לכבוד שרת הפנים הבאה

שרה נכבדה שלום רב,

בתום המשא ומתן הקואליציוני, נטול נתן אשל ושאר מרעין בישין, תושבעי לתפקיד שרת הפנים. כמי שכבר ראו כיצד כמה וכמה שרי פנים במדינת ישראל אכלו מרורים, הרשי לנו לתת לך שלוש עצות, שתבטחנה כי הקדנציה שלך תעבור בנעימים:

1. אל תניחי למשפטנים לעצב עבורך מדיניות. כמי שלוקים בעצמם בפגם קשה זה - ידע וחשיבה משפטיים - הרשי לנו להבטיחך שהמשפטנים שסביבך לעולם ינסו לקחת מידיך את מושכות עיצוב המדיניות ולהכתיב לך התנהלות כזו או אחרת במסווה של ייעוץ משפטי (לעתים אף במסווה של ייעוץ משפטי מחייב). הדוגמה הקיצונית ביותר לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בעניינו של שר הפנים, אברהם פורז. כפי שסיפרנו כאן פעם, בשעה שאברהם פורז ביקש לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בחוק כדי להסדיר את מעמדם של ילדי מהגרי עבודה השוהים בישראל שנים ארוכות, התערב היועץ המשפטי רובינשטיין וקבע, ללא בסיס משפטי, כי לא ראוי ששר הפנים יקבל החלטה בעניין זה.

התערבותו הבוטה של רובינשטיין בעניין זה מזכירה במובנים רבים את נוהגו כיועץ משפטי לממשלה לפרסם חוות דעת ציבוריות ובלתי משפטיות ביחס לאנשי ציבור שהוחלט שלא להעמידם לדין פלילי או את התנהלותו לאחרונה כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית ביחס לפסילת שלטי חוצות ואת החלטתו לפסול תשדירי בחירות של בל"ד ועוצמה לישראל, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, משום שלא היו לטעמו. אמנם, ספק אם היועץ המשפטי הנוכחי יתערב באופן זה, אולם שרי הפנים האחרונים נאלצו להתמודד עם בכירים במשרד המשפטים ובפרקליטות המדינה.

ההישענות על משפטנים בבואך לעצב מדיניות היא מסרסת. מה שמתחיל בהתייעצות בעניין מדיניות הופך בנקל להכתבת מדיניות באיצטלה של חובה משפטית. לכן, אם ברצונך להיות בעלת השפעה כלשהי במשרדך שלך, הבהירי ליועץ המשפטי לממשלה, למשנים לו, לפרקליטות המדינה וללשכה המשפטית של רשות האוכלוסין וההגירה, שאין בכוונתך לשתף אותם בהתייעצויות בענייני מדיניות ובשלב עיצוב המדיניות. הקפידי ליידע את המשפטנים רק לאחר גמר תהליך עיצוב המדיניות, ובקשי שיגבילו את חוות דעתם לשאלה - חוקי / לא חוקי. שלא יסבירו לך מדוע כדאי כך ולא אחרת, מדוע זה ראוי או לא ראוי. שיאמרו - חוקי או לא חוקי, ואם לא חוקי - מדוע לא חוקי וכיצד מוציאים לפועל את המדיניות באופן חוקי.

2. זנחי את הרטוריקה הגזענית של קודמך בתפקיד. ארבע השנים האחרונות לוו במלל מסוכן של העומד בראש המשרד שאת מקבלת לרשותך. מה לא יוחס ל"זרים" בישראל? מחלות, אלימות, פשיעה, הרס החלום הציוני. קודמך בתפקיד סבר שרטוריקת ביבים תמשוך קהל בוחרים. הוא טעה. מפלגתו לא התחזקה בבחירות האחרונות, וייתכן שאף תמצא עצמה מחוץ לקואליציה. גם רשימתו של מיכאל בן-ארי, שהיטיב להזין את השנאה והגזענות כלפי "זרים" בישראל, לא הרוויחה דבר מהביטויים האומללים שנשמעו מפיו. למעשה, בן-ארי, שסבר כי ימצא קהל מצביעים חדש בשכונות דרום תל אביב, גילה לתדהמתו, שבשכונות אלה מעטים נתנו לו את קולם. הגזענות הבוטה אינה רווחית מבחינה אלקטורלית (וגם לו הייתה רווחית, לא ניתן היה להצדיקה), אך היא ממצבת את ישראל כמדינה גזענית, ששריה מעזים לומר דברים שהיו מוקעים מן השיח הציבורי והפוליטי בכל מקום אחר בעולם.

3. בדקי באופן מדגמי החלטות פרטניות של רשות האוכלוסין וההגירה. אלוהים נמצא בפרטים. גם אם תתגברי על המשפטנים ותצליחי לקדם את המדיניות בה את חפצה, את ההחלטות הפרטניות יקבלו פקידים, שעברו אינדוקטרינציה בת שנים ארוכות, לפיה ה"זר" הוא האויב ויש לעשות כל דבר כדי למנוע בעדו מלקבל מעמד בישראל. לא תוכלי להבין כיצד מיישם משרד הפנים את מדיניותך אם לא תקפידי לבחון רנדומלית ובאופן שוטף את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה. כשתבחני אותן תגלי שאבוי לו לישראלי שמעז להינשא לבן זוג זר. בני הזוג צפויים לעבור דרך חתחתים עד להקניית מעמד של קבע למשפחה בישראל (אם בכלל). תגלי שבמשך שלוש שנים משרד הפנים מצא שאדם אחד בלבד הוא פליט, וזאת נוכח יצירת מערכת מתעללת שאינה מיישמת כראוי את אמנת הפליטים ומביאה לגירושם של אנשים רבים למקום בו נשקפת להם סכנת חיים. תגלי שמשרדך כולא באופן שרירותי ובתנאים שאינם ראויים לבני אנוש אלפי מבקשי מקלט. תגלי שמשרד הפנים שולל את מעמדם של מהגרי עבודה שהוזמנו לישראל כדי לבצע את העבודות הקשות ביותר בשכר מינימום (ואף פחות מכך) רק משום שהרהיבו עוז בנפשם להתאהב ולהיכנס למערכת יחסים. תגלי שבני זוג מאותו המין המבקשים להסדיר את מעמדם בישראל זוכים ליחס של אזרחים סוג ב' משום שאינם יכולים להינשא. תגלי שמשרדך קורע בני משפחה אלו מעל אלו, הורים, בני זוג ולילדים, אך בשל היותם פלסטינים. תגלי שחרף פסילת הסדר הכבילה של עובדים זרים למעסיקיהם על ידי בית המשפט העליון, בפועל משרד הפנים מקפיד ליצור זיקה כובלת של עובדים למעסיקיהם באופן הפוגע בזכויותיהם הבסיסיות כבני אדם וכעובדים. אם תבחני רנדומלית את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה תגלי שללא בקרה של הדרג הפוליטי על ההחלטות שמקבל הדרג הפקידותי, אי אפשר לשנות דבר.

בהצלחה.

בוקר שגרתי בלוד

מאת: ענת בן-דור, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

רבע לשמונה, יום חמישי. אני מרוצה שהגעתי בזמן. "יחידת רישום המסתננים" של משרד הפנים בלוד (לא יכולה לסבול את השם הזה). כשחוצים את הכביש יש תכונה של אפריקאיים ברחוב, אבל רק כאשר באים במבואה של בניין הסוכנות ברחוב דוד המלך מקבלים את התמונה המלאה והלם קטן (לא משנה כמה פעמים אבוא. תמיד ההלם) - לפחות 200, אולי 300 איש, עומדים שם, לכודים במסדרון של 2 - 3 מטר בין שתי גדרות נמוכות. מעקה ברזל קשוח מימין וגדר דקורטיבית ירוקה משמאל. יחסית להמון כזה, יש פה שקט. האנשים דחוסים זה לזה, בטן לגב. איך אגיע לדלת? איך אמצא את הקליינט שלי?

לאורך הגדר הירוקה יש קצת תנועה - אפשר לעבור שם, מפלסת בזהירות דרך בין המון גופי אדם. פתאום אחד יושב, באמצע, בין כולם, מה הוא חושב? אלה שמסביבו טופחים על כתפו, מסמנים לו שאני מנסה לעבור, הוא מצטודד. עברתי. מפלסת את הדרך לכיוון הדלת, אין סיכוי להגיע אליה, שם הכי צפוף. מוצאת לי מקום כמה מטר מאחור. פעם היתה שם גינה. הרגלים נוגעות במשהו, מבט למטה - אני דורכת בזבל. מנסה למצוא לי פינה ומגלה סלע קטן. משמח - הנה העמדה שלי. ופתאום מישהו נוגע בכתף מאחור - הנה הוא, הקליינט שלי מחייך אלי. שנינו מכינים עצמנו להמתנה. בשעה שמונה אמורה להיפתח הדלת.

לידי חבורה של אריתראים צעירים, משועשעת לראות את ברכת השלום שלהם: הם אוחזים יד ביד ו"מתנגשים" כתף בכתף, שלוש פעמים. הם מחייכים. אירוע חברתי. בעיה - הריח מסביב נורא. מישהו הקיא פה. אני רואה כמה נשים פיליפיניות לידי. גם הן סובלות, מחזיקות ממחטה לאפן. אבל אנחנו לא זזות, לא נוותר על המקום שלנו. הקהל גדל, אני נהדפת מהסלע שלי. לא נורא, מגלה בשמחה שצעד לאחור הקרקע מתגבהת קצת, אולי אם אעמוד ואנפנף הפקיד יקלוט אותי. הזמן עובר והדלת לא נפתחת, שמונה ורבע, צל עובר ליד הדלת, הקהל נדרך, כמה ידיים מורמות עם ניירות, אבל לא, הם לא פותחים. עוד רבע שעה עוברת, עכשיו זה קורה, הפקידים והמאבטחים פותחים את הדלת. הקהל העצום דוחף, שוכחים הכל, מרימים את הידיים עם הניירות, עכשיו זאת מלחמה. אתה צריך שהפקיד ייקח את הנייר שלך, זו הויזה, ה"בטוחה" היחידה לכך שלא תיעצר, שאולי תוכל למצוא עבודה. רק מי שהפקיד ייקח את הנייר שלו יקבל חידוש, דוחפים ללא רחמים. כשהייתי פה בתחילת השבוע אישה שעמדה ליד מעקה הברזל פרצה בצווחות, ההמון מחץ אותה. היום אני קולטת שרוב הנשים נמצאות בשולי ההמון. חכמות.

משהו אחר קורה היום, הפקידים לא לוקחים את הניירות, הם יוצאים עם מגפון, נעמדים על מדרגה גבוהה שרצה לכל אורך הבניין, מופרדים על-ידי מעקה הברזל מן ההמון, הם גבוהים מאיתנו. צפוף, דחוס, כל הידיים למעלה מנפנפות בניירות. הפקיד אומר משהו שלא נקלט, הוא חוזר על זה שוב ושוב: "No visa today, go home, come next week, after the holidays ". אף אחד לא זז. הוא צועד לאורך המדרגה, מלווה בעוד פקיד ובשני מאבטחים, "no visa, go home". המסר מתחיל להיקלט. אנשים צועקים. אף אחד לא מתכוון ללכת הביתה, כולם מושיטים את הניירות שלהם אליו, אולי בכל זאת? הוא לא לוקח. הוא מנסה להסביר, משהו על תקלה במחשב. פתאום יש צעקה בעברית מהקהל - מעסיק שהגיע עם עובדיו, הוא כועס. בא מרחוק, קטע מילואים כדי לבוא. הפקיד מנסה להסביר לו בעברית מעל ראשי ההמון - תקלה במחשב. ופתאום תפנית - הפקיד אומר שמי שיש לו זימון להיום צריך להישאר בכל זאת. כולם עם הידיים למעלה, אין לפקיד ברירה, הוא מתחיל להסתכל על הניירות – "אתה – הביתה", לרובם אותו נייר, ויזה לחודש או לשלושה, היום היא מסתיימת. הפקיד לוקח נייר כזה, מנפנף מעל הראשים של כולם: "למי שיש נייר כזה, שיילך הביתה". פקיד אחר יוצא, חוזר על המסר בערבית. הקהל כאילו לא מבין, איש לא הולך. הפקיד הראשון מנסה שוב: "לכו הביתה, הודענו למשטרה, אף אחד לא ייעצר". אחד מהאנשים בהמון צועק אליו: "ומה נאכל? איך אמצא עבודה ללא ויזה?". הפקיד אומר לו לחזור בשבוע הבא. אין מה לעשות. היום לא יאריכו את הויזה. הפקידים מתקדמים לאורך המדרגה, חוזרים שוב ושוב על המסר. הקהל לא רוצה ללכת, אנשים צועקים שבאו מרחוק. עכשיו הפקידים משנים כיוון, הם עושים את דרכם לאורך המדרגה אל דלת הבניין, הספיק להם, אני לגמרי מבינה אותם, הידיים עם הניירות עדיין מושטות לעברם. רק כשהדלת נסגרת והפקידים נעלמים הידים מורדות. כולם נסערים, לא יודעים מה לעשות. עוברות בערך 15 דקות נוספות ואני רואה טפטוף קל של מתייאשים.

הדלת שוב נפתחת, פקיד דובר טיגרינית עושה את דרכו על המדרגה. הוא מנסה להסביר שוב, משהו על תקלה ושאי-אפשר לחדש ויזות היום. הוא מדבר ברכות, אבל אנשים נזעמים, מוחים. אני שואלת את מי שסביבי מה קורה, הם מסבירים לי ש"היום אין ויזה". אני שואלת מה הם אומרים, המתורגמנית שמצאתי לי אומרת רק ש"הם כועסים".

תשע וחצי. אני סופסוף מוכנסת לבניין. יושבת עוד כשעה וממתינה לריאיון עם הלקוח שלי. דרך חלון הזכוכית הגדול הפונה החוצה אני רואה את הקהל מתנחל. אין במקום כיסאות או ספסלים, הם פשוט יושבים, איפה שהם. רבים הלכו הביתה, רבים עוד פה. הגדר הדקורטיבית הירוקה שוכבת על הרצפה, היא הפכה מושב לחלק מהאנשים. הם מחכים.

ועדת סוד מוחלט בהחלט

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

מאז שנת 2002 פועלת בישראל "הוועדה המייעצת לפליטים". הוועדה הוקמה מכוח נוהל של משרד המשפטים, אשר קבע כי הוועדה תייעץ לשר הפנים האם להעניק למבקש מקלט מעמד של פליט אם לאו. זאת בהתבסס, בין השאר, על המלצה של נציבות האו"ם לפליטים, אשר ראיינה את מבקש המקלט. הנוהל קבע גם את הרכב הוועדה: בראשה יעמוד "שופט בדימוס או משפטן בכיר שלא מקרב עובדי המדינה", וכחבריה ישמשו נציגים של משרד הפנים, משרד המשפטים ומשרד החוץ.

מעט מאוד ידוע לציבור הרחב, ואף לעוסקים בתחום הפליטים בישראל, על פעילות הוועדה. למרות שהנוהל קובע כי "הועדה תוכל לאפשר, במקרים מתאימים, גם נוכחות של נציגי גופים ציבוריים רלבנטיים (NGOs)", הרי שבפועל – למיטב הידיעה – מעולם לא הוזמן נציג של ארגון זכויות אדם לנכוח בישיבות הוועדה. סדר העלאת התיקים לדיון בוועדה אינו ברור, והוועדה אינה מודיעה למבקש מקלט מתי מועלה עניינו לדיון בפניה. היא אינה מאפשר למבקש המקלט או לעורך-דינו להופיע בפניה. היא מסרבת לחשוף את פרוטוקול הדיון בעניינם של האנשים בה היא דנה. לפחות במקרה אחד, התברר כי הוועדה נוהגת לאסוף מידע אודות הסכנה שנשקפת למבקש המקלט, מעבר לזה שהוצג בפניה על-ידי מבקש המקלט ועל-ידי הגורם המראיין, וזאת מבלי לאפשר למבקש המקלט או לבא-כוחו לעיין בחומר ולהגיב על האמור בו.

מתוך ניסיון להפיג במידת מה את הערפל האופף את פעילות הוועדה, הגיש המרכז לקידום פליטים אפריקאיים לפני יותר מחצי שנה בקשה לפי חוק חופש המידע, ובה נתבקש מידע סטטיסטי אודות מספר הישיבות אשר קיימה הוועדה בשנתיים האחרונות, מספר התיקים שהיא דנה בהם ופילוחים שונים של החלטות שיוצאות תחת ידיה. נציגת משרד הפנים בוועדה, אשר הטיפול בבקשה הועבר אליה, מתמהמהת משום מה, חודשים ארוכים, בטיפול בבקשה. החוק קובע שחובה על הרשות המנהלית להעביר את המידע תוך 30 יום? נו באמת, זה פרט שולי.

במשטר דמוקרטי, רשויות המדינה אמורות לפעול בשקיפות. הן גם אמורות להיות כפופות לחוק, ממש כמו אזרחי המדינה ותושביה. הוועדה המייעצת לפליטים מבקשת, משום מה, לפעול במחשכים. כך קרה, למשל, שבמשך יותר משנה פעלה הוועדה ללא יושב-ראש, ועד היום איננו יודעים כמה החלטות קיבלה הוועדה בהרכב חסר זה – החלטות אשר החוקיות שלהן מוטלת בספק. כך קורה שזהות חברי הוועדה אינה ידועה לציבור הרחב, אין לוועדה דף אינטרנט רשמי, ומעולם לא פורסמו נתונים סטטיסטיים אודות הטיפול של הוועדה בבקשות המקלט בישראל מאז שנת 2002 ועד היום. על הקשר העמוק בין הוועדה לבין משרד הפנים מעידה, אולי יותר מכל, התרבות הארגונית שלה. סירוב להעברת מידע המתבקש על פי חוק הוא רק תסמין אחד של תרבות זו.

ביקור במשרד הפנים

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

ביום חמישי ליוויתי את אהרן (שם בדוי), פליט מאתיופיה, ללשכת רשות האוכלוסין בירושלים המערבית. אהרן שוהה בישראל כבר עשור. הוא מבין מבקשי המקלט הבודדים בישראל, אשר הוכרו כפליטים על-ידי שר הפנים; דבר שזיכה אותו ואת משפחתו (אשתו ושני ילדיו) במעמד של "תושבים ארעיים". לפני כארבעה חודשים שלחנו מכתב לשר, ובו ביקשנו שיעניק לאהרן ולבני משפחתו תושבות קבע. הצגנו טיעון משפטי מפורט לעניין זכותם לקבל המעמד. ביקשנו גם שמשרד הפנים לא יעמוד על דרישת תשלום אגרה, בהתבסס על הוראת סעיף 34 לאמנת הפליטים הקובעןת, כי "המדינות בעלות האמנה... ישקדו במיטב מאמציהם להחיש את סדרי ההתאזרחות ולהפחית ככל האפשר את ההיטלים וההוצאות הכרוכים בכך". מאחר שלא קיבלנו כל מענה לפנייתנו, פנה אהרן ללשכת רשות האוכלוסין בירושלים, וביקש לקבוע תור להגשת הבקשה באופן פיזי. נקבע לו תור לכשישה שבועות מאוחר יותר.

בדרכי מתל-אביב לירושלים הרגשתי את המתח הקל שמתחיל לפעפע בי לפני כל ביקור במשרד הפנים. מעולם לא קרה שנלוויתי ללקוח למשרד הפנים, והמפגש עבר באופן "חלק". תמיד נדרשתי להסביר שוב ושוב, להתעקש, להתחנן, להתחנחן או לאיים בעתירה. ידעתי: גם הפעם זה לא יהיה שונה.

אהרן הציג בפני את הפתק שקיבל ובו צויין התור. על הפתק נכתב בעברית שם הפקידה אליה הונחה לפנות. הוא ביקש שאומר לו מי היא אותה הפקידה, וכשאמרתי את שמה, פניו המכורכמות כמו אמרו הכל. "זוהי הפקידה הרגילה שמטפלת בי", אמר לי, וסיפר איך שמע אותה אומרת פעם לחברתה בעברית: "הם לא פליטים, אנחנו פליטים".

לאחר כניסתנו ללשכה פניתי אל הפקידה המדוברת, אשר אמרה לי מיד ש"המחשב שלה נפל" ושעלינו לחכות. לאחר מספר דקות של המתנה הרהבתי עוז ופניתי אליה שוב. תגובתה לא אחרה לבוא: "אמרתי לכם לחכות, לא?", אמרה, והמשיכה לסנן לעצמה: "למה אנשים לא מבינים מה שמדברים אליהם?". הואיל והייתי עדיין בשלב החנופה (שלב ראשוני שכל פונה למשרד הפנים פותח בו), חייכתי חיוך מלא ומלמלתי: "בטח, בטח".

לאחר כמה דקות הודיעה לנו פקידה אחרת, שתקבל אותנו במקום הפקידה המקורית. היא נראתה נרגנת פחות, ואהרן ואני הסתערנו על העמדה שלה כאחוזי אמוק, לפני שתימלך בדעתה. לבלרית זו אכן דיברה אלינו בנימוס, אבל הבהירה לנו חיש מהר שלא תוכל לקבל את הבקשה, שכן אין בידינו את כל המסמכים הנדרשים. הצגנו את הטופס "בקשה לתעודת עולה / רשיון לישיבת קבע בישראל", ממולא כדבעי, את חוזה השכירות וחשבון החשמל האחרון, האמורים ללמד על כך שישראל היא "מרכז חייו" של אהרן, וביקשנו לדעת מה חסר. "ראשית", ענתה לנו הפקידה הנחמדה, "יש להביא חשבונות חשמל ומים של כל השנה האחרונה, לא רק של החודש האחרון". "כל השנה?", שאלתי בבהלה, "לא חשבנו שצריך לשמור". בסוף, הפקידה ואני התפשרנו על ששת החודשים האחרונים. "כמו-כן", הוסיפה הפקידה, "צריך להביא תעודת נישואין מקורית (של אהרן ואשתו, אשר נישאו באתיופיה), תעודות לידה מקוריות של כל בני המשפחה, אישורים מבתי-הספר של הילדים ושלושה מכתבי המלצה של אזרחים ישראלים".

אהרן ביקש לדעת, בעברית קלוקלת, מדוע לא הנחו אותו להביא את כל המסמכים הללו כשקבע את ה"תור", שכן שאל אז במפורש, ואיש לא אמר דבר אודות המסמכים הללו. הפקידה משכה בכתפיה. "אני יכולה לקחת את הבקשה, אבל היא תסורב. חבל", הוסיפה. הפעלתי את כישורי הגישור/פישור שלי, והגענו להסכמה שהבקשה תתקבל, ואהרן יוכל "לטפטף" את המסמכים החסרים במהלך השבוע, מבלי שיהא עליו לקבוע "תור" נוסף. תחושת גאווה מילאה אותי: לא הגעתי לחינם.

רגע לפני שעזבנו, נדרש אהרן לשלם אגרה. "640 ש"ח עבור כל אחד", אמרה לנו הפקידה. "גם הילדים הקטינים?" שאלתי, יודע מבעוד מועד שהמדינה הצהירה אחרת במסגרת התדיינות בבג"ץ. "גם הילדים", השיבה הפקידה. בשלב זה אהרן ואני כבר היינו מותשים. אהרן הבהיר לי שאין לו יכולת כלכלית לשלם את סכום האגרה הנדרש. החלטנו שישלם רק עבור בקשה אחת (שלו). ומה לגבי האישה והילדים? "אם הבקשה שלי תתקבל נגיש גם עבורם" החליט אהרן בחכמה.

עכשיו אהרן מחפש שלושה אזרחים ישראליים שיכתבו עבורו מכתבי המלצה. מן הסתם, יהיו אלה מעסיקים, שהוא מנקה את בתיהם. הם יוכלו לכתוב אודות איכות הספונג'ה שלו, בתקווה שזה ישכנע את כבוד השר אלי ישי. אני עדיין מחפש את הנוהל שבו כתוב שאדם שמגיש בקשה לתושבות קבע נדרש להציג שלושה מכתבי המלצה.

אסקייפלנד

"יס דוקו", שהקרין השבוע את סרטו הנפלא של אורן תירוש, הגדיר אותו באופן הקצר והקולע: "אהבתם של פליט סודני וקיבוצניקית במבחן הביורוקרטיה הגזענית". מומלץ.

לצפייה בסרט לחצו כאן. לכתבה על המשפחה שהתפרסמה ב"מוסף הארץ" לפני שבועיים - כאן.

פוחלצים וקקטוסים

ייתכן שהם אינם בני זוג, אבל בפעם הבאה שבית המשפט דוחה את עתירתם של מי שטוענים שהם בני זוג, משום שמשרד הפנים סרב לקבל את בקשתם להסדרת מעמד על יסוד "התרשמות בינונית ומטה" מן הקשר, אנא בטובו – ידרוש ממשרד הפנים להסביר, מהי "התרשמות בינונית ומטה".

אני, לעומת בית המשפט, אינני קונה את "חוות דעתם המקצועית של עובדי מחלקת האשרות, המבוססת על ניסיון של מאות תיקים בשנה" (ומזמין להיזכר במציאות המביכה שמסתתרת מאחורי הקוד "עמדת הגורמים המקצועיים").

אולי היא צעירה ממנו; אולי אינה מכירה את כל בני משפחתו; אולי לא סיפרה למעסיקיה על הקשר; אולי לא גרה עימו בכל יום בבית משום שעבדה כמטפלת סיעודית; אבל בעניין אחד אין מחלוקת – על תחביביו היא יודעת לספר: פוחלצים וקקטוסים. ואם זו אינה אינטימיות שמעידה על הקשר, אזי זוגיות מהי?

לא עניין פורמאלי, עניין מהותי

בחודש שעבר פסקה השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב שהתנהלותה של הועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים שערורייתית. מפסק דין של השופטת שרה גדות, שניתן היום, עולה, ששופטי בית המשפט בתל-אביב תמימי דעים באשר לכך.

השופטת גדות קיבלה את עתירתם של ילדים למהגרי עבודה, שהבקשה להסדיר את מעמדם הועברה לדיון בועדה הבין-משרדית, ונדחתה בנימוק הסתום: "לא נמצאו טעמים הומניטאריים", והורתה לשוב ולדון בעניינם. את פסק דינה ביססה על החלטה קודמת של השופט עודד מודריק שסבר אף הוא, שדרך פעילותה של הועדה, אינה יכולה לעמוד:

"לאחר עיון בעתירה, בתגובה ובטיעוני הצדדים, מצאתי לקבל את טענת העותרים לפיה לא עמדה הועדה בנוהל 5.2.0022 המסדיר את דיוניה והחלטותיה של הועדה. אין בפרוטוקול הדיון רישום של הנוכחים, אין רישום של עמדות הנוכחים, אם היו כאלה, אין רישום מפורט של הנימוקים, אין חתימה של חברי הועדה על ההמלצה. אני שותפה לעמדתו של חברי, כב' השופט ע' מודריק בהחלטתו מיום 18.1.09 בעת"מ 2588/08 נתנאל ציגוזי ואח' נ' משרד הפנים, אשר החליט כדלקמן: 'מתברר שהועדה הבין-משרדית פועלת על פי נוהל (5.2.0022). על פי הנוהל עליה לבצע רישום מדוייק של ההמלצה ונימוקיה, לקיים דיון שבו יביע כל אחד מחבריה את עמדתו וייחתם פרוטוקול של הדיונים. הנוהל כולל גם דוגמאות של טפסים המיועדים לשקף את קיום פרטי הנוהל כמבואר לעיל. לא נראה על פי המסמכים שהוצגו לפני כי הועדה הבין-משרדית פעלה בהתאם לנוהל. המשיב צירף לתגובתו נספח שבו מצויין באופן לקוני שהועדה הבין-משרדית המליצה לדחות את הבקשה ושראש מינהל האוכלוסין קיבל את ההמלצה ובעקבותיה גם שר הפנים. לא צורפו לנספח טפסי פרוטוקול הדיון, הערות חברי הועדה בתוך הדיון ונימוקי הועדה. ב"כ משרד הפנים אמרה בהגינות ראוייה לציון שאין טפסים כאלה.' גם בענייננו מדובר בהחלטה לקונית וגם ההחלטה לפיה 'לא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים להענקת מעמד בישראל' איננה מרפאת את הפגם בדיון ובהחלטה. אני שותפה גם לעמדת כב' השופט מודריק, ביחס לעובדות הדומות לעניינו, לפיה 'נוכח רגישות הסוגיה העומדת על מדוכת הדיון, קיום נוהל פעולה של הועדה הבין-משרדית ככתבו וכלשונו אינו עניין צורני פורמאלי, אלא עניין מהותי. ראש מינהל האוכלוסין ובעקבותיו השר צריכים להשתכנע מהמלצת הועדה הבין-משרדית ומנימוקיה שראוי לדחות בקשה כגון בקשת העותרים דנן. בהעדר רישום ובהעדר מייצג של הנמקות הועדה ופרוטוקול הדיונים שלה, לא מתקבל על הדעת שראש מינהל האוכלוסין ושר הפנים יוכלו באורח מושכל לרדת אל טיבם של נימוקי הועדה.' קיום הדיון בועדה, בחריגה רבתי מהנוהלים, מהווה פגם מהותי בדיון הועדה ובהחלטותיה, לרבות בהחלטת השר ומשום כך דין החלטות אלה להתבטל."

שיטת מצליח

בסוף המאה ה-19 חקיקה גזענית בארה"ב, שנומקה על ידי משרד המשפטים ועל ידי בתי המשפט ב"נחיתותו של הגזע הסיני", הגבילה את כניסתם של סינים לארה"ב ואף הביאה לפעילות ענפה של שלילת תושבות קבע מאזרחי סין וגירוש רבים מהם מארה"ב. ואולם כבר אז, גם נוכח ההפרה השיטתית של זכויותיהם המהותיות של אזרחי סין, הבין משרד המשפטים האמריקאי שהליכים בהם מתקבלות החלטות בנושאי הגירה חייבים להתנהל תוך הבטחת זכויותיהם הפרוצדורליות של מי שעניינם נדון. ממחקר שערכה לוסי סלייר עולה, כי בתחילה מנעו רשויות ההגירה האמריקאיות את השתתפותם של עורכי דין שייצגו אנשים בהליכי הגירה בהליכים אלה, ואולם בעקבות התערבותו של משרד המשפטים, החל מראשית המאה ה-20 התירו רשויות ההגירה, גם אם בתחושה של לית ברירה, את השתתפותם של עורכי דין בכל ההליכים שהם מקיימים. בשלבים מסוימים של ההליכים המינהליים נקבע, כי עורכי הדין אינם רשאים לומר את דברם בשל הצורך להתרשם באופן ישיר מדברי הקליינט המיוצג, ואולם הם הורשו להיות נוכחים בכל שלבי ההליך.

את שהבין משרד המשפטים האמריקאי כבר לפני מאה שנים, מסרבים משרד המשפטים ומשרד הפנים בישראל להבין היום. לפני למעלה משלוש שנים ביקשתי להתיר את השתתפותם של עורכי דין בשימועים, שבהם מנפיק משרד הפנים צווי מעצר וגירוש מינהליים נגד מהגרים. משרד הפנים סירב, ורק לאחר שמוקד סיוע לעובדים זרים הגיש במרץ 2006 עתירה לבג"ץ, הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ, כי יתאפשר לעורכי דין המייצגים מהגרים להיות נוכחים בשימועים, גם אם ללא זכות להתערב בשלב בו מתשאל פקיד משרד הפנים את המהגר, ולהביא את טענותיהם לאחר שדברי המהגר נשמעים.

היום חוזר על עצמו אותו הסיפור ביחידה החדשה שהקים משרד הפנים לרישום מבקשי מקלט אריתראים וסודנים, יחידה שזכתה לשם "יחידת המסתננים". מדובר ביחידה שתפקידה הוא רישום מבקשי המקלט והנפקת מסמכים עבורם. לפקידי היחידה סמכות לקבוע מגבלות משמעותיות על חופש התנועה של מבקשי המקלט ולהחליט האם להנפק עבורם מסמכים מזהים, ובעת הרישום הם שואלים אותם שאלות, שבעקבותיהן פוסקים הפקידים, נעדרי ההכשרה להכריע בבקשותיהם של מבקשי מקלט, כי פלוני הוא שקרן, כי אלמוני אינו פליט, או כי פלמוני אינו אזרח המדינה שהוא טוען להיות. נגד היחידה הועלו טענות רבות על יחס לא ראוי לפליטים, החרמת מסמכים מזהים, הכנסת מילים לפיהם של מבקשי מקלט, קבלת קהל בתנאים לא נאותים, אלימות מילולית ואפילו שני מקרים של אלימות פיזית נגד מבקשי מקלט שהתייצבו ביחידה.

חברתי עורכת הדין ענת בן-דור מן התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב ביקשה ממשרד הפנים וממשרד המשפטים לאפשר את השתתפותם של עורכי דין בהליכים אלה. בתחילה נתקלה בסירוב. רק לאחר ארבעה חודשים תמימים זכתה לתשובה, לפיה עורכי דין יורשו להשתתף בהליכים, במובן זה שיוכלו לטעון את טענותיהם לפני ואחרי שמבקש המקלט נשאל שאלות. משוכנעת שמדובר בסידור דומה לזה שנקבע בהליכי הגירוש בעקבות העתירה שתוארה למעלה, כלומר התרת נוכחות עורך הדין גם בשלב בו נשאל מבקש המקלט שאלות ללא זכות להתערב בדברים, התייצבה ענת השבוע עם קליינט במשרדי היחידה. בתחילה מנהל היחידה סירב לאפשר לה להשתתף בהליך ואף ביקש ממנה לצאת מן הבניין ולחכות מחוצה לו. לאחר שדיבר עם הלשכה המשפטית של משרד הפנים התרצה והכניס אותה לדיון, אולם אז הסתבר כי בשלב בו נשאל מבקש המקלט שאלות עליה לצאת מן החדר. למה? ככה. לא ברור מה מבקש משרד הפנים להסתיר.

טלפון למשרד המשפטים העלה, כי זהו אכן הסידור שמשרד המשפטים רואה לנגד עיניו – בשלב המהותי של ההליך בו נשאל מבקש המקלט שאלות, חל איסור על נוכחותו של עורך הדין, אפילו נוכחות פסיבית. זו ההנחיה, נמסר לענת, ואם את מתנגדת לה תצטרכי לתקוף אותה, כלומר להגיש עתירה לבג"ץ.

שוב, לא ברור מה משרד הפנים מבקש להסתיר בשלב בו נשאל מבקש המקלט שאלות על ידי פקיד המשרד. לא רק שאין שום עילה משפטית למנוע את נוכחותו של עורך הדין בשימוע, אלא שאפילו היתה עילה כזו, אין שום טעם ענייני לעשות זאת, מלבד סיכול יכולתו של עורך הדין לדעת מה התרחש במהלך ראיון הרישום. משרד המשפטים ומשרד הפנים יודעים זאת, אלא שכמו בעניין השתתפות עורכי דין בהליכי גירוש, שתוארו למעלה, הוא נוקט בשיטה הידועה בשם "שיטת מצליח". אם אף אחד לא יעתור לבג"ץ – מצוין, אפשר להמשיך לנקוט במדיניות. אלא שבמקרה הזה דווקא תוגש עתירה. בג"ץ יורה למדינה להשיב תוך חודשיים-שלושה, המדינה לא תעמוד במועד שייקבע ולאחר שהוא יחלוף היא תבקש אורכה, בית המשפט יעניק לה אורכה של חודשיים-שלושה נוספים, ואז תודיע פרקליטות המדינה שהוחלט לאפשר לעורכי דין להיות נוכחים בהליך (שינוי המדיניות, ייכתב בתגובה, לא בא בעקבות העתירה, אלא בעקבות "עבודת מטה" שנערכה במקרה לפני הגשת התגובה לבג"ץ). בית המשפט ישבח את המדינה על נכונותה להגמיש את עמדתה ולכן לא יטיל עליה את הוצאות העתירה, והשופט אליקים רובינשטיין יוסיף שתיים-שלוש פסקאות, בהן יעלה זכרונות נעימים מימיו כיועץ משפטי לממשלה, כפי שהוא עושה מעת לעת בפסקי דינו. עורכי דין יורשו להשתתף בכל שלבי ההליך, אך משרד הפנים לא יפסיד דבר. הוא רק ירוויח כשנה שבה ימנע שלא כדין וללא סיבה מוצדקת השתתפות של עורכי דין בשימועים באופן שנועד לאפשר הבטחה של זכויותיהם הפרוצדורליות של מבקשי מקלט.

מאיפה מצצו אותם

ללא ספק, ההתבטאות הממלכתית ביותר שחילץ ממני עיתונאי מעולם. שחר אילן מעיתון "הארץ" ביקש בשבוע שעבר את הערכתי, מניין לקוחים הנתונים שמסר יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, לוועדת העובדים הזרים של הכנסת, ולפיהם יש בישראל 279,700 מהגרים, ששוהים ללא היתר. "אין לי מושג מאיפה מצצו אותם", השבתי, וכך פורסם.

האמת היא שיש לי מושג. התייחסתי בעבר לפוליטיקה של המספרים – פרטיקה שכיחה של הפרחת נתונים מנופחים ומשוללי יסוד לחלל האוויר במטרה להלך אימים. סיפרתי, שבית המשפט העיר למשרד הפנים על העדרם של נתונים; מבקרת הפנים של המשרד הבחינה בכך בבדיקה שערכה; ועדת רובינשטיין לבחינת מדיניות ההגירה התייחסה לכך; וכך גם צוות בין-משרדי, שמונה להמליץ על ייעול השירות במשרד הפנים. אף על פי כן, משרד הפנים בשלו. משחק בנתונים, על מנת שיתאימו לסדר יומו, והפעם – עם המסר שגנות מפמפם לתקשורת: "אם לא נעצור את הגל הזה, ולא נקטין את המספרים, נראה חיילים משוחררים שעוזבים את הארץ לרעות בשדות זרים, עולים חדשים שיחזרו למקום שממנו באו". כשאמר את הדברים לאחרונה לכתבת "גלובס", ורד קלנר, טען שיש בישראל "חצי מליון זרים לא חוקיים". בהודעה שפרסמה דוברת משרד הפנים באותה עת ממש, נטען מפי שר הפנים, מאיר שטרית, שישנם 100,000.

בשנת 2005 פירסם מבקר המדינה דו"ח חריף על פעילות משטרת ההגירה בשנים שתחת פיקודו של גנות. בין היתר קבע המבקר, שהנתונים שמסרה משטרת ההגירה לממשלה ולכנסת בדבר מספר המגורשים נופחו בעשרות אחוזים. גם בתפקידו הנוכחי גנות ניפח נתונים כשהופיע בחודש אוגוסט בפני ועדת הפנים של הכנסת, אז סיפר שבבדיקה שערך משרד הפנים נמצא ש-70% מן הבקשות להסדרת מעמד של בני זוג של ישראלים יסודן בקשר פיקטיבי. גנות טען שהבדיקה נערכה באקראי, ואולם בראיונות לתקשורת הודו פקידים במשרד הפנים, שנבדקו רק מקרים בהם עלה חשד מוקדם לכנות הקשר. באותה ישיבה של ועדת הפנים טען גנות שיש בישראל 250,000 שוהים ללא היתר, וקצב הגידול הוא 25,000 בשנה. לא חלפו חמישה חודשים ובישיבת ועדת העובדים הזרים טען שמספרם הגיע ל-279,700.

את הנתונים הפעם בדבר מספרם של השוהים בישראל ללא היתר ביסס גנות על המערכת הממוחשבת של משרד הפנים. מדובר במערכת, שמבקר המדינה קבע לגביה בשני דו"חות (האחד בשנת 1998 והשני בשנת 2004), שהיא כוללת "מאות אלפי רשומות שהנתונים בהן מעוררים ספק בדבר אמינותם", ויש בה "אי-תאימות" עם נתונים המצויים בידי רשויות אחרות. במסגרת דיון בעתירה שהתנהלה בשנת 2005 בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, שם התעוררה מחלוקת באשר לכניסותיו וליציאותיו של העותר מישראל, הודה האחראי על המחשוב במשרד הפנים, שיש במערכת "תקלה", שבגינה בכל פעם שהוזנה שאילתה בעניין הכניסות והיציאות הופקו "תוצאות שונות". על יסוד המערכת הזו דיווח משרד הפנים לוועדה לזכויות הילד של הכנסת בשנת 2004, שיש בישראל 83,100 ילדים שנכנסו כתיירים מאז שנת 1988, ולא יצאו. הוא הודה, אמנם, שייתכן שנפלו טעויות, ואולי ישנם ילדים שנכנסו בדרכון אחד ויצאו באחר, ולכן יציאתם לא נרשמה. הוא אף ציין, שאין לו נתונים על ילדים שנולדו בישראל, ולא רכשו בה מעמד. זה לא הפריע לו, כמובן, לאיים על מקבלי ההחלטות, שאם יוסדר מעמדם של ילדים למהגרי עבודה, רבבות ירכשו מעמד. רק לאחר שהמבצע להסדרת המעמד הסתיים, ובמסגרתו הקנו מעמד אף לילדים ולמשפחות ששהו בישראל ארבע שנים ותשעה חודשים בלבד, התברר שיש כ-400 משפחות, שמונות, לכל היותר, 2,300 נפש.

הההסתמכות על המערכת הממוחשבת מספקת הסבר לנתון המנופח בדבר 47,000 ירדנים, שלטענת גנות שוהים בישראל ללא היתר. אפילו נניח שבכל זאת ישנם כמה אלפי ירדנים שנכנסו ולא יצאו – כיצד זה שאיש אינו יודע היכן הם? בארגונים שמסייעים למהגרים לא פגשו בהם מעולם; לא בשעה שנעצרו, לא כשנפגעו זכויותיהם כעובדים, לא כשנזקקו לטיפול רפואי. הערכתי היא שרבים מהם כלל אינם שוהים בישראל, אלא בגדה המערבית, ושמדובר בקרובי משפחה של תושבי הגדה, שנכנסו אליה מאז הסכם השלום עם ירדן, ולא יצאו ממנה. מראשית שנות האלפיים ועד לחודשים האחרונים סירבה ישראל לקבל מן הרשות הפלסטינית בקשות להסדרת מעמדם של בני משפחה של תושבי הגדה, ורבבות נכלאו בגדה ולא יצאו ממנה מחשש שלא יותר להם לשוב.

מה שלא מספקת המערכת הממוחשבת, מקדיח הדימיון. במסגרת הודעה שנמסרה לאחרונה לבג"ץ דיווחה הפרקליטות, שעל פי הערכות המדינה נכנסו לישראל כ-14,000 מבקשי מקלט ("מסתננים", בלשונה). בדיווח של גנות לוועדת העובדים הזרים נסק מספרם ל-24,000.

גנות לא סיפר לוועדה, שרבים ממהגרות וממהגרי העבודה, ששוהים בישראל ללא היתר, איבדו את מעמדם משום שמשרד הפנים הפקיע להם אותו בשל הסדר הכבילה. כלומר, הם התפטרו, או פוטרו, או שמעסיקיהם הלכו לעולמם, ובשל כך בלבד – חרף פסק דינו של בג"ץ מחודש מרץ 2006, שאסר על כבילה למעסיקים – משרד הפנים נטל מהם את רישיונות ישיבתם בישראל. יש ביניהם גם קורבנות לתרמית "פליינג ויזה" – מהגרות ומהגרים, ששילמו הון עתק עבור האפשרות לעבוד בישראל, ולאחר שהגיעו לארץ גילו שאיש אינו מתכוון להעסיקם. משום הסדר הכבילה, שמתנה את רישיון הישיבה בקשרי עבודה עם מעסיק ספציפי, הם הפכו שוהים ללא היתר מיד עם בואם לישראל.

בשל הכבילה, תופעת "הפליינג ויזה" והעדר מכסות בענף הסיעוד העריכה המדינה בפני בג"ץ, שיש בישראל כ-10,000 מהגרות ומהגרי עבודה עודפים בתחום. במסגרת הסדר ההעסקה החדש בענף הסיעוד אמור לקום מאגר, שבו ירשמו כל מי שאינם מועסקים, על מנת שיוכלו להסדיר את מעמדם קודם שיובאו מהגרות ומהגרים חדשים. ואכן, לוועדת העובדים הזרים סיפר גנות, כי הוא עומד לבצע "הלבנה" של עובדי הסיעוד, שאין להם מעסיקים. בפועל, משרד הפנים, שכופר בפסק הדין, שאסר עליו לעצור ולגרש את מי שאיבדו את מעמדם משום הסדר הכבילה, ואף בהחלטת בית המשפט שקבע שביזה את פסק הדין, אינו ממתין. הוא העביר למשטרת ההגירה את פרטיהם של 4,000 מהגרות ומהגרים, שלפי רישומיו נמצאים בישראל "ללא מעסיקים וללא יכולת חוקית לקבל אשרה מוסדרת לעבודה", וזאת על מנת שיעצרו ויגורשו.

התנהלות שערורייתית

במלים אלה הכתירה שופטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן, את התנהלות "הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים" בפסק דין שנתנה אתמול. על הוועדה הבין-משרדית ועל תחלואיה כתבנו עוד בראשית ימיו של הבלוג, והתייחסנו אליהן גם בהמשך.

סיגל רוזן היקרה העירה אותי הבוקר למצהלות: "ברכותיי, מצטטים אותך. אנא שלח לנו את פסק הדין למען נרווה נחת". קמתי, חיפשתי, מצאתי, וממש כך: פסק הדין מצטט בהרחבה מתוך "המיניסטריון" – דו"ח על אודות הפרת זכויות אדם על ידי משרד הפנים, שחיברתי וערכה נעמה ישובי לפני ארבע שנים במסגרת עבודתנו באגודה לזכויות האזרח. פסק הדין אף כולל קישור לדו"ח מן הבלוג! הזדמנות חגיגית להזכיר לקוראות ולקוראים את כל הטוב שאפשר למצוא כאן מצד שמאל – קישורים למידע נוסף מהארץ ומהעולם, לדו"חות של ארגוני זכויות אדם ולניירות עמדה. חוץ מזה, פסק הדין מצטט את דבריי מתוך סקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת בעניינם של ילדים חסרי מעמד בישראל. צדקה סיגל. נחת.

פסק הדין עוסק בבקשה להסדיר בישראל את מעמדו של וסילי, בנה של אישה שנישאה לאזרח ישראלי, וזאת באמצעות הוועדה הבין-משרדית. משרד הפנים דחה את הבקשה ללא נימוק, והגיש לבית המשפט טופס, שעליו שורבטו משפטים סתומים מפי פקידים שונים כעדות לבחינת הבקשה. על רקע הטיפול הקלוקל בבקשה החליטה השופטת אגמון-גונן להורות למשרד הפנים, כי בטרם ישוב ויבחן את עניינו של וסילי, יתקין ויפרסם נוהל לטיפול בבקשות הנדונות בפני הוועדה, ויעגן בו קריטריונים לקבלת החלטות, רשימת מסמכים דרושים, מתן זכות טיעון והצורך בנימוק ההחלטות:

"באת כוח המשיבה [הבהירה] כי אין נוהל כתוב לגבי הדיון בוועדות, היינו מה הפורום לדיון, מה מוגש לוועדה, מהם השיקולים הרלבנטיים, רישום פרוטוקול ונימוק ההחלטה. עוד הבהירה באת כוח המשיבה כי אין נוהל הקובע מתי תדון הבקשה בלשכה אליה הוגשה, מתי הבקשה עוברת לוועדה משרדית ומתי לוועדה בין-משרדית. אין נוהל הקובע את תפקידיהם של חברי הוועדה, סדר ההמלצות וההתייחסות, כן אישרה כי אין נוהל הקובע מהם טעמים הומניטאריים וכי כל מקרה נשקל לגופו. בנוסף, אין נוהל לעניין שימוע הפונים. היינו, אין נוהל דיון מסודר, לא ברור מיהם חברי הוועדה, מיהם הממליצים, מה תפקידם, אילו מסמכים יש לצרף ואפשרויות טיעון והנמקה. כולם מעיקרי המשפט המינהלי וחובות המשיבה.

[…]

כדי שניתן יהיה לדון כראוי בעניינו של וסילי, יש לקבוע את אופן הדיון בבקשות מסוג זה. היינו קודם תתכבד המדינה ותקבע כללים ונהלים, ולאחר מכן תדון בעניינו של וסילי על פי כללים ונהלים אלו... כשעומדים על החשיבות בקביעת נהלים יש לזכור לאיזה קהל מופנים אותם נהלים. אין דינם של נהלים או בקשות שמופנות לקהל מקצועי מצומצם, כדינם של נהלים הנוגעים לאוכלוסיה רחבה, לעיתים קשת יום, שיש לה קשיים מובנים בעצם הפנייה לרשויות... במקרים של פנייה של זרים בבקשה למתן מעמד לפני הוועדה משיקולים הומניטאריים, יש לזכור מיהי האוכלוסייה הנזקקת לשירות זה. מדובר בזרים, אשר ככלל אינם דוברי עברית ואינם מכירים את הנהלים, התקנות והחוקים החלים בעניין זה (כפי שציינתי משרד הפנים לא עושה כל מאמץ, וזאת בלשון המעטה, כדי לפרסם נהלים אלו).

[...]

כדי לוודא שהבקשות נדונות ונשקלות כראוי, יש להבטיח נוהל מסודר שבו תקבע הדרך להגיש את הבקשה, מיהי הוועדה הרלבנטית, מיהם חברי הוועדה, מהם המסמכים שצריכים להיות לפני חברי הוועדה. כל אלו יבטיחו כי הדיון בבקשות יהיה אחיד וכי המבקש את שירותי הרשות ידע לכלכל את מעשיו. באת כוח המשיבה טענה כי כיוון שמדובר בשיקולים הומניטרים, מטיבם ומטבעם שלא ניתן לעגנם בנהלים. אולם, באותה נשימה ציינה, כי ככלל, קירבה משפחתית להורה החי בארץ אינו מהווה שיקול כאמור. היינו, ניתן לקבוע לפחות נהלים שיבהירו את המקרים בהם נקבע בעבר על ידי הרשות כי שיקול מסוים לא ייכנס בגדר אותם שיקולים הומניטאריים, או מהן הנסיבות שיכולות לשנות זאת. מובן שגם בנהלים אלו הרשות חייבת להמשיך ולשקול כל מקרה לגופו. בנוסף, יש לעגן בנהלים את אופן הגשת הבקשה, מיהם חבריה, וכיו"ב ענייני פרוצדורה ומינהל. ערה אני גם לחסרונות שיש בהתקנת כללים כאמור, למשל סרבול ההליך בשל האחדתו, קשיים לחרוג מהנהלים במקרים המתאימים ופגיעה בפרט, אולם, לטעמי, במקרה של משרד הפנים, היתרונות יעלו עשרות מונים על החסרונות. זאת, בעיקר לאור התמונה המצטיירת לפיה בפועל אין דיון למעשה בבקשות והן נדחות ללא דיון ממשי.

[...]

אני סבורה כי במקרה של פנייה לוועדה לשקול מתן מעמד משיקולים הומניטאריים יש מקום לאפשר שימוע בעל פה בנוכחות בא כוח המבקש/ת, לפחות במקרים בהם הדבר מתבקש על ידי הפונה או מי מטעמו. כפי שציינה באת כוח המשיבה בדיון, מדובר במקרים מיוחדים שקשה לקבוע לגביהם קריטריונים מראש. בנסיבות אלו יש חשיבות לדו שיח שיאפשר למי מטעם הרשות לשמוע את הדברים, לשאול שאלות, וללבן את הטענות. יהיו מקרים בהם יסתפקו המבקשים בשימוע בכתב, ככל שבקשתם נסמכת על מסמכים, ונראה שאז יהיה די בכך. ודוק, אין חובה כי השימוע יהיה לפני הוועדה כולה. אולם, יש חשיבות כי מי מטעם הרשות ישמע את הבקשה ופרטיה. כמובן כי במסגרת שימוע כזה יש ליתן אפשרות להוסיף מסמכים לתמוך את הדברים. סיכום השימוע יועלה על הכתב והעתק הדברים שבכתב צריך להיות לנגד עיני הממליצים ומי שמקבל את ההחלטה... יש לחזור ולהזכיר, כאשר עוסקים בחובת השימוע כי מדובר באוכלוסיות מודרות ומוחלשות, שיש להקל עליהם להביא דברם לפני הרשות.

[...]

התנהלות משרד הפנים במקרה שלפניי היא התנהלות שערורייתית. חומרה יתרה יש לדברים כיוון שכך מתנהל הטיפול בכל הבקשות שאמורות לידון לפניי הוועדה או הוועדות לעניינים הומניטאריים. קיימת סתירה בולטת בין שם הוועדה 'וועדה לעניינים הומאניטאריים', לאופן בחינת הבקשות לפניה, שבינם לבין התייחסות לאדם שלפניה אין ולא כלום.

על משרד הפנים לקבוע בדחיפות נוהל מפורט שיתייחס לסוג הבקשות הנדונות לפני כל אחת מהוועדות (המשרדית והבין-משרדית); מהו ההרכב של כל וועדה; מהו קוורום מינימאלי לדיון. צריך להתקיים דיון של כל חברי הוועדה או לפחות בקוורום המינימאלי. על הנוהל להתייחס למסמכים שיש להגיש, וכן לשימוע. צריך להיות ברור מהם המסמכים שעמדו לנגד עיני חברי הוועדה, ומהי הבקשה העומדת לדיון. על ההחלטה לפרט את הנתונים וההמלצות שהיו לפנייה, וזאת כל עוד החוק פוטר אותה מחובת ההנמקה. עם זאת, יפה יעשה לדעתי משרד הפנים, אם למרות הפטור מחובת ההנמקה, ינמק את החלטותיו. רק נוהל מסודר כזה יבטיח שכל וועדה תדון ברמה המתאימה, ידעו הפונים מה הקריטריונים, וניתן יהיה לבחון האם שיקול הדעת שהופעל הוא ראוי."

עדכון (26.10.2009): בית המשפט העליון קיבל את ערעור משרד הפנים על פסק הדין, בקובעו שהעניינים העקרוניים לא נבחנו כראוי בבית המשפט לעניינים מינהליים, וזאת משום שלא התאפשר למשרד הפנים להגיש כתב תשובה בסוגיית הוועדה הבין-משרדית ולהציג את עמדתו. הטענות העקרוניות בעניין פעילות הוועדה, פסק בית המשפט העליון, "שמורות לעת מתאימה". ביטול פסק הדין, הוסיף בית המשפט, אין בו כדי למנוע "תהליך רצוי של בדיקה מחודשת של דרכי עבודת הוועדה הבין-משרדית".

קיזוז וקיצור

ההליך להסדרת מעמדם בישראל של בני זוג נמשך מספר שנים. במהלכו בודק משרד הפנים את כנות הקשר וייחודיותו, קיומו של משק בית משותף, מרכז חיים בישראל והעדר מניעה בטחונית או פלילית. בן הזוג שאינו ישראלי מקבל רישיונות ישיבה זמניים, המוארכים מעת לעת בכפוף לבדיקות אלה, ובסיום ההליך הוא יכול לרכוש מעמד של קבע (אזרחות או תושבות, ככל שאינו פלסטיני. פלסטינים שקיבלו מעמד ארעי, כזכור, אינם יכולים לרכוש מעמד קבוע בשל הוראות החוק הגזעני).

כזה הוא ההליך "לפי הספר". ואולם, כפי שסיפרנו, משרד הפנים חושד, כי בכל מקרה של קשר זוגי בין ישראלי ללא ישראלי, שבגינו מוגשת בקשה למעמד בישראל, מדובר בקשר פיקטיבי. החשדות הללו מביאים את פקידי המשרד לנהל מלאכת תיעוד עמלנית ודקדקנית של כל צעד ושעל של החיים המשותפים. לא פעם הבדיקה הראשונית מתמשכת ומתמשכת. בן הזוג שאינו ישראלי אינו מקבל מעמד או מקבל רישיונות ישיבה זמניים "מחוץ להליך". כשבני הזוג מתחילים לבסוף בהליך, משרד הפנים מסרב, ככלל, לקזז ממנו את התקופה שהמתינו לאישור בקשתם, וזאת אף שהנוהל מתיר לראש רשות האוכלוסין וההגירה לקצר את ההליך.

בג"ץ, שנדרש לסוגיה לפני מספר שנים, קיבל את עמדת משרד הפנים, לפיה הזמן שחולף מאז הגשת הבקשה ועד לאישורה נחוץ לבירור, וכי ההליך "מתחיל לרוץ" מעת מתן האישור. עם זאת, בפסק דינו נתן ביטוי להתחייבות משרד הפנים, כי "בנסיבות מיוחדות ובהתחשב בטעמים מיוחדים" יקצר את ההליך. "בין הנסיבות המיוחדות והטעמים המיוחדים ניתן להתחשב במעבר הזמן מאז הגשת הבקשה מבלי שהיתה לכך הצדקה" (למשל, אם הבקשה לא אושרה במועד "מחמת רשלנות או טעות"). במקרה אחר פסק בג"ץ, כי "תקופות ההמתנה הארוכות מצדיקות התחשבות מסוימת מצידו של משרד הפנים. הפער הקיים בין התקופות הקצרות יחסית הקבועות בנוהל לבין אופן יישומו, מצדיק פעולה לצמצום התקופות בפועל".

בפסק דין שניתן בחודש שעבר בג"ץ שב והתייחס לצורך לקזז מן ההליך את התקופה שבני הזוג המתינו לאישור בקשתם: "מבחינת העותרים נישואיהם כנים הם, והחשד בדבר אותה 'כנות' היא נחלתו של משיב 1 [שר הפנים] בלבד. מטבע הדברים, ומכוח הסמכות הנתונה לו בחוק, רשאי השר להוסיף ולחקור בעניין, ולכאורה, עלולה בדיקה זו להימשך חודשים רבים ואף שנים מבלי שבסופה תניב דבר. מדבריה של באת-כוח המשיב למדנו, כי מכוח הנוהל על פיו פועלים שולחיה, מתחיל מניינה של תקופת התהליך המדורג רק ביום בו מסתיימת הבדיקה באשר לכנות הנישואין, וזו תוצאה שאנו מתקשים להשלים עמה, במיוחד מקום בו הבדיקה מעלה בסופו של יום כי אותו חשד שמנע מהעותרת מעמד מלכתחילה, לא היה לו בסיס. לפיכך, נראה לנו כי ככל שישתכנעו בכנות נישואיהם של העותרים, טוב יעשו אם יורו להתחיל את מניינה של תקופת התהליך המדורג מיום שהגישו העותרים את בקשתם".

הנסיון מלמד, שבעתירות שעניינן המתמשכות הליך הבדיקה יש לעמוד על קיזוז תקופת ההמתנה. לעתים משרד הפנים נעתר לכך כדי להימנע מהכרעה, לעתים בית המשפט "רושם לפניו" התחייבות לקצר את ההליך (ומוסיף את דעתו החיובית בדבר הצורך), ולעתים בית המשפט מורה על קיצור ההליך חרף התנגדות משרד הפנים.

עדכון (26.1.2009): אכן, אין צורך להמתין לסיום ההליך להסדרת המעמד על מנת לבקש לקצר את ההליך, ואפשר לעתור בעוד ההליך בעיצומו, כדי לקבוע שמועד תחילתו מוקדם מכפי שמשרד הפנים סבור. השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבל את עתירת המוקד להגנת הפרט, וקבע בעניינם של בני זוג שבדיקת בקשתם התמשכה, כי המועד בו החל ההליך הוא המועד בו ניתן רישיון הישיבה הראשון בישראל, ולא המועד הפורמאלי, בו אישר משרד הפנים כי הבקשה אושרה. השופט סובל פסק, שיש לכלול במניין הזמנים את תקופת "השיהוי הבלתי מוצדק של משרד הפנים באישור הבקשה לאיחוד משפחות".

המסר צריך להיות ברור: אל תגיעו

ב"גלובס" התפרסם בסוף השבוע ראיון שערכה ורד קלנר עם יעקב גנות, מנהל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים. קלנר חילצה כמה פנינים חרף האגרופים העצבניים, שגנות הטיח בשולחן בשעת הראיון, ושאלות "הבנת אותי?", שנורו לעברה ברעם קולו.

גנות, שבתפקידו כמפקד הראשון של משטרת ההגירה הונחה על ידי היועץ המשפטי לממשלה לחדול מן ההסתה נגד מהגרי העבודה, כאילו הם אחראים לכל חוליי הכלכלה הישראלית, שב לסורו, ואגב כך מפזר נתונים מנופחים: "עובדים זרים ותיירים לא חוקיים תופסים את מקומם של ישראלים, של חיילים משוחררים. עובד זר לא חוקי לא משלם לעצמו - לא ביטוח לאומי ולא ביטוח בריאות; מישהו צריך לסבסד אותו. תבדקי באיזו מדינה של שבעה מיליון תושבים יש חצי מיליון זרים לא חוקיים. אם לא נעצור את הגל הזה, ולא נקטין את המספרים, נראה חיילים משוחררים שעוזבים את הארץ לרעות בשדות זרים, עולים חדשים שיחזרו למקום שממנו באו".

הבקשות להסדרת מעמד בישראל, שכל מי שמסייע למהגרים יודע שמתייבשות ומעלות אבק משך חודשים בטרם תיעננה, אם בכלל, מטופלות, על פי גנות, בתוך "חודש". גנות אף גאה בכך שבתי המשפט, שקורעים תחת נטל התיקים בענייני הגירה ומעמד, מורים לו לשוב ולבחון את החלטותיו. הוא רואה בזה אות כבוד לפעילותו.

גם בעובדה המביכה, שישראל, כאחרונת מדינות העולם השלישי, אינה בודקת בקשות מקלט בעצמה, אלא באמצעות נציבות הפליטים של האו"ם, מתגאה גנות: "אף מדינה במערב לא נתנה את הסמכות לאו"ם כמונו". הוא מתפאר בהחלטה להקנות מעמד ארעי ל-600 פליטים מדארפור, ומוסיף כיד הדימיון: "יותר דרפורים כבר לא הגיעו אלינו מאז, כי אמרנו: זו המכסה, ובזה נגמר הסיפור".

גנות, שטוען תחילה שמדינת ישראל עוסקת בענייני פליטים ב"צורה אינטנסיבית ונאורה יותר ממדינות אחרות", אינו מהסס לחשוף בהמשך את התכלית למדיניות הנוקשה וההפכפכה ביחס למבקשי המקלט: "השאיפה היא למנוע כניסה". אפשר לעשות זאת על ידי בניית גדר או חומה, אבל גם על ידי "העברת מסרים שהם לא רצויים פה". עשרות מבקשי מקלט נדחסים במקלטים מוצפי מים, משום ש"הם מעדיפים להישאר יחד כדי לחסוך שכר דירה". ארגוני הסיוע למבקשי המקלט, המציגים את המדיניות הממשלתית כלא אנושית, מונעים, לדבריו, מן הרצון "לקבל תקציבים ועוד תקציבים, כשהמסר צריך להיות ברור: אל תגיעו". כיוון שאי אפשר להחזיר כיום את מבקשי המקלט לארצותיהם, אין צורך לעשות דבר זולת להמתין ליום בו הדבר יתאפשר. בינתיים יש להתעמר במבקשי המקלט: "כרגע אנחנו פשוט נקפיא את המצב. אלה שפה שיעבדו איפה שיש מקום. אבל המדינה צריכה לוודא שלא יהיה להם כדאי להישאר, ולמנוע כניסה של נוספים".

גנות סבור, שמבקשי מקלט אינם זכאים להיות מיוצגים בשלבים הראשונים של הליכי המקלט, שלטעמו היו אמורים בכלל להיערך בגבול ("אם יבוא עורך דין לכזה תשאול הוא יגיד לאיש, 'תגיד שאתה סודני'"). על ההחלטה לגרש את מבקשי המקלט מצפון לחדרה ומדרום לגדרה ולעצור כל מי שמעז להראות את פרצופו בתל-אביב, הוא אומר: "לא אמרנו להם לא להגיע לתל-אביב, אלא רק שאסור להם לגור שם".

גנות מתרעם על מבקשי המקלט שלא רצו לעבוד במשקים חקלאים בחצי משכר המינימום. "ברור שעדיף לעבוד במשק בית, רצוי בשניים-שלושה מקומות, לקבל מכל אחד דמי נסיעה, להתגורר במקלט עם מאתיים איש ללא תשלום, ולהציג את רשות ההגירה כלא אנושיים". קלנר מזכירה לגנות, שהחוק אוסר לשלם לעובדים 13 שקלים לשעה. "אם הילדים שלי רעבים אני אעבוד גם ב-13 שקל", הוא משיב.

אגרה אינה עונש

בהמשך לפוסט האחרון - עוד קופון שמן ובלתי חוקי שגוזר משרד הפנים.

אתמול פורסמו תקנות חדשות, לפיהן אזרח שמבקש לקבל דרכון, משום שדרכונו אבד או נגנב, ייאלץ לשלם עבורו תוספת אגרה בשיעור של 750 ש"ח. כלומר, עבור דרכון רגיל יש לשלם 250 ש"ח, ועבור דרכון במקום דרכון שאבד או נגנב – 1,000 ש"ח. במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח בישראל פניתי הבוקר לשר הפנים וליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לאסור על גביית התוספת לאגרה ולבטל את התקנות הבלתי חוקיות.

הטעם פשוט: אגרה אינה עונש. היא משולמת עבור שירות. את הפער בין אגרה בשיעור 250 ש"ח עבור דרכון לבין אגרה בשיעור 1,000 ש"ח עבור אותו השירות לא ניתן להסביר בזיקה לשירות שניתן, אלא כקנס שתכליתו להעניש את מי שדרכונו נגנב או אבד. משרד הפנים הודה בכך בפה מלא בדברי ההסבר לתקנות: "המגמה היא להכביד עם מאבדי דרכונים, ולחייבם בתוספת גבוהה יותר בגין הנפקת דרכון חדש". מבלי להקל ראש, חלילה, בחשיבות השמירה על מסמכי נסיעה – החוק לא התיר למשרד הפנים להטיל עונשים בגין אובדן דרכונים.

הדברים ידועים למשרד הפנים, שעד לפני שנים מספר גבה מאנשים ששהו בישראל ללא היתר, וביקשו להסדיר את מעמדם, "אגרת שהות יתר" - קנס שהתחזה לאגרה - וזאת בנוסף לאגרה שגבה מהם ממילא עבור רישיון הישיבה שביקשו. האגודה לזכויות האזרח בישראל עתרה לבג"ץ בדרישה לבטל את "אגרת שהות היתר". בעקבות העתירה חדל משרד הפנים מן הגבייה, וביטל את התקנה. בדברי ההסבר לתיקון הודה, שהצורך בביטול נבע מכך שמדובר בקנס, שאסור להטילו כאגרה. גם השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים פסקה לימים ש"אגרת שהות היתר" נגבתה שלא כדין, משום שהיתה קנס ולא אגרה.

ככה זה עובד פה

במשרד הפנים ובפרקליטות מחוז ירושלים מצאו דרך לפטור עצמם מן החובה לציית להחלטות שיפוטיות. העיקר ששבים וטוענים שהעותרים הם שעושים "דין לעצמם".

כך פועלת השיטה: בית המשפט מורה למשרד הפנים להגיש תשובתו עד למועד מסוים; משרד הפנים אינו מעביר את תגובתו לפרקליטות בזמן; הפרקליטות אינה מגישה לבית המשפט דבר - אפילו לא בקשה להארכת המועד להגשת התשובה. לצורך בקשה להארכת מועד נחוצה תגובת העותרים, ואלה, סביר להניח, יתנגדו ובצדק. הם ממתינים לתשובת משרד הפנים על מנת שיוכלו להיערך לדיון ולמצות את זכויותיהם (בירור פרטים נוספים, הגשת תגובה מטעמם וכו').

מה עושים משרד הפנים והפרקליטות? מגישים את התשובה מתי שרק רוצים ופותחים בהתנצלות קצרה: "הפרקליטות מצרה על האיחור". חברה, שמייצגת מהגרי עבודה, שביקשה להגיב להגשה מאוחרת של תשובה, נענתה על ידי הפרקליט המטפל, שתגובתה אינה מעניינת אותו. "אנחנו מגישים ומתנצלים", אמר, "ככה זה עובד פה."

התנהלות זו היא עדות נוספת לזילות במעמדם של בתי המשפט לעניינים מינהליים ולגישתו של משרד הפנים כלפיו. מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה לא תעז להגיש תשובתה באיחור ללא הגשת בקשה מתאימה וללא תגובת העותרים. שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי הבהיר זאת למשרד הפנים ולפרקליטות בהחלטה חריפה לפני שנים אחדות:

"דרך זו שנטל לעצמו המשיב חירות להלך בה אינה מקובלת עלי. היא אינה מתיישבת עם מעמדו כרשות ציבורית, ועם העובדה שהוא משמש, בכל אשר הוא עושה, כנאמן הציבור; אין בה משום ביטוי לעקרון השירות, המחייב את המשיב לנהג את אורחותיו ביעילות ובמהירות הנדרשים; היא אינה עולה קנה אחד עם חובתו המוגברת של המשיב לנהוג על-פי הדין, חובה הנמצאת מופרת כתוצאה מאי-כיבודן של החלטות שיפוטיות; היא אינה מבטאת את הרגישות ושימת הלב המיוחדות הנדרשות בעת טיפול בעניינים הכרוכים בקבלת מעמד בישראל, דוגמת עניינם של העותרים... העולה מן האמור הוא, כי המשיב אינו רשאי לנהוג בעותרים – כמוהם ככל פונה אחר – באופן בו הוא נוהג; המשיב אינו רשאי להותיר את עניינם תלוי ועומד בלא מענה ענייני, אגב התעלמות מהחלטות שיפוטיות; המשיב אינו רשאי להתיש את העותרים ללא תוחלת, לגרום להם להוצאות מיותרות ולעכב, אגב כך, את בירורו המהותי של עניינם. ואם נשתכחו מן המשיב טיבן של חובות בהן הוא חב, כי אז מחובתו של בית המשפט לשוב ולשננן באוזניו."

משרד הפנים הקים לו בית משפט

משהו רוחש במשרד הפנים (ולא מדובר רק בעובדה שפקידי מטה רשות האוכלוסין וההגירה עוברים השבוע, בשעה טובה, לבניין חדש ולמשרדים משופצים. גם מי שיש בליבו על משרד הפנים, לא היה מעז לאחל לעובדי המשרד את המשכן המחפיר, אותו הם עוזבים ברחוב הלל).

בשבוע שעבר הופיעה ב"ילקוט הפרסומים" הממשלתי הודעה קצרה מטעם שר הפנים, ולפיה העביר את סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל – החוק שעוסק בהגירה לישראל ובהסדרת מעמדם בישראל של מי שאינם יהודים – ליושב ראש ועדת ההשגה לזרים במשרד הפנים.

ועדת ההשגה לזרים? מנכ"ל משרד הפנים, אריה בר, התייחס בדיון שהתקיים לפני שנה בועדת הכנסת למאבק בסחר בנשים לתכנית להקים "ועדה בראשות שופט בדימוס", ש"כל מי שמקבל תשובה שלילית בנושא אשרות" יוכל לפנות אליה. המטרה, כך נמסר, היא להקל על העומס בבתי המשפט, ולפתור את אותם מקרים בהם "אנשים לא קיבלו תשובות לפניה שלהם". שחר אילן דיווח בעקבות זאת בעיתון "הארץ", כי לפי התכנון פרט לשופט בדימוס ישמשו בועדה שני עורכי דין מן הלשכה המשפטית של משרד הפנים.

כשהדברים התפרסמו, אמרתי שזו הפעם הראשונה שמשרד הפנים מודה שהוא משתמש בבית המשפט כאינסטלטור. עם זאת, הפתרון אינו הקמת טריבונל בתוך משרד הפנים, אלא תוספת כוח אדם, שתתטפל כראוי בפניות. הבעתי חשש, שהועדה לא רק שלא תייעל את העבודה אלא תסרבל אותה, ותיצור צוואר בקבוק של ממתינים להחלטותיה. במלים אחרות: הממתינים לקבלת מעמד יידונו לעוד מסלול ייסורים. במשרד המשפטים מתקיימים מזה תקופה ארוכה דיונים על הצעת חוק להקמת ערכאות מיוחדות לענייני הגירה, אבל גם הפעם משרד הפנים החליט שלא להמתין, ועקף את הצורך בהליכי חקיקה. את הטריבונל הפרטי שלו לענייני הגירה הקים בנוהל (שאותו, איך אחרת, לא פרסם).

הדברים הללו מעניינים את שופט בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, משה סובל, כקליפת השום. זה הוא שיחד עם חבריו נאלץ להתמודד מדי יום עם המעמסה העצומה, ונפשו קצה במלאכת השרברבות ובצינור הביוב הסתום של משרד הפנים. על ההודעה הרשמית מן השבוע שעבר בדבר העברת הסמכויות ליושב ראש ועדת ההשגה לזרים עט כמוצא שלל רב. בזו אחר זו נתן בימים האחרונים החלטות, בהן התבקשה התייחסות משרד הפנים והעותרים לאפשרות, שהעניינים העולים בעתירות שבפניו יתבררו בפני ועדת ההשגה.

עדכון (9.12.2008): עו"ד יותם בן הלל מהמוקד להגנת הפרט העביר לי את הנוהל של משרד הפנים, שהוגש לבית המשפט בתגובה להחלטות השופט סובל. "הועדה" היא אדם אחד - "נציב השגות לזרים". בשלב הראשון, כפיילוט, ידון הנציב בשני עניינים בלבד, שנוגעים לתושבי ירושלים המזרחית: הסדרת מעמד של בני זוג ורישום ילדים. נו, אם צריכים לבחור קבוצה להתנסות עליה, מדוע לא באלה; הם הרי רגילים שמטרטרים אותם. ואולי ראוי לברך? סוף סוף משרד הפנים מגלה דעתו, שתושבי ירושלים המזרחית וילדיהם הם "זרים".

עמדת הגורמים המקצועיים

לא אחת אני תוהה, מדוע לייחס ערך לעמדותיהן של רשויות השלטון בישראל. משרד הבריאות, למשל, מפרסם חוות דעת בעניין הסכנות שבשימוש בטלפונים ניידים, או משרד החוץ בעניין נסיעה לסיני. אני מכיר את האופן בו פועל משרד הפנים. אם השרירות היא נר לרגליו, מדוע להניח שבמשרדים ממשלתיים אחרים פועלים בדרך שונה? ומה באשר לפרקליטות? אני הרי מודע לפעילותה של הפרקליטות בתחום המשפט הציבורי, ובעיקר בעניינים של הגירה ושל מעמד בישראל: לאופן בו מציגים בפני בית המשפט תמונה חלקית ומסתירים מידע חיוני; להשלכת הבוץ בעותרים, כדי לכסות על כך שהרשות פעלה בעניינם באופן אסור; לניתוח המטעה, אולי במכוון, של הוראות הדין. מדוע עליי להניח שבתחום הפלילי או בתחום האזרחי הפרקליטות אינה נוהגת כך?

"עמדת הגורמים המקצועיים" הוא אחד הביטויים, בו משתמשים משרד הפנים והפרקליטות בתיקי הגירה ומעמד, שמעלים חיוך על שפתיי. כשבתי המשפט עושים בו שימוש, אני נבוך. האמנם לא השכילו להבין מיהם "המקצוענים" שעוסקים בעניינים אלה ואת דרך פעולתם?

שני פסקי דין שניתנו בחודשיים האחרונים – האחד על ידי השופטת אסתר קובו מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, והשני על ידי השופט ברוך אזולאי מבית המשפט בבאר-שבע – מלמדים שבתי המשפט מודעים לדברים היטב. שני פסקי הדין עוסקים בשרירות בה מתקבלות החלטות בעניין כניסתם והסדרת מעמדם של בני זוג של אזרחים ישראלים, ובעיקר ב"שימועים" שעורך משרד הפנים כדי לעמוד על טיב הקשר בין בני הזוג.

פקידי משרד הפנים ושלוחיהם בקונסוליות הישראליות בחו"ל "משמעים" (כך בלשונם) באופן חובבני, בלי להבהיר שמדובר בשימוע, ומנפחים כל אי דיוק או אי בהירות בתשובות לכדי "סתירה". "הגורמים המקצועיים", עורכי "השימוע", אינם בקיאים בכל פרטי הבקשה, ואינם מהססים לדחות בקשות על סמך התרשמות, לפיה "הבחור נראה מוזר, מבולבל ולא בדיוק מישיר מבט", או "התאמץ מאוד שנאמין לו שהוא נשוי. היתה תשובה לכל שאלה."

גם ביקורי הבית שהחל משרד הפנים לערוך בחודשים האחרונים כדי לעמוד על טיב הקשר בין בני הזוג מעידים על חובבנות לשמה. לפי "הגורמים המקצועיים", די בכך שחפציהם האישיים של בני הזוג מפוזרים בשני חדרים שונים בבית כדי להפסיק את הליך הסדרת מעמדו של בן הזוג.

חכמה ופולשנית

בריטניה החליטה לפני חודשים אחדים להנפיק לאזרחיה ולמהגרים השוהים בתחומה תעודות זהות. מהגרים יחוייבו לקבלן ולשאת אותן החל מחודש נובמבר 2008. אזרחים לא ידרשו לכך בשלב זה (זולת אזרחים העובדים בשדות התעופה), והממשלה שוקלת האם לחייבם בחקיקה. כל תעודה תכלול שבב, בו תאוחסן טביעת אצבעו של המחזיק בה. גורמים ליברלים מתנגדים. נשיאת תעודות זהות נתפסת על ידי רבים כהתערבות טוטאליטרית בחיי הפרט. הויכוח בעניין נשיאת תעודות זהות בבריטניה נמשך שנים ארוכות מאוד.

בשעה שאזרחי בריטניה סרבו לשאת תעודות זהות, הקפיד המנדט הבריטי בארץ לחייב בכך את נתיניו. הדין הישראלי המשיך באותה מסורת: כל תושב וכל אזרח בן שש עשרה ומעלה חייב להחזיק בתעודת זהות בכל עת. במקום להתנער מן הירושה שהותיר המשטר הצבאי המנדטורי, הפך העיסוק בתעודת הזהות לאובססיה של ממש. פיסת הנייר המנויילנת, שאמורה היתה לשמש לזיהוי בלבד, נהנית מכוחות מאגיים מכונני זהות.

היא מחולקת בבתי הספר בטקסים אוויליים ולאומניים. המבקשים לרכוש מעמד בישראל לומדים במהרה, שלא אישור בקשתם הוא שמשנה את מעמדם והופכם "חברים במועדון", אלא קבלתה של התעודה. השאלה מי לנו ומי לצרינו מוכרעת לא אחת על יסוד צבעה של התעודה. "תעודה כחולה" מעניקה חותם של כשרות. סביב הפרטים שנרשמים או לא נרשמים בתעודה – המעמד האישי, הלאום ושם המשפחה - ניטשים מאבקים, שמוצאים את דרכם פעם אחר פעם אל בית המשפט. כדברי שופט בית המשפט העליון מישאל חשין: "מאז ראשית ימיה של המדינה מתדפקות על דלתו של בית המשפט, שוב ושוב, עתירות הכורכות את נושא מרשם האוכלוסין – המרשם בספרי המדינה והמרשם בתעודות הזהות – עם זהותה של המדינה ועם זהותם של העותרים."

התפקיד המכונן לו זכתה התעודה בעיצוב הזהות הפך את החזקתה לברורה מאליה, ולעניין שאין מהרהרים אחריו. הסוגיות שמעסיקות את אזרחי בריטניה – הדרישה לשאת תעודה והפגיעה בחירויות הפרט שנלווית לכך – אינן מטרידות בישראל את איש.

מזה כמה שנים פועלים במשרד הפנים להנפקתן של "תעודות זהות חכמות", שתכלולנה מידע אישי מוצפן. הטעם לכך, כך נטען, הוא הקלות בה מזויפות תעודות הזהות כיום לצרכים עבריניים ולהגירה שלא כחוק. "התעודות החכמות" טרם הונפקו, ואולם השבוע התבשרנו על יוזמת חקיקה ממשלתית, שתתיר לכלול בתעודות הזהות ובדרכונים דרכי זיהוי ביומטריות – מאפיינים ביולוגיים או פיזיולוגיים, אשר מאפשרים זיהוי באמצעים ממוחשבים. לפי תזכיר החוק (טיוטה של הצעת חוק, שטרם הונחה על שולחן הכנסת), למשרד הפנים יינתנו סמכויות ליטול שתי טביעות אצבעות וצילום של תווי הפנים, אשר ישמרו על גבי התעודות ובמאגר מרכזי. המאגר נועד לאפשר למשרד הפנים זיהוי בעת הנפקת תעודות חדשות, ואולם הוא יהיה פתוח גם בפני השב"כ ובפני המוסד לצורך פעילותם, ובאישור בית המשפט אף בפני המשטרה. רשויות נוספות תוכלנה לקבל בעתיד היתר להשתמש בתעודות, אשר אמורות לסייע לאזרחי ישראל ולתושביה לבצע פעולות ולקבל שירותים ממשלתיים מקוונים.

קידמה טכנולוגית ויעילות ביורוקרטית בחסות "האח הגדול" משתלבות בחשש הגובר והולך בישראל ובעולם המערבי מפני מהגרים. לפי פרסומים, החל משנת 2009 ארה"ב והאיחוד האירופי לא יאפשרו כניסה של אזרחים זרים שאינם נושאים דרכונים ביומטריים.

מבט ממזרח על חגיגות איחוד ירושלים

לאחר כיבוש ירושלים המזרחית ב-1967 הקנתה ישראל לתושבים הפלסטינים, שהתגוררו בשטח שסופח לישראל, תושבות קבע. לתושבים הפלסטינים לא היתה ברירה של ממש. משמעות הסירוב לקבל את המעמד היתה שלילת הזכות להמשיך ולהתגורר בבתיהם וסיכון בגירוש. על מנת להפוך לאזרחים על תושבי ירושלים המזרחית להגיש מיוזמתם בקשה מיוחדת ולהישבע אמונים למדינת ישראל. מעטים נאותים לכך. כך נולד מעמדם המעוות של תושבי ירושלים המזרחית: תושבי ישראל בעל כורחם.

המשפט הבין-לאומי והקהילה הבין-לאומית אינם מכירים בסיפוח החד-צדדי של ירושלים המזרחית ובתוקפם של המהלכים שעשתה ישראל להחלת ריבונותה באזור זה, ורואים בו שטח כבוש. אף כל המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל אינן מכירות בסיפוח. חרף רוממות "אחדות העיר" בגרונם של מקבלי ההחלטות בישראל, הרי שגם ישראל מכירה בפועל בכך שתושבי ירושלים המזרחית אינם שונים מתושבי הגדה המערבית, ואף מעודדת את זיקתם לשטחים הכבושים ולרשות הפלסטינית. הדברים באים לידי ביטוי מפורש בהסכמי אוסלו, בהם הכירה ישראל בזכותם של תושבי ירושלים המזרחית לבחור ולהיבחר בבחירות לראשות הרשות הפלסטינית ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בפועל השתתפו תושבי ירושלים המזרחית בכל מערכות הבחירות שהתקיימו עד היום ברשות הפלסטינית.

מדינת ישראל רוצה "ללכת עם ולהרגיש בלי": חפצה בשטח אך לא בתושביו. מאז סיפוח ירושלים המזרחית סימנו להן ממשלות ישראל כיעד השגת רוב יהודי בירושלים תוך דחיקת תושביה הפלסטינים של העיר אל מחוצה לה. כדי להשיג מטרה זו נוקטת ישראל במדיניות של אפליה מכוונת בתחומים שונים. תושבי ירושלים המזרחית מופלים לרעה בכל הקשור למדיניות התכנון והבנייה ולהשקעות בתשתיות פיזיות ובשירותים הממשלתיים והעירוניים - רווחה, תעסוקה, חינוך, דואר, מים, ביוב, תברואה, כבישים ומרחבים ציבוריים. ירושלים המזרחית היא עניה ומוזנחת. דומה, כי הדרך הבוטה ביותר בה פועלת ישראל היא שלילת הזכויות האזרחיות מתושבי ירושלים המזרחית.

ישראל מתייחסת אל תושבי ירושלים המזרחית כאל זרים, שאת מעמדם אפשר לשלול כעניין שבשגרה. התושבים הפלסטינים נאלצים לשוב ולהוכיח את תושבותם בעיר בפני משרד הפנים ובפני המוסד לביטוח לאומי, המנהלים חקירות ובדיקות, שכל תכליתן להפקיע את תושבותם בגין מגורים מחוץ לתחום, בו חלים "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה". מי שהתגוררו מספר שנים מחוץ לישראל (אפילו בשטחים הכבושים), ומי שרכשו מעמד של קבע במדינה אחרת, עלולים לאבד את תושבותם, ועימה את זכותם לשוב למולדתם. "הטרנספר השקט" מתרחש לא אחת באופן שרירותי, ללא הודעה מוקדמת וללא מתן זכות טיעון, ומתגלה רק בדיעבד, אגב הגשת בקשה לקבלת שירותים.

על פי נתונים שמקורם במשרד הפנים, מאז שנת 1967 ועד לשנת 2006 הפקיע משרד הפנים את מעמדם של למעלה מ-8,200 תושבים פלסטינים. בשנת 2006 לבדה הפקיע משרד הפנים את תושבותם של 1,363 איש. העלייה החדה במספר ביטולי התושבות נומקה כ"שיפור תהליכי עבודה ובקרה של המשרד". במלים אחרות, לדידו של משרד הפנים "התייעלות" אין פירושה מתן שירות טוב יותר לרווחת התושבים, אלא לכידת כמה שיותר פלסטינים ברשתה של מדיניות הפקעת התושבות.

לשכת משרד הפנים בירושלים המזרחית הפכה סמל לשירות מחפיר ובלתי נסבל. העומס בלשכה הוא עצום, והטיפול בפניות נמשך חודשים ארוכים ובמקרים רבים שנים ארוכות. התושבים נאלצים להמתין בתור ארוך (חרף העברתה של הלשכה למשכן חדש), ולא פעם גם אלה שזוכים להיכנס אל הלשכה, נשלחים מבלי שיקבלו שירות. רבים מן הפונים בבקשה לשירות נאלצים להסתייע בעורכי דין, ורבים נאלצים לפנות לבית המשפט, על מנת לקבל את מבוקשם.

עבור שירותים בסיסיים כמו הסדרת מעמדם של ילדים ורישומם נגבות אגרות בשיעור של מאות שקלים חדשים, והמבקשים נדרשים להמציא אין ספור מסמכים. ילדים רבים נותרים ללא מעמד, ללא זכויות סוציאליות וללא ביטוח בריאות. עבור הסדרת מעמדם של בני זוג גובה משרד הפנים אגרה בשיעור שגבוה מ-2,500 שקלים חדשים - כפול משיעור האגרה שנגבית מאזרחים.

החוק הגזעני, האוסר על הקניית מעמד של קבע בישראל לתושבי השטחים הכבושים, פוגע אנושות בתושבים הפלסטינים של ירושלים המזרחית, שעבורם תושבי הגדה המערבית הם הפוטנציאל הטבעי ביותר להקמת משפחה. גם ילדים נפגעים מן החוק באופן חמור. בשל הזיקה ההדוקה לגדה נרשמים לא פעם ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית עם לידתם במרשם של הרשות הפלסטינית. כיוון שכך הם נחשבים על ידי משרד הפנים לתושבי השטחים הכבושים, שאינם זכאים לרכוש מעמד של קבע בישראל.

בשולי התחום המוניציפאלי של ירושלים מתגוררים תושבים פלסטינים רבים שמעמדם לא הוסדר. לכל אורך השנים שמרו על זיקה לגדה המערבית. הקמת גדר ההפרדה ניתקה אותם ממרכז חייהם בגדה, וכלאה אותם בתחום ירושלים המזרחית ללא מעמד. בחודש אוקטובר 2007 קיבלה ממשלת ישראל החלטה, ולפיה תושבים אלה לא יוכלו לרכוש מעמד של קבע בישראל, אלא לכל היותר היתרים זמניים מרשויות הצבא. הגשת הבקשות להיתרים כרוכה בביורוקרטיה מסובכת ויקרה. מי שמקבלים היתרים רשאים ללון בבתיהם, ואולם הם אינם רשאים לעבוד בירושלים או לנהוג בה, ואינם זכאים לשירותי חינוך ובריאות ולשירותים סוציאליים. הקמת הגדר והחלטת הממשלה יצרו באופן קבוע גטאות של מצוקה נוראה, בהם מתגוררים תושבים פלסטינים כזרים בבתיהם שלהם.

בכל פעם שתושב ירושלים המזרחית, המחזיק ברישיון לישיבת קבע בישראל, מעתיק את מגוריו למקום אחר ברחבי הארץ, אין משנים את רישום מענו במרשם האוכלוסין, ומתנים את שינוי הרישום בהליך לבירור מרכז חייו במקום מגוריו החדש. הבירור נמשך תקופה ממושכת מאוד, במהלכה עלול התושב לאבד את יכולתו לקבל שירותים ממשרד הפנים (כמו קבלת תעודת זהות ורישום ילדים) ומן הרשויות האחרות (שירותים מן הביטוח הלאומי, כמו קבלת גמלאות, ומרשויות מקומיות, כמו רישום ילדים לבתי ספר). על ידי התשה ביורוקרטית, שלילת זכויות ומניעת האפשרות לקבל שירותים מבקש משרד הפנים להקשות על תושבי ירושלים המזרחית להעתיק את מגוריהם לתחומי ישראל.

תושבי ירושלים המזרחית לא היגרו לישראל. ישראל כפתה את נוכחותה עליהם. כל עוד ירושלים המזרחית מצויה בשליטת ישראל, היא אחראית לרווחתם של התושבים ולהגנה על זכויותיהם. היא אינה רשאית להפקיע את תושבותם ולגרשם ממולדתם, אינה רשאית להמשיך להתנכל להם ולילדיהם ואינה רשאית להתעמר בהם באמצעים ביורוקרטיים.

גרסה מקוצרת של הדברים פורסמה ב-ynet ב-20.5.2009

שיעשו משהו

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, האשים בכנס של לשכת עורכי הדין את פקידי משרד הפנים במספר הגבוה של עתירות המוגשות לבג"ץ. "בג"ץ הוא הדרך היחידה שפקידים יעשו משהו. אם פקידי ממשלה יתפקדו כראוי, ירד מספר הבג"צים", אמר ברק.

לפי הנתונים שהציג השופט ברק, מבין 2000 עתירות שמוגשות לבג"ץ בשנה 600 הן נגד משרד הפנים. כשמביאים בחשבון גם את מספר העתירות המוגשות לבתי המשפט לעניינים מינהליים, שם מתנהלים כיום מרבית ההליכים נגד משרד הפנים, שיעור העתירות נגד המשרד מתוך כלל העתירות גדל. לפני כשנה דיווח מנכ"ל משרד הפנים לועדה לביקורת המדינה של הכנסת, כי כשליש מבין העתירות נגד כל רשויות השלטון במדינת ישראל (4,000 מבין 12,000) עוסק בעניינים הקשורים במינהל האוכלוסין.

משרד הפנים אינו חושש מהתדיינויות משפטיות. הוא מנצל לרעה את העובדה שבתי המשפט ממעטים להתערב בהחלטות מינהל האוכלוסין. לשיטתו, אין מה להפסיד. עתירה לבג"ץ או לבית המשפט לעניינים מינהליים היא יקרה מאוד, וידם של רבים אינה משגת לפנות לבית המשפט. ברוב המקרים הפונה אל משרד הפנים יתייאש ולא יעתור. אם יעתור הפונה, ויש עילה בידו – משרד הפנים ייתן לו את מבוקשו, והעתירה תימחק. מעטות הן ההתדיינויות שמסתיימות בהכרעה של בית המשפט. משרד הפנים נכון לעמוד על דעתו בבית המשפט רק בשעה שהוא משוכנע, כי הדין עימו. מערכת בתי המשפט, הכורעת תחת נטל ההתדיינויות בעניינים הנוגעים למינהל האוכלוסין, משמשת, למעשה, "שרברב" ועוסקת "בפתיחת סתימות בצנרת", הנוצרות כתוצאה מאלפי המקרים, שמשרד הפנים מסרב לטפל בהם. מדובר בתופעה מדאיגה מאוד, המעידה על פגיעה אנושה בשלטון החוק.

כשאלה הם פני הדברים, אין כל סיכוי שפקידי משרד הפנים "יעשו משהו" ו"יתפקדו כראוי", כפי שמצפה השופט ברק. בית המשפט הגבוה לצדק ובתי המשפט לעניינים מינהליים הם שצריכים לתת דעתם לבעיה החריפה, הרובצת לפתחם. על בתי המשפט לתת את הדעת לבעיות העקרוניות העולות מן המקרים המונחים לפניהם ולהימנע ממחיקת עתירות בזו אחר זו, לאחר שמשרד הפנים נותן לעותר את מבוקשו. מחיקת עתירות מזינה את מדיניותו האסורה של משרד הפנים, מעודדת את משרד הפנים לניצול של מערכת בתי המשפט ונותנת לגיטימציה לריבוי התדיינויות נוספות.

הדברים פורסמו גם ב"דה מרקר" ב-2.6.2008

לאזן במקצת

בתי המשפט נותנים בדרך כלל ידם להפקרות הנוהגת במשרד הפנים. על פי רוב, הם נכונים להשלים עם הסחבת בטיפול, ויש שופטים שדוחים עתירות על הסף, רק משום שלטעמם המתנה משך חודשים לתשובת משרד הפנים אינה מצדיקה פנייה לבית המשפט. ובכל זאת, קורה שלשופטים נמאס מן ההתנהלות הקלוקלת, והם נותנים ביטוי לתסכול בהחלטות, שמעניקות גם למיואשים שבינינו רגעים של נחמה פורתא. לפעמים יש להחלטות הללו ערך של ממש.

כזו היא החלטתו של שופט בית המשפט העליון, אשר גרוניס, שניתנה היום. העתירה שלפניו הוגשה בחודש פברואר האחרון. משרד הפנים לא השיב לעתירה במועד, וביקש באיחור אורכה. גם במועד החדש לא השיב, וביקש באיחור אורכה נוספת. הבקשה נומקה בכך, "שיש צורך בעריכת בירורים נוספים וכן בעומס עבודה כבד המוטל על הלשכה המשפטית במשרד הפנים ועל הפרקליטה המטפלת בתיק בפרקליטות המדינה." לשופט גרוניס "נשבר" מהתנהלות משרד הפנים והפרקליטות, והוא הורה להקנות לעותרת, שממתינה לתשובת משרד הפנים כשהיא ללא מעמד, רישיון ישיבה בישראל עד להחלטה אחרת: "בדרך זו ניתן יהיה לאזן במקצת בין האילוצים תחתם פועלים משרד הפנים ופרקליטות המדינה לבין האינטרס של העותרים, ובמיוחד של העותרת, הנמצאת תקופה של חודשים מספר בישראל בלא שהוסדר מעמדה, חרף בקשתה."