their children in Eritrea and many of them are wasting their reproductive and marriageable age in the prison camps.

We came to Israel after crossing the borders of three countries and overcoming incredible levels of hardship. The imminent decision of a three-year forced stay in prison camps or forcible return to Eritrea comes as distressful news to us. We have endured in the past tremendous levels of hardship, which includes dreadful torture and ransom of tens of US dollars by smugglers and human traffickers. Some of us have left their children in Eritrea and are being forced here to live in detached prison camps cordoned by walls and gates. We are all refugees like all other refugees in other countries and those who have entered Israel previously. We haven’t done anything to be condemned for such kind of treatment and segregation. What did we do to be detained in cordoned sections? The situation is unbearable and is causing upon us a great deal of psychological depression. We beg concerned government organs in Israel to find a solution to our predicament. If the Government of Israel cannot find a solution to our problem, we kindly appeal for our request to be communicated to the relevant organs of the United Nations, and human rights organisations such as Amnesty International, Human Rights Watch and others.

Eritrean refugees in Israeli refugee prison camps

דברים שאפשר לעשות רק כשאיש לא רואה

מאת: ענת בן-דור, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

יש דברים שאפשר לעשות כשלא רואים. למשל, לעצור תינוקת בת שנה ושלושה חודשים לתקופה של שלוש שנים. פגשנו את אמבט* הקטנה אתמול בכלא סהרונים. תינוקת פעלתנית בבגד אדום בזרועות אימה. ישבנו בחום מעיק של למעלה משלושים מעלות במשך שעה ארוכה ובזמן שראיינו את אימה, ניסתה אבמט הקטנה לשעשע את עצמה מסביבנו. מהדסת בהנאה של מי שגילתה את ההליכה לא מזמן, נשכבת על הבטן כדי להציץ מתחת לקראוון, סורקת את הרצפה, אולי יימצא שם איזה שעשוע בשבילה.

הן נמצאות בכלא הזה, המוקף גדרות, מגדלי שמירה ותיל כבר יותר משלושה חודשים. כלואות באוהל עם עוד שש נשים ושישה ילדים. ספק אם אימה של אמבט, בת 23 בסך הכל, יודעת שכאן הן צפויות להעביר את שלוש השנים הבאות של חייהן.

אמבט ואימה זביב* כלואות בגין "הסתננות לישראל". בחודש ינואר השנה תוקן החוק כדי לאפשר מעצר מנהלי של "מסתננים" למשך תקופה של שלוש שנים. הכל לצורך הרתעה של "מסתננים" עתידיים מלהגיע לישראל. אלא שזביב, אימה של אמבט, מעולם לא רצתה ולא התכוונה להגיע לישראל. זביב נולדה בכפר קטן באריתריאה. שם הכירה את בעלה ושם נישאה. בעלה של זביב גוייס לצבא וזביב נותרה בכפר, מתפרנסת בקושי רב ממכירת מזון. את בעלה ראתה רק פעם בחצי שנה. בעת שהיתה בחודש השישי להריונה עזב בעלה את משמרתו וערק לסודן, שם הוא נמצא גם היום. לאחר הולדת בתה, עזבה זביב את אריתריאה עם בתה הקטנה במטרה להתאחד עם בעלה בסודן. בסמוך לאחר חציית הגבול נחטפו השתיים באיומי נשק על-ידי מבריחים, ושם החל מסע ארוך ומייסר.

זביב ואמבט הועברו מיד ליד במסע הארוך לסיני. לעיתים נסעו בשכיבה בארגזי מטען של מכוניות, לפעמים בבטן סירות, אנשים מבוגרים שהיו עימן התקשו לעמוד בתנאים הקשים והתעלפו, לא ברור כיצד שרדה אמבט הקטנה. לבסוף הובאו למחנה מבריחים בסיני שם נאזקה זביב ברגלה ושם החלו החוטפים לדרוש כופר בסך 25,000$ מאת משפחתן עבור שחרורן. כאן הפכה התינוקת מגן לאימה. בעוד נשים אחרות נאנסו ועברו התעללות מינית, ספגה זביב "רק" מכות והלקאות. החוטפים נהגו לטלטל את אמבט הקטנה לנגד עיני אימה מבעד לחלון ולאיים להשליכה, או לסטור לה כשבכתה. אימה מספרת שאמבט למדה מן החוטפים: היא מלטפת את פני אימה בעדינות ואז לפתע סוטרת לה בכח, בדיוק כפי שנהג בה המבריח.

הן שהו שם כחמישה חודשים ארוכים, סביבן מתו חלק מן העצורים מן ההתעללות והתנאים הקשים, אך לבסוף, לאחר שמשפחתה מכרה את כל רכושה, שוחררו השתיים. עם חציית הגבול לישראל הובהלה אמבט הקטנה לסורוקה שכן סבלה מתשישות ומתת-תזונה. כעת היא עם אימה בכלא סהרונים והעתיד שנפרש לפניה מבהיל: זו תינוקת שלא תדע טעמו של חופש, של טיול בפארק או בחוף הים. בשנים הקרובות היא תשב פה עם אימה מאחורי סורגים, קורבן למדיניות כללית שנוקטת מדינת ישראל, בלי שיש לה או לאימה כל קשר לדבר. ספק אם תכיר את אביה שבסודן או אם תוכל להתאחד עימו בעתיד. יהיה מעניין לראות איזו התנהגות תאמץ לעצמה בעקבות הכלא הישראלי.

כשנפרדנו היא הפריחה אלינו נשיקות, למזלה היא צעירה מכדי להבין את שצפוי לה.

(* השמות בדויים)

חיים חשופים - שתישאר עציר לנצח

מאתמול זה רשמי - מבקשי מקלט שנחשדו בביצוע עבירה אך לא הוגש נגדם כתב אישום משום שאין די ראיות להעמידם לדין, יושמו במעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן.

כן, חברים, הטירוף נמשך. לפני שעה קלה, כשסיפרנו למכר קנדי על הנוהל החדש של משרד הפנים הוא אמר: "אם הייתי ישראלי, זה היה ממש מפחיד אותי". והוא צודק. האמוק שאחז בשר הפנים זלג לכל פינה אפשרית. מן הנוהל עולה שהוא אושר על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אין די ראיות להעמדה לדין פלילי של חשוד בעבירה קלה? אין בעיה, נכניס אותו למעצר מינהלי במחנה הכליאה שליד הגבול לפי החלטה של פקיד משרד הפנים, נוהל כתוב וחותמת עגולה על טופס צו הגירוש והמעצר.


נוהל מטורף



את הנוהל החדש יש להבין על רקע הליכי החקיקה של התיקון לחוק למניעת הסתננות, שעבר בכנסת בחודש ינואר האחרון. הצעת החוק ביקשה תחילה לאמץ אל תוך החוק החדש סעיף שערורייתי, שהופיע בחוק הישן משנת 1954, ולפיו "מסתנן" שעבר עבירת רכוש, עונשו יהיה מאסר עולם. במהלך ההצבעה על החוק למניעת הסתננות באישון לילה, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין נאבק על סיוגו של סעיף זה יחד עם סעיפים אחרים בהצעת החוק. משוגעים לדבר כמונו שצפו עד שעת לילה מאוחרת בפארסה שהתנהלה בכנסת בתחילת השנה יכלו לראות את ריבלין מתחנן מעל הפודיום וקורא לחברי הכנסת בניסיון לשכנעם לזנוח את עיגונו של הסעיף המופרע הזה בחוק החדש ("הרי רובכם תגיעו לז'נבה באחד הימים", זעק ריבלין), ואת ראש הממשלה מקיים התייעצויות בזמן אמת במליאת הכנסת, ולבסוף מכריז: "התייעצתי עם חברי. אמרו: תשמע, זה קצת מוזר. אנחנו נמשוך את ההסתייגות".

וכך, חרף העובדה שהגורמים המקצועיים במשרד המשפטים נאבקו להכנסת סעיף זה יחד עם מספר סעיפים אחרים, המפלילים כל מסייע ל"מסתנן", הכנסת קבעה כי מאסר עולם ל"מסתנן" שביצע עבירת רכוש יוטל רק אם מדובר ב"מסתנן" מזוין או "מסתנן" שנכנס לישראל כדי לבצע עבירת סמים או סחר בבני אדם, ולא על כל "מסתנן" שביצע עבירת רכוש, כפי שביקש משרד המשפטים.

אבל משרד המשפטים ומשרד הפנים מצאו להם דרך אחרת להכניס אנשים אלה למאסר עולם (או "מעצר עולם"). בשבועות האחרונים, מבקשי מקלט אריתראים וסודנים השוהים בישראל בהתאם לרישיון ישיבה שניתן להם על ידי משרד הפנים ושנפתחה נגדם חקירת משטרה אך הוחלט לא להגיש נגדם כתב אישום, נזרקים למעצר מינהלי לפי החוק למניעת הסתננות. אתמול, כאמור, פורסם גם הנוהל, הקובע במפורש - אם לא היו נגדך די ראיות כדי להעמידך לדין, נבעט אותך למעצר מינהלי. הנוהל אמנם קובע שמדובר רק במקרים בהם החשד בעבירה מלמד כי נשקף מן האדם סיכון לבטחון המדינה או לשלום הציבור, אך כאשר בוחנים מי הם מבקשי המקלט שנעצרו עד היום לפי הפרקטיקה הזו, מגלים עד כמה רחבה ההגדרה של משרד הפנים לסיכון שלום הציבור. היום יושבים בכלא גבעון ב"מעצר עולם" ללא משפט לפי החוק למניעת הסתננות מספר אנשים שחשודים בעבירות קלות, כמו גניבת טלפון סלולרי, ומספר מבקשי מקלט שהיו בעלי רישיון ישיבה שאינו מאפשר להם לעבוד, וחשודים בכך שעל מנת שלא לרעוב רכשו רישיון מזויף שיאפשר להם עבודה.

כזכור, אין מדובר במעצר לקראת גירוש, משום שמדינת ישראל מכירה בכך שאין כל אפשרות לגרש את אזרחי אריתריאה וסודן בשל הסכנה הנשקפת להם במדינות אלה. מדובר, אם כן, במעצר מינהלי לא קצוב בזמן של מי שאין מספיק ראיות להעמידם לדין פלילי או של מי שהוחלט שאין עניין לציבור בהעמדתם לדין.

מעצר מינהלי, בהיותו אמצעי קיצוני ביותר, אמור להיות אמצעי יוצא דופן, ולא כלי לשימוש שגרתי של רשויות אכיפת החוק. הדין הפלילי אמור לספק לכולנו ערובות מפני שלילה שרירותית של חירותנו באמצעות הבאה בפני שופט, זכות לייצוג, חובת הוכחה מעל לספק סביר על ידי התביעה, קיומה של חזקת החפות ועוד. ה"מסתנן", לעומת זאת, מופשט כעת מכל אלה. כעת, לאחר שהתחיל יישום הנוהל המוטרף הזה, חשוף כל "מסתנן" לשלילה שרירותית של חירותו. הסתכסכתי עם שכני מבקש המקלט? מייד אתקשר למשטרה, ואומר להם שהוא תקף אותי. אולי לא תהיינה די ראיות כדי להעמידו לדין, אבל יזרקו אותו למעצר מינהלי במחנה הכליאה עד שחזירים יעופו. מבקש מקלט שאני מעסיק תובע שאשלם לו שכר מינימום? מייד אתקשר למשטרה ואעליל עליו שגנב כספים מן הקופה. אולי לא יהיו די ראיות כדי להעמידו לדין, אבל ניתן יהיה לזרוק אותו למעצר מינהלי במחנה הכליאה עד שהגיהינום יקפא.

הבטחנו לעצמו לא פעם שלא להצטרף אל הזרם האין-סופי של המלהגים על ענייני פליטים דרך הפריזמה של ג'ורג'יו אגמבן, אבל איך עוד אפשר לחשוב על הטירוף של השבועות האחרונים? במובן פשטני מעט, בהתחשב במגבלות המדיה הבלוגית, הריבון, על פי אגמבן, מעצם הגדרתו ככזה רשאי להחליט על מצב היוצא מן הכלל (state of exception). משמעות ההוצאה מן הכלל היא, בין היתר, הסרת ההגנה שהמשפט מעניק וחשיפה לאלימות הריבון, בלי שכלל ניתן יהיה להכיר בה ככזו. משמעותה של הסמכות להוציא מן הכלל היא הסמכות לנהל חיים שלא על פי החוק, להפקיע את החוק ביחס לחיים, וזאת בהעדר כלל שקובע את עצם הסמכות להוציא מן הכלל או את גבולות הסמכות.

כשההוצאה מן הכלל הופכת לכלל, אי אפשר יותר להבחין בין פקודת הריבון לבין החוק שהיא הפקיעה. הכרעה ריבונית כזו ביחס ליוצא מן הכלל, כשהיא מנוסחת בצורת כלל (כמו הנוהל המוטרף), מוחקת את ההבדל בין הכלל ליוצא מן הכלל. עניינה של הריבונות הוא "החיים החשופים" (bare life), חיים שהופשטו מהגנת המשפט, חיים פרוצים לכל התערבות שהופשטו מכל הקשר פוליטי וחברתי. חיים המצויים בשטח ההפקר של המרחב הפוליטי והמשפטי.


המחנה מוצג על ידי אגמבן כמרחב הפרדיגמטי והמוחלט של היוצא מן הכלל, המרחב שבו היוצא מן הכלל הופך לכלל, שבו מה שהיה השעיה זמנית של שלטון החוק הופך לקבוע אך נותר מחוץ לסדר הרגיל. המחנה הוא המבנה שבו מצב היוצא מן הכלל ממומש באופן שגרתי ונחשף מבנה ההפקרה. הוא המבנה בו כל שאלה של חוקיות או אי-חוקיות מאבדת כל משמעות, והפרדת הרשויות המאפיינת את המדינה הדמוקרטית-ליברלית מאבדת גם היא ממשמעותה. במובן זה, הוא גורס, האצטדיון שבו החזיקה ממשלת איטליה מהגרים אלבנים לפני גירושם, המחנה בו ריכזה ממשלת ויימר מהגרים יהודים ממזרח אירופה, מסלול המרוצים בו החזיקו שלטונות וישי יהודים לפני מסירתם לגרמניה ונמלי תעופה בינלאומיים שבהם מוחזקים מבקשי מקלט הם מחנות באותה המידה. כל אלה הם מרחבים שהסדר הרגיל מושעה בהם.

הצעדים המחרידים שננקטים על ידי המדינה לאחרונה, בהם חקיקת החוק למניעת הסתננות שמאפשר לעצור כל "מסתנן" במעצר מינהלי והקמת מחנה הכליאה הענקי, גם הם ביטוי לאופן בו מושעה שלטון החוק. העובדה שהם נעשים באמצעות מה שנחזה להיות חוק אינה הופכת אותם לחלק משלטון החוק, אלא רק מציבה אותם על הגבול המטושטש, שבו אי אפשר עוד להבחין בין מה שמהווה חוק ומה שמהווה הפקעה שלו. הפרקטיקה הננקטת לאחרונה ושעוגנה אתמול בנוהל, שאושר על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה - הפשטה של מבקשי המקלט מן ההגנות שמעניק המשפט הפלילי ומסירת האפשרות לעצור אותם במעצר מינהלי לנצח בידי פקיד משרד הפנים - היא קילוף של שכבה נוספת מעל "החיים החשופים", המצויים מחוץ לסדר המשפטי והפוליטי הרגיל.

מחירות לעבדות

שי לחג. צילום: חגי אלעד

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולכן נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, אישר השבוע להמשיך ולכלוא ילדות וילדים מבקשי מקלט, שנמצאים בישראל בגפם.

וירעו אותנו המצרים, ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה, ולכן המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, בירך השבוע על הכוונה לשוב למדיניות שבית המשפט כינה "מעין עבדות בגרסה מודרנית", ולכבול מהגרות עבודה למעסיקיהן.

שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ומשרד הפנים, פרקליטות המדינה ובית המשפט מצילנו מידם.

חג חירות שמח!

הכל אודות פרונטקס

מהיום תוכלו לדעת הכל אודות פרונטקס.

פרונטקס היא סוג של "יחידת עוז" של האיחוד האירופי – סוכנות שתפקידה הוא לנהל את שיתוף הפעולה המבצעי ביחס לגבולותיו החיצוניים של המבצר הקרוי אירופה. נוכח העובדה שקרוב לתשעים אחוזים מן המהגרים הנכנסים ללא היתר לשטח המבצר נכנסים אליו דרך יוון, חלק ניכר מפעילות פרונטקס מתבצע במדינה זו.

למעשה, כפי שמלמד דו"ח של ארגון Human Rights Watch, שפורסם לפני כחצי שנה וששמו, בתרגום חופשי, "הידיים המלוכלכות של האיחוד האירופי", סוכנות פרונטקס סייעה ליוון בכליאה המונית של מבקשי מקלט ומהגרים אחרים.

כפי שכבר סיפרנו כאן, לפני מעט יותר משנה קבע בית הדין האירופי לזכויות אדם, בפסק דין שהרעיד את אמות הסיפים במבצר, שתנאי הכליאה ביוון עומדים בניגוד לסעיף 3 לאמנה האירופית לזכויות אדם, האוסר על עינויים ועל יחס ועונשים משפילים או בלתי אנושיים. הידיים המלוכלכות, כפי שמעלה אותו דו"ח, הן לא רק של יוון של גם של פרונטקס.

החודש השיק ארגון Statewatch, העוקב אחר הפרות זכויות אדם באירופה, עמוד אינטרנט המוקדש לפרונטקס, ובו תוכלו ללמוד הכל אודות הסוכנות ולעקוב אחר התפתחויות ועדכונים. ההנאה מובטחת.

פנאופטיקון

המועצה הארצית לתכנון ובנייה המליצה לאשר בשבוע שעבר את התכנית להקמתו של מחנה הכליאה למהגרים הגדול ביותר בעולם, בו יוחזקו מבקשי מקלט מכוח החוק למניעת הסתננות. שרטוטי המתקן, בעל צורת מתומן, שאגפיו נמתחים ממרכזו ועד להיקפו, מזכירים ויזואלית את שרטוטי "פנאופטיקון" – מתקן הכליאה המשוכלל של בנת'ם, שנועד להשיג שליטה ומשמעת מקסימאליות באמצעות הפעלה מינימאלית של כוח.

אלא שהפעלת הכוח של המבנה הגיאומטרי של מחנה הכליאה למבקשי מקלט, לא נועדה באמת להשיג שליטה ומשמעת על מי שיהיו כלואים בו, אלא שליטה על גבולות המדינה. המתקן, כמו גם החוק למניעת הסתננות, נועד, לפי הצהרות המתכננים והמחוקקים, להרתיע מבקשי מקלט עתידיים מ"הסתננות" לישראל. דחליל בעלות של מאות מיליוני שקלים, שנועד להפחיד, לא להעניש. הפעלת הכוח של המבנה הפיזי על הכלואים בו, כך מקווים המתכננים, תתועל לתודעתם של מבקשי מקלט שכף רגלם לעולם לא תדרוך במתקן.

But the Panopticon must not be understood as a dream building: it is a diagram of a mechanism of power reduced to its ideal form; its functioning, abstracted from any obstacle, resistance or friction, must be represented as a pure architectural and optical system: it is in fact a figure of political technology that may and must be detached from any specific use. It is polyvalent in its applications; … It is a type of location of bodies in space, of distribution of individuals in relation to one another, of hierarchical organization, of disposition of centres and channels of power, a definition of the instruments and modes of intervention of power, which can be implemented in hospitals, workshops, schools, prisons. Whenever one is dealing with a multiplicity of individuals on whom a task or a particular form of behavior must be imposed, the panoptic schema may be used. … The panoptic schema makes any apparatus of power more intense: … it assures its efficacy by its preventive character, its continuing functioning and its automatic mechanisms. … [I]t functions outside these sudden, violent, discontinuous forms that are bound up with the exercise of sovereignty

Michel Foucault, DISCIPLINE & PUNISH: THE BIRTH OF THE PRISON

בדרך הביתה

כל פעם שאני נוסע לכלא קציעות, אני מהרהר בוומרה, מחנה המעצר הידוע לשמצה באוסטרליה, בו הוחזקו מבקשי מקלט, בעיקר אפגניים, עד לסגירתו. מחנות המעצר לפליטים באוסטרליה נבנו כל כך רחוק מכל מקום יישוב, שעורכי דין מטעם ארגוני זכויות אדם, שייצגו את הכלואים, נאלצו לקחת טיסות בנות שעות אחדות כדי להגיע מאזורים אחרים של אוסטרליה ולפגוש את לקוחותיהם. אני, כדי לבקר את הקליינטים שלי בקציעות, אי שם ליד גבול מצרים, אמנם לא צריך לטוס, אבל בהחלט צריך להתעורר בשעה בלתי סבירה בעליל, להיכנס למכונית ולהתחיל לנהוג ולנהוג ולנהוג.

הדרך מתל אביב לא מסתיימת מהר במיוחד. נוסעים ונוסעים ונוסעים, ואז נוסעים עוד קצת. יורדים לאילון, עולים במחלף גנות, עוברים את ראשון לציון, עוברים את יבנה, יורדים במחלף אשדוד, עוברים את כנות, פונים בצומת גדרה, עוברים את קריית מלאכי, עוברים את קריית גת, עוברים את להבים, חותכים דרך גבעות גורל, עד שעוברים את באר שבע וחולפים על פני עומר, היישוב המפונפן (בו מתגוררים הוריי ובו עברו עליי ימי נעוריי בשעמום מוחץ). אחרי שעוברים את הפאר וההדר מתחילים להיכנס לאוירה הדרושה לביקור בקציעות כשחולפים על פני פחוני הבדואים. פחוני אל ג'רג'אווי, פחוני אבו עפאש, פחוני עזאזמה, פחוני אל ולידי. אם ממשיכים דרום-מזרחה אפשר לראות גם את ירוחם, אבל אני ממשיך דרום-מערבה, לכיוון הגבול עם מצרים. אחרי משאבי שדה אפשר להמשיך לראות פחונים, הפעם במקומות שאפילו שמות של ממש אין להם, או שלפחות אני לא יודע את שמותיהם. ועוד מדבר ומדבר ומדבר. בתחנת ה"יילואו" באמצע שום-מקום, כשאני עוצר לקפה אחרון, הרביעי מאז שהתעוררתי באמצע הלילה, אני מנופף לשלום ומחליף כמה מילים עם שתי עובדות של נציבות האו"ם לפליטים. גם הן בדרך לקציעות. גם הן עצרו לקפה אחרון. ואז מגיעים.

גאוני, אני חושב לעצמי, כל פעם מחדש. פלא שבחרו את המקום הזה? רחוק מארגוני זכויות אדם, רחוק מעורכי דין, רחוק מהתקשורת. עשרות ילדים-פליטים, בני אפס עד שמונה-עשרה, עצורים בתוך מתחמי אוהלים מגודרים אפורים ועצובים בלב המדבר לא מצטלמים טוב, אבל איזה עיתון או ערוץ טלויזיה ירצה בכלל לצלם כשצריך לנסוע כל כך רחוק? ואיזה בית משפט יסכים להתערב בכליאה בתנאים קשים כל כך רחוק מירושלים? בוודאי לא אותו בית המשפט שפסל את הפרטת בתי הסוהר כדי למנוע פגיעה עתידית בזכויות אסירים, אבל הסתפק במסירת ברכות ודרישת שלום נוכח הפרה בוטה של זכויות עצורים, בהם ילדים רבים, בהווה בכלא קציעות.

הצבעים בפנים לא שונים מצבעי המדבר שבחוץ. מתחם המעצר של מבקשי המקלט, המכונה "סהרונים", מצליח לשלב את הרע שבשני עולמות – עולם בתי הכלא ועולם מחנות הפליטים. מבקשי מקלט ממתינים במשך שעות בכלוב קטן כדי שיוציאו אותם אל דיין בית הדין לביקורת משמורת, שמקיים ביקורת תקופתית על מעצרם. המתנה של חודש באגף אוהלים בין דיון לדיון, ולאחר מכן המתנה של כמה שעות בכלוב כדי לפגוש דיין ולקבל ביד החלטה, שאותה הם ממילא לא מסוגלים לקרוא: "החלטתי לאשר את צו המשמורת ללא שינויים". משמורת זה מעצר, אבל יותר נעים להיות עצור כשקוראים לזה כך.

הריח ב"סהרונים" מזכיר לי תמיד את הריח של הטירונות שלי, מה שתמיד מעורר טראומות רדומות, גם 13 שנים אחרי. ריח של אוהלים, חבלים, שמיכות צמר וטחב. בזמן שאני ממתין בשמש לקליינטית שלי, בהעדר חדר מסודר לפגישות עם עורכי דין, ניגש אליי סוהר יפהפה וצעיר ממני בשמונה או עשר שנים (מתי הספקתי להזדקן כל כך?), כולו צוהל ומבקש לוודא, "הכל בסדר עורך דין ברמן?". הכל בסדר. יכול להיות יותר טוב, אבל הכל בסדר. "למה אתה כזה פסימי?". דווקא חשבתי שבקציעות, כשאתה אומר שיכול להיות יותר טוב, זו אופטימיות, אני מסביר לו. הוא מחייך חיוך מתוק ומתפנה לדבר עם אחת מעובדות משרד הפנים שיצאה לעשן.

בין קליינטית אחת לקליינט שני אני חולף במתחם המרכזי שבו יושבים כמה עצורים, מחכים לדיון בבית הדין לביקורת משמורת. אחד מהם קם, ניגש אליי, שואל אותי אם אני עורך דין, אומר לי ששמו רמדאן ושהוא מדרפור, הוא כלוא כבר שנה וחצי, ומתחנן שאעזור לו. אני נועץ עיניים בבושה ברצפה ומנסה להסביר לו באנגלית מתובלת בשברי מילים בערבית, שאין שום סיכוי שאצליח לקחת עוד תיק בחודשיים הקרובים. הוא ממשיך להסתכל במבט עצוב, עד שאחד הסוהרים צועק עליו: "למה קמת? למה אתה לא יושב?", והוא חוזר למקומו. אני לא בטוח את מי רמדאן רואה כאן בתור האדם הרע – את הסוהר או אותי.

אני יוצא לבסוף מהכלא, נכנס למכונית ומצית סיגריה. אני אף פעם לא מעשן תוך כדי נהיגה ואף פעם לא מעשן לפני 9 בערב. רק כשאני יוצא מכלא "קציעות" אני מרשה לעצמי להפר את שני הכללים האלה. מייד אחרי היציאה לכביש הראשי אני רואה חייל ומג"בניק ממתינים בטרמפיאדה. אני שונא להכניס אנשים חמושים לרכב שלי, אבל כבר למדתי בשנתיים האחרונות שכשיוצאים מ"קציעות" אחד ממקורות המידע הטובים ביותר הוא חיילים ומג"בניקים, שלוקחים איתך טרמפ ומפטפטים את עצמם לדעת. הם מספרים לך מתי וכמה מבקשי מקלט חצו את הגבול, מתי הם השתתפו בנוהל "החזרה חמה" הבלתי חוקי, שבמסגרתו מוחזרים מבקשי מקלט למצרים (ומשם מגורשים בחזרה למדינות מוצאם, בהן הם חשופים לסכנת מוות). הם גם מספרים לך בגבורה איך הם צפו בחדרי התצפיתניות בצילומים של חיילים מצריים הורגים מבקשי מקלט על הגבול. "סודנים", החיילים קוראים להם. כולם סודנים. אריתראים סודנים, חוף-שנהבים סודנים, גנאים סודניים. כולם סודנים.

הרצוג עושה את העבודה

בשבועות האחרונים, עם התפשטות הדיון הציבורי בישראל אודות מעמדם של ילדי מהגרי עבודה, מתראיינים יותר ויותר פוליטיקאים בנושא זה, ומביעים את התנגדותם לגירוש ילדים, בדרך כלל תוך הבעת זעזוע מן הרעיון שילד יועלה בכוח על מטוס ויגורש מישראל. רבים מן הפוליטיקאים פועלים מתוך הזדהות כנה, החוצה גבולות מפלגתיים, עם המאבק הציבורי. ואולם מיעוט מהם החליט, ככל הנראה, לתפוס טרמפ על העגלה התקשורתית כך ששמם יוזכר שוב ושוב בכותרות.

בין המתראיינים הקבועים בשבועות האחרונים נמצא שר הרווחה, יצחק הרצוג, החוזר באופן עקבי על עמדתו בעניין באוזני עיתונאים. באתר האינטרנט שלו, שבראשו מופיעה תמונתו לצד הכיתוב "הרצוג עושה את העבודה", הוא אף מביע את עמדתו, לפיה לא יתמוך בגירוש ילדים, ואף מצהיר בגאון כי "ילדי העובדים הזרים הם ילדים שנמצאים במצבי סיכון וחירום. הטיפול בהם צריך להיגזר מעצם היותם ילדים, ללא קשר לזהותם". אכן, כותרת יפה. להרצוג, כך יכול להתרשם מי שקורא את דבריו בתקשורת ובאתר האינטרנט שלו, לב רגיש, והוא אינו יכול לשאת את המחשבה על פגיעה בילד באשר הוא ילד.

אולם רגישותו של בעל תפקיד אופרטיבי בממשלה לא נבחנת רק בהצהרותיו, אלא גם במעשים. אתמול קיימה ועדת השרים לענייני חקיקה, בה חבר הרצוג, דיון בשאלה האם הממשלה תתמוך בהצעת חוק שהגישו חברי הכנסת ניצן הורוביץ, דני דנון ודב חנין, ולפיה אין לעצור ילדים חסרי מעמד מתחת לגיל 14 שנים. למרבה ההפתעה, הרצוג היה הגורם שהוביל את ההתנגדות להצעה והפציר בשרים האחרים להתנגד לה. למי ששאלו אותו לפשר התנהלות זו השיב הרצוג כי "זוהי עמדת הגורמים המקצועיים במשרד הרווחה". אכן, מזה שנים עמדת "הגורמים המקצועיים" במשרד היא כי ילדים חסרי מעמד צריכים לזכות לטיפול בידיהם האמונות של יחידת "עוז" ושירות בתי הסוהר, ולא של משרד הרווחה. הרצוג, כך מסתבר, סבור אמנם שהטיפול בילדים צריך "להיגזר מעצם היותם ילדים, ללא קשר לזהותם", אבל מעדיף לראות ילדים כלואים, ובלבד שלא יצטרך להתעמת עם "הגורמים המקצועיים" במשרד, שבראשו הוא עומד, או לקחת על עצמו את האחריות לטיפול בילדים אלה.

ביום רביעי תצביע הכנסת בקריאה טרומית על הצעת החוק בהצבעה שמית. כשיוקרא השם "יצחק הרצוג" יוכל שר הרווחה לומר "נגד", ומייד לצאת מאולם המליאה ולספר לעיתונאים שהוא סבור שיש לטפל בכל ילד כילד.

שיעור בהיסטוריה

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

אני קורא בימים אלה את ספרו המעניין של יוסף ליטבק, "פליטים יהודים מפולין בברית-המועצות 1939-1946" (הוצאת האוניברסיטה העברית, 1988). בפרק הראשון מתאר המחבר את כיבוש חלקה המערבי של פולין על ידי הגרמנים ואת כיבוש חלקה המזרחי על ידי הסובייטים בספטמבר 1939. בהמשך כותב המחבר על תנועתם של יהודים פולנים מזרחה, ומתאר את תלאותיהם של אותם יהודים, אשר ביקשו לעבור את הגבול מפולין הגרמנית לפולין הסובייטית. וכך כותב ליטבק בעמוד 66 לספרו:

"כאשר החליטו הסובייטים לסגור את גבולם בפני הפליטים היהודים מן האזור הגרמני, הם קבעו גם, כנראה, את הטיפול בעבריינים, אשר הצליחו להסתנן לאזורם על אף האיסור. מחומר העדויות ניתן ללמוד כי ננקטו שתי שיטות טיפול מקבילות. האחת – דחיפת הפליטים חזרה אל הצד הגרמני. השניה – מאסרם, העמדתם לדין והגלייתם למחנות הגולאג לשם 'חינוכם מחדש'. סביר להניח כי הסמכות לבחור באחת משתי דרכי הטיפול, הוענקה למפקדי משמרות-הגבול, שלידיהם נפלו הפליטים בהגיעם אל הצד הסובייטי".

עתה, קוראים וקוראות יקרים, הבה נעיין בסעיפים הבאים מתוך הצעת החוק למניעת ההסתננות, התשס"ח-2008, אשר הוגשה על-ידי ממשלת ישראל, ועברה קריאה ראשונה:

סעיף 2: "מסתנן, דינו – מאסר חמש שנים".
סעיף 3: "מסתנן שבעת הסתננותו היה אזרח או תושב של מדינה או שטח המנויים בתוספת [מדינת אויב – י"ל]... דינו – מאסר שבע שנים".
סעיף 11(א): "נוכח קצין מוסמך כי המסתנן נכנס לישראל לא מכבר, רשאי הוא להורות על החזרתו המיידית למדינה או לאזור שמהם הסתנן לישראל, ובלבד שהחזרה כאמור תיעשה בטרם חלפו 72 שעות מהמועד שבו היה לשוטר או לחייל יסוד סביר לחשד כי אותו אדם הסתנן לישראל".

מצאו את ההבדלים.

תשעה באב של הפליטים והילדים

“Justice is not to be taken by storm. She is to be wooed by slow advances”, אמר לפני למעלה משמונים שנים השופט האמריקאי קרדוזו. ואנו, שלא מחבבים את המשפט הזה במיוחד, יודעים שכך זה כשמנסים לקדם שינוי דרך מערכת המשפט (על בשרנו למדנו בחודש האחרון שלילדי מהגרי עבודה אין מה לחפש בבית המשפט, וגם לא לאימהותיהם). קרדוזו, כך נראה, התקשה לחשוב על רדיפה אחר צדק מחוץ למערכת המשפט, באמצעות מאבק ציבורי עיקש. לכן, יש להניח שראשו היה מסתחרר, לא פחות משראשנו הסתחרר, מקצב האירועים ביום קיץ לח אחד בשבוע שעבר, התשעה באב.

כפי שכתבנו כאן לא מזמן, סוגיית הגירוש הפכה לדבר החם של הקיץ. יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול עד לאחרונה, פתח בחודשיים האחרונים בקמפיין אינטנסיבי שכלל את הקמת יחידת "עוז", מבצע מתוקשר היטב לגירוש מהגרי עבודה ומעצר מבקשי מקלט. אלא שהריצה קדימה בכל הכוח דווקא בראשית הקיץ, עונת המלפפונים בה התקשורת מנסה למצוא מתחת לאדמה על מה לכתוב, לא היטיבה עם יחידת "עוז" ועם המבצע המתוכנן. משרד הפנים, שחשב שהתקשור והדברור של פעולות היחידה ייצרו הזדהות עם המטרה, גילה שהוא הצליח לקומם מספר הולך וגדל של ישראלים וליצור מחאה ציבורית חסרת תקדים, שטרם נראתה כאן בכל הנוגע למי ששוהים בישראל ללא מעמד. גנות, לכל הדעות ביצועיסט מן המוצלחים שנראו כאן, התגלה כאסטרטג קטן מאוד.

באחד באוגוסט, כלומר אתמול, אמורה הייתה יחידת "עוז" להתחיל במבצע למעצרן ולגירושן של משפחות. אלא שביום חמישי משהו קרה. הפתעת הבוקר הייתה ידיעה, בה פורסם כי הנשיא, שמעון פרס, פנה אל שר הפנים, אלי ישי, וביקש להימנע מגירוש ילדים. בקושי שעה חלפה לה והנה, התפרסמה לה ידיעה בנושא אחר – אלי ישי הודיע כי תיפסק אכיפת "נוהל גדרה-חדרה", אותו נוהל שעל פיו הוציא משרד הפנים צווים (ואנו נאמר – בלתי חוקיים) האוסרים על מבקשי מקלט לשהות במרכז הארץ, ושבעקבות אכיפתו נעצרו מאות מבקשי מקלט ששהו במרכז הארץ. כל קלפי המאבקים המשפטיים הממושכים והמתישים בענין האיסור על שהיית מבקשי מקלט במרכז הארץ, שמתנהלים להם בעצלתיים מזה כשנה וחצי מבלי שניתן יהיה לראות את סופם, נטרפו באחת.

יום קודם לכן פרקליטות המדינה עוד הצליחה לעשות צחוק מעצמה כשהגישה תגובה לבג"ץ, במסגרת בקשה לצו ביניים בעתירה שהגישה התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב בשם מספר ארגוני זכויות אדם, בה היא מתנגדת נחרצות להקפאת אכיפת התנאי. עושה רושם ששר הפנים שכח לעדכן את הפרקליטות בדבר תכניותיו, או שהפרקליטות סתם לא טרחה לברר מהי עמדת שר הפנים בסוגיה.

מספר שעות חלפו להן, וידיעה נוספת מתפרסמת – ראש הממשלה ושר הפנים הודיעו על הקפאת מבצע מעצר וגירוש המשפחות, שאמור היה להתחיל היום, והודיעו שדבר לא יקרה בשלושת החודשים הקרובים.

אפשר לדעת שמאבק ציבורי נוחל הצלחה כשכולם מנסים לתפוס עליו טרמפ, כשאנשים שמעולם לא גילו בו עניין הופכים לדובריו או כשהוא הופך לתחמושת נגד יריבים פוליטיים. כאשר מספר שעות לאחר הודעת הקפאת מבצע הגירוש "קדימה" החלה לנגח את נתניהו על היותו "זגזגן", משום שרק הקפיא את מבצע הגירוש ולא ביטל אותו כליל, כבר היה ברור שמדובר בסחורה פוליטית חמה. אפשר לדעת זאת גם כאשר ידיעות שעד לפני חודש היו מסווגות בקטיגוריה "חברה" מקבלות על ידי אתרי החדשות את התווית "פוליטי-מדיני".

על הסחף ניתן היה ללמוד גם ממקורות נוספים, כמו הראיון שנערך עם שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין. מישאל חשין, שדחה לפני שבע שנים את עתירתם של ארלין לימקול, אישה פיליפינית שהגיעה לישראל בהיותה בת 17 שנים וחיה בה במשך 15 שנים, ושל בנה אהרן לימקול, ילד בן 9 שנולד בישראל ואין לו ארץ אחרת, ואיפשר למשרד הפנים לשלח אותו לפיליפינים; מישאל חשין, שהצטרף לפסק דינו של אהרן ברק, ואישר למשרד הפנים להפריד בין ילדה בת 14, אזרחית ישראל שנולדה בה וגדלה בה, לבין אביה, אזרח זר ששולח למדינתו משום ש"מקומו של קטין אצל הוריו. באשר יישבו הם, שם יישב הוא, ולא להפך"; אותו מישאל חשין מצהיר כעת, כי יש לאפשר לילדי מהגרי עבודה להישאר כאן. ולא רק להם, אלא בכלל למהגרי עבודה שחיים כאן זמן רב.

בית המשפט עלול להפוך מקום קבורתם של מאבקים ציבוריים סוחפים. אם רק אפשר, יש להרחיקם ממנו, ולהביאם אל הרחוב. הפליטים והילדים לא נושעו מבית המשפט, אלא מפוליטיקאים כמו אלי ישי. בשנת 2006 הוא כינה את ההחלטה להקנות מעמד לילדי מהגרי עבודה "חגורת נפץ תדמיתית, חברתית ויהודית". הפעם הודיע, שהוא סבור ש"ילד לא צריך לסבול", ו"כי נכון לנהוג ברגישות כלפי הילדים". הוא אף הוסיף, שעם עמדה זו "הגיע מן הבית", "ולא צריך את גדעון סער וחבריו שיאמרו לו אחרת".

האוצר, מינהלת ההגירה, וההשפלה של השוטר שלא הצליח לעצור

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכניות לחינוך משפטי קליני באוניברסיטת תל-אביב

לאחרונה פורסם פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), בראשות השופט בדימוס רפאל חרסונסקי. פסק הדין דן בערעורו של קצין בכיר לשעבר במינהלת ההגירה, אשר טען שאירוע מוחי אשר עבר במהלך שירותו המשטרתי נגרם עקב תנאי השירות, ועל כן הוא זכאי לקבל תגמולים על פי החוק. הוועדה אימצה את עמדת הקצין בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע המוחי לבין שירותו המשטרתי, ופסקה שהקצין יהיה זכאי לתגמולים.

הקצין סיפר לוועדה, כי ביום בו נגרם לו האירוע המוחי התקיים מבצע "לאיתור ומעצר של עובדים זרים לא חוקיים במשקים של אזור השרון". "המבצע", ציין הקצין "היה קשה ויוצא דופן והשתתף בו באופן אישי נציג משרד האוצר". הוועדה ציינה, בהתבססה על דברי הקצין, ש"המינהלת היתה אז נתונה לביקורת ומעל ראשה ריחפה חרב הקיצוצים שעלולה היתה לפגוע גם בו [בקצין הבכיר] עצמו", וכי הקצין "ראה בהתלוותו של נציג האוצר מעין ביקורת או בדיקה של מועמדותו [לקידום בדרגה], דבר שהכניסו למתח רב".

הוועדה מתארת את האירועים שקדמו לאירוע המוחי של הקצין במילים הבאות: "בבוקר יום המקרה לא הניב המבצע מעצרים, למרות שהשתתפו במבצע שוטרים רבים. כניסות לבתים שבוצעו ע"י השוטרים לא גילו עובדים זרים והחלו להגיע דיווחים עגומים מן השטח, דבר שגרם למערער להרגיש עצמו מושפל מאוד. בשעה 09:30 באותו יום, במהלך הנסיעה ביישוב נוסף, החל המערער להרגיש כאבי ראש מאוד חזקים". כאבים אלה היוו את הסימפטום הראשוני לאירוע המוחי המצער שעבר הקצין.

ברמה האישית, המדובר באירוע טרגי, ואין לי אלא לאחל לאותו הקצין רפואה שלמה. ברמה הציבורית, מגלה הפרשה נתונים, אשר בדרך כלל אינם נחשפים לציבור הרחב, ביחס לאופן בו פעלה מינהלת ההגירה במהלך השנים. עתה, עם הקמתה של היחידה החדשה לאיתור ומעצר שוהים שלא כדין– הלא היא יחידת "עוז" של משרד הפנים – מן הראוי שנתונים אלה, והשאלות המטרידות שעולות ביחס אליהם, יעמדו לנגד עינינו.

עובדה מטרידה אחת, היא ה"ליווי הצמוד" שהעניק משרד האוצר למינהלת ההגירה. מר אסף רגב, ששימש כרכז ביטחון פנים במשרד האוצר בשנים הרלוונטיות, העיד בפני הוועדה, כי "חלק מתפקידו היה להצטרף לסיורים ביחידות שונות", וכי נלווה מספר פעמים לפעילויות שטח של מינהלת ההגירה. הרעיון לפיו משרד האוצר מבקש "לראות בעיניים" את מעצריהם של מהגרי עבודה, והלחץ הגלוי או הסמוי שהוא הפעיל, כך נראה, על מינהלת ההגירה לעצור כמה שיותר זרים, מטריד, משום שלחץ זה הוביל את אנשי מינהלת ההגירה ומשרד הפנים לעצור ולגרש עובדים אשר איבדו את מעמדם בגין נסיבות שלא היו בשליטתם (קרבנות "פליינג ויזה", למשל), ולעיתים אף עובדים בעלי אשרה (ראו, למשל, פרשת אסף גרטי, שעבד במשרד הפנים וחשף תופעות שכאלה).

עובדה מטרידה שניה, שקשורה לראשונה, הנה העובדה שאותו קצין בכיר מתייחס לכך שהוא ופקודיו לא הצליחו לאתר עובדים ללא אשרה באותו בוקר אומלל, כאל כשלון, ולא סתם כשלון – אלא כזה שגרם לו להרגיש מושפל. תחושת כשלון והשפלה זו, כשהיא מלווה בחשש שמיעוט המעצרים יגרום לקיצוץ בתקציב מינהלת ההגירה ואף לאי-קידומו של הקצין בדרגה, היא זו שגרמה, כך קבעה הוועדה, לאירוע המוחי החמור של אותו הקצין.

אם אי-איתור שוהים שלא כדין הוא בבחינת "כשלון", שגורם ללובש המדים להרגיש מושפל, אז הרקע להיטפלות לזרים, לניסיון לחפש "מתחת לאדמה" כל זר ולהשליכו למעצר, גם בסיטואציות בהן הנסיבות לאי-החוקיות של השהיה לוטות בערפל (לדוגמה: קרבנות פליינג ויזה, קרבנות הסדר הכבילה, מעצר של אנשים שהמתינו ל"תור" שנקבע להם במשרד הפנים) הופך להיות מובן.

מהתקופה הקצרה בה פועלת יחידת "עוז" עולה החשד כי גם על יחידה זו, כמו על מינהלת ההגירה קודמתה, מופעלים לחצים כבדים לעצור, לעצור, לעצור – ויהי מה. מדו"ח שפרסם מוקד סיוע לעובדים זרים עולה כי מרבית העצורים בכלא "גבעון" כיום הינם אנשים שפשוט אי אפשר לגרשם מישראל – מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן, אשר העיזו להימצא בתחומי תל-אביב. מהו ההיגיון במעצרם של אנשים שגם כך אי אפשר לגרשם מישראל? כאשר משרד האוצר עוקב מקרוב אחר מספר המעצרים, וכאשר התרבות המצ'ואיסטית גורמת לשוטר שלא עצר להרגיש מושפל, ה"היגיון" הופך להיות ברור.

ישוחרר עבד אלרחמאן אלעטארי!

בחודש נובמבר 2007, והבלוג עודו בחיתוליו, כתבתי על פסק דין חמור ומדאיג, שנתן השופט עודד מודריק מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב בעניינו של עבד אלרחמאן אלעטארי. תקציר: אלעטארי נכנס לישראל דרך הגבול עם מצרים בחודש מרץ 2005. הוא נעצר עם כניסתו, והועמד לדין בגין הסתננות. נגזרו עליו שלושה חודשי מאסר. מאז סיים לרצות את עונשו הוא מוחזק במעצר ("משמורת") לצורך גירושו מישראל. הוא ביקש הכרה כפליט, ואולם בקשתו נדחתה. ישראל סרבה להקנות לו מעמד משום שהוא נתין של מדינת אויב. נציבות הפליטים של האו"ם הכירה בו כ"Sur Place", כלומר מי שאסור להחזירו למדינתו, משום ששם הוא עלול למצוא את מותו בגין בואו לישראל. הנציבות טענה שהיא מחפשת עבורו מדינה שתקלוט אותו, אף שהסיכוי לכך נמוך מאוד. בינתיים הוחזק במעצר.

השופט מודריק אישר את המשך החזקתו של אלעטארי במעצר למשך שישה חודשים נוספים כדי להעביר את המסר "ששהות מסתננים למדינה לא תכפה על המדינה". זו הפעם הראשונה, כתבתי לאחר מתן פסק הדין, שבית משפט התיר להחזיק אדם במעצר, שנועד להבטיח רק את גירושו הוא, לצורך הרתעת אחרים. עם זאת, השופט מודריק קבע, שמעצרו של אלעטארי מעבר לשישה חודשים נוספים "יהיה מותנה רק בכך שקיימים טעמים ביטחוניים או סיכונים ברורים אחרים לשלום הציבור הנובעים משחרורו".

כמעט שנה וחצי מאז, ואלעטארי עודנו עצור. בקרוב ימלאו למעצרו ארבע שנים. הטעם לכך הוא סירובו למסור פרטים על שארע אותו בסעודיה. משום כך, נציבות הפליטים של האו"ם אינה מבקשת את שחרורו. הנציבות טוענת, שללא בירור עילת הפליטות שלו בגין קורותיו בסעודיה, היא אינה מצליחה "למכור" אותו למדינות אחרות. בית הדין לביקורת משמורת קבע, ש"חוסר שיתוף הפעולה" הוא טעם חדש, שלא עמד בפני השופט מודריק, ולכן לא יורה על שחרורו. גם השופטת שרה גדות דחתה היום את ערעורו, והורתה שיוותר במעצר.

ריבון העולמים, מדוע לא יניחו לאיש האומלל הזה? הרי לא קיימים טעמים ביטחוניים להמשך מעצרו. הרי ידוע שהסיכוי שמדינה אחרת תקלוט אותו הוא קלוש. הרי הוחלט שאסור להחזירו למדינתו, כיוון שהוא צפוי שם לעונש מוות רק משום בואו לישראל. הרי זו לבדה עילת הפליטות, וממש לא משנה מה עבר עליו בסעודיה. ישוחרר ומיד!

אל אל הפועל (הזר)

ישנם ריטואלים תקשורתיים שפעילים משופשפים בארגונים לשינוי חברתי אינם יכולים להימנע מהם. יש מי שצריכים להתייצב בזעם לצד מקרר ריק עם פרסום דו"ח העוני, ויש מי שמוכרחים להגיב לסוגיות הגירה של ספורטאים.

אחת לאיזה זמן מתפרסמת ידיעה על ספורטאי זר שרכש מעמד של קבע בישראל בהליך יעיל ומזורז. חיש מיד אני נקרא אל המיקרופון כדי לברך את האזרח הטרי, ועל הדרך לחרף ולגדף את משרד הפנים, שכן הספורטאי הזה (שאת שמו שיננתי שוב ושוב לפני השידור, רק שלא אתבזה) הוא יחיד ומיוחד, ואותו וכשכמותו אפשר למנות בחטף, ובדרך כלל, כך אני, משרד הפנים מנהל סחבת קנאית כתחליף למדיניות הגירה. מדוע, אני נוהם בשידור, מדוע לא ינהג משרד הפנים כפי שנהג באותו זה עם כל מבקשי המעמד?

היום למדנו, שלא רק בענייני מעמד ספורטאים זוכים ליחס מועדף. גם בעניינים של מעצר ושל גירוש. שחקן העבר של הפועל ירושלים, הכדורסלן קני ויליאמס, כך פורסם, זומן לשימוע במשרד הפנים בחשד שהוא שוהה בישראל שלא כדין. לויליאמס בת זוג ישראלית ועולל בן ארבעה חודשים. בשימוע יוכל לשטוח את טענותיו, ורק לאחר מכן תתקבל החלטה.

לא גררו אותו מהמיטה בארבע לפנות בוקר לקולות התינוק המצווח והרעייה הבוכיה. לא אישפזו אותו במעשיהו. זימנו לשימוע. היינו כחולמים.

אי של איכות

מאת: סיגל רוזן ורום לבקוביץ, מוקד סיוע לעובדים זרים

כמו רבים אחרים התאכזבנו לשמוע על פיטוריה של העיתונאית המוערכת רותי סיני מעיתון "הארץ", לאחר שמונה שנות עבודה ככתבת העבודה והרווחה של העיתון. קשה לחשוב על עוד עיתונאי שתרם תרומה כה מכריעה בעשור האחרון לקידום זכויותיהם של מהגרי עבודה, פליטים וקורבנות סחר בבני אדם, ולהעלאת עניינם באופן עקבי וביקורתי לסדר היום הציבורי. עבודתה העיתונאית האמיצה של סיני סירבה להיכנע למשבצת הקבועה של סיקור זרים בתקשורת דרך הפחדה או תיאור מציצני של מסכנות, וחתרה תמיד לחשוף את מנגנוני הכוח הנסתרים מן העין למרות היותם סבוכים, מורכבים ולא "סקסיים" בעליל.

כל סקירה של עבודתה העיתונאית תהיה חלקית ולא מספקת, ובכל זאת ברצוננו להפנות זרקור למספר כתבות שפרסמה בנושאים הכרוכים בעבודתנו:

בכתבת רוחב שפירסמה בשנת 2002 חשפה סיני את עוולות שיטת ה"דלת המסתובבת" - גירוש מהגרי עבודה והבאת חדשים במקומם תוך הגדלת רווחיהם של מתווכי האדם. בעקבות הכתבה, שעוררה הדים רבים, החליטה הממשלה לראשונה על "סגירת השמיים" ומתן אפשרות (גם אם זו לא יושמה בפועל) להסדרת מעמדם של מהגרי עבודה, שאיבדו את רישיונות ישיבתם על לא עוול בכפם.

בחודש מאי 2002 כתבה סיני לראשונה על מקרה של סחר בנשים, נושא אשר התמידה לכתוב עליו מאז. בין היתר כתבה על מיקומה הירוד של ישראל בד"וח האמריקאי למאבק בסחר בבני אדם, וניהלה מעקב שנתי על רף הענישה הנמוך של סוחרי האדם.

בפברואר 2003 חשפה סיני מסכת של איומים ואלימות נגד פועלים בולגרים בידי חברת כח האדם א' צרפתי. בעקבות הכתבה יצא עיתון "הארץ" במאמר מערכת נגד "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם. מנהלים בחברה הועמדו לדין ואף הורשעו.

בחודש אוגוסט אותה שנה, במלאות שנה למשטרת ההגירה, הפריכה סיני את הקשר שבין אחוזי אבטלה למספר מהגרי העבודה והצביעה על השבר בחיי המהגרים. בהמשך חשפה מקרי אלימות קשים ושיטות גיוס מפוקפקות של "מלשנים", להם אחראית משטרת ההגירה.

סיני חשפה ביולי 2004 את פניהם של האנשים מאחורי עסקת "טורקים תמורת טנקים"; עסקה סיבובית באמצעותה הובאו לישראל בתנאי עבדות קשים מאות עובדי בניין טורקים ששכר עבודתם אמור היה להיות מועבר ישירות לחשבונות בארצם.

בחודש אוקטובר באותה שנה דיווחה לראשונה על תופעת הקטינים הבלתי מלווים המגורשים לאפריקה, אף שאיש אינו מצפה להם במדינותיהם.

בפסח 2006 פירסמה כתבת עומק במוסף "הארץ" על תופעת הסחר בבני אדם בישראל שלא למטרות זנות.

באפריל אותה שנה דיווחה על סיפורם של ניצולי רצח העם בדרפור הכלואים בכלא "מעשיהו". הכתבה משכה את תשומת לבו של פרופ' יהודה באואר, בכיר חוקרי השואה בישראל, שהחליט להצטרף להליך בבית המשפט העליון נגד מנגנוני המעצר ללא אפשרות שחרור של הפליטים. היתה זו הכתבה הראשונה בסדרת כתבות על מצב הפליטים בישראל, אשר תרמה תרומה מכריעה למאבק הציבורי (שרחוק מלהסתיים) שדחק את מדינת ישראל להעניק מעמד, גם אם זמני, ל-452 מבין כ-1500 ניצולי רצח העם בדרפור השוהים בישראל.

אנו מאחלים לתקשורת הישראלית שתשכיל לאמץ את אופן העשייה הייחודי של סיני, עשייה שהולכת והופכת נדירה: אי של איכות ועשייה חברתית באוקיינוס של התלהמות ורדידות צהובה.