מעשה באופניים

לפני מספר חודשים פרסמנו כאן פוסט על הנוהל החדש, המאפשר לעצור לפי החוק למניעת הסתננות מבקשי מקלט שנחשדו בעבירה פלילית המסכנת את שלום הציבור, כאשר אין בידי המדינה די ראיות להעמידם לדין או כאשר אין עניין לציבור בהעמדה לדין. מעצר לפי החוק למניעת הסתננות, אנחנו מזכירים, משמעו מעצר מינהלי, מעצר ללא משפט, לפרק זמן של שלוש שנים לפחות של מי שאין אפשרות לגרש אותם משום שישראל מכירה בכך שגירושם עלול להעמידם בסכנת חיים.

מספר חודשים לאחר מכן הבאנו כאן את סיפורה של סנאיט טספהונה, מבקשת מקלט מאריתריאה שבית המשפט העליון אישר את מעצרה המינהלי הבלתי מוגבל בזמן לאחר שהודתה שרכשה רישיון עבודה מזויף כדי שתוכל להצליח לשרוד (באמצעות עבודת ניקיון עבורה שולם לה פחות משכר מינימום). לא רק סנאיט טספהונה, אלא מאות מבקשי מקלט נוספים, שנחשדו בביצוע עבירות פליליות אך אין די ראיות להעמידם לדין פלילי או שאין עניין לציבור בהעמדתם לדין, נעצרו מכוח החוק ומוחזקים במחנה הכליאה "סהרונים" בתנאים קשים. איש אינו פועל לגרשם, משום ישראל מחילה עליהם מדיניות המכונה "הגנה זמנית" או "מדיניות אי הרחקה".

משרד הפנים התרשם שבית המשפט לא מתרגש ממעצר מינהלי שמחליף את ההליך הפלילי כאשר מדובר ב"מסתננים", והחליט לעשות כעת צעד נוסף. לפני מספר שבועות פורסם שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין (או למעשה, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר) אישר נוהל חדש. כעת על מנת לעצור מבקשי מקלט במעצר מינהלי, אפילו לא נדרש חשד לעבירה פלילית המסכנת את שלום הציבור. די בחשד לביצוע עבירה כלשהי. הנוהל מדגיש במיוחד חשד לעבירות של גניבת טלפונים סלולריים וגניבת אופניים.

אלא שהשבוע הסתבר שמשרד הפנים לוקח את הנוהל עוד צעד. ביום חמישי האחרון הסתובבו שוטרים בדרום תל אביב ועצרו מבקשי מקלט שברשותם אופניים אך אין בידיהם קבלה המוכיחה שרכשו אותם. הגיוני, לא? אם אתה שחור חזקה עליך שהרכוש שברשותך גנוב, אלא אם הוכחת אחרת. אגב, אין לנו מושג היכן הקבלות, שניתנו לנו כאשר רכשנו את הסמארטפונים שלנו ואת אופנינו. כנראה בפח. תודה לאל שאנחנו לבנים ואף שוטר לא יעלה על דעתו לבקש מאיתנו קבלה ולעצור אותנו לאחר שנודיע לו שאין לנו כזו.

התנהלות משרד הפנים בחסות החוק למניעת הסתננות היא מופקרת. בכל פעם נבחרים אמצעים חדשים, מופרעים מקודמיהם, ובכל פעם, נוכח אדישות בתי המשפט ביחס לצעדים אלה, מאומץ צעד קיצוני מקודמו. היועץ המשפטי לממשלה ומחלקת הייעוץ במשרד המשפטים, במקום לרסן את ההתנהלות הפרועה של משרד הפנים, משמשים להקת מעודדות אקטיבית, שאף עוזרת בגיבוש נהלים והכשרת שרצים.

סיפרנו כאן כיצד הנוהל בנוסחו הקודם מסיר מעל מבקשי המקלט את ההגנה שהמשפט מעניק ומפקיר אותם לאלימות הריבון, מוציא אותם מן הכלל, הופך את ההוצאה מן הכלל לכלל, מפשיט מבקשי מקלט מכל הקשר חברתי ופוליטי ומציב אותם בשטח ההפקר של המרחב הפוליטי והמשפטי. את הנוהל החדש, המאפשר לעצור לנצח את כל מי שאין בידו קבלה המאשרת כי הרכוש המצוי בידיו אכן שלו, ניתן להבין על רקע זה כעוד דרך לבדל את מבקשי המקלט ולהציב אותם מחוץ לכל הקשר חברתי ותרבותי. אם מבקשי מקלט המחזיקים טלפונים ניידים או אופניים ללא קבלה צפויים למעצר מינהלי, משמעות הדבר היא כי הם פשוט אינם יכולים להחזיק ברכוש מסוגים מסוימים, שכולנו רשאים להחזיק בו.

הבלוג פותח בפני קוראיו את פינת הרולטה - נחשו מה יהיה הצעד הבא. ההימור שלנו - מבקשי מקלט שלא יוכלו להציג קבלות המוכיחות כי רכשו את הבגדים שלגופם ייעצרו. כך נבטיח כי כל מבקשי המקלט יסתובבו בעירום. או שאולי, בעצם, כך נבטיח כי כל מבקשי המקלט שיסתובבו לבושים ייעצרו בגין עבירת גניבה, וכל מבקשי המקלט שיסתובבו בעירום ייעצרו בגין התערטלות במקום ציבורי.

הנה גרניטה.

שלטון החוק והצביעות

הימים ימי בלבול. חברותינו וחברינו אינם יודעים מה לחשוב, והדעות בפייסבוק חצויות. אנחנו, כרגיל, כאן כדי לעזור להסתכל על הדברים נכוחה, וכמו תמיד מתוך הפריזמה החשובה ביותר - פריזמת ההגירה.

בית המשפט העליון קיבל אתמול ערעור נגד עיריית תל-אביב-יפו, אםפם וטיב טעם, קבע שהפרקטיקה של אי אכיפת חוק העזר העירוני האוסר על פתיחת עסקים בשבת אינה חוקית, והורה לעירייה לשקול מחדש את מדיניותה. בית המשפט למעשה קבע שעל העירייה לבחור אחת משתיים - לאכוף את האיסור או לשנות את חוק העזר העירוני האוסר על פתיחת עסקים, אם היא סבורה שאין מקום לאיסור כזה בתל-אביב.

ובפייסבוק – סערה. יש בין חברותינו וחברינו שמתקוממים משום שלטעמם אין כלל מקום לאיסור על עבודה או פתיחת עסקים בשבת. לעומתם, יש מי ששמחים בפסק הדין, הגם שהם מתנגדים לסגירה כפויה של עסקים בשבת. סוף סוף, כך מי שמחזיקים בעמדה זו, עיריית תל-אביב-יפו לא תוכל עוד לשחק משחק שבו היא מנסה לרצות את כולם - השארת תקנה בעייתית על ספר החוקים ואי אכיפה. הטלת קנסות על מי שפותח בשבת, תוך שידור המסר שאפשר לקנות בכסף את הזכות להפר את החוק ותוך הפליית עסקים קטנים, שאינם יכולים ואינם רוצים לפתוח בשבת כדי להתחרות ברשתות הגדולות ואינם יכולים לשלם קנסות כאלה, אל מול רשתות גדולות, כמו אםפם וטיב טעם, שיכולות לספוג קנסות בכיף. בעיני האחרונים, הפסיקה מביאה את רון חולדאי אל רגע האמת שלו - אכיפת שלטון החוק והבהרה שחוק הוא דבר רציני, ואי אפשר לאכוף כשמתאים ולא לאכוף כשלא מתאים.

הפרופוזיציה האחרונה, שנישאת בגרונו של השופט אליקים רובינשטיין בחוות דעתו בעניין בתי העסק בתל אביב, הייתה יכולה להיות קוסמת, אילו רק בית המשפט העליון עצמו היה מתייחס אליה בצורה רצינית. אולם ברגע שהחובה לאכוף את החוק היא עצמה נאכפת באופן סלקטיבי על ידי בית המשפט העליון, אי אפשר להתייחס אליה ברצינות. אם בית המשפט העליון היה קובע באותה נחרצות שעל הצבא לאכוף את שלטון החוק בשטחים, היינו יכולים להתייחס ברצינות לשיר ההלל לשלטון החוק בתחום המוניציפאלי. אילו היה בית המשפט קובע את אותו הדבר ביחס למבקשי מקלט, גם אז היינו מתייחסים במעט יותר כבוד לאמירות האחרונות בדבר החובה לקיים את שלטון החוק. אלא שבית המשפט העליון לא מחיל את עקרון שלטון החוק באופן עקבי, והחלה חלקית שלו חותרת תחת עצם הנימוק עליו הוא נשען.

ומכאן לענייננו. כידוע, בישראל למעלה מ-50 אלף מבקשי מקלט שעליהם מוחל הסדר של אי אכיפת החוק ביחס לאיסור שחל על העסקתם - המצאה של משרד הפנים, באישור משרד המשפטים ובהכשר בג"ץ. מדינת ישראל מכירה בכך שאי אפשר, פרקטית ומשפטית, לגרש 90 אחוזים ממבקשי המקלט, בהיותם אזרחי סודן ואריתריאה. היא גם יודעת שאי אפשר למנוע מאוכלוסיה בת 50 אלף אנשים לעבוד כאשר אין מגרשים אותם, משום שהם יהפכו לבעיה רצינית. היא רוצה שיעבדו אך לא רוצה לתת להם רישיונות עבודה, ולכן המציאה טריק מקורי - לא ניתנים להם רישיונות עבודה, אך ניתנה התחייבות לבית המשפט העליון, שמעסיק שיפר את החוק ויעסיק אותם לא ייקנס ולא יעמוד לדין.

אפשר היה לצפות מבית המשפט העליון שיאמר שאין דבר כזה. אם אסור להעסיק אותם, לא ייתכן שיתקיים במשך שנים הסדר, שבמסגרתו עשרות אלפי מעסיקים ישראלים יפרו את החוק ולא יינקטו אמצעי אכיפה כלשהם נגדם. שלטון החוק, זוכרים? בית המשפט העליון, אילו היה נאמן בצורה עקבית לעקרון שלטון החוק, יכול היה להציב את המדינה בפני הברירה - או שתאכפי את איסור ההעסקה או שתתני לאנשים רישיונות עבודה - בדומה לברירה שהוצבה כעת בפני עיריית תל-אביב-יפו - או שתאכפי את איסור פתיחת העסקים בשבת או שלא תאסרי על פתיחתם.

אלא שבית המשפט העליון קבע, שאיסור על העסקת מבקשי מקלט יחד עם אי אכיפת האיסור הוא "הסדר סביר". בית המשפט קבע לפני כשנתיים וחצי שאי אכיפת החוק היא "איזון ראוי", ובלשונה של השופטת עדנה ארבל: "עמדת המדינה שפורטה לעיל, לפיה אין להעניק אישורי עבודה, לצד האמירה כי בשלב זה לא ינקטו פעולות כנגד מעסיקים, יש בה משום איזון ראוי בהתחשב במציאות הקשה והרגישה שנוצרה."

אלא שהדברים, כאמור, תקפים בעיקר כשמדובר במבקשי מקלט. הצהרה כזו אינה מתיישבת, כמובן, עם פסק הדין שניתן אתמול. לשופט אליקים רובינשטיין חסרות שתי מילים באוצר המילים העשיר שלו - "אני מסכים" – וכרגיל הוא הוסיף משלו לפסק הדין בעניין פתיחת העסקים בתל-אביב. בין השאר הוא כותב: "לעיריה, גורם ציבורי מן המעלה הראשונה האמור לשרת את כלל התושבים על פי החוק, זהו פתרון של – כנהוג לעתים במקומותינו – 'ישראבלוף' ברשות התורה, 'כאילו', משל היו כל המתבוננים שוטים שבעולם. ומה דעת העיריה על משמעות עבירה שיש בה רצידיביזם לאין קץ? האם הרשות האוכפת צריכה להסתפק בקנס ובסימון 'וי' ולהמשיך כך עוד ועוד, או שמא עליה לחפש דרך אחרת?"

את אותן המלים ממש אפשר היה לומר גם על ההסדר העקום של אי אכיפת האיסור על העסקת מבקשי מקלט. אלא ששם ההפקרה של שלטון החוק ודחיקתם ללימבו משפטי היא "איזון ראוי".

מה לנו כי נלין, תוכלו לשאול אותנו. האם אנו מעדיפים שאיסור ההעסקה ייאכף? ובכן, אנחנו מעדיפים בהירות משפטית, שתאלץ את משרד הפנים לתת רישיון עבודה למי שהוא לא רוצה לאכוף עליו את איסור ההעסקה. ובל נטעה - הדבר האחרון שמשרד הפנים או הממשלה רוצים הוא אכיפה של איסור ההעסקה על הקבוצה הזו. מעבר לאינטרסים הכלכליים של גורמים רבים, ברור לכל שאכיפת איסור ההעסקה תביא למשבר הומניטארי של עשרות אלפי אנשים רעבים ברחבי ישראל. אם אתם חושבים שעכשיו קשה לתושבי שכונות דרום תל-אביב, רק חכו ותראו מה יהיה המצב אם מבקשי המקלט לא יוכלו לעבוד כלל, ויסתובבו חסרי כל תעסוקה ורעבים ממש. הממשלה יודעת שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה מצב כזה, ואילו הייתה ניצבת בפניה הברירה בין אכיפת איסור ההעסקה לבין מתן רישיונות עבודה, היא הייתה מחלקת רישיונות עבודה כבר מחר.

אלא שכל עוד בג"ץ מאשר את הסדר "אי האכיפה" של איסור ההעסקה, הממשלה מעדיפה לנקוט בו. כך אפשר לדאוג שאנשים יחיו במחסור, ויוותרו בשולי החוק. הם יהיו עבריינים כל הזמן, אך לא ייתנו את הדין על כך. הם יוכלו לכלכל את עצמם באופן מינימאלי, אך תמיד יעבדו רק בעבודות דחק זמניות, בסביבה בלתי יציבה ולעתים קרובות בשכר נמוך - לפעמים נמוך מאוד - משכר מינימום. כך נוצרת, לאור הסדר "אי האכיפה", אוכלוסיה שנמצאת תמיד על הקצה, ושחלקים ממנה לא עומדים במעמסה ונדחקים בקרב ההישרדות הזה אל מעבר לאותו קצה, והופכים את חייהם שלהם ושל סביבתם לקשים מנשוא.

כך זה כשבית המשפט העליון אוכף באופן סלקטיבי את שלטון החוק, מחיל אותו על עיריית תל-אביב-יפו אך לא על משרד הפנים, מאפשר למשרד הפנים לקיים במשך שנים את אותו "ישראבלוף" שהוא אוסר על העירייה לקיים, ואינו רואה עצמו כפוף לחובה להחיל על הכל את בשורת שלטון החוק שהוא מתיימר לשאת בפיו כשמדובר בתקנות עזר עירוניות.

הנה חתול.

נחום ברנע וייבוא האובייקטים הבלתי חוקיים

נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" מאוד מחבב, ככל הנראה, את אמנון בן עמי, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, ומשמש לו מעת לעת שופר. התוצאות לרוב מביכות.

ביום שישי האחרון עסק נחום ברנע בטורו בהתעקשות קבלני הבניין הישראלים להעסיק דווקא עובדים מסין. הנושא אכן ראוי לתשומת לב של גופי התקשורת המרכזית. אבל הקול קולו של ברנע והידיים ידי בן עמי. או להיפך.

ברנע טרח לדבר עם רשות האוכלוסין וההגירה ועם התאחדות הקבלנים. הוא לא טרח לדבר עם אף עובד בניין סיני או עם ארגון זכויות אדם כלשהו העוסק בעניינם של מהגרי עבודה. אולי זו הסיבה לכך שהוא משתמש במילה "ייבוא" באופן כל כך טבעי ביחס למהגרי עבודה. לא פחות מתשע פעמים לאורך טורו משתמש ברנע במונח "ייבוא" על הטיותיו השונות. לא בציטוט מפי אחרים ולא במרכאות כפולות. אילו ברנע היה קצת יותר חתרן, היינו חושדים שהוא משתמש במילה "ייבוא" באופן ביקורתי כלפי רשות האוכלוסין וההגירה, המתייחסת אל עובדים המגיעים לכאן כאל סחורה ולא כאל בני אדם, אבל קשה למצוא רמז לביקורת כזו בטורו. נהפוך הוא - רשות האוכלוסין היא ה-good guy, שרוצה "לייבא" רק עובדים ממדינות, עמן נחתמו הסכמים בעניין דמי תיווך. ביחס לפלסטינים שהעסקתם התאפשרה על ידי רשות האוכלוסין וההגירה ברנע משתמש בפועל "לקחו". ורק במילה אחת, זו שאמורה להיות מובנת מאליה, ברנע לא משתמש - "העסקה". עובדים פלסטינים ומהגרי עבודה חדלו מזמן להיות מועסקים בעולם הניאו-ליברלי שלנו, והם מי ש"מיובאים" או "נלקחים" על ידי אדוניהם.

לא פחות חמור הוא השימוש החוזר ונשנה של ברנע במונח, שוודאי גם אותו שאל מבן עמי, "בלתי חוקיים". לא "שוהים שלא כדין", לא "עובדים ללא היתר". האנשים הללו הם "בלתי חוקיים". אפילו לא "שוהים בלתי חוקיים", אלא סתם "בלתי חוקיים". לא מדובר סתם בדקדוקי עניות או בפוליטיקלי קורקט מאוס. כינוי של אנשים "בלתי חוקיים" מתייג את כל ישותם וכל הווייתם בסיווג "לא חוקי". בדיוק מסיבה זו החליטה סוכנות הידיעות רויטרס לפני כחודש להנחות את הכותבים מטעמה שלא לעשות עוד שימוש במונח illegal migrant ולהשתמש ב-illegal רק לתיאור פעולה ולא לתיאור אנשים. גם הניו יורק טיימס החליט לאחרונה לקרוא לכותבים ולעורכים לשקול שימוש במונחים אלטרנטיביים.

חשוב להבין שגם לפני הנחיות אלה ספק אם מישהו בניו יורק טיימס או ברויטרס היה מעלה על דעתו להשתמש במילים כמו אלה שמשתמש בהן ברנע. המקבילה לביטוי "בלתי חוקיים", שכשהוא נטול "אנשים", "מהגרים" או "עובדים" (אותה ברנע מביא כשם תואר ללא שם עצם אליו הוא מוצמד) היא illegals, מונח בו עושים שימוש גורמים פוליטיים ימניים, אך ודאי שלא עיתונאים מכובדים. ואולי אי אפשר לצפות להרבה במדינה בה עיתונאים סבורים באמת ובתמים כי המילה "מסתננים" מתארת באופן אובייקטיבי אנשים שחצו את הגבול ללא היתר.

כאמור, לשם כתיבת טורו ברנע לא טרח לשוחח עם אף מהגר עבודה סיני. אמנם יש תמונה של שלושה עובדים בעלי מראה אוריינטאלי, שהקורא אמור להניח את סיניותם, אבל גם הטרמינולוגיה בה ברנע עושה שימוש וגם העדרם של מהגרי העבודה מתוכנה של הכתבה, מבהירים שהם האובייקט בכתבה, לא סובייקט. אם ברנע היה טורח לשוחח עם כמה עובדים סינים או עם ארגוני החברה האזרחית העוסקים בעניינם, כמו "קו לעובד", אולי היה מבין כמה דברים שרשות האוכלוסין וההגירה והתאחדות הקבלנים לא גילו לו. ברנע קובע כממצא עיתונאי שעובדים סינים "לעולם לא מתלוננים" (אולי זה גנטי, אולי זה תרבותי. ברנע לא מגלה לנו מדוע, וגם לא מניין הוא יודע זאת). אולי לו היה מדבר עם "קו לעובד", שטיפל במהלך השנים בהמוני עובדי בניין סינים, היו עולים ספקות מסוימים ביחס לאמירה האסנציאליסטית הזו.

אולי אם היה מדבר עם עובדים ממדינות, שעמן נחתמו הסכמים בילטראליים שנועדו להילחם בתופעת דמי התיווך, היה מבין כיצד נעקף האיסור על גביית דמי תיווך באמצעים יצירתיים שונים. ואולי אם לא היה משמש השופר של בן עמי, היה מעלה על דעתו לשאול אותו כיצד קידמה רשות האוכלוסין וההגירה את העמדתן לדין של חברות ישראליות בענפי הבניין, החקלאות או הסיעוד בגין גביית דמי תיווך שלא כדין, חרף האיסור הפלילי לעשות כן, או לפחות לכמה מן החברות האלה רשות האוכלוסין וההגירה שללה את היתרי ההעסקה (ספוילר - התשובה היא אפס).

הנה חתול אסייתי, שאינו מתלונן לעולם.

עצלות

פשוט לא הולך להם. בכל פעם ששופט או שופטת בבתי המשפט המחוזיים מנסים להתבסס על אמנת הפליטים או סטנדרטים בינלאומיים אחרים, הם מפספסים. כמעט אין פסק דין שמנסה לעשות זאת ומצליח (למעט פסקי דין בודדים ונדירים, שבהם שופטים מצליחים לאתר את ההסדרים הנורמטיביים הרלוונטיים). הם מצליחים לטעות (כמעט) בכל פעם שהם מנסים.

כבר כתבנו כאן על האופן שבו שופטים אינם טורחים להתעניין בדין הבינלאומי לפני שהם פוסקים במה שנתפש בעיניהם כיישום של אמנת הפליטים. כיוון שאיננו חושדים בשופטי ישראל בטיפשות או בכוונה רעה, אפשר רק לנחש שמדובר בעצלות וחוסר עניין. לצערנו, איננו יכולים להעלות פוסט בכל פעם שניתן פסק דין, שמנסה ליישם סטנדרטים בינלאומיים ונכשל, משום שהיינו נאלצים לכתוב שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע. ככה זה כשמשרד הפנים ובתי המשפט מסלקים מבקשי מקלט באופן סיטונאי. אך מפעם לפעם חשוב לשלוף פסק דין רנדומאלי ולראות כיצד ההסדרים הנוגעים לפליטים עוברים התעללות קשה.

זו הפעם עניין לנו באזרח ניגריה, שטען כי נשקפת לו סכנת חיים במולדתו. השופט דוד מינץ מבית המשפט המחוזי בירושלים דחה את עתירתו. בין השאר השופט מינץ ציין, כי "אמות המבחן הראייתיות לבחינת פליטות נקבעו על ידי נציבות האו"ם לפליטים ומדינת ישראל כעיקרון מאמצת אותן ומתבססת עליהן, והסתמכות זו הוכרה כסבירה בפסיקה". אלא שאמות המידה הראייתיות שהשופט מינץ מיישם הפוכות לחלוטין ביחס לאלה שנקבעו על ידי נציבות האו"ם לפליטים, לפחות בשתי נקודות מהותיות.

ראשית, השופט מינץ מציין בנימוקיו לדחיית העתירה: "גם אם אכן קיימת אלימות בין מוסלמים לנוצרים במקומות מסוימים בניגריה,לא עלה בידי העותר להוכיח כי מדובר בתופעה הקיימת בכלל האזורים בניגריה, ולא הוכחה טענתו כי אין במעבר למקום מגורים אחר כדי לפתור את מצוקתו... גם לעניין זה אין די בהערכות עצמיות".

ואולם, בהתאם לאמות המידה הראייתיות, שנקבעו על ידי הנציבות, הנטל להוכיח שאדם יכול "לפתור את מצוקתו" באמצעות מעבר למקום אחר מוטל על המדינה. מבקש המקלט לא צריך ולא יכול להוכיח כי אין מקום בו יהיה בטוח בכל רחבי מדינתו. סעיף 34 להנחיות נציבות האו"ם לפליטים משנת 2003 בעניין אלטרנטיבת העתקת מקום ממגורים קובע, בתרגום חופשי: "... מקבל ההחלטה נושא בנטל ההוכחה לבסס את העובדה שבחינת העתקת מקום מגורים רלוונטית למקרה הספציפי. אם נקבע כי אפשרות זו רלוונטית, על הצד הטוען לקיומה של אפשרות כזו לזהות את המקום המוצע להעתקת מקום מגורים ולספק ראיות המבססות כי מדובר באלטרנטיבה סבירה עבור האינדיבידואל בעניינו נדון".

בדומה, השופט מינץ קובע כלל ראייתי נוסף, העומד בסתירה לאמות המידה שקבעה נציבות האו"ם לפליטים. השופט מינץ פוסק: "במקרה זה, בצדק נטען על ידי המשיבים כי לא עלה בידי העותר להוכיח את טענותיו ולשכנע במידה הראויה כי הוא אכן נתון לסכנת חיים אם יוחזר למולדתו. למעשה, טענותיו לגבי סכנת חיים הנשקפת לו אם ישוב לניגריה הינן כלליות וסתמיות ואינן נתמכות בראיות כלשהן, ובכך אין די".

אלא שסעיף 196 לספר העזר של נציבות האו"ם לפליטים קובע את ההיפך. דברי הנציבות, בתרגום חופשי: "עם זאת, לעתים קרובות מבקש מקלט לא יוכל לתמוך את טענותיו באמצעות תיעוד או הוכחות אחרות, והמקרים בהם מבקש מקלט יוכל לספק ראיות לתמיכה בכל טענותיו הינם החריג ולא הכלל. ברוב המקרים אדם הנמלט מרדיפה יגיע רק עם הדברים הנחוצים לו ביותר, ולעתים קרובות ללא מסמכים אישיים. לכן, אף על פי שנטל ההוכחה רובץ, כעיקרון, על מבקש המקלט, החובה לברר ולהעריך את כל העובדות הרלוונטיות נחלקת בין מבקש המקלט לבוחן הבקשה. אולם אפילו מחקר עצמאי שכזה עשוי שלא להצליח, וייתכנו טענות שאינן ניתנות להוכחה. במקרים כאלה, אם טענות מבקש המקלט נראות אמינות, יש לתת לו ליהנות מן הספק, אלא אם יש סיבות טובות לקבוע אחרת".

על עקרון זה חזר השבוע בית המשפט העליון, בפסק דין של השופט דנציגר (פסק דין שכמעט, אך רק כמעט, נטול שגיאות בהצגת הוראות הדין הבינלאומי, ועליו נכתוב בקרוב).

השרירות שבה משרד הפנים פועל זלגה זה מכבר אל בתי המשפט. כאשר בתי המשפט פוסקים בעניינים הנוגעים לדיני פליטים, הם לרוב מסתפקים בהסתמכות על האופן השגוי, שבו המדינה מציגה בפניהם את הוראות דיני הפליטים. לאחרונה הוגש ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של השופט מינץ. למרבה הצער, גם בית המשפט העליון אינו מקפיד לתקן את בתי המשפט המחוזיים. אפשר להיות סמוכים ובטוחים שבית המשפט העליון לא יורה למדינה להכיר במערער כפליט. בית המשפט העליון בישראל הוא הערכאה העליונה היחידה במדינה "מערבית", שמעולם לא הורתה לרשויות המוסמכות להכיר באדם כפליט. אך יש לקוות שהוא לכל הפחות יתקן את השגיאות המשפטיות של בית המשפט המחוזי ביחס לאמות המידה הראייתיות של נציבות האו"ם לפליטים.

אגב, השופט מינץ הוא השופט היחיד שמקפיד להטיל הוצאות משפט משמעותיות על כל מבקש מקלט (או כל מבקש מעמד אחר) שהוא דוחה את עתירתו, אולי כדי להרתיע מבקשי מקלט (ומבקשי מעמד) עתידיים מלהביא לביקורת שיפוטית את החלטותיו הפגומות של משרד הפנים. יש לקוות שגם בכך יטפל בית המשפט העליון.

הנה חתול.

לא זו השאלה

לרוב בתי המשפט בולעים כל טענה עובדתית, או כמעט כל טענה עובדתית, של משרד הפנים ביחס למי שבקשותיהם למעמד בישראל נדחו. דעת מיעוט של השופטת דפנה ברק-ארז במסגרת פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון, חושף (חלק קטן) מטכניקות בחינת העובדות על ידי משרד הפנים. דעת המיעוט, כשהיא נקראת לאור פסק דינו של שופט הרוב אורי שהם, מבהירה גם מדוע חרף ההתנהלות הבלתי מקצועית של משרד הפנים, פנייה לבתי המשפט בדרך כלל לא תועיל. מעבר לכך, דווקא דעת המיעוט של השופטת ברק-ארז, מומחית בעלת שם למשפט מינהלי, מדגימה כיצד כללי המשפט המינהלי הקלאסיים מונעים, לרוב, בחינה אמיתית של עוולות שמבצעות רשויות המדינה.

טטיאנה, גיבורת פסק הדין, היא אזרחית אוקראינה ("נתינת" אוקראינה, מכנה אותה השופט שהם, משל מדובר היה בגיבורה מן התקופה הפיאודלית). טטיאנה קשרה קשר עם אזרח ישראל, נעצרה, גורשה לאוקראינה, נישאה לבן זוגה הישראלי וחזרה לארץ. לאחר עיכובים שונים ומשונים היא החלה ב"הליך המדורג", שבמסגרתו ניתן לה רישיון ישיבה זמני בישראל, ושאמור היה להסתיים בקבלת אזרחות בתום ארבע וחצי שנים. אלא שלפני שהסתיים ההליך בעניינה, בן זוגה נפטר.

בהתאם לנהליו, משרד הפנים קיים לטטיאנה שימוע על מנת להכריע אם מות בן זוגה צריך להביא לסילוקה מישראל או שמא יש להמשיך ולאפשר לה לשהות בארץ. בהתאם לנהלי משרד הפנים, אפשרות להישאר בישראל במקרה כזה תינתן לאישה שהוכיחה שזיקתה לישראל גדולה מזיקתה למדינת מוצאה. אלא שאיש לא טרח להסביר לטטיאנה מה עליה להוכיח. לו הייתה יודעת ששאלת זיקתה לישראל ביחס לזיקתה לאוקראינה היא שעומדת בלב מטרת השימוע, אולי הייתה מביאה ראיות בעניין זה. אבל לכי תוכיחי את זיקתך לישראל כשאת כלל לא יודעת שזו הדרישה.

במסגרת עתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, טטיאנה ביקשה להוסיף ראיות ומכתבים, שלטענתה עשויים להוכיח את הטעון הוכחה. ואולם השופטת נאוה בן אור לא התירה את צירופם, משום שלא היו בפני משרד הפנים כשקיבל את ההחלטה בעניינה. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, וטטיאנה ערערה לבית המשפט העליון, שכאמור, דחה גם הוא את ערעורה.

כשקוראים את חוות דעתו של שופט הרוב אורי שהם, אפשר להבין את ההחלטה – האישה רואיינה, לא הוכיחה זיקה, שלום ולהתראות. אלא שדעת המיעוט מקלקלת את הנרטיב של השופט שהם, ואולי גם מבהירה עד כמה חשובה הבחירה השיפוטית ביחס לעובדות ששוות התייחסות בפסק הדין לעומת העובדות שאין צורך להזכירן כלל. השופטת ברק-ארז מספרת לנו שעורך השימוע כלל לא שאל שאלות מתאימות כדי לשפוך אור על שאלת הזיקה של טטיאנה לישראל. השופטת ברק-ארז עומדת על כך ש"לא ברור כי אמנם הובהר [לטטיאנה] שהשאלה העיקרית, שתחרוץ את גורל הישארותה של המערערת בישראל, היא זיקתה המהותית לישראל ולאנשים בה", על כך ש"בשאלות שהוצגו למערערת אין כדי לתת תמונה מלאה על זיקתה לישראל" ועל העובדה ש"היא לא נשאלה, וחבל שכך, על קשריה החברתיים בישראל, על מנהגי הפנאי והתרבות שלה, ובאופן כללי על הטעמים העומדים ביסוד רצונה העז להישאר בישראל". השופטת ברק-ארז הציעה לקבל את הערעור ולהורות למשרד הפנים לבחון כראוי את הבקשה, אך נותרה בדעת מיעוט.

הכללים שבתי המשפט מפעילים בביקורת על החלטות רשויות המדינה יוצרים יתרון מובנה למדינה בכל הנוגע לביסוס עובדות. להבדיל מהליך אזרחי, שבו על המדינה להוכיח בראיות טענות עובדתיות, בית המשפט המבקר הליך מינהלי מותיר מרחב כמעט בלתי מוגבל להכרעות העובדתיות של הרשות המינהלית, ויכול לדחות עתירה בלי ראייה כלשהי, אפילו ללא תצהיר של עובד מדינה שמצהיר על נכונות העובדות. להבדיל מן ההליך האזרחי, שבו צדדים רשאים להביא חוות דעת מומחה, שבית המשפט יכריע ביניהן, בביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית ניתנת העדפה כמעט מוחלטת לדעתו של מומחה רק משום שהוא הובא על ידי המדינה, גם כאשר מולו עומדת חוות דעת מקצועית הפוכה.

ייתכן שיש הגיון מסוים לחלק מן הכללים הללו, אך חשוב להיות ביקורתיים כלפי השליטה המוחלטת של המדינה בנרטיב העובדתי שאנו קוראים בפסקי דין מסוג זה. מעבר לכך, בישראל דומה שבתי המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון, צעדו צעד נוסף ומרחיק לכת בעניין זה. הצהרות עובדתיות של פרקליטים בבתי המשפט (שלפחות בכמה מקרים הסתבר שהיו שגויות) מתקבלות על ידי שופטים ללא שיהיה צורך לתמוך אותו בדבר. הביקורת בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון על החלטות של משרד הפנים, שטעות בהן עלולה לעלות בחייו של אדם (למשל, החלטות בעניין הכרה באדם הטוען לסכנה לחייו כפליט), מתקיימת כמעט ללא פקפוק בטענות העובדתיות.

הליכים בהם מתקבלות הכרעות עובדתיות על ידי משרד הפנים הם הליכים מעוותים. פקידים מקבלים את ההחלטות על יסוד שאלות לא רלוונטיות ותחושות בטן. אף על פי כן, בתי המשפט לא טורחים לרוב להתעמק בהכרעות העובדתיות הללו. באופן מעגלי, בתי המשפט קובעים שוב ושוב שכיוון שמשרד הפנים הוא הגוף שמוסמך לקבל את ההחלטה, הרי שהוא הגוף המומחה, וכיוון שהוא הגוף המומחה, הוא זה שמוסמך לקבל את ההחלטה ולכן צריך להשאיר את ההחלטה לשיקול דעתו. הם משלים את עצמם שהמומחים מקבלים את ההחלטות הנכונות, ולכן הם יכולים לישון בשקט. שופטים כמעט שאינם טורחים לתהות – אולי משרד הפנים לא כזה מומחה? אולי הוא בעצם מקבל החלטות בלי לשאול את השאלה הנכונה?

הנה חתול.

פליטים לבנים, שקרים שחורים

חדשות מרעישות - יחידת הטיפול במבקשי מקלט במשרד הפנים תמליץ בפעם השלישית מזה שלוש שנים וחצי להכיר באדם כפליט. הפליט שיוכר - אזרח ניגריה לבקן, שעלול להירדף אם יגורש בשל לבקנותו.

עד היום, מתוך אלפי בקשות שנבדקו, רק בשתיים נתנה יחידת הטיפול במבקשי מקלט המלצה חיובית לגופים המאשרים, ומתוך השתיים רק במקרה אחד הוכר אדם כפליט. גם באותה פעם הזוכה המאושרת - ילדה לבקנית מחוף השנהב (המלצה שניתנה להכיר באזרחית לוב כפליטה נדחתה על ידי הוועדה המייעצת לענייני פליטים).

לפני מספר ימים פרסמה רשות האוכלוסין וההגירה סיכום שנתי, בו הובאו נתונים מטעים לגבי שיעורי ההכרה בפליטים על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט (המכונה גם יחידת ה-RSD). בדו"ח מפורט מספר מבקשי המקלט שהוכרו כפליטים בכל שנה מאז הוקמה יחידת הטיפול במבקשי מקלט בשנת 2009 (בסך הכל 22 פליטים).

הקורא התמים יסבור, כי מאז הקמת היחידה נבחנו והוכרו על ידה 22 אנשים כפליטים. אולם, מתוך 22 בקשות למקלט שאושרו, 21 כלל לא נבחנו על ידי יחידה זו של משרד הפנים. עד שנת 2009 נציבות האו"ם לפליטים הייתה שבחנה בקשות מקלט בישראל, ובחודש יולי של אותה השנה עבר התפקיד אל יחידת הטיפול במבקשי מקלט במשרד הפנים. הנציבות המשיכה את הטיפול בתיקים ישנים, ורבים מהם נתקעו בצנרת פרק זמן ניכר ואושרו רק זמן רב לאחר מכן, וזאת ללא כל קשר להקמת יחידת הטיפול במבקשי המקלט. כאמור, רק בקשה אחת למקלט שאושרה היא תוצאה של המלצה חיובית של יחידת הטיפול במבקשי מקלט - הילדה הלבקנית מחוף השנהב - וכעת, כאמור, היחידה ממליצה להכיר במבקש מקלט לבקן נוסף כפליט.

הפיצו את השמועה - לבקני כל אפריקה התאחדו ובואו לישראל, כאן תוכרו כפליטים. לעומת זאת, אם אתם אפריקאים שחורים, אין לכם מה לחפש פה. אלפי בקשות מקלט של אפריקאים נבחנו על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט, ואף לא אחת זכתה להמלצה חיובית. לבקנים - אין. שחורים - ראוס.

מעבר למשמעויות הסימבוליות, אפשר להסביר זאת כך - יחידת הטיפול במבקשי מקלט היא פס ייצור לסתירות מדומות הנמצאות בדברי המרואיינים. היחידה מעולם לא מצאה אדם אמין. המעוניין לקרוא דוגמאות למכביר יעיין בדו"ח מוקד סיוע לעובדים זרים שנכתב על עבודת היחידה. אם אינך זוכר מה צבע האוטובוס בו נסעת מדרפור לחרטום - אתה שקרן ואינך פליט. אם לא הצלחת לראות כמה אנשי משטרת אתיופיה חדרו לביתך וחטפו את אביך בשעה שלוש בלילה בחושך מוחלט - אינך אמינה ואינך פליטה. אם שכחת את תאריך הלידה של אחד משבעת אחיך - את שקרנית ואינך פליטה. אם לא ידעת שחברך הטוב פעיל בקבוצה בלתי חוקית בקולומביה - אתה שקרן ואינך פליט. רק ללבקנים קצת קשה לשקר ביחס לצבע עורם, ולכן אם במדינת מוצאך רודפים לבקנים, לא יהיה מנוס מלהכיר בך כפליטה. אך אם את שחורה, אין זאת אלא שאת שקרנית, מסתננת עבודה, מהגרת כלכלית.

יחידת הטיפול במבקשי מקלט מתוכנתת ומכוילת לאתר שקר בכל מילה. משרד הפנים אמנם הצליח להחדיר באנשי היחידה תחושה שהם האליטה של רשות האוכלוסין באמצעות דרישות סף לקבלה לתפקיד שאין דוגמתן ביחידה כלשהי ברשות (תואר ראשון), הצמדת ראשי תיבות לועזיים ליחידה (RSD), קורס שמלמדים בו כמה חבר'ה אמריקאים וקוד לבוש שונה מביתר יחידות הרשות (ומי שלא ראה חלק מאנשי היחידה בתוך חליפות קטנות ממידותיהם המתפקעות על גופם, לא ראה גאוות יחידה מהי מימיו). אולם בסופו של דבר מדובר ביחידה המשתמשת באותן טכניקות ייצור שקרים של יחידות אחרות של משרד הפנים, עם כמה שכלולים. ראיונות מקלט ביחידה מרגישים כמו חקירה משטרתית, שבה כל משפט שני שאדם אומר זוכה לעיקום פרצוף, מבט עוין, התפרצות לא סבלנית או מחווה אחרת שנועדה להבהיר למבקש המקלט שהוא מוחזק כשקרן עד שיוכח אחרת. כל אדם שיישב בראיון כזה עלול בשלב כלשהו להפסיק להאמין לעצמו.

ביחידת הטיפול במבקשי מקלט אין דוברי אמת. יש רק שקרנים. וכשכל דבר שאדם יאמר הוא שקר, ללא קשר לשאלה אם הוא מתאר דבר שהתרחש במציאות או לא, אין עוד משמעות כלשהי להבחנה בין אמת לשקר. מערכות מקלט אמורות להבחין בין פליט לבין מי שאינו פליט, אך כשהמערכת כל כך חולה עד שהיא אינה מסוגלת לזהות פליט אם הוא מתנגש בפרצופה (אלא אם הוא לבקן), אין משמעות להבחנה כלשהי שהיא עושה. אם לאיש לא מסוכן במדינת מוצאו, אז לכולם מסוכן במדינות מוצאם. אם אף אחד אינו פליט, אז כולם פליטים. אם כולם שקרנים, אז כולם דוברי אמת.

עולם המקלט שיוצר משרד הפנים הוא כמעט פוסט-מודרני, במובן זה, אבל הוא לא באמת. כשכל מבקש מקלט הוא שקרן, המונחים "אמת" ו"שקר" מאבדים משמעות רציונאלית כלשהי. ולכן משרד הפנים יכול להמשיך באותו קו מחשבה - הוא יכול לומר לציבור מצד אחד שנשקפת סכנה לכל הסודנים ולכל האריתראים אם יוחזרו למדינות מוצאם, אך שהם אינם פליטים אלא מהגרים כלכליים. הוא יכול לומר לבית המשפט העליון באמצעות הפרקליטות שאוטוטו מגרשים את האריתראים, לכן לא נורא אם חלקם יוחזקו במעצר ללא הגבלת זמן, אף שלמעשה כרגע אין גירוש כזה באופק.

הנה חתול.

אריתראית שקנתה אשרה מזויפת כדי לעבוד בניקיון - סכנה לשלום הציבור

בשנת 1862 יצא לאור ספרו של ויקטור הוגו "עלובי החיים". הספר הפך ברבות השנים לכתב האישום המפורסם ביותר נגד יחסם של החברה, הרשויות והחוק לחלשים. הוגו סיפר על ז'אן ולז'אן, שלאחר שלא הצליח למצוא פרנסה כדי לחיות את משפחתו, שבר את שימשת המאפייה, וגנב כיכר לחם. בגלל מעשה זה נכלא ז'אן ולז'אן לשנים ארוכות. "יש בתרבותנו רגעי זוועה", כתב הוגו, "אלו שבהם פוסק החוק על התדרדרותו של אדם, שבהם מפקירה החברה יצור אנוש לגורלו."

"כל עוד ינציחו החוקים והנוהגים פינות גיהנום בתוככי החברה... לא יהיו ספרים מעין זה מיותרים בו," חזה הוגו לפני 150 שנה במבוא לספרו, ולא ידע עד כמה צדק.

השנה היא 2012. סנאיט טספהונה, אישה אריתראית שהגיעה לישראל, נחשדה ברכישה של רישיון עבודה מזוייף, שיאפשר לה לעבוד ולחיות את נפשה. היא לא הועמדה לדין, ולא הורשעה. הרשויות בישראל הפשיטו אותה מכל זכות אדם ומכל הגנה, ושלחו אותה לכלא לזמן בלתי מוגבל. בית המשפט העליון אישר זאת שלשום.

לפי מדיניות משרד הפנים, אריתריאים אינם מגורשים מישראל בשל הסכנה הנשקפת להם. משרד הפנים קורא לזה "מדיניות אי הרחקה". עם זאת, הוא אינו נותן להם רישיונות עבודה עם שחרורם מהכלא. הם מקבלים רישיונות ישיבה למספר חודשים בכל פעם, שכתוב עליהם במפורש שהם אינם רישיונות עבודה. גם בעניין הזה יש מדיניות "אי", וקוראים לה "מדיניות אי אכיפה". כלומר, אסור להם לעבוד, ואסור להעסיק אותם, אבל משרד הפנים הצהיר שלא יאכוף את האיסור, ולא יקנוס מעסיקים. בג"ץ אישר את המדיניות הזו.

גם סנאיט טספהונה החזיקה ברישיון שכתוב עליו שאסור לה לעבוד. היא התקשתה, כמו רבים אחרים, למצוא עבודה ולכלכל עצמה. כשמצאה סוף סוף עבודה בניקיון במלון בתל-אביב, נאמר לה שלא תועסק בלי רישיון עבודה. כמו אחרים שמדיניות ה"אי-אי" אינה מאפשרת להם להתקיים, גם היא רכשה רישיון עבודה מזויף, ומדי כמה חודשים שילמה 400 שקלים כדי לקבל חדש. כך הצליחה לעבוד כמנקה.

בחודש אוגוסט האחרון היא נעצרה. הוחלט שלא להעמידה לדין מחוסר עניין לציבור. עם זאת, היא הועברה למשרד הפנים שעצר אותה מיד במעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן לפי החוק למניעת הסתננות.

בחודש ספטמבר מדיניות המעצרים הזו של "מסתננים", שאין עניין להעמידם לדין או שאין די ראיות להעמידם לדין, עוגנה אף בנוהל של משרד הפנים. הנוהל קובע, אמנם, ש"מסתננים" יעצרו על פיו רק במקרים בהם החשד מלמד, כי נשקף מהם סיכון לבטחון המדינה או לשלום הציבור. ואולם, כאשר בוחנים מי הם האנשים שנעצרו לפי מדיניות זו, מגלים עד כמה רחבה ההגדרה לסיכון שלום הציבור. על פי מדיניות משרד הפנים, עצורים כיום ב"מעצר עולם" ללא משפט מבקשי מקלט שחשודים בעבירות קלות, כמו רכישת רישיון עבודה מזוייף, שיאפשר להם לעבוד ולקיים עצמם.

בית הדין לביקורת משמורת בכלא סרב לשחרר את סנאיט טספהונה, וקבע שהיא אינה צריכה עוד לחשוש לצרכי קיומה, כי יספקו לה אותם בכלא. בית המשפט המחוזי דחה אף הוא את עתירתה. הוגש ערעור לבית המשפט העליון, והדיון בו התקיים באמצע חודש דצמבר בפני השופטים דנציגר, הנדל וסולברג.

לקראת הדיון ביקשנו – בשם מוקד סיוע לעובדים זרים, האגודה לזכויות האזרח והקליניקה לזכויות מהגרים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים – להצטרף להליך כידידי בית המשפט. את הבקשה ניסחנו במשותף עם חברנו אסף וייצן המוקד.

בבקשה ובדיון עמדנו על כך, שמשרד הפנים יצר מערכת ענישה נפרדת, דכאנית וחסרת תקדים למבקשי מקלט. מעצר מינהלי הוא אמצעי קיצוני ויוצא דופן, ולא כלי לשימוש שגרתי של רשויות אכיפת החוק. הדין הפלילי אמור לספק ערובות מפני שלילה שרירותית של החירות באמצעות הבאה בפני בית המשפט, זכות לייצוג, קיומה של חזקת החפות, חובת הוכחה מעל לספק סביר על ידי התביעה, ועוד. "מסתננים" מופשטים מכל אלה. ה"מסתננים" חשופים לשלילה שרירותית של חירותם לזמן בלתי מוגבל. הדגשנו, שאין מדובר במעצר לקראת גירוש, משום שמדינת ישראל מכירה בכך שאין כל אפשרות לגרש את אזרחי אריתריאה וסודן בשל הסכנה הנשקפת להם במדינות אלה. מדובר, במעצר מינהלי בלתי קצוב בזמן של מי שאין מספיק ראיות להעמידם לדין פלילי או של מי שהוחלט שאין עניין לציבור בהעמדתם לדין. מעצר מינהלי לצורכי ענישה, הרתעה או מניעה הוא אמצעי קיצוני, וככלל אסור. על פי הדין בישראל, מעצר מינהלי – גם במקרים בהם מדובר באנשים שנשקפת מהם על פי טענת הרשויות סכנה ביטחונית חמורה – אמור לשמש האמצעי האחרון, ואפשר לנקוט בו רק כאשר אי אפשר להשיג את מטרתו בדרך אחרת. הליך פלילי אינו מותרות. הוא הכלל.

עוד מסרנו לבית המשפט, כי מאז הוחל ביישום המדיניות הגיעו לידיעת הארגונים עשרות רבות של מקרים, בהם נעצרו אנשים מכוחה. כך, למשל, במקרה אחד, הגישה מבקשת מקלט תלונה נגד מכר שלה בטענה שאנס אותה, והוא נעצר מכוח הנוהל. לאחר מכן, פנתה המתלוננת למשטרה וסיפרה שבדתה את התלונה, שכן חששה שבעלה יגלה שקיימה עם אותו מכר יחסי מין בהסכמה. במקום לשחרר את המכר, החליט משרד הפנים לעצור גם אותה על פי הוראות הנוהל, בגין הגשת תלונת שווא. במקרה אחר נעצר מבקש מקלט על פי המדיניות בשל החזקת רכוש צבאי בביתו. בעל הבית הישראלי, אצלו מתגורר מבקש המקלט, הצהיר שמדובר בציוד שלו, ואולם ללא הועיל. במקרה נוסף עצרה המשטרה מבקש מקלט מחבל דרפור שבסודן, בחשד שגנב מכשיר טלפון נייד ממהגרת עבודה, אזרחית הפיליפינים. הטלפון הנייד לא נמצא ברשותו, והוא הכחיש כל קשר למעשה המיוחס לו. בדיון שהתקיים בעניין הארכת מעצרו בבית משפט השלום הורה בית המשפט על שחרורו בערובה נמוכה "נוכח טיב העבירה ונסיבותיה". במקום לקיים את מצוות בית המשפט ולשחררו, מיהר משרד הפנים לעוצרו, וזאת עוד בטרם יספיק לקיים את תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט.

בנוסף, מאז נודע ברבים קיומה של המדיניות, החלו גורמים פרטיים שונים לעשות בו שימוש נלוז. כך למשל, הגיעו לידיעתנו מקרים, שבהם מעסיקים ישראלים שחייבים למבקשי מקלט שכר עבור עבודתם, הזהירו אותם שאם יעזו לעמוד על זכויותיהם, יגישו נגדם תלונה במשטרה ויביאו למעצרם. במקרה אחר, בני זוג מבקשי מקלט, שהזמינו צלם לצלם את יום חתונתם, נתבעו על ידו לשלם עבור מצלמה ששבר כשנפל בעת הצילומים. כשסירבו, איים שיתלונן עליהם למשטרה. משום שחששו שיעצרו על פי מדיניות משרד הפנים, נאלצו לשלם לצלם בלית ברירה.

שלשום ניתן פסק הדין. השופט הנדל, בהסכמת השופטים דנציגר וסולברג, קבע שאין להתערב בהחלטת משרד הפנים, והותיר את סנאיט טספהונה בכלא לתקופה בלתי מוגבלת. נקבע, כי החזקתה במעצר מוצדקת, בין היתר, משום שנשקפת ממנה סכנה לשלום הציבור: רכישת מסמכים מזויפים ושימוש בהם לצורך עבודה פוגעת באמינות מסמכי הזיהוי שהמדינה מנפיקה.

בית המשפט פסק עוד, שכיוון שסנאיט טספהונה רכשה מספר רישיונות עבודה מזויפים לאורך זמן, עניינה שונה מהמקרים האחרים שהצגנו. הוא ציין עוד, שהיא מוחזקת במעצר תקופה קצרה (חמישה חודשים בעת הדיון, כמעט שישה כיום). המדינה אף הצהירה בדיון שיתאפשר לה להגיש בקשת מקלט (המדינה מנעה זאת ממבקשי מקלט אריתריאים עד כה), ושיעשה ניסיון בחודשים הבאים לגרשה למדינה שלישית (המדינה כבר שנים מצהירה שהיא מנסה לגרש אריתריאים למדינה שלישית).

את השאלות החוקתיות הנוגעות לחוק למניעת הסתננות ולנוהל הותיר בית המשפט לדיון בעתירה החוקתית שהגישו הארגונים.

לכבוד שרת הפנים הבאה

שרה נכבדה שלום רב,

בתום המשא ומתן הקואליציוני, נטול נתן אשל ושאר מרעין בישין, תושבעי לתפקיד שרת הפנים. כמי שכבר ראו כיצד כמה וכמה שרי פנים במדינת ישראל אכלו מרורים, הרשי לנו לתת לך שלוש עצות, שתבטחנה כי הקדנציה שלך תעבור בנעימים:

1. אל תניחי למשפטנים לעצב עבורך מדיניות. כמי שלוקים בעצמם בפגם קשה זה - ידע וחשיבה משפטיים - הרשי לנו להבטיחך שהמשפטנים שסביבך לעולם ינסו לקחת מידיך את מושכות עיצוב המדיניות ולהכתיב לך התנהלות כזו או אחרת במסווה של ייעוץ משפטי (לעתים אף במסווה של ייעוץ משפטי מחייב). הדוגמה הקיצונית ביותר לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בעניינו של שר הפנים, אברהם פורז. כפי שסיפרנו כאן פעם, בשעה שאברהם פורז ביקש לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בחוק כדי להסדיר את מעמדם של ילדי מהגרי עבודה השוהים בישראל שנים ארוכות, התערב היועץ המשפטי רובינשטיין וקבע, ללא בסיס משפטי, כי לא ראוי ששר הפנים יקבל החלטה בעניין זה.

התערבותו הבוטה של רובינשטיין בעניין זה מזכירה במובנים רבים את נוהגו כיועץ משפטי לממשלה לפרסם חוות דעת ציבוריות ובלתי משפטיות ביחס לאנשי ציבור שהוחלט שלא להעמידם לדין פלילי או את התנהלותו לאחרונה כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית ביחס לפסילת שלטי חוצות ואת החלטתו לפסול תשדירי בחירות של בל"ד ועוצמה לישראל, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, משום שלא היו לטעמו. אמנם, ספק אם היועץ המשפטי הנוכחי יתערב באופן זה, אולם שרי הפנים האחרונים נאלצו להתמודד עם בכירים במשרד המשפטים ובפרקליטות המדינה.

ההישענות על משפטנים בבואך לעצב מדיניות היא מסרסת. מה שמתחיל בהתייעצות בעניין מדיניות הופך בנקל להכתבת מדיניות באיצטלה של חובה משפטית. לכן, אם ברצונך להיות בעלת השפעה כלשהי במשרדך שלך, הבהירי ליועץ המשפטי לממשלה, למשנים לו, לפרקליטות המדינה וללשכה המשפטית של רשות האוכלוסין וההגירה, שאין בכוונתך לשתף אותם בהתייעצויות בענייני מדיניות ובשלב עיצוב המדיניות. הקפידי ליידע את המשפטנים רק לאחר גמר תהליך עיצוב המדיניות, ובקשי שיגבילו את חוות דעתם לשאלה - חוקי / לא חוקי. שלא יסבירו לך מדוע כדאי כך ולא אחרת, מדוע זה ראוי או לא ראוי. שיאמרו - חוקי או לא חוקי, ואם לא חוקי - מדוע לא חוקי וכיצד מוציאים לפועל את המדיניות באופן חוקי.

2. זנחי את הרטוריקה הגזענית של קודמך בתפקיד. ארבע השנים האחרונות לוו במלל מסוכן של העומד בראש המשרד שאת מקבלת לרשותך. מה לא יוחס ל"זרים" בישראל? מחלות, אלימות, פשיעה, הרס החלום הציוני. קודמך בתפקיד סבר שרטוריקת ביבים תמשוך קהל בוחרים. הוא טעה. מפלגתו לא התחזקה בבחירות האחרונות, וייתכן שאף תמצא עצמה מחוץ לקואליציה. גם רשימתו של מיכאל בן-ארי, שהיטיב להזין את השנאה והגזענות כלפי "זרים" בישראל, לא הרוויחה דבר מהביטויים האומללים שנשמעו מפיו. למעשה, בן-ארי, שסבר כי ימצא קהל מצביעים חדש בשכונות דרום תל אביב, גילה לתדהמתו, שבשכונות אלה מעטים נתנו לו את קולם. הגזענות הבוטה אינה רווחית מבחינה אלקטורלית (וגם לו הייתה רווחית, לא ניתן היה להצדיקה), אך היא ממצבת את ישראל כמדינה גזענית, ששריה מעזים לומר דברים שהיו מוקעים מן השיח הציבורי והפוליטי בכל מקום אחר בעולם.

3. בדקי באופן מדגמי החלטות פרטניות של רשות האוכלוסין וההגירה. אלוהים נמצא בפרטים. גם אם תתגברי על המשפטנים ותצליחי לקדם את המדיניות בה את חפצה, את ההחלטות הפרטניות יקבלו פקידים, שעברו אינדוקטרינציה בת שנים ארוכות, לפיה ה"זר" הוא האויב ויש לעשות כל דבר כדי למנוע בעדו מלקבל מעמד בישראל. לא תוכלי להבין כיצד מיישם משרד הפנים את מדיניותך אם לא תקפידי לבחון רנדומלית ובאופן שוטף את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה. כשתבחני אותן תגלי שאבוי לו לישראלי שמעז להינשא לבן זוג זר. בני הזוג צפויים לעבור דרך חתחתים עד להקניית מעמד של קבע למשפחה בישראל (אם בכלל). תגלי שבמשך שלוש שנים משרד הפנים מצא שאדם אחד בלבד הוא פליט, וזאת נוכח יצירת מערכת מתעללת שאינה מיישמת כראוי את אמנת הפליטים ומביאה לגירושם של אנשים רבים למקום בו נשקפת להם סכנת חיים. תגלי שמשרדך כולא באופן שרירותי ובתנאים שאינם ראויים לבני אנוש אלפי מבקשי מקלט. תגלי שמשרד הפנים שולל את מעמדם של מהגרי עבודה שהוזמנו לישראל כדי לבצע את העבודות הקשות ביותר בשכר מינימום (ואף פחות מכך) רק משום שהרהיבו עוז בנפשם להתאהב ולהיכנס למערכת יחסים. תגלי שבני זוג מאותו המין המבקשים להסדיר את מעמדם בישראל זוכים ליחס של אזרחים סוג ב' משום שאינם יכולים להינשא. תגלי שמשרדך קורע בני משפחה אלו מעל אלו, הורים, בני זוג ולילדים, אך בשל היותם פלסטינים. תגלי שחרף פסילת הסדר הכבילה של עובדים זרים למעסיקיהם על ידי בית המשפט העליון, בפועל משרד הפנים מקפיד ליצור זיקה כובלת של עובדים למעסיקיהם באופן הפוגע בזכויותיהם הבסיסיות כבני אדם וכעובדים. אם תבחני רנדומלית את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה תגלי שללא בקרה של הדרג הפוליטי על ההחלטות שמקבל הדרג הפקידותי, אי אפשר לשנות דבר.

בהצלחה.

דין לעצמם

כל עורכי הדין המייצגים מבקשי מקלט או מהגרי עבודה המוחזקים במעצר מכירים את התופעה הזו: בית הדין לביקורת משמורת או בית המשפט המחוזי מחליטים על שחרורו של אדם, חרף התנגדותו של משרד הפנים. השחרור מעוכב לכמה ימים על מנת לאפשר למשרד הפנים לערער. השעה שנקבעה כשעה בה יפקע עיכוב הביצוע חולפת לה, משרד הפנים טרם הגיש ערעור, ועורך הדין עומד על כך שהעצורה או העצור ישוחררו.

אז נזכר משרד הפנים שהוא בעצם עמל על הגשת ערעור. העובדה שהמועד בו הוא אמור היה לשחרר את העצור חלף אינה מרגשת את משרד הפנים. העובדה שהוא מחזיק כעת אדם במעצר בלתי חוקי גם אינה מרגשת אותו. משרד הפנים, שמטיף שיש לנהוג ביד קשה בפורעי חוק שנכנסו לישראל ללא היתר או שוהים בה ללא היתר, הוא עצמו פורע חוק רצדיביסט, הכולא כליאת שווא אנשים שבית הדין לביקורת משמורת או בית המשפט המחוזי הורו על שחרורם עד שעה מסוימת. רק לאחר כמה שעות של מעצר בלתי חוקי, ולפעמים גם יום או יותר, הוא מגיש את ערעורו לבית המשפט המחוזי או העליון, ומבקש לעכב את השחרור.

לאחרונה דומה שבית המשפט העליון קץ בתופעה זו. מהחלטה שניתנה לפני מספר ימים על ידי השופטת דפנה ברק-ארז עולה, כי משרד הפנים נמנע משחרור אדם שבית המשפט המחוזי הורה לשחררו באותו היום עד השעה 14:00, והגיש בקשה לעכב את ביצוע השחרור רק לאחר השעה היעודה, תוך שהוא, ככל הנראה, מחזיק במעצר בלתי חוקי את אותו אדם וממתין שבית המשפט העליון יעלים במחי יד את המעצר הבלתי חוקי באמצעות הוצאת צו עיכוב ביצוע בדיעבד. השופטת ברק-ארז מסרבת לעשות כן, ומזכירה למשרד הפנים את המובן מאליו: "בקשה מסוג זה צריכה להיות מוגשת מבעוד מועד, בתאריך שקודם לתאריך בו פגה ההחלטה לעיכוב ביצוע. מכל מקום, ולכל הפחות, היא היתה צריכה להיות מוגשת קודם לשעה שבה פג עיכוב הביצוע."

בדומה, השופט אליקים רובינשטיין הורה לפני מספר חודשים לשחרר אדם, שלטעמו לא היה כל טעם אחר לשחררו, למעט החזקתו במעצר בלתי חוקי בין מועד פקיעת עיכוב הביצוע של בית המשפט המחוזי למועד הגשת ערעור לבית המשפט העליון: "מנגד, אין דעתנו נוחה – לשון המעטה – מכך שהמשיב לא שוחרר אתמול ב-14:00, בתום 24 שעות שקצב בית המשפט קמא, שעה שלא היתה בידי הרשויות אסמכתא להחזיק בו. כל רשות מצווה לקיים צוים שיפוטיים, ואין הדבר אופציונלי. בעניין זה ראוי כי הפרקליטות ומשרד הפנים יערכו בירור להפקת לקחים ולהנחיה."

הפרקליטות ומשרד הפנים טרם הפיקו לקחים ומוסיפים לעשות דין לעצמם ביחס לשחרור ממעצר לאחר תום עיכוב הביצוע.

עם כל ההבנה

בחודש ינואר סיפרנו, ששופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, התיר לגרש מישראל ילד ישראלי עם אימו הפולניה. אתמול בחמש לפנות בוקר נעצרו האם ובנה לצורך גירושם. גם הפעם השופט דנציגר סרב להתערב.

הילד נולד בישראל בשנת 2005 לאזרחית פולין ולאזרח ישראלי. אין לו קשר עם אביו. הוא קיבל אזרחות ישראלית וגדל בישראל מאז לידתו. בחודש אוגוסט 2010 הגישה האם בקשה להקנות לה מעמד מכוח החלטת הממשלה הקובעת, שילדים שגדלו בישראל ללא מעמד – ועימם הוריהם חסרי המעמד – ירכשו רישיונות ישיבה בישראל, וזאת בשל החשש לעקירתם ולהגלייתם של הילדים על כורחם. בקשתה של האם נדחתה על הסף מן הטעם שלילד דווקא יש מעמד – הוא אזרח – וההליך מיועד למי שאין להם.

בית המשפט המחוזי דחה עתירה שהוגשה נגד ההחלטה, ושופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, מיאן לתת צו שיאסור על גירושם של האם ושל בנה כל עוד מתברר ערעורם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. סיכויי הערעור נמוכים, חיווה השופט דנציגר דעתו, משום שילד אזרח (להבדיל מילד שב"ח) אינו מקנה מעמד להוריו. החלטת הממשלה המקנה מעמד לילדים ולהוריהם, קבע השופט דנציגר, חלה על שוהים בלתי חוקיים, ולא על ילד אזרח ועל אימו השוהה שלא כחוק.

כאמור, אתמול לפנות בוקר הילד הישראלי ואימו נעצרו בביתם, ונלקחו לנתב"ג. השופט דנציגר לא ראה לשנות מן ההחלטה שנתן בחודש ינואר, "עם כל ההבנה לנסיבותיהם האישיות של המבקשים".

שירת הביורוקרטיה

מאת: טלי אלמי, רכזת פניות ציבור באגודה לזכויות האזרח בישראל

לפני כשבועיים התפרסמה בעיתון "הארץ" כתבה על המשורר שי אריה מזרחי ששם קץ לחייו. בכתבה מובא שיר של מזרחי שזכה במקום הראשון בתחרות "צרצר הפיס" של מפעל הפיס, בה המשתתפים נתבקשו לכתוב שיר בן 140 תווים. הנה השיר שלו:

"לכבוד. שלום. אבקש לדון ב. אציין כי אני. זאת ולפי. ולפי. עבדתי. הכנסותַי היו. עבדתי. הייתי זכאי. בלבד. החישוב נעשה לפי. ולפי. כיום אני. בתודה"

נזכרתי בשיר לאחרונה, כשעסקתי בטיפול בפנייה של בני זוג ותינוקם שנוגעת להסדרת מעמד בישראל. הם באו אליי, וכשעברנו על מסמכים שונים, הם הראו לי הזמנה שקיבלו מרשות האוכלוסין וההגירה לריאיון. כך נראית ההזמנה (בהשמטת פרטים מזהים):

כשהאישה התקשרה ללשכה כדי לברר מהם הפרטים הבאים אחרי א. – הפרטים שעליה לדאוג להם – צעקו עליה, ואמרו לה שעליה לבוא, וכשתבוא יגידו לה מה להביא.

מאז נפגשנו מתנגנת לי בראש שירת רשות האוכלוסין וההגירה. מכתב קצר, הזמנה חסרת משמעות, שמצליח לבטא את השררה הביורוקרטית, ותחושת חוסר האונים שהיא מייצרת.

חיים חשופים - שתישאר עציר לנצח

מאתמול זה רשמי - מבקשי מקלט שנחשדו בביצוע עבירה אך לא הוגש נגדם כתב אישום משום שאין די ראיות להעמידם לדין, יושמו במעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן.

כן, חברים, הטירוף נמשך. לפני שעה קלה, כשסיפרנו למכר קנדי על הנוהל החדש של משרד הפנים הוא אמר: "אם הייתי ישראלי, זה היה ממש מפחיד אותי". והוא צודק. האמוק שאחז בשר הפנים זלג לכל פינה אפשרית. מן הנוהל עולה שהוא אושר על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אין די ראיות להעמדה לדין פלילי של חשוד בעבירה קלה? אין בעיה, נכניס אותו למעצר מינהלי במחנה הכליאה שליד הגבול לפי החלטה של פקיד משרד הפנים, נוהל כתוב וחותמת עגולה על טופס צו הגירוש והמעצר.


נוהל מטורף



את הנוהל החדש יש להבין על רקע הליכי החקיקה של התיקון לחוק למניעת הסתננות, שעבר בכנסת בחודש ינואר האחרון. הצעת החוק ביקשה תחילה לאמץ אל תוך החוק החדש סעיף שערורייתי, שהופיע בחוק הישן משנת 1954, ולפיו "מסתנן" שעבר עבירת רכוש, עונשו יהיה מאסר עולם. במהלך ההצבעה על החוק למניעת הסתננות באישון לילה, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין נאבק על סיוגו של סעיף זה יחד עם סעיפים אחרים בהצעת החוק. משוגעים לדבר כמונו שצפו עד שעת לילה מאוחרת בפארסה שהתנהלה בכנסת בתחילת השנה יכלו לראות את ריבלין מתחנן מעל הפודיום וקורא לחברי הכנסת בניסיון לשכנעם לזנוח את עיגונו של הסעיף המופרע הזה בחוק החדש ("הרי רובכם תגיעו לז'נבה באחד הימים", זעק ריבלין), ואת ראש הממשלה מקיים התייעצויות בזמן אמת במליאת הכנסת, ולבסוף מכריז: "התייעצתי עם חברי. אמרו: תשמע, זה קצת מוזר. אנחנו נמשוך את ההסתייגות".

וכך, חרף העובדה שהגורמים המקצועיים במשרד המשפטים נאבקו להכנסת סעיף זה יחד עם מספר סעיפים אחרים, המפלילים כל מסייע ל"מסתנן", הכנסת קבעה כי מאסר עולם ל"מסתנן" שביצע עבירת רכוש יוטל רק אם מדובר ב"מסתנן" מזוין או "מסתנן" שנכנס לישראל כדי לבצע עבירת סמים או סחר בבני אדם, ולא על כל "מסתנן" שביצע עבירת רכוש, כפי שביקש משרד המשפטים.

אבל משרד המשפטים ומשרד הפנים מצאו להם דרך אחרת להכניס אנשים אלה למאסר עולם (או "מעצר עולם"). בשבועות האחרונים, מבקשי מקלט אריתראים וסודנים השוהים בישראל בהתאם לרישיון ישיבה שניתן להם על ידי משרד הפנים ושנפתחה נגדם חקירת משטרה אך הוחלט לא להגיש נגדם כתב אישום, נזרקים למעצר מינהלי לפי החוק למניעת הסתננות. אתמול, כאמור, פורסם גם הנוהל, הקובע במפורש - אם לא היו נגדך די ראיות כדי להעמידך לדין, נבעט אותך למעצר מינהלי. הנוהל אמנם קובע שמדובר רק במקרים בהם החשד בעבירה מלמד כי נשקף מן האדם סיכון לבטחון המדינה או לשלום הציבור, אך כאשר בוחנים מי הם מבקשי המקלט שנעצרו עד היום לפי הפרקטיקה הזו, מגלים עד כמה רחבה ההגדרה של משרד הפנים לסיכון שלום הציבור. היום יושבים בכלא גבעון ב"מעצר עולם" ללא משפט לפי החוק למניעת הסתננות מספר אנשים שחשודים בעבירות קלות, כמו גניבת טלפון סלולרי, ומספר מבקשי מקלט שהיו בעלי רישיון ישיבה שאינו מאפשר להם לעבוד, וחשודים בכך שעל מנת שלא לרעוב רכשו רישיון מזויף שיאפשר להם עבודה.

כזכור, אין מדובר במעצר לקראת גירוש, משום שמדינת ישראל מכירה בכך שאין כל אפשרות לגרש את אזרחי אריתריאה וסודן בשל הסכנה הנשקפת להם במדינות אלה. מדובר, אם כן, במעצר מינהלי לא קצוב בזמן של מי שאין מספיק ראיות להעמידם לדין פלילי או של מי שהוחלט שאין עניין לציבור בהעמדתם לדין.

מעצר מינהלי, בהיותו אמצעי קיצוני ביותר, אמור להיות אמצעי יוצא דופן, ולא כלי לשימוש שגרתי של רשויות אכיפת החוק. הדין הפלילי אמור לספק לכולנו ערובות מפני שלילה שרירותית של חירותנו באמצעות הבאה בפני שופט, זכות לייצוג, חובת הוכחה מעל לספק סביר על ידי התביעה, קיומה של חזקת החפות ועוד. ה"מסתנן", לעומת זאת, מופשט כעת מכל אלה. כעת, לאחר שהתחיל יישום הנוהל המוטרף הזה, חשוף כל "מסתנן" לשלילה שרירותית של חירותו. הסתכסכתי עם שכני מבקש המקלט? מייד אתקשר למשטרה, ואומר להם שהוא תקף אותי. אולי לא תהיינה די ראיות כדי להעמידו לדין, אבל יזרקו אותו למעצר מינהלי במחנה הכליאה עד שחזירים יעופו. מבקש מקלט שאני מעסיק תובע שאשלם לו שכר מינימום? מייד אתקשר למשטרה ואעליל עליו שגנב כספים מן הקופה. אולי לא יהיו די ראיות כדי להעמידו לדין, אבל ניתן יהיה לזרוק אותו למעצר מינהלי במחנה הכליאה עד שהגיהינום יקפא.

הבטחנו לעצמו לא פעם שלא להצטרף אל הזרם האין-סופי של המלהגים על ענייני פליטים דרך הפריזמה של ג'ורג'יו אגמבן, אבל איך עוד אפשר לחשוב על הטירוף של השבועות האחרונים? במובן פשטני מעט, בהתחשב במגבלות המדיה הבלוגית, הריבון, על פי אגמבן, מעצם הגדרתו ככזה רשאי להחליט על מצב היוצא מן הכלל (state of exception). משמעות ההוצאה מן הכלל היא, בין היתר, הסרת ההגנה שהמשפט מעניק וחשיפה לאלימות הריבון, בלי שכלל ניתן יהיה להכיר בה ככזו. משמעותה של הסמכות להוציא מן הכלל היא הסמכות לנהל חיים שלא על פי החוק, להפקיע את החוק ביחס לחיים, וזאת בהעדר כלל שקובע את עצם הסמכות להוציא מן הכלל או את גבולות הסמכות.

כשההוצאה מן הכלל הופכת לכלל, אי אפשר יותר להבחין בין פקודת הריבון לבין החוק שהיא הפקיעה. הכרעה ריבונית כזו ביחס ליוצא מן הכלל, כשהיא מנוסחת בצורת כלל (כמו הנוהל המוטרף), מוחקת את ההבדל בין הכלל ליוצא מן הכלל. עניינה של הריבונות הוא "החיים החשופים" (bare life), חיים שהופשטו מהגנת המשפט, חיים פרוצים לכל התערבות שהופשטו מכל הקשר פוליטי וחברתי. חיים המצויים בשטח ההפקר של המרחב הפוליטי והמשפטי.


המחנה מוצג על ידי אגמבן כמרחב הפרדיגמטי והמוחלט של היוצא מן הכלל, המרחב שבו היוצא מן הכלל הופך לכלל, שבו מה שהיה השעיה זמנית של שלטון החוק הופך לקבוע אך נותר מחוץ לסדר הרגיל. המחנה הוא המבנה שבו מצב היוצא מן הכלל ממומש באופן שגרתי ונחשף מבנה ההפקרה. הוא המבנה בו כל שאלה של חוקיות או אי-חוקיות מאבדת כל משמעות, והפרדת הרשויות המאפיינת את המדינה הדמוקרטית-ליברלית מאבדת גם היא ממשמעותה. במובן זה, הוא גורס, האצטדיון שבו החזיקה ממשלת איטליה מהגרים אלבנים לפני גירושם, המחנה בו ריכזה ממשלת ויימר מהגרים יהודים ממזרח אירופה, מסלול המרוצים בו החזיקו שלטונות וישי יהודים לפני מסירתם לגרמניה ונמלי תעופה בינלאומיים שבהם מוחזקים מבקשי מקלט הם מחנות באותה המידה. כל אלה הם מרחבים שהסדר הרגיל מושעה בהם.

הצעדים המחרידים שננקטים על ידי המדינה לאחרונה, בהם חקיקת החוק למניעת הסתננות שמאפשר לעצור כל "מסתנן" במעצר מינהלי והקמת מחנה הכליאה הענקי, גם הם ביטוי לאופן בו מושעה שלטון החוק. העובדה שהם נעשים באמצעות מה שנחזה להיות חוק אינה הופכת אותם לחלק משלטון החוק, אלא רק מציבה אותם על הגבול המטושטש, שבו אי אפשר עוד להבחין בין מה שמהווה חוק ומה שמהווה הפקעה שלו. הפרקטיקה הננקטת לאחרונה ושעוגנה אתמול בנוהל, שאושר על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה - הפשטה של מבקשי המקלט מן ההגנות שמעניק המשפט הפלילי ומסירת האפשרות לעצור אותם במעצר מינהלי לנצח בידי פקיד משרד הפנים - היא קילוף של שכבה נוספת מעל "החיים החשופים", המצויים מחוץ לסדר המשפטי והפוליטי הרגיל.

שקרים בפעולה

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

בינואר 2011 עיגן בית המשפט העליון את התחייבות המדינה שלא לנקוט צעדי אכיפה נגד מעסיקים של מבקשי מקלט, עד שיתקיימו שני תנאים מצטברים: השלמת הקמת מחנה הריכוז ל"מסתננים" בדרום הארץ, ומתן הודעה מוקדמת מטעם משרד הפנים על שינוי מדיניות אי-האכיפה, בהתראה של 30 ימים. בעוד שהתחייבות המדינה התייחסה רק להעסקת אנשים שהגיעו ממדינות, שאליהן ישראל אינה מרחיקה באופן גורף (אריתריאה וסודן), בית המשפט העליון הרחיב את ההתחייבות ביחס לכל מבקש מקלט, תהיה מדינת מוצאו אשר תהא, שממתין להכרעה בבקשתו. זה הדבר החיובי היחידי שיש לי לומר על פסק הדין התמוה הזה. את הביקורת שלי כבר הבעתי במקום אחר, ולא אחזור עליה כאן.

אלא שהתחייבות לחוד ומעשים לחוד. ב"תכנית חסכון", ששודרה לאחרונה בערוץ 2, הושמעו הקלטות של תחקירני התכנית, וכן של נציגת "קו לעובד", עם מוקדני רשות האוכלוסין וההגירה, אשר מסרו שהעסקה של מבקשי מקלט תגרור קנסות. הגדילה לעשות דוברת רשות האוכלוסין וההגירה, אשר לא רק שלא התנצלה על הפרת ההתחייבות על ידי מוקדני הרשות, אלא שבעצמה הודיעה ש"התחייבות המדינה שלא לבצע אכיפה על מעסיקים של מסתננים... התייחסה למסתננים ממדינות אליהן ישראל אינה מרחיקה לעת הזו, כדוגמת אריתריאים או צפון סודנים". כלומר, הדוברת הודיעה שאינה מקבלת את ה"הרחבה" עליה החליט בג"ץ, בנוגע למבקשי מקלט, שאינם ארירתאים או סודנים, הממתינים להכרעה בבקשותיהם.

רוסקו פאונד האמריקאי עמד כבר בשנת 1910 על הפער בין "המשפט בספרים" לבין "המשפט בפעולה". ישנן סיבות שונות לפער זה, אך בענייננו מדובר בסיבה בוטה, שקשה לקבלה במדינה שמכבדת את שלטון החוק: שקרים של עובדי מדינה, זוטרים ובכירים כאחד. כשנציג רשמי של רשות האוכלוסין וההגירה משקר למעסיק ספציפי בטלפון, וכששר בכיר משקר לכלל המעסיקים בהודעה פומפוזית לתקשורת, על אודות הענשה כביכול של מעסיקים של מבקשי מקלט – מעסיקים פוטנציאליים נמנעים מלהעסיק. כך קורה היום, שמבקשי מקלט מתדרדרים בישראל לחרפת רעב ממש. כך גם יכולים משרד הפנים והפרקליטות להתחמק מביקורת שיפוטית על מעשיהם: כל מה שצריך הוא להודיע דבר אחד לבית המשפט, ולבצע דבר אחר בשטח.

פניה שנערכה לפרקליטות המדינה בעקבות המשדר בערוץ 2 טרם נענתה. ביזיון בית המשפט כבר מזמן לא מטריד במיוחד את אנשי הפרקליטות.

שלושים ותשע מעלות

לפני כמעט שלוש שנים כתבתי עד כמה אני שונא את הנסיעה לכלא קציעות, עד כמה מתסכלת השהייה שם, אפילו למבקר לרגע שיודע שבסוף היום הוא ימצא את עצמו חופשי ומוגן בתל-אביב, ועד כמה מבקשי המקלט, שכלואים שם ימים ארוכים ללא ידיעה עד מתי, מיואשים. אף על פי שאני יודע שהדבר הנכון הוא לבקר שם שוב ושוב, לעתים קרובות ככל האפשר, אני ממעט לעשות זאת לאחרונה, למען השקט הנפשי שלי. כי אף על פי שבשלוש השנים שחלפו מאז שפכתי כאן את מררתי רוב סגל שירות בתי הסוהר במקום התחלף, המצב בכלא המדברי הזה רק החמיר.

אבל לפעמים אין ברירה, וכך היה אתמול כשמסי, יובל ואני נאלצנו לנסוע למקום הנורא הזה. שלושים ותשע מעלות, כך העיד מד החום במכונית של יובל רגע לפני שיצאנו ממנה, ואנחנו ממתינים ברחבה במרכז הכלא ההולך וגדל. בכיוון צפון (או שכך לפחות נדמה לי) נוספו כבר מבנים דו קומתיים לכליאת מבקשי מקלט נוספים. העצורים במקום כלואים כעת לפי החוק למניעת הסתננות החדש, שמאפשר מעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן (או לפרק זמן מינימאלי של שלוש שנים). בחודשיים שחלפו מאז החלו הרשויות לעשות שימוש במנגנון המעצר הדרקוני החדש הזה, לא שוחרר אף לא אדם אחד. בית הדין לביקורת משמורת, שמקיים ביקורת שיפוטית על מעצרם של מבקשי מקלט לפי החוק למניעת הסתננות, הפך לחותמת גומי בעקבות החוק החדש. בפועל, כלל אין נסיבות שבהן החוק מאפשר לו לשחרר עצורים, ולכן כל שנותר לדיינים לעשות הוא לראות עצור אחרי עצור אחרי עצור, לשמוע את סיפורו, ולהודיע לו שלא נותר להם אלא לאשר את צו המעצר.

הטמפרטורה בלתי נסבלת ברחבה המרכזית, ואפשר רק לנחש מה התחושה באגפי הכליאה, ובמיוחד בזה של הנשים והילדים, המוחזקים באוהלים בקיץ הלוהט הזה. רוב העצורים הם אריתראים. "הם לא פליטים", אומרים לנו שר הפנים וראש הממשלה, ובאותה נשימה מודים שאי אפשר לגרש אותם משום שגירוש יעמיד אותם בסכנת חיים. המחנה, אם כן, הוא לא מחנה שנועד לגרש מישראל "שוהים שלא כדין", אלא מחנה שנועד להתיש ולייאש את מבקשי המקלט שאינם מיועדים לגירוש.

המחנה מתיש ומייאש גם אותנו. רוב האריתראים שנמצאים כאן עברו עינויים קשים במשך חודשים ארוכים על ידי המבריחים בסיני במטרה לסחוט כסף ממשפחותיהם. רוב האריתראיות נאנסו בברוטליות שוב ושוב ושוב במשך חודשים על ידי המבריחים בסיני. מבקש המקלט הראשון שאנחנו מראיינים מספר לנו על איזוק בידיים וברגליים, שוקים חשמליים, כיבוי סיגריות בוערות על זרועותיו, תלייה מהזרועות וצריבה באמצעות מוטות ברזל מלובן. התיאורים הללו הם תיאורים שמוכרים לנו היטב משיחות עם מבקשי מקלט, מדו"ח של רופאים לזכויות אדם ומדו"ח של מוקד סיוע לעובדים זרים, אבל התיאור בגוף ראשון מחריד אותנו. אלא שכשאנחנו מגיעים למרואיין השלישי שמספר לנו את סיפורי הזוועה האלה אני כבר לוחש ליובל "compassion fatigue", ויובל מהנהן. גם ההגנות הפסיכולוגיות שלנו כבר התחילו לעבוד שוב במרץ.

בית המשפט העליון המליץ לאחרונה למדינה לקבוע נהלים בנוגע לזכויות הנתונים לאריתראים, שחל איסור על גירושם, ותשובת המדינה, שבאה לידי ביטוי בקציעות היא - "אין זכויות. כולם במעצר לנצח". אם פעם יכולנו להתנחם בכך שאזרחי אריתריאה, שאנחנו פוגשים בכלא, חוסים תחת מדיניות "ההגנה הזמנית" וישוחררו בקרוב, היום אין לנו מלים לנחם בהן את האנשים שאנחנו פוגשים. נותר לנו רק לומר להם שאנחנו לא יודעים כמה זמן הם ימתינו בגיהינום המבעבע הזה, ושאנחנו יודעים עד כמה קשה להם להיות שם (למרות שאנחנו לא באמת יודעים, וכנראה שלעולם לא נדע, בדיוק עד כמה). אפשר להניח שאם יקראו את השורות הללו במשרד הפנים ובמשרד המשפטים יחייכו בשביעות רצון, ויאמרו שזו בדיוק המטרה - אנשים יידעו שלא ישתחררו שנים כדי לשדר את המסר "אל תבואו". אך כל מי שיש לו מעט ניסיון וידע בענייני הגירה יודע שכך הדברים אינם עובדים - גדרות, כליאה, הרעבה והשפלה מעולם לא הרתיעו מהגרים מלנוע ומלהגיע, בין שמדובר בפליטים ובין שמדובר במהגרים כלכליים. הם טובים כדי להשביע את דרישותיה של דעת קהל שצמאה ליד קשה, הם טובים כדי להתנער מתחושת חוסר המעש, אבל הם אינם מונעים הגירה. משרד הפנים כבר החל להתגאות בירידה שחלה בחודש האחרון במספר הנכנסים לישראל, אבל מי שרוצה לדעת את הסיבות לדעיכה הזו, מוטב שיפנה את מבטו למה שמתרחש בחצי האי סיני ולמה שקורה בלוב. לדעיכה הזו אין קשר ללהטוטי ביבי וישי.

מסביב למתקן מתנהלות הכנות של שטח ענקי לבניית מתקן חדש, שבו יוכלו להיכלא אלפי מבקשי מקלט נוספים. לא פחות מהפרחת השממה, הפרחה שכולה רוע. כשאנחנו יוצאים אחרי יום מדכא במתקן אנחנו מצלמים קצת את העבודות מסביב, ונוסעים צפונה, משאירים את הגברים והנשים שפגשנו מאחור, במקום בו הם יישארו עוד זמן רב.

ג'וסף קרנס כתב לפני שניים וחצי עשורים שאזרחות במדינות ה"מערב" היא שוות ערך לפריבילגיות פיאודליות - היא סטטוס שעובר בירושה ושמגדיל את סיכויי החיים של אדם. עבור מי שלא נולד לתוך הסטטוס הזה כמעט בלתי אפשרי לקבלו, וכמו פריבילגיות פיאודליות מולדות, קשה מאוד להצדיקה. כשאני חוזר אל דירת שני החדרים שלי בתל אביב אחרי הביקור בקציעות, היא באמת מרגישה כמו ארמון אצולה.

Lost in Translation

אי אפשר לראות זאת במהדורה האלקטרונית של "הארץ", אבל אפשר לראות זאת במהדורה המודפסת - בעמוד 8 למהדורה המודפסת התפרסמה הבוקר ידיעה על גל מעצרים של מהגרים ביוון. מדובר בתרגום של ידיעה שפורסמה על ידי סוכנות הידיעות אי-פי. באחת מכותרות המשנה במהדורה המודפסת של "הארץ" נעשה שימוש במונח "מסתננים". אין צורך לציין שהידיעה באי-פי לא כללה מונח מקביל באנגלית אלא דיברה על היותה של יוון נקודת כניסה ל"מהגרים בלתי חוקיים" (illegal immigrants). גם המונח שהשתמשה בו סוכנות אי-פי הוא בעל מטען בעייתי, שאינו מתייחס לאקט לא חוקי (ההגירה) אלא לאנשים "לא חוקיים" (המהגרים), אבל הוא בעל פירוש ומטען שונים לחלוטין מן המונח "מסתננים".

תרגום לעולם לא יהיה נקי ואובייקטיבי. תרגום הוא תמיד יצירה, שבה המתרגם עושה בחירות חברתיות ופוליטיות, אף אם הוא מסרב להכיר בכך. אולם האופן בו מתרגם ישראלי ממיר בטבעיות את המילים illegal immigrants ל"מסתננים" מצביע בעיקר על ההצלחה המסחררת של משרד הפנים להחדיר בשנים האחרונות לשיח בישראל את המונח. החדרתו של המונח לשיח בישראל, אולי כמו החדרתו של כל מונח, היא לא אקט תמים של השרשת מונח "ניטראלי", שרק משמש לתיאור אקט. גם היא משמשת כדי להביא לכך שכל שיחה או החלפת אינפורמציה אודות האוכלוסייה "ההיא" תהיה תמיד טעונה במשמעויות האפלות של המונח "מסתננים". במונח "מסתנן" בשיח בישראל כבר לא נעשה שימוש כפועל, אלא כשם תואר. הוא כבר אינו מייצג פעולה שביצע אדם, אלא את כל ישותו של האדם. כשמתרגם מקצועי, שמחזיק לכאורה בידע ה"נכון" אודות השפות העברית והאנגלית, ממיר את המילים illegal immigrants ב"מסתננים", אין ספק שהליך ההטבעה של המונח הצליח למשרד הפנים, ובגדול.

כעת נותר רק לשאול מה רצוי יותר – לעקור את השימוש במונח זה, או לעשות בו שימוש ולמלא אותו בתוכן אחר (עייני ערך "קוויר").

חדר המתנה

הבוקר ביקר לסה פסה בקריית הממשלה בתל-אביב, בה שוכנים משרדי רשות האוכלוסין וההגירה. בתמונה שצולמה הבוקר תוכלו לראות את אזור ההמתנה של "מסתננים" שבאו לחדש את האשרות-לא-אשרות שלהם, וממתינים בישיבה על הרצפה לצד דגל ישראל.

בעוד שישראלים הבאים לקבל שירותים במשרד הפנים כמו גם "זרים" המגישים בקשה להסדרת מעמדם בישראל זוכים להיכנס לתוך המשרד, להמתין בחדר המתנה על כסאות של בני אנוש ולקבל שירות בהתאם לפתקית עם מספר שקיבלו עם כניסתם ללשכה, בתמונה תראו כיצד מקבלים שירות "מסתננים". ההמתנה היא מחוץ ללשכה, ולמעשה גם הטיפול בהם הוא מחוצה לה. אין כסאות, אין תור, אין מספרים. ההמתנה אינה אורכת דקות ספורות, אלא שעות ארוכות, ולעיתים מן הבוקר עד הערב, כך שאין מנוס מלהתיישב על הרצפה. איך מזהים מיהו "מסתנן" כדי לדעת לנתבו לתור הנכון? על כך עמדנו כאן לפני מספר ימים.

"חדר ההמתנה" של ה"מסתננים" הוא אך תוצר טבעי של היחס כלפיהם - עם הסדרים משפטיים קיימים במקביל להסדרים משפטיים הולכים ומתגבשים, הולכת ונוצרת לנו אוכלוסיה שנמצאת עמנו שנים רבות ותוסיף להיות כאן עוד שנים ארוכות תחת הסדרי הפרדה והבחנה ברורים. כל ה"מסתננים" מאריתריאה וסודן, המהווים 90% ממבקשי המקלט בישראל, נמצאים בהמתנה קיומית בכל יום ויום, ולא רק אחת לשלושה חודשים כשהם ניגשים אל משרדי רשות האוכלוסין וההגירה. ההמתנה הקיומית דומה לזו שמחוץ ללשכה - ללא תנאים בסיסיים, ללא ידיעה עד מתי תמתיני, ולמעשה ללא ידיעה למה בדיוק את ממתינה.

ההמתנה על הרצפה היא כדי לקבל רישיון ישיבה שמוכיח שאת נמצאת בלימבו משפטי - רישיון ישיבה שניתן למי שניתן נגדו צו גירוש אך אין כוונה לגרש; רישיון ישיבה שעליו מוטבעות המלים "רישיון זמני זה אינו מהווה רישיון עבודה", אך שבלעדיו איש לא יעסיק אותך, משום שהמדינה התחייבה כי חרף איסור ההעסקה, לא תקנוס מעסיקים שיעסיקו אדם עם רישיון כזה.

ישנן דרכים רבות לצייר תמונה של אדם שאנושיותו נשללה ממנו. רבות מן התמונות הללו הן זוועתיות וקשות הרבה יותר מתמונה בנאלית של מספר מבקשי מקלט היושבים על הרצפה לצד דגל ישראל. אבל אל תטעו - בתמונה אתם רואים את מי שמזמן חדלו להיות אנשים בעיני מי שהושיבו אותם שם, בהמתנה.

אנחנו לא גזענים

בשבועות האחרונים, בתוך גל החקיקה שנועד להקשות עד כדי מיאוס את חייהם של מבקשי המקלט בישראל, נדונה הצעת חוק האוסרת על "מסתננים" להעביר כספים שהרוויחו כדין אל מחוץ לישראל. "מסתנן" שיעביר כספים צפוי לעונש של עד חצי שנת מאסר, ומי שיסייע ל"מסתנן" להעביר כספים צפוי לעונש של שנת מאסר.

לפני מספר ימים קיבל חברנו היקר דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, אימייל ממכר המתפרנס מהעברת כספים, שתהה: "לאחרונה שמענו כי הממשלה תנסה למנוע מהמסתננים להעביר כספים לחו"ל וזאת כדי שלא יגיעו לפה או יעזבו. ... האם יש לך רעיון איך כמעביר כספים אני אמור לזהות מסתנן? לעומת עובד זר? לעומת תייר מחו"ל? האם יצופה מעובדי בנק / דואר / צ'יינג'ים שיהיו כמשטרת הגירה?" 



התשובה בישראל לשאלה זו היא כה ברורה לכולם, עד שאיש אינו מטיל ספק עוד בלגיטימציה שלה - מי שצבע עורו שחור, יש מקום לכל הפחות לחשוד בו שהוא "מסתנן". כבר עכשיו ניתן לדמיין את בתי המשפט שירשיעו ישראלים שהעבירו כספים של "מסתננים". "הנאשמים אמנם לא בחנו את מסמכיהם של לקוחותיהם, ועל כן לא ידעו כי הסתננו לישראל", יפסקו בתי המשפט, "אך נוכח מאפייניהם האישיים של לקוחותיהם, חזקה על הנאשמים שלכל הפחות התעורר חשד בליבם כי הם מסתננים. בנסיבות אלה, הימנעותם מנקיטת צעדים אקטיביים לבירור אופן כניסתם לישראל קודם שהעבירו את כספיהם, מהווה עצימת עיניים, שכמוה כידיעה".

כך גם באשר ליתר הצעות החוק הצצות לאחרונה כפטריות אחר הגשם - איסור הלנה, איסור הסעה ואיסור העסקה של "מסתננים". בדיון שהתקיים השבוע בועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת ביקש נציג איגוד נהגי המוניות להחריג את נושא ההסעה מהצעת החוק. לא מתקבל על הדעת, כך אמר, שנהג מונית יברר עם כל אדם כהה עור שעולה לרכב, האם הוא אתיופי, מהגר עבודה או פליט. חברי הכנסת מיהרו לוותר על האיסור הנוגע להסעה. לא רוצים להכביד על נהגי המוניות, כך טענו, ולא הבינו שהקריטריונים שבהם יאלצו נהגי המוניות לעשות שימוש כדי להבחין בין מי שמותר להסיע אותו לבין מי שאסור להסיעו יהיו בפועל קריטריונים גזעיים נטו.

הטבעיות שבה נתפשת ההבחנה לפי צבע עור או לפי מאפיינים ביולוגיים או אתניים אחרים היא כמעט שקופה, ולכן גם נתפשת כטבעית באופן מטריד. לכאורה היא אינה משמשת כדי להבחין בין שחור ללבן או בין יהודי לערבי, אלא בין "תייר", "עובד זר" או "מסתנן". בין "אזרח" ל"לא אזרח". בין "סיכון ביטחוני" לבין מי שאינו מהווה סיכון כזה. בין "אנחנו" ל"הם". כך, למשל, גם בפרופיילינג בנמל התעופה, הקריטריון ה"טבעי" להבחנה בין מי שיעבור בידוק רגיל לבין מי שיעבור בידוק חודרני, ארוך ומשפיל, הוא צבע עור, שם ושפה (או במלים אחרות - ערבים, לכו לצד הזה).

בשנת 2004 ייצגנו בבג"ץ (גם הפעם יחד עם חברנו היקר דן יקיר) את מרדכי ואנונו בעתירה נגד ההגבלות שהוטלו עליו. בין השאר נאסר על ואנונו לקיים קשר כלשהו עם אנשים שאינם אזרחי ישראל. בעתירה העלינו את התהייה כיצד אמור מרדכי ואנונו לדעת, כי האדם המשוחח עמו אינו אזרח ישראל, וכתבנו:

"הדרישה לוודא את זהותו הלאומית של אדם עמו יוצר העותר [מרדכי ואנונו] קשר כלשהו על יסוד 'חשד', כי הוא אינו ישראלי, פירושה חיובו של העותר לנהוג על פי אמות מידה אתניות-גזעיות בקשריו עם אנשים אחרים, אמות מידה אשר הוא דוחה מכל וכל, אף אם המשיבים סבורים, כי ראוי לאמצם. שכן, מהם הגורמים, המבססים, לשיטת המשיב, חשד כי בן שיחו של העותר אינו אזרח ישראלי? האם צבע עור כזה או אחר הוא שצריך לעורר בלב העותר 'חשד' בעניין אזרחותו של אדם אחר? האם מבנה גולגולת מסויים או מבנה מסויים של העיניים צריך להביא את העותר לדרוש ולחקור בשאלת מעמדו האזרחי של אדם בישראל? האם קיומו של מבטא, המצביע על כך שאדם זה או אחר הוא ממוצא פלסטיני, מחייב את העותר לדרוש לראות תעודה מזהה על מנת שיוכל להכריע האם מדובר באזרח ישראלי או בתושב השטחים הכבושים? החובה המוטלת על העותר לפעול על פי 'חשד' מחייבת אותו לאמץ קריטריונים למגע אנושי, אשר לא ניתן לחייב אדם לנהוג על פיהם, במיוחד עת מדובר באדם, הכופר ברלוונטיות של הבחנות מסוג זה."

בתשובת המדינה נכתב בטבעיות וללא צורך בהסברים מיותרים, כי מדובר בהיתממות וכי אם ואנונו יקיים את התנאים בתום לב, לא צריך להיות קושי להבחין בין אזרחים למי שאינם אזרחים. ההתייחסות לאדם לפי מראהו, צבע עורו או מבנה עיניו נתפשת על ידי המדינה כהתנהלות בתום לב לשם ביסוס הבחנות לגיטימיות.

ניתן לראות הפעלת קריטריונים כאלה גם באופן מובהק בהנחיות שאומצו לאחרונה על ידי בית החולים איכילוב. בתחילת החודש פרסם מנהל איכילוב הודעה, בה קבע כי "מסתננים" יאושפזו בהפרדה עד שייערך להם שיקוף ריאות, וכי "מסתננים" לא יוכלו לבקר מאושפזים, אלא אם הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, וגם זאת רק בתנאי שיעברו בדיקות רפואיות. מי שיעבור את הבדיקות הרפואיות בהצלחה יצטרך להסתובב בבית החולים עם צמיד ירוק, שיסמן כי הוא אינו נושא מחלות מדבקות חרף היותו "מסתנן". היות שהשומרים, האחיות והרופאים בבית החולים אינם יודעים כיצד אדם הניצב בפניהם נכנס לישראל, וכיוון שהם גם אינם מומחים גדולים בסבך המסמכים והביורוקרטיה של רשות האוכלוסין וההגירה, כיצד יזהו אם האדם המבקש לבקר אותנו בבית החולים הוא "מסתנן"? כן, גם הפעם ניחשתם נכונה - לפי צבע עורו.

המקרה שזכה לסיקור תקשורתי נרחב יומיים לאחר ההכרזה על המדיניות האמורה בבית החולים איכילוב מבהיר עד כמה ביצוען של הבחנות בין "מסתננים" לאחרים היא racialized (לא מצאנו מקבילה עברית מוצלחת. בין המציעים מקבילה מתאימה יוגרל שיקוף ריאות). יום לאחר ההכרזה על מדיניותו החדשה של בית החולים איכילוב, הגיעה לבית החולים משפחה עם ילד קטן, שסבל מהקאות. איתרע מזלם של בני המשפחה, והם היו, כפי שמכנה זאת חברתנו סיגל רוזן, "צפופי פיגמנטים". עם כניסת המשפחה אל חדר המיון עטו על בני המשפחה מספר אחיות מוגנות במסכות, הכניסו אותם לחדר מבודד, ונעלו אותם בתוכו למשך שעות. אלא שלאחר מכן הסתבר שכלל אין מדובר ב"מסתננים". מדובר היה במשפחה של תושבי קבע ישראלים, שנכנסו לישראל לפני 15 שנים דרך שדה התעופה כדין. לא הייתה סיבה כלשהי לחשוב שהם "מסתננים". טוב, אולי בעצם הייתה סיבה אחת. מרגע שמנהל בית החולים הורה לבודד "מסתננים", בהעדר אפשרות לדעת את אופן כניסתו של אדם לארץ וללא יכולת לברר זאת, המשמעות הפרקטית הייתה הנחייה לבודד שחורים.

כך גם מדיניות הרישום לבתי הספר בעיר אילת. באילת בית ספר נפרד לילדי "מסתננים". במסגרת הליך משפטי המתנהל נגד מדיניות ההפרדה בין ילדים, טענה עיריית אילת שכלל אין מדובר בהפליה על רקע צבע עור, אלא בהבחנה על רקע מעמד בישראל. ואולם, מעמדם החוקי של ההורים, שניגשו אל משרדי העירייה כדי לרשום את ילדיהם למערכת החינוך ה"רגילה" בעיר אילת, כלל לא נבדק בשעה שביקשו לרשום את ילדיהם. די היה לפקידה שקיבלה אותם במבט חטוף בהם כדי להחליט שהם "מסתננים", ולכן ילדיהם לא יירשמו.

כשפקחי יחידת "עוז" עוצרים בטעות אדם השוהה כדין בישראל, רשות האוכלוסין וההגירה אינה מהססת לומר ש"פקחי עוז הבחינו באדם בעל חזות זרה מתהלך בציבור ועיכבו אותו", כדי להסביר מדוע אין מקום לטרוניה. אין מדינה "מערבית" אחרת, שבה הייתה רשות ממשלתית מעלה על דעתה לשחרר הודעה לעיתונות, שמסבירה שאדם נעצר משום שהוא סיני או שחור, אך כאן הדברים טבעיים לחלוטין. הדברים הפכו לכה מובנים מאליהם, עד שאיש אינו מתעכב עוד לתהות על הקריטריונים המופעלים. אנחנו, אשכנזים לבנבנים שכמותנו, יכולים להתהלך לנו בצהרי היום בלב רחוב נווה שאנן, ואיש לא יעלה על דעתו לבקש מאיתנו תעודה מזהה כדי לבחון את חוקיות שהייתנו. לעומת זאת, דרישת זיהוי של כל בעלי העיניים המלוכסנות או כל בעלי העור השחור ברחוב, במטבח המסעדה האהובה עליכם, או באתר הבנייה נתפשת כמתבקשת.

אחת הטענות המרכזיות של מתנגדי חקיקת ההגירה החדשה באריזונה (אשר לאחרונה נפסלה בחלקה על ידי בית המשפט העליון של ארה"ב), שסחפו אחריהם עשרות מיליוני אנשים, הייתה שהחקיקה, המחייבת את שוטרי אריזונה לבדוק את סטטוס ההגירה של כל אדם שנעצר אם יש "חשד סביר" כי הוא שוהה שלא כדין, יוצרת פתח להפעלת קריטריונים מפלים. "החשד הסביר", כך הסבירו המתנגדים, משמעותו בפועל היא בדיקה של אנשים בעלי "חזות היספנית". בישראל טיעון זה נראה כמעט כאילו הוא לקוח ממאדים - בוודאי שחשד בדבר שהייה שלא כדין מתעורר בכל המקרים ורק במקרים בהם אדם הוא בעל "חזות זרה", וכמובן שחזות כזאת מצדיקה בדיקה של החשד. מה, לא?

הפרופיילינג הגזעי של "זרים" בישראל הוא, כאמור, שקוף. אנחנו מבצעים אמנם הגזעה של ה"זרות", אבל לא, אנחנו לא גזענים, אנחנו מספרים לעצמנו. כשפקחי רשות האוכלוסין וההגירה מעכבים אדם שחור, זה רק משום שרוב ה"מסתננים" הם שחורים ורוב השחורים הם "מסתננים". אנחנו מזהים את ה"מתהלך בציבור" כ"זר" משום עיניו המלוכסנות ומבנה הגולגולת שלו, אך איננו נוהגים בו אחרת, כך אנו מספרים לעצמנו, בגלל עיניו המלוכסנות, אלא בגלל מה שמלמדות עליו עיניו המלוכסנות - היותו "זר". לא, אנחנו לא גזענים.

ראיון באורומו

בית המשפט העליון נתן אתמול את פסק דינו הראשון בעניין מבקש מקלט, שבקשתו למקלט נדחתה. טוב, נו, אולי לא ממש הראשון, אבל בהחלט הראשון שמבוסס על ניתוח משפטי.

כפי שכבר כתבנו, עד כה, בסדרה של החלטות קצרות, הצליח בית המשפט ליצור מאגר קטן אך מדאיג של קביעות, שבהן דיני הפליטים משחקים תפקיד משני ותחושות בטן לגבי מה שנכון והגיוני עומדות במרכז. פסק הדין, שניתן אתמול בעניינו של מבקש מקלט אתיופי, קובע מספר קביעות עקרוניות לגבי האופן בו על רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים לקיים ראיונות מקלט.

פסק דינו של בית המשפט העליון, המבטל פסק דין של בית המשפט המחוזי, עוסק כולו בפרוצדורה. ליתר דיוק, הוא עוסק בחובה לספק למבקשי מקלט שירותי תרגום ראויים במסגרת ראיונות המקלט שנערכים להם. אף על פי שניתן היה לצפות שרשות האוכלוסין וההגירה לא תהיה זקוקה לפסק דין מקיף של בית המשפט העליון כדי להבין, שכאשר מתקיים ראיון מקלט יש צורך להבטיח, כי מבקש המקלט יוכל להביא באופן מלא בשפתו את טענותיו, מסתבר שאצל הרשות המובן מאליו לעולם אינו ברור.

פסק הדין עוסק במבקש מקלט אתיופי בן לשבט האורומו, ששפתו העיקרית היא שפת האורומו, וככל הנראה דובר את השפה האמהרית ברמה נמוכה למדי. למרות זאת, בחלק מן ההליכים שקיימה רשות האוכלוסין וההגירה התקשורת עמו נעשתה רק באמצעות מתרגם לשפה האמהרית, ובראיון, שנועד לבחון את טענתו למקלט, נעשה שימוש בעצור, שמעולם לא עבר הכשרה כלשהי לתרגם ראיונות מקלט ולא ברור מהי איכות "שירותי התרגום" שסיפק.

בפסק הדין קבע השופט פוגלמן, כי "הזכויות המוטלות על הכף במסגרת בחינת בקשתו של אדם למקלט הן זכויות האדם הגרעיניות והבסיסיות ביותר, ובראשן הזכות לחיים, הזכות לשלמות הגוף והזכות לחירות. קבלת החלטה שגויה בנדון יכולה להביא לתוצאות הרות אסון – גירושו של אדם למקום שבו הוא צפוי לרדיפה ונשקפת סכנה לחייו או לחירותו", ולכן קיימת חשיבות מיוחדת למימוש זכות הטיעון בהליכי מקלט. עוד קבע, כי העובדה שיש קושי להשיג מתרגמים לשפת האורומו אין משמעה, כי משרד הפנים רשאי להוסיף ולהסתמך על תרגום לשפה האמהרית, כאשר מדובר במי שאינם דוברים שפה זו.

קביעה חשובה נוספת עניינה בכך שתרגום לעולם אינו יכול להיות מושלם, ויש להביא זאת בחשבון. כל מי שנתקל באופן בלתי אמצעי בעבודת יחידת הטיפול במבקשי מקלט ברשות האוכלוסין וההגירה, מתרשם כי שיטת הפעולה של הרשות לאתר "סתירות" בדבריהם של מבקשי מקלט היא קיום ראיונות אגרסיביים, בהם נשאלים מבקשי המקלט שאלות מטעות ומבלבלות, תוך התמקדות בפרטי פרטים זניחים, כשכל טעות או חוסר עקביות, אמיתיים או מדומים, הופכים מיד להוכחה ניצחת ל"העדר אמינות". כל עוד זוהי השיטה הפסולה שמפעילה רשות האוכלוסין וההגירה, קיימת חשיבות רבה לקביעת השופט פוגלמן, כי "טבעי הוא כי תהיינה אי-הבנות מסוימות וחוסר דיוקים, הנובעים מן ההבדלים בין השפות, קצב השיחה לעומת קצב התרגום, טעויות בלי משים של המתורגמן וכיוצא באלה".

כיוון שדי היה בעניינים אלה כדי לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון נמנע מלהכריע לגופו של עניין בחלק מן השאלות שהוכרעו על ידי בית המשפט המחוזי. בכך עשה בית המשפט העליון חסד גדול עם רשות האוכלוסין וההגירה. דיון בחלק מן הנימוקים שהעלתה הרשות בפני בית המשפט המחוזי עלול להיות מביך.

רשות האוכלוסין וההגירה נוהגת לבסס את דחיית כל בקשות המקלט של בני שבט האורומו, הטוענים לרדיפה על רקע פעילות בארגון ה-OLF, על סברתה כי רק פעילים בכירים בארגון נרדפים. לתמיכה בטענה זו נוהגת הרשות לציין פסק דין בשם "בירו" משנת 1997, שניתן על ידי טריבונל ההגירה בבריטניה. בית המשפט המחוזי, בפסק דינו שבוטל על ידי בית המשפט העליון, נסמך גם הוא על פסק דין "בירו". אלא שאיש ברשות האוכלוסין וההגירה מעולם לא קרא את פסק הדין בעניין "בירו". פסק הדין בעניין "בירו" אינו מופיע באף אחד מן המאגרים המשפטיים המוכרים, ובנוסף, במסגרת הליך אחר המתנהל בימים אלה, הרשות הודתה, כי כלל אין לה גישה לפסק הדין, וכי היא נסמכת על מקור משני, המתאר בשתי שורות את פסק הדין האמור.

נוסף על כך, פסיקה מאוחרת יותר בבריטניה קבעה קביעות שהפכו את האמירה, שמייחסת רשות האוכלוסין וההגירה לפסק דין "בירו", וקבעה כי אפילו מי שאינם פעילים בכירים אלא רק אוהדים של הארגון חשופים לרדיפה. כך גם שורה ארוכה של פסקי דין ממדינות אחרות ודו"חות של ארגונים בינלאומיים. עיון בכתבי הטענות בהליך מלמד, כי בפני בית המשפט המחוזי הוצגה אותה פסיקה מאוחרת ואותם מקורות מידע, אולם בית המשפט המחוזי העדיף על פניהם את פסק דין "בירו", חרף היותו ישן יותר וחרף העובדה שכלל לא הוצג בפניו.

מערכת המקלט של ישראל בנויה בצורה, שבה הפרוצדורה ושיטות העבודה מביאות לשיעור אפסי של הכרה בפליטים. הכניסה למערכת המקלט של ישראל היא משחק ידוע מראש. מבקש מקלט יכול להיות סמוך ובטוח, כי תהא אשר תהא דרגת הסכנה הנשקפת לו במדינת מוצאו, הוא יימצא בלתי אמין; או שיימצא כי הסכנה הנשקפת לו אינה נופלת בגדר העילות שבאמנת הפליטים; או שיימצא כי "מקורות המידע" מצביעים על כך שלא נשקפת סכנה במדינת מוצאו. מסקנה אחרת אינה מתקבלת על דעת רשות האוכלוסין וההגירה. אולם לרוב, כאשר מובא מקרה פרטני אחר מקרה פרטני בפני בית המשפט, מתקשה בית המשפט להבחין בפגמים השיטתיים שהופכים את מערכת המקלט בישראל לליקוי מאורות אחד גדול. פסק הדין שניתן אתמול יכול להיות ראשיתו של תיקון.

אנה פרנק

אמש פרסמנו פוסט, ובו הבאנו, בתסריט דמיוני בו אנה פרנק היתה מגיעה לישראל ומבקשת בה מקלט, את הנימוק שהיה משמש לדחיית בקשתה להכיר בה כפליטה – היא יכולה להמשיך להסתתר בעליית הגג, ולכן אינה עונה לתנאי אמנת הפליטים.

קיבלנו שתי תגובות, במסגרתן התקוממו קוראים על מה שהם קראו כהשוואה של ישראל לגרמניה הנאצית. לרוב איננו נוהגים להבהיר ולהתווכח עם מי שקוראים לתוך דברינו דברים שלא נכתבו, אך נוכח רגישותו של הנושא, ונוכח העובדה שרבים קוראים כל אזכור של השואה דרך פילטרים מסוימים, נוסיף מספר מילים לדברים שנכתבו אתמול.

בדברים שעלו לא היתה השוואה כלשהי בין ישראל לגרמניה הנאצית וגם לא ניתן לקרוא אותם כך. הדברים התייחסו לתשובות הסטנדרטיות המשמשות את משרד הפנים לדחות בקשות של מבקשי מקלט. כידוע, יחידת הטיפול במבקשי מקלט דוחה את כל בקשות המקלט ואינה מכירה באיש כפליט (למעט מקרה אחד בשלוש שנות קיומה). לו היו מופעלים הסטנדרטים של מערכת המקלט בישראל על יהודי אירופה בתקופת השואה, בקשותיהם למקלט היו נדחות, וזהו המסר של הפוסט שפרסמנו אמש.

דוגמה קלאסית למבקשי מקלט בישראל הם כאלה הטוענים, כי הסתתרו תקופה מסוימת ורק לאחר מכן נמלטו ממדינת מוצאם. כל אלה נדחים בנימוק, לפיו אם הצליחו להימנע מרדיפה במקום מסתור, לא היתה סיבה שיעזבו את מקום מוצאם, והם יכולים לשוב אליו ולהוסיף להסתתר. זו גם התשובה שהיתה מקבלת אנה פרנק דמיונית, לו הגיעה למדינת ישראל.

באותו אופן יכולנו להתייחס אף לנימוקים סטנדרטיים נוספים. בקשות מקלט רבות נדחות בנימוק שמבקש המקלט לא הוכיח כי הוא אינדיבידואלית נרדף, גם אם יש אינדיקציה לרדיפה שיטתית של הקבוצה, אליה הוא משתייך. אנה פרנק הדמיונית בתסריט שלנו, לו היתה מגיעה לישראל לפני שנתפסה ולפני שנשלחה למחנה ריכוז, היתה נדחית משום שלא הוכיחה שלפני שעזבה נפגעה באופן כלשהו. בקשות מקלט רבות נדחות משום שמבקש המקלט אינו מסוגל להציג מסמכים שיוכיחו את הרדיפה. אנה פרנק הדמיונית בתסריט שלנו היתה נדחית משום שלא היתה מסוגלת להציג מסמך, המוכיח כי צפויה לה סכנה. מבקשי מקלט רבים נדחים משום שלא פנו למשטרה בבקשה לסיוע לפני שנמלטו ממדינות מוצאם. אנה פרנק הדמיונית בתסריט שלנו, לו היתה מצליחה להימלט מהולנד, היתה נדחית משום שלא ניסתה לפנות למשטרה לפני עזיבתה. ניתן להמשיך ולהוסיף את יישומן של עוד ועוד דוגמאות לנימוקים סטנדרטיים לדחיית בקשות מקלט על ידי משרד הפנים בישראל (כמו, למשל, דחיית הבקשה משום שאנה פרנק עברה בדרכה לישראל במדינות נוספות), אולם אנו מקווים שדי בכל אלה כדי להבהיר את העניין.

השימוש באסוציאציות היסטוריות עשוי להעלות אמוציות רבות (גם אצלנו), והפקת מסקנות אוניברסליות מתוכו היא קשה תמיד. ואולם, אסור לשכוח כי האמנה בדבר מעמדם של פליטים היא תוצר של מלחמת העולם השניה, של רדיפת עשרות מיליונים מטעמים שונים ושל שואת יהודי אירופה. בהקשר של פליטים השוואות היסטוריות המתייחסות למדינות היעד של מבקשי מקלט, אין להן דבר עם השוואה לגרמניה הנאצית. יש להן הרבה מאוד עם מי שעמדו מנגד.

עד שייאטם ליבנו

מוקד סיוע לעובדים זרים מפרסם השבוע דו"ח בעברית ובאנגלית על מערכת המקלט הישראלית קרוב לשלוש שנים מאז הוקמו במשרד הפנים שתי היחידות החדשות האחראיות על בחינת בקשות של מבקשי מקלט. הדו"ח, שזכה לסיקור בשבוע שעבר בעיתון "הארץ", מצייר תמונה עגומה, שדי בנתון בסיסי אחד כדי להבינה – במשך קרוב לשלוש שנים, רק במקרה אחד הוכרו בני משפחה מבקשי מקלט כפליטים בעקבות המלצה של משרד הפנים (נוסף על פליטים בודדים נוספים, שטופלו על ידי נציבות האו"ם לפליטים), וזאת מתוך אלפי בקשות מקלט שנדחו. כשמשווים זאת לאלפי הבקשות שמתקבלות במדינות "מפותחות" אחרות, שמהוות עשרות אחוזים מתוך בקשות המקלט המוגשות במדינות אלה, ברור שהמערכת שהקים משרד הפנים אינה אלא בדיחה סרת טעם.

ההשוואה למדינות אחרות מאירת עיניים, במיוחד נוכח העובדה שכל המדינות ה"מפותחות" מערימות קשיים על מבקשי מקלט, נוקטות במדיניות מצמצמת ואינן מגלות נדיבות מיוחדת בענייני הגירה בכלל ומקלט בפרט, מתוך רצון לשמור על הקפיטליזם הגלובלי, שמביא לשפע חסר תקדים היסטורי במדינות מסוימות, ושתנאי להמשך קיומו הוא המשך משטר, המבוסס על הגבלת חופש התנועה של רוב אוכלוסיית העולם. על רקע המגמה הגלובלית של צמצום ההכרה בפליטים, הפערים העצומים בין שעורי ההכרה בפליטים בישראל לעומת מדינות "מפותחות" אחרות מדגישים ביתר שאת את היותה של המערכת הישראלית נחושה שלא להכיר באיש כפליטים.

הדו"ח מבהיר עד כמה פקידי משרד הפנים האחראים על בחינת בקשות מקלט נחושים שלא להכיר באיש כפליט באמצעות התייחסות הן לפגמים המבניים במערכת המקלט והן להתנהלות בפועל, שמביאים לשעור הכרה בפליטים הנושק לאפס אחוזים. הדו"ח מתאר כיצד עוד לפני שבדק משרד הפנים ולו בקשת מקלט אחת הצהירו ראשי המערכת בדרגים הפוליטי והמקצועי, כי כל מבקשי המקלט הם "מהגרים כלכליים", ובכך סימנו לדרג הפקידים, הבוחן את בקשות המקלט, את התוצאה המתבקשת. בפן המבני עומד הדו"ח, בין היתר, על סדי זמנים בלתי סבירים להגשת בקשות מקלט ולהגשת ערעורים על החלטות, על הליכי דחייה על הסף, שבמסגרתם נדחות רוב בקשות המקלט ללא בחינה ממשית שלהן, ועל הסתרת מסמכים ממבקשי מקלט, באופן המקשה להשיג על ההחלטות. בפן הפרקטי מצביע הדו"ח, בין השאר, על ראיונות אגרסיביים על ידי פקידים המתעקשים לכנות את עצמם "חוקרים", על שיטות מפוקפקות להערכת אמינות של מבקשי מקלט (למשל, הכשלת מבקשי מבקשי מקלט שלא זכרו מה היה צבע האוטובוס בו נסעו), על תרגום לקוי, על מחקר לא מקצועי בדבר התנאים במדינות המוצא של מבקשי מקלט ועל פס ייצור של הודעות שטאנץ על דחיית בקשות מקלט, שמאות מהם "נחתמו" על ידי עובדת משרד הפנים בעת היותה בחופשה ממושכת בת כמה חודשים.

אין ספק. פקידי משרד הפנים ראויים להערכה על מאמץ כנה להבטיח כי אף מבקש מקלט לא יוכר כפליט בישראל.