מומחים

אמש התפרסמה בויי-נט ידיעה, בה תוארה הפרקטיקה החדשה של מדינת ישראל ביחס למבקשי מקלט המגיעים אל גדר הגבול ממצרים ומבקשים להיכנס. מעדויות שונות שהגיעו לאחרונה לתקשורת ולארגוני זכויות אדם עולה שהצבא מונע את כניסתם של אלה ומשאיר אותם להתייבש בצד השני של הגדר עד שיגיע צבא מצרים ויטפל בהם כמו שצבא מצרים יודע לטפל בהם.

במסגרת הידיעה פורסמו שתי עמדות ביחס לפרקטיקה זו. עמדה אחת הובאה מפיו של עודד פלר, העורך עמי במשותף את הבלוג, ולפיה התנהלות זו מנוגדת למשפט הבינלאומי. עמדה שנייה הובאה מפיו של פרופ' רובי סיבל, מומחה למשפט בינלאומי ועובד משרד החוץ לשעבר, שאמר, כי הוא "באופן אישי" אינו סבור כי קיימת חובה כזו.

גם בהעדר פרופסורה במשפט בינלאומי, אני מעדיף להקשיב בענייני הגירה ומקלט למומחה בהגירה עודד פלר מאשר למומחה למשפט בינלאומי ועובד משרד החוץ לשעבר רובי סיבל. סיבל לא שמע מעולם על כלל שמחייב בחינה של טענתו של אדם המידפק על גבולה של מדינה וטוען כי נשקפת לו סכנה. אני דווקא שמעתי על כמה כללים כאלה.

העקרון הרלוונטי במשפט הבינלאומי הוא עקרון ה-non-refoulememt. נהוג לתרגמו כ"עקרון איסור ההחזרה", אך מדובר בתרגום בלתי מדויק של המונח הצרפתי refouler. בהעדר תרגום מדויק בשפה האנגלית, גם הנוסח האנגלי הרשמי של סעיף 33(1) לאמנה בדבר מעמדם של פליטים, הקובע את האיסור על "החזרה", משתמש במונח הצרפתי refouler, שפירושו אינו רק "לגרש" או "להחזיר", אלא גם (במגבלות השפה העברית) "לדחוף" או "לדחות".

סיבל טוען שהוא "לא מכיר נציג של מדינה שטוען שקיימת חובה כזאת". אני דווקא מכיר נציגי מדינות רבות שטוענות זאת, לרבות נציג מדינת ישראל. פרופ' סיבל, נא להכיר - נציגי מדינות העולם ב-EXCOM, הוועדה האקזקוטיבית של נציבות האו"ם לפליטים (Executive Committee). היות שלטענתך אינך מכיר גוף זה, אספר לך מעט עליו. אקסקום הוא גוף המורכב מנציגי 87 מדינות החתומות על האמנה בדבר מעמדם של פליטים, ובהן מדינת ישראל. אחת לשנה מקבלת אקסקום החלטות פרשניות בעניין האמנה בדבר מעמדם של פליטים. החלטות הוועדה מתקבלות רק פה אחד, כלומר אין החלטה שהתקבלה שלא על דעת מדינת ישראל החברה בה. בשנת 1977 קבעה הוועדה, בהחלטה מס' 6, כי עקרון ה-non-refoulement חל הן על מי שנמצא על גבולה של המדינה והן על מי שנמצא בתוך הטריטוריה שלה. הוועדה חזרה על עקרון זה פעמים רבות מאז.

סיבל טוען, כי "יש משפטנים, רובם מארגוני זכויות אדם", שטוענים כי עקרון ה-non-refoulement חל גם על מבקש מקלט שהגיע לגדר. לא ספרתי כמה משפטנים שאינם עובדים בארגוני זכויות אדם אוחזים בעמדה זו, אולם בקרב אנשי אקדמיה ברחבי העולם המומחים בדיני פליטים (ולא רק באופן כללי במשפט בינלאומי) שוררת תמימות דעים, כי העקרון חל במצב זה. מומחים אלה אינם "מארגוני זכויות אדם". בעידן הנוכחי מקובל לחשוב שג'יימס הת'אווי וגיא גודווין-גיל, הם המומחים הגדולים ביותר לדיני פליטים. שניהם שמרנים במובנים רבים, לפחות לטעמי, אבל שניהם עומדים על כך שהעיקרון חל ללא כל עוררין על מי שנמצא על גבולה של מדינה וטרם חצה גבול זה (המומחה למשפט בינלאומי מוזמן לעיין בספרו של ג'יימס הת'וואי משנת 2005 בעמ' 315-316 וכן בספרם של גיא גודוויון-גיל וג'יין מק'אדם משנת 2007 בעמ' 208).

גם בתי משפט ברחבי העולם הכירו בכך. אם להתייחס רק לשתי דוגמאות מהעת האחרונה - לפני כחצי שנה קבע בית הדין האירופי לזכויות אדם, כי העקרון חל גם על אדם שלא נכנס למדינה, ולכן, קבע, כי תפישתם של מבקשי מקלט מחוץ למים הטריטוריאליים של איטליה להחזרתם ללוב, שממנה הגיעו, מהווה הפרה של העקרון. בדומה, לפני קצת יותר משנה קבע בית המשפט העליון של אוסטרליה, כי הפרקטיקה של תפישת מבקשי מקלט בים, לפני שנכנסו לאוסטרליה, והעברתם למלזיה, מנוגדת לעקרון ה-non-refoulement.

לפני קרוב לשנתיים הכריז ראש הממשלה כי הגדר שתיבנה לא על גבול ישראל-מצרים לא תחסום פליטים, ושלהם יותר להיכנס למדינה חרף קיומה של הגדר. "איננו מתכוונים לעצור פליטי חרב, אנחנו מאפשרים את כניסתם ונמשיך לאפשר את כניסתם", הכריז ביבי.

באקדמיה הישראלית ניתן למצוא מספר מומחים לדיני פליטים במשפט הבינלאומי, שאינם שייכים לארגוני זכויות אדם. במקרה של ספק באשר לדין הבינלאומי, דומה שמוטב לפנות אליהם, ולא אל מומחים כלליים למשפט בינלאומי.

שלושים ותשע מעלות

לפני כמעט שלוש שנים כתבתי עד כמה אני שונא את הנסיעה לכלא קציעות, עד כמה מתסכלת השהייה שם, אפילו למבקר לרגע שיודע שבסוף היום הוא ימצא את עצמו חופשי ומוגן בתל-אביב, ועד כמה מבקשי המקלט, שכלואים שם ימים ארוכים ללא ידיעה עד מתי, מיואשים. אף על פי שאני יודע שהדבר הנכון הוא לבקר שם שוב ושוב, לעתים קרובות ככל האפשר, אני ממעט לעשות זאת לאחרונה, למען השקט הנפשי שלי. כי אף על פי שבשלוש השנים שחלפו מאז שפכתי כאן את מררתי רוב סגל שירות בתי הסוהר במקום התחלף, המצב בכלא המדברי הזה רק החמיר.

אבל לפעמים אין ברירה, וכך היה אתמול כשמסי, יובל ואני נאלצנו לנסוע למקום הנורא הזה. שלושים ותשע מעלות, כך העיד מד החום במכונית של יובל רגע לפני שיצאנו ממנה, ואנחנו ממתינים ברחבה במרכז הכלא ההולך וגדל. בכיוון צפון (או שכך לפחות נדמה לי) נוספו כבר מבנים דו קומתיים לכליאת מבקשי מקלט נוספים. העצורים במקום כלואים כעת לפי החוק למניעת הסתננות החדש, שמאפשר מעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן (או לפרק זמן מינימאלי של שלוש שנים). בחודשיים שחלפו מאז החלו הרשויות לעשות שימוש במנגנון המעצר הדרקוני החדש הזה, לא שוחרר אף לא אדם אחד. בית הדין לביקורת משמורת, שמקיים ביקורת שיפוטית על מעצרם של מבקשי מקלט לפי החוק למניעת הסתננות, הפך לחותמת גומי בעקבות החוק החדש. בפועל, כלל אין נסיבות שבהן החוק מאפשר לו לשחרר עצורים, ולכן כל שנותר לדיינים לעשות הוא לראות עצור אחרי עצור אחרי עצור, לשמוע את סיפורו, ולהודיע לו שלא נותר להם אלא לאשר את צו המעצר.

הטמפרטורה בלתי נסבלת ברחבה המרכזית, ואפשר רק לנחש מה התחושה באגפי הכליאה, ובמיוחד בזה של הנשים והילדים, המוחזקים באוהלים בקיץ הלוהט הזה. רוב העצורים הם אריתראים. "הם לא פליטים", אומרים לנו שר הפנים וראש הממשלה, ובאותה נשימה מודים שאי אפשר לגרש אותם משום שגירוש יעמיד אותם בסכנת חיים. המחנה, אם כן, הוא לא מחנה שנועד לגרש מישראל "שוהים שלא כדין", אלא מחנה שנועד להתיש ולייאש את מבקשי המקלט שאינם מיועדים לגירוש.

המחנה מתיש ומייאש גם אותנו. רוב האריתראים שנמצאים כאן עברו עינויים קשים במשך חודשים ארוכים על ידי המבריחים בסיני במטרה לסחוט כסף ממשפחותיהם. רוב האריתראיות נאנסו בברוטליות שוב ושוב ושוב במשך חודשים על ידי המבריחים בסיני. מבקש המקלט הראשון שאנחנו מראיינים מספר לנו על איזוק בידיים וברגליים, שוקים חשמליים, כיבוי סיגריות בוערות על זרועותיו, תלייה מהזרועות וצריבה באמצעות מוטות ברזל מלובן. התיאורים הללו הם תיאורים שמוכרים לנו היטב משיחות עם מבקשי מקלט, מדו"ח של רופאים לזכויות אדם ומדו"ח של מוקד סיוע לעובדים זרים, אבל התיאור בגוף ראשון מחריד אותנו. אלא שכשאנחנו מגיעים למרואיין השלישי שמספר לנו את סיפורי הזוועה האלה אני כבר לוחש ליובל "compassion fatigue", ויובל מהנהן. גם ההגנות הפסיכולוגיות שלנו כבר התחילו לעבוד שוב במרץ.

בית המשפט העליון המליץ לאחרונה למדינה לקבוע נהלים בנוגע לזכויות הנתונים לאריתראים, שחל איסור על גירושם, ותשובת המדינה, שבאה לידי ביטוי בקציעות היא - "אין זכויות. כולם במעצר לנצח". אם פעם יכולנו להתנחם בכך שאזרחי אריתריאה, שאנחנו פוגשים בכלא, חוסים תחת מדיניות "ההגנה הזמנית" וישוחררו בקרוב, היום אין לנו מלים לנחם בהן את האנשים שאנחנו פוגשים. נותר לנו רק לומר להם שאנחנו לא יודעים כמה זמן הם ימתינו בגיהינום המבעבע הזה, ושאנחנו יודעים עד כמה קשה להם להיות שם (למרות שאנחנו לא באמת יודעים, וכנראה שלעולם לא נדע, בדיוק עד כמה). אפשר להניח שאם יקראו את השורות הללו במשרד הפנים ובמשרד המשפטים יחייכו בשביעות רצון, ויאמרו שזו בדיוק המטרה - אנשים יידעו שלא ישתחררו שנים כדי לשדר את המסר "אל תבואו". אך כל מי שיש לו מעט ניסיון וידע בענייני הגירה יודע שכך הדברים אינם עובדים - גדרות, כליאה, הרעבה והשפלה מעולם לא הרתיעו מהגרים מלנוע ומלהגיע, בין שמדובר בפליטים ובין שמדובר במהגרים כלכליים. הם טובים כדי להשביע את דרישותיה של דעת קהל שצמאה ליד קשה, הם טובים כדי להתנער מתחושת חוסר המעש, אבל הם אינם מונעים הגירה. משרד הפנים כבר החל להתגאות בירידה שחלה בחודש האחרון במספר הנכנסים לישראל, אבל מי שרוצה לדעת את הסיבות לדעיכה הזו, מוטב שיפנה את מבטו למה שמתרחש בחצי האי סיני ולמה שקורה בלוב. לדעיכה הזו אין קשר ללהטוטי ביבי וישי.

מסביב למתקן מתנהלות הכנות של שטח ענקי לבניית מתקן חדש, שבו יוכלו להיכלא אלפי מבקשי מקלט נוספים. לא פחות מהפרחת השממה, הפרחה שכולה רוע. כשאנחנו יוצאים אחרי יום מדכא במתקן אנחנו מצלמים קצת את העבודות מסביב, ונוסעים צפונה, משאירים את הגברים והנשים שפגשנו מאחור, במקום בו הם יישארו עוד זמן רב.

ג'וסף קרנס כתב לפני שניים וחצי עשורים שאזרחות במדינות ה"מערב" היא שוות ערך לפריבילגיות פיאודליות - היא סטטוס שעובר בירושה ושמגדיל את סיכויי החיים של אדם. עבור מי שלא נולד לתוך הסטטוס הזה כמעט בלתי אפשרי לקבלו, וכמו פריבילגיות פיאודליות מולדות, קשה מאוד להצדיקה. כשאני חוזר אל דירת שני החדרים שלי בתל אביב אחרי הביקור בקציעות, היא באמת מרגישה כמו ארמון אצולה.

משפילה ולא הוגנת

לפני כחודש קבע בית הדין האירופי לזכויות אדם, שיוון היא מדינה המפרה את חובותיה הבינלאומיות כלפי פליטים, כי מערכת המקלט בה אינה הוגנת, וכי התנאים בהם היא מחזיקה מבקשי מקלט במעצר הם קשים ומשפילים. בית הדין הוסיף וקבע, כי מדינות אחרות, המגרשות בחזרה ליוון מבקשי מקלט שעברו בדרך במדינה זו כדי שיוון תבחן את בקשתם למקלט, מפרות אף הן את הדין הבינלאומי, כשהן חושפות מבקשי מקלט למערכת המקלט הפגומה של יוון.

כדי לקבוע שמערכת המקלט של יוון היא פגומה, בית המשפט עמד, בין השאר, על כך ששיעור ההכרה במבקשי מקלט במדינה זו נמוך מאחוז אחד, לעומת שכנתה מלטה, בה עומד שיעור ההכרה במבקשי מקלט על 60 אחוזים. אחד משופטי בית הדין אף עמד על כך ששיעור נמוך זה של מבקשי מקלט, שהוכרו על ידי הרשויות ביוון, מלמד כי מערכת המקלט של יוון היא משפילה ולא הוגנת:

“The well-documented insufficiencies of the Greek asylum system (including the extremely low likelihood of success in the applications – 1% in Greece against more than 60 % in Malta) turn such a system into a degrading one.
An asylum system with a rate of recognition not exceeding 1 percent is suspect per se in terms of the fairness of the procedure; the Government failed to provide any justification for this apparent statistical aberration.”

ברוב המדינות המערביות עומדים שיעורי ההכרה במבקשי מקלט על עשרות אחוזים. ובישראל? משרד הפנים הקימה בשנת 2009 יחידה חדשה לדחיית בקשות מקלט. לפי נתוני משרד הפנים, בשנת 2009 נדחו 1,613 בקשות מקלט, ושני מבקשי מקלט הוכרו כפליטים – שיעור הכרה של פחות מחמישית האחוז. הנתונים לשנת 2010 טרם פורסמו, אולם למיטב ידיעתנו, במהלך שנה זו לא המליצה היחידה החדשה להכיר ולו באדם אחד כפליט. שני הסברים אלטרנטיביים ניתן לאמץ לעניין זה – או שכל הפליטים ה"אמיתיים" בוחרים להגיע למדינות יעד מרוחקות ורק השקרנים והמתחזים מגיעים לישראל; או שמערכת המקלט של מדינת ישראל מזנבת אחרי מערכת המקלט היוונית.

ויינשטיין חייב ללכת

אם, אם, אם, ואדגיש פעם נוספת – אם... אם יתברר שהעובדות שהובאו היום בכתבתם של גידי וייץ ודנה ויילר-פולק בעיתון "הארץ", לפיה בביתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, הועסק ללא היתר מהגר עבודה בעבודות ניקיון – ויינשטיין יהיה חייב להניח את המפתחות על השולחן.

בדרך כלל, אני האחרון שאומר שיש לערוף ראשים של מי שהעסיקו ללא היתר מהגרי עבודה. נהפוך הוא. מוטב היה אילו הרשויות היו משקיעות את מרצן וכספן בהבטחת זכויותיהם של עובדים עשוקים (ואגב, התופעה של מהגרי עבודה שזכויותיהם מופרות על ידי מעסיקיהם רווחת דווקא אצל אלה המועסקים כדין אצל מעסיקים בחקלאות, בניין וסיעוד, ופחות אצל אלה המועסקים ללא היתר בניקיון בתים פרטיים), במקום בניהול מלחמת חורמה נגד העסקה ללא היתר. אולם לאחר שעוזרו של ויינשטיין הודיע ממש לאחרונה לרעיית שר הביטחון, נילי פריאל, כי לא ניתן להסתפק בהטלת קנס מינהלי בגין העובדה שהעסיקה ללא היתר מהגרת עבודה, וכי יוגש נגדה כתב אישום, דומה שאין מנוס. מי שמורה על הגשת כתב אישום בגין מעשים שהוא עצמו עשה, אינו יכול לשמש בתפקיד ראש התביעה בישראל. אם יש אמת במידע שהובא בכתבה – ויינשטיין חייב ללכת.

אורי בלאו - פליט?

אתמול, שעות אחדות לפני הסרת צו איסור הפרסום המביך על פרשת קם-בלאו-נווה, ישבתי לי יחד עם קליינט ותיק, ד', פליט אזרח רואנדה, בהמתנה ממושכת לראיון ביחידה לרישום פליטים בלוד. ד' היה סטודנט להנדסה ברואנדה, שבמהלך שנות לימודיו באוניברסיטה פטפט קצת יותר מדי עם חברים בנוגע לעמדותיו ביחס למפלגת השלטון, והיה מראשי ארגון סטודנטים למלחמה באידס, שנחשד משום מה בקיום דיונים, "הפוגעים בבטחון המדינה". את התואר הראשון הוא מעולם לא סיים. לאחר כשנתיים, בהן הוא שב ונעצר ונחקר בחשד ל"פגיעה בבטחון המדינה", ובהן הוא ומשפחתו הוטרדו ללא הרף על ידי המשטרה, הוא הבין שמוטב לו להסתלק משם.

ד', למרות הקשיים היומיומיים של מבקשי מקלט בישראל, מצליח לעקוב באופן שוטף אחר החדשות בתקשורת הזרה. הוא ידע לעדכן אותי אודות ההתפתחויות בקירגיסטאן ביום שקדם לפגישתנו, לפטפט איתי קצת על מצב האבוריג'ינים באוסטרליה, ולהביע את דעתו המתרחש היום בסין. לכן הופתעתי מעט כששאלתי אותו אם שמע על פרשת ענת קם, והוא השיב לי שהיות שהוא אינו קורא עברית, הוא מתקשה לעקוב אחר החדשות בישראל. "דווקא בגלל זה היית אמור לשמוע על זה", אמרתי לו. "מותר לדווח על הסיפור הזה בכל מקום בעולם למעט ישראל", הסברתי לו, וסיפרתי לו על הפרשה. כשתיארתי לו את צו איסור הפרסום שהוצא על הפרשה כולה, וסיפרתי לו שבכל העולם כותבים עליה, הוא הופתע ותהה אם חופש הביטוי בישראל דומה במשהו לזה שבסין.

"והעיתונאי?" הוא שאל אותי, "גם אותו עצרו?". "לא, הוא בלונדון", השבתי. "אז גם הוא פליט עכשיו?", הוא שאל.

אין לי מושג מה מעמדו המשפטי של אורי בלאו באנגליה. אולי הוא נכנס לשם באשרת תייר. אולי הוא בכלל אזרח של האיחוד האירופי ויכול להשאר שם בבטחה ולא צריך להיות מוטרד ממעמדו. אבל אולי מעמדו המשפטי מעורער וכדאי לו לבקש להיות מוכר כפליט. העיתונאי שפרסם מאמר או כתבה, שאינם נושאים חן בעיני השלטון, הוא אחד הארכיטיפוסים של דמות הפליט באמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים.

כדי שאדם יוכר כפליט יש להראות "חשש ממשי לרדיפה" במדינת מוצאו. די שקיים סיכוי של עשרה אחוזים שאדם יהיה חשוף לרדיפה אם יוחזר למדינת מוצאו כדי שיתקיים חשש ממשי, כפי שפסק אפילו בית המשפט העליון השמרני בארה"ב. האם אורי בלאו נרדף? בדיני הפליטים נהוג להבחין בין רדיפה (persecution), המקנה הכרה במעמדו של אדם כפליט, לבין העמדה לדין בגין עבירה (prosecution), שהיא כשלעצמה אינה מקנה הכרה כזו. לכאורה, נגד אורי בלאו נעשה שימוש במנגנונים המשפטיים של המדינה בשל חשד לביצוע עבירה. הוא לא נעצר ללא משפט, והוא לא נתלה מהביצים במרתפי השב"כ. אלא שהדין הבינלאומי מכיר בכך שפעמים רבות נעשה שימוש בכלים של prosecution כדי לבצע persecution. במיוחד כשה-prosecution מכוון כלפי מי שהעבירה שביצע הייתה לפתוח את פיו או להשתמש בעטו. כאשר עיתונאי מוזמן לחקירה, כשמצותתים לקו הטלפון שלו, כשמרחפת מעליו סכנה של העמדה לדין שגוררת אותו להסכים למסירת מסמכים, שעליהם התבסס בכתיבתו, כשהוא נאלץ להסכים להשמדת מחשבו האישי כדי שלא יעמידו אותו לדין, וכשהוא יודע שהוא מבוקש לחקירה בארץ כחשוד בעבירות ביטחוניות בשל כתבות שפרסם, זוהי רדיפה, גם אם היא נעשית באמצעות מערכת אכיפת החוק ובליווי מערכת המשפט.

כאשר השימוש במערכת אכיפת החוק הוא סלקטיבי, אלמנט הרדיפה מתחזק. בכירים בצבא ובמערכת הביטחון מדליפים מדי יום מידע, שיש בו כדי לסכן את ביטחונם של אזרחים וחיילים ושיש בו כדי לחשוף את דרכי פעולתם של גורמי הביטחון, ואינם עומדים לדין. מדוע? כנראה משום שהם לא חשפו את קלונם של רמטכ"ל ושל אלוף פיקוד, כפי שנעשה בכתבתו של אורי בלאו. במלחמת לבנון השנייה קצינים בכל הדרגים מסרו לכתבים מידע אודות מיקום כוחות הצבא הישראלי, תכניות הפעולה שלו ועוד. אורי בלאו ו"הארץ", לעומת זאת, פרסמו מידע, אשר, כפי שנכתב בבלוג החברים של ג'ורג', "לא יעניין ולו את קצה הזרת של ארגוני מודיעין זרים, אלא אם הם מכינים במקרה הערכת מצב על קריסת הדמוקרטיה הישראלית".

פליט הוא מי שנרדף על רקע דת, גזע, לאום, השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת או דעה פוליטית. בתי משפט מדינתיים וטריבונלים בינלאומיים עמוסים בפסיקה, המסבירה כי עיתונאים וחושפי שחיתות, שכתבו דברים שלא ערבו לאוזניים מסוימות וחשופים להטרדה בשל כך, הם מי שנרדפים על רקע דעתם הפוליטית ועל רקע השתיכותם לקבוצה חברתית מסוימת (קבוצת העיתונאים). לומר שאורי בלאו נרדף בשל דעה פוליטית אין פירושו לומר שהוא נרדף בשל היותו שמאלני עוכר ישראל או ימני קיצוני. אדם הנרדף על רקע אמונו בעקרון שלטון החוק גם הוא מי שנרדף על רקע דעה פוליטית.

כתבתו של אורי בלאו על האופן בו קצינים בכירים מצפצפים על העקרונות, שבג"ץ קבע לעניין חיסולים או הוצאות להורג ללא משפט, ומבצעים פשעי מלחמה היא שירות חשוב מאין כמותו לשלטון החוק. לא פגיעה בבטחון המדינה ולא נעליים, אלא אם כן יכולתו של האלוף נווה לצאת לחופשות סקי בחו"ל בלי להעצר כחשוד בפשעי מלחמה היא חלק בלתי נפרד מביטחון ישראל. נוכח העובדה שהצנזורה אישרה את פרסום הכתבה, ספק אם זה המצב.

אחד הדברים המביכים עבור מדינה, שמחשיבה עצמה כמדינה מערבית, הוא הכרה באזרח שלה כפליט על ידי מדינה אחרת. הכרה כזו מהווה הכרזה שמדינת מוצאו של הפליט רודפת אנשים או אינה מעניקה להם הגנה אפקטיבית מפני רדיפה. בתוך המולת צו איסור הפרסום נבלע הפן האולי חשוב יותר של הפרשה – פשעי המלחמה שהאלוף נווה הורה (לכאורה, לכאורה) לבצע. הכרה באורי בלאו כפליט במדינה אחרת יהיה בה משום הכרה ברדיפת מי שמצביעים על ביצועם (לכאורה, לכאורה) של פשעים כאלה.

בדרך הביתה

כל פעם שאני נוסע לכלא קציעות, אני מהרהר בוומרה, מחנה המעצר הידוע לשמצה באוסטרליה, בו הוחזקו מבקשי מקלט, בעיקר אפגניים, עד לסגירתו. מחנות המעצר לפליטים באוסטרליה נבנו כל כך רחוק מכל מקום יישוב, שעורכי דין מטעם ארגוני זכויות אדם, שייצגו את הכלואים, נאלצו לקחת טיסות בנות שעות אחדות כדי להגיע מאזורים אחרים של אוסטרליה ולפגוש את לקוחותיהם. אני, כדי לבקר את הקליינטים שלי בקציעות, אי שם ליד גבול מצרים, אמנם לא צריך לטוס, אבל בהחלט צריך להתעורר בשעה בלתי סבירה בעליל, להיכנס למכונית ולהתחיל לנהוג ולנהוג ולנהוג.

הדרך מתל אביב לא מסתיימת מהר במיוחד. נוסעים ונוסעים ונוסעים, ואז נוסעים עוד קצת. יורדים לאילון, עולים במחלף גנות, עוברים את ראשון לציון, עוברים את יבנה, יורדים במחלף אשדוד, עוברים את כנות, פונים בצומת גדרה, עוברים את קריית מלאכי, עוברים את קריית גת, עוברים את להבים, חותכים דרך גבעות גורל, עד שעוברים את באר שבע וחולפים על פני עומר, היישוב המפונפן (בו מתגוררים הוריי ובו עברו עליי ימי נעוריי בשעמום מוחץ). אחרי שעוברים את הפאר וההדר מתחילים להיכנס לאוירה הדרושה לביקור בקציעות כשחולפים על פני פחוני הבדואים. פחוני אל ג'רג'אווי, פחוני אבו עפאש, פחוני עזאזמה, פחוני אל ולידי. אם ממשיכים דרום-מזרחה אפשר לראות גם את ירוחם, אבל אני ממשיך דרום-מערבה, לכיוון הגבול עם מצרים. אחרי משאבי שדה אפשר להמשיך לראות פחונים, הפעם במקומות שאפילו שמות של ממש אין להם, או שלפחות אני לא יודע את שמותיהם. ועוד מדבר ומדבר ומדבר. בתחנת ה"יילואו" באמצע שום-מקום, כשאני עוצר לקפה אחרון, הרביעי מאז שהתעוררתי באמצע הלילה, אני מנופף לשלום ומחליף כמה מילים עם שתי עובדות של נציבות האו"ם לפליטים. גם הן בדרך לקציעות. גם הן עצרו לקפה אחרון. ואז מגיעים.

גאוני, אני חושב לעצמי, כל פעם מחדש. פלא שבחרו את המקום הזה? רחוק מארגוני זכויות אדם, רחוק מעורכי דין, רחוק מהתקשורת. עשרות ילדים-פליטים, בני אפס עד שמונה-עשרה, עצורים בתוך מתחמי אוהלים מגודרים אפורים ועצובים בלב המדבר לא מצטלמים טוב, אבל איזה עיתון או ערוץ טלויזיה ירצה בכלל לצלם כשצריך לנסוע כל כך רחוק? ואיזה בית משפט יסכים להתערב בכליאה בתנאים קשים כל כך רחוק מירושלים? בוודאי לא אותו בית המשפט שפסל את הפרטת בתי הסוהר כדי למנוע פגיעה עתידית בזכויות אסירים, אבל הסתפק במסירת ברכות ודרישת שלום נוכח הפרה בוטה של זכויות עצורים, בהם ילדים רבים, בהווה בכלא קציעות.

הצבעים בפנים לא שונים מצבעי המדבר שבחוץ. מתחם המעצר של מבקשי המקלט, המכונה "סהרונים", מצליח לשלב את הרע שבשני עולמות – עולם בתי הכלא ועולם מחנות הפליטים. מבקשי מקלט ממתינים במשך שעות בכלוב קטן כדי שיוציאו אותם אל דיין בית הדין לביקורת משמורת, שמקיים ביקורת תקופתית על מעצרם. המתנה של חודש באגף אוהלים בין דיון לדיון, ולאחר מכן המתנה של כמה שעות בכלוב כדי לפגוש דיין ולקבל ביד החלטה, שאותה הם ממילא לא מסוגלים לקרוא: "החלטתי לאשר את צו המשמורת ללא שינויים". משמורת זה מעצר, אבל יותר נעים להיות עצור כשקוראים לזה כך.

הריח ב"סהרונים" מזכיר לי תמיד את הריח של הטירונות שלי, מה שתמיד מעורר טראומות רדומות, גם 13 שנים אחרי. ריח של אוהלים, חבלים, שמיכות צמר וטחב. בזמן שאני ממתין בשמש לקליינטית שלי, בהעדר חדר מסודר לפגישות עם עורכי דין, ניגש אליי סוהר יפהפה וצעיר ממני בשמונה או עשר שנים (מתי הספקתי להזדקן כל כך?), כולו צוהל ומבקש לוודא, "הכל בסדר עורך דין ברמן?". הכל בסדר. יכול להיות יותר טוב, אבל הכל בסדר. "למה אתה כזה פסימי?". דווקא חשבתי שבקציעות, כשאתה אומר שיכול להיות יותר טוב, זו אופטימיות, אני מסביר לו. הוא מחייך חיוך מתוק ומתפנה לדבר עם אחת מעובדות משרד הפנים שיצאה לעשן.

בין קליינטית אחת לקליינט שני אני חולף במתחם המרכזי שבו יושבים כמה עצורים, מחכים לדיון בבית הדין לביקורת משמורת. אחד מהם קם, ניגש אליי, שואל אותי אם אני עורך דין, אומר לי ששמו רמדאן ושהוא מדרפור, הוא כלוא כבר שנה וחצי, ומתחנן שאעזור לו. אני נועץ עיניים בבושה ברצפה ומנסה להסביר לו באנגלית מתובלת בשברי מילים בערבית, שאין שום סיכוי שאצליח לקחת עוד תיק בחודשיים הקרובים. הוא ממשיך להסתכל במבט עצוב, עד שאחד הסוהרים צועק עליו: "למה קמת? למה אתה לא יושב?", והוא חוזר למקומו. אני לא בטוח את מי רמדאן רואה כאן בתור האדם הרע – את הסוהר או אותי.

אני יוצא לבסוף מהכלא, נכנס למכונית ומצית סיגריה. אני אף פעם לא מעשן תוך כדי נהיגה ואף פעם לא מעשן לפני 9 בערב. רק כשאני יוצא מכלא "קציעות" אני מרשה לעצמי להפר את שני הכללים האלה. מייד אחרי היציאה לכביש הראשי אני רואה חייל ומג"בניק ממתינים בטרמפיאדה. אני שונא להכניס אנשים חמושים לרכב שלי, אבל כבר למדתי בשנתיים האחרונות שכשיוצאים מ"קציעות" אחד ממקורות המידע הטובים ביותר הוא חיילים ומג"בניקים, שלוקחים איתך טרמפ ומפטפטים את עצמם לדעת. הם מספרים לך מתי וכמה מבקשי מקלט חצו את הגבול, מתי הם השתתפו בנוהל "החזרה חמה" הבלתי חוקי, שבמסגרתו מוחזרים מבקשי מקלט למצרים (ומשם מגורשים בחזרה למדינות מוצאם, בהן הם חשופים לסכנת מוות). הם גם מספרים לך בגבורה איך הם צפו בחדרי התצפיתניות בצילומים של חיילים מצריים הורגים מבקשי מקלט על הגבול. "סודנים", החיילים קוראים להם. כולם סודנים. אריתראים סודנים, חוף-שנהבים סודנים, גנאים סודניים. כולם סודנים.

הרצוג עושה את העבודה

בשבועות האחרונים, עם התפשטות הדיון הציבורי בישראל אודות מעמדם של ילדי מהגרי עבודה, מתראיינים יותר ויותר פוליטיקאים בנושא זה, ומביעים את התנגדותם לגירוש ילדים, בדרך כלל תוך הבעת זעזוע מן הרעיון שילד יועלה בכוח על מטוס ויגורש מישראל. רבים מן הפוליטיקאים פועלים מתוך הזדהות כנה, החוצה גבולות מפלגתיים, עם המאבק הציבורי. ואולם מיעוט מהם החליט, ככל הנראה, לתפוס טרמפ על העגלה התקשורתית כך ששמם יוזכר שוב ושוב בכותרות.

בין המתראיינים הקבועים בשבועות האחרונים נמצא שר הרווחה, יצחק הרצוג, החוזר באופן עקבי על עמדתו בעניין באוזני עיתונאים. באתר האינטרנט שלו, שבראשו מופיעה תמונתו לצד הכיתוב "הרצוג עושה את העבודה", הוא אף מביע את עמדתו, לפיה לא יתמוך בגירוש ילדים, ואף מצהיר בגאון כי "ילדי העובדים הזרים הם ילדים שנמצאים במצבי סיכון וחירום. הטיפול בהם צריך להיגזר מעצם היותם ילדים, ללא קשר לזהותם". אכן, כותרת יפה. להרצוג, כך יכול להתרשם מי שקורא את דבריו בתקשורת ובאתר האינטרנט שלו, לב רגיש, והוא אינו יכול לשאת את המחשבה על פגיעה בילד באשר הוא ילד.

אולם רגישותו של בעל תפקיד אופרטיבי בממשלה לא נבחנת רק בהצהרותיו, אלא גם במעשים. אתמול קיימה ועדת השרים לענייני חקיקה, בה חבר הרצוג, דיון בשאלה האם הממשלה תתמוך בהצעת חוק שהגישו חברי הכנסת ניצן הורוביץ, דני דנון ודב חנין, ולפיה אין לעצור ילדים חסרי מעמד מתחת לגיל 14 שנים. למרבה ההפתעה, הרצוג היה הגורם שהוביל את ההתנגדות להצעה והפציר בשרים האחרים להתנגד לה. למי ששאלו אותו לפשר התנהלות זו השיב הרצוג כי "זוהי עמדת הגורמים המקצועיים במשרד הרווחה". אכן, מזה שנים עמדת "הגורמים המקצועיים" במשרד היא כי ילדים חסרי מעמד צריכים לזכות לטיפול בידיהם האמונות של יחידת "עוז" ושירות בתי הסוהר, ולא של משרד הרווחה. הרצוג, כך מסתבר, סבור אמנם שהטיפול בילדים צריך "להיגזר מעצם היותם ילדים, ללא קשר לזהותם", אבל מעדיף לראות ילדים כלואים, ובלבד שלא יצטרך להתעמת עם "הגורמים המקצועיים" במשרד, שבראשו הוא עומד, או לקחת על עצמו את האחריות לטיפול בילדים אלה.

ביום רביעי תצביע הכנסת בקריאה טרומית על הצעת החוק בהצבעה שמית. כשיוקרא השם "יצחק הרצוג" יוכל שר הרווחה לומר "נגד", ומייד לצאת מאולם המליאה ולספר לעיתונאים שהוא סבור שיש לטפל בכל ילד כילד.

כי לאהבה אין מדינה

בפעילות היומיומית השוחקת של העוסקים בזכויות מהגרים ופליטים אין הזדמנויות רבות לחגוג הישגים משפטיים משמעותיים. במקרים הנדירים, שבהם הישג משפטי כזה מהול גם בשמחה אישית, זו בכלל סיבה למסיבה. כזה היה יום חמישי האחרון, כשבתום התדיינות ממושכת שניהלה התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב, קיבלה השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים את עתירתם של ג'וני ואליס ועיגנה, בפעם הראשונה בפסיקה בישראל, את זכותם של פליטים לחיי משפחה.

ג'וני ואליס הם לא הקליינטים הטיפוסיים של התכנית לזכויות פליטים. ג'וני הוא פליט מוכר מאתיופיה, הנמצא בישראל כבר 12 שנים והמחזיק בתושבות ארעית מזה 7 שנים, ואליס, בת זוגו, היא אזרחית ליכטנשטיין. שניהם, עד לתחילתה של הפרשה שהסתיימה בפסק הדין, לא היו רגילים לצרוך את שירותיהם של ארגוני זכויות אדם, אלא דווקא לספק אותם. ג'וני ואליס מנהלים יחד את ARDC, המרכז לקידום פליטים אפריקאיים, ארגון שמספק סיוע הומניטרי לפליטים לצד תכניות לפיתוח הקהילה ולוקח חלק בפעילות העקרונית של הפורום לזכויות פליטים. בימים כתיקונם הם מעניקים סיוע לפליטים לצד ארגונים כמו התכנית לזכויות פליטים, והם חלק בלתי נפרד מן הקהילה הקטנטנה שלנו. אלא שגם לפעילי זכויות אדם משרד הפנים מציק לפעמים, עם או בלי לקשר למי שהם ולמה שהם עושים.

כשג'וני ואליס ביקשו ממשרד הפנים להסדיר את מעמדה של אליס כדי שתוכל להמשיך לשהות בישראל עם ג'וני, הם נענו תחילה בשלילה בנימוק כי קיים "חשש להשתקעותה" של אליס בישראל. לאחר הגשת העתירה חלו התפתחויות ותהפוכות בעמדת משרד הפנים, שקצרה היריעה מלתאר כאן את כולן. בתחילה, עמדת משרד הפנים הייתה כי על אליס וג'וני, אם הם מעוניינים לקיים חיי זוגיות, לעשות זאת בליכטנשטיין. כאשר הוכח למשרד הפנים כי בהתאם לדין בליכטנשטיין ניתן יהיה להסדיר את מעמדו של ג'וני כבן זוגה של אליס רק בעוד 5 שנים, הסכים משרד הפנים להעניק לאליס תושבות ארעית לפרק זמן של 5 שנים, שבסופו יהיה עליהם לעזוב את ישראל ולעקור לליכטנשטיין. בהמשך משרד הפנים חזר בו והסכים לתת לאליס רישיון לישיבת ביקור רק לחצי שנה, שבסופה ייבחן העניין מחדש על ידי הוועדה המייעצת לענייני פליטים. דומה שבהתנהלות השלומיאלית של משרד הפנים בעתירה הזו, בשינויים התכופים בעמדתו, בחזרתו בו מהתחייבויותיו, בעמדותיו העקשניות והבלתי סבירות ובחוסר נכונותו להקשיב להערות בית המשפט, הוא פשוט הביא על עצמו את פסק הדין.

השופטת צור קובעת בפסק הדין, לראשונה בישראל, כי לפליטים זכות לחיי משפחה, שמכוחה חייבת המדינה להעניק מעמד לבני משפחתם. היא אף הולכת צעד נוסף וקובעת שהשאלה האם הפליט המוכר יכול לקבל מעמד במדינת מוצאו של בן זוגו היא שיקול זר בעת שנדונה השאלה האם לתת לבן זוגו של הפליט מעמד בישראל. היא גם דוחה את הפרשנות הצרה שמשרד הפנים הציג לנוהל המסדיר את האפשרות של בני זוגם של פליטים מוכרים לקבל מעמד בישראל (לשיטת משרד הפנים זכאים לכך רק מי שהיו בני זוגו של הפליט לפני הגעתו לישראל, ואילו צור קובעת כי זכאים לכך גם מי שהפכו לבני זוג לאחר ההגעה לישראל). ולקינוח, היא קובעת כי הוועדה המייעצת לענייני פליטים בהרכבה החסר, המתפקדת מזה כשנה ללא יושבת ראש, אינה תקינה. מה עוד יכולנו לבקש?

ברכות חמות חמות חמות לג'וני ולאליס.

ובהזדמנות זו, בה אנו מחלקים ברכות, איחולים לבביים גם ליעקב גנות, מנהל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, שמינויו למנכ"ל משרד התחבורה אושר היום על ידי הממשלה. אם גנות יילחם בתאונות הדרכים באותה נחישות, אמונה ויצירתיות שבה נלחם במהגרי העבודה והפליטים בישראל, נצא כולנו נשכרים.

שני קולות

בראיון שקיימה נורית וורגפט עם יעקב גנות, מנהל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, שפורסם שלשום ב"הארץ", גנות שב ומכר את מרכולתו המשומשת בכל הנוגע למבקשי מקלט בישראל. כולם בעצם מהגרים כלכליים, כך גנות, ולא מבקשי מקלט. "בבדיקות שלנו, בגדול, 99.9 אחוז מהם הם מהגרי עבודה. הם לא מבקשי מקלט, אין להם שום סיכון", אומר גנות למראיינת. כפי שכבר כתבנו כאן, אף על פי שהמדינה לא קיימה הליכים לבחינת טענותיו של מבקש מקלט אריתראי או סודני אחד בשנים האחרונות, היא אינה מתביישת להציג בעיתונות ובבתי המשפט את הטענה נטולת היסוד, לפיה התקיימו "בדיקות", שמהן עולה שבעצם כמעט אין בישראל מבקשי מקלט, אלא מהגרים כלכליים בלבד.

יומיים בלבד לפני פרסום הראיון עם יעקב גנות פרסמה נציבות האו"ם לפליטים את הדו"ח הסטטיסטי השנתי שלה, המסכם את המידע הקיים ביחס לשנת 2008. הנתונים בדו"ח מבוססים, בין היתר, על מידע שרשויותיהן של המדינות, שאליהן מתייחס הדו"ח, מסרו לנציבות. מדינת ישראל, כפי שעולה מן ההשוואה בין דבריו של גנות והמידע המוצג על ידי פרקליטות המדינה בבתי המשפט לבין הנתונים שהתפרסמו בדו"ח הסטטיסטי, מזמרת בשני קולות. האחד מופנה כלפי הציבור הישראלי ומערכת המשפט בישראל, והשני כלפי הנציבות והקהילה הבינלאומית.

לפי הנתונים שפרסמה הנציבות, בתום שנת 2008 נמצאו בישראל קרוב ל-15 אלף איש, שהנציבות מחלקת למספר קטגוריות. הקטגוריה העיקרית היא קטגוריית הפליטים והאנשים המצויים ב"מצבים דמויי פליטות" (refugee like situations), המונה 9,137 איש, כלומר יותר ממחצית האוכלוסיה הרלוונטית (טבלה 1 לדו"ח הסטטיסטי). אנשים במצבים דמויי-פליטות, מסבירה הנציבות בדו"ח הסטטיסטי, הם אנשים הנמצאים מחוץ למדינת מוצאם והחשופים לסיכונים דומים לאלה של פליטים, אך מסיבות פרקטיות או אחרות שאלת מעמדם כפליטים לא נבחנה (persons who are outside their country or territory of origin and who face protection risks similar to those of refugees, but for whom refugee status has, for practical or other reasons, not been ascertained, בלשון הנציבות בדו"ח הסטטיסטי שפרסמה). בתוך הקטגוריה הזו, מוסיף הדו"ח הסטטיסטי, 8,426 איש הוכרו כפליטים על בסיס קבוצתי (טבלה 3). עוד עולה מן הדו"ח, כי 90.4% ממבקשי המקלט האריתראים והסודנים בישראל הם אכן פליטים (טבלה 10). נוסף על כך, לפי הנתונים שפורסמו, 4,631 איש הם מבקשי מקלט שטרם נסתיימה בדיקת טענותיהם (טבלה 1).

אלה הם הנתונים האמיתיים, הנתונים שישראל הרשמית מציגה כלפי חוץ באמצעות נציבות האו"ם לפליטים. אבל כלפי פנים, כדברי גנות, "בבדיקות שלנו, בגדול, 99.9 אחוז מהם הם מהגרי עבודה. הם לא מבקשי מקלט, אין להם שום סיכון". כפי שכבר כתבנו, מדינת ישראל מוסיפה להלעיט את בתי המשפט (ואת הציבור) במידע מטעה, הן בכל הנוגע לאופי תופעת מבקשי המקלט בישראל ולהיקפה והן בכל הנוגע לתוצאותיו הפטליות של גירוש מבקשי מקלט מישראל למצרים במסגרת "נוהל החזרה חמה". עד כה לא נרשמה בנציבות האו"ם לפליטים התרגשות מיוחדת מן העניין. הנציבות מתעקשת לשתוק שתיקה רועמת ומסרבת להבהיר לבתי המשפט את המשמעות המשפטית של פעולות מדינת ישראל.

שתיקת הנציבות

היום כבר ברור לכל מי שיודע משהו על מה שקורה במצרים – מצרים אינה מדינת מקלט בטוחה. היא עוצרת פליטים, מונעת ממבקשי מקלט גישה להליכי הכרה בהיותם פליטים, ומגרשת פליטים רבים בחזרה למדינות מוצאם חרף האיסור על כך במשפט הבינלאומי. חלק מן הפליטים שמצרים גירשה הם פליטים שגורשו למצרים על ידי ישראל בהתאם לנוהל "החזרה חמה". זהו הנוהל שעל פיו נעצרים מבקשי מקלט בגבול ישראל-מצרים, לעיתים דקות לאחר שחמקו מכדורי הצבא המצרי, נשאלים כמה שאלות, מועלים על אוטובוס כשידיהם אזוקות ועיניהם קשורות, ומוחזרים לידי צבא מצרים. בהתאם למשפט הבינלאומי, על גירושם של אנשים אלה על ידי מצרים למוות או רדיפה במדינות מוצאם, אחראית גם ישראל שמסרה אותם לידי מצרים.

ארגוני זכויות האדם Human Rights Watch ו-Amnesty International כבר עמדו על כך שמצרים עוצרת מבקשי מקלט, מונעת מהם גישה לנציבות האו"ם לפליטים ומגרשת רבים מהם בדו"חותיהם. ואולם, בדיונים בבג"ץ נגד השימוש ב"נוהל החזרה חמה", נציגי המדינה התעקשו שלא ניתן לבסס מדיניות של הימנעות מגירוש למצרים על דו"חות של ארגוני זכויות אדם. רק כאשר נציבות האו"ם לפליטים תאמר למדינה שמצרים אינה בטוחה, מסרו נציגי המדינה לבג"ץ, ניתן יהיה לקבל את המידע הזה כאמין. היות שאיני מניח שנציגי המדינה משקרים בבית המשפט, ניתן להבין שהנציבות, אף על פי שהיא יודעת היטב מה קורה, לא מסרה לרשויות המדינה שגירוש מבקשי מקלט למצרים ב"נוהל החזרה חמה" מעמיד אותם בסכנה ולכן הוא אסור.

אתמול הצטרף לערימת העדויות על גורלם של מי שגורשו מישראל למצרים לפי "נוהל החזרה חמה" גם דו"ח זכויות האדם של מחלקת המדינה האמריקאית על מצרים. הדו"ח לא חידש דבר אלא רק הביא מפיהם של גורמי ממשל אמריקאים את מה שידוע כבר מזמן. כולם כבר יודעים מה קורה למי שמוחזר למצרים מישראל, ורק הנציבות מוסיפה ומתעטפת בשתיקתה. כבר כתבנו כאן, שבעוד שבמדינות אחרות נציבות האו"ם לפליטים אינה נרתעת מהתערבות בהליכים משפטיים כצד להליך שיש לו עמדה ברורה, בישראל הנציבות מעדיפה לפעול מאחורי הקלעים בעוד שבקדמת הבמה נציגי המדינה יורקים בפרצופה. בכל הנוגע ל"נוהל החזרה חמה", ככל שהנציבות אכן פועלת מאחורי הקלעים אין לה השפעה כלשהי על התעקשותה של ישראל שאין הוכחה שגירוש למצרים מציב מבקשי מקלט בסכנה.

בשבוע הבא יתקיים בבג"ץ עוד דיון, רביעי במספר, בעתירה נגד "החזרות חמות". הנציבות בחרה שלא להצטרף להליך, שלא להבהיר את עמדתה בקול חזק וברור ושלא לומר לבית המשפט ולמדינה את מה שכולם כבר יודעים ורק המדינה ובית המשפט מסרבים לקבל – לעת הזו גירוש מבקשי מקלט למצרים חוסם את גישתם להליכי מקלט ומעמידם בסכנת חיים. אם בית המשפט העליון יאשר גירוש מבקשי מקלט לפי הנוהל, מדינת ישראל, אחת היוזמות של אמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים, שנחתמה על רקע מאורעות מלחמת העולם השנייה, תוכיח שבפעם הראשונה שניצב מולה אתגר בנוגע למחויבותה לאמנה היא נכשלת בו כישלון חרוץ. ועל גורלם של המגורשים, המוחזרים החמים, תהיינה אחראיות לא רק מצרים וישראל, אלא גם הנציבות השותקת, מי שעל פי המנדט שניתן לה תפקידה הוא להבטיח כי פליטים יזכו להגנה.

אתם בעצמכם ערבים

אתר האינטרנט "מיינט" מדווח כי גבי נעמן, ראש הרשות המקומית שלומי, מסרב לספק מים לדירתה של משפחת גרנט, משפחת מבקשי מקלט מסודן עם ארבעה ילדים קטנים, ששכרה דירה ביישוב. המשפחה, כך לפי הדיווח באתר, שכרה דירה פרטית, אולם ראש המועצה הודיע לבעלת הדירה, כך לדבריה, כי הוא "לא יסכים לנוכחות של ערבים ביישוב" (האמת היא שלא ברור לי מדוע בכלל ידוע לראש המועצה מי שכר את הדירה הפרטית. נדמה לי שבפעם האחרונה שבה חתמתי על חוזה שכירות הוא לא הובא לידיעתו של רון חולדאי). עוד מדווח האתר כי ראש המועצה מסר שידוע לו כי מדובר בצעד בלתי חוקי, אך הוא מתכוון "ללכת עם העניין עד הסוף".

בהנחה שהדיווח באתר מדויק, כבר מזמן לא נראה כזה בליל של גזענות, ביריונות וטיפשות, שלוש תכונות שהשילוב ביניהן הוא קטלני ביותר. אולם, קשה לומר שמדובר בהפתעה גדולה. זו אינה הפעם הראשונה בה פוליטיקאים קטנים ברשויות מקומיות עושים שימוש פסול בכוח כדי להעיף מבקשי מקלט מתחומם. ראשון היה ראש עיריית חדרה, חיים אביטן, שלפני למעלה משנה הצהיר כי חדרה "אינה פח האשפה של המדינה", ושלח פקחים חמושים למגוריהם של מבקשי מקלט סודניים, ששהו במקום בהתאם להחלטת בית הדין לביקורת משמורת. הפקחים העלו את מבקשי המקלט על אוטובוס שזרק אותם בירושלים. בשלב הבא עיריית תל-אביב-יפו, שבדרך כלל דווקא מסבירה פנים למהגרים ומבקשי מקלט, ביקשה ממשרד הפנים לפתור את בעיית ריבוי מבקשי המקלט בתחומה. משרד הפנים פצח במבצע מעצרים בתל-אביב, שבסופו שוחררו מבקשי מקלט בתנאי שישהו מצפון לחדרה או מדרום לגדרה. רק שלא ייכנסו לתל אביב. היום מבקשי מקלט, שלא יצאו מתחום העיר תל-אביב, נעצרים ומושלכים לבית האסורים. בשלב השלישי ראש עיריית אילת החל להתלונן וביקש גם הוא להעיף את מבקשי המקלט המתגוררים בעירו (וזאת לאחר שלפני כן התעקש שלא לשלב ילדי מבקשי מקלט במערכת החינוך בעירו). משרד הפנים נענה בשמחה והוציא צווים בלתי חוקיים, האוסרים על שהייתם של מבקשי מקלט בעיר. נגד החלטה זו תלויה ועומדת עתירה לבג"ץ. כעת מצטרף גבי נעמן משלומי למקהלה.

בליבוי השנאה כלפי מבקשי המקלט משתתפים לא רק ראשי רשויות מקומיות אלא גם (ולמעשה בעיקר) משרד הפנים. כולם "מסתננים", נתיני מדינת אויב המסוכנים לביטחון המדינה, מהגרים כלכליים ולא מבקשי מקלט, מספר משרד הפנים לתקשורת וטוען באמצעות פרקליטות המדינה בבתי המשפט. זאת חרף העובדה שלא התקיימו הליכים לבחינת טענות הפליטות ולו של סודני או אריתראי אחד שהגיע לישראל ולכן לא ניתן לקבוע כי הם אינם פליטים. יש לשלוח מסר ברור לפליטים, מצהיר יעקב גנות: "אל תגיעו". "נציבות האו"ם לפליטים בדקה ומצאה שרק 498 מבין המסתננים הם באמת פליטים", מטעה ראש הממשלה את שומעיו מעל בימת הכנסת, בעוד משרד המשפטים מודה בהליכים בבג"ץ שבקשותיהם של רוב מבקשי המקלט בישראל כלל לא נבחנו ואין כוונה לבחון אותן בעתיד הקרוב. "יחידת המסתננים" הוא השם לו זכתה יחידת משרד הפנים האחראית על רישום מבקשי מקלט, שם שניתן לה על מנת שלא יהיו לאף אחד ספקות או אשליות לגבי גישתו של משרד הפנים כלפי האנשים הללו. כמו הרשויות המקומיות, גם רשויות המדינה מתייחסות למבקשי המקלט כאל פסולת אנושית, שיש לבעוט אותה כמה שיותר רחוק. שמישהו ייקח אותם, רק לא אנחנו.

חיפוש קצר ברשת מעלה שאין זו הפעם הראשונה שבה גבי נעמן מבטא את עמדותיו החשוכות. לפי דיווח אחר באתר האינטרנט "וויינט", בשנת 2000 סבר גבי נעמן כי יש לסלק את אוכלוסיית אנשי צד"ל שהתארחה ביישוב לאחר נסיגת הצבא מלבנון, משום שהם "מסתובבים בשכונה ומסתכלים על בנותינו", ומאז שהגיעו הפשיעה עלתה. "גבי נעמן מבייש את הכיפה שעל ראשו", כותב טוקבקיסט מס' 22 בידיעה ב"מיינט", ולי, חסר הבנה עמוקה בכיפות, אין אלא להסכים.

ראש מועצת שלומי מצהיר, כך לפי הכתבה, כי הוא לא יסכים שערבים ייכנסו ליישוב. יש יישובים קהילתיים שאינם מקבלים ערבים להתגורר בתחומם באמצעות וועדות קבלה שמחליטות שהם "אינם מתאימים חברתית", ויש, כך מסתבר כעת, רשויות מקומיות שפשוט מנתקות את המים למי שהן אינן חפצות בו. אגב, מבקשי המקלט מסודן אינם ערבים, אבל לא זה העניין. הכל ערבים, כולם ערבים, כל מי שהוא לא "אנחנו" זה ערבים, והים, כידוע, הוא אותו הים.

"למה אתם מדברים נגד ערבים? הרי אתם בעצמכם ערבים", שאלה דנה מודן בסדרה "אהבה זה כואב" את הוריו המזרחים של בן-זוגה, לאחר שהעירו הערות גזעניות. איני יודע אם גבי נעמן הוא ערבי, אבל רבים מתושבי שלומי הם יהודים ערבים. אני מקווה (אך לא באמת מצפה) שלאור הצהרותיו, ובעוד למשפחת גרנט אין מים זורמים, יבהירו לו תושבי שלומי שהוא מתבקש לעזוב, או שלפחות יסגרו לו את השיבר.

שיטת מצליח

בסוף המאה ה-19 חקיקה גזענית בארה"ב, שנומקה על ידי משרד המשפטים ועל ידי בתי המשפט ב"נחיתותו של הגזע הסיני", הגבילה את כניסתם של סינים לארה"ב ואף הביאה לפעילות ענפה של שלילת תושבות קבע מאזרחי סין וגירוש רבים מהם מארה"ב. ואולם כבר אז, גם נוכח ההפרה השיטתית של זכויותיהם המהותיות של אזרחי סין, הבין משרד המשפטים האמריקאי שהליכים בהם מתקבלות החלטות בנושאי הגירה חייבים להתנהל תוך הבטחת זכויותיהם הפרוצדורליות של מי שעניינם נדון. ממחקר שערכה לוסי סלייר עולה, כי בתחילה מנעו רשויות ההגירה האמריקאיות את השתתפותם של עורכי דין שייצגו אנשים בהליכי הגירה בהליכים אלה, ואולם בעקבות התערבותו של משרד המשפטים, החל מראשית המאה ה-20 התירו רשויות ההגירה, גם אם בתחושה של לית ברירה, את השתתפותם של עורכי דין בכל ההליכים שהם מקיימים. בשלבים מסוימים של ההליכים המינהליים נקבע, כי עורכי הדין אינם רשאים לומר את דברם בשל הצורך להתרשם באופן ישיר מדברי הקליינט המיוצג, ואולם הם הורשו להיות נוכחים בכל שלבי ההליך.

את שהבין משרד המשפטים האמריקאי כבר לפני מאה שנים, מסרבים משרד המשפטים ומשרד הפנים בישראל להבין היום. לפני למעלה משלוש שנים ביקשתי להתיר את השתתפותם של עורכי דין בשימועים, שבהם מנפיק משרד הפנים צווי מעצר וגירוש מינהליים נגד מהגרים. משרד הפנים סירב, ורק לאחר שמוקד סיוע לעובדים זרים הגיש במרץ 2006 עתירה לבג"ץ, הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ, כי יתאפשר לעורכי דין המייצגים מהגרים להיות נוכחים בשימועים, גם אם ללא זכות להתערב בשלב בו מתשאל פקיד משרד הפנים את המהגר, ולהביא את טענותיהם לאחר שדברי המהגר נשמעים.

היום חוזר על עצמו אותו הסיפור ביחידה החדשה שהקים משרד הפנים לרישום מבקשי מקלט אריתראים וסודנים, יחידה שזכתה לשם "יחידת המסתננים". מדובר ביחידה שתפקידה הוא רישום מבקשי המקלט והנפקת מסמכים עבורם. לפקידי היחידה סמכות לקבוע מגבלות משמעותיות על חופש התנועה של מבקשי המקלט ולהחליט האם להנפק עבורם מסמכים מזהים, ובעת הרישום הם שואלים אותם שאלות, שבעקבותיהן פוסקים הפקידים, נעדרי ההכשרה להכריע בבקשותיהם של מבקשי מקלט, כי פלוני הוא שקרן, כי אלמוני אינו פליט, או כי פלמוני אינו אזרח המדינה שהוא טוען להיות. נגד היחידה הועלו טענות רבות על יחס לא ראוי לפליטים, החרמת מסמכים מזהים, הכנסת מילים לפיהם של מבקשי מקלט, קבלת קהל בתנאים לא נאותים, אלימות מילולית ואפילו שני מקרים של אלימות פיזית נגד מבקשי מקלט שהתייצבו ביחידה.

חברתי עורכת הדין ענת בן-דור מן התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב ביקשה ממשרד הפנים וממשרד המשפטים לאפשר את השתתפותם של עורכי דין בהליכים אלה. בתחילה נתקלה בסירוב. רק לאחר ארבעה חודשים תמימים זכתה לתשובה, לפיה עורכי דין יורשו להשתתף בהליכים, במובן זה שיוכלו לטעון את טענותיהם לפני ואחרי שמבקש המקלט נשאל שאלות. משוכנעת שמדובר בסידור דומה לזה שנקבע בהליכי הגירוש בעקבות העתירה שתוארה למעלה, כלומר התרת נוכחות עורך הדין גם בשלב בו נשאל מבקש המקלט שאלות ללא זכות להתערב בדברים, התייצבה ענת השבוע עם קליינט במשרדי היחידה. בתחילה מנהל היחידה סירב לאפשר לה להשתתף בהליך ואף ביקש ממנה לצאת מן הבניין ולחכות מחוצה לו. לאחר שדיבר עם הלשכה המשפטית של משרד הפנים התרצה והכניס אותה לדיון, אולם אז הסתבר כי בשלב בו נשאל מבקש המקלט שאלות עליה לצאת מן החדר. למה? ככה. לא ברור מה מבקש משרד הפנים להסתיר.

טלפון למשרד המשפטים העלה, כי זהו אכן הסידור שמשרד המשפטים רואה לנגד עיניו – בשלב המהותי של ההליך בו נשאל מבקש המקלט שאלות, חל איסור על נוכחותו של עורך הדין, אפילו נוכחות פסיבית. זו ההנחיה, נמסר לענת, ואם את מתנגדת לה תצטרכי לתקוף אותה, כלומר להגיש עתירה לבג"ץ.

שוב, לא ברור מה משרד הפנים מבקש להסתיר בשלב בו נשאל מבקש המקלט שאלות על ידי פקיד המשרד. לא רק שאין שום עילה משפטית למנוע את נוכחותו של עורך הדין בשימוע, אלא שאפילו היתה עילה כזו, אין שום טעם ענייני לעשות זאת, מלבד סיכול יכולתו של עורך הדין לדעת מה התרחש במהלך ראיון הרישום. משרד המשפטים ומשרד הפנים יודעים זאת, אלא שכמו בעניין השתתפות עורכי דין בהליכי גירוש, שתוארו למעלה, הוא נוקט בשיטה הידועה בשם "שיטת מצליח". אם אף אחד לא יעתור לבג"ץ – מצוין, אפשר להמשיך לנקוט במדיניות. אלא שבמקרה הזה דווקא תוגש עתירה. בג"ץ יורה למדינה להשיב תוך חודשיים-שלושה, המדינה לא תעמוד במועד שייקבע ולאחר שהוא יחלוף היא תבקש אורכה, בית המשפט יעניק לה אורכה של חודשיים-שלושה נוספים, ואז תודיע פרקליטות המדינה שהוחלט לאפשר לעורכי דין להיות נוכחים בהליך (שינוי המדיניות, ייכתב בתגובה, לא בא בעקבות העתירה, אלא בעקבות "עבודת מטה" שנערכה במקרה לפני הגשת התגובה לבג"ץ). בית המשפט ישבח את המדינה על נכונותה להגמיש את עמדתה ולכן לא יטיל עליה את הוצאות העתירה, והשופט אליקים רובינשטיין יוסיף שתיים-שלוש פסקאות, בהן יעלה זכרונות נעימים מימיו כיועץ משפטי לממשלה, כפי שהוא עושה מעת לעת בפסקי דינו. עורכי דין יורשו להשתתף בכל שלבי ההליך, אך משרד הפנים לא יפסיד דבר. הוא רק ירוויח כשנה שבה ימנע שלא כדין וללא סיבה מוצדקת השתתפות של עורכי דין בשימועים באופן שנועד לאפשר הבטחה של זכויותיהם הפרוצדורליות של מבקשי מקלט.

החזרה רטובה

בעוד ישראל ממשיכה לנקוט במדיניות "ההחזרה החמה" ביחס למבקשי מקלט בגבולה הדרומי, אימצה לאחרונה תאילנד מדיניות של "החזרה רטובה" של מבקשי מקלט בני הרוהינגיה, מדווחים בי.בי.סי. וניו יורק טיימס.

בני הרוהינגיה הם מיעוט חסר אזרחות וחסר זכויות מבורמה, שחלקו מצא מקלט בבנגלדש. ואולם בנגלדש אינה מעניקה להם הגנה נאותה, וגם בה הם חסרי מעמד, נטולי זכויות, וחיים בתנאים לא תנאים. נציבות האו"ם לפליטים מדווחת כי הם חיים במחנות בהם חופש התנועה שלהם מוגבל, גישתם לחינוך ולתעסוקה מוגבלת, ואין להם גישה לשירותי בריאות הולמים. נשים וילדות חשופות לאלימות מינית. אין פלא שרבים מהם מבקשים למצוא מדינת מקלט אחרת, וחלקם מגיע בסירות לתאילנד.

בשבועות האחרונים תאילנד עצרה וגירשה באופן מיידי כ-1,000 פליטים בני הרוהיניגיה שהגיעו בסירות לחופיה. כ-300 מהם נעדרים. שלטונות תאילנד, כך לפי הדיווחים, גררו את הסירות שבהן הגיעו מבקשי המקלט אל לב ים, הסירו את המנועים שהיו מחוברים לסירות, ושילחו את הפליטים לדרכם.

לאן עליהם להמשיך מכאן? לא ברור. כשאת פליטה או חסרת אזרחות אין מדינות רבות שיקפצו על ההזדמנות לארח אותך. למעשה, רוב המדינות משתתפות היום במשחק מסוכן של "הכלת" פליטים בתוך השטחים בהם הם נרדפים, של סגירת שערים בפני פליטים, ואפילו של יצירת מכשולים בפני הגעה לשערים כדי להימנע מהיווצרותם של תנאים שבהם תקום חובה משפטית לספק להם הגנה. למרבה הצער, טוענים חשובי המומחים בדיני פליטים, נציבות האו"ם לפליטים משתתפת זה שנים רבות בפוליטיקת "ההכלה" של הפליטים על ידי מדינות אחוזות חרדות הגירה. העברה מיד ליד, מגבול לגבול, ממחנה זמני למחנה זמני, הם שם המשחק כבר זמן רב, כפי שהסבירה חנה ארנדט ב"מקורות הטוטליטריות" בהתייחסה לפליטים וחסרי אזרחות במחצית הראשונה של המאה ה-20:

Once they had left their homeland they remained homeless, once they had left their state they became stateless; once they had been deprived of their human rights they were rightless, the scum of the earth.

מבצר אירופה

בשנה שעברה בעת ביקורו בישראל פגשתי את גבריאל דל גרנדה, עורך אתר האינטרנט Fortress Europe. גבריאל רצה בעיקר לשמוע על מבקשי מקלט הנהרגים בגבול ישראל-מצרים בעת שהם מנסים להיכנס לישראל. אין תענוג גדול מלפגוש אנשים חדשים השותפים לאובססיה סביב נושא ההגירה. אין מספיק כאלה בישראל (וגם אלה שקיימים אובססיבים בעיקר לעניין שמירת הרוב היהודי או טוהר הגזע. אני מכיר לפחות אחת כזו במשרד המשפטים ואחת באקדמיה).

האתר Fortress Europe עוקב באדיקות אחר מותם של מהגרים המנסים לחצות גבולות בדרכם לאירופה. לפי פרסום שהפיץ היום גבריאל, לפחות 1,502 מהגרים נהרגו במהלך שנת 2008 בניסיונם לטפס מעל לחומות ההולכות וגובהות של אירופה המתבצרת לה. אירופה, כמו ארה"ב, כמו ישראל, רואה באפריקה לא יותר מפח זבל אנושי אחד גדול, שמוטב להתעסק איתו רק כשרוצים לעשות עסקאות נשק קלות או לגזול אוצרות טבע, כבר כתבנו כאן.

"למה בכל מעבר גבול עורמים קשיים כאלה על בני אדם?" ציטטנו בפוסט הפתיחה החגיגי של אתר זה את הדוד מ"שלושים וחמישה במאי" של אריך קסטנר, ולא ידענו להשיב.

אין לה להלין אלא על עצמה

לא מזמן תהינו כאן, שמא הגיעה השעה שהמכון להשתלמות שופטים יארגן ערב הקראה חגיגי של פסק הדין בעניין הכבילה לשופטים אשר אינם מכירים אותו. כעת הגיעה השעה לתהות האם לא הגיעה השעה שהמכון להשתלמות פרקליטים יארגן עבור פרקליטי פרקליטות מחוז תל-אביב השתלמות שתעסוק בדיני פליטים באופן כללי, ובמנגוני המקלט בישראל באופן ספציפי.

סיפורנו הפעם עוסק בעזות מצח של פרקליטות מחוז תל-אביב ושל משרד הפנים שכמוה לא ראינו מזה זמן רב. טענה כה עזת מצח שחברינו מפרקליטות המדינה לא היו מעזים להעלותה בבית המשפט העליון. אולם למשרד הפנים נדמה שבאמצעות פרקליטויות המחוז הוא יכול לטעון הכל בבית המשפט המחוזי.

ובכן, רקע קצרצר: במרבית מדינות העולם, המכנות עצמן מערביות, רשויות המדינה הן שמטפלות בבקשותיהם של מבקשי מקלט להכרה בהם כפליטים, והן שאחראיות על ההליך מתחילתו ועד סופו. מדינת ישראל, לעומת זאת, הזניחה במשך שנים רבות את הטיפול במבקשי מקלט, ועד לאחרונה לא טרחה להכשיר עובדי מדינה שיעסקו במלאכת מיון מבקשי המקלט ובדיקת טענותיהם. תחת זאת, כמדינות נחשלות אחרות, היא בחרה להשתמש בנציבות האו"ם לפליטים כקבלן משנה; בהתאם לנוהל משרד הפנים הנציבות היא שמקבלת את בקשותיהם של מבקשי מקלט, מראיינת אותם, בוחנת את כל החומר בעניינם ומציגה המלצה לשר הפנים, שמחליט באמצעות וועדה מייעצת אם לקבל את המלצת הנציבות. נציגותה של הנציבות בישראל מעסיקה מספר קטן יחסית של עובדים (שהולך וגדל בשנתיים האחרונות). תהליך בחינת טענותיהם של מבקשי מקלט הוא הליך מורכב שעשוי להימשך זמן מה. משום כך, חולף לעיתים פרק זמן ניכר מרגע שמוגשת הבקשה למקלט ועד שמתקבלת בה הכרעה. כאשר בקשה למקלט מוגשת על ידי אדם שאינו מוחזק במעצר ניתן בידיו אישור על כך שהוא תחת הגנת נציבות האו"ם לפליטים ושאין לעוצרו או לגרשו (אלא אם הוא מבקש מקלט מסודן או אריתריאה, שתי קבוצות שהליך הטיפול בעניינן שונה).

במכתב שקיבלתי לפני קרוב לשנה כתב לי ראש נציבות האו"ם לפליטים בישראל: "נושא הניירות שהאו"ם מנפיק, מעמדם של הניירות השונים, הימנעות ממעצר או שחרור אנשים שנעצרו על סמך ניירות אלה או אחרים – כל אלה, גם אם אינם מוסדרים בישראל בנוהל כתוב, גובשו עם הזמן והנם מקובלים הן על המדינה והן על הנציבות. הם גם עמדו במבחן ההתנהלות היומיומית ומבחן הערכאות המשפטיות ... וקיבלו כנתון שמבקש מקלט אינו נעצר. ... מקובל על המדינה, בנוהלי פעולה שהתגבשו עם השנים לפי הנורמות הבי"ל ובהסכמה עם הנציבות: א. שמבקש מקלט אינו נעצר; ב. שאם נעצר הוא נבדק עמנו ואם נמצא שהמדובר באיש הרשאי להחזיק בתיעוד הוא משוחרר."

ואכן, כפי שהוסבר באריכות בנייר עמדה שפרסם הפורום לזכויות פליטים, הדין הבינלאומי אוסר על מעצרם של מבקשי מקלט למעט במקרים חריגים.

פסק דינה של השופטת שרה גדות, שניתן השבוע, עוסק במבקשת מקלט ממונגוליה, שנעצרה חרף העובדה שהיא מחזיקה מסמכים של נציבות האו"ם לפליטים, האוסרים על גירושה ומעצרה. כפי שעולה מעיון מפסק הדין, הפרקליטה מיכל פליגלר מפרקליטות מחוז תל-אביב, שייצגה את משרד הפנים, טענה בלהט שהעובדה שלנציבות לוקח זמן רב לבחון בקשות למקלט (ונזכיר שוב – משום שהמדינה לא קיימה את חובתה ליצור מנגנון מיון) אינה בעייתה של המדינה אלא של מבקשת המקלט. לוקח לנציבות זמן? החיים קשים, שמבקשת המקלט תירקב בינתיים בכלא. כמה זמן? כמה שצריך.

עורכת הדין פליגלר, כפי שעולה מפסק הדין, טענה בדיון: "לא לי לתת עצות לב"כ העותרת כיצד להתנהל. לא ייתכן שיווצר מצב שהעותרת וב"כ לא עושים מאום ונציבות האו"ם תכתיב למדינת ישראל שחרור של עצורים ששוהים 3.5 שנים שלא כדין, שהם יכתיבו שחרור שלה מכוח מעצר ממושך בשל התנהגותה המגומגמת או הלא תקינה, לטעמי של נציבות האו"ם." עיון בפרוטוקול אחד הדיונים מלמד שהפרקליטה אף ציינה "אנחנו לא אחראים להתנהלות הנציבות, לא יכולים להיות אחראים להתנהלות העותרת", ושלחה את מבקשת המקלט והנציבות לפתור את מה שהיא רואה כסכסוך ביניהן שלמדינה אין בו צד. שיסתדרו ביניהן, הנציבות ומבקשת המקלט.

השופטת גדות מאמצת את הטענה, משאירה את מבקשת המקלט להרקב בכלא פרק זמן בלתי מוגדר, וקובעת כי "נציבות האו"ם לא פעלה כראוי, אולם זהו תפקידה של המערערת לפעול, בכל דרך חוקית הנראית לה, בעניין התנהגות זו של נציבות האו"ם... נציבות האו"ם איננה גוף השייך למשיבה והוא איננו נמצא תחת פיקוחה של המשיבה. משום כך אין גם מקום להורות על שחרור אוטומטי של המערערת כתוצאה מהתנהלות נציבות האו"ם." השופטת גדות אף מטילה את האשמה על מבקשת המקלט ש"בחרה לפנות לנציבות האו"ם לפליטים בבקשת עזרה כדי לתת לה מעמד פליט" (בחרה לפנות אל הנציבות? כך עליה לעשות לפי נהלי משרד הפנים), ורק שכחה להוסיף את המשפט האלמותי המככב בפסקי דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים (כולם לדקלם יחד), "ולכן אין לה להלין אלא על עצמה". קביעתה של השופטת גדות מנוגדת לפסיקה קודמת, שניתנה על ידי שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון שפירא, שהכיר בכך שאין להחזיק מבקשי מקלט במעצר כאשר לא ידוע מתי יסתיים הליך בחינת בקשתם, ובכך שבקשת מקלט היא פעולה לגיטימית שאינה יכולה לשמש בסיס לטענה בדבר חוסר שיתוף פעולה עם גירוש מישראל.

בית המשפט והפרקליטות נוהגים, במקרה זה, כאילו בהליכי מיונם של מבקשי מקלט משרד הפנים והנציבות הם גופים זרים זה לזה, ולא היא. המדינה היא שנושאת באחריות המלאה להליכי מיונם של מבקשי מקלט והיא שבחרה, בשל אוזלת ידה, להפקיד חלק ניכר מן ההליך בידי נציבות האו"ם לפליטים. נציבות האו"ם לפליטים היא קבלן המשנה של המדינה לצורך זה, והמדינה, ולא מבקשת המקלט העצורה, היא שנושאת באחריות לכך שבקשתה טרם הוכרעה. אמירתה של עורכת הדין פליגלר, כי לא לה לתת עצות למבקשת המקלט כיצד להתנהל, וקביעת בית המשפט כי מבקשת המקלט יכולה "לפעול בכל דרך חוקית הנראית לה, בעניין התנהגות זו של נציבות האו"ם" הן, במקרה הטוב, היתממות. כאמור, פרקליטות המדינה לא הייתה מעזה לטעון טענות כאלה בבית המשפט העליון.

אין דרך משפטית לפעול בעניין פעולות נציבות האו"ם לפליטים, ולמעשה גם אין סיבה לפעול – הנציבות פעלה כשורה בעניינה של מבקשת המקלט, ופרק הזמן הממושך שעורך הטיפול בבקשתה הוא כורח של הנסיבות שתיארנו כאן. מכל מקום, גם לו הייתה נציבות האו"ם לפליטים פועלת שלא כשורה, בכל הקשור להליכי המיון, שאותם – נאמר בפעם השלישית – חובת המדינה ולא הנציבות לקיים, בעלת הדין היחידה של מבקשי המקלט היא המדינה. אם קיימת מחלוקת בין המדינה לבין קבלן המשנה שלה למיון מבקשי מקלט, על הנציבות והמדינה לפתור את הסכסוך, ואין זה תפקידם של מבקשי מקלט לנהל את המשברים בין הגופים או לשלם בחירותם על משברים אלה.

לאורך כל ההליך חרג בית המשפט מסמכותו, בעוד המדינה יודעת זאת ואינה מפנה את תשומת ליבו לכך. בהחלטת ביניים שניתנה לפני כחודשיים במהלך הדיון בערעור, בית המשפט הורה לנציבות להודיע לו בתוך 48 שעות מתי בכוונתו לראיין את מבקשת המקלט. בהחלטה נוספת בית המשפט הורה לנציבות להודיע אודות המשך הליך הטיפול במבקשת המקלט. כפי שהמדינה יודעת היטב ואף ציינה לא פעם בהליכים משפטיים, חוק חסינויות וזכויות יתר (ארגונים בין-לאומיים ומשלחות מיוחדות), שחל גם על סוכנויות האו"ם השונות, מקנה לנציבות חסינות מפני סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל. בית המשפט פשוט לא יכול "להורות" לנציבות לבצע פעולה כזו או אחרת.

עניין אחרון, והפעם בענין הנציבות. כאמור, לא ברור במקרה זה למה התכוונה השופטת גדות כשכתבה שהנציבות לא פעלה כראוי, אולם קושי אחד אכן יש בהתנהלות הנציבות. חרף ניסיונה מזה שנים, ובמיוחד חרף התנהלות המדינה בשלוש השנים האחרונות בכל הנוגע למבקשי מקלט בישראל, הנציבות עוד לא הבינה עם מי יש לה עסק. הנציבות ועובדיה בישראל, הדואגים בכנות לזכויותיהם של מבקשי המקלט, עוד לא הבינו את האופן הציני שבו מדינת ישראל מנצלת אותם (או שעוד לא החליטו שהגיע הזמן לצעדים תקיפים כדי לשים לכך קץ). מצד אחד, ישראל התנערה מאחריותה לערוך הליכי מיון למבקשי מקלט בישראל וזרקה את התפקיד כפוי הטובה הזה על נציבות האו"ם לפליטים. משרד הפנים מנסה להציג זאת בכל הזדמנות לא כמחדל, אלא כהישג של ממש (רק בשבוע שעבר התגאה מנהל רשות האוכלוסין, יעקב גנות, בראיון ל"גלובס" בכך שהמדינה משתמשת בנציבות כדי לבצע את הליכי המיון). מצד שני, המדינה מנצלת לרעה את הנציבות ואת הנימוס הדיפלומטי שלה. בכל פעם שמוגשת עתירה נגד החלטה בעניין מבקשי מקלט המדינה תולה את האחריות בנציבות. מעבר לכך, המדינה מציגה באופן מעוות ומטעה את עמדת הנציבות כשהדבר מתאים לה. כך למשל, במסגרת העתירה בעניין גירוש מבקשי מקלט בהתאם לנוהל "החזרה חמה", שעליו כבר כתבנו כאן, המדינה טוענת שוב ושוב שהנוהל אושר על ידי הנציבות, אף על פי שלא היו דברים מעולם. המדינה אף מנצלת את זהירותה של הנציבות וטוענת, למשל, שכל עוד הנציבות לא מסרה מיוזמתה שגירוש למצרים אינו אפשרי כעת, משום שמצרים אינה מספקת לפליטים הגנה אפקטיבית, ישראל לא תמנע גירוש למצרים. זאת אף על פי שהנציבות חזרה והבהירה שלמדינה הכלים להגיע למסקנה זו בעצמה. באותו הזמן המדינה חובטת בנציבות ובהתנהלותה בהליכים כמו זה שתואר כאן.

הנציבות, שבמדינות אחרות מתערבת בהליכים משפטיים ומבהירה את עמדתה המשפטית והעובדתית, גם כשזו אינה מוצאת חן בעיני המדינה, נזהרת זהירות מופלגת כשמדובר במדינת ישראל. פעם אחת, במסגרת ההליכים בעתירה נגד "נוהל החזרה חמה", העזה הנציבות להציג לבית המשפט את עמדתה והמדינה החליטה לשחק "ברוגז" עם הנציבות במשך חודשים. מאז נזהרת הנציבות שבעתיים. הנציבות מעדיפה לשמור על יחסים תקינים על פני כניסה לעימות חזיתי, במקרים בהם הדבר דרוש, באמצעות פעילות דיפלומטית מנומסת מאחורי הקלעים, בעוד שמעל הבמה המדינה יורקת בפרצופה, מפרה את הסיכומים עמה בדבר מעצר, מייחסת לה בבתי המשפט עמדות דמיוניות ובסוף אף מאשימה אותה "בהתנהלות מגומגמת ולא תקינה". דוגמה נוספת לכך היא האופן בו ראש הממשלה טען לפני למעלה משנה מעל בימת הכנסת שנציבות האו"ם לפליטים מצאה שרק כ-500 מבין מבקשי המקלט בישראל הם פליטים והשאר הם "מסתנני עבודה", בעוד שהנציבות מעולם לא קבעה דבר כזה. נדמה שהגיעה השעה שגם הנציבות תתחיל להבין באיזו סביבה היא עובדת במערכת המקלט הישראלית ותפעל בהתאם.

בלתי ממוינים

השבוע התקיימה מול משרד הביטחון בתל אביב הפגנה, שארגנה קהילת מבקשי המקלט מאריתריאה, בדרישה להפסיק את ההתעמרות הנמשכת בה. הצלחתה של קהילת מבקשי המקלט בישראל לאזור עוז, להתארגן ולעמוד על זכויותיה היא מרשימה ביותר, אף על פי שהיא בלתי נתפשת, ממש מחוצפת, בעיני משרד הפנים. בשנה שעברה, לאחר שהתקיים מצעד בו השתתפו מאות מבקשי מקלט, יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין וההגירה, הסתובב במשך חודשים, מתקשה להאמין שזה קורה, וחזר שוב שוב כמו מאנטרה על המילים: "שוהים שלא כדין הפגינו באמצע תל אביב! שוהים שלא כדין הפגינו באמצע תל אביב!". הפעם משרד הפנים שחרר הודעה לעיתונות, בה טען כי נעשה "שימוש ציני בפעילות הרשויות" עבור מבקשי המקלט מאריתריאה. "אזרחי אריתריאה לא הוכרו כפליטים על-ידי הגופים המוסמכים", המשיך משרד הפנים בהודעתו, "ועל אף אי הכרה זו, הוחלט ברשות האוכלוסין וההגירה לסייע להם ומתוך הכרה הומניטארית ניתנו להם אשרות עבודה, למען יוכלו להתקיים כחוק ובכבוד בישראל".

פעמים רבות משרדי ממשלה מכופפים מעט (או הרבה) את האמת בהודעות לעיתונות או מציגים אמת משלהם בצורה מעט מגמתית. הפעם, עצוב לומר, משרד הפנים פשוט משקר. נכון, אזרחי אריתריאה לא הוכרו עדיין כפליטים על ידי הרשויות, אך משרד הפנים לא מציין מדוע. האמת הפשוטה היא שמדינת ישראל לא ביצעה ולא מבצעת הליכי מיון לבחינת טענותיהם של מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה. עד היום מדינת ישראל לא בחנה באופן פרטני את טענותיו של מבקש מקלט אריתראי או סודני אחד. למרות זאת היא מתיימרת לטעון בהליכים משפטיים ובהודעות טוקבקיסטיות לעיתונות שכל מבקשי המקלט בישראל אינם פליטים אלא מהגרים כלכליים בלבד ("מסתנני עבודה"). אולמרט, בנאום הצונאמי הידוע לשמצה שלו שנישא מעל בימת הכנסת לפני למעלה משנה, השתתף במשחק ההטעיה של משרד הפנים, כשטען שנציבות האו"ם לפליטים בחנה את עניינם של כל מבקשי המקלט, ורק 498 מהם נמצאו זכאים למעמד פליט. כל היתר, המשיך אולמרט להטעות את קהל שומעיו, הם "מסתנני עבודה". משרד הפנים ממשיך למכור ולמחזר את השקר הזה שוב ושוב לעיתונות.

חלקו השני של המשפט ששחרר משרד הפנים בהודעתו לעיתונות הוא שקר בוטה עוד יותר. "ניתנו להם אשרות עבודה", טוען משרד הפנים. לא נכון. לפני כשנה ניתנו לכ-2,000 מבקשי מקלט אריתראים רישיונות עבודה לפרק זמן של חצי שנה, המתחדשות כעת אחת לחודש. יתר 3,000 מבקשי המקלט מאריתריאה לא קיבלו מעולם אשרת עבודה. משרד הפנים, בניגוד להוראות אמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים, האוסרת להתייחס אל מבקשי מקלט, שהציגו עצמם בפני הרשויות וביקשו להכיר בהם כפליטים, כאל שוהים שלא כדין, הוציא צווי גירוש ומעצר לכולם. מבקשי המקלט, הנמצאים ברובם מחוץ לכלא, משוחררים בתנאים ללא רישיון עבודה. בפועל משרד התמ"ת התחייב עד לאחרונה שלא לאכוף את האיסור על העסקתם, אולם המדיניות הנוגעת ליחס הרשויות אל מבקשי המקלט משתנה כל שני וחמישי. תחילה מבקשי המקלט מאריתריאה "נכבלו" אל מעסיקים חקלאיים, שרבים מהם התייחסו אליהם כאל עבדים נטולי זכויות; בהמשך, לאחר התרת הכבילה, גורשו כל מבקשי המקלט משטחה של העיר תל-אביב ונאסר עליהם לשהות מצפון לגדרה או מדרום לחדרה; כעת נאסר עליהם לשהות בעיר אילת, בה רבים מהם מתגוררים ומתפרנסים מזה כשנתיים, החלטה שנגדה הגישו בשבוע שעבר מספר ארגוני זכויות אדם עתירה לבג"ץ. הטענה, לפיה משרד הפנים עמל על מציאת מקומות עבודה למבקשי המקלט מאריתריאה, גם היא שקר גס.

הימנעות מדינת ישראל מביצוע הליכי מיון לצורך הכרעה בבקשותיהם של מבקשי המקלט, שלמרבה הצער אינה זוכה לגינוי ראוי ומספק של נציבות האו"ם לפליטים, משמשת לה כתואנה להתעמרות במבקשי מקלט. בכל העולם מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן, שעברו הליכי מיון, מוכרים כפליטים בשעור המתקרב ל-90 אחוזים. אם מדינת ישראל תקיים את החובה המוטלת עליה לבצע בדיקה פרטנית היא תתקשה להמשיך ולמכור את השקר, לפיו "כולם מסתנני עבודה". מבקשי המקלט אף הם מבינים זאת, ולכן אחת הדרישות המרכזיות של המפגינים האריתראים היא זו שנכתבה על רבים מן השלטים שנשאו מבקשי המקלט – "תנו גישה להליכי קביעת מעמד פליט".

לב שבור

שוו בנפשכן ששופטי בית המשפט העליון מסירים את התנגדותם המשפטית-מקצועית לכינוס הועדה לבחירת שופטים וממנים אתכן לשופטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב. בשבתכן לדין אתן דנות בעניינו של שוטר תעבורה צעיר ובלתי מנוסה, שעצר ברחובות יפו נהג שחצה ברמזור אדום. שוטר התעבורה, לאחר שכבר עצר את הנהג הפרוע, הכה את הנהג באלה למרות שלא ניסה להתנגד למעצר או לברוח, ולבסוף, בעוד העצור יושב על הרצפה, גבו צמוד אל הקיר, ממתין לניידת שתיקח אותו אל תחנת המשטרה, השוטר כיוון את נשקו אל הנהג, דרך את נשקו כדי לאיים עליו, ואופס... נפלט כדור, שפגע בצווארו של הנהג והרג אותו. הנהג, מסתבר לכן במהלך המשפט, נשוי ואשתו הייתה בחודש התשיעי להריונה בעת האירוע. אתן מרשיעות את השוטר בעבירה של הריגה, וכעת עליכן להחליט מהו העונש שתגזרו עליו. אתן יודעות שהשוטר לא התכוון להביא למותו של הנהג, שהוא לא הודח מתפקידו בעקבות האירוע, ושההליך הפלילי נגדו גורם לו למצוקה קשה. העונש המקסימלי שהחוק מאפשר לכן להטיל בגין עבירת ההריגה הוא מאסר של 20 שנים. כמה שנות מאסר תגזרו על שוטר התעבורה? 10 שנות מאסר? 5 שנות מאסר? 3 שנות מאסר?

העובדות הללו עמדו בבסיס גזר דין שנתן השופט עודד מודריק ביום ראשון האחרון, לאחר שהרשיע שוטר בהריגה. העונש שהשופט מודריק גזר על השוטר עמד על שנת מאסר אחת בפועל. רק שני פרטים עובדתיים שונים עמדו ביסוד המקרה בו דן השופט מודריק – לא שוטר תעבורה עמד לדין אלא שוטר מג"ב; וההרוג לא היה נהג פרוע, אלא שוהה שלא כדין שנתפס על ידי שוטרי המג"ב באתר בנייה, בו עבד ללא היתר.

עודד הפנה את תשומת ליבי לכך שבאותו היום השופט מודריק פרסם גזר דין נוסף, בו הרשיע אדם בתקיפה, שבעקבותיה "למותקף נגרמו חבלות בירך שמאל ובמרפק השמאלי והוא נזקק לטיפול רפואי". על התוקף באותו מקרה נגזר עונש מאסר ממושך מזה שנגזר על שוטר המג"ב ההורג – 18 חודשי מאסר בפועל ותשלום פיצויים (נמוכים) למותקפים.

מי שקורא לעתים את הדברים הנכתבים כאן יודע שלא פעם איננו מרוצים ממה שיש לשופטי ישראל לכתוב בנוגע לשוהים שלא כדין, מהגרי עבודה ופליטים. אבל, בניגוד לכל פסקי הדין, שעליהם כתבנו כאן עד היום, פסק הדין הזה שובר את ליבי. ממש כך. עד כדי כך ששקלתי להדחיק, לגנוז, לא לכתוב ולשכוח ממנו. פסקי דין רבים בעניינן של האוכלוסיות הללו מעציבים אותי, אך מעטים הם פסקי הדין שבאמת מאכזבים אותי. כגובה הציפיות כך גודל האכזבות. וכשהציפיות הן בגובה הרצפה, במערכת שבה זכויותיהם, חירותם וכבודם של שוהים שלא כדין הם הפקר, אין אכזבות. רק הרבה עצב.

אבל גזר הדין הזה מאכזב, אולי בגלל השופט שחתום עליו. פעמים רבות הופעתי באולמו של השופט מודריק בתיקים הנוגעים לשוהים שלא כדין בישראל, ותמיד הרגשתי שיש מי שמקשיב, שיש מי שמתייחס אליהם כאל בני אנוש, גם אם אינו מאמץ תמיד את עמדתי. ואולי הדבר המרשים ביותר - יש מי שמוכן לחשוב מחדש על העמדות שעמן נכנס אל אולם בית המשפט לאור מה שהוא שומע מפי הצדדים, ולא רק מפי המדינה, תכונה נדירה ביותר אצל שופטים. במהלך הטיפול באחד התיקים החשובים שהתנהלו בפניו בעניין עשרות מבקשי מקלט שהועלמו על ידי המדינה והוחזקו כחודשיים במחנה צבאי במעצר לא חוקי, ללא קשר עם העולם החיצוני, ללא גישה לטלפון, לערכאות המשפטיות או לעורכי דין וללא גישה לארגוני זכויות אדם ולנציבות האו"ם לפליטים, אמר לי אוהב-יריב ממשרד המשפטים: "תראה לי מי השופט שישחרר 44 מסתננים רק בגלל שהחזיקו אותם חודשיים במעצר לא חוקי". וכעבור כמה ימים הראה לו השופט מודריק מי השופט שליבו לא גס בזכויותיהם של מבקשי מקלט, "מסתננים", ושחרר. ואני, ליבי נשבה.

כן, היו זמנים נעימים. היה מי שהזכיר לי השבוע שמוטב לא לעשות אידיאליזציה לאף אחד. גם לשופט מודריק היו טעויות בעניינם של מהגרים, שעליהן כתבנו פה ושם. אבל גם אלה לא גזלו ממני את תחושת ההערכה.

כבר הזכרנו כאן את שכתב השופט ברק על שופטים: "כשאנו יושבים לדין, גם אנו עומדים לדין". השופט מודריק, בשבתו לדין ביום ראשון האחרון, התייחס למותו של ההרוג ולהתנהגותו של ההורג כ"תקלה המתרחשת לעתים אגב פעילות מבצעית שסכנותיה עמה". תקלה מבצעית. שוטר המג"ב הכה באלה עצור שלא התנגד למעצר, ולאחר מכן, כשהעצור יושב וגבו אל הקיר וממתין, כיוון לעברו את נשקו ודרך אותו. הניסיון לצייר את הפעילות הזו כפעילות מבצעית נדון לכישלון. לא מדובר בסיטואציה מלחמתית מסוכנת (שגם בה התנהגות כזו היא התנהגות נפשעת). מדובר בפעילות שיטור שגרתית בלב יפו, שכמוה מתרחשות אין-ספור בכל יום ובכל מקום. העובדה שההורג לבוש במדי מג"ב ושההרוג הוא שוהה שלא כדין אינה משנה זאת.

"מה עושה לעזאזל אויב בשטח ישראל? חיי אויב שווים לקליפת שום", שואל טוקבקיסט מס' 4 בידיעה שפרסם וויי-נט על גזר הדין.

"הנאשם אינו עבריין ואינו בריון או אלים מטבע ברייתו", מדגיש השופט מודריק. אם הכאת עצור, שאינו מהווה סכנה, באלה ודריכת נשק לעברו אינן בריונות, איני יודע בריונות מהי. והוא מוסיף ושולח נזיפה לעוכרי ישראל בעולם: "אין לתלות בו וגם לא בפעולתו את קולר התדמית שיש למדינת ישראל ולצבאה בעיני זרים שאינם יודעים לִקְשוֹט עצמם אך מיטיבים להטיף מוסר ואף לרדוף את זולתם". שוב, כמו קודם, גם המשפט הזה חושף את המיקום הגיאומטרי השגוי שבו מדמיין השופט מודריק את הסיטואציה. לא פעולת שיטור על ידי שוטר חמוש נגד אזרח בלב מדינת ישראל רואה השופט בעיני רוחו, אלא סיטואציה של קרב, בה חייל נוהג בפזיזות (דרגת הפזיזות הקלה ביותר, קורא לה השופט מודריק) בגלל הקיצוניות של סיטואציית המלחמה בה הוא נמצא, סיטואציה קשה ומסוכנת ש"הגויים" אינם מבינים. פעולת השיטור המתוארת בגזר הדין, יש לחזור ולהדגיש, אינה שונה במאום מפעולת השיטור של שוטר התעבורה שתיארתי כאן.

את גזר הדין חותם השופט מודריק במילים: "ייתכן שמשפחת המנוח זכאית לפיצוי ממדינת ישראל. אינני סבור שיש להטיל חיוב בפיצויים על חייל בשרות חובה שלא פעל במחשבת זדון". קשה, קשה מאוד למצוא בסיס משפטי או מוסרי לכלל כזה.

משאלי עם

במקביל לבחירות לנשיאות ארה"ב, שבסופן נבחר נשיא שחור, בנו של מהגר, שדודתו שוהה בארה"ב שלא כדין, בחירות שבעקבותיהן בינואר הקרוב תעבור להתגורר בבית הלבן, שנבנה על ידי עבדים, משפחה שחורה, נערכו במדינות רבות בארה"ב משאלי עם בנושאים שונים, ובהם נושאי הגירה. אבק ההתרגשות מתוצאות הבחירות הנשיאותיות עוד לא שקע, אבל היום, ארבעה ימים אחרי, אפשר לעצור ולהביט גם בדברים אחרים שקרו בארה"ב בארבעה בנובמבר.

בפלורידה הוצע תיקון לחוקת המדינה, הקובעת בנוסחה הנוכחי, כי המחוקק בפלורידה רשאי לחוקק חוקים, האוסרים על רכישת קרקעות על ידי מי שאינם זכאים לאזרחות אמריקאית. רוב קטן של המצביעים בפלורידה (52%) הצביע נגד התיקון שאמור היה לבטל את הקביעה. ארגוני הגירה סבורים, כי מדובר בעיקר באי הבנה מצד בוחרים של מהות הקביעה בחוקה ושל מהות הניסיון לבטלה. מדובר בקביעה שמאז שנת 1926, כאשר הוספה לחוקה, לא הייתה לה השלכה כלשהי, למעט השלכה סימבולית. למרות שהחוקה התירה למחוקק בפלורידה לקבוע איסור כזה, האיסור מעולם לא חוקק (איסור דומה שחוקק בקליפורניה נפסל על ידי בית המשפט). כדי להבין מדוע מדובר בכתם שחור בחוקת המדינה, יש להבין את ההקשר ההיסטורי של הקביעה הזו.

במשך עשרות שנים ארה"ב אסרה בחקיקה גזענית על התאזרחות אסייאתים. על אזרחי מדינות אסיה הוטלו מגבלות הגירה שלא הוטלו על אזרחי מדינות אחרות, וגם מי שכניסתו לארה"ב הותרה נדון להישאר לנצח במעמד זמני או לכל היותר במעמד של תושב קבע. החקיקה הפדרלית אסרה על מתן אזרחות לאסייאתים. משמעות התיקון הגזעני לחוקת פלורידה ביחס לרכישת קרקע, כאשר חוקק בשנת 1926, הייתה בעצם שמהגרים אסייאתים אינם יכולים להיות בעלי רכוש. הקביעה בחוקה אינה עוסקת בשוהים שלא כדין. למרות זאת, ארגוני ימין הפיצו בפלורידה מידע מטעה, וטענו כי התיקון שהוצע בבחירות לפני ארבעה ימים הוא תיקון שנועד לאפשר רכישת קרקעות על ידי שוהים שלא כדין. הארגון Americans for Legal Immigration, למשל, קרא באתר האינטרנט שלו להתנגד לתיקון, וטען:

The ballot is deliberately mistitled "DECLARATION OF RIGHTS" to fool voters, because "ILLEGAL ALIENS" should not have "RIGHTS" like U.S. citizens have. The only right they should have is deportation!

מה עוד היה לנו בבחירות הללו? אריזונה ניסתה במשאל עם לקדם הצעת חוק, הקובעת, נוסף על הסנקציות הקיימות ברמה הפדרלית על העסקת שוהים שלא כדין, גם סנקציות מדינתיות מחמירות יותר על העסקה כזו (וזאת נוסף על החקיקה המדינתית שכבר קיימת בנושא באריזונה). כבר כתבנו כאן על מאבקיהן של מדינות בארה"ב לחקיקה מקבילה לזו הפדרלית (וקשוחה ממנה) בקשר להעסקת שוהים שלא כדין. למרות הסקרים, שצפו כי הצעת החוק תעבור במשאל העם, קרוב ל-60% מהמצביעים הצביעו נגדה.

בקליפורניה נכשלה במשאל עם הצעת חוק, שאמורה הייתה להחמיר את הענישה על חברי כנופיות עבריינים, ובין השאר אמורה הייתה לקבוע ששוהים שלא כדין שנעצרו בגין עבירות כאלה לא ישוחררו בערבות.

במיזורי עבר במשאל העם תיקון לחוקת המדינה ברוב של למעלה מ-86%. לפי התיקון, הליכים רשמיים ייערכו רק בשפה האנגלית. ובאורגון 63% מן המצביעים הצביעו נגד הצעת חוק, שאמורה היתה להגביל את יכולתם של ילדי מהגרים שאינם דוברי אנגלית להשתלב בהדרגה במערכת החינוך באמצעות לימודים בשתי שפות.

Yes, We Can

זו הצעקה שעדיין מהדהדת כאן בניו יורק בשעה שתיים בלילה. זו הייתה הקריאה במסיבת המפלגה הדמוקרטית שהלכתי אליה במקום ללכת להרצאה על דיני הגירה, זו הקריאה ששמעתי בטיימס סקוור אחר כך, זו הייתה הקריאה בהמשך הלילה ברכבת התחתית בדרך הביתה, וזו הקריאה שעדיין נשמעת עכשיו ברחוב ומטפסת עד אליי דרך חלונות הקומה ה-14. כן, אולי הם יכולים. מי יודע...

מקיין, אובמה והמהגרים

בעוד ארבעה ימים, אם ירצה השם ואם תרצה פלורידה, זה יהיה מאחורינו. הסיקור המייגע, הפרשנויות הממוחזרות, החיוכים המסוכרים של המועמדים והקריצות האוויליות של שרה פיילין. בעוד ארבעה ימים נדע מי יושלך אל פח האשפה של ההיסטוריה, ומי יחליף את האיש המוזר שפלש אל הבית הלבן לפני שמונה שנים בחסות בית המשפט העליון של ארה"ב.

בעוד שבמדינות אירופה עומדות במרכזן של מערכות בחירות רבות שאלות הנוגעות להגירה, במערכת הבחירות האמריקאית קשה לשמוע קולות בנושא זה, נוכח השתלטות "המלחמה בטרור" והמשבר הכלכלי על מרכז הבמה. ובכל זאת, כשמחפשים אפשר למצוא מה יש לשני המועמדים לומר על הגירה.

אובמה מבטיח באתר האינטרנט שלו שישמור על גבולות בטוחים באמצעות תוספת כוח אדם, תשתית וטכנולוגיה בגבולות ובמעברי הגבול; שיתקן את מערכת ההגירה הבלתי מתפקדת, ויגדיל את מספר המהגרים החוקיים כדי למנוע הפרדה בין בני משפחה וכדי למלא משרות שמעסיקים אינם מצליחים לאייש; שיפגע בתמריץ להיכנס לארה"ב ללא היתר באמצעות פשיטות על מקומות עבודה, המעסיקים שוהים שלא כדין; שיתמוך במערכת שתאפשר לשוהים שלא כדין מסוימים "לצאת מן הצללים", לשלם קנס, ללמוד אנגלית ולהגיש בקשת התאזרחות; ושיקדם פיתוח כלכלי במקסיקו כדי לצמצם את ההגירה הבלתי חוקית משם.

מקיין מבטיח גם הוא באתר האינטרנט שלו שישמור על גבולות בטוחים; שייצור מערכת אמינה לזיהוי עובדים השוהים בארה"ב שלא כדין כדי להעמיד לדין את מעסיקיהם; שייצור תכנית לייבוא מהגרי עבודה זמניים, תוך הגנה על העובדים האמריקאיים ותוך יצירת הזדמנות לחלקם להפוך לתושבי קבע בארה"ב; שיגרש את כל השוהים שלא כדין בעלי הרקע הפלילי, אך יאפשר לשוהים שלא כדין שאין להם רקע כזה להירשם, ללמוד אנגלית, לשלם קנסות ומסים ולהיכנס למסלול קבלת אזרחות; שיפעל לאיחוד משפחות של מהגרים; ושיטפל במהירות בעניין מעמדם של שוהים שלא כדין, שהגיעו לארה"ב בהיותם קטינים.

לאחר שקראתי את הדברים באתרים של שני המועמדים חשבתי לעצמי: "הללויה", כתבתי את הפוסט הזה, והכתרתי אותו במלים "מצא את ההבדלים". אבל אז החלטתי לעיין גם במצעי המפלגות לבחירות 2008, שאושרו בועידות המפלגות שהתכנסו לאחרונה, ושיניתי את הכותרת. מצע המפלגה הדמוקרטית חוזר על הדברים שמופיעים באתר האינטרנט של אובמה. מצע המפלגה הרפובליקנית, לעומת זאת, מוסיף כמה פרטים. המצע הרפובליקני מבטיח לנו לבטל החלטות של בתי המשפט ש"הפכו את הגירוש מארה"ב להליך כל כך קשה"; לשלול מימון פדרלי למדינות ורשויות מקומיות המשמשות "ערי מקלט" לשוהים שלא כדין, מאפשרות להם לקבל רישיונות נהיגה, נותנות להם הנחה בשכר הלימוד באוניברסיטאות ציבוריות או מעניקות להם זכויות חברתיות; ולקדם בברכה פליטים. אבל יש המשך – לא כל פליט, המצע מדגיש. לא יתקבלו פליטים על רקע "סגנון חיים" (lifestyle) או סיבות לא פוליטיות אחרות. בקוד הרפובליקני, אי קבלת פליטים על רקע "סגנון חיים", פירושו אי קבלת הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים, הנרדפים במדינות מוצאם על רקע נטייתם המינית.

והדבר המרכזי: כאמור, באתר האינטרנט של מקיין נכתב שהוא תומך בגירוש שוהים שלא כדין בעלי רקע פלילי והכנסת כל היתר למסלול להסדרת מעמדם. במצע המפלגה הרפובליקנית, לעומת זאת, נכתב: "We oppose amnesty", ומיד לאחר מכן נכתב שליגליזציה של שוהים שלא כדין היא פגיעה בשלטון החוק, ושהעם מתנגד לה.