לכבוד שרת הפנים הבאה

שרה נכבדה שלום רב,

בתום המשא ומתן הקואליציוני, נטול נתן אשל ושאר מרעין בישין, תושבעי לתפקיד שרת הפנים. כמי שכבר ראו כיצד כמה וכמה שרי פנים במדינת ישראל אכלו מרורים, הרשי לנו לתת לך שלוש עצות, שתבטחנה כי הקדנציה שלך תעבור בנעימים:

1. אל תניחי למשפטנים לעצב עבורך מדיניות. כמי שלוקים בעצמם בפגם קשה זה - ידע וחשיבה משפטיים - הרשי לנו להבטיחך שהמשפטנים שסביבך לעולם ינסו לקחת מידיך את מושכות עיצוב המדיניות ולהכתיב לך התנהלות כזו או אחרת במסווה של ייעוץ משפטי (לעתים אף במסווה של ייעוץ משפטי מחייב). הדוגמה הקיצונית ביותר לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בעניינו של שר הפנים, אברהם פורז. כפי שסיפרנו כאן פעם, בשעה שאברהם פורז ביקש לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בחוק כדי להסדיר את מעמדם של ילדי מהגרי עבודה השוהים בישראל שנים ארוכות, התערב היועץ המשפטי רובינשטיין וקבע, ללא בסיס משפטי, כי לא ראוי ששר הפנים יקבל החלטה בעניין זה.

התערבותו הבוטה של רובינשטיין בעניין זה מזכירה במובנים רבים את נוהגו כיועץ משפטי לממשלה לפרסם חוות דעת ציבוריות ובלתי משפטיות ביחס לאנשי ציבור שהוחלט שלא להעמידם לדין פלילי או את התנהלותו לאחרונה כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית ביחס לפסילת שלטי חוצות ואת החלטתו לפסול תשדירי בחירות של בל"ד ועוצמה לישראל, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, משום שלא היו לטעמו. אמנם, ספק אם היועץ המשפטי הנוכחי יתערב באופן זה, אולם שרי הפנים האחרונים נאלצו להתמודד עם בכירים במשרד המשפטים ובפרקליטות המדינה.

ההישענות על משפטנים בבואך לעצב מדיניות היא מסרסת. מה שמתחיל בהתייעצות בעניין מדיניות הופך בנקל להכתבת מדיניות באיצטלה של חובה משפטית. לכן, אם ברצונך להיות בעלת השפעה כלשהי במשרדך שלך, הבהירי ליועץ המשפטי לממשלה, למשנים לו, לפרקליטות המדינה וללשכה המשפטית של רשות האוכלוסין וההגירה, שאין בכוונתך לשתף אותם בהתייעצויות בענייני מדיניות ובשלב עיצוב המדיניות. הקפידי ליידע את המשפטנים רק לאחר גמר תהליך עיצוב המדיניות, ובקשי שיגבילו את חוות דעתם לשאלה - חוקי / לא חוקי. שלא יסבירו לך מדוע כדאי כך ולא אחרת, מדוע זה ראוי או לא ראוי. שיאמרו - חוקי או לא חוקי, ואם לא חוקי - מדוע לא חוקי וכיצד מוציאים לפועל את המדיניות באופן חוקי.

2. זנחי את הרטוריקה הגזענית של קודמך בתפקיד. ארבע השנים האחרונות לוו במלל מסוכן של העומד בראש המשרד שאת מקבלת לרשותך. מה לא יוחס ל"זרים" בישראל? מחלות, אלימות, פשיעה, הרס החלום הציוני. קודמך בתפקיד סבר שרטוריקת ביבים תמשוך קהל בוחרים. הוא טעה. מפלגתו לא התחזקה בבחירות האחרונות, וייתכן שאף תמצא עצמה מחוץ לקואליציה. גם רשימתו של מיכאל בן-ארי, שהיטיב להזין את השנאה והגזענות כלפי "זרים" בישראל, לא הרוויחה דבר מהביטויים האומללים שנשמעו מפיו. למעשה, בן-ארי, שסבר כי ימצא קהל מצביעים חדש בשכונות דרום תל אביב, גילה לתדהמתו, שבשכונות אלה מעטים נתנו לו את קולם. הגזענות הבוטה אינה רווחית מבחינה אלקטורלית (וגם לו הייתה רווחית, לא ניתן היה להצדיקה), אך היא ממצבת את ישראל כמדינה גזענית, ששריה מעזים לומר דברים שהיו מוקעים מן השיח הציבורי והפוליטי בכל מקום אחר בעולם.

3. בדקי באופן מדגמי החלטות פרטניות של רשות האוכלוסין וההגירה. אלוהים נמצא בפרטים. גם אם תתגברי על המשפטנים ותצליחי לקדם את המדיניות בה את חפצה, את ההחלטות הפרטניות יקבלו פקידים, שעברו אינדוקטרינציה בת שנים ארוכות, לפיה ה"זר" הוא האויב ויש לעשות כל דבר כדי למנוע בעדו מלקבל מעמד בישראל. לא תוכלי להבין כיצד מיישם משרד הפנים את מדיניותך אם לא תקפידי לבחון רנדומלית ובאופן שוטף את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה. כשתבחני אותן תגלי שאבוי לו לישראלי שמעז להינשא לבן זוג זר. בני הזוג צפויים לעבור דרך חתחתים עד להקניית מעמד של קבע למשפחה בישראל (אם בכלל). תגלי שבמשך שלוש שנים משרד הפנים מצא שאדם אחד בלבד הוא פליט, וזאת נוכח יצירת מערכת מתעללת שאינה מיישמת כראוי את אמנת הפליטים ומביאה לגירושם של אנשים רבים למקום בו נשקפת להם סכנת חיים. תגלי שמשרדך כולא באופן שרירותי ובתנאים שאינם ראויים לבני אנוש אלפי מבקשי מקלט. תגלי שמשרד הפנים שולל את מעמדם של מהגרי עבודה שהוזמנו לישראל כדי לבצע את העבודות הקשות ביותר בשכר מינימום (ואף פחות מכך) רק משום שהרהיבו עוז בנפשם להתאהב ולהיכנס למערכת יחסים. תגלי שבני זוג מאותו המין המבקשים להסדיר את מעמדם בישראל זוכים ליחס של אזרחים סוג ב' משום שאינם יכולים להינשא. תגלי שמשרדך קורע בני משפחה אלו מעל אלו, הורים, בני זוג ולילדים, אך בשל היותם פלסטינים. תגלי שחרף פסילת הסדר הכבילה של עובדים זרים למעסיקיהם על ידי בית המשפט העליון, בפועל משרד הפנים מקפיד ליצור זיקה כובלת של עובדים למעסיקיהם באופן הפוגע בזכויותיהם הבסיסיות כבני אדם וכעובדים. אם תבחני רנדומלית את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה תגלי שללא בקרה של הדרג הפוליטי על ההחלטות שמקבל הדרג הפקידותי, אי אפשר לשנות דבר.

בהצלחה.

מושא לזכויותיהם של אחרים (או: "ויקוו למשפט והנה משפח", ישעיה ה')

כבר עמדנו כאן על האופן שבו זכויותיהם של "זרים" בישראל נבחנות דרך הפריזמה של זכויותיהם של ישראלים ושל האינטרסים שלהם. סיכוייו של "זר" לזכות בסעד מבית המשפט בנוגע למעמדו משתפרים פלאים, כאשר למתן מעמד השלכה כלשהי על מערך הזכויות והאינטרסים של אזרח ישראלי. לעומת זאת, כאשר הוא מבקש מעמד בישראל בשם זכות עצמאית משלו, סיכוייו לזכות בסעד מתגמדים.

ביום שלישי נתן בית המשפט העליון ארבע החלטות, שמבהירות זאת באופן צלול. יש לשים לב, כי אמנם ההחלטות ניתנו על ידי שלושה שופטים שונים, ואין לדעת כיצד היו עומדות זו ביחס לזו אילו היו כל ההחלטות מתקבלות על ידי אותו שופט. אולם מהמתח ביניהן לא ניתן להתעלם.

ארבע ההחלטות ניתנו ביחס לבקשות של "זרים" לעכב את הליכי הרחקתם מישראל עד להכרעה סופית בהליכים המשפטיים הנוגעים למעמדם בישראל. במקרים אלה נבחנים שני קריטריונים – סיכויי העתירה או הערעור ו"מאזן הנוחות", כלומר היחס בין הנזק לתועלת שבעיכוב הגירוש. בעוד שבמדינות רבות, עצם קיומו של הליך משפטי על ידי מבקש מקלט מביא לעיכוב אוטומטי של גירושו, וזאת לאור ההשלכות הקשות של גירוש אדם למקום שבו יסתבר בדיעבד כי נשקפת לו סכנה, בישראל לא קיים כלל כזה.

נבקש מקוראינו לשאול את עצמם באיזה מקרה ייגרם הנזק הגדול ביותר לאדם שיגורש, אם בסופו של דבר יתקבלו טענותיו בערעור או בעתירה, גם אם יתאפשר לו לשוב לישראל לאחר קבלת טענותיו – לאזרחית קולומביה לסבית, שתגורש למקום בו היא טוענת שנשקפת סכנה לחייה, אם לאחר גירושה יסתבר בהליכים המשפטיים בעניינה כי לסביות אכן נרדפות בקולומביה; לאזרח הפיליפינים המנהל הליכים להוכחת אבהותו לילד ממוצא פיליפיני שקיבל מעמד בישראל, אם לאחר גירושו ופרידתו לחודשים ארוכים מבנו יסתבר כי הוא אכן אבי הילד ויוכרע כי קיימת לו זכות לשהות במחיצתו בישראל; לאזרחית סין שמשרד הפנים אינו מאמין לה כי היא מתרגלת "פאלון גונג", אם לאחר גירושה יוחלט במסגרת ערעורה כי היא אכן פעילה כזו ולכן נשקפת לה סכנת חיים בסין; או לאזרחית הפיליפינים ששהתה שנים ארוכות בישראל ללא היתר ומטפלת בילד אוטיסט שהוא אזרח ישראלי?

כפי שניתן לראות, בשלושת המקרים הראשונים מדובר בעניין המשליך על זכויותיו של ה"זר". לעומת זאת, במקרה הרביעי, האישה הסועדת ילד אוטיסט, לגירוש עד להכרעה בעתירה תהיה השלכה גם על הילד הישראלי. זהו המקרה היחיד מבין הארבעה, בו סבר בית המשפט העליון בהחלטות שניתנו אתמול, כי יש מקום לעכב את הגירוש עד להכרעה.

בשלושת המקרים הראשונים בית המשפט העליון קבע כי סיכויי הערעורים נמוכים (וזאת עוד בטרם התקיימו בפניו ההליכים המלאים, במסגרתם יוצגו מלוא הטענות ומלוא החומר שעליו התבססה ההכרעה) ולכן אין מקום לעכב את הגירוש עד להכרעה בהם. לעומת זאת, במקרה הרביעי קבע בית המשפט כי הוא כלל אינו בוחן את סיכויי ההליך משום שדי במאזן הנוחות כדי להביא לעיכובו של גירוש המטפלת הסיעודית. זאת נוכח הנזק שייגרם לילד הישראלי אם המטפלת תגורש ובסופו של דבר יימצא כי טענותיו בעתירתו צודקות. לו היה בית המשפט נוהג באותו אופן בשלושת המקרים הראשונים, ועושה זאת בכנות, קשה לראות כיצד היה נמנע ממסקנה דומה. לו היה בית המשפט נוהג באופן דומה באותם שלושה מקרים, כלומר נמנע מלבחון את סיכויי הערעורים (כשלא כל החומר הרלוונטי בפניו) ומתייחס לנזק הפוטנציאלי באותם מקרים – רדיפה, מעצר, מוות אפשרי ופרידה ארוכה של אב מילדו – קשה לראות כיצד היה מגיע למסקנה אליה הגיע.

כפי שיודע היום כבר כל בר-דעת, מערכת המקלט של מדינת ישראל היא מערכת בלתי הוגנת ופגומה, שכל כולה מצג שווא של הליכים מינהליים, שסופם בתוצאה ידועה מראש – כולם שקרנים, כולם בעצם מהגרים כלכליים, איש אינו פליט. כפי שכבר הבהירה נציבות האו"ם לפליטים, בישראל שעור ההכרה בפליטים הוא הנמוך בעולם המערבי, ולמעשה, בשלוש השנים בהן בוחן משרד הפנים באופן עצמאי בקשות מקלט, רק במקרה אחד נמצא כי אדם הוא פליט. כל מי שעוסק בענייני פליטים בעולם, בפרקטיקה או באקדמיה, כבר יודע לומר שמערכת המקלט של ישראל היא בדיחה בינלאומית, חרף העובדה שהיא לוקחת את עצמה ברצינות רבה.

למרבה הצער, מערכת בתי המשפט אינה רואה זאת.

עוד על היותם של מהגרות ומהגרים "מושא לזכויותיהם של אחרים" בסרטון הבא, מדקה 07:40:

החזרות חמות ורטובות: ישראל-מצרים, איטליה-לוב

בשבוע שעבר פסל בית הדין האירופי לזכויות אדם את הסכם ההחזרה בין איטליה ללוב, שאיפשר לאיטליה לגרש מהגרים, ובהם מבקשי מקלט, בחזרה ללוב מייד עם תפיסתם בסירות, בסמוך לפני כניסתם למים הטריטוריאליים של איטליה. בית הדין קבע כי ההחזרה ללוב מהווה הפרה של עקרון איסור הגירוש (נון-ריפולמונט).

התיאורים בפסק הדין מזכירים את פרשת "ההחזרה החמה" של מבקשי מקלט מישראל למצרים. משנת 2007 ועד שנת 2011 יושמה פרקטיקה, לפיה מבקשי מקלט שנתפסו בסמוך לגבול עם ישראל הוחזרו למצרים מבלי שניתנה להם גישה למערכת המקלט של ישראל. מדינת ישראל טענה, בתחילה, שמי שנתפסים בסמוך לאחר חציית הגבול כלל אינם נחשבים למי שנכנסו לישראל ומצויים בשטחה. בהמשך, לאחר שהוגשה עתירה לבג"ץ נגד הפרקטיקה, נטען, כי אולמרט ומובארק סיכמו בעל פה שלא יעונה רע למי שיוחזרו למצרים (טענה שהוכחשה על ידי משרד החוץ המצרי); כי מצרים היא מדינה בטוחה; וכי בקהיר, בירת מצרים, משרד של נציבות האו"ם לפליטים שיבחן את בקשות המקלט של המוחזרים, ויבטיח כי לא יוחזרו ממצרים למדינות המוצא שלהם. ובכלל, טענה הממשלה, אין מדובר במבקשי מקלט משום שהם אינם טוענים כי נשקפת להם סכנה עם תפיסתם על ידי כוחות צה"ל. כל זאת אף על פי שבמסגרת ההליכים בבג"ץ הוצגו על ידי העותרים אין-ספור עדויות על התעללות הצבא המצרי במוחזרים, על גירוש מבקשי מקלט על ידי מצרים למדינת מוצאם ועל כליאה ממושכת במצרים בתנאים לא אנושיים וללא גישה לנציבות האו"ם לפליטים.

במשך ארבע שנות התדיינות נמנע בג"ץ ממתן צו ביניים בזמן שמאות מבקשי מקלט גורשו למצרים באופן זה. לבסוף, לאחר המהפכה במצרים, הודיעה המדינה כי לעת הזו היא אינה מחזירה איש למצרים, אך שומרת לעצמה את הזכות לעשות זאת בעתיד. בג"ץ קבע, לאור זאת, כי העתירה הפכה לתיאורטית ואין צורך להכריע בחוקיות הפרקטיקה, תוצאה שבפועל מאפשרת למדינה להחליט בעתיד כי ניתן לשוב ולהפעיל את נוהל "החזרה חמה", ולארגונים העותרים לשוב ולעתור ולהמתין שוב במשך שנים להכרעה, בעוד אנשים מגורשים מצרימה.

ובצד השני של הים התיכון – איטליה, שהיא אחת המדינות אליהן מגיע המספר הגדול ביותר של מהגרים מאפריקה נוכח הגבול הימי שלה עם יבשת זו, חתמה בשנת 2009 על הסכם החזרה עם לוב. במענה להליכים בבית הדין האירופי לזכויות אדם, איטליה טענה שמי שנתפסים במים הבינלאומיים על ידי כלי שיט איטלקיים כלל אינם נמצאים תחום השיפוט של איטליה, ולכן איטליה אינה מחויבת כלפיהם בעקרון הנון-ריפולמונט. בנוסף היא טענה, כי קיים הסכם בכתב בין המדינות להבטחת שלומם של המוחזרים, וכי בטריפולי, בירת לוב, משרד של נציבות האו"ם לפליטים, שיבחן את בקשות המקלט של המוחזרים ויבטיח כי לא יוחזרו מלוב למדינות מוצאם. ובכלל, טענה איטליה, אין מדובר במבקשי מקלט משום שלאחר שהם נתפסים על ידי כלי השיט האיטלקים הם אינם טוענים לסכנה הנשקפת להם אם יוחזרו ללוב. כל זאת אל מול אין-ספור עדויות שהוצגו בפני בית הדין אודות גירוש מבקשי מקלט על ידי לוב למדינות מוצאם ועל כליאה ממושכת בלוב בתנאים בלתי אנושיים וללא גישה לנציבות האו"ם לפליטים.

במסגרת ההליכים, איטליה הודיעה לבית הדין, כי הפרטיקה של החזרה ללוב נפסקה לאחר המהפכה במדינה. אף על פי כן, בית הדין פסק בשבוע שעבר, כי הפרקטיקה מנוגדת לדין הבינלאומי, וכי איטליה מחויבת לפצות כספית את מי שהוחזרו ללוב, אם ניתן לאתרם. בית הדין קבע, כי העובדה שאדם אינו טוען בסמוך לאחר תפיסתו, מיד לאחר שחצה את הים, כי נשקפת לו סכנה אם יוחזר, אינה מעידה על כך שאינו מבקש מקלט, וכי מכל מקום, נוכח העובדה שאיטליה ידעה או היתה צריכה לדעת מה קורה למוחזרים בלוב, היא אינה יכולה לעצום את עיניה גם כאשר אדם אינו טוען לסכנה אם יוחזר. בית הדין הוסיף, כי אי אפשר לקבל את טענת איטליה, לפיה אין חובות משפטיות כלפי מי שנמצאים בידי כוחות שיטור הים האיטלקיים אם הם מצויים במים בינלאומיים. בנוסף, בית הדין קבע כי נוכח תנאי המעצר הבלתי אנושיים בלוב, העדר מערכת מקלט עצמאית בלוב והישענות על נציבות האו"ם לפליטים, שאינה גוף שלטוני, כמו גם העדויות אודות החזרת מבקשי מקלט מלוב למדינות מוצאם, החזרה ללוב היא הפרה של ההתחייבויות הבינלאומיות של איטליה, מהווה הפרה של עקרון הנון-ריפולמונט, והיא אסורה. מספרם הגדול של אלה המנסים להיכנס לאיטליה, פסק בית הדין, גם אם הוא מטיל עליה נטל משמעותי, אינו יכול לשמש תואנה לכיפוף חובותיה המשפטיות. כל כך פשוט.

הקונסול אמר

אחת השאלות השבות ומגיעות להתדיינות משפטית היא שאלת זיהויים של מבקשי מקלט כאזרחי אריתריאה. היום כ-60% ממבקשי המקלט בישראל הם אזרחי מדינה זו. המדיניות שנוקטת מדינת ישראל כלפי אזרחי אריתריאה היא מדיניות המכונה על ידי משרד הפנים לעתים "הגנה זמנית", לעתים "הגנה קבוצתית" ולעתים "מדיניות אי הרחקה", תלוי באיזה יום שואלים. משמעותה של מדיניות זו היא כי אזרחי אריתריאה אינם עוברים הליכי מקלט מלאים, בקשותיהם למקלט אינן נבחנות אינדיבידואלית, והמדינה אינה מכריעה לגבי כל אחד מהם בשאלה האם הוא פליט, כמשמעו של מונח זה באמנה בדבר מעמדם של פליטים. עם זאת, המדינה נמנעת מגירושם של אזרחי אריתריאה לעת עתה, ומעניקה להם רישיונות ישיבה מפוקפקים – אלה מצד אחד אינם מהווים רישיונות עבודה, אולם מצד שני המדינה הצהירה בבג"ץ, כי מעסיקים שיעסיקו את מי שמחזיקים בהם לא ייקנסו ולא יעמדו לדין.

ההסדר הנוגע לאזרחי אריתריאה מביא את הרשויות לחשוד ללא הרף במי שטוענים להיות אזרחי מדינה זו, כי הם "מתחזים" וכי הם, למעשה, אזרחי אתיופיה. אחת ה"הוכחות" שהמדינה הציגה לא פעם בפני בתי המשפט להיותו של אדם זה או אחר אזרח אתיופיה, היא העובדה שקונסול אתיופיה הסכים להוציא לאותו אדם מסמך נסיעה אתיופי. הסכמת הקונסול להוציא מסמך כזה, כך טענה המדינה בהליכים רבים, מהווה הוכחה לכך שהקונסול זיהה את אותו אדם כאזרח אתיופיה.

ואולם, במסגרת פסק דין שניתן בשבוע שעבר, עמד בית המשפט על האופן בו הטעה משרד הפנים את בתי המשפט בהציגו טענה זו. בפסק הדין נחשף פרוטוקול של דיוני הוועדה המייעצת לענייני פליטים, במסגרתו סיפר אחד מנציגי משרד הפנים, כי קונסול אתיופיה נתן את הסכמתו להנפיק מסמכי נסיעה לכל דיכפין, בהתבסס על זיהוי של אדם כאתיופי על ידי משרד החוץ או על ידי בית הדין לביקורת משמורת (שני גופים שכלל אינם בוחנים את אזרחותו של אדם). זאת מבלי שהקונסול עצמו יפגוש באדם המדובר או יעשה פעולה כלשהי כדי לבדוק אם הוא אכן אזרח אתיופיה.

בית המשפט ביקר את אותו שיתוף פעולה של משרד הפנים בהנפקת תעודות מסע לאתיופיה למי שכלל לא זוהו על ידי אתיופיה כאזרחיה, ובירך על הפסקתו של שיתוף פעולה זה:

"יובהר כי בית משפט זה אינו יכול להעביר תחת שבט ביקורתו את התנהגותו, מעשיו ומחדליו של קונסול אתיופיה בישראל. אולם, נראה תמוה שקונסול מדינה זרה מוצא לנכון להעניק תעודת מעבר למדינתו לאדם אותו לא ראה מעולם, לא שוחח עמו ולא אימת את נתינותו.

חמורה מכך היא התנהגות המשיב [משרד הפנים].

ברור שהמשיב [משרד הפנים] ידע שהענקה סיטונית של תעודת מעבר לאתיופיה על בסיס קביעה של בית הדין למשמורת בדבר נתינותו של אדם, כאשר בית הדין אינו מוסמך לקבוע קביעות כאמור – יש בה משום פעולה לא תקינה של המינהל הציבורי."

נותר רק לתהות בכמה מקרים אושר גירושם ומעצרם של מבקשי מקלט לאחר שמשרד הפנים הצהיר בבית המשפט, כי קונסול אתיופיה זיהה אותם כאזרחי מדינה זו, מבלי שנציג אתיופי כלשהו בחן את עניינו של מבקש המקלט.

על סחר בבני אדם, על פליטות, ועל האחריות של מדינת ישראל

מאת: ד"ר יובל לבנת, הקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

השבוע פורסם פסק דינה של השופטת שרה גדות מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, בו נתקבלה עתירתם של שלושה נתיני גיניאה קונקרי, נגד החלטת משרד הפנים לגרשם מישראל.

על פי פסק הדין, השלושה העידו נגד רשת סחר בבני אדם, אשר פעלה להעברת בני אדם מגיניאה קונקרי לישראל. בעקבות עדותם נידון אחד מפעילי הרשת לארבע שנות מאסר בישראל. לטענת העותרים, לאחר שמסרו עדותם, החלו הם ובני משפחותיהם לסבול מאיומים ומפגיעות פיזיות. כך, למשל, אשתו של אחד מהעותרים, אשר שהתה בזמן מתן העדות בגיניאה קונקרי, הוכתה וביתה נשרף. היא נאלצה לברוח לסנגל עם ילדיה, ומאז היא שוהה שם. העותרים אף הציגו צילומים של צווי מעצר שהוצאו נגדם בגיניאה קונקרי, ובהם מצויין, בין השאר, כי הם מואשמים "בשיתוף פעולה עם סוכנים ישראלים".

שתיים היו הטענות העיקריות של משרד הפנים נגד קבלת העתירה. האחת – טענת העותרים בדבר סכנת חיים לא הוכחה. השניה – העותרים קיבלו כבר אשרת שהייה למשך שנה, מכוח נוהל הטיפול בקרבנות סחר בבני אדם.

אתחיל דווקא מהטענה השניה של משרד הפנים. זוהי טענה שחוזרת ועולה על ידי פקידי המשרד ופרקליטיו בהקשרים שונים. באופן כללי, משרד הפנים מכיר ב"מסלולים" שונים לטיפול בזרים. הזר מתבקש לבחור באיזה מסלול ברצונו לצעוד, ואין כל אפשרות למעבר ממסלול למסלול, או לשילוב בין המסלולים. נראה שעל פי תפישת משרד הפנים אין לזרים זכויות, וכל פעולה להסדרת מעמדם הינה פעולה של חסד. על פי היגיון זה, אין הזר זכאי ל"כפל מבצעים".

בענייננו, עמדת משרד הפנים היתה, שמאחר שכבר החלו העותרים לפסוע במסלול של קרבנות סחר בבני אדם, אין הם יכולים לבקש כעת לעבור למסלול של פליטים (אנשים אשר נשקפת סכנה לחייהם במדינת אזרחותם). זוהי טענה אבסורדית, כמובן. ראוי להזכיר לעניין זה את סעיף 14 ל"פרוטוקול פאלרמו" (הפרוטוקול למניעה, לדיכוי ולהענשה על סחר בבני אדם), עליו חתמה מדינת ישראל, ואותו אשררה, הקובע: "אין בפרוטוקול זה דבר שיפגע בזכויות, בהתחייבויות ובאחריות של מדינות ויחידים לפי המשפט הבין-לאומי... ובעיקר האמנה מ- 1951 והפרוטוקול מ- 1967 המתייחסים למעמדם של פליטים ולעקרון אי ההחזרה למקום מסוכן הכלול שם".

באשר לטענה בדבר אי עמידת העותרים בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת נרדפותם במדינתם, הרי שבית המשפט דחה אותה, ובצדק. כדבריו: "אין מקום להסתפק בקביעה כללית לפיה העותרים לא עמדו בנטל להוכיח את הסכנה הנשקפת עליהם, וגם על המשיבה מוטלת החובה לבירור טענות העותרים, בעיקר נוכח צווי המעצר שהוצגו על ידם". ראוי לציין, כי השאלה מהו נטל ההוכחה שבו צריך מבקש מקלט לעמוד על מנת שיזכה במעמד של פליט הינה שאלה משפטית שאינה מובנת מאליה. כך, למשל, בית המשפט העליון הפדראלי בארצות-הברית קבע שבנסיבות מסויימות גם הוכחת סיכוי של 10% לרצח במדינת המוצא יהא די בה על מנת שאדם יוכר כפליט. בכל אופן, נראה שבנסיבות העניין לא היה צורך להכריע בשאלה משפטית זו, לאור שלל הראיות אשר הוצגו על ידי העותרים להוכחת נרדפותם בגיניאה קונקרי.

נקודה אחרונה לסיום. בית המשפט אמנם קיבל את העתירה, ואולם גם הוא לא עשה, לדעתי (ולצערי), את מלאכתו נאמנה עד תום. ראשית, בית המשפט לא קבע כי יש לבטל את צווי הגירוש שהוצאו כנגד העותרים, אלא שעניינם יוחזר "לבירור נוסף על ידי המשיבה". כך, מסע הייסורים המשפטי של העותרים טרם הגיע אל קיצו. ראוי להזכיר לבית המשפט שתפקידו המרכזי של בית משפט הוא להכריע, ושאנשים עניים מתקשים לעמוד בהליכים משפטיים ממושכים, בהם כרוך לא אחת גם הצורך לשלם שכר טרחה לעורכי דין.

שנית, בשולי הדברים מציינת השופטת גדות, כי "המשיבה לא פרטה גם כל נסיון מצידה להרחיק את העותרים למדינה אחרת, אשר אינה מדינת מוצאם של העותרים, ואשר בה לא יהיו העותרים בסכנה". עמדה זו, לפיה מדינת ישראל זכאית להתנער מהמחוייבויות שלה, על פי המשפט הבין-לאומי, ולזרוק את העותרים במדינה שלישית, משל היו אשפה שיש להיפטר ממנה, הינה עמדה שיש להתנער ממנה מכל וכל. ישראל היא זו שאישררה את אמנת הפליטים ואת האמנה נגד עינויים, אשר אוסרות על החזרת אדם למדינה בה נשקפת לו סכנה חמורה, ועליה חל העקרון מן המשפט הבין-לאומי המנהגי בדבר אי החזרת אדם אל מותו. האחריות הינה של ישראל, ואין לגלגלה אל מדינה אחרת.

מוכרים מקרים בהם מדינות פנו למדינות אחרות בבקשה לסייע להן בקליטת חלק מהפליטים שהגיעו לשטחן, בנסיבות של "הצפה" של פליטים (mass influx). זהו עקרון "חלוקת הנטל" (burden sharing) המוכר בדיני פליטים. אולם המקרה דנן שונה לחלוטין: המדובר בשלושה מבקשי מקלט, אשר העידו בבית משפט ישראלי והביאו להפללת סוחרי אדם שפעלו, בין השאר, בישראל. אין כל סיבה שישראל תצפה ממדינה אחרת לקלוט אותם בשטחה. זוהי אחריותה של ישראל לדאוג להגנתם, ועליה למלא אחריה.

הפנים מאחורי הגירוש

דודו קוסטיקה ורן קדרון, שיצרו במסגרת "הטלוויזיה החברתית" את הסרטון "ללא מעמד" על מצבם של הפליטים האריתראים, אחראים גם לסרטון המרגש הזה.

עדיף ללכת עירומים

כל עוד מהגרי העבודה והפליטים נרדפים, גם האירועים רודפים זה את זה.

קבוצת "גרילה תרבות", המאמינה בחיבור בין שירה לבין מאבקים חברתיים, קיימה בשבוע שעבר ערב הקראת שירה מול מתקני יחידת עוז בחולון: שירת הבנות הפליטות (התמונות מהאירוע: ינאי ישראלי וספי ארליך).

הערב, מוצאי שבת, 15.8.2009: סוף עונת הציד! נפגשים בשעה 18:00 בשדרות רוטשילד פינת נחלת בנימין בתל-אביב לצעדה עד לגינת לוינסקי, שם תיערך הפגנה. יחד נפגין נגד ציד האדם, נגד הדלת המסתובבת, נגד האיום בגירוש הילדים. יחד למען עתיד הילדים. יחד למען העובדים. יחד למען כולנו.

מחר, יום ראשון, 16.8.2009: עדיף ללכת עירומים. נפגשים בשעה 18:00 בפינת הרחובות פועה ודרך מנחם בגין מול קניון עזריאלי בתל-אביב להפגנה נגד רשתות ההלבשה "ג'אמפ", "אירית", "פשוט, ו"בוניטה", שהבגדים הנמכרים בהן מיוצרים במתפרות בירדן, המעסיקות מהגרי עבודה ב-sweatshops בתנאים תת-אנושיים תוך ניצולם, הכאתם ואחזקת דרכוניהם. זה קורה בירדן, ומגיע לכאן, עדות מצמררת לכך שהניצול הישראלי המכוער של מהגרי העבודה לא ייגמר אם רק נגרש את כולם ו"נסגור את השמיים". ולמי שתוהה בכל זאת "מה הקשר?", נחתום בשירה של טל ניצן "דָּבָר שקֵט" שהוקרא באירוע "שירת הבנות הפליטות":

אֵין דָּבָר שָׁקֵט יוֹתֵר
מֵהַמַּכּוֹת הַנִּחָתוֹת עַל אֲחֵרִים,
אֵין אִיּוּם קָטָן יוֹתֵר
עַל מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ הַשְּׂבֵעָה.
הַתְּבוּסָה בְּעֵינֵיהֶם אִלֶּמֶת,
זְרוֹעוֹתֵיהֶם
נִשְׁמָטוֹת בְּשֶׁקֶט.

אֵיזוֹ דְּמָמָה נְעִימָה.
מִלְּבַד צְלִיל דַּקִּיק נוֹקֵב,
טוֹרֵד בְּעִקָּר בַּבֹּקֶר
אַךְ נִתַּן לְעִמְעוּם בְּקַלּוּת
בָּאִוְשָׁה הַמַּרְגִּיעָה שֶׁל דַּפֵּי הָעִתּוֹן.
בְּטֶרֶם יֵעָרְמוּ עֲלֵיהֶם חֳרָבוֹת
כְּבָר יִקָּבְרוּ תַּחַת מוּסָף הַבִּדּוּר
כּוֹס הַקָפֶה הַמְלֵאָה לְמֶחֱצָה
הַדֶּלֶת הַנִּטְרֶקֶת

בְּבֵיתֵנוּ
הָעוֹמֵד עַל תִּלוֹ.

שיעור בהיסטוריה

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

אני קורא בימים אלה את ספרו המעניין של יוסף ליטבק, "פליטים יהודים מפולין בברית-המועצות 1939-1946" (הוצאת האוניברסיטה העברית, 1988). בפרק הראשון מתאר המחבר את כיבוש חלקה המערבי של פולין על ידי הגרמנים ואת כיבוש חלקה המזרחי על ידי הסובייטים בספטמבר 1939. בהמשך כותב המחבר על תנועתם של יהודים פולנים מזרחה, ומתאר את תלאותיהם של אותם יהודים, אשר ביקשו לעבור את הגבול מפולין הגרמנית לפולין הסובייטית. וכך כותב ליטבק בעמוד 66 לספרו:

"כאשר החליטו הסובייטים לסגור את גבולם בפני הפליטים היהודים מן האזור הגרמני, הם קבעו גם, כנראה, את הטיפול בעבריינים, אשר הצליחו להסתנן לאזורם על אף האיסור. מחומר העדויות ניתן ללמוד כי ננקטו שתי שיטות טיפול מקבילות. האחת – דחיפת הפליטים חזרה אל הצד הגרמני. השניה – מאסרם, העמדתם לדין והגלייתם למחנות הגולאג לשם 'חינוכם מחדש'. סביר להניח כי הסמכות לבחור באחת משתי דרכי הטיפול, הוענקה למפקדי משמרות-הגבול, שלידיהם נפלו הפליטים בהגיעם אל הצד הסובייטי".

עתה, קוראים וקוראות יקרים, הבה נעיין בסעיפים הבאים מתוך הצעת החוק למניעת ההסתננות, התשס"ח-2008, אשר הוגשה על-ידי ממשלת ישראל, ועברה קריאה ראשונה:

סעיף 2: "מסתנן, דינו – מאסר חמש שנים".
סעיף 3: "מסתנן שבעת הסתננותו היה אזרח או תושב של מדינה או שטח המנויים בתוספת [מדינת אויב – י"ל]... דינו – מאסר שבע שנים".
סעיף 11(א): "נוכח קצין מוסמך כי המסתנן נכנס לישראל לא מכבר, רשאי הוא להורות על החזרתו המיידית למדינה או לאזור שמהם הסתנן לישראל, ובלבד שהחזרה כאמור תיעשה בטרם חלפו 72 שעות מהמועד שבו היה לשוטר או לחייל יסוד סביר לחשד כי אותו אדם הסתנן לישראל".

מצאו את ההבדלים.

תשעה באב של הפליטים והילדים

“Justice is not to be taken by storm. She is to be wooed by slow advances”, אמר לפני למעלה משמונים שנים השופט האמריקאי קרדוזו. ואנו, שלא מחבבים את המשפט הזה במיוחד, יודעים שכך זה כשמנסים לקדם שינוי דרך מערכת המשפט (על בשרנו למדנו בחודש האחרון שלילדי מהגרי עבודה אין מה לחפש בבית המשפט, וגם לא לאימהותיהם). קרדוזו, כך נראה, התקשה לחשוב על רדיפה אחר צדק מחוץ למערכת המשפט, באמצעות מאבק ציבורי עיקש. לכן, יש להניח שראשו היה מסתחרר, לא פחות משראשנו הסתחרר, מקצב האירועים ביום קיץ לח אחד בשבוע שעבר, התשעה באב.

כפי שכתבנו כאן לא מזמן, סוגיית הגירוש הפכה לדבר החם של הקיץ. יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול עד לאחרונה, פתח בחודשיים האחרונים בקמפיין אינטנסיבי שכלל את הקמת יחידת "עוז", מבצע מתוקשר היטב לגירוש מהגרי עבודה ומעצר מבקשי מקלט. אלא שהריצה קדימה בכל הכוח דווקא בראשית הקיץ, עונת המלפפונים בה התקשורת מנסה למצוא מתחת לאדמה על מה לכתוב, לא היטיבה עם יחידת "עוז" ועם המבצע המתוכנן. משרד הפנים, שחשב שהתקשור והדברור של פעולות היחידה ייצרו הזדהות עם המטרה, גילה שהוא הצליח לקומם מספר הולך וגדל של ישראלים וליצור מחאה ציבורית חסרת תקדים, שטרם נראתה כאן בכל הנוגע למי ששוהים בישראל ללא מעמד. גנות, לכל הדעות ביצועיסט מן המוצלחים שנראו כאן, התגלה כאסטרטג קטן מאוד.

באחד באוגוסט, כלומר אתמול, אמורה הייתה יחידת "עוז" להתחיל במבצע למעצרן ולגירושן של משפחות. אלא שביום חמישי משהו קרה. הפתעת הבוקר הייתה ידיעה, בה פורסם כי הנשיא, שמעון פרס, פנה אל שר הפנים, אלי ישי, וביקש להימנע מגירוש ילדים. בקושי שעה חלפה לה והנה, התפרסמה לה ידיעה בנושא אחר – אלי ישי הודיע כי תיפסק אכיפת "נוהל גדרה-חדרה", אותו נוהל שעל פיו הוציא משרד הפנים צווים (ואנו נאמר – בלתי חוקיים) האוסרים על מבקשי מקלט לשהות במרכז הארץ, ושבעקבות אכיפתו נעצרו מאות מבקשי מקלט ששהו במרכז הארץ. כל קלפי המאבקים המשפטיים הממושכים והמתישים בענין האיסור על שהיית מבקשי מקלט במרכז הארץ, שמתנהלים להם בעצלתיים מזה כשנה וחצי מבלי שניתן יהיה לראות את סופם, נטרפו באחת.

יום קודם לכן פרקליטות המדינה עוד הצליחה לעשות צחוק מעצמה כשהגישה תגובה לבג"ץ, במסגרת בקשה לצו ביניים בעתירה שהגישה התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב בשם מספר ארגוני זכויות אדם, בה היא מתנגדת נחרצות להקפאת אכיפת התנאי. עושה רושם ששר הפנים שכח לעדכן את הפרקליטות בדבר תכניותיו, או שהפרקליטות סתם לא טרחה לברר מהי עמדת שר הפנים בסוגיה.

מספר שעות חלפו להן, וידיעה נוספת מתפרסמת – ראש הממשלה ושר הפנים הודיעו על הקפאת מבצע מעצר וגירוש המשפחות, שאמור היה להתחיל היום, והודיעו שדבר לא יקרה בשלושת החודשים הקרובים.

אפשר לדעת שמאבק ציבורי נוחל הצלחה כשכולם מנסים לתפוס עליו טרמפ, כשאנשים שמעולם לא גילו בו עניין הופכים לדובריו או כשהוא הופך לתחמושת נגד יריבים פוליטיים. כאשר מספר שעות לאחר הודעת הקפאת מבצע הגירוש "קדימה" החלה לנגח את נתניהו על היותו "זגזגן", משום שרק הקפיא את מבצע הגירוש ולא ביטל אותו כליל, כבר היה ברור שמדובר בסחורה פוליטית חמה. אפשר לדעת זאת גם כאשר ידיעות שעד לפני חודש היו מסווגות בקטיגוריה "חברה" מקבלות על ידי אתרי החדשות את התווית "פוליטי-מדיני".

על הסחף ניתן היה ללמוד גם ממקורות נוספים, כמו הראיון שנערך עם שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין. מישאל חשין, שדחה לפני שבע שנים את עתירתם של ארלין לימקול, אישה פיליפינית שהגיעה לישראל בהיותה בת 17 שנים וחיה בה במשך 15 שנים, ושל בנה אהרן לימקול, ילד בן 9 שנולד בישראל ואין לו ארץ אחרת, ואיפשר למשרד הפנים לשלח אותו לפיליפינים; מישאל חשין, שהצטרף לפסק דינו של אהרן ברק, ואישר למשרד הפנים להפריד בין ילדה בת 14, אזרחית ישראל שנולדה בה וגדלה בה, לבין אביה, אזרח זר ששולח למדינתו משום ש"מקומו של קטין אצל הוריו. באשר יישבו הם, שם יישב הוא, ולא להפך"; אותו מישאל חשין מצהיר כעת, כי יש לאפשר לילדי מהגרי עבודה להישאר כאן. ולא רק להם, אלא בכלל למהגרי עבודה שחיים כאן זמן רב.

בית המשפט עלול להפוך מקום קבורתם של מאבקים ציבוריים סוחפים. אם רק אפשר, יש להרחיקם ממנו, ולהביאם אל הרחוב. הפליטים והילדים לא נושעו מבית המשפט, אלא מפוליטיקאים כמו אלי ישי. בשנת 2006 הוא כינה את ההחלטה להקנות מעמד לילדי מהגרי עבודה "חגורת נפץ תדמיתית, חברתית ויהודית". הפעם הודיע, שהוא סבור ש"ילד לא צריך לסבול", ו"כי נכון לנהוג ברגישות כלפי הילדים". הוא אף הוסיף, שעם עמדה זו "הגיע מן הבית", "ולא צריך את גדעון סער וחבריו שיאמרו לו אחרת".

לא עוצרים

גירוש ילדי מהגרי עבודה ובני משפחותיהם נדחה לעת עתה. מדיניות "גדרה-חדרה", האוסרת על פליטים לשהות באזור המרכז, בוטלה. תשעה באב תשס"ט ייזכר כיום מכונן בתולדות המאבק על זכויות מהגרים ופליטים בישראל. כשיחזור לנו האוויר – נכתוב על זה.

מה הלאה? אסור לאפשר את המשך גירוש מהגרי העבודה בחסות מדיניות "הדלת המסתובבת". אסור לוותר על חקיקה שתסדיר אחת ולתמיד את מעמדם של ילדים למהגרי עבודה, ותסיר את אימת הגירוש מעל ראשם. אסור להשלים עם המשך כליאתם של 300 הפליטים שנתפסו באזור המרכז משום שהפרו את הוראות מדיניות "גדרה-חדרה" המרושעת, ולכן הם עודם עצורים. אסור להניח לחרפה הקרויה הצעת החוק למניעת הסתננות, המבקשת לכלוא ולגרש פליטים ולהעניש את מי שמסייעים להם, לעבור.

הערב, מוצאי שבת, בשעה 19:00, נפגשים בגינת לוינסקי בתל-אביב, ומשלבים ידיים עם מהגרי העבודה ועם הפליטים לשרשרת של סולידריות. מחר, ראשון, בשעה 09:00, הפגנה בגן הורדים בירושלים בקריאה לשרי הממשלה לאמץ את הצעת שר החינוך להימנע מגירוש ילדים ובני משפחותיהם ולהקנות להם מעמד.

לא עוצרים. המאבק נמשך.

לגרש את הסמים, ולא את העובדים

האוצר, מינהלת ההגירה, וההשפלה של השוטר שלא הצליח לעצור

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכניות לחינוך משפטי קליני באוניברסיטת תל-אביב

לאחרונה פורסם פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), בראשות השופט בדימוס רפאל חרסונסקי. פסק הדין דן בערעורו של קצין בכיר לשעבר במינהלת ההגירה, אשר טען שאירוע מוחי אשר עבר במהלך שירותו המשטרתי נגרם עקב תנאי השירות, ועל כן הוא זכאי לקבל תגמולים על פי החוק. הוועדה אימצה את עמדת הקצין בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע המוחי לבין שירותו המשטרתי, ופסקה שהקצין יהיה זכאי לתגמולים.

הקצין סיפר לוועדה, כי ביום בו נגרם לו האירוע המוחי התקיים מבצע "לאיתור ומעצר של עובדים זרים לא חוקיים במשקים של אזור השרון". "המבצע", ציין הקצין "היה קשה ויוצא דופן והשתתף בו באופן אישי נציג משרד האוצר". הוועדה ציינה, בהתבססה על דברי הקצין, ש"המינהלת היתה אז נתונה לביקורת ומעל ראשה ריחפה חרב הקיצוצים שעלולה היתה לפגוע גם בו [בקצין הבכיר] עצמו", וכי הקצין "ראה בהתלוותו של נציג האוצר מעין ביקורת או בדיקה של מועמדותו [לקידום בדרגה], דבר שהכניסו למתח רב".

הוועדה מתארת את האירועים שקדמו לאירוע המוחי של הקצין במילים הבאות: "בבוקר יום המקרה לא הניב המבצע מעצרים, למרות שהשתתפו במבצע שוטרים רבים. כניסות לבתים שבוצעו ע"י השוטרים לא גילו עובדים זרים והחלו להגיע דיווחים עגומים מן השטח, דבר שגרם למערער להרגיש עצמו מושפל מאוד. בשעה 09:30 באותו יום, במהלך הנסיעה ביישוב נוסף, החל המערער להרגיש כאבי ראש מאוד חזקים". כאבים אלה היוו את הסימפטום הראשוני לאירוע המוחי המצער שעבר הקצין.

ברמה האישית, המדובר באירוע טרגי, ואין לי אלא לאחל לאותו הקצין רפואה שלמה. ברמה הציבורית, מגלה הפרשה נתונים, אשר בדרך כלל אינם נחשפים לציבור הרחב, ביחס לאופן בו פעלה מינהלת ההגירה במהלך השנים. עתה, עם הקמתה של היחידה החדשה לאיתור ומעצר שוהים שלא כדין– הלא היא יחידת "עוז" של משרד הפנים – מן הראוי שנתונים אלה, והשאלות המטרידות שעולות ביחס אליהם, יעמדו לנגד עינינו.

עובדה מטרידה אחת, היא ה"ליווי הצמוד" שהעניק משרד האוצר למינהלת ההגירה. מר אסף רגב, ששימש כרכז ביטחון פנים במשרד האוצר בשנים הרלוונטיות, העיד בפני הוועדה, כי "חלק מתפקידו היה להצטרף לסיורים ביחידות שונות", וכי נלווה מספר פעמים לפעילויות שטח של מינהלת ההגירה. הרעיון לפיו משרד האוצר מבקש "לראות בעיניים" את מעצריהם של מהגרי עבודה, והלחץ הגלוי או הסמוי שהוא הפעיל, כך נראה, על מינהלת ההגירה לעצור כמה שיותר זרים, מטריד, משום שלחץ זה הוביל את אנשי מינהלת ההגירה ומשרד הפנים לעצור ולגרש עובדים אשר איבדו את מעמדם בגין נסיבות שלא היו בשליטתם (קרבנות "פליינג ויזה", למשל), ולעיתים אף עובדים בעלי אשרה (ראו, למשל, פרשת אסף גרטי, שעבד במשרד הפנים וחשף תופעות שכאלה).

עובדה מטרידה שניה, שקשורה לראשונה, הנה העובדה שאותו קצין בכיר מתייחס לכך שהוא ופקודיו לא הצליחו לאתר עובדים ללא אשרה באותו בוקר אומלל, כאל כשלון, ולא סתם כשלון – אלא כזה שגרם לו להרגיש מושפל. תחושת כשלון והשפלה זו, כשהיא מלווה בחשש שמיעוט המעצרים יגרום לקיצוץ בתקציב מינהלת ההגירה ואף לאי-קידומו של הקצין בדרגה, היא זו שגרמה, כך קבעה הוועדה, לאירוע המוחי החמור של אותו הקצין.

אם אי-איתור שוהים שלא כדין הוא בבחינת "כשלון", שגורם ללובש המדים להרגיש מושפל, אז הרקע להיטפלות לזרים, לניסיון לחפש "מתחת לאדמה" כל זר ולהשליכו למעצר, גם בסיטואציות בהן הנסיבות לאי-החוקיות של השהיה לוטות בערפל (לדוגמה: קרבנות פליינג ויזה, קרבנות הסדר הכבילה, מעצר של אנשים שהמתינו ל"תור" שנקבע להם במשרד הפנים) הופך להיות מובן.

מהתקופה הקצרה בה פועלת יחידת "עוז" עולה החשד כי גם על יחידה זו, כמו על מינהלת ההגירה קודמתה, מופעלים לחצים כבדים לעצור, לעצור, לעצור – ויהי מה. מדו"ח שפרסם מוקד סיוע לעובדים זרים עולה כי מרבית העצורים בכלא "גבעון" כיום הינם אנשים שפשוט אי אפשר לגרשם מישראל – מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן, אשר העיזו להימצא בתחומי תל-אביב. מהו ההיגיון במעצרם של אנשים שגם כך אי אפשר לגרשם מישראל? כאשר משרד האוצר עוקב מקרוב אחר מספר המעצרים, וכאשר התרבות המצ'ואיסטית גורמת לשוטר שלא עצר להרגיש מושפל, ה"היגיון" הופך להיות ברור.

שיר ליחידת עוז

מאת: יעל ברדה

המדרכות מהבילות
המזגנים מטפטפים על האספלט
בקצב מהיר
בדרום העיר
כמו פעימות הלב
של האמהות
שלא יודעות
אם מסוכן לצאת לעבוד
אם כמו קודם
ילד סביב צווארך
הוא סגולה המונעת את גירושך
האם מסוכן לצאת לעבוד
אם באמת התחיל הסיוט הזה שנקרא
יחידת עוז
ועוד לפני שהתחילו עם הגירושים
עם המצודים
החיים היו קשים
תמיד ככה פה
עם הביורוקרטיה
תמיד אומרים שיהיה בסדר
ולא מבינים שהיה בסדר
ולא ממש שמנו לב

הכל עניין ארגוני
מיזוג משרדים, איכון מאגרים
גנטים, ביומטרים
ניהול תקציבים
קרקס ממשלי גדול ומדהים
של גזע ומסמכים
ניירות, צ'קלקות, סמכויות
משרד הפנים במזגנים
כאילו בחוץ בחום
אין תושבים.

הערב מפגינים, מחר מדברים

הערב, מוצאי-שבת, 18.7.2009: מצעד מחאה נגד מבצע המעצרים והגירוש. התכנסות בשעה 18:00 בשדרות רוטשילד פינת נחלת בנימין בתל-אביב. צועדים לאורך הרחובות נחלת בנימין ולוינסקי, וחותמים בהפגנת מחאה בגינת לוינסקי. מזמן לא היתה פה מחאה עממית בנושא של זכויות אדם שהצליחה לסחוף כמו זו. בואו לצעוד ולהפגין עם מהגרות ועם מהגרי העבודה, עם מבקשי ועם מבקשות המקלט ועם הישראלים, שקצו בגזענות ובברוטאליות.

צילום: חגי מטר

מחר, יום ראשון, 19.7.2009: פאנל בשעה 18:00 במכללה החברתית-כלכלית (רח' יגאל אלון 30 בתל-אביב) שכותרתו "קבלני הגירוש: האינטרסים העומדים מאחורי גירוש העובדים הזרים מישראל". ד"ר אלה קרן מן האוניברסיטה הפתוחה, וממקימות מוקד סיוע לעובדים זרים, רן כהן מעמותת רופאים לזכויות אדם ועבדכם, איש האגודה לזכויות האזרח - הדוברים. נדון באינטרסים הכלכליים העומדים מאחורי פעילותה של יחידת "עוז" – יחידת האכיפה החדשה ברשות האוכלוסין וההגירה, במדיניות הגירוש ובהשלכותיה על שוק העבודה הישראלי.

הדבר החם של הקיץ

העונה הנוכחית של "כוכב נולד" כנראה מחורבנת ממש, כי ההפגנות נגד הגירוש הפכו לדבר החם של הקיץ. ההפגנה בשבוע שעבר בשדרות בן-ציון התארגנה בתוך יממה. היו בה כמאתיים אנשים. את ההפגנה הערב בגינת לוינסקי התחילו לארגן ביום חמישי, והיו בה מאות – ותיקים ומהגרים. אני פוגש שם חברים שענייני מהגרים מהם והלאה, ומבין שאם אפילו הם הטריחו עצמם לבוא במוצאי שבת מיוזעת שכזו לתחנה המרכזית בתל-אביב כדי להפגין נגד גירוש של אנשים שמעולם לא פגשו – מחאה מוצדקת מאין כמותה צוברת תאוצה.

למי שהיו שם לא ימכרו, שהגירוש נועד לפתור את בעיות האבטלה. הם יודעים ששום ישראלי לא יתפוס את מקומו של אף מהגר שגורש, ושהגירוש הזה, כמו קודמו בראשית שנות האלפיים, אינו אלא שמן בציר הדלת המסתובבת; אלה ילכו, ואחרים – צייתנים יותר ומשלמים יותר דמי תיווך – יבואו במקומם. הם מבינים שגירוש הפליטים מאזור המרכז אינו פותר דבר. להפך - הוא מטאטא את הבעיות, כרגיל, לפריפריה. הם מדמיינים את גירוש הילדים, ורואים לנגד עיניהם את פניה הכעורים של הגזענות. והם אינם מוכנים להשלים עם האכזריות הזו. לא בשמם, לא הפעם.

גנות יוצא לצוד. ילדים.

שבע שנים אחרי שעשה זאת כמפקד הראשון של משטרת ההגירה, יעקב גנות, כעת ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, שוב יוצא לצוד, אלא שהפעם על הכוונת גם ילדים.

התעדכנו באתר המוקדש למאבק בגירוש הילדים, ובואו להפגנה הערב, מוצאי שבת בשעה 20:00, במפגש הרחובות המלך ג'ורג' ובן-ציון נגד הגירוש, נגד הברוטאליות ונגד הגזענות.

צה"ל מביים חדירות פליטים ממצרים

בליל 9.6.2009 תיכננו כוחות צה"ל לדחוף אל מעבר לגדר הגבול עם מצרים, ללא כל תיאום, קבוצה של כ-25 אנשים, ובהם מבקשי מקלט שהגיעו לישראל יומיים קודם לכן. סמח"ט הגזרה הסביר לחיילי המילואים, ששירתו באותה עת בגבול, שהדבר נעשה עקב סירובה של "מצרים הרשמית" לקבל בחזרה לתחומה אנשים שחצו את הגבול לישראל. הגירוש אפשרי, כך אמר, רק הודות לתיאום בין כוחות הצבא של ישראל ושל מצרים באזור, ומוגבל למקרים שבהם אנשים נתפסים על הגדר או מיד לאחר חציית הגדר. משום כך, ה"פתרון" שנמצא לצה"ל למצבים אלה הוא לביים חדירות כאילו אירעו זה עתה, וכאילו מדובר ב"תקרית חמה", המתרחשת כעת.

"כדי ליצור את הרושם שהאנשים רק הגיעו למקום נדרש הכח לדחוף את הקבוצה מעבר לגבול אל שטח מצרים ואז לירות נורות תאורה, לירות באוויר ולצעוק כאילו גילינו חדירה", העיד אחד החיילים בתצהיר שהוגש היום לבג"ץ בעתירה נגד מדיניות "ההחזרה החמה", "האור, היריות והצעקות נועדו להתריע למצרים כי זיהינו אנשים חשודים". הפעולה בוטלה ברגע האחרון כאשר התברר, שכוחות מצרים מתקרבים למקום.

כמה ימים לאחר מכן, העיד החייל, בליל 13.6.2009, החזירו החיילים למצרים 10 מבקשי מקלט מאריתריאה ללא תישאול מוקדם ומבלי אפילו שרשמו את פרטיהם. החשש מפני שליחת פליטים אל מותם גרמה לתסיסה בקרב החיילים שביצעו את הפקודה בלב כבד. "כאשר האנשים הבינו שאנחנו עומדים להחזיר אותם לידי השוטרים המצרים שהגיעו למקום, הם התחילו לבכות ולהתחנן", מסר החייל בעדותו. "לא הבנו את השפה שבה הם דיברו, אבל היה ברור שהם פוחדים וזה היה נורא. התעלמנו מתחינותיהם והעברנו אותם לשוטרים המצרים שהתקהלו מצידה השני של הגדר. הרגשנו מאוד לא בטוחים שהאנשים שמסרנו כך לידי המצרים לא ייפגעו".

לאלי

מאת: חני בן ישראל, קו לעובד

בשבוע שעבר פורסמה בעיתון "הארץ" כתבתה של הסופרת צרויה שלו אודות לאלי קורדילאמה לילי דאס, מהגר עבודה מהודו, שהובא במרמה לישראל. לאלי, הדובר מלאלם בלבד (ניב המדובר באזור בהודו ממנו הגיע) בא לישראל במטרה לפרנס את משפחתו לאחר שביתו חרב באסון הצונאמי. הוא הותיר מאחור אישה ושני ילדים קטנים. הובטח לו שיוכל לעבוד בישראל כדין במשרה חלקית בהשגחה על אדם קשיש אשר דובר את שפתו, וכי ביתר הזמן יוכל לעבוד בעבודות נוספות ולהרוויח כסף רב על מנת לתמוך במשפחתו.

בתמורה להסדרת בואו שילם לאלי, ככל מהגר עבודה המגיע לישראל, סכום עתק, 9000$, שלצורך גיוסו נטל הלוואות ממספר מלווים. אלא שבבואו לישראל גילה לאלי כי ביסודה של הבאתו עומדת לא יותר מתרמית צינית. העבודה שהובטחה לו אינה קיימת, עובדה שבעטייה הוא אף נכפה לסטטוס של שהייה שלא כדין, והפך מועמד למעצר ולגירוש. כל ניסיונותיו של לאלי לאתר מעסיק אחר עלו בתוהו, וזאת משום שהוא אינו דובר כל שפה המאפשרת תקשורת עם מטופל סיעודי.

בכתבתה תיארה צרויה שלו את התופעה הקשה לה נפל לאלי קורבן – תופעה במסגרתה מובאים מהגרי עבודה לישראל מבלי שקיימת כוונה אמיתית להעסיקם, או מבלי שיש להם את הכישורים לעסוק בתחום אליו הובאו, רק על מנת לגבות מהם את סכומי העתק, אותם הם משלמים בתמורה לזכות לעבוד כדין בישראל. עובדים אלה הופכים, לגבי המדינה, שוהים שלא כדין כבר בבואם (מאחר שהם אינם מועסקים בענף שלשמו הובאו), נעצרים ומגורשים מבלי שהיה בידם להשיב ולו שבריר מחובם העצום.

בשנה האחרונה ניהלנו, ועודנו מנהלים, מספר הליכים משפטיים בשמו של לאלי בדרישה כי המדינה תכיר באחריותה למצב הקשה שנוצר בעטייה של מחדלה לפקח כראוי על הגירת העבודה לישראל, וכי המדינה תאפשר ללאלי לעבוד בישראל כדין בעבודה שאינה מצריכה תקשורת מילולית. תחילה עתרנו בשמו של לאלי לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. משנדחתה העתירה, הגשנו בשמו הודעת ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. בהחלטתו מיום 26.5.2009, דחה השופט דנציגר את הבקשה לצו זמני שיאסור על גירושו של לאלי עד להכרעה בערעור. באופן זה, לאלי צפוי להפוך מועמד למעצר וגירוש החל מיום 1.7.2009 (במועד זה רשויות ההגירה צפויות לשוב ולפעול, אחרי תקופת רה-ארגון שהתקיימה בשבועות האחרונים).

חרף הצער על יחסן של רשויות השלטון והמשפט לעניינו של לאלי, התעודדנו מאד מרצונם הטוב ומנדיבותם של מספר אנשים, אשר פנו אלינו לאחר פרסום הכתבה ב"הארץ". הפונים הביעו זעזוע עמוק מסיפורו של לאלי, וביקשו לדעת האם יוכלו לסייע בידו, באופן כלשהו, לרבות בדרך של תרומה כספית. לאחר דיון בדבר עם לאלי, החלטנו לנסות ולגייס עבורו באופן אקטיבי תרומות. התרומות שתיאספנה תשמשנה להשבת חובותיו, וכן – אנו מקווים, אולי באופטימיות – שיהיה בהן די אף על מנת לסייע בידו להתחיל בבניית ביתו תחת הבית שחרב באסון הצונאמי.

אודה לכם מעומק הלב אם תשקלו בחיוב לתרום ללאלי סכום כסף. תרומה בכל סכום שהוא תתקבל בברכה ובהכרת תודה. ניתן לתרום ללאלי בכל אחת מהדרכים הבאות:

1. הפקדה כספית לחשבונו של לאלי בבנק הדואר, שמספרו 21174377 (שמו של לאלי באנגלית כפי שהוא מאויית בדרכונו הוא Laly Kordilamma Lilly Das).
2. שליחת שיק לפקודתו של לאלי למשרדי קו לעובד, בכתובת: קו לעובד, רח י"ל פרץ 17, ת"ד 2319 תל אביב 61022. על השיק יש לכתוב את שמו המלא של לאלי בשפה האנגלית – Laly Kordilamma Lilly Das.
3. מי שגרים או עובדים בשכנות לנו מוזמנים, כמובן, לבקר במשרדנו ולתרום בשיק או במזומן. ניתן להגיע בימים א'-ה' בין השעות 9:00-17:00.
4. העברה בנקאית לחשבון הבנק של אשתו של לאלי, ברשי, על-פי הפרטים הבאים:

Mrs. Breshy. R.
Account no. - 67025103284
State Bank of Travancore
Branch: Balarama Puram
Trivandrum
Kerala, India
code swift: SBTRINBBVFED

גם אם אין באפשרותכם לתרום, אנא העבירו את המידע הלאה לרשימת התפוצה שלכם.

תודה מקרב לב.

אל אל הפועל (הזר)

ישנם ריטואלים תקשורתיים שפעילים משופשפים בארגונים לשינוי חברתי אינם יכולים להימנע מהם. יש מי שצריכים להתייצב בזעם לצד מקרר ריק עם פרסום דו"ח העוני, ויש מי שמוכרחים להגיב לסוגיות הגירה של ספורטאים.

אחת לאיזה זמן מתפרסמת ידיעה על ספורטאי זר שרכש מעמד של קבע בישראל בהליך יעיל ומזורז. חיש מיד אני נקרא אל המיקרופון כדי לברך את האזרח הטרי, ועל הדרך לחרף ולגדף את משרד הפנים, שכן הספורטאי הזה (שאת שמו שיננתי שוב ושוב לפני השידור, רק שלא אתבזה) הוא יחיד ומיוחד, ואותו וכשכמותו אפשר למנות בחטף, ובדרך כלל, כך אני, משרד הפנים מנהל סחבת קנאית כתחליף למדיניות הגירה. מדוע, אני נוהם בשידור, מדוע לא ינהג משרד הפנים כפי שנהג באותו זה עם כל מבקשי המעמד?

היום למדנו, שלא רק בענייני מעמד ספורטאים זוכים ליחס מועדף. גם בעניינים של מעצר ושל גירוש. שחקן העבר של הפועל ירושלים, הכדורסלן קני ויליאמס, כך פורסם, זומן לשימוע במשרד הפנים בחשד שהוא שוהה בישראל שלא כדין. לויליאמס בת זוג ישראלית ועולל בן ארבעה חודשים. בשימוע יוכל לשטוח את טענותיו, ורק לאחר מכן תתקבל החלטה.

לא גררו אותו מהמיטה בארבע לפנות בוקר לקולות התינוק המצווח והרעייה הבוכיה. לא אישפזו אותו במעשיהו. זימנו לשימוע. היינו כחולמים.

אי של איכות

מאת: סיגל רוזן ורום לבקוביץ, מוקד סיוע לעובדים זרים

כמו רבים אחרים התאכזבנו לשמוע על פיטוריה של העיתונאית המוערכת רותי סיני מעיתון "הארץ", לאחר שמונה שנות עבודה ככתבת העבודה והרווחה של העיתון. קשה לחשוב על עוד עיתונאי שתרם תרומה כה מכריעה בעשור האחרון לקידום זכויותיהם של מהגרי עבודה, פליטים וקורבנות סחר בבני אדם, ולהעלאת עניינם באופן עקבי וביקורתי לסדר היום הציבורי. עבודתה העיתונאית האמיצה של סיני סירבה להיכנע למשבצת הקבועה של סיקור זרים בתקשורת דרך הפחדה או תיאור מציצני של מסכנות, וחתרה תמיד לחשוף את מנגנוני הכוח הנסתרים מן העין למרות היותם סבוכים, מורכבים ולא "סקסיים" בעליל.

כל סקירה של עבודתה העיתונאית תהיה חלקית ולא מספקת, ובכל זאת ברצוננו להפנות זרקור למספר כתבות שפרסמה בנושאים הכרוכים בעבודתנו:

בכתבת רוחב שפירסמה בשנת 2002 חשפה סיני את עוולות שיטת ה"דלת המסתובבת" - גירוש מהגרי עבודה והבאת חדשים במקומם תוך הגדלת רווחיהם של מתווכי האדם. בעקבות הכתבה, שעוררה הדים רבים, החליטה הממשלה לראשונה על "סגירת השמיים" ומתן אפשרות (גם אם זו לא יושמה בפועל) להסדרת מעמדם של מהגרי עבודה, שאיבדו את רישיונות ישיבתם על לא עוול בכפם.

בחודש מאי 2002 כתבה סיני לראשונה על מקרה של סחר בנשים, נושא אשר התמידה לכתוב עליו מאז. בין היתר כתבה על מיקומה הירוד של ישראל בד"וח האמריקאי למאבק בסחר בבני אדם, וניהלה מעקב שנתי על רף הענישה הנמוך של סוחרי האדם.

בפברואר 2003 חשפה סיני מסכת של איומים ואלימות נגד פועלים בולגרים בידי חברת כח האדם א' צרפתי. בעקבות הכתבה יצא עיתון "הארץ" במאמר מערכת נגד "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם. מנהלים בחברה הועמדו לדין ואף הורשעו.

בחודש אוגוסט אותה שנה, במלאות שנה למשטרת ההגירה, הפריכה סיני את הקשר שבין אחוזי אבטלה למספר מהגרי העבודה והצביעה על השבר בחיי המהגרים. בהמשך חשפה מקרי אלימות קשים ושיטות גיוס מפוקפקות של "מלשנים", להם אחראית משטרת ההגירה.

סיני חשפה ביולי 2004 את פניהם של האנשים מאחורי עסקת "טורקים תמורת טנקים"; עסקה סיבובית באמצעותה הובאו לישראל בתנאי עבדות קשים מאות עובדי בניין טורקים ששכר עבודתם אמור היה להיות מועבר ישירות לחשבונות בארצם.

בחודש אוקטובר באותה שנה דיווחה לראשונה על תופעת הקטינים הבלתי מלווים המגורשים לאפריקה, אף שאיש אינו מצפה להם במדינותיהם.

בפסח 2006 פירסמה כתבת עומק במוסף "הארץ" על תופעת הסחר בבני אדם בישראל שלא למטרות זנות.

באפריל אותה שנה דיווחה על סיפורם של ניצולי רצח העם בדרפור הכלואים בכלא "מעשיהו". הכתבה משכה את תשומת לבו של פרופ' יהודה באואר, בכיר חוקרי השואה בישראל, שהחליט להצטרף להליך בבית המשפט העליון נגד מנגנוני המעצר ללא אפשרות שחרור של הפליטים. היתה זו הכתבה הראשונה בסדרת כתבות על מצב הפליטים בישראל, אשר תרמה תרומה מכריעה למאבק הציבורי (שרחוק מלהסתיים) שדחק את מדינת ישראל להעניק מעמד, גם אם זמני, ל-452 מבין כ-1500 ניצולי רצח העם בדרפור השוהים בישראל.

אנו מאחלים לתקשורת הישראלית שתשכיל לאמץ את אופן העשייה הייחודי של סיני, עשייה שהולכת והופכת נדירה: אי של איכות ועשייה חברתית באוקיינוס של התלהמות ורדידות צהובה.