Laissez Passer לסה פסה: כניסה לישראל
‏הצגת רשומות עם תוויות כניסה לישראל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כניסה לישראל. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 1 ביוני 2010

מה למדנו מתגובת המדינה לבג"ץ

כמה דברים שלמדנו על דיני ההגירה של ישראל מן התגובה שהגישה פרקליטות המדינה לבג"ץ בעניין מעצרם של אנשי המשט:

ראשית, ישראל יכולה לגרור אנשים בעל כורחם מלב ים לשטחה, לא לתת להם רישיונות ישיבה, על יסוד זאת לקבוע שהם שוהים שלא כדין, ואז לעצור אותם. פנטסטי, לא?

שנית, משרד הפנים מנהל רישום של אזרחי העולם שקמים עלינו לכלותנו כשב"חים, ואלה נחלקים שם לרעים ולרעים יותר: "ארצות חוץ" ו"ארצות ערב".

שלישית, עצורים לצורך גירוש מסווגים כ"בגיר" וכ"אשה". יש בסיפור הזה גם שוטה וקטן, אבל כדי ללמוד זאת לא הזדקקנו לתגובת המדינה לבג"ץ.

יום שני, 17 במאי 2010

זו אינה הפקידה

נכתב בשיתוף עם נירית מוסקוביץ', האגודה לזכויות האזרח בישראל

נעם חומסקי אינו אזרח ישראלי. הוא אינו מהגר עבודה, קורבן מדיניות "הדלת המסתובבת", ששילם דמי תיווך מופקעים כדי לעבוד כאן. הוא אינו בן זוג של אזרחית ישראלית, אינו מבקש מקלט ואינו זקוק לסיוע הומניטארי. ובכל זאת, מניעת כניסתו לישראל היא צעד בלתי-דמוקרטי שפוגע בזכויות האדם.

פרופסור חומסקי מוכר בעולם בזכות מחקריו האקדמיים פורצי הדרך בתחום הבלשנות, ואולי לא פחות מכך, בשל הביקורת הפוליטית החריפה שלו נגד ממשלות. ישראל משמשת לא אחת מטרה לחיצי הביקורת החריפה שלו, אבל כך גם ארצות הברית, מדינתו. אם היה מורשה להרצות בפני הסטודנטים מביר זית, יש להניח כי הדברים היו נופלים על אוזניים קשובות. כך או כך, קשה להאמין שהסטודנטים הפלסטינים זקוקים לחומסקי כדי לגבש דעה על ישראל.
במשרד הפנים ניסו להתנער הבוקר מן ההחלטה, אולי לאחר שהבינו שהסאה הוגדשה, ושמניעת כניסתו של אינטלקטואל יהודי אמריקאי קשיש ובעל שם גוררת ביקורת קשה מבית ומחוץ. ההחלטה למנוע את כניסתו של פרופסור נעם חומסקי, מסרו שם, היתה "החלטה עצמאית של האחראית על מעברי הגבול". הפקידה החליטה וננזפה, הוסיפו.

לא, זו אינה הפקידה. זו ההתנהלות השגרתית, שמאפשרת לפקידים לקבל מדי יום מאות החלטות אטומות, אכזריות ומטומטמות. זו התפיסה המעוותת של החוק, ולפיה מדיניות ההגירה והכניסה לישראל מתחילה ונגמרת בהחלטות של פקידים. זו ההנחייה שלא נכתבה, אשר מורה לעכב במעברי הגבול כל מבקר ממוצא ערבי, כל פעיל זכויות אדם, כל עובד של ארגון בין-לאומי, כל עיתונאי, ובעצם כל מי ש"סתם" מעצבן - ואם מתחשק, לגרש.

הטוקבקיסטים נזעקו להגן על ההחלטה. "גם בארצות הברית לא היו נותנים למי שמעליב את המדינה להיכנס!", ו"משרד הפנים שומר על הכבוד!". לא נכון, חברה, ואתה טועה, ידידי. באף מדינה דמוקרטית לא עומד בשער אדם שבוחן נימוסין והליכות. מונעים את כניסתם של מי שחשודים בכך שהם מסכנים את בטחון המדינה, או שיש חשש שיפרו את תנאי האשרה. במעברי גבול במדינות דמוקרטיות מתקבלות המון החלטות שרירותיות, אבל אף אחת מהן אינה מבוססת על כך שיש למנוע כניסת אנשים "מעצבנים". בסין הטוטליטרית, לעומת זאת, זה בהחלט אפשרי. שם לא מכניסים את מי שמגנה את כיבוש טיבט משום שלדידם, זוהי פגיעה ב"רגשותיו של העם", כאילו מיליארד בני אדם הם מקשה אחת של רגשות.

חומסקי לא נשא עמו חומרי חבלה, אלא את עמדותיו. משרד הפנים אינו יכול לנהוג כקומיסר, ולא הוא יחליט – לא עבורנו, ולא עבור הפלסטינים שתלויים במעברי הגבול שלנו – אילו עמדות ראויות להישמע. חופש הביטוי אינו רק הזכות להתבטא, אלא גם הזכות להיחשף לדעות, ואפילו לדעות מקוממות ומרגיזות. זוהי זכותנו, וזכותם של הפלסטינים, שיכנס. ההחלטה למנוע את כניסתו לישראל לא שללה את חופש הביטוי רק ממנו, אלא מכולנו.

הדברים פורסמו גם ב-walla ב-17.5.2010

יום רביעי, 7 באפריל 2010

הכניסה לחברים של אפריקאים אסורה

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

אתמול התפרסמה ב"הארץ" ידיעה בדבר מניעת כניסתם של שלושה תיירים אמריקאיים לישראל. השלושה, אריתריאים ואתיופים במוצאם, נכנסו לישראל למטרת ביקור תיירותי של שבועיים, אך מצאו עצמם מסורבי-כניסה, והועלו על מטוס בחזרה לארצות-הברית. זאת לאחר שאחת מהשלושה סיפרה לשוטרת ביקורת הגבולות, שהיא מכירה מבקש מקלט אפריקאי, השוהה בישראל.

משרד הפנים לא הכחיש בתגובתו שהסירוב להתיר את כניסת השלושה לישראל נעוץ, לפחות בחלקו, בהיכרותם עם אותו מבקש מקלט. דוברות המשרד הטעימה, כי "מדובר בשלושה תיירים אשר הגיעו לבקר מבקש מקלט הנמצא בישראל תקופה ארוכה ומעמדו אינו מוסדר". מה ששכחה דוברת משרד הפנים להוסיף הוא שמדינת ישראל נמנעת, באופן מוצהר ומתמשך, מלבדוק את כל בקשות המקלט של האריתריאים והסודנים (שמהווים את מרביתם המכריעה של מבקשי המקלט בישראל). המדינה מסתפקת בהענקת "הגנה קבוצתית זמנית" של בני אותן מדינות מפני גירוש, אך אינה בודקת את בקשות המקלט שלהם באופן אינדיבידואלי. לאור כך, נמנעת ישראל מלהעניק לכל אותם אריתריאים וסודנים מעמד פליט, על כל המשתמע מכך (למשל: זכויות סוציאליות).

כך, אם כן, פועלת הלוגיקה של משרד הפנים. הוא נמנע מלבדוק את בקשות המקלט של כל האריתריאים והסודנים בישראל. ואם במקרה חבר של אריתריאי או סודני, בעל אזרחות אמריקאית, מגיע לישראל על מנת לבקר את חברו, כניסתו נאסרת, בנימוק שחברו השוהה בישראל נמצא בה כבר תקופה ארוכה... ומעמדו אינו מוסדר.

אגב, ממה בדיוק חשש משרד הפנים? שהתיירים בעלי האזרחות האמריקאית יחליטו להשתקע בישראל? או שמא הרציונל שונה לחלוטין: למנוע ממבקשי מקלט בישראל כל זכות אנושית שהיא, לרבות הזכות להיפגש עם חברים, רחמנא ליצלן.

יום ראשון, 23 באוגוסט 2009

סוחרים בדמוקרטיה

אלי ישי, שר הפנים, ודני סימן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, סוחרים בדמוקרטיה, וזה חמור הרבה יותר מכל האשמה בסחר באיברים. הגזירה החדשה: עיתונאים שבדים – ראוס.

כבר כתבתי על כך, ובאמת שאין לי מה להוסיף.

יום חמישי, 22 בינואר 2009

מאיפה מצצו אותם

ללא ספק, ההתבטאות הממלכתית ביותר שחילץ ממני עיתונאי מעולם. שחר אילן מעיתון "הארץ" ביקש בשבוע שעבר את הערכתי, מניין לקוחים הנתונים שמסר יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, לוועדת העובדים הזרים של הכנסת, ולפיהם יש בישראל 279,700 מהגרים, ששוהים ללא היתר. "אין לי מושג מאיפה מצצו אותם", השבתי, וכך פורסם.

האמת היא שיש לי מושג. התייחסתי בעבר לפוליטיקה של המספרים – פרטיקה שכיחה של הפרחת נתונים מנופחים ומשוללי יסוד לחלל האוויר במטרה להלך אימים. סיפרתי, שבית המשפט העיר למשרד הפנים על העדרם של נתונים; מבקרת הפנים של המשרד הבחינה בכך בבדיקה שערכה; ועדת רובינשטיין לבחינת מדיניות ההגירה התייחסה לכך; וכך גם צוות בין-משרדי, שמונה להמליץ על ייעול השירות במשרד הפנים. אף על פי כן, משרד הפנים בשלו. משחק בנתונים, על מנת שיתאימו לסדר יומו, והפעם – עם המסר שגנות מפמפם לתקשורת: "אם לא נעצור את הגל הזה, ולא נקטין את המספרים, נראה חיילים משוחררים שעוזבים את הארץ לרעות בשדות זרים, עולים חדשים שיחזרו למקום שממנו באו". כשאמר את הדברים לאחרונה לכתבת "גלובס", ורד קלנר, טען שיש בישראל "חצי מליון זרים לא חוקיים". בהודעה שפרסמה דוברת משרד הפנים באותה עת ממש, נטען מפי שר הפנים, מאיר שטרית, שישנם 100,000.

בשנת 2005 פירסם מבקר המדינה דו"ח חריף על פעילות משטרת ההגירה בשנים שתחת פיקודו של גנות. בין היתר קבע המבקר, שהנתונים שמסרה משטרת ההגירה לממשלה ולכנסת בדבר מספר המגורשים נופחו בעשרות אחוזים. גם בתפקידו הנוכחי גנות ניפח נתונים כשהופיע בחודש אוגוסט בפני ועדת הפנים של הכנסת, אז סיפר שבבדיקה שערך משרד הפנים נמצא ש-70% מן הבקשות להסדרת מעמד של בני זוג של ישראלים יסודן בקשר פיקטיבי. גנות טען שהבדיקה נערכה באקראי, ואולם בראיונות לתקשורת הודו פקידים במשרד הפנים, שנבדקו רק מקרים בהם עלה חשד מוקדם לכנות הקשר. באותה ישיבה של ועדת הפנים טען גנות שיש בישראל 250,000 שוהים ללא היתר, וקצב הגידול הוא 25,000 בשנה. לא חלפו חמישה חודשים ובישיבת ועדת העובדים הזרים טען שמספרם הגיע ל-279,700.
את הנתונים הפעם בדבר מספרם של השוהים בישראל ללא היתר ביסס גנות על המערכת הממוחשבת של משרד הפנים. מדובר במערכת, שמבקר המדינה קבע לגביה בשני דו"חות (האחד בשנת 1998 והשני בשנת 2004), שהיא כוללת "מאות אלפי רשומות שהנתונים בהן מעוררים ספק בדבר אמינותם", ויש בה "אי-תאימות" עם נתונים המצויים בידי רשויות אחרות. במסגרת דיון בעתירה שהתנהלה בשנת 2005 בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, שם התעוררה מחלוקת באשר לכניסותיו וליציאותיו של העותר מישראל, הודה האחראי על המחשוב במשרד הפנים, שיש במערכת "תקלה", שבגינה בכל פעם שהוזנה שאילתה בעניין הכניסות והיציאות הופקו "תוצאות שונות". על יסוד המערכת הזו דיווח משרד הפנים לוועדה לזכויות הילד של הכנסת בשנת 2004, שיש בישראל 83,100 ילדים שנכנסו כתיירים מאז שנת 1988, ולא יצאו. הוא הודה, אמנם, שייתכן שנפלו טעויות, ואולי ישנם ילדים שנכנסו בדרכון אחד ויצאו באחר, ולכן יציאתם לא נרשמה. הוא אף ציין, שאין לו נתונים על ילדים שנולדו בישראל, ולא רכשו בה מעמד. זה לא הפריע לו, כמובן, לאיים על מקבלי ההחלטות, שאם יוסדר מעמדם של ילדים למהגרי עבודה, רבבות ירכשו מעמד. רק לאחר שהמבצע להסדרת המעמד הסתיים, ובמסגרתו הקנו מעמד אף לילדים ולמשפחות ששהו בישראל ארבע שנים ותשעה חודשים בלבד, התברר שיש כ-400 משפחות, שמונות, לכל היותר, 2,300 נפש.

הההסתמכות על המערכת הממוחשבת מספקת הסבר לנתון המנופח בדבר 47,000 ירדנים, שלטענת גנות שוהים בישראל ללא היתר. אפילו נניח שבכל זאת ישנם כמה אלפי ירדנים שנכנסו ולא יצאו – כיצד זה שאיש אינו יודע היכן הם? בארגונים שמסייעים למהגרים לא פגשו בהם מעולם; לא בשעה שנעצרו, לא כשנפגעו זכויותיהם כעובדים, לא כשנזקקו לטיפול רפואי. הערכתי היא שרבים מהם כלל אינם שוהים בישראל, אלא בגדה המערבית, ושמדובר בקרובי משפחה של תושבי הגדה, שנכנסו אליה מאז הסכם השלום עם ירדן, ולא יצאו ממנה. מראשית שנות האלפיים ועד לחודשים האחרונים סירבה ישראל לקבל מן הרשות הפלסטינית בקשות להסדרת מעמדם של בני משפחה של תושבי הגדה, ורבבות נכלאו בגדה ולא יצאו ממנה מחשש שלא יותר להם לשוב.

מה שלא מספקת המערכת הממוחשבת, מקדיח הדימיון. במסגרת הודעה שנמסרה לאחרונה לבג"ץ דיווחה הפרקליטות, שעל פי הערכות המדינה נכנסו לישראל כ-14,000 מבקשי מקלט ("מסתננים", בלשונה). בדיווח של גנות לוועדת העובדים הזרים נסק מספרם ל-24,000.

גנות לא סיפר לוועדה, שרבים ממהגרות וממהגרי העבודה, ששוהים בישראל ללא היתר, איבדו את מעמדם משום שמשרד הפנים הפקיע להם אותו בשל הסדר הכבילה. כלומר, הם התפטרו, או פוטרו, או שמעסיקיהם הלכו לעולמם, ובשל כך בלבד – חרף פסק דינו של בג"ץ מחודש מרץ 2006, שאסר על כבילה למעסיקים – משרד הפנים נטל מהם את רישיונות ישיבתם בישראל. יש ביניהם גם קורבנות לתרמית "פליינג ויזה" – מהגרות ומהגרים, ששילמו הון עתק עבור האפשרות לעבוד בישראל, ולאחר שהגיעו לארץ גילו שאיש אינו מתכוון להעסיקם. משום הסדר הכבילה, שמתנה את רישיון הישיבה בקשרי עבודה עם מעסיק ספציפי, הם הפכו שוהים ללא היתר מיד עם בואם לישראל.
בשל הכבילה, תופעת "הפליינג ויזה" והעדר מכסות בענף הסיעוד העריכה המדינה בפני בג"ץ, שיש בישראל כ-10,000 מהגרות ומהגרי עבודה עודפים בתחום. במסגרת הסדר ההעסקה החדש בענף הסיעוד אמור לקום מאגר, שבו ירשמו כל מי שאינם מועסקים, על מנת שיוכלו להסדיר את מעמדם קודם שיובאו מהגרות ומהגרים חדשים. ואכן, לוועדת העובדים הזרים סיפר גנות, כי הוא עומד לבצע "הלבנה" של עובדי הסיעוד, שאין להם מעסיקים. בפועל, משרד הפנים, שכופר בפסק הדין, שאסר עליו לעצור ולגרש את מי שאיבדו את מעמדם משום הסדר הכבילה, ואף בהחלטת בית המשפט שקבע שביזה את פסק הדין, אינו ממתין. הוא העביר למשטרת ההגירה את פרטיהם של 4,000 מהגרות ומהגרים, שלפי רישומיו נמצאים בישראל "ללא מעסיקים וללא יכולת חוקית לקבל אשרה מוסדרת לעבודה", וזאת על מנת שיעצרו ויגורשו.

יום חמישי, 23 באוקטובר 2008

נוהל שב"חים

כשמשרד הפנים חידש לפני כחודשיים את הדיון בועדת הפנים של הכנסת בהצעת "חוק השב"חים" – הצעת חוק, שאם תתקבל, לא תאפשר עוד את כניסתם ואת הסדרת מעמדם של מי ששהו בישראל שלא כדין, אלא לאחר "תקופות צינון" בנות מספר שנים מחוץ לישראל – הוא נימק זאת בכך, שלאחרונה הופטרו אזרחי מדינות, "שנוטים להשתקע", מן הצורך לקבל אשרות כניסה לישראל, ושעליו להיערך לכך. הכוונה היא בעיקר לאזרחי רוסיה, שהצטרפו לאזרחי מדינות רבות אחרות שאינם נדרשים לבקש אשרות כניסה לישראל לפני בואם, ויכולים לקבלן במעברי הגבול הישראלים.

מן הרגע הראשון היה ברור שהטעם שהציג משרד הפנים מצוץ מהאצבע. הצעת חוק השב"חים נועדה, בראש ובראשונה, לעקוף את פסיקת בית המשפט העליון, שאסרה לדרוש "תקופות צינון" כתנאי להסדרת מעמדם בישראל של בני הזוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים. בכך התמקדו הדיונים בכנסת.

נוהל חדש, שהתפרסם לאחרונה באתר האינטרנט של משרד הפנים, מלמד אף הוא, שהצעת חוק השב"חים מתמקדת בבני זוג, ואין לה דבר עם אזרחי רוסיה, רומניה, בולגריה, הפיליפינים ומדינות אחרות, ששוהים בישראל כמהגרי עבודה או כתיירים ללא היתר. בעניינם אין למשרד הפנים כל כוונה להמתין לחקיקתו של חוק השב"חים. לשם מה לו הוראות מגבילות בחוק? הוא עיגן אותן בנוהל מחמיר הרבה יותר.

הצעת חוק השב"חים קובעת "תקופת צינון" בת שנה למי ששהה שלא כדין מעל לשלושה חודשים; בת שנתיים למי ששהה עד לשנה; בת שלוש שנים למי ששהה עד לשלוש שנים; ובת חמש שנים למי ששהה שלא כדין מעל לשלוש שנים. לפי נוסח הצעת החוק, היא אינה אמורה לחול על מהגרי עבודה בארבע השנים הראשונות לשהותם בישראל.

לפי הנוהל, גם מהגר עבודה ששהה בישראל כדין – נענש. הוא לא יוכל לשוב לישראל אלא אם חלפה שנה מאז יצא ממנה. מהגר עבודה ששהה שלא כדין מעל לשלושים יום, יוכל לשוב לישראל רק בחלוף שנתיים. מהגר עבודה שגורש, יוכל לשוב לישראל רק בחלוף עשר שנים, ומהגר עבודה ששהה שלא כדין מעל לשנה – לא יוכל לשוב לישראל לעולם. ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, ואין זולתו, יוכל לאשר חריגה מן הכללים.

בואו נאמר, שהמטפלת הסיעודית מן הפיליפינים מבקשת להזמין את בנה ואת בתה לביקור בארץ. לפי הנוהל, הילדים לא יוכל להיכנס לישראל, אלא בכפוף להפקדת ערבות בסך 30 אלף ש"ח עבור כל אחד מהם והצגת כרטיסי טיסה חזרה עם התחייבות ליציאתם מן הארץ. אשרת הביקור תינתן לשלושים יום בלבד ללא אפשרות להארכה.

תייר – למשל, הורה קשיש של אזרח ישראלי – אשר שהה שלא כדין מעל לשלושים יום יאלץ להמתין שנה בטרם ישוב. תייר ששהה שלא כדין מעל לשנה, יוכל להיכנס אך ורק באישור ראש הרשות בכבודו. אדם זר, שכניסתו לישראל לא אושרה בעבר מסיבה כלשהי, יוכל להיכנס רק על פי הזמנה של בן משפחה או אזרח ישראלי, שתוגש בישראל, ותאושר על ידי מטה רשות האוכלוסין וההגירה.

אני אומר לכם: מי צריך הליכי חקיקה מפרכים. חברי ועדת הפנים כינו את הצעת חוק השב"חים "זוועתית", "מפלצתית" ו"חסרת מעצורים"; הייעוץ המשפטי לועדה הבהיר שהיא מעוררת בעיות חוקתיות קשות; ויו"ר הועדה דרש לקבל הסברים ונתונים ולשתף את הועדה בנוסח שיקודם על ידי הממשלה. באמת, לשם מה נחוצה הכנסת, עם בלבולי המוח האלה שלה, כשאפשר, כמו שעשו כל השנים, לסגור הכל בנהלים. נהלים כותבים בבית, כמו שאוהבים ואיך שרוצים בחסות ייעוץ משפטי, ששום דבר אינו "זוועתי", "מפלצתי" ו"חסר מעצורים" בעיניו. כמה חבל שחייבים לפרסם אותם.
בעקבות הפרסום אצלנו: החמרה דרמטית במדיניות ההגירה - שוהה בלתי חוקי? תגורש לכל החיים (שחר אילן, הארץ, 27.10.2008)

יום שלישי, 23 בספטמבר 2008

הצו מותנה בכך שלא יעכב את הטיסה כולה

בקשות לצווי ביניים בעתירות המוגשות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד גירוש מישראל, מוכרעות בסמוך למועד הגשתן. כאשר ניתן צו ארעי למניעת גירושו של עותר, ממלא השופט טופס מוכן מראש, שאינו חושף את מינו של העותר או את מספר העותרים, ולשונו "לאחר שעיינתי בבקשה ניתן בזאת צו ארעי האוסר על הרחקת המבקש/ת/ים [כך במקור] מן הארץ". שמו/ה/תיהם של העותר/ת/ים נכתב/ים בכתב יד. במקרים מסוימים השופט מוסיף מילים אחדות בכתב ידו. כך, למשל, כאשר עתירה מוגשת בסמוך למועד הגירוש, נוהג השופט להוסיף בכתב ידו את המילים "הצו מותנה בכך שניתן לעכב את ההרחקה מבלי לעכב את הטיסה כולה". כך, במשפט אחד, מצליח השופט הנוהג להכריע בבקשות אלה לחשוף במשיכת קולמוס מערכת שלמה של ערכים, הזדהויות וסדרי עדיפויות.

אתמול, למשל, הגישו מוקד סיוע לעובדים זרים והתכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב עתירה נגד גירוש מבקשת מקלט מישראל. מבקשת המקלט נחתה בנתב"ג בזהות בדויה שבאמצעותה נמלטה ממדינת מוצאה, וביקשה מקלט בנמל התעופה נוכח הסכנה הנשקפת לה במדינת מוצאה. כניסתה לארץ נאסרה, והיא מוחזקת כעת במעצר במתקן המכונה "מתקן המסורבים" בנתב"ג. נציגי נציבות האו"ם לפליטים פגשו בה, ריאיינו אותה, והשתכנעו כי ייתכן שהיא אכן פליטה, ועל כן ביקשו ממשרד הפנים לעכב את גירושה עד שיסיימו את הליכי הבדיקה. משרד הפנים,בניגוד לעקרון ה-non-refoulement, האוסר על גירוש פליטים ועל גירוש מבקשי מקלט שבקשתם טרם נבדקה והוכרעה, החליט שלא לעכב את הגירוש, והארגונים נאלצו לרוץ לבית המשפט.

בית המשפט השתכנע, אמנם, שיש מקום לעכב את הגירוש ולתת צו ארעי שימנע אותו, אבל לא בכל מחיר – "הצו מותנה בכך שניתן לעכב את ההרחקה מבלי לעכב את הטיסה כולה", ציין בית המשפט.

מילים בודדות בהחלטה שיפוטית יכולות, לעיתים, להעיד על מקורות ההזדהות של שופטים. הזדהות עם נופשים הנוסעים לחו"ל וטיסתם מתעכבת מעט. הזדהות עם אנשי עסקים שזמנם יקר. הזדהות עם פקחי טיסה שייאלצו לערוך שינויים קלים בלוח הטיסות (שינויים שכל מי שנסע אי פעם יודע שמתרחשים באופן קבוע ומדי שעה בשל עיכובים שמקורם במזג האויר או בגורמים אחרים). כאשר האיזון שעורך בית המשפט בין האינטרסים השונים משיג תוצאה לפיה מניעת עיכובם של האחרונים חשובה מעיכוב גירוש, עולה החשד שמא ההזדהות עם כל אלה גדולה מן ההזדהות עם מבקשי מקלט שנציבות האו"ם לפליטים סבורה כי גירושם עלול להביא למותם, וכי יש מקום לבדוק את עניינם בטרם גירוש. ניסיון חייהם של שופטים מאפשר להם להבין כמה זה מרגיז כשטיסתך מתעכבת ברבע שעה. רובם, יש להניח, היו שם. הוא לא מאפשר להם להפנים כמה לא נעים להיות מגורש אל מותך. הידיעה אודות הגורל הצפוי לך עלולה לגרוע מהנאת הטיסה ואפילו להרוס לך את כל השבוע.

לפי העקרונות העומדים בבסיס החלטות אלה, גם כאשר אדם שוכב על מסלול ההמראה, יש לטרוח ולפנותו רק אם הדבר לא יגרום לעיכוב בטיסה. אם קיים חשש לעיכוב – קדימה, המטוס מתבקש להתקדם למסלול מס' 1 ולהמריא. שירותי הניקיון מתבקשים לגשת למסלול לאחר ההמראה.

יום חמישי, 4 בספטמבר 2008

בג"ץ דואג לעצמו

מזה זמן הודף מעליו בג"ץ עתירות של פלסטינים בענייני כניסה לישראל ומעמד בה. בין השנים 2004 ל-2006 דחה בג"ץ על הסף עשרות עתירות בעניינן של משפחות, בהן אחד מבני הזוג אזרח ישראלי והאחר תושב השטחים הכבושים. במקום למהר ולהכריע בעתירה העקרונית בעניין חוקתיות החוק שאינו מאפשר את הסדרת מעמדם של בני הזוג הפלסטינים, זרק בג"ץ את העותרים מכל המדרגות, והורה להם להמתין להכרעה (פסק הדין הנורא הגיע רק בחודש מאי 2006). עתירות של פלסטינים, שהיתרי העבודה שלהם בישראל בוטלו או לא חודשו בשרירות וללא מתן אפשרות לטעון נגד ההחלטה, נדחו אף הן על הסף מחמת "העדר זכות קנויה" לעבוד בישראל, וזאת חרף חובתה של ישראל להבטיח את זכותם לכבוד ואת זכותם לעבוד של התושבים בשטחים הנתונים לשליטתה. גם מבקשי מקלט פלסטינים, שעתרו לבג"ץ שוב ושוב בבקשה על נפשם, נדחו על הסף בשל כך ש"עשו דין לעצמם", ולא שבו למקום ממנו נמלטו ואליו הם חוששים כל כך לחזור. עיוות "דיני הסילוק על הסף" הוא רמז עבה במיוחד, לכך שעתירות של פלסטינים אינן רצויות לבית המשפט.
היום הבהיר בג"ץ בצורה שאינה משתמעת שסגר את שעריו בפני פלסטינים; פורסמו הנימוקים לפסק דינו מחודש יולי, ומעתה תידונה עתירות בעניין בקשותיהם של פלסטינים לאפשר להם להיכנס לישראל (לצורך עבודה, או טיפול רפואי, או מכל טעם אחר) בבתי המשפט לעניינים מינהליים: תושבי רצועת עזה יפנו לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע ותושבי הגדה המערבית – לבית המשפט בירושלים.

כפי שדיווחתי זה מכבר, שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים הביעו במספר פסקי דין את מורת רוחם מן הפרשנות של חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, שמכוחה ביקשו להעביר את הטיפול בתיקים אלה אליהם. רפורמה שכזו היתה צריכה להיעשות במפורש, ולא על דרך הפרשנות, ואולם הממשלה הוליכה את הכנסת שולל. לועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שהתבקשה בחודש אוקטובר 2007 לאשר העברת סמכויות מבג"ץ לבית המשפט לעניינים מינהליים, הסבירו, שמדובר בהעברת סמכויות בענייני מינהל אוכלוסין בלבד, ושעיקרה תיקים הנוגעים להסדרת מעמדם של בני זוג של אזרחים ישראלים. הועדה ביקשה לדייק בסמכויות שתועברנה, והיתה מוטרדת מן העומס שיוטל על בתי המשפט לעניינים מינהליים, ובעיקר על בית המשפט בירושלים. כדי להניח את דעתה, מסרו נציגי הממשלה הערכות על כמות התיקים שעוסקים בהסדרת מעמדם של בני זוג. הטענה, כי במסגרת הרפורמה הועברו גם תיקים בעניין כניסת פלסטינים לישראל, נשמעה לראשונה חודשים לאחר שהרפורמה אושרה על ידי הועדה.

אין חובה לדון בתיקים בענייני פלסטינים בבג"ץ דווקא. הבעיה היא אחרת; שופטי בג"ץ "כופפו" את ידם של שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, והשליכו עליהם מאות ואולי אלפי תיקים, רק משום שאינם חפצים בהם. בפסק דינם לא התייחסו כלל לנימוקי שופטי בית המשפט בירושלים. אפילו לא ציינו שניתנו פסקי דין.

שופטי בית המשפט העליון עמוסים? גם שבעת השופטים המינהליים בירושלים, שנוסף על הטיפול בתיקים מינהליים יושבים בדין בתיקים אזרחיים ופליליים. שופטי בית המשפט העליון עשו יד אחת עם מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, שגם היא קצה בתיקי הפלסטינים, ולכן לא טרחו לברר, האמנם בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים ופרקליטות מחוז ירושלים ערוכים לטפל בכמות התיקים שתועבר אליהם.

בית המשפט העליון אינו רק חורץ דין, אלא עומד בראש מערכת המשפט. כשהוא פוסק על דרך הפרשנות בעניין חלוקת הסמכויות בין הערכאות השונות, טובתם של בעלי הדין ושל המערכת כולה צריכה לעמוד לנגד עיניו. בפסק הדין שנתן היום הוכיח בית המשפט העליון, שכבעלי שררה רבים אחרים גם הוא עושה מדי פעם שימוש בכוחו כדי לדאוג, בסופו של דבר, בעיקר לעצמו.

יום שני, 14 ביולי 2008

עזה תחילה

את העזתים בעטו ראשונים מבית המשפט הגבוה לצדק.

כפי שהערכנו, בג"ץ פסק, שעתירות בענין כניסה לישראל של פלסטינים תושבי הרצועה תידונה מעתה בבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע.

"השאלה האמורה מתעוררת לעתים קרובות ועל כן ראוי ליתן לה תשובה מהירה. קביעתנו היא כי אכן מצויה סמכות בידי בית המשפט לעניינים מינהליים", פסקו שופטי בג"ץ והוסיפו: "נימוקיני יינתנו בנפרד." לא קשה להעריך מהם: כיוון שבתוככי רצועת עזה אין עוד משטר צבאי ישראלי, הרי שהחלטות בעניין כניסת פלסטינים לישראל מן הרצועה אינן שונות מהחלטות בעניין כניסה לישראל מכל מקום אחר.

אז מה אם הממשלה רימתה את הכנסת, והביאה לאישור רפורמה במערך השיפוט המינהלי בלי לספר על כך לאיש. רק שילכו מכאן עלובי הנפש. תושבי הגדה המערבית הבאים בתור.

יום שבת, 28 ביוני 2008

בתי המשפט ממשיכים להשליך אלה על אלה פלסטינים

"לא רק דין אין בשטחים הכבושים, מעתה גם אין דיין", כתבתי כאן לפני כחודשיים, וסיפרתי על המחלוקת שנטושה בין בג"ץ לבין בתי המשפט לעניינים מינהליים: מי יאלץ לטפל בעתירות של פלסטינים, שבקשותיהם להיכנס לישראל (לצורכי עבודה, או טיפול רפואי, או מכל טעם אחר) נדחו. אף אחד אינו רוצה בהם, ובתי המשפט משלחים אותם כבר כמה חודשים מן האחד לאחר. שופטי בג"ץ הם שיכריעו, כמובן, בסופו של דבר, וסביר להניח, שינערו מעליהם את הפלסטינים. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים, עם זאת, אינם מוכנים לוותר ללא מאבק.

השופט יורם נועם מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים הצטרף אל השופט משה סובל ופסק בשבוע שעבר, שהסמכות לדון בעתירות היא לבג"ץ. סמכות השיפוט הטריטוריאלית של בית המשפט לעניינים מינהליים מוגבלת להחלטות שניתנו בישראל, קבע השופט נועם, והוא אינו מוסמך לדון בהחלטות של המפקד הצבאי בגדה. אמנם, לבתי המשפט לעניינים מינהליים הועברה הסמכות לדון בהחלטות לפי החוק שמגביל כניסת פלסטינים לישראל, ואולם החוק אינו מעניק סמכות לאשר כניסת פלסטינים לישראל, אלא רק מגביל את הוצאתה של הסמכות אל הפועל. הסמכות מצויה בחקיקה אחרת, והביקורת על הפעלתה היא לבג"ץ. כך עשה בג"ץ עד כה: דן בסמכות בכפוף למגבלות. הוא ימשיך לבקר את הפעלת הסמכות גם לאחר שתוקפו של החוק המגביל יפקע. לא היה כל בסיס להעביר את הדיון בעניינים אלה בין בתי המשפט בעבר, ודבר לא השתנה בעניין זה גם כעת.

השופט נועם מציין, כי העברת הסמכות לדון בסירוב לאפשר כניסה של פלסטינים לבתי המשפט לעניינים מינהליים היתה צריכה להיעשות במפורש. הוראה מפורשת בעניין זה לא ניתנה. הצדק עימו. השתתפתי בדיון, שנערך בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בחודש אוקטובר 2007. הועדה התבקשה לאשר העברת סמכויות מבג"ץ לבתי המשפט לעניינים מינהליים. דובר בהעברת סמכויות בענייני מינהל אוכלוסין בלבד. עיקר הרפורמה, כך הוסבר לועדה, נוגע להעברת הדיונים בעניינים הנוגעים להסדרת מעמדם של בני זוג של אזרחים ישראלים. הועדה ביקשה לדייק כדי כך בסמכויות שתועברנה, שהחליטה למנוע אי בהירות שעלול היה להיווצר, לדעתה, מהעברה של חלק מן הסמכויות הנוגעות לביקורות על החלטות בעניין חוק מרשם האוכלוסין לבתי המשפט לעניינים, ולהותיר את הביקורת על כל ענייני המרשם לבג"ץ. הועדה היתה מוטרדת עוד מן העומס שיוטל על בתי המשפט לעניינים מינהליים, ובעיקר על בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. נציגי הממשלה ביקשו להפיס את דעתה, ומסרו הערכות על כמות התיקים שעוסקים בהסדרת מעמדם של בני זוג. דבר לא נאמר על העברת מאות ואולי אלפי תיקים בעניין כניסת פלסטינים לישראל. גם נציגת הנהלת בתי המשפט לא הסבירה שלדידה של מערכת המשפט הרפורמה מקפלת בתוכה העברת סמכויות אלה. טענות פרקליטות המדינה בעניין זה, שזוכות לעידוד שופטי בג"ץ ולמחאות שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, נשמעו לראשונה חודשים לאחר שהרפורמה אושרה על ידי הועדה.

השבוע שמעתי הערכה, לפיה שופטי בג"ץ עומדים לקבוע, שכיוון שבתוככי רצועת עזה אין עוד משטר צבאי ישראלי, הרי שהחלטות בעניין כניסת פלסטינים לישראל מן הרצועה אינן שונות מהחלטות בעניין כניסה לישראל מכל מקום אחר. המשמעות היא שביקורת עליהן תהיה לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע. בראשית השבוע הבא יקיים בג"ץ דיון בשאלה זו. קביעת הסמכות לדון בהחלטות לסרב לאפשר כניסת תושבי הגדה המערבית לישראל, שהמדינה מבקשת שתועבר לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, היא מורכבת יותר. ההחלטות מתקבלות על ידי גורמי הצבא בשטח. המדינה צפויה לערער על פסק דינו של השופט נועם, ובית המשפט העליון יכריע גם בעניין זה.

יום שבת, 24 במאי 2008

מעבר לחוצפה

שלטונות סין נוהגים לומר, שאדם שמבקר את כיבוש טיבט, מעליב את רגשותיו של העם הסיני. מי שמעליב את העם הסיני – לא יכול להיכנס לסין. בסוף השבוע האחרון למדנו, שלא רק את הסינים אסור להעליב.

אתמול, ביום שישי לפנות בוקר, נעצר ד"ר נורמן פינקלשטיין, סופר ואיש אקדמיה אמריקאי, עם הגיעו לישראל. הוא תושאל במשך מספר שעות בנתב"ג, ולאחר מכן הוחלט לגרשו מישראל. הטעם לגירוש הוא "נסיבות בטחוניות". פינקלשטיין, יהודי בן לניצולי שואה, הוא ממבקריה החריפים של מדיניות ישראל בשטחים הכבושים. בפרסומיו ובהרצאותיו הוא מוחה על השימוש, שנעשה לטעמו, בזכר השואה להצדקת מדיניות ישראל, ועל האופן בו מוצגים מבקריה של ישראל כאנטישמים. ספרו האחרון נקרא "Beyond ChutzpAah" ("מעבר לחוצפה"). הבוקר, למעלה מ-24 שעות לאחר שנחת בישראל, במהלכן הוחזק במעצר בנתב"ג, גורש פינקלשטיין לארה"ב.

בשנים האחרונות נאלצנו להתרגל לגירוש מיידי של מי שמוצאם ערבי ושל בני משפחה של תושבי השטחים הכבושים, לסילוקם של פעילי שלום ופעילי זכויות אדם ולהתנכלות לעיתונאים. כעת הגיע תורם של מי ש"סתם" מעצבנים את ישראל.

האגודה לזכויות האזרח (שבה אני עובד) גינתה את מעצרו ואת גירושו של פינקלשטיין בחריפות. ההחלטה למנוע מאדם להביע את דעותיו על ידי מעצרו וגירושו היא מאפיין של משטר טוטליטרי. מדינה דמוקרטית, שחופש הביטוי הוא נר לרגליה, אינה מסתגרת בפני ביקורת או רעיונות שאינם נוחים לרשויותיה, אלא מתמודדת עימם באמצעות דיון ציבורי.
גרסה מורחבת של הדברים פורסמה ב-ynet ב-1.6.2008

יום רביעי, 7 במאי 2008

אם יש תיקון חוקתי שאיננו חוקתי

מאת: דן יקיר, האגודה לזכויות האזרח בישראל

שר המשפטים פועל ללא לאות כדי לפגוע בזכויות האדם ולצמצם את סמכויות בג"ץ. ואם אפשר להשיג שתי מטרות אלה ביוזמה אחת – הרי זה משובח. היוזמה האחרונה מבית מדרשו היא הצעת חוק לתיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיה חוקים לגבי כניסה לישראל, תושבות או התאזרחות של לא ישראלים יהיו חסינים מפני ביקורת חוקתית.

התיקון פסול הן מבחינה מהותית בשל הפגיעה בזכויות האדם, והן מבחינה מוסדית בשל החתירה תחת עיקרון הפרדת הרשויות והתפיסה של ביקורת שיפוטית של חוקים. מטרת התיקון היא לקבוע נושא שלם, בו הכנסת תוכל לחוקק ככל העולה על רוחה תוך פגיעה בזכויות האדם. זאת מבלי שבית המשפט יוכל לבחון את חוקתיות החוק ולפסול אותו אם הוא פוגע בזכויות האדם ללא הצדקה. שר המשפטים הקפיא לעת עתה את יוזמתו לצמצם בחוק את דוקטרינת השפיטות, ולקבוע שבג"ץ יהיה מנוע מלעסוק בנושאי ביטחון ותקציב. יחד עם זאת הוא מנסה באמצעות תיקון זה ליצור חסינות לכל חוק, שעוסק בכניסה לישראל ובקבלת מעמד בישראל. אם יש תיקון חוקתי שאיננו חוקתי - זו הדוגמה לכך.

דברי ההסבר להצעת החוק לוקים בחוסר יושר אינטלקטואלי. נטען בהם, שההצעה באה לתת מעמד-על לחוק השבות ולחוק הכניסה לישראל ולשריין אותם מפני ביקורת שיפוטית. אלא שחוקים אלה נחקקו 40 שנים לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכמו כל חקיקה שקדמה לחוק היסוד הם חסינים מפני ביטולם על ידי בית המשפט. זהו נימוק סרק המכסה על הכוונה המרכזית של התיקון לחוק - לשריין את החוק הגזעני, ששולל באופן גורף מבני זוג פלסטינים של ישראלים את האפשרות לקבל מעמד בישראל. כפי שקבע רוב מכריע מבין שופטי בג"ץ, חוק זה פוגע בזכותם החוקתית של אזרחים ישראלים לחיות חיי משפחה בישראל עם בני זוגם והוא חוק מפלה. התיקון שיוזם השר פרידמן ישריין גם חוקים עתידיים, שעלולים לפגוע בקבוצות נוספות.

חומרה מיוחדת נודעת להצעה לאור העיתוי שלה. ההצעה באה לעולם באותו השבוע, בו התכנס הרכב של שבעה שופטי בג"ץ לדון בארבע עתירות נגד ההארכה של חוק האזרחות והוציא צו על תנאי, המחייב את הממשלה ואת הכנסת לנמק מדוע לא יבוטל החוק. החוק "הזמני" משנת 2003 הוארך שוב ושוב מאז שבג"ץ דחה עתירות קודמות נגדו לפני שנתיים. 6 מ-11 שופטי ההרכב קבעו אז, שהחוק אינו חוקתי בהיותו פוגע בזכות לחיי משפחה ובזכות לשוויון. רק כיוון שאחד משופטים אלה סבר, שיש לתת אורכה לכנסת לתקן את החוק, נדחו העתירות. ככל הנראה גם שר המשפטים מבין, כי פסק הדין הקודם של בג"ץ, שהתקבל על חודו של קול, עומד על כרעי תרנגולת. מטרתו של התיקון המוצע היא להתערב בהליך תלוי ועומד, ולמנוע מבג"ץ להכריע בסוגיה.

אכן למדינת ישראל כמו לכל מדינה סמכות רחבה לקבוע מי ייכנס לתחומה ומי יקבל בה מעמד. ראוי שהכנסת תחוקק חוק הגירה מקיף, ושמדיניות ההגירה של מדינת ישראל לא תיקבע בנהלי סתר של פקידי משרד הפנים. אבל גם חוק בנושא זה אסור שיחרוג מערכי היסוד החוקתיים שלנו, ולא ראוי להקנות לו חסינות מפני ביקורת חוקתית. אם התיקון יתקבל תוכל הכנסת לקבוע בחוק, שבן זוג זר של ישראלי, השוהה בישראל שלא כדין, חייב לצאת לחו"ל כתנאי לבחינת מעמדו (נוהל של משרד הפנים, שנפסל בבג"ץ). הכנסת אף תוכל לקבוע בחוק, כי בן זוג זר בן אותו המין לא יהיה זכאי למעמד כלשהו בישראל.

שר המשפטים פועל כבעל בית מטבחיים לשחיטת זכויות האדם. הוא מניף מאכלת מעל המשטר החוקתי ומעל בית המשפט העליון, ובלהיטותו כי רבה הוא אינו חס לא על זכויות האדם ולא על בני האדם.

יום שני, 28 באפריל 2008

רונדו

לא רק דין אין בשטחים הכבושים, מעתה גם אין דיין. בתי המשפט אינם רוצים להתעסק עוד עם הפלסטינים עלובי הנפש שמבקשים להיכנס לישראל.

בחודש פברואר דיווחנו על פסק דין קצרצר של בג"ץ, שניער מעליו באחת את עתירותיהם של הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, שבקשותיהם להיכנס לישראל נדחו. בג"ץ קבע שהסמכות לדון בכך נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. סיפרנו עוד, שבראשית חודש מרץ הועברו לבתי המשפט לעניינים מינהליים סמכויות דיון נוספות בעניינים של מעמד בישראל, ובג"ץ, כך נדמה, החליט להבהיר מבעוד מועד שלא רק מן העתירות בעניין איחוד משפחות ומעמד לבני משפחה הוא מתכוון להיפטר.

עותרים פלסטינים שפנו למזכירות בית המשפט העליון עם עתירות חדשות, הופנו אחר כבוד להגיש את עתירותיהם בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים הגיבו בחוסר נחת. בחודשיים האחרונים נתנו מספר החלטות, בהן הורו לעותרים להבהיר, כיצד ארע שהסמכות היא להם דווקא, ולא לבג"ץ.

התגובות הוגשו, והשופט משה סובל היה הראשון להשיב אש. בפסק דין קצר שנתן היום קבע, שהסמכות עודנה לבג"ץ. לגבי דידו, העברת סמכויות הדיון לבתי המשפט לעניינים מינהליים כוללת החלטות "בענייני מינהל האוכלוסין ועובדים זרים. בין אותן החלטות לא כלולה החלטת המפקד הצבאי באזור יהודה והשומרון, שהביקורת השיפוטית עליה עדיין נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק בלבד."

הרונדו בעיצומו. הפלסטינים שנזרקו מבג"ץ לבית המשפט המחוזי חוזרים כעת לבג"ץ, על מנת שזה...

עדכון (3.5.2008): המוקד להגנת הפרט מדווח, שהצליח לשכנע את אחד משופטי בג"ץ לדון בעתירה שכזו. במחלקת הבג"צים שבפרקליטות המדינה, כך שמענו, הביעו חוסר שביעות רצון. מי ידון בעתירות אלה? ימים יגידו.

יום שני, 11 בפברואר 2008

בית משפט זה אינו הערכאה המתאימה לדון בסוגיה זו

ללא תרועות וללא טעם מיוחד נחתם פסק דין קצרצר מן הימים האחרונים במהפכה: בג"ץ ניער מעליו באחת את עתירותיהם של הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, שבקשותיהם להיכנס לישראל נדחו. ככל שהעתירה מבקשת להסדיר את כניסתה של העותרת לישראל, פסק בג"ץ בעניין שעמד לפניו, "הרי שבית משפט זה אינו הערכאה המתאימה לדון בסוגיה זו". הסמכות, כך הוסיף בג"ץ בסוגריים, נתונה לבתי המשפט לעניינים מינהליים. כך ממש, בשורה האחרונה לפסק הדין.
הסמכות לדון בהחלטות לפי חוק הכניסה לישראל (החלטות בעניין אשרות כניסה לישראל ורישיונות ישיבה בה) הועברה לבתי המשפט לעניינים מינהליים לפני מספר שנים. עם זאת, בג"ץ דן עד כה בעתירות של פלסטינים שבקשותיהם להיכנס לישראל סורבו, ועד לאחרונה לא העלה כלל את השאלה, האם העניין מצוי בסמכותם של בתי המשפט לעניינים מינהליים. מדובר בעשרות רבות של עתירות בשנה.
בראשית חודש מרץ תועברנה לבתי המשפט לעניינים מינהליים סמכויות דיון נוספות בעניינים של מעמד בישראל. בג"ץ, כך דומה, החליט להבהיר מבעוד מועד שלא רק מן העתירות בעניין איחוד משפחות ומעמד לבני משפחה הוא מתכוון להיפטר.

יום שלישי, 15 בינואר 2008

הביורוקרטיה של הכיבוש

עוד סיפור קטן ומעצבן במיוחד על תרומתו של בית המשפט העליון למפעלות הביורוקרטיה של הכיבוש.

עומר קזמאר הוא פלסטיני תושב השטחים הכבושים, שביקש היתר להיכנס לישראל ולעבוד בה. כמו אלפים רבים אחרים הוא סווג כ"מנוע בטחוני". כמו אלפים רבים אחרים פניותיו החוזרות משך חודשים ארוכים אל רשויות הצבא בשטחים לא נענו. כמו אלפים רבים אחרים רק לאחר שעתר לבג"ץ התבשר שאין עוד מניעה, והוא מוזמן להגיש בקשה לקבל היתר.

באת כוחו של קזמאר מ"
קו לעובד" ביקשה מבית המשפט לפסוק הוצאות לזכותו, משום שנאלץ לעתור לבג"ץ כדי לקבל את מבוקשו. פרקליטות המדינה, בשם הצבא, התנגדה לבקשה. לטענת הפרקליטות והצבא לא היה צידוק לעתירה, משום שקזמאר לא מיצה הליכים שעמדו לרשותו. הוא אמנם פנה לצבא, אלא שהצבא דורש שאת הפניות אליו בעניין "מניעות בטחוניות" ישלחו פלסטינים בדואר רשום, ואילו באת כוחו של קזמאר שלחה את פנייתה בעניינו בפקס.

כלומר, כל פנייה, ואף מכתב תזכורת בן מספר שורות, דורש הצבא לקבל בדואר רשום. משמעות הדברים היא שכל מכתב יגיע ימים לאחר שליחתו. יתרה מזו, עלות הפנייה בעניינו של כל אדם ואדם – שכוללת מכתב ותזכורות – מתייקרת מעלות זניחה של משלוח פקסים לכמה עשרות שקלים. הצבא, מיותר לציין, לא מהסס לשלוח את תשובותיו, כאשר הוא טורח להשיב, בפקס.

עו"ד חני בן ישראל מ"קו לעובד" כתבה לצבא ולמחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה בחודש מרץ 2007: "הפונים לרשויות הצבא – תושבי שטח כבוש – הינם אנשים ונשים קשי יום, המוציאים את פרנסתם בדוחק רב. פניותיהם נוגעות לרוב למימושן של זכויות יסוד, ובראשן חופש התנועה, וזכויות אדם רבות נוספות שמימושן תלוי בה, כגון הזכות לקיום אנושי בכבוד, הזכות לעבודה, הזכות לבריאות, הזכות לחינוך, הזכות לחיי משפחה, הזכות לפולחן דתי ועוד ועוד. הדרישה לשלוח כל פניה ופניה באמצעות דואר רשום מטילה נטל כלכלי בלתי סביר על הפונים ועל הפונות, ומצטרפת לשורת המהמורות הביורוקרטיות והאחרות, הניצבות בפני מי שניחת עליהם באחת, ללא הליך משפטי או מינהלי ראוי, התיוג 'מנוע ביטחוני', ואשר מבקשים לממש את חירות תנועתם ואת הזכויות היסודיות, הנגזרות ממנה. אין רשות ציבורית בישראל – אף לא בית-דין או בית-משפט – שאינו מקבל פניות ובקשות באמצעות הפקס. יצוין, כי הרשויות ובתי-המשפט בישראל נתבעים אף הם לטפל בפניות רבות – בהיקף העולה באופן ניכר על היקף הפניות בו הלשכה המשפטית במדור מרשם האוכלוסין נדרשת לטפל, יש לשער – ומעולם לא הגבילו את דרך ההתקשרות עמם באופן הדרקוני והבלתי סביר בו הלשכה המשפטית מתיימרת להגבילה."

הדברים לא הרשימו את רשם בית המשפט העליון, יגאל מרזל.
קזמאר אינו זכאי להוצאות, משום שהרשם מרזל שוכנע, שעמדה לקזמאר על פי נהלי הצבא האפשרות לפנות בדואר רשום ולא בפקס, והוא לא עשה כן.

לא נמצאה עילה לחייב את הצבא בהוצאות, פסק הרשם מרזל, ומזכירות בית המשפט שלחה את החלטתו ל"קו לעובד". בפקס.

יום שישי, 14 בדצמבר 2007

ומה אם הם בני זוג?

דייזי בריל, אזרחית הפיליפינים, נחתה בנתב"ג לפני שלושה שבועות. היא באה לישראל כדי לבקר ידיד ישראלי, דניאל פנחס, שהכירה בעבר. משרד הפנים סרב לאפשר את כניסתה לישראל. הטעם לכך: "חשש של ממש" שבריל עומדת להשתקע בישראל. וכל כך למה? משום שפנחס מצוי בהליכי גירושין ובריל גרושה בעצמה, ובתשאול שנערך לבריל עם בואה, היא חלקה עם אנשי משרד הפנים כוונות רומנטיות. פנחס, מצידו, הכחיש כוונות שכאלה, אבל הצהיר שהוא מבקש לארח את בריל בישראל, ומוכן אף להפקיד ערבות גבוהה להבטחת יציאתה מישראל. משרד הפנים עמד בסירובו. ערבות, לשיטת משרד הפנים, אינה מפיגה את חשש ההשתקעות. פנחס נאלץ להופיע בפני בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב, ולהצהיר שהוא אינו מתכנן לחיות חיים משותפים עם בריל ושאין לו עניין לבקש להקנות לבריל מעמד בישראל כזוגתו.

השופטת מיכל אגמון-גונן השתכנעה שהפקדת ערבות כספית גבוהה, אף שאינה מבטיחה בוודאות שבריל תעזוב את ישראל כמו גירושה המיידי, "מבטיחה זאת במידה מספקת כדי להסיר את החשש להשתקעות". בפסק הדין שניתן אתמול הורתה לאפשר את כניסתה של בריל בכפוף לכך שפנחס יפקיד ערבות בסך 35,000 ש"ח להבטחת יציאתה של בריל מישראל.

עתירתה של בריל הוגשה סמוך לאחר שכניסתה סורבה. מאז נחתה בריל בישראל ועד למועד מתן פסק הדין חלפו, כאמור, שלושה שבועות. לכל אורך התקופה שהתה בריל במעצר.

בריל הגיעה לישראל כתיירת. לו היו למשרד הפנים ראיות לכך, שהיא מתכוונת לעבוד בישראל ללא היתר, או להיוותר בה שלא כדין לאחר שיפקע תוקף רישיונה – הוא יכול היה לסרב לאפשר את כניסתה. ואולם, למשרד הפנים לא היו ראיות שכאלה. הטעם היחיד לכך שכניסתה של בריל סורבה הוא שמשרד הפנים אינו מוכן להסתכן בכך שבריל ופנחס יהפכו לבני זוג.

טירוף של ממש. ומה אם בריל היא זוגתו של פנחס? ומה אם הם מבקשים לבחון את הקשר ביניהם? ומה אם הקשר יעמיק, הם יהפכו לבני זוג, ופנחס יבקש להקנות מעמד לבריל בישראל? מניין שואבים אנשי משרד הפנים והפרקליטות את התעוזה להתערב בכך? וכיצד זה שבית המשפט לא הורה לאפשר את כניסתה של בריל לישראל מיד עם הגשת העתירה ללא הפקדת אפילו אגורה שחוקה אחת?

לו היה פוגש פנחס את בריל בישראל, והם היו הופכים לבני זוג בישראל, משרד הפנים חייב היה לבחון את בקשתם להסדיר את מעמדה של בריל, ולא היה רשאי לדרוש את יציאתה מן הארץ כתנאי לבחינת הבקשה. רק השבוע שבה והזכירה השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב למשרד הפנים את חובתו זו בעניינם של בני זוג אחרים, אזרח ישראלי ואזרחית הפיליפינים.

גם פנחס זכאי להחליט עם מי הוא מבקש לחלוק את חייו, ואם תהיה זו אישה שאינה ישראלית הוא זכאי לכך שמשרד הפנים יאפשר לזוגתו לחיות עימו בישראל ואף שיוקנה לה מעמד של קבע בישראל. כך ממש: אזרח ישראלי זכאי להסדיר את מעמדו של בן זוגו שאינו ישראלי בישראל, ומשרד הפנים הוא הגוף המופקד על מימושה של הזכות הזו. משרד הפנים אינו רשאי להילחם בהשתקעותם של בני זוג של אזרחים ישראלים בישראל, ובית המשפט צריך היה להזכיר לו זאת.
בעקבות הפרסום אצלנו: לכי תוכיחי שאתם "רק ידידים" - תיירת נעצרה לשלושה שבועות בנתב"ג בחשד שתישאר בארץ (שחר אילן, הארץ, 18.12.2007)