צפונות ליבה של המסתננת

בתי המשפט מוסיפים לנהוג לא רק באטימות ביחס לשלילה ממושכת של חירות, אלא גם בהיתממות בשעה שהם דנים בעניינם של "מסתננים".

זו הפעם ענייננו בפסק דינה של השופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שלפני כמה ימים דחתה ערעור מינהלי שהגישה פיורי סולטן, מבקשת מקלט אריתראית המוחזקת במעצר מינהלי לפי החוק למניעת הסתננות זה למעלה משנה.

כיוון שאזרחי אריתריאה אינם מגורשים מישראל זה מספר שנים נוכח הסכנה הנשקפת להם במדינתם, מעצרה של סולטן אינו מקדם במאום את הוצאתה מתחום המדינה. הוא משרת, במקרה הטוב, את טיפוח זקפת הריבונות של מדינת ישראל. פיורי סולטן מסרה כבר לפני שנה, בשימוע שנערך לה על ידי משרד הפנים בסמוך לאחר שנעצרה בגבול, כי אם תחזור לאריתריאה היא צפויה למעצר משום שיצאה ללא היתר מן המדינה. עורך דינה טען בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, כי העובדה שמסרה זאת לנציג מוסמך של משרד הפנים מהווה בקשה למקלט בישראל. היות שבהתאם לחוק למניעת הסתננות, כאשר לא מתקבלת החלטה בבקשת מקלט בתוך תשעה חודשים הדבר מהווה עילה לשחרור ממעצר, הגיעה השעה לשחררה, כך לפי טענת עורך דינה.

אלא שהשופטת שרה דברת לא התרשמה מן הטענה, וקבעה כי מועד הגשת בקשת המקלט לצורך מניין תשעת החודשים הוא חודש פברואר 2013, המועד בו סולטן מילאה את טפסי בקשת המקלט, כלומר יותר מחצי שנה לאחר המעצר ולאחר שמסרה כי תיעצר אם תחזור לאריתריאה. השופטת דברת ציינה:

"אין לצפות שהמשיב יקרא את צפונות ליבו של המסתנן שבאמירה כזו או אחרת יש לראות בקשת מקלט. .. אדם המבקש מקלט צריכה לבוא מפיו אמירה מפורשת של בקשת מקלט ואין לצפות מהמשיב, שיבחן כל אמירה אקראית של המסתנן, אם טומנת היא בחובה בקשת מקלט אם לאו."

מדובר בקביעה מיתממת, במקרה הטוב. האם ייתכן שפיורי סולטן נעדרה במקרה מבית הספר היסודי ביום שבו לימדו בכיתה את הוראות האמנה בדבר מעמדם של פליטים? האם ייתכן שבשל כך היא אינה מכירה את האמנה, ואולי אפילו אינה מכירה את המונחים "פליט" ו"בקשת מקלט", ולכן לא אמרה את מילות הקסם "אני מבקשת מקלט"? האם ייתכן גם שבמקרה, בהיותה באריתריאה או בסיני, לא הצליחה להתחבר לאתר האינטרנט של משרד הפנים ולא קראה את נוהל הטיפול במבקשי מקלט, המפורסם בעברית ובאנגלית, ולכן לא ידעה כיצד מבקשים מקלט בישראל?

האמנה בדבר מעמד שם פליטים מגנה על בני אדם שחייהם, חירותם או זכויותיהם הבסיסיות יעמדו בסכנה מטעמים מסוימים אם יגורשו למדינת מוצאם. אכן, לא כל אדם שייעצר במדינת מוצאו הוא פליט, אך כאשר אדם מוסר במפורש לרשויות בישראל שהוא צפוי למעצר, מוטלת עליהן חובה לברר את הנסיבות העומדות ברקע טענתו. הדברים מתחזקים במיוחד נוכח העובדה שמשרד הפנים מודע היטב לכך שמי שיוצאים מאריתריאה ללא היתר נתפשים על ידי השלטון כמתנגדים פוליטיים וצפויים למעצר בתנאים בלתי אנושיים, ולעתים אף לעינויים או להוצאה להורג. לכל הפחות, מוטלת עליהן החובה ליידע את האדם שטוען כי הוא צפוי למעצר, בדבר האפשרות להגיש בקשה למקלט.

אלא שלא כך מתנהלים הדברים בכלא "סהרונים". ב"סהרונים" רק אדם שממלא טופס באנגלית, שפה שרוב העצורים אינם מסוגלים לקרוא או לכתוב, נחשב למי שהגיש בקשה למקלט. ואולם, מעשה שטן, במועד שבו נעצרו רוב ה"מסתננים", כלל לא היו טפסים זמינים להגשת בקשות מקלט באגפי הכליאה. רק בחודש ינואר הועברו טפסים לאגפי הכליאה שב"סהרונים". אמנם שופטים אחרים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע כבר עמדו על כך שבפועל לפני חודש ינואר 2013 היה בלתי אפשרי להגיש בקשה רשמית למקלט במתקן הכליאה באמצעות מילוי טופס. אך השופטת דברת, מסתבר, אינה מסתפקת ב"אמירה אקראית" שמגלמת אפשרות כי האדם מבקש הגנה, ודורשת מילוי טפסים, שלא היו בנמצא באותה עת.

פסק דינה של השופטת דברת רחוק מלהיות פסק דין עקרוני או מכונן. הוא עוד פסק דין קצר וקטן שמדגים את הסתמיות שבה משרד הפנים ובתי המשפט מתייחסים לחירותם של מי שתויגו כ"מסתננים". אישה יושבת בכלא במעצר מינהלי בלב המדבר במשך למעלה משנה? אז מה. ידוע שבין שהיא תוכר כפליטה ובין שלאו ממילא לא יגרשו אותה בשל מדיניות "ההגנה הזמנית" או "אי ההרחקה" שחלה על כלל אזרחי אריתריאה, נוכח הסכנה הצפויה להם במדינתם, ולכן אין כל תכלית למעצרה מלבד מפגן ריבונות ריק מתוכן? אז מה.

באופן לא מפתיע, השופטת דברת לא מסתפקת בשימוש בביטוי "הסתנן" כפועל, אלא גם בכינוי "מסתנן" כשם עצם. תיוג האדם עצמו בתואר זה מאפשר למערכת כולה, לרבות בתי המשפט, לחשוב על אותם אנשים כעל קצת פחות בני אדם, או לפחות בני אדם "לא חוקיים". המונח "מסתנן" מכונן את "אי החוקיות" לא רק של הפעולה שביצע האדם, אלא את "אי החוקיות" של האדם עצמו והופכת את כל ישותו ל"אי חוקית". כדברי ניקולס דה ג'נובה, תצורות דיסקורסיביות כמו "מסתנן" מגלמות בתוכן טקסט וסאב-טקסט, האשמה ורמיזה, תחביר ויזואלי המחזק את הפטישיזציה של דמויות המייצגות "הגירה בלתי חוקית".

לקינוח, השופטת דברת מטילה הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח על סולטן, על שהעזה לחשוב, לאחר שנת מעצר ללא מעורבות בית המשפט, כי כדאי שעניינה יידון על ידי ערכאה שיפוטית.

הנה (חתולה) מסתננת.

יש שופטים בניירובי

יש שופטים בניירובי, והם אמיצים יותר ומכירים את דיני הפליטים הרבה יותר טוב מהשופטים בירושלים.

ביום שישי האחרון פורסם פסק דינו של בית המשפט בקניה בעניין החלטת ממשלת קניה לאסוף את כל מבקשי המקלט מן האזורים האורבניים במדינה ולתקוע אותם במחנות פליטים, שמהם אסור יהיה להם לצאת ללא אישור.

בשטחה של קניה נמצאים היום כ-600,000 מבקשי מקלט. בסוף שנת 2012 ממשלת קניה פרסמה הודעה, בה נמסר כי מבקשי מקלט לא יוכלו להתגורר עוד בערים, כי לא יתאפשר רישום שלהם בערים, וכי עליהם לעבור למחנות פליטים. בתחילת שנת 2013 הרשויות הודיעו שרשויות הביטחון ירכזו 18 אלף מבקשי מקלט באצטדיון, בו יוחזקו פרק זמן של עד יומיים, ואז יועברו למחנות הפליטים.

ארגון זכויות אדם ומספר מבקשי מקלט הגישו עתירה נגד החלטת הרשויות, ובית המשפט נתן צו ביניים האוסר על מימוש הצעדים עליהם הוכרז עד להכרעה בעתירה (אצלנו בית המשפט העליון מאפשר מעצר מינהלי של למעלה מ-2,000 גברים, נשים וילדים, ואינו ממהר להכריע בשאלת חוקתיות החוק למניעת הסתננות. לא היה עולה על דעתו להקפיא את השימוש בחוק עד להכרעה).

אנו מסוגלים לדמיין את מקבילתה הקנייתית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עומדת, כשכוס משקה קפוא בידה, ומפצירה בממונים עליה לאמץ צעדים משוקצים שונים כדי לאמלל את מבקשי המקלט ולהרתיעם מלבוא לקניה. אנו מסוגלים לדמיין פרקליטה קנייתית עומדת בבית המשפט וצווחת שכולם מסתנני עבודה, הם אינם פליטים, שקניה היא בכלל המדינה המפותחת היחידה, שיש לה גבול יבשתי משותף עם סומליה ואתיופיה (מהן מגיעים רוב מבקשי המקלט לקניה), ושהאמצעי הדרקוני שננקט נועד למנוע השתקעות "מסתננים" בערי קניה.

בית המשפט של קניה לא קיבל את טענות רשויות המדינה, וקבע כי ההכרזה על ריכוז כל מבקשי המקלט במחנות פליטים אינה חוקית. הוא עמד על כך שבהתאם לסעיף 26 לאמנה בדבר מעמדם של פליטים, מובטח למבקשי מקלט חופש תנועה, ושתיחומם במחנות פליטים מהווה הפרה הן של האמנה והן של החוקה של קניה. בנוסף, הוא הסביר שההעברה הכפויה למחנות הפליטים עלולה לעודד מבקשי מקלט לשוב למדינותיהם. "חזרה מרצון" כזו שמתומרצת על ידי הרשויות בקניה, פסק בית המשפט העליון, מהווה הפרה של עקרון איסור הגירוש (non-refoulement), הקבוע באמנת הפליטים.

פסק הדין מבהיר במידה רבה את הפרובינציאליות בה לוקים משרד הפנים והפרקליטות בישראל. באין-ספור הליכים משפטיים טענו פרקליטים כי "ישראל היא המדינה המערבית היחידה שיש לה גבול יבשתי משותף עם אפריקה". קשה שלא לפרוץ בצחוק כששומעים את פרקליטות המדינה מציגה את ישראל כמדינה "מערבית", אבל מילא. החלק המגוחך יותר של הטיעון הוא הבורות שממנה נובעת התייחסות כוללנית ל"אפריקה", אותו גוש שחור ואחיד, לשיטת המדינה, שנמצא אי שם מעבר למצרים.

באפריקה יש מדינות שונות מסוגים שונים. משרד הפנים ופרקליטות המדינה משוכנעים שישראל היא המדינה ה"מערבית" היחידה באזור, ושכל יתר מדינות אפריקה מתבוססות בפיגור חברתי וכלכלי, ולכן רק טבעי שכל אפריקה תרצה לבוא אלינו. תעשו לנו טובה. די להסתכל על הכלכלה המתפתחת של קניה, למשל. מסתבר שגם קניה רואה עצמה "יחידה במינה באזור", הן בשל הפיתוח הכלכלי הטוב ממדינות אחרות באזור והן בשל מצבה הגיאו-פוליטי. וכעת גם די להסתכל על פסיקת בית המשפט שלה.

אצלנו, בתי המשפט מנהלים ריקוד איטי שאינו מוביל לשום מקום עם דיני הפליטים, ומשגל נסוג עם הליכים משפטיים שמעלים שאלות עקרוניות וקשות. בתי המשפט בישראל לא מכריעים על בסיס דיני הפליטים אלא על בסיס תחושות בטן. כשהם כבר מעזים להתמודד עם דיני הפליטים הבינלאומיים, התוצאה היא בסופו של דבר פסיקה שיש בה הרבה "מחד... ומאידך..." ללא אומץ לקבוע מהו הדין ולומר אמירות מפורשות שיחייבו את המדינה לנהוג באופן מסוים. לעומתם, בית המשפט של קניה הראה שהוא מסוגל לנתח בצורה מרשימה למדי את דיני הפליטים במשפט הבינלאומי, לקבל החלטות אמיצות ואף להתמודד עם הממשלה בסוגיות לא פשוטות, שיש להן השלכות נרחבות גם על תושבי המדינה וגם על זכויותיהם הבסיסיות של מבקשי מקלט.

האם זה יכול לקרות גם אצלנו? אשרי המאמין.

הנה חתול מקניה.

הומואיות עם אישיות פסיכופטית

לפני שבועות ספורים בית המשפט העליון בארה"ב קבע בפסק הדין בעניין וינדזור, כי סעיף 3 לחוק המכונה DOMA, שמנע הכרה בנישואי בני זוג מאותו המין לצורך זכויות שמעניק הממשל הפדראלי, אינו חוקתי ובטל. יומיים לאחר מכן כבר שמענו שרשויות ההגירה העניקו לראשונה מעמד לבן זוג הנשוי לאזרח ארה"ב. כן, בארה"ב, בניגוד לישראל ולרוב מדינות אירופה, זכויות הגירה מוענקות רק במקרים של נישואי בני זוג, ולא כאשר מדובר בידועים בציבור. כל עוד נאסר על הממשל הפדראלי ב-DOMA להכיר בנישואין, נחסמה דרכם של בני זוג להטב"קים להגר לארה"ב ולחיות עם בנות או בני זוגן. כעת, מי שמוכנים להיכנס למוסד הנישואין המאובן, יכולים לקבל מעמד. ובינינו, מאובן ובעייתי ככל שיהיה, מדובר במחיר לא גבוה במיוחד כדי לקבל מעמד בארה"ב.

אלא שיש מי שעדיין מתעקשים להילחם מלחמות מאסף. במאמר דעה שפרסם ביום רביעי האחרון בניו יורק טיימס, הסביר שר המשפטים לשעבר, אלברטו גונזלס, מדוע גם לאחר פסיקת בית המשפט העליון אין מקום לאפשר לאזרחי ארה"ב להקנות מעמד לבני זוגם בני אותו המין. לטענת גונזלס, ששימש בתפקידו תחת ממשל בוש את צ'ייני, גם לאחר פסיקת בית המשפט העליון, את המונח "spouse" שבחקיקת ההגירה של ארה"ב יש לפרש כבני זוג נשואים בני המינים השונים.

גונזלס מגיע למסקנה זו תוך היסמכות על פסק דין אדאמס, שניתן על ידי אחד מבתי המשפט הפדראליים לערעורים לפני יותר מ-30 שנים. באותו מקרה נדחתה בקשתם של אזרח אמריקאי ובן זוגו הזר (שהצליחו באופן לא ברור להשיג רישיון נישואין ממדינת קולורדו) להסדיר את מעמדו של בן הזוג. לשיטתו, כיוון שפסיקה זו מעולם לא נהפכה, היא עדיין תקפה. אך נראה שגונזלס פשוט לא הפנים את השינוי שפסיקת בית המשפט העליון חוללה. בפסק דין אדאמס משנת 1982 בית המשפט לערעורים קבע שהביטוי "spouse" מתייחס לבני זוג נשואים, ושהמונח "נישואין" משמעו מערכת יחסים בין גבר לאישה. אלא שההגבלה של מונח זה ליחסים בין גבר לאישה היא בדיוק מה שנפסל לפני כמה שבועות על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין וינדזור.

פסק דין אדאמס, שעליו מתבסס גונזלס במאמר הדעה, סומך את מסקנתו כי חוקי ההגירה אינם חלים על בני זוג מאותו מין בין השאר על פרשנות חוק ההגירה האמריקאי, שהייתה מקובלת אז, לפיה הומוסקסואליות היא עילה לשלילת זכותו של אדם להיכנס לארה"ב. זאת תוך הפנייה לפסק דין של בית המשפט העליון משנת 1967, פסק דין בוטילייר, שקבע כי סמכותן של רשויות ההגירה לסרב להכניס אדם עם "אישיות פסיכופטית" (באנגלית "afflicted with a psychopathic personality" שהופיע בסעיף 212 לחוק ההגירה האמריקאי באותה תקופה), משמעה כי אין להכניס לארה"ב הומואים, משום שהם, כמובן, בעלי אישיות פסיכופטית.

ברור שאיש משמרני ממשל בוש לשעבר, אפילו אלברטו גונזלס, לא היה מעלה על דעתו לטעון היום שחוק הנוקב בביטוי "אדם עם אישיות פסיכופטית" מתייחס ללהטב"קים. אלא שאת מה שאי אפשר לומר במפורש היום, גונזלס עושה באמצעות רטוריקה שעניינה הוא הזכות הרחבה של הקונגרס להטיל מגבלות על הגירה. אולם ברגע שהוא מבסס את מסקנתו המשפטית על אותה פסיקה עתיקה הוא חושף את הסיבה האמיתית העומדת, כנראה, ביסוד הגישה המשפטית שהוא נוקט בה.

הרפובליקאים לא שמחים. תודה לאל שגונזלס כבר אינו שר המשפטים.

הנה חתול.

מעשה באופניים

לפני מספר חודשים פרסמנו כאן פוסט על הנוהל החדש, המאפשר לעצור לפי החוק למניעת הסתננות מבקשי מקלט שנחשדו בעבירה פלילית המסכנת את שלום הציבור, כאשר אין בידי המדינה די ראיות להעמידם לדין או כאשר אין עניין לציבור בהעמדה לדין. מעצר לפי החוק למניעת הסתננות, אנחנו מזכירים, משמעו מעצר מינהלי, מעצר ללא משפט, לפרק זמן של שלוש שנים לפחות של מי שאין אפשרות לגרש אותם משום שישראל מכירה בכך שגירושם עלול להעמידם בסכנת חיים.

מספר חודשים לאחר מכן הבאנו כאן את סיפורה של סנאיט טספהונה, מבקשת מקלט מאריתריאה שבית המשפט העליון אישר את מעצרה המינהלי הבלתי מוגבל בזמן לאחר שהודתה שרכשה רישיון עבודה מזויף כדי שתוכל להצליח לשרוד (באמצעות עבודת ניקיון עבורה שולם לה פחות משכר מינימום). לא רק סנאיט טספהונה, אלא מאות מבקשי מקלט נוספים, שנחשדו בביצוע עבירות פליליות אך אין די ראיות להעמידם לדין פלילי או שאין עניין לציבור בהעמדתם לדין, נעצרו מכוח החוק ומוחזקים במחנה הכליאה "סהרונים" בתנאים קשים. איש אינו פועל לגרשם, משום ישראל מחילה עליהם מדיניות המכונה "הגנה זמנית" או "מדיניות אי הרחקה".

משרד הפנים התרשם שבית המשפט לא מתרגש ממעצר מינהלי שמחליף את ההליך הפלילי כאשר מדובר ב"מסתננים", והחליט לעשות כעת צעד נוסף. לפני מספר שבועות פורסם שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין (או למעשה, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר) אישר נוהל חדש. כעת על מנת לעצור מבקשי מקלט במעצר מינהלי, אפילו לא נדרש חשד לעבירה פלילית המסכנת את שלום הציבור. די בחשד לביצוע עבירה כלשהי. הנוהל מדגיש במיוחד חשד לעבירות של גניבת טלפונים סלולריים וגניבת אופניים.

אלא שהשבוע הסתבר שמשרד הפנים לוקח את הנוהל עוד צעד. ביום חמישי האחרון הסתובבו שוטרים בדרום תל אביב ועצרו מבקשי מקלט שברשותם אופניים אך אין בידיהם קבלה המוכיחה שרכשו אותם. הגיוני, לא? אם אתה שחור חזקה עליך שהרכוש שברשותך גנוב, אלא אם הוכחת אחרת. אגב, אין לנו מושג היכן הקבלות, שניתנו לנו כאשר רכשנו את הסמארטפונים שלנו ואת אופנינו. כנראה בפח. תודה לאל שאנחנו לבנים ואף שוטר לא יעלה על דעתו לבקש מאיתנו קבלה ולעצור אותנו לאחר שנודיע לו שאין לנו כזו.

התנהלות משרד הפנים בחסות החוק למניעת הסתננות היא מופקרת. בכל פעם נבחרים אמצעים חדשים, מופרעים מקודמיהם, ובכל פעם, נוכח אדישות בתי המשפט ביחס לצעדים אלה, מאומץ צעד קיצוני מקודמו. היועץ המשפטי לממשלה ומחלקת הייעוץ במשרד המשפטים, במקום לרסן את ההתנהלות הפרועה של משרד הפנים, משמשים להקת מעודדות אקטיבית, שאף עוזרת בגיבוש נהלים והכשרת שרצים.

סיפרנו כאן כיצד הנוהל בנוסחו הקודם מסיר מעל מבקשי המקלט את ההגנה שהמשפט מעניק ומפקיר אותם לאלימות הריבון, מוציא אותם מן הכלל, הופך את ההוצאה מן הכלל לכלל, מפשיט מבקשי מקלט מכל הקשר חברתי ופוליטי ומציב אותם בשטח ההפקר של המרחב הפוליטי והמשפטי. את הנוהל החדש, המאפשר לעצור לנצח את כל מי שאין בידו קבלה המאשרת כי הרכוש המצוי בידיו אכן שלו, ניתן להבין על רקע זה כעוד דרך לבדל את מבקשי המקלט ולהציב אותם מחוץ לכל הקשר חברתי ותרבותי. אם מבקשי מקלט המחזיקים טלפונים ניידים או אופניים ללא קבלה צפויים למעצר מינהלי, משמעות הדבר היא כי הם פשוט אינם יכולים להחזיק ברכוש מסוגים מסוימים, שכולנו רשאים להחזיק בו.

הבלוג פותח בפני קוראיו את פינת הרולטה - נחשו מה יהיה הצעד הבא. ההימור שלנו - מבקשי מקלט שלא יוכלו להציג קבלות המוכיחות כי רכשו את הבגדים שלגופם ייעצרו. כך נבטיח כי כל מבקשי המקלט יסתובבו בעירום. או שאולי, בעצם, כך נבטיח כי כל מבקשי המקלט שיסתובבו לבושים ייעצרו בגין עבירת גניבה, וכל מבקשי המקלט שיסתובבו בעירום ייעצרו בגין התערטלות במקום ציבורי.

הנה גרניטה.

נקייה משחורים ודמוקרטית

היום פורסם בגלי צה"ל שמשרדי תיווך של דירות בדרום תל אביב מפרסמים להשכרה "דירות נקיות". לפי אתר האינטרנט של גלי צה"ל, בשיחת טלפון אל אחד ממשרדי התיווך נמסר, כי "לא נותנים לעובדים זרים לשכור את הדירות. אם לאנשים זרים, אז לנפאלים פיליפינים - אנשים נורמלים". מי ששמע את השידור ברדיו יכול היה לשמוע שבסוף משפט זה הוסיף המתווך, שהוקלט בסתר, "לא לשחורים". מטעמים לא ברורים שתי המילים הללו הושמטו מן הדיווח באתר האינטרנט של התחנה.

יש להניח שלא נשמע את ראש הממשלה, נשיא המדינה או גורם בכיר אחר מגנה את התופעה. מי שעוקב אחר מה שמתרחש כאן לא צריך להתפלא. אם מדינת ישראל סבורה שמקומם של כל מבקשי המקלט במעצר מינהלי בכלא לוהט בלב המדבר, מדוע אין זה לגיטימי שגורמים פרטיים מכריזים שלא ישכירו להם דירות? אם משרד הפנים מתעקש על מדינה נקייה ממבקשי מקלט, מדוע שמתווכים לא יצהירו על מבצע דיור נקי מ"מסתננים"?

מדינת ישראל דוהרת בחודשים האחרונים במדרון ההתעללות במבקשי מקלט באופן שגורם לנו להתגעגע אל שר הפנים לשעבר אלי ישי. ישי הגזען הקפיד אמנם להתבטא בפרופיל גבוה בענייני המאסת חייהם של מבקשי מקלט, מחלות ועוד. אך מחליפו, שנמנע מהצהרות דרמטיות, מקדם יחד עם הדרג המבצע, מדיניות שעוד לא נראתה כאן. המדינה פועלת במרץ כדי לקדם עסקאות נשק, שנועדו לשכנע דיקטטורים לנקות את ישראל מהפסולת הבלתי רצויה שחיה בה. היועץ המשפטי לממשלה, משנתו ועוד כמה עוזרונים מייצרים עבור משרד הפנים בשבועות האחרונים נהלים חדשים, כמו הנוהל המאפשר מעצר ללא משפט לתקופה בלתי מוגבלת של מי שנחשד בעבירות קלות כמו גניבת טלפון או אופניים, או נוהל המאפשר "החזרה מרצון" של מבקשי מקלט (רצון חופשי לחלוטין - בחירה בין הירקבות אינסופית בכלא הישראלי לבין סכנת רדיפה במדינת המוצא). כל אותם אנשים במשרד המשפטים ודאי ישנים היטב בלילה, כשהם מספרים לעצמם שהם רק הטכנאים הקטנים שמסייעים לבצע את מה שמישהו אחר החליט, כנהוג במקומותינו.

רעיון המרחבים הנקיים אינו חדש, ואין להתפלא שהוא הגיע כעת גם אל ה״מסתננים״. כידוע, אחד המועמדים לתפקיד הרב הראשי, שמואל אליהו, קרא בעבר להימנע מהשכרת דירות לערבים. גם בקרב מי שגינו אותו היתה מי שכבר הביעה את תמיכתה בזכותם של תושבי ישובים קהילתיים להחליט שאינם רוצים ערבים ובזכותן של עיריות להחליט שאינן רוצות בבתי הספר שבתחומן ילדים מבקשי מקלט.

הנה חתול נקי.

שלטון החוק והצביעות

הימים ימי בלבול. חברותינו וחברינו אינם יודעים מה לחשוב, והדעות בפייסבוק חצויות. אנחנו, כרגיל, כאן כדי לעזור להסתכל על הדברים נכוחה, וכמו תמיד מתוך הפריזמה החשובה ביותר - פריזמת ההגירה.

בית המשפט העליון קיבל אתמול ערעור נגד עיריית תל-אביב-יפו, אםפם וטיב טעם, קבע שהפרקטיקה של אי אכיפת חוק העזר העירוני האוסר על פתיחת עסקים בשבת אינה חוקית, והורה לעירייה לשקול מחדש את מדיניותה. בית המשפט למעשה קבע שעל העירייה לבחור אחת משתיים - לאכוף את האיסור או לשנות את חוק העזר העירוני האוסר על פתיחת עסקים, אם היא סבורה שאין מקום לאיסור כזה בתל-אביב.

ובפייסבוק – סערה. יש בין חברותינו וחברינו שמתקוממים משום שלטעמם אין כלל מקום לאיסור על עבודה או פתיחת עסקים בשבת. לעומתם, יש מי ששמחים בפסק הדין, הגם שהם מתנגדים לסגירה כפויה של עסקים בשבת. סוף סוף, כך מי שמחזיקים בעמדה זו, עיריית תל-אביב-יפו לא תוכל עוד לשחק משחק שבו היא מנסה לרצות את כולם - השארת תקנה בעייתית על ספר החוקים ואי אכיפה. הטלת קנסות על מי שפותח בשבת, תוך שידור המסר שאפשר לקנות בכסף את הזכות להפר את החוק ותוך הפליית עסקים קטנים, שאינם יכולים ואינם רוצים לפתוח בשבת כדי להתחרות ברשתות הגדולות ואינם יכולים לשלם קנסות כאלה, אל מול רשתות גדולות, כמו אםפם וטיב טעם, שיכולות לספוג קנסות בכיף. בעיני האחרונים, הפסיקה מביאה את רון חולדאי אל רגע האמת שלו - אכיפת שלטון החוק והבהרה שחוק הוא דבר רציני, ואי אפשר לאכוף כשמתאים ולא לאכוף כשלא מתאים.

הפרופוזיציה האחרונה, שנישאת בגרונו של השופט אליקים רובינשטיין בחוות דעתו בעניין בתי העסק בתל אביב, הייתה יכולה להיות קוסמת, אילו רק בית המשפט העליון עצמו היה מתייחס אליה בצורה רצינית. אולם ברגע שהחובה לאכוף את החוק היא עצמה נאכפת באופן סלקטיבי על ידי בית המשפט העליון, אי אפשר להתייחס אליה ברצינות. אם בית המשפט העליון היה קובע באותה נחרצות שעל הצבא לאכוף את שלטון החוק בשטחים, היינו יכולים להתייחס ברצינות לשיר ההלל לשלטון החוק בתחום המוניציפאלי. אילו היה בית המשפט קובע את אותו הדבר ביחס למבקשי מקלט, גם אז היינו מתייחסים במעט יותר כבוד לאמירות האחרונות בדבר החובה לקיים את שלטון החוק. אלא שבית המשפט העליון לא מחיל את עקרון שלטון החוק באופן עקבי, והחלה חלקית שלו חותרת תחת עצם הנימוק עליו הוא נשען.

ומכאן לענייננו. כידוע, בישראל למעלה מ-50 אלף מבקשי מקלט שעליהם מוחל הסדר של אי אכיפת החוק ביחס לאיסור שחל על העסקתם - המצאה של משרד הפנים, באישור משרד המשפטים ובהכשר בג"ץ. מדינת ישראל מכירה בכך שאי אפשר, פרקטית ומשפטית, לגרש 90 אחוזים ממבקשי המקלט, בהיותם אזרחי סודן ואריתריאה. היא גם יודעת שאי אפשר למנוע מאוכלוסיה בת 50 אלף אנשים לעבוד כאשר אין מגרשים אותם, משום שהם יהפכו לבעיה רצינית. היא רוצה שיעבדו אך לא רוצה לתת להם רישיונות עבודה, ולכן המציאה טריק מקורי - לא ניתנים להם רישיונות עבודה, אך ניתנה התחייבות לבית המשפט העליון, שמעסיק שיפר את החוק ויעסיק אותם לא ייקנס ולא יעמוד לדין.

אפשר היה לצפות מבית המשפט העליון שיאמר שאין דבר כזה. אם אסור להעסיק אותם, לא ייתכן שיתקיים במשך שנים הסדר, שבמסגרתו עשרות אלפי מעסיקים ישראלים יפרו את החוק ולא יינקטו אמצעי אכיפה כלשהם נגדם. שלטון החוק, זוכרים? בית המשפט העליון, אילו היה נאמן בצורה עקבית לעקרון שלטון החוק, יכול היה להציב את המדינה בפני הברירה - או שתאכפי את איסור ההעסקה או שתתני לאנשים רישיונות עבודה - בדומה לברירה שהוצבה כעת בפני עיריית תל-אביב-יפו - או שתאכפי את איסור פתיחת העסקים בשבת או שלא תאסרי על פתיחתם.

אלא שבית המשפט העליון קבע, שאיסור על העסקת מבקשי מקלט יחד עם אי אכיפת האיסור הוא "הסדר סביר". בית המשפט קבע לפני כשנתיים וחצי שאי אכיפת החוק היא "איזון ראוי", ובלשונה של השופטת עדנה ארבל: "עמדת המדינה שפורטה לעיל, לפיה אין להעניק אישורי עבודה, לצד האמירה כי בשלב זה לא ינקטו פעולות כנגד מעסיקים, יש בה משום איזון ראוי בהתחשב במציאות הקשה והרגישה שנוצרה."

אלא שהדברים, כאמור, תקפים בעיקר כשמדובר במבקשי מקלט. הצהרה כזו אינה מתיישבת, כמובן, עם פסק הדין שניתן אתמול. לשופט אליקים רובינשטיין חסרות שתי מילים באוצר המילים העשיר שלו - "אני מסכים" – וכרגיל הוא הוסיף משלו לפסק הדין בעניין פתיחת העסקים בתל-אביב. בין השאר הוא כותב: "לעיריה, גורם ציבורי מן המעלה הראשונה האמור לשרת את כלל התושבים על פי החוק, זהו פתרון של – כנהוג לעתים במקומותינו – 'ישראבלוף' ברשות התורה, 'כאילו', משל היו כל המתבוננים שוטים שבעולם. ומה דעת העיריה על משמעות עבירה שיש בה רצידיביזם לאין קץ? האם הרשות האוכפת צריכה להסתפק בקנס ובסימון 'וי' ולהמשיך כך עוד ועוד, או שמא עליה לחפש דרך אחרת?"

את אותן המלים ממש אפשר היה לומר גם על ההסדר העקום של אי אכיפת האיסור על העסקת מבקשי מקלט. אלא ששם ההפקרה של שלטון החוק ודחיקתם ללימבו משפטי היא "איזון ראוי".

מה לנו כי נלין, תוכלו לשאול אותנו. האם אנו מעדיפים שאיסור ההעסקה ייאכף? ובכן, אנחנו מעדיפים בהירות משפטית, שתאלץ את משרד הפנים לתת רישיון עבודה למי שהוא לא רוצה לאכוף עליו את איסור ההעסקה. ובל נטעה - הדבר האחרון שמשרד הפנים או הממשלה רוצים הוא אכיפה של איסור ההעסקה על הקבוצה הזו. מעבר לאינטרסים הכלכליים של גורמים רבים, ברור לכל שאכיפת איסור ההעסקה תביא למשבר הומניטארי של עשרות אלפי אנשים רעבים ברחבי ישראל. אם אתם חושבים שעכשיו קשה לתושבי שכונות דרום תל-אביב, רק חכו ותראו מה יהיה המצב אם מבקשי המקלט לא יוכלו לעבוד כלל, ויסתובבו חסרי כל תעסוקה ורעבים ממש. הממשלה יודעת שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה מצב כזה, ואילו הייתה ניצבת בפניה הברירה בין אכיפת איסור ההעסקה לבין מתן רישיונות עבודה, היא הייתה מחלקת רישיונות עבודה כבר מחר.

אלא שכל עוד בג"ץ מאשר את הסדר "אי האכיפה" של איסור ההעסקה, הממשלה מעדיפה לנקוט בו. כך אפשר לדאוג שאנשים יחיו במחסור, ויוותרו בשולי החוק. הם יהיו עבריינים כל הזמן, אך לא ייתנו את הדין על כך. הם יוכלו לכלכל את עצמם באופן מינימאלי, אך תמיד יעבדו רק בעבודות דחק זמניות, בסביבה בלתי יציבה ולעתים קרובות בשכר נמוך - לפעמים נמוך מאוד - משכר מינימום. כך נוצרת, לאור הסדר "אי האכיפה", אוכלוסיה שנמצאת תמיד על הקצה, ושחלקים ממנה לא עומדים במעמסה ונדחקים בקרב ההישרדות הזה אל מעבר לאותו קצה, והופכים את חייהם שלהם ושל סביבתם לקשים מנשוא.

כך זה כשבית המשפט העליון אוכף באופן סלקטיבי את שלטון החוק, מחיל אותו על עיריית תל-אביב-יפו אך לא על משרד הפנים, מאפשר למשרד הפנים לקיים במשך שנים את אותו "ישראבלוף" שהוא אוסר על העירייה לקיים, ואינו רואה עצמו כפוף לחובה להחיל על הכל את בשורת שלטון החוק שהוא מתיימר לשאת בפיו כשמדובר בתקנות עזר עירוניות.

הנה חתול.

מאירועי יום הפליט

יצאנו לחפש מדינה שלישית ומצאנו כלא

אחיותיי השפחות, אחיי העבדים

לאחר חודש של היעדרות חזרנו בכוחות מחודשים.

שוק העבודה בישראל, מאז ומתמיד, מחולק לפי קווים לאומיים ו"גזעיים" כמעט בלתי עבירים, והכנסת, כמו בית המשפט העליון, מקפידה לשמר את החלוקה. פעם היו אלה בעיקר היהודים המזרחים, הערבים המוסלמים והערבים הנוצרים. היום אלה גם קבוצות אחרות. קו ישר עובר בין פסיקת בג"ץ מהעת האחרונה בדבר שכרן של עובדות סיעוד לבין החוק, שעבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת בשבוע שעבר, העוסקת באיסור הוצאת כספי "מסתננים" מישראל.

בהתאם לחוק שעבר בשבוע שעבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת, "מסתננים" לא יוכלו להוציא כספים שהרוויחו בעמל כפיהם מהארץ. רוב ה"מסתננים" שעליהם יחול החוק, הם מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה (המהווים כ-90% מן האוכלוסייה הרלוונטית). מדובר, כידוע, בשתי קבוצות שמדינת ישראל אינה מגרשת מתוך הכרה בכך שנשקפת סכנה לחייהם אם יגורשו, אך גם מסרבת להכיר בחברותיהן וחבריהן כפליטים ולהסדיר את מעמדם. הם נפקדים נוכחים בישראל, חיים בשולי החוק, אינם רשאים לעבוד כדי להתקיים אך "נהנים" ממדיניות מוצהרת (ומגובה על ידי בית המשפט העליון) של אי אכיפת האיסור על העסקתם.

החוק החדש קובע ברירת מחדל, לפיה כאשר "מסתנן" יעזוב את הארץ, הוא יוכל להוציא רכוש בשווי שאינו עולה על שכר המינימום במכפלת החודשים בהם שהה בישראל. כל שקל מעבר לכך מטיל על אותו אדם נטל להוכיח שהכספים שייכים לו כדין. יצירת זיקה הדוקה בין הסכום שמותר לאדם להוציא מהארץ לבין שכר המינימום מקבעת בתודעה את דמות ה"מסתנן" כמי שבהכרח יעבוד בעבודה שחורה, שבה הוא מרוויח שכר מינימום (או פחות), ולכן לא מתקבל על הדעת שיחסוך סכום העולה על שכר המינימום. אם בידיו סכומים העולים על שכר המינימום, הם ודאי שייכים למישהו אחר. אולי מישהו ביקש ממנו להעביר עבורו כסף, אולי הוא בכלל גנב את הכספים. אבל לא ייתכן שמדובר בכספים שהוא הרוויח ביושר, שהרי ברור שהוא עובד בעבודת דחק. במובן זה המונח "עבודה שחורה" מקבל משמעות החורגת מאופי העבודה עצמה ומתחבר באופן ישיר ל"מסתנן השחור".

בתודעה של כולנו עובדים של קבלני הניקיון שאנו רואים בכל פינה בערים הגדולות בישראל, במשרדים, ברחוב, בקניונים וברשויות הממשלה, הם סודנים ואריתראים. רוב אזרחי ישראל לעולם לא יפגשו מבקש מקלט מלבד זה שמנקה אחריהם. הזיקה שהחוק יוצר בין דמות ה"מסתנן" לשכר המינימום לא רק משקפת את הקשר בין מוצא לאומי לבין תחום העבודה ורמת השכר, אלא גם מקבעת אותו בתודעתנו, הופכת אותו ל"טבעי" ושקוף, ומשעתקת אותו.

כאמור, את אותו הדבר ניתן לומר על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין עובדות הסיעוד, שניתן לאחרונה. לפני כשלושה חודשים הרכב שופטים מורחב קבע שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עובדות סיעוד (ששת השופטים הגברים תמכו בקביעה זו. שלוש הנשים בהרכב נותרו בדעת מיעוט). משמעות פסק הדין היא שעובדות סיעוד המועסקות רוב או כל שעות היממה, אינן זכאיות לתשלום עבור שעות עבודה נוספות. פסק הדין מבוסס על הקשר שבין עבודה במתכונת העסקה של כמעט 24 שעות ביממה לבין ה"זרות" של עובדות הסיעוד. ברור לכל, שמעט העובדים הישראלים המועסקים בסיעוד אינם עובדים במתכונת כזו. אפשר להסתכן ולנחש שבית המשפט העליון לא היה מחריג מעקרונות משפט העבודה הקוגנטיים קבוצת עובדים של עשרות אלפי ישראלים, ושאם היה עושה כך, הכנסת הייתה ממהרת להסדיר את עניינם. אך כאשר הנחת העבודה היא שכל העובדות הרלוונטיות הן "פיליפיניות", בית המשפט גורס כי אין לו כלים לטפל בנושא ומטיל את העבודה על בית המחוקקים, ואילו המחוקקים, נוח להם המצב הקיים ואין להם שום סיבה לתקן את החוק.

הביטויים "פיליפינית" ו"עובדת סיעוד" הפכו כבר מזמן למילים נרדפות. היות שרוב המועסקים בתחום הסיעוד הם נשים, נוסף לזיקה בין לאום למשלח יד בישראל גם היבט מגדרי. החברה הישראלית מצויה בעיצומו של הליך שבו המלים "אריתראי" ו"סודני" הופכות שוות ערך למילה "עובד ניקיון" ומתקבעות כמילים שיש להן משמעות חד-מימדית גם בשוק העבודה. משרד הפנים ומשרד המשפטים, העומדים מאחורי החוק החדש, מעודדים את התהליכים הללו ונוטלים חלק בתהליך החינוך של הציבור הישראלי, שמבין ששחור הוא מי שמשתכר שכר מינימום או פחות.

הנה חתול.

נחום ברנע וייבוא האובייקטים הבלתי חוקיים

נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" מאוד מחבב, ככל הנראה, את אמנון בן עמי, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, ומשמש לו מעת לעת שופר. התוצאות לרוב מביכות.

ביום שישי האחרון עסק נחום ברנע בטורו בהתעקשות קבלני הבניין הישראלים להעסיק דווקא עובדים מסין. הנושא אכן ראוי לתשומת לב של גופי התקשורת המרכזית. אבל הקול קולו של ברנע והידיים ידי בן עמי. או להיפך.

ברנע טרח לדבר עם רשות האוכלוסין וההגירה ועם התאחדות הקבלנים. הוא לא טרח לדבר עם אף עובד בניין סיני או עם ארגון זכויות אדם כלשהו העוסק בעניינם של מהגרי עבודה. אולי זו הסיבה לכך שהוא משתמש במילה "ייבוא" באופן כל כך טבעי ביחס למהגרי עבודה. לא פחות מתשע פעמים לאורך טורו משתמש ברנע במונח "ייבוא" על הטיותיו השונות. לא בציטוט מפי אחרים ולא במרכאות כפולות. אילו ברנע היה קצת יותר חתרן, היינו חושדים שהוא משתמש במילה "ייבוא" באופן ביקורתי כלפי רשות האוכלוסין וההגירה, המתייחסת אל עובדים המגיעים לכאן כאל סחורה ולא כאל בני אדם, אבל קשה למצוא רמז לביקורת כזו בטורו. נהפוך הוא - רשות האוכלוסין היא ה-good guy, שרוצה "לייבא" רק עובדים ממדינות, עמן נחתמו הסכמים בעניין דמי תיווך. ביחס לפלסטינים שהעסקתם התאפשרה על ידי רשות האוכלוסין וההגירה ברנע משתמש בפועל "לקחו". ורק במילה אחת, זו שאמורה להיות מובנת מאליה, ברנע לא משתמש - "העסקה". עובדים פלסטינים ומהגרי עבודה חדלו מזמן להיות מועסקים בעולם הניאו-ליברלי שלנו, והם מי ש"מיובאים" או "נלקחים" על ידי אדוניהם.

לא פחות חמור הוא השימוש החוזר ונשנה של ברנע במונח, שוודאי גם אותו שאל מבן עמי, "בלתי חוקיים". לא "שוהים שלא כדין", לא "עובדים ללא היתר". האנשים הללו הם "בלתי חוקיים". אפילו לא "שוהים בלתי חוקיים", אלא סתם "בלתי חוקיים". לא מדובר סתם בדקדוקי עניות או בפוליטיקלי קורקט מאוס. כינוי של אנשים "בלתי חוקיים" מתייג את כל ישותם וכל הווייתם בסיווג "לא חוקי". בדיוק מסיבה זו החליטה סוכנות הידיעות רויטרס לפני כחודש להנחות את הכותבים מטעמה שלא לעשות עוד שימוש במונח illegal migrant ולהשתמש ב-illegal רק לתיאור פעולה ולא לתיאור אנשים. גם הניו יורק טיימס החליט לאחרונה לקרוא לכותבים ולעורכים לשקול שימוש במונחים אלטרנטיביים.

חשוב להבין שגם לפני הנחיות אלה ספק אם מישהו בניו יורק טיימס או ברויטרס היה מעלה על דעתו להשתמש במילים כמו אלה שמשתמש בהן ברנע. המקבילה לביטוי "בלתי חוקיים", שכשהוא נטול "אנשים", "מהגרים" או "עובדים" (אותה ברנע מביא כשם תואר ללא שם עצם אליו הוא מוצמד) היא illegals, מונח בו עושים שימוש גורמים פוליטיים ימניים, אך ודאי שלא עיתונאים מכובדים. ואולי אי אפשר לצפות להרבה במדינה בה עיתונאים סבורים באמת ובתמים כי המילה "מסתננים" מתארת באופן אובייקטיבי אנשים שחצו את הגבול ללא היתר.

כאמור, לשם כתיבת טורו ברנע לא טרח לשוחח עם אף מהגר עבודה סיני. אמנם יש תמונה של שלושה עובדים בעלי מראה אוריינטאלי, שהקורא אמור להניח את סיניותם, אבל גם הטרמינולוגיה בה ברנע עושה שימוש וגם העדרם של מהגרי העבודה מתוכנה של הכתבה, מבהירים שהם האובייקט בכתבה, לא סובייקט. אם ברנע היה טורח לשוחח עם כמה עובדים סינים או עם ארגוני החברה האזרחית העוסקים בעניינם, כמו "קו לעובד", אולי היה מבין כמה דברים שרשות האוכלוסין וההגירה והתאחדות הקבלנים לא גילו לו. ברנע קובע כממצא עיתונאי שעובדים סינים "לעולם לא מתלוננים" (אולי זה גנטי, אולי זה תרבותי. ברנע לא מגלה לנו מדוע, וגם לא מניין הוא יודע זאת). אולי לו היה מדבר עם "קו לעובד", שטיפל במהלך השנים בהמוני עובדי בניין סינים, היו עולים ספקות מסוימים ביחס לאמירה האסנציאליסטית הזו.

אולי אם היה מדבר עם עובדים ממדינות, שעמן נחתמו הסכמים בילטראליים שנועדו להילחם בתופעת דמי התיווך, היה מבין כיצד נעקף האיסור על גביית דמי תיווך באמצעים יצירתיים שונים. ואולי אם לא היה משמש השופר של בן עמי, היה מעלה על דעתו לשאול אותו כיצד קידמה רשות האוכלוסין וההגירה את העמדתן לדין של חברות ישראליות בענפי הבניין, החקלאות או הסיעוד בגין גביית דמי תיווך שלא כדין, חרף האיסור הפלילי לעשות כן, או לפחות לכמה מן החברות האלה רשות האוכלוסין וההגירה שללה את היתרי ההעסקה (ספוילר - התשובה היא אפס).

הנה חתול אסייתי, שאינו מתלונן לעולם.

בלי קשר למוצאם

אוכלוסיית מבקשי המקלט ("מסתננים", בלשון המדינה) הפכה לאוכלוסייה השנואה ביותר בישראל, אוכלוסיה שמותר לומר עליה דברים שלא ניתן לדמיין ביחס לאוכלוסיות אחרות. למרבה הצער, בתי המשפט אינם מגיבים בחריפות הנדרשת. זו חוכמה קטנה מאוד לספק הגנה רטורית למיעוטים לא שנואים, או לפחות כאלה שבקרב האליטה המשפטית או התקשורתית קיים קונצנזוס, לפיו הבחנות ביניהם לבין אחרים הן פסולות. אמירות ברורות ביחס לאוכלוסיות השנואות באמת הן אלה שדורשות מעט יותר אומץ.

בפסק דין שניתן בשבוע שעבר, עושה רושם ששופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, ניסה להוציא את שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, יהודית אמסטרדם, קצת יותר טוב ממה שיצאה באמירה קשה המופיעה באחד מפסקי דינה. לא הצליח לו. במקום זה יצאה לו אמירה לא מוצלחת. מאוד לא מוצלחת.

לפני כשנה, שופטת בית המשפט המחוזי אמסטרדם הרשיעה שני אזרחי אריתריאה בעבירת שוד, שבוצע בגינת לוינסקי בתל אביב, והטילה עליהם עונש גבוה מרף הענישה המקובל. השופטת אמסטרדם ציינה בנימוקיה לגזר הדין: "זאת ועוד, עבירות השוד באזור התחנה המרכזית הישנה והחדשה הפכו לדיאבון הלב ל'מכת מדינה', ורק ענישה מחמירה, שתעביר מסר לחבריהם של הנאשמים בני אותה תפוצה ולאחרים המסתובבים באיזור, כי מי שיבצע שוד - ייענש בחומרה, יכול שתסייע למיגור התופעה."

כאמור, בפסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן בשבוע שעבר, השופט דנציגר הפחית אמנם מעונשם של השניים, אך ניסה להוציא השופטת אמסטרדם קצת יותר טוב, והוסיף אמירה לא מוצלחת משלו: "יאמר כבר עתה, אינני סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערערים בשל היותם אזרחי אריתריאה או בשל היותם מבקשי מקלט, כטענת בא כוחם. מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי העונש הכבד שהושת על המערערים נועד לתת מענה הרתעתי לתופעת ריבוי מעשי השוד המבוצעים על ידי מבקשי מקלט בישראל. בית המשפט המחוזי עמד על תופעה זו והתייחס אליה כאל 'מכת מדינה'. אין זה בלתי סביר כי מקום בו מזהה בית המשפט עליה משמעותית בפעילות עבריינית מסוג מסוים הוא ינקוט במענה עונשי הולם במסגרת הגשמת אחת מתכליותיה המרכזיות של מלאכת גזירת הדין – הרתעת היחיד והרתעת הרבים."

מדובר באמירה אומללה. נוכח הכשל הלוגי הברור שלה, אפשר לקוות שהשופט דנציגר לא התכוון לומר את הדבר היחיד שניתן להבין מן הפסקה הזו – בית המשפט לא החמיר עם המערערים בשל היותם אזרחי אריתריאה, אך זיהה סוג של תופעה עבריינית שהיא "תופעת מקרי שוד המבוצעים על ידי מבקשי מקלט", שחלה בה "עלייה משמעותית". שודדים ישראלים, למשל, אינם חלק מן התופעה, בעוד ששודדים אריתראים הם חלק מאותה תופעה, ולכן הטלת עונשים קשים יותר על אריתראים אינה תוצאה של מוצאם, אלא תוצאה של "סוג הפעילות העבריינית" שבית המשפט המחוזי עמד עליה – שוד המבוצע על ידי מבקשי מקלט.

אין כל בסיס להבחנה בין החמרה בענישת אדם לפי מוצאו לבין הגדרת אחד היסודות של תופעה עבריינית כמוצא (אחד מיסודות התופעה, שבית המשפט זיהה, הוא היות האדם מבקש מקלט או אריתראי, לשיטת בית המשפט) והחמרה של ענישת המעורבים בתופעה. בשני המקרים, גם הרציונל וגם התוצאה הם ענישה מחמירה יותר של אנשים ממוצא מסוים. אם בית המשפט מעוניין להגדיר את תופעת השוד כתופעה נרחבת שמצדיקה החמרה של הענישה כלפי כלל העבריינים, אין בכך כל פסול. אולם מרגע שהתופעה מוגדרת כתופעה בה מעורבים אנשים ממוצא מסוים, לא ניתן להכחיש שהענישה כלפי אנשים ממוצא זה חמורה יותר בשל מוצאם.

מהיום אמרו – מותר להטיל בארה"ב עונשים כבדים יותר על שחורים והיספאנים מאשר על לבנים. זאת לא בשל מוצאם או צבע עורם, אלא משום שהם מעורבים בתופעה הרחבה של "פשעים המבוצעים על ידי שחורים והיספאנים". לבנים, לעומת זאת, גם כאשר הם מבצעים עבירות, שייכים לתופעה הרחבה פחות של "פשעים המבוצעים על ידי לבנים", והם אינם חלק מהתופעה של "פשעים המבוצעים על ידי שחורים והיספאנים".

ללא כל קשר, גם מבחינה עובדתית בית המשפט, בשתי הערכאות, לא נשען על בסיס מוצק כשקבע שמעשי שוד המתבצעים על ידי "מבקשי מקלט או אריתראים" הם מכת מדינה. נתוני המשטרה, שפורסמו על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מלמדים אחרת. ספק אם בפני בית המשפט הוצגו ראיות בדבר היותה של התופעה "מכת מדינה". שוב מדובר, ככל הנראה, בהנחה המתבססת על תחושת בטן, שמקורה, אולי, במספר התיקים מסוג מסוים הנשמע אצל השופטת אמסטרדם.

אפשר לקוות שהאמור בפסק דינו של בית המשפט העליון הוא לא יותר מהתנסחות בלתי מוצלחת. אפשר גם לקוות שבית המשפט ינצל את ההזדמנות לתקן טעות זו במספר תיקים העתידים להישמע בפניו בחודשים הקרובים, גם הם בערעורים על גזרי דין, בהם שופטים החמירו עם עבריינים מורשעים בשל היותם מבקשי מקלט.

הנה חתול.

עצלות

פשוט לא הולך להם. בכל פעם ששופט או שופטת בבתי המשפט המחוזיים מנסים להתבסס על אמנת הפליטים או סטנדרטים בינלאומיים אחרים, הם מפספסים. כמעט אין פסק דין שמנסה לעשות זאת ומצליח (למעט פסקי דין בודדים ונדירים, שבהם שופטים מצליחים לאתר את ההסדרים הנורמטיביים הרלוונטיים). הם מצליחים לטעות (כמעט) בכל פעם שהם מנסים.

כבר כתבנו כאן על האופן שבו שופטים אינם טורחים להתעניין בדין הבינלאומי לפני שהם פוסקים במה שנתפש בעיניהם כיישום של אמנת הפליטים. כיוון שאיננו חושדים בשופטי ישראל בטיפשות או בכוונה רעה, אפשר רק לנחש שמדובר בעצלות וחוסר עניין. לצערנו, איננו יכולים להעלות פוסט בכל פעם שניתן פסק דין, שמנסה ליישם סטנדרטים בינלאומיים ונכשל, משום שהיינו נאלצים לכתוב שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע. ככה זה כשמשרד הפנים ובתי המשפט מסלקים מבקשי מקלט באופן סיטונאי. אך מפעם לפעם חשוב לשלוף פסק דין רנדומאלי ולראות כיצד ההסדרים הנוגעים לפליטים עוברים התעללות קשה.

זו הפעם עניין לנו באזרח ניגריה, שטען כי נשקפת לו סכנת חיים במולדתו. השופט דוד מינץ מבית המשפט המחוזי בירושלים דחה את עתירתו. בין השאר השופט מינץ ציין, כי "אמות המבחן הראייתיות לבחינת פליטות נקבעו על ידי נציבות האו"ם לפליטים ומדינת ישראל כעיקרון מאמצת אותן ומתבססת עליהן, והסתמכות זו הוכרה כסבירה בפסיקה". אלא שאמות המידה הראייתיות שהשופט מינץ מיישם הפוכות לחלוטין ביחס לאלה שנקבעו על ידי נציבות האו"ם לפליטים, לפחות בשתי נקודות מהותיות.

ראשית, השופט מינץ מציין בנימוקיו לדחיית העתירה: "גם אם אכן קיימת אלימות בין מוסלמים לנוצרים במקומות מסוימים בניגריה,לא עלה בידי העותר להוכיח כי מדובר בתופעה הקיימת בכלל האזורים בניגריה, ולא הוכחה טענתו כי אין במעבר למקום מגורים אחר כדי לפתור את מצוקתו... גם לעניין זה אין די בהערכות עצמיות".

ואולם, בהתאם לאמות המידה הראייתיות, שנקבעו על ידי הנציבות, הנטל להוכיח שאדם יכול "לפתור את מצוקתו" באמצעות מעבר למקום אחר מוטל על המדינה. מבקש המקלט לא צריך ולא יכול להוכיח כי אין מקום בו יהיה בטוח בכל רחבי מדינתו. סעיף 34 להנחיות נציבות האו"ם לפליטים משנת 2003 בעניין אלטרנטיבת העתקת מקום ממגורים קובע, בתרגום חופשי: "... מקבל ההחלטה נושא בנטל ההוכחה לבסס את העובדה שבחינת העתקת מקום מגורים רלוונטית למקרה הספציפי. אם נקבע כי אפשרות זו רלוונטית, על הצד הטוען לקיומה של אפשרות כזו לזהות את המקום המוצע להעתקת מקום מגורים ולספק ראיות המבססות כי מדובר באלטרנטיבה סבירה עבור האינדיבידואל בעניינו נדון".

בדומה, השופט מינץ קובע כלל ראייתי נוסף, העומד בסתירה לאמות המידה שקבעה נציבות האו"ם לפליטים. השופט מינץ פוסק: "במקרה זה, בצדק נטען על ידי המשיבים כי לא עלה בידי העותר להוכיח את טענותיו ולשכנע במידה הראויה כי הוא אכן נתון לסכנת חיים אם יוחזר למולדתו. למעשה, טענותיו לגבי סכנת חיים הנשקפת לו אם ישוב לניגריה הינן כלליות וסתמיות ואינן נתמכות בראיות כלשהן, ובכך אין די".

אלא שסעיף 196 לספר העזר של נציבות האו"ם לפליטים קובע את ההיפך. דברי הנציבות, בתרגום חופשי: "עם זאת, לעתים קרובות מבקש מקלט לא יוכל לתמוך את טענותיו באמצעות תיעוד או הוכחות אחרות, והמקרים בהם מבקש מקלט יוכל לספק ראיות לתמיכה בכל טענותיו הינם החריג ולא הכלל. ברוב המקרים אדם הנמלט מרדיפה יגיע רק עם הדברים הנחוצים לו ביותר, ולעתים קרובות ללא מסמכים אישיים. לכן, אף על פי שנטל ההוכחה רובץ, כעיקרון, על מבקש המקלט, החובה לברר ולהעריך את כל העובדות הרלוונטיות נחלקת בין מבקש המקלט לבוחן הבקשה. אולם אפילו מחקר עצמאי שכזה עשוי שלא להצליח, וייתכנו טענות שאינן ניתנות להוכחה. במקרים כאלה, אם טענות מבקש המקלט נראות אמינות, יש לתת לו ליהנות מן הספק, אלא אם יש סיבות טובות לקבוע אחרת".

על עקרון זה חזר השבוע בית המשפט העליון, בפסק דין של השופט דנציגר (פסק דין שכמעט, אך רק כמעט, נטול שגיאות בהצגת הוראות הדין הבינלאומי, ועליו נכתוב בקרוב).

השרירות שבה משרד הפנים פועל זלגה זה מכבר אל בתי המשפט. כאשר בתי המשפט פוסקים בעניינים הנוגעים לדיני פליטים, הם לרוב מסתפקים בהסתמכות על האופן השגוי, שבו המדינה מציגה בפניהם את הוראות דיני הפליטים. לאחרונה הוגש ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של השופט מינץ. למרבה הצער, גם בית המשפט העליון אינו מקפיד לתקן את בתי המשפט המחוזיים. אפשר להיות סמוכים ובטוחים שבית המשפט העליון לא יורה למדינה להכיר במערער כפליט. בית המשפט העליון בישראל הוא הערכאה העליונה היחידה במדינה "מערבית", שמעולם לא הורתה לרשויות המוסמכות להכיר באדם כפליט. אך יש לקוות שהוא לכל הפחות יתקן את השגיאות המשפטיות של בית המשפט המחוזי ביחס לאמות המידה הראייתיות של נציבות האו"ם לפליטים.

אגב, השופט מינץ הוא השופט היחיד שמקפיד להטיל הוצאות משפט משמעותיות על כל מבקש מקלט (או כל מבקש מעמד אחר) שהוא דוחה את עתירתו, אולי כדי להרתיע מבקשי מקלט (ומבקשי מעמד) עתידיים מלהביא לביקורת שיפוטית את החלטותיו הפגומות של משרד הפנים. יש לקוות שגם בכך יטפל בית המשפט העליון.

הנה חתול.

לא זו השאלה

לרוב בתי המשפט בולעים כל טענה עובדתית, או כמעט כל טענה עובדתית, של משרד הפנים ביחס למי שבקשותיהם למעמד בישראל נדחו. דעת מיעוט של השופטת דפנה ברק-ארז במסגרת פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון, חושף (חלק קטן) מטכניקות בחינת העובדות על ידי משרד הפנים. דעת המיעוט, כשהיא נקראת לאור פסק דינו של שופט הרוב אורי שהם, מבהירה גם מדוע חרף ההתנהלות הבלתי מקצועית של משרד הפנים, פנייה לבתי המשפט בדרך כלל לא תועיל. מעבר לכך, דווקא דעת המיעוט של השופטת ברק-ארז, מומחית בעלת שם למשפט מינהלי, מדגימה כיצד כללי המשפט המינהלי הקלאסיים מונעים, לרוב, בחינה אמיתית של עוולות שמבצעות רשויות המדינה.

טטיאנה, גיבורת פסק הדין, היא אזרחית אוקראינה ("נתינת" אוקראינה, מכנה אותה השופט שהם, משל מדובר היה בגיבורה מן התקופה הפיאודלית). טטיאנה קשרה קשר עם אזרח ישראל, נעצרה, גורשה לאוקראינה, נישאה לבן זוגה הישראלי וחזרה לארץ. לאחר עיכובים שונים ומשונים היא החלה ב"הליך המדורג", שבמסגרתו ניתן לה רישיון ישיבה זמני בישראל, ושאמור היה להסתיים בקבלת אזרחות בתום ארבע וחצי שנים. אלא שלפני שהסתיים ההליך בעניינה, בן זוגה נפטר.

בהתאם לנהליו, משרד הפנים קיים לטטיאנה שימוע על מנת להכריע אם מות בן זוגה צריך להביא לסילוקה מישראל או שמא יש להמשיך ולאפשר לה לשהות בארץ. בהתאם לנהלי משרד הפנים, אפשרות להישאר בישראל במקרה כזה תינתן לאישה שהוכיחה שזיקתה לישראל גדולה מזיקתה למדינת מוצאה. אלא שאיש לא טרח להסביר לטטיאנה מה עליה להוכיח. לו הייתה יודעת ששאלת זיקתה לישראל ביחס לזיקתה לאוקראינה היא שעומדת בלב מטרת השימוע, אולי הייתה מביאה ראיות בעניין זה. אבל לכי תוכיחי את זיקתך לישראל כשאת כלל לא יודעת שזו הדרישה.

במסגרת עתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, טטיאנה ביקשה להוסיף ראיות ומכתבים, שלטענתה עשויים להוכיח את הטעון הוכחה. ואולם השופטת נאוה בן אור לא התירה את צירופם, משום שלא היו בפני משרד הפנים כשקיבל את ההחלטה בעניינה. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, וטטיאנה ערערה לבית המשפט העליון, שכאמור, דחה גם הוא את ערעורה.

כשקוראים את חוות דעתו של שופט הרוב אורי שהם, אפשר להבין את ההחלטה – האישה רואיינה, לא הוכיחה זיקה, שלום ולהתראות. אלא שדעת המיעוט מקלקלת את הנרטיב של השופט שהם, ואולי גם מבהירה עד כמה חשובה הבחירה השיפוטית ביחס לעובדות ששוות התייחסות בפסק הדין לעומת העובדות שאין צורך להזכירן כלל. השופטת ברק-ארז מספרת לנו שעורך השימוע כלל לא שאל שאלות מתאימות כדי לשפוך אור על שאלת הזיקה של טטיאנה לישראל. השופטת ברק-ארז עומדת על כך ש"לא ברור כי אמנם הובהר [לטטיאנה] שהשאלה העיקרית, שתחרוץ את גורל הישארותה של המערערת בישראל, היא זיקתה המהותית לישראל ולאנשים בה", על כך ש"בשאלות שהוצגו למערערת אין כדי לתת תמונה מלאה על זיקתה לישראל" ועל העובדה ש"היא לא נשאלה, וחבל שכך, על קשריה החברתיים בישראל, על מנהגי הפנאי והתרבות שלה, ובאופן כללי על הטעמים העומדים ביסוד רצונה העז להישאר בישראל". השופטת ברק-ארז הציעה לקבל את הערעור ולהורות למשרד הפנים לבחון כראוי את הבקשה, אך נותרה בדעת מיעוט.

הכללים שבתי המשפט מפעילים בביקורת על החלטות רשויות המדינה יוצרים יתרון מובנה למדינה בכל הנוגע לביסוס עובדות. להבדיל מהליך אזרחי, שבו על המדינה להוכיח בראיות טענות עובדתיות, בית המשפט המבקר הליך מינהלי מותיר מרחב כמעט בלתי מוגבל להכרעות העובדתיות של הרשות המינהלית, ויכול לדחות עתירה בלי ראייה כלשהי, אפילו ללא תצהיר של עובד מדינה שמצהיר על נכונות העובדות. להבדיל מן ההליך האזרחי, שבו צדדים רשאים להביא חוות דעת מומחה, שבית המשפט יכריע ביניהן, בביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית ניתנת העדפה כמעט מוחלטת לדעתו של מומחה רק משום שהוא הובא על ידי המדינה, גם כאשר מולו עומדת חוות דעת מקצועית הפוכה.

ייתכן שיש הגיון מסוים לחלק מן הכללים הללו, אך חשוב להיות ביקורתיים כלפי השליטה המוחלטת של המדינה בנרטיב העובדתי שאנו קוראים בפסקי דין מסוג זה. מעבר לכך, בישראל דומה שבתי המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון, צעדו צעד נוסף ומרחיק לכת בעניין זה. הצהרות עובדתיות של פרקליטים בבתי המשפט (שלפחות בכמה מקרים הסתבר שהיו שגויות) מתקבלות על ידי שופטים ללא שיהיה צורך לתמוך אותו בדבר. הביקורת בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון על החלטות של משרד הפנים, שטעות בהן עלולה לעלות בחייו של אדם (למשל, החלטות בעניין הכרה באדם הטוען לסכנה לחייו כפליט), מתקיימת כמעט ללא פקפוק בטענות העובדתיות.

הליכים בהם מתקבלות הכרעות עובדתיות על ידי משרד הפנים הם הליכים מעוותים. פקידים מקבלים את ההחלטות על יסוד שאלות לא רלוונטיות ותחושות בטן. אף על פי כן, בתי המשפט לא טורחים לרוב להתעמק בהכרעות העובדתיות הללו. באופן מעגלי, בתי המשפט קובעים שוב ושוב שכיוון שמשרד הפנים הוא הגוף שמוסמך לקבל את ההחלטה, הרי שהוא הגוף המומחה, וכיוון שהוא הגוף המומחה, הוא זה שמוסמך לקבל את ההחלטה ולכן צריך להשאיר את ההחלטה לשיקול דעתו. הם משלים את עצמם שהמומחים מקבלים את ההחלטות הנכונות, ולכן הם יכולים לישון בשקט. שופטים כמעט שאינם טורחים לתהות – אולי משרד הפנים לא כזה מומחה? אולי הוא בעצם מקבל החלטות בלי לשאול את השאלה הנכונה?

הנה חתול.

מדריך לפליטה הלסבית: כך תעמדי במבחן הדילדו

כשאוסקר ויילד כתב את המסה "האמת של המסכות" על המשמעויות המטאפיסיות של ביגוד ואביזרים במחזותיו של שייקספיר, הוא ודאי לא תיאר לעצמו שלסביות, המבקשות מקלט באנגליה בשל רדיפה במדינות מוצאן, תצטרכנה לגלות בקיאות בכתביו כמו גם באביזרים מסוג אחר, שספק אם נעשה בהם שימוש במחזות שייקספירים. אלא שמסתבר שלאחרונה חוסר בקיאות ביצירותיו או באופן השימוש בדילדואים עלול להביא לשליחת לסביות אל מותן.

נחזור שני צעדים לאחור. מערכת המקלט של אנגליה נחשבת לקשוחה יחסית למערכות מקלט רבות ב"מערב" (מיותר לציין, כמובן, שבהשוואה למערכת המקלט של מדינת ישראל היא חלומה של כל מבקשת מקלט - בשנה שעברה עמדו שעורי ההכרה בפליטים באנגליה על 25.1% או 5,461 במספרים מוחלטים, לעומת פחות מ-0.1% בישראל). להבדיל מישראל, בה לא הוכר עד היום אף אדם כפליט על רקע רדיפה על בסיס נטייה מינית או זהות מגדר, לא מעט מבקשי מקלט הוכרו על רקע זה באנגליה. אולם, עד שנת 2010, מבקשי מקלט שטענו לרדיפה על רקע נטייה מינית או זהות מגדר נאלצו לעמוד במבחן שתוצאותיו הן שרירותיות לחלוטין. מבקשי מקלט שטענו לרדיפה על רקע נטייה מינית נדרשו להוכיח, בין השאר, כי אם במדינת מוצאם יוכלו להסתיר את נטייתם המינית ולהימנע מרדיפה, דרישת ההסתרה בעניינם האינדיבידואלי היא "בלתי סבירה". רק במקרים בהם ההסתרה אינה סבירה הסכימו רשויות המדינה להכיר באדם כפליט. המבחן כונה על ידי רבים "מבחן אנה פרנק" - באלו נסיבות סביר או לא סביר לדרוש מאנה פרנק להסתתר בעליית הגג כדי להימנע מרדיפה?

כל זה השתנה בשנת 2010, כשבית המשפט העליון הבריטי (לשעבר בית הלורדים) פסל את המבחן האמור. בפסק דין שעסק במבקש מקלט איראני ובמבקש מקלט קמרוני, נקבע כי אין להציב בפני מבקשי מקלט חובה להסתיר את נטייתם המינית על מנת להימנע מרדיפה. בית המשפט קבע באותו עניין שגם אם ההנחה היא שאדם שיגורש לא יירדף משום שהוא צפוי לחיות "בדיסקרטיות", אין בכך כדי להביא לדחיית בקשת המקלט שלו.

המבחן החדש להכרעה בבקשות מקלט על רקע נטייה מינית, שבית המשפט העליון יצר, אינו נקי מקשיים, אך לכך ניאלץ להקדיש פוסט אחר ולא ניכנס כאן לפרטיו של מבחן זה. נאמר רק שגם המבחן החדש סב על ציר של הבחנות דיכוטומיות בין "ארון" ל"חשיפה" ובין "דיסקרטיות" שמקורה ברדיפה ל"דיסקרטיות" שמקורה ב"טעמים חברתיים או משפחתיים אחרים". הוא נוקט בהבחנות נוספות שספק אם מייצגות את החוויות של מיעוטים מיניים נרדפים או של גורמים רודפים. אבל על כל אלה (אולי) בפעם אחרת.

למרות הקשיים שהמבחן החדש מציב, פסק הדין שיפר באופן משמעותי את מצבם של מי שמבקשים מקלט על רקע נטייה מינית או זהות מגדר, ועקר את הרעיון לפיו אדם שיכול להימנע מרדיפה על ידי הסתרה צריך לעשות זאת, ואינו זכאי למקלט. אחד הקטעים המשעשעים בפסק דינו של הלורד הופ הוא הפסקה בה הוא כותב (בתרגום חופשי): "ממש כשם שגברים הטרוסקסואלים חופשיים ליהנות ממשחקי רוגבי, משתיית בירה ומדיבור עם חבריהם על בנות, כך גברים הומוסקסואלים חופשיים ליהנות ממופעי קיילי, לשתות קוקטיילים צבעוניים ואקזוטיים ולדבר על בנים עם חברותיהם הסטרייטיות". כותבים חסרי הומור אחדים ביקרו אמנם את "מבחן קיילי מינו" כסטריאוטיפי וכמבחן שאינו מתיישב עם הראציונלים של דיני הפליטים (כך, למשל, מאמרו הרציני עד אימה של ג'יימס הת'אווי, Queer Cases Make Bad Law). אך ברור שמדובר בהמחשה של הזכות המוגנת אליה פסק הדין מתייחס - הזכות לחיות באופן פתוח וחופשי ולהתנהג גם באופן שאינו מתיישב בהכרח עם מה שנתפש כהתנהגות הטרונורמטיבית. מעבר לכך, ברור שלפחות בחלק מן המקרים רדיפה אינה תוצאה של אקטים מיניים שאדם מבצע אלא של התנהגות חברתית שאינה מתיישבת עם התפקיד המגדרי המצופה ממנו.

אך לאחרונה הסתבר שלאחר שבית המשפט העליון הרחיב את זכותם של להטבק"ים למקלט, הרשויות הבריטיות מחפשות דרכים לצמצם את מספר הזכאיות. "מבחן הדיסקרטיות", שהוחלף ב"מבחן קיילי מינו", הוחלף כעת ב"מבחן הדילדו".

במחקר, המבוסס על ראיונות עם מבקשות מקלט לסביות, שפרסמה לאחרונה קלייר בנט מאוניברסיטת סאות' האמפטון בבריטניה, עולה ש"מבחן הדילדו" זוכה לפופולריות רבה. על מנת להוכיח כי הן לסביות, מבקשות מקלט נתבקשו על ידי פקידי הגירה ועל ידי שופטי הגירה לספר באלו צעצועי מין הן משתמשות. מבקשת מקלט מפקיסטן התבקשה על ידי שופט הגירה לספר לאלו מועדונים היא יוצאת, והוא אף פקפק בהיותה לסבית לאחר שסיפרה שאינה משתתפת במצעד הגאווה. מבקשת מקלט מאוגנדה נשאלה שאלות אודות כתבי אוסקר ויילד, למבקשת מקלט מג'מייקה נאמר שהיא "לא נראית לסבית", ועוד ועוד.

אגב פרקטיקות מרנינות לבחינת נטייה מינית, עד לאחרונה נהגה צ'כיה להעריך את אמינותם של מבקשי מקלט שטענו כי הם הומואים באמצעים פאלומטריים - חיבור איבר מינם למכשיר המודד שינויים בזרימת הדם בתגובה לתמונות פורנוגרפיות של נשים ושל גברים.

הנה חתולה.

הם לא היו פליטים

"שערי הארץ ננעלו בפני הפליטים היהודים, וכך גם שערי רוב המדינות, אם לא כולן, כולל הנאורות שבהן." (ראש הממשלה בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה)

ביבי, למה אתה משקר? הם לא היו פליטים.

ראשית, כולם יודעים מה היה המצב הכלכלי בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. אנשים ברחו משם כדי שיהיה להם ממה לחיות.

שנית, כששאלו אותם למה הם באו למדינות שהם הגיעו אליהן, הם אמרו שהם רוצים חיים טובים יותר מאלה שהיו להם בגרמניה. פליטים אמיתיים אף פעם לא מדברים על איכות החיים שלהם.


שלישית, אין דבר כזה "שערי רוב המדינות". פליטים אמיתיים תמיד נשארים במדינת המקלט הקרובה הראשונה שאליה הם מגיעים ולא מטיילים ליד "שערי רוב המדינות".

רביעית, אף אחד מהם, אף פעם, לא מילא טפסים ולא הגיש בקשת מקלט בשום מדינה. פליטים אמיתיים ממלאים טפסים.

חמישית, כשראיינו חלק מהם נמצאו סתירות בסיפורים שלהם. פעם ניפצו להם את הזגוגיות באחת עשרה חמישים ושמונה בלילה של התשעה בנובמבר, ופעם בחצות וארבע דקות של העשרה בנובמבר. פעם שבעה אנשים ניפצו להם את הזגוגיות ופעם שמונה. פליטים אמיתיים זוכרים, ולא טועים בדברים כאלה.

שישית, אף אחד מהם, מעולם, לא הוכר כפליט. בפליטים אמיתיים תמיד מכירים.

שביעית, אם הם היו פליטים אמיתיים אסור היה להחזיר אותם. ובכל זאת, הם הוחזרו לאירופה – או בהחזרה מתואמת מיד כשהגיעו למדינות אחרות, או באופן וולונטרי אחרי שהתלוננו שלא נותנים להם לעבוד ולחיות ונורא רע להם – ואף בית משפט, אף פעם, לא אמר שזה אסור.

שמינית, מה כבר עשו להם? גייסו אותם, ושלחו אותם למחנות לעבוד קצת בשביל המדינות שלהם? אתה לא עשית צבא בשירות המדינה שלך? כל מי שהמדינה טחנה אותו כמה שנים בשיזפון הוא פליט?

תשיעית, לכל אורך התקופה השגריר הגרמני אמר שלא קורה כלום, ושכל הטענות הן עלילות מרושעות. אנחנו לא יודעים מה זה כשכל העולם שונא אותך ומתפתחת תעשייה של שקרים? תקרא את בן דרור.

עשירית ולסיום, אפילו חלקם היו פליטים אמיתיים - והם לגמרי לא - אז כמה היו צריכים לקבל מהם? לא, באמת, אם אתה כזה יפה נפש, ומוכן לקבל, אז תגיד כמה. זרוק מספר. כמה זה בסדר? מאתיים? אלפיים? עשרים אלף? את כל השישה מיליון? איזו מדינה תיקח שישה מיליון?

בקיצור, ביבי, די עם השקרים. קח מכאן את כל ניצולי השואה האלה שלך, עם התלונות שלהם, והמחלות שלהם, והאלימות שהם מביאים בזמן האחרון לכל מקום שהם נמצאים בו, ותטפל בהם אצלך בחצר.

גם הערב: דוקודרמה

והערב, כבשנה שבעברה, דוקודרמה.

יחידת הטיפול במבקשי מקלט של רשות האוכלוסין וההגירה דחתה את בקשת המקלט של יאנוש קורצ'אק בקובעה: "אינו אמין. מחזיק במסמכים ולפיהם שמו הוא הנריק גולדשמיט."


חג שמח

פרלמנט

מי שאינם מופיעים בפני בית המשפט הגבוה לצדק עלולים לטעות ולחשוב שמתקיימים שם דיונים משפטיים. הצדדים טוענים באריכות ומאסמכים את דבריהם. השופטים מקשים, ומבקשים אסמכתאות נוספות. ובכן, את בג"ץ ירשנו, אמנם, מהבריטים, אבל פה זה לא בית הלורדים. בבית הלורדים התנהלו דיונים משפטיים. בבג"ץ מנהלים שיחות פרלמנט של יום שישי בבוקר.

שיחת פרלמנט עוסקת בעניינים שעל סדר היום, והיא חוזרת על סיסמאות בנאליות. בשיחת פרלמנט אפשר לומר מה שרוצים, לשתף בחוויות מהדיוטי פרי, ולהסיק מסקנות על סמך דברים שנאמרו ברדיו, נכתבו בעיתון שמחלקים בחינם באוטובוס, או נשמעו בשיחת פרלמנט אחרת. אין צורך להעמיק, ואין חובה להוכיח. שיחת פרלמנט ערה תסתיים בהכרעה של מי שהכי קולני, או בתובנה שיש דעות לכאן ולכאן, ובמקרים הקשים באמת: בהכרה בכך שזהו עניין שהפרלמנט האמיתי, הכנסת, חייב להידרש אליו. אה, כן - בשיחת פרלמנט משתתפים בעיקר גברים.

הבעיה היא שלפעמים שיחות הפרלמנט של בג"ץ גולשות לפסקי הדין. בפסק הפרלמנט שניתן לפני למעלה משלוש שנים הניחו השופטים - שני גברים ואישה אחת - מה טוב למהגרות עבודה (סליחה, בפסק הפרלמנט נקבע שאין מדובר ב"מהגרות עבודה", שהרי בישראל אין מהגרות עבודה, אלא רק "עובדות זרות"), ומה שטוב להן הוא לעבוד בסיעוד בלי לקבל תשלום עבור שעות נוספות. למה? כי ידוע, שהן נורא מסכנות בארצות שלהן, והן באות לכאן, וכל הטוב שלנו נשפך עליהן, אז גם אם לוקחים מהן קצת, המצב שלהן עדיין זהב לעומת מה שיכול היה להיות אם היו נשארות בחורים שמהן באו. חוץ מזה, אסור לשכוח שיש גם צד שני למטבע, וגם שם לא בדיוק גן עדן, ואלה הם המטופלים הסיעודיים - המעסיקים - שהם מה זה מסכנים, והמצב שלהם מה זה רע. וכן, שהכנסת תטפל בזה.

הכנסת, כמובן, לא טיפלה, והיום ניתנה הכרעה בעתירה שהוגשה לדיון נוסף בפסק הפרלמנט. שישה גברים ישבו לדיון, וצרפו אליהם שלוש נשים. וראו זה פלא: ארבעה שופטים כתבו פסק פרלמנט חדש שמצדיק את הקודם, והוסיפו שלא נעים להם מהמסכנות שמטפלות ומהמסכנים שמטופלים, ו"אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי", ושהכנסת תטפל. השופט החמישי כתב שהמדינה אשמה במה שקורה, אבל זה מה יש, ולכן הצטרף לאחרים, ושהכנסת תטפל. משום כך, בדעת רוב, העתירה נדחתה. השופט השישי אמר שהחברים שלו צודקים, אבל, יאללה, לא יפה, תנו לעובדות עוד עשרים אחוז בשכר, ונגמור עם זה. ושלוש השופטות? הן כתבו פסק דין. אמיתי. הן הסבירו בו, שעובדות הן עובדות הן עובדות, ומשום שהן עובדות חלים עליהן דיני העבודה, גם כשהן עובדות עבור אנשים מסכנים. אם ישראל בחרה להשתית את ענף הסיעוד על מהגרות עבודה, ולהפוך את המטופלים הסיעודיים למעסיקים, זה ממש לא אומר שמהגרות העבודה צריכות לשלם את המחיר, ויש לשלם להן עבור עבודתן.

הנה חתול.

הלסבית לא הביאה ראיות. אפשר לישון טוב בלילה.

מערכת המקלט של ישראל נועדה לאפשר לכולם, חוץ מלמבקשי המקלט, לישון בשקט. יו"ר הוועדה המייעצת לענייני פליטים סיפר בראיון לפני כשנה שהוא ישן בשקט כשהוא דוחה בקשת מקלט משום שהוא יודע שאם הוא טעה, בית המשפט יתקן. שופטי בית המשפט המחוזי, הדוחים עתירות של מי שלא הוכרו כפליטים, ישנים בשקט משום שהם טועים לחשוב שמערכת המקלט מאוישת באנשי מקצוע בעלי מומחיות, ומשום שהם ודאי חושבים שבית המשפט העליון יתקן את הטעויות שהם עושים. ושופטי בית המשפט העליון ישנים בשקט, משום שגם הם משוכנעים שאנשי מקצוע מנהלים את מערכת המקלט ושבית המשפט המחוזי כבר בחן ברצינות הראויה אם נשקפת לאדם סכנה. וכשאף אחד לא מרגיש אחראי על גורלם של מבקשי המקלט במקרה של טעות, כולם יכולים לחלום חלומות פז על ישראל נקייה מזרים.

שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, קובי ורדי, לוקח חלק מרכזי בפרויקט הלאומי של הכחשת הפליטות וסילוק כל ה"זרים" בישראל, ובית המשפט העליון נותן לו רוח גבית. כאשר מוגשת עתירה נגד החלטת יחידת הטיפול במבקשי מקלט, הראשון שמטפל בה הוא השופט ורדי, המחליט האם להעניק צו ביניים שימנע את הגירוש עד להכרעה בעתירה. בשנה האחרונה אימץ השופט ורדי פרקטיקה של דחיית עשרות עתירות על הסף ללא קיום דיון בהן, משום שהן אינן מגלות עילה בעיניו.

דחיית הליך משפטי על הסף היא פרקטיקה שבהתאם לפסיקת בית המשפט העליון אמורה להתבצע לעיתים נדירות בלבד. אבל לא כשמדובר במי שטוענים לסכנה במדינת מוצאם – חלק ניכר ממבקשי המקלט נבעטים ללא דיון בהחלטות של השופט ורדי.

לפני מספר חודשים השופט ורדי דחה על הסף עתירה של מבקשת מקלט לסבית מקולומביה, שטענה כי נשקפת לה סכנה בשל נטייתה המינית. במסגרת ערעור לבית המשפט העליון, השופט אורי שהם נתן בחודש נובמבר החלטה, עליה למדנו היום, לפיה סיכויי הערעור נמוכים ולפיה המערערת לא הוכיחה כי נשקפת לה סכנה. לכן, כך שופט בית המשפט העליון שהם, אין צורך להשאירה בישראל עד לדיון בערעור שהגישה. כך נבעטה מבקשת המקלט מבלי שערכאה שיפוטית קיימה דיון לגוף העניין.

כבר כתבנו כאן אודות האופן בו בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון פוסקים בעניינים הנוגעים למבקשי מקלט ללא ידע משפטי בדיני פליטים. לא ידע ולא רצון ללמוד. השופט ורדי בבית המשפט המחוזי עומד על כל שלא הובאו ראיות לכך שנשקפת למבקש המקלט סכנת חיים. לא ברור אלו ראיות ביקש השופט ורדי לראות. מכתב ממי שלטענתה עלול להרוג אותה, המצהיר כי ישחט אותה אם תחזור? מכתב מהמשטרה הקולומביאנית שתודה כי היא אינה מעניקה הגנה ללסביות שמתנכלים להן? פתק מההורים? השופט ורדי פוסק במחוזי, השופט שהם מאשר בעליון.

במקרים רבים פליטים אינם יכולים להציג ראיות בדבר הסכנה הנשקפת להם. מטעם זה, סעיף 196 לספר העזר של נציבות האו"ם לפליטים קובע שאין לדרוש בהכרח ראיות שיוכיחו את הסכנה הנשקפת לאדם, ובמקרה של ספק, על מבקש המקלט ליהנות מן הספק. זהו גם הכלל שאימצו בתי המשפט ברחבי העולם. רק בישראל, הכלל הוא כי יש להביא ראיות אובייקטיביות לרדיפה, ואם יש ספק – לכי הביתה.

השופט ורדי ממשיך בפסק דינו ועומד על כך שמבקשת המקלט הציגה דו"ח המצביע על מצב זכויות האדם של הומואים ולסביות בקולומביה. הוא מסביר שהדו"ח אינו רלוונטי משום שהוא מתייחס לזכויות הקהילה בשנת 2009, בעוד שמבקשת המקלט עזבה את קולומביה כבר בשנת 2007. מה, למען השם, הקשר? המטרה של בחינת המצב במדינת מוצאה של מבקשת מקלט היא לבחון מה יקרה לה בעתיד אם תחזור, לא מה קרה לה בעבר. אם קיימות עדויות על רדיפת לסביות בקולומביה במועד מאוחר מזה שבו היא שהתה במדינה, וודאי שהן רלוונטיות. השופט ורדי פוסק, והשופט שהם מאשר.

ובאותו הקשר – השופט ורדי בוחן את נסיבות ההתנכלות למבקשת המקלט לפני שעזבה את קולומביה. הוא קובע שההתנכלויות הן "לא בהכרח" בשל נטיותיה המיניות ו"יכולות להיות" בשל הצלחתה הכלכלית והעסקית. לא בהכרח? יכולות להיות? מה אמרנו שקורה במקרה של ספק? אה, כן, בעולם – הוא משחק לטובת מבקש המקלט. בישראל – הוא מביא לבעיטה מן המדינה. ניתן היה לצפות שהספק הזה לפחות יביא את השופט ורדי למסקנה כי בית המשפט המחוזי צריך לברר את העתירה ולא לדחות אותה על הסף. ניתן היה לצפות שהספק הזה יגרום לשופט שהם לחשוב שבית המשפט העליון צריך לברר את הערעור ולא לסלק את מבקשת המקלט מהמדינה לפני שערעורה נשמע. לא. השופט ורדי מסלק, השופט שהם מאשר.

פסק הדין של השופט ורדי רווי בהנחות נוספות. הוא פוקד על מבקשת המקלט את העובדה שהגיעה לישראל בשנת 2007 והגישה את בקשת המקלט רק בשנת 2009. חבל שאף אחד לא סיפר לשופט ורדי שבשנים הללו נוהל הטיפול במבקשי מקלט לא פורסם, ומי שלא פנה לעורך דין או לארגון זכויות אדם כלל לא ידע האם וכיצד ניתן להגיש בקשה למקלט בישראל. חבל שאף אחד לא גילה לשופט ורדי שמחקרים שנוגעים למבקשי מקלט מראים שדווקא להטב"קים מתעכבים פעמים רבות בהגשת בקשותיהם למקלט בגלל הקשיים הכרוכים בהתייצבות בפני הרשויות והצהרה, "אני הומו" , "אני לסבית", "אני טרנסקסואלית" וכדומה, במיוחד כשמדובר באנשים ממדינות בהן חברי קהילת הלהטב"ק אינם זוכים להגנת הרשויות. השופט ורדי מניח, השופט שהם מאשר.

השופט ורדי גם מוטרד מכך שלטענת מבקשת המקלט ההתנכלויות לה התחילו בשנת 2000 והיא עזבה את מדינתה רק בשנת 2007. מסקנתו של השופט ורדי היא כי לא נשקפת לה סכנת חיים. אולם, ראשית, אמנת הפליטים אינה דורשת בהכרח סכנת חיים. היא דורשת חשש מבוסס להיותו של אדם נרדף, כלומר סיכוי (שבית המשפט העליון בארה"ב הגדיר כסיכוי של אחד לעשר בפסק דין משנת 1987) לפגיעה בחיים, בחירות או בזכויות אדם בסיסיות אחרות. שנית, העובדה שאדם שוהה במדינה בה מתנכלים לו במשך שבע שנים ורק אז עוזב, אינה משליכה על אמינותו ועל השאלה האם יירדף אם ישוב. ההחלטה לעזוב את מדינתך, גם כשנשקפת לך סכנה, אינה החלטה פשוטה. היא דורשת משאבים כלכליים ונפשיים רבים. כשהיהודים בגרמניה סבלו בין השנים 1933 ל-1939 מהתנכלויות ברוטאליות ומחקיקה נגדם, הם נהגו בדרכים שונות. חלקם בחרו לעזוב מייד, חלקם עזבו כעבור מספר שנים, וחלקם בחרו להישאר. המסקנה – לאלה שבחרו להישאר לא נשקפה סכנה, נכון? השופט ורדי מסיק, השופט שהם מאשר.

אפשר להמשיך ולהמשיך. זה היה כיף ומשעשע אם לא מדובר היה בטקסטים שהם החלטות שיפוטיות, שיש להן השפעה מיידית על חייה של מישהי, ושמלמדים על אוזלת ידה של הרשות השופטת בקיום ביקורת על מערכת המקלט המשובשת בישראל.

השופט ורדי ודאי ישן היטב. הוא יודע שהשופט שהם בחן את פסק דינו ואישר אותו. השופט שהם גם הוא ודאי ישן היטב. הוא יודע שהשופט ורדי בחן את התיק וודאי נתן החלטה אחראית.

ליל מנוחה.

הנה חתול.

תולדות השיגעון בעידן הסורי

לפני כשנה ניסינו לדמיין כאן מה יקרה כאשר פליטים סורים יגיעו אל גבול ישראל. לא קלענו. לא ניחשנו שהצבא יכריז שהוא יקים "בית חולים" בצפון המדינה כדי "למנוע כניסה של פליטים סורים". איך "בית חולים" אמור למנוע כניסה? פשוט מאוד, צריך להתרגל לשיחדש (newspeak) של משרד הפנים, והכל מסתדר. כשם שמחנה הכליאה בדרום הוא "מתקן שהייה", כך מחנה הכליאה בצפון יהיה "בית חולים". מה שעכשיו נראה כמו בדיחה יהפוך תוך זמן קצר למציאות השיחנית בישראל - משרד החוץ יסביר לעולם שישראל עושה חסד עם הסורים, כשהיא מאשפזת אותם בבית החולים המיוחד מיד עם כניסתם לישראל, ושופטי בית המשפט העליון ישבחו בפסק דינם את המדינה על המאמצים שהיא עושה בעניין.

מזכיר משהו? מישל פוקו כתב בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" על תקופת "הכליאה הגדולה" בצרפת של המאה ה-17. באותה תקופה הטיפול במי שנתפשו כ"משוגעים" התבצע באותו אופן שבו טופלו גורמים אחרים שהשלטון סבר שיש להרחיקם מן החברה - פושטי יד, אביונים ונוודים. אלה נכלאו במתקנים שהוגדרו "בתי חולים כלליים", שעליהם כתב פוקו, שהם אינם מוסדות רפואיים כלל, אלא מין מבנה משפטי, בקצה גבולותיו של החוק, ששופט, פוסק ומוציא לפועל, שבו יש למנהלים גרדומים, אזיקים, בתי סוהר ובורות כליאה.

בבית החולים לפליטים סורים יקבלו הפליטים טיפולי חוקן למניעת הסתננות על ידי טובי המומחים. יוסי אדלשטיין, ראש מינהל אכיפה וזרים במשרד הפנים, יחלק למאושפזים צווי גירוש ואקמול. חיים אפרים, מנהל יחידת הטיפול במבקשי מקלט, יהיה אחראי על חדר מיון ה"מסתננים" ועל ההכרעה מי מהגר כלכלי (כולם) ומי פליט (אף אחד). מייק בלס, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ואבי החוק למניעת הסתננות, ידאג להבאת הפליטים לביקורת תקופתית בפני בית הדין לביקורת חלחולת של מסתננים.

הרצון לטפל בפליטים סורים שיגיעו פצועים לגבול הוא ראוי. אולם ברגע שבית החולים הוגדר ככזה במטרתו "למנוע כניסת פליטים", ברור מה עומד מאחוריו.

אגב, הרצון העז למנוע כניסת פליטים סורים הוא עדות נוספת להתנערות של ישראל ממחויבותה המשפטית והמוסרית כלפי פליטים. ביחס לפליטים ממדינות כמו סודן ואריתריאה גורס משרד הפנים כי אין לו מחויבות. זאת משום שלשיטתו, היות שאין למדינות אלה גבול משותף עם ישראל והיות שהם עברו במדינות אחרות, הוא אינו חייב להעניק להם מקלט. לעמדה זו אין שום בסיס בדין הבינלאומי, ואילו היה בה משהו, ארה"ב ומדינות מערב אירופה לא היו מכירות באיש כפליט, משום שהן אינן גובלות במדינות מהן מגיעים פליטים. אף על פי כן שעורי ההכרה בפליטים באותן מדינות גבוהים בעשרות אלפי אחוזים בהשוואה לישראל (גם באחוזי הכרה וגם במספרים מוחלטים). כעת, כאשר קיים "חשש" שיגיעו פליטים ממדינה שכנה, נחושה המדינה לפעול למניעת כניסת פליטים.

בקיצור, בואו פליטים, בואו פליטים. דוקטור אלי ישי מחכה לכם.

פליטים לבנים, שקרים שחורים

חדשות מרעישות - יחידת הטיפול במבקשי מקלט במשרד הפנים תמליץ בפעם השלישית מזה שלוש שנים וחצי להכיר באדם כפליט. הפליט שיוכר - אזרח ניגריה לבקן, שעלול להירדף אם יגורש בשל לבקנותו.

עד היום, מתוך אלפי בקשות שנבדקו, רק בשתיים נתנה יחידת הטיפול במבקשי מקלט המלצה חיובית לגופים המאשרים, ומתוך השתיים רק במקרה אחד הוכר אדם כפליט. גם באותה פעם הזוכה המאושרת - ילדה לבקנית מחוף השנהב (המלצה שניתנה להכיר באזרחית לוב כפליטה נדחתה על ידי הוועדה המייעצת לענייני פליטים).

לפני מספר ימים פרסמה רשות האוכלוסין וההגירה סיכום שנתי, בו הובאו נתונים מטעים לגבי שיעורי ההכרה בפליטים על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט (המכונה גם יחידת ה-RSD). בדו"ח מפורט מספר מבקשי המקלט שהוכרו כפליטים בכל שנה מאז הוקמה יחידת הטיפול במבקשי מקלט בשנת 2009 (בסך הכל 22 פליטים).

הקורא התמים יסבור, כי מאז הקמת היחידה נבחנו והוכרו על ידה 22 אנשים כפליטים. אולם, מתוך 22 בקשות למקלט שאושרו, 21 כלל לא נבחנו על ידי יחידה זו של משרד הפנים. עד שנת 2009 נציבות האו"ם לפליטים הייתה שבחנה בקשות מקלט בישראל, ובחודש יולי של אותה השנה עבר התפקיד אל יחידת הטיפול במבקשי מקלט במשרד הפנים. הנציבות המשיכה את הטיפול בתיקים ישנים, ורבים מהם נתקעו בצנרת פרק זמן ניכר ואושרו רק זמן רב לאחר מכן, וזאת ללא כל קשר להקמת יחידת הטיפול במבקשי המקלט. כאמור, רק בקשה אחת למקלט שאושרה היא תוצאה של המלצה חיובית של יחידת הטיפול במבקשי מקלט - הילדה הלבקנית מחוף השנהב - וכעת, כאמור, היחידה ממליצה להכיר במבקש מקלט לבקן נוסף כפליט.

הפיצו את השמועה - לבקני כל אפריקה התאחדו ובואו לישראל, כאן תוכרו כפליטים. לעומת זאת, אם אתם אפריקאים שחורים, אין לכם מה לחפש פה. אלפי בקשות מקלט של אפריקאים נבחנו על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט, ואף לא אחת זכתה להמלצה חיובית. לבקנים - אין. שחורים - ראוס.

מעבר למשמעויות הסימבוליות, אפשר להסביר זאת כך - יחידת הטיפול במבקשי מקלט היא פס ייצור לסתירות מדומות הנמצאות בדברי המרואיינים. היחידה מעולם לא מצאה אדם אמין. המעוניין לקרוא דוגמאות למכביר יעיין בדו"ח מוקד סיוע לעובדים זרים שנכתב על עבודת היחידה. אם אינך זוכר מה צבע האוטובוס בו נסעת מדרפור לחרטום - אתה שקרן ואינך פליט. אם לא הצלחת לראות כמה אנשי משטרת אתיופיה חדרו לביתך וחטפו את אביך בשעה שלוש בלילה בחושך מוחלט - אינך אמינה ואינך פליטה. אם שכחת את תאריך הלידה של אחד משבעת אחיך - את שקרנית ואינך פליטה. אם לא ידעת שחברך הטוב פעיל בקבוצה בלתי חוקית בקולומביה - אתה שקרן ואינך פליט. רק ללבקנים קצת קשה לשקר ביחס לצבע עורם, ולכן אם במדינת מוצאך רודפים לבקנים, לא יהיה מנוס מלהכיר בך כפליטה. אך אם את שחורה, אין זאת אלא שאת שקרנית, מסתננת עבודה, מהגרת כלכלית.

יחידת הטיפול במבקשי מקלט מתוכנתת ומכוילת לאתר שקר בכל מילה. משרד הפנים אמנם הצליח להחדיר באנשי היחידה תחושה שהם האליטה של רשות האוכלוסין באמצעות דרישות סף לקבלה לתפקיד שאין דוגמתן ביחידה כלשהי ברשות (תואר ראשון), הצמדת ראשי תיבות לועזיים ליחידה (RSD), קורס שמלמדים בו כמה חבר'ה אמריקאים וקוד לבוש שונה מביתר יחידות הרשות (ומי שלא ראה חלק מאנשי היחידה בתוך חליפות קטנות ממידותיהם המתפקעות על גופם, לא ראה גאוות יחידה מהי מימיו). אולם בסופו של דבר מדובר ביחידה המשתמשת באותן טכניקות ייצור שקרים של יחידות אחרות של משרד הפנים, עם כמה שכלולים. ראיונות מקלט ביחידה מרגישים כמו חקירה משטרתית, שבה כל משפט שני שאדם אומר זוכה לעיקום פרצוף, מבט עוין, התפרצות לא סבלנית או מחווה אחרת שנועדה להבהיר למבקש המקלט שהוא מוחזק כשקרן עד שיוכח אחרת. כל אדם שיישב בראיון כזה עלול בשלב כלשהו להפסיק להאמין לעצמו.

ביחידת הטיפול במבקשי מקלט אין דוברי אמת. יש רק שקרנים. וכשכל דבר שאדם יאמר הוא שקר, ללא קשר לשאלה אם הוא מתאר דבר שהתרחש במציאות או לא, אין עוד משמעות כלשהי להבחנה בין אמת לשקר. מערכות מקלט אמורות להבחין בין פליט לבין מי שאינו פליט, אך כשהמערכת כל כך חולה עד שהיא אינה מסוגלת לזהות פליט אם הוא מתנגש בפרצופה (אלא אם הוא לבקן), אין משמעות להבחנה כלשהי שהיא עושה. אם לאיש לא מסוכן במדינת מוצאו, אז לכולם מסוכן במדינות מוצאם. אם אף אחד אינו פליט, אז כולם פליטים. אם כולם שקרנים, אז כולם דוברי אמת.

עולם המקלט שיוצר משרד הפנים הוא כמעט פוסט-מודרני, במובן זה, אבל הוא לא באמת. כשכל מבקש מקלט הוא שקרן, המונחים "אמת" ו"שקר" מאבדים משמעות רציונאלית כלשהי. ולכן משרד הפנים יכול להמשיך באותו קו מחשבה - הוא יכול לומר לציבור מצד אחד שנשקפת סכנה לכל הסודנים ולכל האריתראים אם יוחזרו למדינות מוצאם, אך שהם אינם פליטים אלא מהגרים כלכליים. הוא יכול לומר לבית המשפט העליון באמצעות הפרקליטות שאוטוטו מגרשים את האריתראים, לכן לא נורא אם חלקם יוחזקו במעצר ללא הגבלת זמן, אף שלמעשה כרגע אין גירוש כזה באופק.

הנה חתול.