מושאים לזכויותיהם של אחרים

בית הדין הארצי לעבודה קבע, שקופת חולים כללית תממן טיפולי הפרייה חוץ גופית לתושב ישראל ולזוגתו, שאינה נחשבת תושבת ישראל. בת הזוג היא תושבת השטחים, המתגוררת בישראל מכוח היתרי שהייה זמניים. קופת החולים טענה, כי על פי חוק היא חייבת לממן טיפולים שנוגעים לבן הזוג, אך אינה חייבת לממן שירותי בריאות של מי שאינה תושבת ישראל. בית הדין פסק, שלצורך טיפולי פוריות יש להגדיר את בני הזוג כ"גוף אחד"; כל אחד מבני הזוג "תורם את חלקו החיוני ליצירת הריון שלא בדרך הטבע על ידי הפריה חוץ-גופית".

התוצאה התקדימית ראויה, חשובה ומשמחת. מדוע, אם כך, אני חש אי נחת? משום אותו דפוס הנמקה שחוזר על עצמו בפסיקה; "הזרים" כמושאים לזכויותיהם של אחרים.

בית הדין הדגיש בפסק דינו, כי בת הזוג אינה זכאית לדבר. התושב הישראלי הוא בעל הזכויות, וזוגתו "הזרה" היא "כלי" למימוש זכויותיו. בעניין זה הולך בית הדין בעקבות בג"ץ, שפסק בחודש מאי 2006, כי לישראלים זכות לחיי משפחה, שביטויה בפועל הוא זכותם להסדיר בישראל את מעמדם של בני זוגם "הזרים". גם בג"ץ הקפיד להדגיש, כי הזכות הינה של הישראלים. לבני הזוג "הזרים" אין כל זכות. הישראלים הם נושאי הזכויות ו"הזרים" הם מושאים למימוש זכויותיהם.

הפיכתו של אדם למושא לזכויותיו של אחר יכולה להשיג תוצאות ראויות: מעמד לבני זוג וטיפולי פוריות. בה בעת היא מנציחה את המהגר כ"זר", רומסת את כבודו כאדם, מפשיטה מעליו את זכויותיו, ומעניקה כוחות עצומים ל"ספונסר" המקומי. היא חושפת את בת הזוג "הזרה" להתעללות מצד מי שהיא תלויה בו להסדרת מעמדה, ומציבה אותה בפני ברירה איומה: להיוותר עם בן הזוג האלים ולרכוש מעמד, או לעזוב את הבית, ולהסתבך בדרך חתחתים, שסופה, קרוב לודאי, גירוש מהארץ. היא לוקחת הורים "זרים" מעל ילדיהם הישראלים, רק משום שנפרדו מבני זוגם הישראלים, ובהעדר קשר זוגי – "אין זכות קנויה". היא הופכת מהגר עבודה "מהיותו נושא למשפט - בן-אדם שהמשפט מעניק לו זכויות ומטיל עליו חובות - להיותו מושא במשפט, כמו היה מיטלטל בין מיטלטלין", כפי שפסק בג"ץ, שפסל את "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם.

פסק הדין בעניין "הסדר הכבילה" (הסדר הכורך את סיום יחסי העבודה עם אובדן מעמדו של מהגר העבודה בישראל) הוא מהפכני מבחינה זו, משום, שלראשונה, ניתץ את העדר הזכות הקנויה ל"זר", והעניק לו זכויות וכוחות. ואולם, כאשר "לזר אין זכות קנויה", כעניין אינהרנטי במשפט, אין להתפלא מדוע "הסדר הכבילה" למעסיקים עודנו שריר וקיים חרף פסק דינו של בג"ץ, ומדוע אף שופטי בג"ץ אינם מיישמים את פסק דינם. הם פשוט אינם מבינים אותו.

הסנאט האמריקאי אישר: נשאי HIV יוכלו להגר לארה"ב

מאת: אריק מילמן, הוועד למלחמה באיידס

בהצבעה היסטורית, עם 80 תומכים ו-16 מתנגדים, אישר הסנאט האמריקאי בשבוע שעבר את תוכנית PEPFAR (התכנית הנשיאותית בארה"ב למיגור מגיפת האיידס בעולם). התוכנית שאושרה כוללת סעיף המבטל את האיסור על כניסת אנשים החיים עם HIV לגבולות ארה"ב. אם בית הנבחרים האמריקאי יאשר את התוכנית בנוסח זה, כל אדם החי עם HIV יוכל להיכנס לארה"ב ולהגר אליה.

ארה"ב היא אחת מ-12 המדינות אשר חוקיהן אוסרים על אנשים החיים עם HIV להיכנס אליהן הן לצרכי תיירות והן לצרכי הגירה (המדינות האחרות הן ערב הסעודית, סודן, לוב, דרום קוריאה, עיראק, קטאר, ארמניה, רוסיה, מולדובה, ברוניי דארוסלאם וסולטנות עומאן). אפילו סין, מעוז השמרנות, החליטה לבטל את האיסור בשנה החולפת, ככל הנראה משום שבדרך זו תוכל להימנע מתקריות בינלאומיות נוספות בטרם האולימפיאדה בבייג'ין.

אין שום ראיה מדעית התומכת באיסור כניסה כדרך יעילה למניעת התפשטות של HIV או ככלי לבקרה ולצמצום הוצאות של מערכת הבריאות הציבורית. החוק שאוסר על כניסת אנשים החיים עם HIV לארה"ב נולד באווירת הפחד והסטיגמה שאפפה את מחלת האיידס בשנות השמונים. הסנאטור ג'סי הלמס, שמרן קיצוני ואחד המתנגדים הגדולים לקהילה ההומו-לסבית ולמאבק האפרו-אמריקאי לשוויון, הציע בשנת 1987 את האיסור כתיקון לחוק שנועד לממן את הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי, שהיה מקובל באותה התקופה (זידוודין – AZT). החוק עבר בקונגרס כמעט פה אחד כחלק מעסקה פוליטית, שנועדה לשמר את המימון ל-AZT.

בחודש אפריל 1989 מחנך הולנדי שעוסק בתחום האיידס נכלא למספר ימים בסנט פול, מינסוטה, כאשר ניסה להיכנס לארה"ב וה-AZT נמצא במזוודתו. הוא הגיע לארה"ב כדי להשתתף בועידה לרטרו-נגיפים וזיהומים אופורטוניסטיים שהתקיימה בסן-פרנסיסקו. מעצרו גרם לזעם בזירה הבין-לאומית ולחרם של הועידה בשנת 1990. שום ועידה בינלאומית שעסקה ב-HIV/איידס לא התקיימה מאז בארה"ב. בחודש אוקטובר 1992 נכלאו בהסגר כ-100 תושבי האיטי בבסיס צבאי של ארה"ב בחוף גואנטנמו. הדבר הצית שוב את זעמן של קהילות בעולם והוציא את ארגוני זכויות האדם לרחובות.

בשנת 1993 עוגן האיסור בחקיקה של הקונגרס. כבר אז היה ברור לכל, כי אין בכך שום היגיון ותועלת. הנשיא דאז, ביל קלינטון, התנגד לאיסור, כאשר זה הוצע על ידי מספר סנאטורים. למרות התנגדותו חתם על החוק, לאחר שהתומכים צירפו להצעה מספר תוכניות בריאות שקלינטון תמך בהן. הצעד זכה לביקורת חריפה מצד פעילי זכויות הקהילה ההומו-לסבית ופעילים למען זכויות האנשים החיים עם HIV.

את ההצעה לביטול החוק הביאו בפני הסנאט הסנאטורים ג'ון קרי וגורדון סמית'. מדובר באחד המרכיבים המרכזיים בתהליך האישור מחדש של ה-PEPFER. במסגרת החוק הקיים HIV הוא המצב הרפואי היחיד שנכלל באופן מפורש תחת חוקי ההגירה וההתאזרחות של ארה"ב. התיקון של קרי וסמית' מבקש להפוך את HIV ממחלה שיש לגביה חקיקה ייחודית למחלה אשר אינה שונה מכל מחלה מדבקת אחרת. במילים פשוטות יותר, סמכות ההחלטה לגבי HIV, תעבור כביתר המחלות המדבקות להכרעת מומחי בריאות הציבור, ולא להכרעתם של פקידי ההגירה. בהודעות שמסרו לאחר אישור הסנאט התייחסו הסנאטורים קרי וסמית' לדרך הארוכה שנעשתה למיגורן של ההפליה ושל הסטיגמטיזציה, ולחיסולו של האיסור הדרקוני והמיותר.

על מנת שהתיקון יעבור נחוץ אישורו של בית הנבחרים. על אף שעדיין מוקדם לפתוח את בקבוקי השמפניה, רבים מאמינים, כי הלובי הרחב שהתגבש השנה לטובת העניין יצר לראשונה את האקלים הפוליטי המתאים לאימוץ התיקון של קרי וסמית' גם על ידי בית הנבחרים.

ומה אצלנו? חוק עובדים זרים קובע, כי לצורך העסקת מהגר עבודה בישראל על המעסיק להציג אישור רפואי, לפיו מהגר העבודה אינו נשא איידס או חולה במחלה. באשר לכניסה לישראל לצורך רכישת מעמד של קבע נשמרת עמימות יחסית, לפחות מצד המדינה והחוק, בעניין נשאי HIV. מי שאינם יהודים נכנסים לישראל ורוכשים בה מעמד מכוח שיקול דעתו של שר הפנים שבחוק הכניסה לישראל. החוק אינו מתייחס למצבם הרפואי של מי שמבקשים לרכוש בישראל מעמד קבוע. יהודים, לעומת זאת, מהגרים לישראל מכוח חוק השבות, שקובע, כי לא תינתן אשרת עולה למי ש"עלול לסכן בריאות הציבור". לא ידוע על מקרה, בו המדינה סירבה לאפשר כניסתו של אדם יהודי בשל נסיבות בריאותיות מסוימות. זה לא מפריע לבקש מאנשים החיים עם HIV לדווח על כך בטפסי ההגירה שהם ממלאים בעת עלייתם ארצה. לוועד למלחמה באיידס ידוע על מקרים בהם יהודים שחיים עם HIV בחרו שלא לדווח על כך בעת עלייתם ארצה מהחשש, כי יעשה שימוש לא נאות במידע זה אשר ימנע מהם את האפשרות להיכנס למדינה ולרכוש בה מעמד.

קוקטייל טרום טיסה

הוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס הקדישו בשבועות האחרונים מספר כתבות לפגיעה בזכויותיהם של מהגרים העצורים לצורך גירושם מארה"ב. הוושינגטון פוסט דיווח על הזנחת בריאותם של המהגרים העצורים. הניו יורק טיימס על אודות שישים ושישה מהגרים שמתו בין השנים 2004 ל-2007 במתקני המעצר.

הכתבה האחרונה בסדרה של הוושינגטון פוסט, שפורסמה ביום רביעי האחרון, כוללת גילוי מחריד שטרם נחשף. מאז שנת 2003 סיממו רשויות ההגירה האמריקאיות לפחות 250 מהגרים אך ורק כדי לאפשר את גירושם ללא התנגדות. "קוקטייל טרום טיסה" מכונות התרופות הפסיכיאטריות הקשות, שהוזרקו למהגרים העצורים ללא הצדקה רפואית ובניגוד לרצונם.

פתוח סגור פתוח

המרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם סגורה. המרפאה קרסה תחת עומס הפליטים ומבקשי המקלט הפונים בבקשה לסיוע רפואי. למרפאה הפתוחה אין די מתנדבים, אין די ציוד רפואי, ואין אפשרות להעניק טיפול רפואי מורכב ומתמשך. משום כך הוחלט לסגור את המרפאה הפתוחה ולהפסיק למלא את תפקידה של המדינה.

מאז ראשית השבוע שעבר העובדים והמתנדבים של העמותה מלווים את הפליטים החולים לחדרי המיון. בתי החולים איכילוב, וולפסון, שיבא ובילינסון פתחו לעת עתה את שעריהם בפני הפליטים. משרד האוצר טרם פתח את הארנק. לא לרופאים לזכויות אדם יש להעביר את התקציב, אלא לבתי החולים, על מנת שאלה לא יסגרו בפני הפליטים.

קריאה לפעולה: מצב חירום במרפאה הפתוחה למהגרים ולחסרי מעמד

מאת: נועה קאופמן, רופאים לזכויות אדם

בשבועות האחרונים גבר בצורה ניכרת העומס על המרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם בדרום ת"א, וזאת בעקבות מספרם הגדול של פליטים ומבקשי מקלט אשר הגיעו לישראל או שוחררו לאחרונה מבתי הכלא אל הרחוב – ללא פתרון וללא לקיחת אחריות על ידי מדינת ישראל.

פליטים ומבקשי המקלט החיים בישראל אינם זכאים לשירותי בריאות ציבוריים – לא מבוגרים וגם לא ילדים – ונסמכים כמעט לחלוטין על השירותים הרפואיים שמספקת עמותת רופאים לזכויות אדם.

התפלגות הביקורים במרפאה בשנת 2007 מדגימה היטב את העלייה בחלקם של מבקשי המקלט והקטינים בקרב מטופלי המרפאה. במספרים מוחלטים מדובר על עלייה מ-121 מבקשי מקלט מטופלים בינואר 2007 ל-437 מטופלים בנובמבר 2007 – עלייה של 261%. חלקם היחסי של מבקשי המקלט והקטינים בקרב מטופלי המרפאה עלה מ-28% בחודש ינואר ל-69% בחודש נובמבר. מאז תחילת חודש ינואר 2008, מגיעים כ-100 מטופלים מדי ערב למרפאה, רובם המכריע פליטים ומבקשי מקלט. עקב העומס הרב והמשאבים המצומצמים איננו מסוגלים לספק שירותי בריאות לכולם.

בחודשים הראשונים לשהייה בישראל אוכלוסיית הפליטים ומבקשי המקלט היא לרוב חלשה יותר מאוכלוסיות מהגרים אחרות ומתקשה לממן גם תרופות וטיפולים שעלותם נמוכה ואשר אין באפשרותינו לספק במרפאה (בדיקות מעבדה, צילומים וכו').

עמותת רופאים לזכויות אדם פועלת מול משרד הבריאות בדרישה למצוא פתרון רשמי הולם לצרכי הבריאות של פליטים ומבקשי מקלט.

בשל העומס הרב, בשל מצבם הקשה של פליטים, החיים במקלטים ארעיים וברחוב, ובשל מתכונת החירום בה פועלת המרפאה הפתוחה, אנו קוראים לציבור אנשי הרפואה במדינת ישראל לפעול במספר מישורים על מנת להקל על מצוקתם של הפליטים ומבקשי המקלט:

• פתחו את מרפאותיכם עבור פליטים ומבקשי מקלט כאקט של סולידריות עם אוכלוסיית הפליטים וכאקט של מחאה אל מול אטימות משרד הבריאות בנושא והתנערותו מאחריות (הודיעו לנו על פתיחת המרפאה ואנו נתאם הגעתם של הפליטים ומבקשי המקלט. גם קבלה של מספר חולים בודדים ביום תועיל).

• צאו לבדוק פליטים ומבקשי מקלט במקלטים ובמרכזים בהם הם שוהים, וזאת על מנת להוריד את הלחץ על המרפאה הפתוחה (פנו אלינו ואנו נתאם הגעתכם למקלטים).

• פנו בקריאה אישית אל מקבלי ההחלטות במשרד הבריאות בדרישה שיפעלו למציאת פתרון עבור צרכי הבריאות של פליטים ומבקשי מקלט.

• הרימו תרומה למען המרפאה הפתוחה, על מנת שנוכל לאפשר טיפול רפואי הולם למבקשי המקלט המגיעים אלינו. ניתן לתרום באמצעות המחאה לפקודת: רופאים לזכויות אדם, למוטב בלבד, ובמשלוח דואר רגיל לרופאים לזכויות אדם, רח' גולומב 52 ת"א 66171. קבלה תישלח לתורם. למוסד אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.

• אנו זקוקים בדחיפות לתרופות ולציוד רפואי. אם יש ברשותכם מוצרים שאתם יכולים לתרום, אנא צרו איתנו קשר.

להתנדבות במרפאה או מחוצה לה אנא צרו קשר עם אימאן (iman@phr.org.il או בטלפונים: 03-6390104; 054-6995399).

לתרומת תרופות וציוד נא לפנות לנועה (noa@phr.org.il או בטלפונים: 03-6873027; 054-6995299).

מלכוד

מאת: ניב מיכאלי, רופאים לזכוית אדם

ג'וזף הלר הסביר את הפרדוקס כך: אם אור הטייס היה מטורף, הוא לא היה צריך לצאת למשימות צבאיות, משום שמטורפים מקורקעים ולא חייבים לטוס. אבל אם היה מבקש לא לטוס, הרי שהיה נחשב שפוי, ולכן חייב לטוס. "אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב."

הפרדוקס שב"מלכוד 22" של הלר אינו יכול שלא לעלות בראשו של כל מי שפוגש במוחמד אדם. סיפורו מדגים את האבסורד שבטיפול באנשים חסרי מעמד בישראל.

מוחמד הוא פליט מדרפור, בן 24. הוא הגיע לארץ בגפו ומוחזק כפליטים רבים במעצר ב"קציעות", שבניהול שירות בתי הסוהר. בחודש ספטמבר האחרון התגלתה אצל מוחמד מחלת הלויקמיה. הוא זקוק לטיפולי כימותרפיה אינטנסיביים, הצפויים להימשך כשנה.

כל עוד נמצא מוחמד בכלא עול מימון הטיפולים הרפואיים מוטל על שירות בתי הסוהר. אך אליה וקוץ בה – מוחמד חשוף בשל מחלתו למחלות זיהומיות, ולכן הכלא אינו מסגרת ראויה עבורו. אין צורך לומר שהשהות בכלא יוצרת מתח רב אשר מזיק לאנשים חולים, אלא שהמצב ב"קציעות" גרוע עוד יותר. הפליטים ב"קציעות" מוחזקים בתנאים משפילים ומבישים, ולנים בצפיפות רבה בקור העז של המדבר באוהלים שאינם מחוממים. על מוחמד לבחור בין המשך שהייה בכלא, הכרוכה בהשפלה ובסכנת הידבקות במחלות זיהומיות, לבין שחרור מהכלא והפסקת הטיפול החיוני להצלת חייו.

מוחמד הינו אחד מחמש מאות הפליטים מדרפור שהתמזל מזלם, ועל פי הצהרת ראש הממשלה מחודש אוקטובר עתידים לקבל מעמד בישראל. פועל יוצא של המעמד הוא זכאות לביטוח בריאות ממלכתי. אם המדינה לא תענה לבקשתו לאפשר לו לקבל טיפול רפואי על סמך המעמד העתידי המובטח, ייאלץ מוחמד להמתין למימוש הצהרת ראש הממשלה, אשר מועד קיומה עודנו עלום ולוט בערפל.

סיפורו של מוחמד מצטרף לרשימה ארוכה ומתארכת של סיפורים של אנשים חסרי מעמד, עצורים אשר סובלים ממחלות קשות, שאת הטיפול היקר בהן לא יוכלו לממן בכוחות עצמם. רבים מביניהם בוחרים להיוותר בכלא על פני חוסר הוודאות שמחוץ לכלא, או חלילה השיבה למדינותיהם, שם ימותו.

יש לבטל את התניית הטיפול הרפואי בוויתור על חירותם של אנשים תוך פגיעה בסיכוי להחלמתם. המדינה ממילא מממנת את הטיפולים להם זקוקים האנשים החולים, כאשר הם מוחזקים על ידי שירות בתי הסוהר, ולכן לא ברור מדוע היא סבורה, שמחוץ לכותלי הכלא צריכים לשאת בעלות הטיפולים הרפואיים נדבנים ומתנדבים.