בית המשפט מזהיר את עצמו שלא להיגרר

הימים ימים סוערים. בימים טרופים אלה, שבהם פוליטיקאים מסיתים נגד מבקשי מקלט ונגד ארגוני זכויות אדם; שבהם הממשלה מפיצה שקרים ביחס למעמדם של מבקשי המקלט וגורמים אינטרסנטיים מפיצים נתונים שקריים ביחס לפשיעה בקרב מבקשי המקלט; שבהם המון מוסת לא בוחל בשימוש באלימות, אפשר היה לצפות מרשות אחת להיות המבוגר האחראי, ולהימנע מהיגררות אחר הפופוליזם הזול – הרשות השופטת. אך מסתבר שציפיות כאלה הן מעט מוגזמות.

היום ניתן גזר דין בעניינו של מבקש מקלט אריתראי, שהורשע בביצוע שוד. שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, צבי גורפינקל, קובע כי יש להטיל עונשים כבדים יותר על אוכלוסיה ממוצא מסוים. הוא עומד על כך ש"בעבר, נתקל ביהמ"ש במקרים בודדים של מעשי שוד או אלימות ע"י עובדים זרים פליטים או מהגרי עבודה, אולם בשנה האחרונה התגברה התופעה עד מאוד". בגזר הדין נכתב, אמנם, כי "ביהמ"ש צריך להזהיר את עצמו שלא להיגרר אחר הארועים החמורים שהתרחשו בתקופה האחרונה, ולא לעשות הכללות בענין מהגרים ופליטים", אולם מיד לאחר שהוא מזהיר את עצמו הוא קובע, כי "לאור ריבוי המקרים, והצורך להרתיע את ציבור האזרחים הזרים השוהים בישראל, נראה כי יש להעלות את טווח הענישה".

מדובר בעיוות מוחלט של המשפט הפלילי. קשה לדמיין שופט בארה"ב אומר מפורשות, כי בשל שיעורי פשיעה גבוהים יותר בקרב ציבור השחורים או ההיספנים, יוטלו עליהם עונשים כבדים יותר כדי להרתיעם (הגם שמחקרים מראים שבפועל על נאשמים משתי אוכלוסיות אלה מוטלים עונשי מאסר ארוכים יותר). קשה לדמיין את בית המשפט המחוזי בתל-אביב קובע, שנוכח שיעורי פשיעה גבוהים יותר בקרב מזרחים או ערבים בישראל, יש להטיל על עבריינים משתי קבוצות אלה עונשים כבדים יותר. אחד מעקרונות היסוד של המשפט הפלילי הוא עקרון האחריות האישית. תוצאת פסק הדין היא שיכולים שני בני אדם לבצע בדיוק את אותה העבירה – על הישראלי יוטל עונש קל יחסית, ועל הזר יוטל עונש כבד, רק משום שלשיטת בית המשפט יש עוד זרים שמבצעים עבירות פליליות.

ייתכן שיש מקום להעלות באופן כללי את רף הענישה המקובל בגין עבירת השוד כדי להרתיע עבריינים. ייתכן שלא. אבל קביעה, לפיה רף הענישה יוחמר רק כלפי פרטים, המשתייכים לקבוצה אחת באוכלוסיה, איננה משפט.

היגררות בית המשפט אחר הרוחות הרעות המנשבות כאן לאחרונה מתבטאת גם בהנחה שהפשיעה בקרב אוכלוסיית מבקשי המקלט רווחת. בית המשפט עומד על כך, שגם ללא הצהרת המתלוננת "הדברים ברורים", וכי "רחובות הערים הפכו לבלתי בטוחים, אזרחים שלווים חוששים לצאת מבתיהם מחשש לאלימות". לא ברור מניין "הדברים ברורים". ידיעה שיפוטית ודאי שאין כאן, ולמעשה מי שמעיין בנתוני הפשיעה בישראל רואה שהדברים לא ברורים כלל ועיקר – כפי שפורסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות", בהתאם לנתוני המשטרה שיעורי פשיעת הזרים נמוכים משיעורי הפשיעה בקרב ישראלים. נתונים אלה פורסמו זה מכבר גם במחקר של מרכז המידע של הכנסת. הנחת בית המשפט, לפיה שיעורי הפשיעה בקרב זרים הם גבוהים יותר, היא תחושת בטן, לא יותר.

ואולם, כך או כך, וגם אילו לתחושת הבטן של בית המשפט היה עוגן כלשהו במציאות, כלל משפטי של רף ענישה אחד לישראלים ורף ענישה אחר לזרים בגין אותן עבירות ממש, הוא מבייש ואינו חוקי. יש לקוות שיוגש ערעור לבית המשפט העליון, ושהנימוקים העומדים ביסוד גזר הדין יבוטלו.