דברים שאומרים לנו על מבקשי מקלט

"הם אינם פליטים, הם מהגרי עבודה"

למעלה מ-60 אחוזים ממבקשי המקלט בישראל הם אריתראים, ולמעלה מ-25 אחוזים הם סודנים. כלומר, למעלה מ-85 אחוזים ממבקשי המקלט שמצויים בישראל הם אריתראים וסודנים. ישראל אינה בוחנת את בקשות המקלט של אזרחי אריתריאה וסודן כלל. אף אחד מהם לא זכה לעבור הליך של בחינת בקשתו למקלט.

יחד עם זאת, ישראל אינה מגרשת אריתראים וסודנים. אכן, בהעדר יחסים דיפלומטיים יש קושי לגרש לסודן. ואולם, יש יחסים מלאים עם אריתריאה ואין שום בעיה מעשית לגרש את כל האריתראים (שהם הרוב המכריע של מבקשי המקלט). אם הם כולם מהגרי עבודה, כפי שגורמים שונים טוענים, מדוע ישראל אינה מגרשת אותם? התשובה לכך פשוטה: נשקפת להם סכנה בארצם. סגן שר החוץ, דני איילון, הודה בכך לאחרונה בדיון בכנסת, והבהיר כי מן הטעם הזה לא עומדת על הפרק אפשרות להחזיר את מבקשי המקלט האריתראים לארצם: "באריתריאה יש שלטון שמוגדר על ידי כל הקהילה הבינלאומית כשלטון שלא שומר על זכויות אדם, ומי שחוזר לשם, נתון בסכנה, כולל סכנת מוות". ישראל מקיימת בכך את חובתה על פי אמנת הפליטים, שלא להחזיר פליטים למקום שם נשקפת להם סכנה, ואת הנחיות נציבות הפליטים של האו"ם בעניין. הנציבות מנחה שלא להחזיר מבקשי מקלט לאריתריאה.

שיעור ההכרה ברחבי העולם במבקשי מקלט אריתראים כפליטים עומד על כ-84 אחוזים. שיעור ההכרה ברחבי העולם במבקשי מקלט סודנים כפליטים עומד על כ-64 אחוזים. האם ייתכן שרק לישראל הגיעו כל השקרנים?

"הם עצמם אומרים שהם באו לעבוד"

השאלה היחידה שמבקשי המקלט מאריתריאה ומסודן נשאלים על ידי רשות ההגירה עם בואם לישראל היא "למה באתם?". רבים משיבים לכך, שהגיעו לעבוד. ואולם, כך לא מבררים האם אנשים זכאים למקלט. השאלות הרלוונטיות למבקשי מקלט הן: "מדוע עזבתם את ארצותיכם, ומה יארע לכם אם תוחזרו לשם?". אם שואלים שאלות אלה, מגלים שרבים זכאים להגנה.

מבקשי המקלט באים ממדינות עניות. גם אם המוטיבציה שלהם להגיע לישראל נובעת מכך, שהם מעריכים שכאן חייהם יהיו טובים יותר, אין משמע שהם אינם פליטים, ושהם אינם זכאים להגנה. פליטים רשאים לחפש להם את מדינת המקלט, שבה יחושו בטוחים ויוכלו לנסות ולשקם בה את חייהם.

"ישראל אינה מדינת המקלט הראשונה שלהם. שישארו במצרים"

אין במשפט הבין-לאומי כלל שקובע שמבקש מקלט צריך לבקש הכרה כפליט במדינה הראשונה אליה הוא בורח. אם היה כלל כזה, רק מדינות העולם השלישי, שהן ממילא אלה שקולטות את רוב רובם של הפליטים, היו בעלות כשירות לקלוט פליטים. מותר למדינות לחתום ביניהן על הסכמים של חלוקת הנטל בטיפול בפליטים, ולהחזיר פליטים ממדינת מקלט אחת למדינת מקלט אחרת, שבה הם היו קודם לכן. לצורך כך המדינה הקולטת צריכה להיות מדינה בטוחה, שבה פליטים יזכו להגנה.

לישראל אין הסכם החזרה עם מצרים, ומצרים ממילא אינה מדינה בטוחה. היא אינה מקיימת הליכי מקלט; היא אינה מאפשרת גישה חופשית לנציבות הפליטים של האו"ם ולצלב האדום; היא עוצרת מבקשי מקלט; היא מגרשת מבקשי מקלט לארצותיהם, שם נשקפת להם סכנה; היא אינה מאפשרת למבקשי מקלט לעבוד כדין ולקיים עצמם; היא אינה מאפשרת לילדיהם להתחנך; ועוד.

"תושבי דרום תל-אביב ואילת סובלים"

נכון, ולא רק הם. מבקשי המקלט נמצאים גם באשדוד, בירושלים, בערד ובמקומות נוספים.

מבקשי המקלט שוהים בישראל כשצווי גירוש שאינם בני ביצוע תלויים ועומדים נגדם, העסקתם בישראל מיוסדת על הסדר "אי-אכיפה" נגד מעסיקיהם, הם אינם זכאים לכל סיוע, ועתידם לוט בערפל. מדיניות ממשלתית זו, המונעת ממבקשי המקלט אפשרויות תעסוקה סבירות, כמו גם נגישות לדיור, לשירותי בריאות, לשירותי רווחה ולהשכלה, דוחקת אותם לעוני ולמצוקה.

כתוצאה מכך, נוצרו ריכוזים של מבקשי מקלט באזורים מוחלשים, שבהם מבקשי המקלט יכולים להרשות לעצמם למצוא מחסה. הצטופפותם במקומות אלה מוסיפה על המצוקה השוררת בהם ממילא, והמצב הפך בלתי נסבל.

אף מבקשי המקלט אינם רוצים לחיות בתנאים קשים של עוני, צפיפות ודוחק. רבים מהם אנשים פרודוקטיביים. רבים אחרים משכילים. התערבות ממשלתית שתבטיח את זכויותיהם ותסייע בדיור, בעבודה, בבריאות, ברווחה ובחינוך תוכל להבטיח היחלצותם ממעגל המצוקה, פיזור של האוכלוסיה, והפחתת הנטל על אזורים מוחלשים. נוסף על כך, אין ספק כי לו המשאבים העצומים שהממשלה מוציאה על מעצר חסר תוחלת של מבקשי המקלט היו מושקעים בשיפור התשתיות באיזורים המוחלשים, בהם מתגוררים מבקשי המקלט, היה בכך להקל על כל תושביהם.

"ישראל אינה צריכה לדאוג לכל מסכני העולם"

נכון, אבל ישראל צריכה לשאת בחלקה בנטל. יש בישראל כיום למעלה מ-45 אלף מבקשי מקלט. רבות ממדינות המערב מתמודדות כיום עם מבקשי מקלט במספרים גדולים, אך לא רק הן. יש לזכור שמי שנושאות בעיקר הנטל בטיפול בפליטים הן בדרך כלל המדינות השכנות למדינה ממנה אנשים נמלטים, והן מדינות שמצבן הכלכלי קשה מזה של ישראל. רבים ממבקשי המקלט הסודנים נמצאים בצ'אד. רבים מן האריתראים נמצאים באתיופיה. גם שכנותיה של ישראל - ירדן וסוריה - קלטו בשנים האחרונות מאות אלפים של פליטים עיראקיים שנמלטו אליהן. ישראל אינה שונה ממדינות רבות אחרות. היא מדינה חזקה, בעלת מוסדות איתנים, ובכוחה להתמודד עם שיעור מבקשי המקלט הבאים אליה.

"יש גבול כמה פליטים אפשר לקלוט"

אמנת הפליטים אינה קובעת מכסה של פליטים, שמעליה מדינה רשאית להחליט שהיא אינה קולטת עוד. הטעם לכך הוא שמניעת סכנה אינה כפופה למכסות. שום מכסה אינה יכולה להתגבר על הכלל, האוסר על החזרת אנשים אל מקום בו נשקפת להם סכנה.

"נבנה גדר, ונמנע את בואם"

מותר לבנות גדר, אבל יש להביא בחשבון, שגדר לא תחסוך מישראל את חובתה לקבל לשטחה את מי שנשקפת להם סכנה.

"נבנה בית סוהר עצום, ועם הקמתו נאסור עליהם לעבוד"

בית הסוהר הגדול בתבל למהגרים, המתוכנן להיבנות בנגב, ואשר עשוי להכיל בין עשרת אלפים לחמישה עשר אלף איש, יהפוך למחנה פליטים דכאני, ולא יפתור דבר. כבר עתה יש בישראל למעלה מ-45 אלף מבקשי מקלט, ועד להקמתו סביר שיהיו יותר. בית הסוהר "יפקק" עד מהירה במבקשי מקלט, והרוב המוחלט יוותר מחוצה לו. אם לא יוכלו לעבוד - ירעבו. יתרה מזו - העצורים ישוחררו בשלב מסוים, כדי לפנות מקום לבאים אחריהם. זולת התעללות במבקשי המקלט ובילדיהם, דבר לא יושג. על פי ההערכות, מדינת ישראל תוציא מאות מיליוני שקלים על הקמת המתקן, ולמעלה ממיליארד שקלים בשנה על הפעלתו, וכל זאת ללא כל תוחלת.

"מה אתם מציעים?"

במקום להשקיע סכומי עתק במתקן כליאה, יש להשקיע במנגנון לבחינת בקשות המקלט של האריתראים והסודנים, בהקניית זכויות למי שזכאים למקלט ובשיפור תשתיות באזורים מוחלשים. מי שזכאי להגנה - יוכר כפליט. מי שלא - אפשר לגרשו.

כשם שהמצב בדרום סודן משתפר לאיטו, ויש שחוזרים אליה, יש לקוות שהמצב באריתריאה ובסודן ישתפר בשנים הקרובות באופן שיאפשר חזרת אזרחי מדינות אלה לארצותיהם, ומן הראוי שישראל אף תפעל בכלים דיפלומטיים להפעלת לחץ בכיוון זה.

יחד עם זאת, על ישראל לקבל עליה, שכמו מדינות מערביות רבות אחרות, יהיה עליה לטפל במבקשי מקלט במספרים גדולים. יש להכיר במציאות הריאלית, ולפיה מבקשי מקלט במספר לא מבוטל לא יעזבו את הארץ בשנים הקרובות.