האוצר, מינהלת ההגירה, וההשפלה של השוטר שלא הצליח לעצור

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכניות לחינוך משפטי קליני באוניברסיטת תל-אביב

לאחרונה פורסם פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), בראשות השופט בדימוס רפאל חרסונסקי. פסק הדין דן בערעורו של קצין בכיר לשעבר במינהלת ההגירה, אשר טען שאירוע מוחי אשר עבר במהלך שירותו המשטרתי נגרם עקב תנאי השירות, ועל כן הוא זכאי לקבל תגמולים על פי החוק. הוועדה אימצה את עמדת הקצין בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע המוחי לבין שירותו המשטרתי, ופסקה שהקצין יהיה זכאי לתגמולים.

הקצין סיפר לוועדה, כי ביום בו נגרם לו האירוע המוחי התקיים מבצע "לאיתור ומעצר של עובדים זרים לא חוקיים במשקים של אזור השרון". "המבצע", ציין הקצין "היה קשה ויוצא דופן והשתתף בו באופן אישי נציג משרד האוצר". הוועדה ציינה, בהתבססה על דברי הקצין, ש"המינהלת היתה אז נתונה לביקורת ומעל ראשה ריחפה חרב הקיצוצים שעלולה היתה לפגוע גם בו [בקצין הבכיר] עצמו", וכי הקצין "ראה בהתלוותו של נציג האוצר מעין ביקורת או בדיקה של מועמדותו [לקידום בדרגה], דבר שהכניסו למתח רב".

הוועדה מתארת את האירועים שקדמו לאירוע המוחי של הקצין במילים הבאות: "בבוקר יום המקרה לא הניב המבצע מעצרים, למרות שהשתתפו במבצע שוטרים רבים. כניסות לבתים שבוצעו ע"י השוטרים לא גילו עובדים זרים והחלו להגיע דיווחים עגומים מן השטח, דבר שגרם למערער להרגיש עצמו מושפל מאוד. בשעה 09:30 באותו יום, במהלך הנסיעה ביישוב נוסף, החל המערער להרגיש כאבי ראש מאוד חזקים". כאבים אלה היוו את הסימפטום הראשוני לאירוע המוחי המצער שעבר הקצין.

ברמה האישית, המדובר באירוע טרגי, ואין לי אלא לאחל לאותו הקצין רפואה שלמה. ברמה הציבורית, מגלה הפרשה נתונים, אשר בדרך כלל אינם נחשפים לציבור הרחב, ביחס לאופן בו פעלה מינהלת ההגירה במהלך השנים. עתה, עם הקמתה של היחידה החדשה לאיתור ומעצר שוהים שלא כדין– הלא היא יחידת "עוז" של משרד הפנים – מן הראוי שנתונים אלה, והשאלות המטרידות שעולות ביחס אליהם, יעמדו לנגד עינינו.

עובדה מטרידה אחת, היא ה"ליווי הצמוד" שהעניק משרד האוצר למינהלת ההגירה. מר אסף רגב, ששימש כרכז ביטחון פנים במשרד האוצר בשנים הרלוונטיות, העיד בפני הוועדה, כי "חלק מתפקידו היה להצטרף לסיורים ביחידות שונות", וכי נלווה מספר פעמים לפעילויות שטח של מינהלת ההגירה. הרעיון לפיו משרד האוצר מבקש "לראות בעיניים" את מעצריהם של מהגרי עבודה, והלחץ הגלוי או הסמוי שהוא הפעיל, כך נראה, על מינהלת ההגירה לעצור כמה שיותר זרים, מטריד, משום שלחץ זה הוביל את אנשי מינהלת ההגירה ומשרד הפנים לעצור ולגרש עובדים אשר איבדו את מעמדם בגין נסיבות שלא היו בשליטתם (קרבנות "פליינג ויזה", למשל), ולעיתים אף עובדים בעלי אשרה (ראו, למשל, פרשת אסף גרטי, שעבד במשרד הפנים וחשף תופעות שכאלה).

עובדה מטרידה שניה, שקשורה לראשונה, הנה העובדה שאותו קצין בכיר מתייחס לכך שהוא ופקודיו לא הצליחו לאתר עובדים ללא אשרה באותו בוקר אומלל, כאל כשלון, ולא סתם כשלון – אלא כזה שגרם לו להרגיש מושפל. תחושת כשלון והשפלה זו, כשהיא מלווה בחשש שמיעוט המעצרים יגרום לקיצוץ בתקציב מינהלת ההגירה ואף לאי-קידומו של הקצין בדרגה, היא זו שגרמה, כך קבעה הוועדה, לאירוע המוחי החמור של אותו הקצין.

אם אי-איתור שוהים שלא כדין הוא בבחינת "כשלון", שגורם ללובש המדים להרגיש מושפל, אז הרקע להיטפלות לזרים, לניסיון לחפש "מתחת לאדמה" כל זר ולהשליכו למעצר, גם בסיטואציות בהן הנסיבות לאי-החוקיות של השהיה לוטות בערפל (לדוגמה: קרבנות פליינג ויזה, קרבנות הסדר הכבילה, מעצר של אנשים שהמתינו ל"תור" שנקבע להם במשרד הפנים) הופך להיות מובן.

מהתקופה הקצרה בה פועלת יחידת "עוז" עולה החשד כי גם על יחידה זו, כמו על מינהלת ההגירה קודמתה, מופעלים לחצים כבדים לעצור, לעצור, לעצור – ויהי מה. מדו"ח שפרסם מוקד סיוע לעובדים זרים עולה כי מרבית העצורים בכלא "גבעון" כיום הינם אנשים שפשוט אי אפשר לגרשם מישראל – מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן, אשר העיזו להימצא בתחומי תל-אביב. מהו ההיגיון במעצרם של אנשים שגם כך אי אפשר לגרשם מישראל? כאשר משרד האוצר עוקב מקרוב אחר מספר המעצרים, וכאשר התרבות המצ'ואיסטית גורמת לשוטר שלא עצר להרגיש מושפל, ה"היגיון" הופך להיות ברור.

רשימות מהחצר האחורית

רן כהן, קולגה מעמותת רופאים לזכויות אדם ועסקן מהגרים כמונו, חנך בלוג חדש - רשימות מהחצר האחורית / Nimby - Not(es) In My Back Yard - שיעסוק, בין היתר, בהגירה. אנו הראשונים לברך. בפוסט הבכורה הוא נפרד ממשטרת ההגירה ע"ה, ששמרה על הציבור מפני תחלואי מהגרי העבודה.

(לבלוג לחצו על התמונה או כאן)

מאיפה מצצו אותם

ללא ספק, ההתבטאות הממלכתית ביותר שחילץ ממני עיתונאי מעולם. שחר אילן מעיתון "הארץ" ביקש בשבוע שעבר את הערכתי, מניין לקוחים הנתונים שמסר יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, לוועדת העובדים הזרים של הכנסת, ולפיהם יש בישראל 279,700 מהגרים, ששוהים ללא היתר. "אין לי מושג מאיפה מצצו אותם", השבתי, וכך פורסם.

האמת היא שיש לי מושג. התייחסתי בעבר לפוליטיקה של המספרים – פרטיקה שכיחה של הפרחת נתונים מנופחים ומשוללי יסוד לחלל האוויר במטרה להלך אימים. סיפרתי, שבית המשפט העיר למשרד הפנים על העדרם של נתונים; מבקרת הפנים של המשרד הבחינה בכך בבדיקה שערכה; ועדת רובינשטיין לבחינת מדיניות ההגירה התייחסה לכך; וכך גם צוות בין-משרדי, שמונה להמליץ על ייעול השירות במשרד הפנים. אף על פי כן, משרד הפנים בשלו. משחק בנתונים, על מנת שיתאימו לסדר יומו, והפעם – עם המסר שגנות מפמפם לתקשורת: "אם לא נעצור את הגל הזה, ולא נקטין את המספרים, נראה חיילים משוחררים שעוזבים את הארץ לרעות בשדות זרים, עולים חדשים שיחזרו למקום שממנו באו". כשאמר את הדברים לאחרונה לכתבת "גלובס", ורד קלנר, טען שיש בישראל "חצי מליון זרים לא חוקיים". בהודעה שפרסמה דוברת משרד הפנים באותה עת ממש, נטען מפי שר הפנים, מאיר שטרית, שישנם 100,000.

בשנת 2005 פירסם מבקר המדינה דו"ח חריף על פעילות משטרת ההגירה בשנים שתחת פיקודו של גנות. בין היתר קבע המבקר, שהנתונים שמסרה משטרת ההגירה לממשלה ולכנסת בדבר מספר המגורשים נופחו בעשרות אחוזים. גם בתפקידו הנוכחי גנות ניפח נתונים כשהופיע בחודש אוגוסט בפני ועדת הפנים של הכנסת, אז סיפר שבבדיקה שערך משרד הפנים נמצא ש-70% מן הבקשות להסדרת מעמד של בני זוג של ישראלים יסודן בקשר פיקטיבי. גנות טען שהבדיקה נערכה באקראי, ואולם בראיונות לתקשורת הודו פקידים במשרד הפנים, שנבדקו רק מקרים בהם עלה חשד מוקדם לכנות הקשר. באותה ישיבה של ועדת הפנים טען גנות שיש בישראל 250,000 שוהים ללא היתר, וקצב הגידול הוא 25,000 בשנה. לא חלפו חמישה חודשים ובישיבת ועדת העובדים הזרים טען שמספרם הגיע ל-279,700.

את הנתונים הפעם בדבר מספרם של השוהים בישראל ללא היתר ביסס גנות על המערכת הממוחשבת של משרד הפנים. מדובר במערכת, שמבקר המדינה קבע לגביה בשני דו"חות (האחד בשנת 1998 והשני בשנת 2004), שהיא כוללת "מאות אלפי רשומות שהנתונים בהן מעוררים ספק בדבר אמינותם", ויש בה "אי-תאימות" עם נתונים המצויים בידי רשויות אחרות. במסגרת דיון בעתירה שהתנהלה בשנת 2005 בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, שם התעוררה מחלוקת באשר לכניסותיו וליציאותיו של העותר מישראל, הודה האחראי על המחשוב במשרד הפנים, שיש במערכת "תקלה", שבגינה בכל פעם שהוזנה שאילתה בעניין הכניסות והיציאות הופקו "תוצאות שונות". על יסוד המערכת הזו דיווח משרד הפנים לוועדה לזכויות הילד של הכנסת בשנת 2004, שיש בישראל 83,100 ילדים שנכנסו כתיירים מאז שנת 1988, ולא יצאו. הוא הודה, אמנם, שייתכן שנפלו טעויות, ואולי ישנם ילדים שנכנסו בדרכון אחד ויצאו באחר, ולכן יציאתם לא נרשמה. הוא אף ציין, שאין לו נתונים על ילדים שנולדו בישראל, ולא רכשו בה מעמד. זה לא הפריע לו, כמובן, לאיים על מקבלי ההחלטות, שאם יוסדר מעמדם של ילדים למהגרי עבודה, רבבות ירכשו מעמד. רק לאחר שהמבצע להסדרת המעמד הסתיים, ובמסגרתו הקנו מעמד אף לילדים ולמשפחות ששהו בישראל ארבע שנים ותשעה חודשים בלבד, התברר שיש כ-400 משפחות, שמונות, לכל היותר, 2,300 נפש.

הההסתמכות על המערכת הממוחשבת מספקת הסבר לנתון המנופח בדבר 47,000 ירדנים, שלטענת גנות שוהים בישראל ללא היתר. אפילו נניח שבכל זאת ישנם כמה אלפי ירדנים שנכנסו ולא יצאו – כיצד זה שאיש אינו יודע היכן הם? בארגונים שמסייעים למהגרים לא פגשו בהם מעולם; לא בשעה שנעצרו, לא כשנפגעו זכויותיהם כעובדים, לא כשנזקקו לטיפול רפואי. הערכתי היא שרבים מהם כלל אינם שוהים בישראל, אלא בגדה המערבית, ושמדובר בקרובי משפחה של תושבי הגדה, שנכנסו אליה מאז הסכם השלום עם ירדן, ולא יצאו ממנה. מראשית שנות האלפיים ועד לחודשים האחרונים סירבה ישראל לקבל מן הרשות הפלסטינית בקשות להסדרת מעמדם של בני משפחה של תושבי הגדה, ורבבות נכלאו בגדה ולא יצאו ממנה מחשש שלא יותר להם לשוב.

מה שלא מספקת המערכת הממוחשבת, מקדיח הדימיון. במסגרת הודעה שנמסרה לאחרונה לבג"ץ דיווחה הפרקליטות, שעל פי הערכות המדינה נכנסו לישראל כ-14,000 מבקשי מקלט ("מסתננים", בלשונה). בדיווח של גנות לוועדת העובדים הזרים נסק מספרם ל-24,000.

גנות לא סיפר לוועדה, שרבים ממהגרות וממהגרי העבודה, ששוהים בישראל ללא היתר, איבדו את מעמדם משום שמשרד הפנים הפקיע להם אותו בשל הסדר הכבילה. כלומר, הם התפטרו, או פוטרו, או שמעסיקיהם הלכו לעולמם, ובשל כך בלבד – חרף פסק דינו של בג"ץ מחודש מרץ 2006, שאסר על כבילה למעסיקים – משרד הפנים נטל מהם את רישיונות ישיבתם בישראל. יש ביניהם גם קורבנות לתרמית "פליינג ויזה" – מהגרות ומהגרים, ששילמו הון עתק עבור האפשרות לעבוד בישראל, ולאחר שהגיעו לארץ גילו שאיש אינו מתכוון להעסיקם. משום הסדר הכבילה, שמתנה את רישיון הישיבה בקשרי עבודה עם מעסיק ספציפי, הם הפכו שוהים ללא היתר מיד עם בואם לישראל.

בשל הכבילה, תופעת "הפליינג ויזה" והעדר מכסות בענף הסיעוד העריכה המדינה בפני בג"ץ, שיש בישראל כ-10,000 מהגרות ומהגרי עבודה עודפים בתחום. במסגרת הסדר ההעסקה החדש בענף הסיעוד אמור לקום מאגר, שבו ירשמו כל מי שאינם מועסקים, על מנת שיוכלו להסדיר את מעמדם קודם שיובאו מהגרות ומהגרים חדשים. ואכן, לוועדת העובדים הזרים סיפר גנות, כי הוא עומד לבצע "הלבנה" של עובדי הסיעוד, שאין להם מעסיקים. בפועל, משרד הפנים, שכופר בפסק הדין, שאסר עליו לעצור ולגרש את מי שאיבדו את מעמדם משום הסדר הכבילה, ואף בהחלטת בית המשפט שקבע שביזה את פסק הדין, אינו ממתין. הוא העביר למשטרת ההגירה את פרטיהם של 4,000 מהגרות ומהגרים, שלפי רישומיו נמצאים בישראל "ללא מעסיקים וללא יכולת חוקית לקבל אשרה מוסדרת לעבודה", וזאת על מנת שיעצרו ויגורשו.

מלכודת דבש

חברת "מוני בנייה ופיתוח בע"מ" נקנסה בשנת 2002 בגין העסקת מהגרי עבודה ללא היתר. על פי חוק, עמדו לחברה שלושים ימים לבקש להישפט. החברה המתינה שלוש שנים, ורק אז הגישה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בקשה. החברה הסבירה את האיחור בהגשת הבקשה, בכך שהוטעתה להניח שהמדינה תבטל את הקנסות, משום ששיתפה פעולה עם משטרת ההגירה.

על פי הנחייתה של משטרת ההגירה, שימשה החברה "מלכודת דבש" (כך כהגדרתה) למהגרי עבודה, ששוהים בישראל ללא היתר. היא הזמינה אותם אליה, קיבלה אותם לעבודה, ואז הסגירה אותם לידי משטרת ההגירה. בדרך זו סייעה בלכידתם של כמאה מהגרי עבודה. סביר להניח, שרבים מבין מהגרי העבודה שנעצרו וגורשו – אם לא כולם – היו קורבנותיו של הסדר הכבילה; מהגרי עבודה שעזבו את מעסיקיהם, וכך הפכו באחת שוהים שלא כדין וטרף למשטרת ההגירה.

משטרת ההגירה הבטיחה לחברה, שהקנסות שהושתו עליה בשל העסקה שלא כדין יבוטלו. לימים התנערה המדינה מהתחייבותה. ואולם, כיוון שבפני בית הדין הודתה משטרת ההגירה שאכן הפעילה את החברה, קיבלה השופטת מהא סמיר-עמאר את עמדת החברה, והאריכה את המועד להגשת בקשתה להישפט.

פסק הדין הוא עדות נוספת להתנהלות משולחת הרסן ולצעדים מרחיקי הלכת של משטרת ההגירה, שזוכים לפחות מדי תשומת לב (גם מצידנו כאן), וחלקם, כך נראה, יוותרו בצל. לפעמים מגוייסים מעסיקים להלשין על עובדיהם, ולפעמים מהגרי עבודה על מנת שילשינו על חבריהם. השופט יהונתן עדיאל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים דחה בחודש שעבר את עתירת התנועה לחופש המידע, שביקשה לברר את הסכומים המדויקים ששילמה משטרת ההגירה למשתפי פעולה, ואת טובות ההנאה שנתנה להם בתמורה. גם בעניין זה לא ראה השופט עדיאל להתערב, ופסק שפעולות משטרת ההגירה חוסות תחת החיסיון ממנו נהנה מערך המודיעין של המשטרה.

תודה לד"ר יובל לבנת על ההפנייה לפסק הדין

מהיום זה רשמי: ישראל היא מדינת הגירה

לפני מספר שנים ביקש מוקד סיוע לעובדים זרים לשנות את רישומו אצל רשם העמותות: להחליף את המונח "עובדים זרים" ב"מהגרי עבודה". הרשם דחה את הבקשה. אין בישראל מהגרי עבודה, קבע הרשם, אלא עובדים זרים, והשינוי עלול להטעות.

לאחר מכן קמה מנהלת ההגירה, שהיא בעצם משטרת גירוש, ומהיום אין עוד מינהל אוכלוסין במשרד הפנים, אלא רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול. נראה מי ינסה להמשיך ולעצום עיניו לכך שישראל היא מדינת הגירה.

מנהל מינהל האוכלוסין יהיה מעתה ראש הרשות. טוב שכך. הרשות לא צריכה מנהל. היא צריכה ראש, וכדאי שיהיה לה גם לב.

קרבינו

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

קרבינו, ילד טוב דרום סודן, איבד את הוריו לפני שנים. כיום הוא בן 19 וחצי.

בחודש מרץ 2006, כשהיה בן 17, הגיע לישראל לבקש בה מקלט. הוא נכלא באגף האוהלים ב"קציעות" יחד עם מבקשי מקלט אחרים מסודן. לאחר מספר חודשים עבר לאגף אסירי העבודה, שם עבד ימים ארוכים בניקיון עם אסירים פליליים. בתמורה זכה למגורים אנושיים, למזון משופר, לגישה לטלפון ציבורי ולקנטינה, בה יכול היה לבזבז את 80 השקלים שהרוויח מדי חודש עבור עבודתו.

בחודש נובמבר 2006 שוחרר לחלופת מעצר במושב עין יהב שבערבה. במשך 12 שעות מדי יום ליקט עגבניות שרי. כעבור חצי שנה, כשתמה עונת העגבניות, ביקשנו לאפשר לו לעבוד במלונות באילת כחלופת מעצר. לאחר קבלת האישור עבר קרבינו לאילת ועבד במלון במשך חצי שנה נוספת. כשנה עבד קרבינו כשהוא כבול – תחילה למושב עין יהב ולחקלאי שהעסיקו, ולאחר מכן לאילת ולמלון – מנוע מלעזוב את מקום מגוריו או להחליף את עבודתו ללא אישור.

בחודש ינואר 2008 קיבל קרבינו מסמך הגנה מטעם נציבות הפליטים של האו"ם. הוא עבר לתל-אביב, ופתח פאב ברחוב נוה שאנן. בכל פעם ששוטרי משטרת ההגירה הגיעו לפאב שלו, וצעקו: "מי כאן בלבית?", התכווץ קרבינו, לפני שהודה שהוא "בלבית". בכל ביקור שכזה חזר על עצמו הטקס: השוטרים דרשו לראות תעודת זהות, קרבינו הציג את מסמך ההגנה מטעם האו"ם, השוטרים צחקו ועזבו את המקום. קרבינו נשם לרווחה.

ביום 19.03.08 פגש קרבינו פעם נוספת את שוטרי משטרת ההגירה. הפעם לקחו אותו איתם לתחנה בחולון, ודרשו שיחתום על התחייבות שלא יתגורר ולא יעבוד באיזור המרכז. נתנו בידיו מפה מסומנת היטב, והבהירו: "רק צפונה לחדרה או דרומה לגדרה". "אבל יש לי עסק בתל-אביב!", הסביר קרבינו. "תחתום, או שתחזור לכלא!", איימו השוטרים, ואף שקרבינו החליט, לאחר שנועץ בנו, לחתום, על מנת להילחם בכך לאחר מכן, עצרו אותו השוטרים, והוא נשלח ל"מעשיהו".

למחרת היום פגש קרבינו בכלא את דיין בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, אלעד אזר. הדיין אזר הורה לשחררו מיד:

"אני סבור כי נעשה עוול למוחזק שכן לא היה כל בסיס אמיתי לעצור אותו ולשים אותו במשמורת בנסיבות המתוארות לעיל. המוחזק שהה תקופה ארוכה בחלופת מעצר שנקבעה לו. לאחר למעלה משנה, כאשר ברור כי אין כל אפשרות להרחיק את המוחזק או להעבירו למדינה שלישית זכאי המוחזק שלא להיות כבול למעסיק מסוים או למקום מגורים מסוים ואין להתנות את שחרורו בהתחייבות שלא ישוב להתגורר בתל-אביב. אשר על כן הנני מורה על שחרור המוחזק לאלתר ובלא תנאי".

כך היה קרבינו לדרום סודני החופשי הראשון – משוחרר ללא תנאים.

השופטת והעובדת הזרה

מאת: ד"ר יובל לבנת, חבר הועד המנהל של קו לעובד

לאחרונה פורסם הדו"ח השנתי של נציבת תלונות הציבור על שופטים. בפרק שעסק ב"תלונות שעניינן התנהגות שופט מחוץ לכס המשפט" נכלל תיאור של תלונה יוצאת דופן, אשר סווגה על ידי הנציבה כתלונה מוצדקת. התלונה הוגשה על ידי היועץ המשפטי של המשטרה, והרקע לה היה מעצר של עובדת זרה על ידי משטרת ההגירה, חרף העובדה שהיה בידי העובדת צו שיפוטי, אשר אסר על מעצרה. השופטת הנילונה, אשר הכירה את העובדת באופן אישי, לא היתה זו שהוציאה את הצו, אך היא ידעה על קיומו. משנודע לה על הכוונה לעצור את העובדת, ניהלה – כך עולה מהדו"ח – שיחה טלפונית "קצרה, בלתי-שגרתית ורוויית מתח" עם השוטרים, וטענה בפניהם כי הם מפירים צו של בית-משפט. בהחלטתה קבעה הנציבה, כי "ראוי היה שהשוטרים יקבלו את דבריה של השופטת כמספיקים ויפעלו על-פי הצו שהוצג להם. יחד עם זאת, דווקא משום תגובה אפשרית כזו רצוי ששופט לא יהיה מעורב בשיחה טלפונית מסוג זה, על מנת שלא להיגרר לתגובה כעוסה ולהתבטאויות קשות כלפי רשויות החוק."

לשונה של הנציבה סטרילית ותמציתית, ואפילו שמה של השופטת הנילונה אינו מוזכר. ואולם, מדיווחים קודמים בתקשורת ידוע היטב מיהן הנפשות הפועלות. המדובר בנשיאת בית-המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, אשר התערבה לטובת זנן אמון, עובדת פיליפינית שסעדה את הוריה הקשישים של ארד במשך שש-עשרה שנה, עד למותם. זמן מה לאחר מות מעסיקיה, הגישה אמון עתירה באמצעות האגודה לזכויות האזרח, וביקשה לקבל תושבות בישראל נוכח תקופת שהייתה הארוכה בארץ. במסגרת ההליך המשפטי שפתחה בו, היה בידיה צו של בית-המשפט, שאסר על מעצרה עד לסיום בירור העתירה. משבאו שוטרי משטרת ההגירה לביתה של אמון בשעת בוקר מוקדמת, וביקשו לעצרה חרף הצו שהציגה בפניהם, התקשרה אמון לשופטת ארד, עימה המשיכה לשמור על קשר גם לאחר פטירת ההורים-המעסיקים, וביקשה את עזרתה. או אז התנהלת השיחה מושא התלונה.

יש להצטער על החלטת הנציבה. נראה כי הדימוי המקובל של השופט כמי שנמצא בריחוק מסויים מן הציבור, כאדם שאינו "יורד אל הזירה" אלא בוחן את האירועים לאחר התרחשותם, וככזה שאינו יוזם התרחשויות, אלא שופט אותן לאור פנייה של אחרים להכרעתו, השתלט על התודעה הציבורית באופן כה מרכזי, עד כי הפך בעיני הנציבה להיות חשוב יותר מן העובדה שהשופט אמור, בראש ובראשונה, לייצג את החוק והצדק. קביעתה של הנציבה כי אל לו לשופט "להיגרר לתגובה כעוסה ולהתבטאויות קשות כלפי רשויות החוק" הינה אמירה אומללה במיוחד. במקרה דנן היתה השופטת עדה למקרה בו שוטר ניסה לעצור אישה בניגוד לצו שיפוטי. האם היה עליה לקבל פעולה זו בשוויון נפש? הרי זהו אבסורד! דווקא כשופטת, חובה היה עליה להתערב בשעת אמת, ולמנוע את מעצר השווא. אבוי לנו אם שופט הנתקל בהפרת דין כה חמורה, לא יתבטא באופן תקיף כנגד רשות אכיפת החוק, אשר מבזה את החוק ועוצרת אדם בניגוד לדין.

כמי שייצג מהגרי עבודה רבים, נתקלתי לא פעם בתופעה של מעצר עובדים אשר בידיהם צווים האוסרים על מעצרם. אכן, הדרישה לעמוד במכסות הגירוש מעבירה לעיתים את שוטרי משטרת ההגירה על דעתם, והם אינם בוחלים בניסיונות לגרש עובדים בניגוד לדין. על כן, אין לי אלא לשבח את התנהלותה של שופטת ארד. המקרה הנ"ל, בו המשטרה עצרה עובדת שלא כדין, ואילו השופטת שהגנה עליה היא זו הננזפת בסופו של דבר, מלמד על ליקוי מאורות דווקא במשרדה של נציבת הקבילות.

אתם מדינת חוק וזו הבעיה שלכם

טאנדי מטאמבו עצורה מאז חודש מרץ 2007 בגין שהייה שלא כדין. מטאמבו טוענת שהיא אזרחית זימבבואה, ושאינה מוכנה לשוב לזימבבואה בשל סכנה הנשקפת לה שם, ואולם בקשתה למקלט מדיני בישראל נדחתה, לאחר שגרסתה נמצאה לא אמינה. משטרת ההגירה ומשרד החוץ אינם מצליחים להשיג לה דרכון באמצעותו אפשר יהיה לגרשה מישראל. לזימבבואה אין נציגות בישראל, ומכל מקום זימבבואה מכחישה שהיא אזרחית שלה. משרד הפנים קבע שעל מטאמבו לגלות מניין היא, ושעד שלא תעשה כן לא תשוחרר מהכלא. משרד הפנים גורס שהיא אינה משתפת פעולה עם גירושה, וזו, לשיטתו, עילה להאריך את מעצרה ללא הגבלה.

השופטת שרה גדות מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב הורתה היום לשחרר את מטאמבו ממעצר:

"אין זה מתקבל על הדעת כי לא קיימת דרך להרחקתו של אדם השוהה בישראל שלא כדין, גם ללא הסכמתו. צודקת העותרת אשר, בדרכה שלה, טענה בבית הדין לביקורת משמורת ביום 15.3.07 כדלקמן: 'את שואלת אותי איך אצא מישראל ללא דרכון ואני לא יודעת מה לענות לך. את שואלת לאן אלך – ואין לי תשובה. אתם מדינת חוק וזו הבעיה שלכם.' בין שמדינת ישראל יכולה להרחיק את העותרת גם ללא שיתוף פעולה, אך היא איננה עושה כן במהירות הראויה, ובין שמדינת ישראל איננה יכולה להרחיק את העותרת, אפשרות שאיננה נראית לי סבירה, אין עוד מקום להחזיק את העותרת במשמורת. המשך החזקתה של העותרת במשמורת, בנסיבות העניין, איננה סבירה. אשר על כן אני מורה לשחרר את העותרת בתנאים..."

עדכון (25.6.2008): פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור שהגיש משרד הפנים.

ברוטו

אפשר להניח, שכשקון טנסה, מהגר עבודה מרומניה, ביקש לעבור לעבוד בבנייה במקום בתעשייה, הוא לא שיווה בנפשו מה תהיינה ההשלכות.

משרד הפנים דחה את בקשתו של קון טנסה, וקבע שהוא שהה בישראל תקופה ממושכת ללא שהסדיר את מעמדו, ובכלל – שהה בישראל יותר מ-63 חודשים, תקופת ההעסקה המקסימלית הקבועה בחוק.

קון טנסה בא לישראל לראשונה בשנת 2001, ושהה בה מספר חודשים. בשנת 2002 יצא מישראל ושב למספר חודשים בין השנים 2004 ל-2005. הוא יצא שוב מישראל ושב אליה כעבור חודש. משרד הפנים חישב את תקופת שהותו בישראל מיום שנכנס לראשונה לישראל בשנת 2001, והכליל בה גם את השנים בהן שהה בחו"ל. במועד הדיון בערעור שהגיש לבית המשפט שהה קון טנסה בארצו. בחודש מרץ האחרון פסק בית המשפט העליון שקון טנסה לא יחזור לישראל.

משרד הפנים, שלא פעם עוצם עיניו לפסיקת בתי המשפט ולעתים כופר בה ממש, מיהר זו הפעם לגזור מפסק הדין הלכה. פקידי משרד הפנים ושוטרי משטרת ההגירה הונחו: יש לעצור כל מהגר עבודה, שחלפו 63 חודשים מאז נכנס לישראל לראשונה. את מניין הזמנים יש לחשב "ברוטו", ולהביא בחשבון גם תקופות בהם שהה מהגר העבודה בחו"ל. ההנחייה: שהותו של כל אדם שעבד בישראל בעבר, שב לארצו, וחזר לישראל ברישיון שניתן לו על ידי משרד הפנים צריכה להיפסק ומיד. כלומר, יש לעצור עובדים ששוהים בישראל בהיתר ולגרש אותם.

גורמי האכיפה אפילו לא מצמצו. הם פשטו על אתרי העסקה של מהגרי עבודה והחלו לעצור עובדים. לעובדים ולמעסיקים ההמומים הסבירו באדישות שלא משנה מה מופיע ברישיונות שמוטבעים בדרכוניהם של העובדים, ושעל פי פסק דינו של בית המשפט העליון – הרישיונות שבדרכונים פקעו. העובדים נלקחו מאתרי העבודה, והוחזקו במעצר. חלקם גורשו.

על המעסיקים הסיעודיים חסו. לא פרצו לבתיהם, אלא התקשרו מלשכות משרד הפנים כדי להודיע, שמהגרי העבודה המטפלים בהם צריכים להתייצב בדחיפות בלשכות לצורך ביטול רישיונותיהם ויציאתם מישראל בדחיפות.

מהגרי עבודה, מעסיקים וארגוני זכויות אדם הזדעקו נגד ההתנהלות המפלצתית. בתגובה לשורה של עתירות שהוגשו בשמם של מהגרי עבודה ששהו בישראל בהיתר ונעצרו כך לפתע, קבע משרד הפנים בחודש אוגוסט "הוראת מעבר": הנחייה לפיה אין לשלול רישיונות שכבר ניתנו למהגרי עבודה ואיסור לגרש עובדים ברישיון עד לסוף שנת 2007. עוד נקבע באותה הנחייה, שמהגר עבודה ששב לישראל בהיתר יכול להשלים שנה של עבודה, גם אם שהה בישראל בעבר.

חנה זהר, מנהלת "קו לעובד", עידכנה אותי השבוע שגורמי האכיפה של משרד הפנים ומשטרת ההגירה מצפצפים על "הוראת המעבר", ועדיין פושטים מעת לעת על אתרי העסקה לצורך מעצר עובדים. "קו לעובד" ערער השבוע לבית המשפט העליון בדרישה לאפשר למהגרי עבודה ששוהים בישראל בהיתר או שבו אליה בהיתר להשלים את תקופת ההעסקה.

אבל יש נוהל

הרשעות, הגזענות, גסות הרוח, הצפצוף על פסיקת בתי המשפט – כל אלה אינם מפתיעים בסיפור שמפרסמת רותי סיני היום "בהארץ". מה זה משנה בכלל שבית המשפט העליון פסק, שאסור לדרוש מבן זוגו של אזרח ישראלי לצאת את הארץ כתנאי לבחינת הבקשה להסדיר את מעמדו, הגם הוא שוהה בישראל ללא היתר, וזאת משום הפגיעה האנושה בבני הזוג ובזכותם לחיי משפחה? למי אכפת שנפסק, שיש לטפל בבקשה להסדרת מעמד בנסיבות אלה גם אם האזרח הישראלי רשום באופן פורמאלי בלבד כנשוי לאדם אחר, ממנו הוא פרוד בפועל? מה מועילה התקנה שקובעת, שמשרד הפנים רשאי להקנות רישיון ישיבה גם על גבי דרכון שתוקפו פקע?

זה לא משנה, לאיש לא אכפת והתקנה היא אות מתה.

בלשכת משרד הפנים בפתח-תקווה סרבו לקבל את בקשתם של אזרחית ישראלית ושל בן זוגה, אזרח טורקיה, להסדיר את מעמדו של בן הזוג בישראל, משום שהאזרחית הישראלית רשומה כנשואה לאדם אחר, אף שהיא פרודה ממנו; משום שהגבר שוהה בישראל ללא רישיון; ומשום שתוקף דרכונו הטורקי של הגבר עומד לפקוע. מנהלת הלשכה, אירית רם, קומיסר לענייני דמוגרפיה יהודית, הוסיפה ש"כל ההתבוללות הזאת היא יריקה בפרצוף המדינה". הכל נמסר בעל פה, כמובן, דבר לא בכתב, ולקינוח הזעיקו במשרד הפנים את משטרת ההגירה כדי לעצור את הגבר.

כאמור, שום דבר אינו מפתיע, להוציא עניין אחד: נהלי משרד הפנים ומשטרת ההגירה אוסרים על מעצר בלשכות משרד הפנים, ובנהלים לא מקלים ראש. כפי שלימדני בעבר פקיד בכיר במשרד הפנים, כשניסיתי להעמיד אותו על כך שהוא פועל בניגוד לחוק ולפסיקה: "חוק זה יפה מאוד, ובית משפט – כל כבוד, אבל יש נוהל. אתה יודע מה זה נוהל?"

מאז חשבתי שאני יודע, אבל בזמן האחרון נדמה שגם קרנם של הנהלים ירדה. אפילו ברחבת הכותל המערבי עוצרים אנשים, ואחר כך מרהיבים עוז לקבוע שלא הוכח שמדובר במקום תפילה.

ואולי זו דווקא אותה מנהלת לשכה שקידשה מלחמה על "כל ההתבוללות הזאת"? לפני מספר שנים ניהלה אירית רם את לשכת משרד הפנים בתל-אביב. בשנת 2002 נשלחתי מטעם האגודה לזכויות האזרח ללוות אל הלשכה שלושה ילדים של מהגרי עבודה, שביקשו להגיש בקשות להסדרת מעמדם בארץ. מדובר היה בשלושה צעירים שנולדו ובגרו בישראל. בקשתם של השלושה היתה יריית הפתיחה במאבק להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי עבודה בישראל. כיום שלושתם תושבי קבע.

באותם ימים של שנת 2002 בלשכה בתל-אביב איש לא ידע מה לעשות בהם, וכיצד לטפל בבקשתם. במשך כשעה הסתובבנו בלשכה, והופנינו מפקידה אחת לפקידה אחרת. בסופו של דבר הופנינו למנהלת הלשכה, אירית רם. נכנסנו לחדרה. בפנים חמורי סבר היא בחנה את תעודות הלידה ואת הדרכונים של השלושה, ושאלה אותם האם ישנם בני משפחה נוספים החיים בישראל. הם השיבו שגם הוריהם ואחיהם הקטנים בארץ. "אין שום דרך להגיש בקשה", חרצה אירית רם, ומיד הוסיפה: "אתם יודעים מה אני צריכה לעשות עכשיו? אני צריכה להתקשר למשטרה, שתגרש אתכם ואת כל השבט". השלושה הביטו בה המומים, ורם אמרה בשקט: "יש לי הצעה. אני לא אזמין את המשטרה, ואתם תקומו ותלכו מכאן כאילו מעולם לא באתם."