אחיותיי השפחות, אחיי העבדים

לאחר חודש של היעדרות חזרנו בכוחות מחודשים.

שוק העבודה בישראל, מאז ומתמיד, מחולק לפי קווים לאומיים ו"גזעיים" כמעט בלתי עבירים, והכנסת, כמו בית המשפט העליון, מקפידה לשמר את החלוקה. פעם היו אלה בעיקר היהודים המזרחים, הערבים המוסלמים והערבים הנוצרים. היום אלה גם קבוצות אחרות. קו ישר עובר בין פסיקת בג"ץ מהעת האחרונה בדבר שכרן של עובדות סיעוד לבין החוק, שעבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת בשבוע שעבר, העוסקת באיסור הוצאת כספי "מסתננים" מישראל.

בהתאם לחוק שעבר בשבוע שעבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת, "מסתננים" לא יוכלו להוציא כספים שהרוויחו בעמל כפיהם מהארץ. רוב ה"מסתננים" שעליהם יחול החוק, הם מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה (המהווים כ-90% מן האוכלוסייה הרלוונטית). מדובר, כידוע, בשתי קבוצות שמדינת ישראל אינה מגרשת מתוך הכרה בכך שנשקפת סכנה לחייהם אם יגורשו, אך גם מסרבת להכיר בחברותיהן וחבריהן כפליטים ולהסדיר את מעמדם. הם נפקדים נוכחים בישראל, חיים בשולי החוק, אינם רשאים לעבוד כדי להתקיים אך "נהנים" ממדיניות מוצהרת (ומגובה על ידי בית המשפט העליון) של אי אכיפת האיסור על העסקתם.

החוק החדש קובע ברירת מחדל, לפיה כאשר "מסתנן" יעזוב את הארץ, הוא יוכל להוציא רכוש בשווי שאינו עולה על שכר המינימום במכפלת החודשים בהם שהה בישראל. כל שקל מעבר לכך מטיל על אותו אדם נטל להוכיח שהכספים שייכים לו כדין. יצירת זיקה הדוקה בין הסכום שמותר לאדם להוציא מהארץ לבין שכר המינימום מקבעת בתודעה את דמות ה"מסתנן" כמי שבהכרח יעבוד בעבודה שחורה, שבה הוא מרוויח שכר מינימום (או פחות), ולכן לא מתקבל על הדעת שיחסוך סכום העולה על שכר המינימום. אם בידיו סכומים העולים על שכר המינימום, הם ודאי שייכים למישהו אחר. אולי מישהו ביקש ממנו להעביר עבורו כסף, אולי הוא בכלל גנב את הכספים. אבל לא ייתכן שמדובר בכספים שהוא הרוויח ביושר, שהרי ברור שהוא עובד בעבודת דחק. במובן זה המונח "עבודה שחורה" מקבל משמעות החורגת מאופי העבודה עצמה ומתחבר באופן ישיר ל"מסתנן השחור".

בתודעה של כולנו עובדים של קבלני הניקיון שאנו רואים בכל פינה בערים הגדולות בישראל, במשרדים, ברחוב, בקניונים וברשויות הממשלה, הם סודנים ואריתראים. רוב אזרחי ישראל לעולם לא יפגשו מבקש מקלט מלבד זה שמנקה אחריהם. הזיקה שהחוק יוצר בין דמות ה"מסתנן" לשכר המינימום לא רק משקפת את הקשר בין מוצא לאומי לבין תחום העבודה ורמת השכר, אלא גם מקבעת אותו בתודעתנו, הופכת אותו ל"טבעי" ושקוף, ומשעתקת אותו.

כאמור, את אותו הדבר ניתן לומר על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין עובדות הסיעוד, שניתן לאחרונה. לפני כשלושה חודשים הרכב שופטים מורחב קבע שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עובדות סיעוד (ששת השופטים הגברים תמכו בקביעה זו. שלוש הנשים בהרכב נותרו בדעת מיעוט). משמעות פסק הדין היא שעובדות סיעוד המועסקות רוב או כל שעות היממה, אינן זכאיות לתשלום עבור שעות עבודה נוספות. פסק הדין מבוסס על הקשר שבין עבודה במתכונת העסקה של כמעט 24 שעות ביממה לבין ה"זרות" של עובדות הסיעוד. ברור לכל, שמעט העובדים הישראלים המועסקים בסיעוד אינם עובדים במתכונת כזו. אפשר להסתכן ולנחש שבית המשפט העליון לא היה מחריג מעקרונות משפט העבודה הקוגנטיים קבוצת עובדים של עשרות אלפי ישראלים, ושאם היה עושה כך, הכנסת הייתה ממהרת להסדיר את עניינם. אך כאשר הנחת העבודה היא שכל העובדות הרלוונטיות הן "פיליפיניות", בית המשפט גורס כי אין לו כלים לטפל בנושא ומטיל את העבודה על בית המחוקקים, ואילו המחוקקים, נוח להם המצב הקיים ואין להם שום סיבה לתקן את החוק.

הביטויים "פיליפינית" ו"עובדת סיעוד" הפכו כבר מזמן למילים נרדפות. היות שרוב המועסקים בתחום הסיעוד הם נשים, נוסף לזיקה בין לאום למשלח יד בישראל גם היבט מגדרי. החברה הישראלית מצויה בעיצומו של הליך שבו המלים "אריתראי" ו"סודני" הופכות שוות ערך למילה "עובד ניקיון" ומתקבעות כמילים שיש להן משמעות חד-מימדית גם בשוק העבודה. משרד הפנים ומשרד המשפטים, העומדים מאחורי החוק החדש, מעודדים את התהליכים הללו ונוטלים חלק בתהליך החינוך של הציבור הישראלי, שמבין ששחור הוא מי שמשתכר שכר מינימום או פחות.

הנה חתול.

פרלמנט

מי שאינם מופיעים בפני בית המשפט הגבוה לצדק עלולים לטעות ולחשוב שמתקיימים שם דיונים משפטיים. הצדדים טוענים באריכות ומאסמכים את דבריהם. השופטים מקשים, ומבקשים אסמכתאות נוספות. ובכן, את בג"ץ ירשנו, אמנם, מהבריטים, אבל פה זה לא בית הלורדים. בבית הלורדים התנהלו דיונים משפטיים. בבג"ץ מנהלים שיחות פרלמנט של יום שישי בבוקר.

שיחת פרלמנט עוסקת בעניינים שעל סדר היום, והיא חוזרת על סיסמאות בנאליות. בשיחת פרלמנט אפשר לומר מה שרוצים, לשתף בחוויות מהדיוטי פרי, ולהסיק מסקנות על סמך דברים שנאמרו ברדיו, נכתבו בעיתון שמחלקים בחינם באוטובוס, או נשמעו בשיחת פרלמנט אחרת. אין צורך להעמיק, ואין חובה להוכיח. שיחת פרלמנט ערה תסתיים בהכרעה של מי שהכי קולני, או בתובנה שיש דעות לכאן ולכאן, ובמקרים הקשים באמת: בהכרה בכך שזהו עניין שהפרלמנט האמיתי, הכנסת, חייב להידרש אליו. אה, כן - בשיחת פרלמנט משתתפים בעיקר גברים.

הבעיה היא שלפעמים שיחות הפרלמנט של בג"ץ גולשות לפסקי הדין. בפסק הפרלמנט שניתן לפני למעלה משלוש שנים הניחו השופטים - שני גברים ואישה אחת - מה טוב למהגרות עבודה (סליחה, בפסק הפרלמנט נקבע שאין מדובר ב"מהגרות עבודה", שהרי בישראל אין מהגרות עבודה, אלא רק "עובדות זרות"), ומה שטוב להן הוא לעבוד בסיעוד בלי לקבל תשלום עבור שעות נוספות. למה? כי ידוע, שהן נורא מסכנות בארצות שלהן, והן באות לכאן, וכל הטוב שלנו נשפך עליהן, אז גם אם לוקחים מהן קצת, המצב שלהן עדיין זהב לעומת מה שיכול היה להיות אם היו נשארות בחורים שמהן באו. חוץ מזה, אסור לשכוח שיש גם צד שני למטבע, וגם שם לא בדיוק גן עדן, ואלה הם המטופלים הסיעודיים - המעסיקים - שהם מה זה מסכנים, והמצב שלהם מה זה רע. וכן, שהכנסת תטפל בזה.

הכנסת, כמובן, לא טיפלה, והיום ניתנה הכרעה בעתירה שהוגשה לדיון נוסף בפסק הפרלמנט. שישה גברים ישבו לדיון, וצרפו אליהם שלוש נשים. וראו זה פלא: ארבעה שופטים כתבו פסק פרלמנט חדש שמצדיק את הקודם, והוסיפו שלא נעים להם מהמסכנות שמטפלות ומהמסכנים שמטופלים, ו"אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי", ושהכנסת תטפל. השופט החמישי כתב שהמדינה אשמה במה שקורה, אבל זה מה יש, ולכן הצטרף לאחרים, ושהכנסת תטפל. משום כך, בדעת רוב, העתירה נדחתה. השופט השישי אמר שהחברים שלו צודקים, אבל, יאללה, לא יפה, תנו לעובדות עוד עשרים אחוז בשכר, ונגמור עם זה. ושלוש השופטות? הן כתבו פסק דין. אמיתי. הן הסבירו בו, שעובדות הן עובדות הן עובדות, ומשום שהן עובדות חלים עליהן דיני העבודה, גם כשהן עובדות עבור אנשים מסכנים. אם ישראל בחרה להשתית את ענף הסיעוד על מהגרות עבודה, ולהפוך את המטופלים הסיעודיים למעסיקים, זה ממש לא אומר שמהגרות העבודה צריכות לשלם את המחיר, ויש לשלם להן עבור עבודתן.

הנה חתול.

בית הדין לעבודה כמגן המהגרים

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

לאחרונה עלתה לכותרות תכניתו של צוות ממשלתי לבטל את מערכת בתי הדין לעבודה. נראה שבבסיס רעיון זה, החוזר אחת לכמה שנים מצד ארגוני מעסיקים או משרד האוצר, עומדת העמדה שבתי הדין לעבודה מיטיבים עם עובדים על חשבון המעבידים.

אני בספק אם יש ממש בעמדה זו, אבל לא בסוגיה זו באתי לדון. הנקודה שברצוני להדגיש הינה שביחס למהגרים, אכן מערכת בתי הדין לעבודה היתה, באופן יחסי, אוהדת יותר ממערכות אחרות – שיפוטיות (לדוגמה: בתי המשפט לעניינים מינהליים ובית המשפט העליון), ולא-שיפוטיות גם יחד.

בית הדין הארצי לעבודה (C: Golf Bravo)

בית הדין לעבודה הניח כמובן מאליו, כבר בתיקי העובדים-המהגרים הראשונים שהגיעו לפתחו, שדיני העבודה הקוגנטיים חלים על כל עובד בישראל – יהא הוא ישראלי או זר, ויהא אשר יהא הסטטוס שלו בעיני משרד הפנים ("חוקי" או "לא חוקי"). גישה זו, קריטית מבחינת כוח המיקוח של העובדים-המהגרים אל מול המעסיקים, וגם מבחינת השמירה על האטרקטיביות של עובדים ישראלים בעיני המעסיקים (לבל השחיקה בזכויותיהם של הזרים תביא להוזלת עבודתם, ולהעדפתם על פני העובדים הישראלים), לא תמיד נתפסה כמובנת מאליה על ידי בית המשפט העליון. כך, למשל, בפרשת גלוטן קבע השופט ריבלין ש"[אינו] משוכנע שמדובר בעמדה אשר לעולם אין להרהר אחריה", וכי יתכן שדווקא טובתם של הזרים היא שיוכלו לוותר על זכויותיהם על פי משפט העבודה המגן, שהרי כך או כך מדובר בתנאים מועדפים ביחס לאלה ששוררים בארצות מוצאם.

למעשה, שנים לפני שטרח בית המשפט העליון להתייחס לסוגיית מעמדם וזכויותיהם של המהגרים בישראל, היה זה בית הדין הארצי לעבודה אשר קבע כי "ההגנה על זכויותיהם של העובדים הזרים כפרטים חלשים ופגיעים השוהים בקרבנו מתחייבת מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והיא חיונית לשימור אופייה המוסרי של המדינה". בית הדין הדגיש עוד באותה פרשה את החשיבות לפתוח לרווחה את דלתותיו בפני מהגרי עבודה, שכן: "בפני העובדים הזרים ניצב מגוון מכשולים המקשים על גישתם אל מערכת בתי-הדין. על מכשולים אלה ניתן למנות את מחסום השפה, המחסור באמצעים כלכליים ואי הכרת המערכת המשפטית על כלליה. לאמור, יש להוסיף את העובדה שהעובדים הזרים תלויים במעסיקם לא רק כמקור פרנסה, אלא גם כמי שמחזיק ברישיונות השהייה שלהם בארץ. כתוצאה מכך, עמידתו של עובד זר על זכויותיו עלולה להוביל להפסקת עבודתו ולגירושו מהארץ. משכך, יש להימנע ככל הניתן מהערמת מכשול נוסף על דרכם של עובדים זרים במימוש זכויותיהם בבית הדין".

בתי הדין לעבודה, לרבות בית הדין הארצי, היו מבין הראשונים שעמדו על תופעת עיכוב דרכוניהם של מהגרים בידי מעסיקיהם, ועל הפוטנציאל הפוגעני הרב שטמון בפרקטיקה זו. בזכות תיעוד חוזר ונשנה של התנהגות זו מצד מעסיקים, נאלצו רשויות המדינה לטפל בבעייה (לאחר שהופעל עליהן לחץ רב מצד ארגוני החברה האזרחית), וכיום התופעה פחתה באופן ניכר. בית הדין הארצי לעבודה גם לא חסך שבטו מרשויות המדינה, אשר בטרמינולוגיה שלהן – כמו גם במעשיהן – התייחסו אל מהגרי העבודה כקניין. השופטת ארד כתבה בהקשר זה בפסק דין: "יש לעקור מן השורש התייחסות אל העובדים הזרים הנוטשים את מקום עבודתם כ'ברחנים'. דרך התבטאות זו, המעלה על הדעת תקופות אפלות בבחינת 'אוהל הדוד תום', דינה להיעקר ולא תישמע עוד במקומותינו". שלוש שנים מאוחר יותר הוציא שר הפנים דאז, אופיר פינס פז, הנחייה לעובדי משרדו לחדול משימוש בביטוי זה.

לסיכום, מעבר לעניין המניע הרקוב שעומד בבסיס ההצעה לבטל את מערכת בתי הדין לעבודה, וההשלכות הבעייתיות שביישומה (בעיקר מבחינת הנגישות לערכאות של עובדים חלשים במיוחד), יש לתת את הדעת על כך שמדובר בהצעה לבטל את אחד הגופים היחידים בישראל שנהג, באופן יחסי, להושיט סעד למהגרי עבודה שזכויותיהם נפגעו. ובימינו אנו, עצם ההכרה שיש לזרים זכויות בישראל היא בבחינת דבר שאינו מה בכך; מקל וחומר – הנכונות להגן עליהן.

לכבוד שרת הפנים הבאה

שרה נכבדה שלום רב,

בתום המשא ומתן הקואליציוני, נטול נתן אשל ושאר מרעין בישין, תושבעי לתפקיד שרת הפנים. כמי שכבר ראו כיצד כמה וכמה שרי פנים במדינת ישראל אכלו מרורים, הרשי לנו לתת לך שלוש עצות, שתבטחנה כי הקדנציה שלך תעבור בנעימים:

1. אל תניחי למשפטנים לעצב עבורך מדיניות. כמי שלוקים בעצמם בפגם קשה זה - ידע וחשיבה משפטיים - הרשי לנו להבטיחך שהמשפטנים שסביבך לעולם ינסו לקחת מידיך את מושכות עיצוב המדיניות ולהכתיב לך התנהלות כזו או אחרת במסווה של ייעוץ משפטי (לעתים אף במסווה של ייעוץ משפטי מחייב). הדוגמה הקיצונית ביותר לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בעניינו של שר הפנים, אברהם פורז. כפי שסיפרנו כאן פעם, בשעה שאברהם פורז ביקש לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בחוק כדי להסדיר את מעמדם של ילדי מהגרי עבודה השוהים בישראל שנים ארוכות, התערב היועץ המשפטי רובינשטיין וקבע, ללא בסיס משפטי, כי לא ראוי ששר הפנים יקבל החלטה בעניין זה.

התערבותו הבוטה של רובינשטיין בעניין זה מזכירה במובנים רבים את נוהגו כיועץ משפטי לממשלה לפרסם חוות דעת ציבוריות ובלתי משפטיות ביחס לאנשי ציבור שהוחלט שלא להעמידם לדין פלילי או את התנהלותו לאחרונה כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית ביחס לפסילת שלטי חוצות ואת החלטתו לפסול תשדירי בחירות של בל"ד ועוצמה לישראל, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, משום שלא היו לטעמו. אמנם, ספק אם היועץ המשפטי הנוכחי יתערב באופן זה, אולם שרי הפנים האחרונים נאלצו להתמודד עם בכירים במשרד המשפטים ובפרקליטות המדינה.

ההישענות על משפטנים בבואך לעצב מדיניות היא מסרסת. מה שמתחיל בהתייעצות בעניין מדיניות הופך בנקל להכתבת מדיניות באיצטלה של חובה משפטית. לכן, אם ברצונך להיות בעלת השפעה כלשהי במשרדך שלך, הבהירי ליועץ המשפטי לממשלה, למשנים לו, לפרקליטות המדינה וללשכה המשפטית של רשות האוכלוסין וההגירה, שאין בכוונתך לשתף אותם בהתייעצויות בענייני מדיניות ובשלב עיצוב המדיניות. הקפידי ליידע את המשפטנים רק לאחר גמר תהליך עיצוב המדיניות, ובקשי שיגבילו את חוות דעתם לשאלה - חוקי / לא חוקי. שלא יסבירו לך מדוע כדאי כך ולא אחרת, מדוע זה ראוי או לא ראוי. שיאמרו - חוקי או לא חוקי, ואם לא חוקי - מדוע לא חוקי וכיצד מוציאים לפועל את המדיניות באופן חוקי.

2. זנחי את הרטוריקה הגזענית של קודמך בתפקיד. ארבע השנים האחרונות לוו במלל מסוכן של העומד בראש המשרד שאת מקבלת לרשותך. מה לא יוחס ל"זרים" בישראל? מחלות, אלימות, פשיעה, הרס החלום הציוני. קודמך בתפקיד סבר שרטוריקת ביבים תמשוך קהל בוחרים. הוא טעה. מפלגתו לא התחזקה בבחירות האחרונות, וייתכן שאף תמצא עצמה מחוץ לקואליציה. גם רשימתו של מיכאל בן-ארי, שהיטיב להזין את השנאה והגזענות כלפי "זרים" בישראל, לא הרוויחה דבר מהביטויים האומללים שנשמעו מפיו. למעשה, בן-ארי, שסבר כי ימצא קהל מצביעים חדש בשכונות דרום תל אביב, גילה לתדהמתו, שבשכונות אלה מעטים נתנו לו את קולם. הגזענות הבוטה אינה רווחית מבחינה אלקטורלית (וגם לו הייתה רווחית, לא ניתן היה להצדיקה), אך היא ממצבת את ישראל כמדינה גזענית, ששריה מעזים לומר דברים שהיו מוקעים מן השיח הציבורי והפוליטי בכל מקום אחר בעולם.

3. בדקי באופן מדגמי החלטות פרטניות של רשות האוכלוסין וההגירה. אלוהים נמצא בפרטים. גם אם תתגברי על המשפטנים ותצליחי לקדם את המדיניות בה את חפצה, את ההחלטות הפרטניות יקבלו פקידים, שעברו אינדוקטרינציה בת שנים ארוכות, לפיה ה"זר" הוא האויב ויש לעשות כל דבר כדי למנוע בעדו מלקבל מעמד בישראל. לא תוכלי להבין כיצד מיישם משרד הפנים את מדיניותך אם לא תקפידי לבחון רנדומלית ובאופן שוטף את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה. כשתבחני אותן תגלי שאבוי לו לישראלי שמעז להינשא לבן זוג זר. בני הזוג צפויים לעבור דרך חתחתים עד להקניית מעמד של קבע למשפחה בישראל (אם בכלל). תגלי שבמשך שלוש שנים משרד הפנים מצא שאדם אחד בלבד הוא פליט, וזאת נוכח יצירת מערכת מתעללת שאינה מיישמת כראוי את אמנת הפליטים ומביאה לגירושם של אנשים רבים למקום בו נשקפת להם סכנת חיים. תגלי שמשרדך כולא באופן שרירותי ובתנאים שאינם ראויים לבני אנוש אלפי מבקשי מקלט. תגלי שמשרד הפנים שולל את מעמדם של מהגרי עבודה שהוזמנו לישראל כדי לבצע את העבודות הקשות ביותר בשכר מינימום (ואף פחות מכך) רק משום שהרהיבו עוז בנפשם להתאהב ולהיכנס למערכת יחסים. תגלי שבני זוג מאותו המין המבקשים להסדיר את מעמדם בישראל זוכים ליחס של אזרחים סוג ב' משום שאינם יכולים להינשא. תגלי שמשרדך קורע בני משפחה אלו מעל אלו, הורים, בני זוג ולילדים, אך בשל היותם פלסטינים. תגלי שחרף פסילת הסדר הכבילה של עובדים זרים למעסיקיהם על ידי בית המשפט העליון, בפועל משרד הפנים מקפיד ליצור זיקה כובלת של עובדים למעסיקיהם באופן הפוגע בזכויותיהם הבסיסיות כבני אדם וכעובדים. אם תבחני רנדומלית את החלטות רשות האוכלוסין וההגירה תגלי שללא בקרה של הדרג הפוליטי על ההחלטות שמקבל הדרג הפקידותי, אי אפשר לשנות דבר.

בהצלחה.

אלבמה

בפסק דין שניתן ביום שני שעבר, פסל בית המשפט הפדראלי לערעורים בארה"ב חלקים נרחבים מחקיקת ההגירה של מדינת אלבמה. בין השאר, בית המשפט הצביע על כך שהוראות החוק מלמדות, כי הוא עוצב באופן שנועד להפוך את חייהם של "שוהים של כדין" לכה קשים עד שיעדיפו לעזוב את אלבמה:

"we are convinced that Alabama has crafted a calculated policy of expulsion, seeking to make the lives of unlawfully present aliens so difficult as to force them to retreat from the state."

ארבעה ימים לפני כן, הצהיר שר הפנים אלי ישי בעניינם של מבקשי מקלט בישראל, כי "עד שתהיה לי אפשרות לגרש אותם אני אכלא אותם כדי להמאיס עליהם את חייהם". מי יפסול את החוק שלו?

Lost in Translation

אי אפשר לראות זאת במהדורה האלקטרונית של "הארץ", אבל אפשר לראות זאת במהדורה המודפסת - בעמוד 8 למהדורה המודפסת התפרסמה הבוקר ידיעה על גל מעצרים של מהגרים ביוון. מדובר בתרגום של ידיעה שפורסמה על ידי סוכנות הידיעות אי-פי. באחת מכותרות המשנה במהדורה המודפסת של "הארץ" נעשה שימוש במונח "מסתננים". אין צורך לציין שהידיעה באי-פי לא כללה מונח מקביל באנגלית אלא דיברה על היותה של יוון נקודת כניסה ל"מהגרים בלתי חוקיים" (illegal immigrants). גם המונח שהשתמשה בו סוכנות אי-פי הוא בעל מטען בעייתי, שאינו מתייחס לאקט לא חוקי (ההגירה) אלא לאנשים "לא חוקיים" (המהגרים), אבל הוא בעל פירוש ומטען שונים לחלוטין מן המונח "מסתננים".

תרגום לעולם לא יהיה נקי ואובייקטיבי. תרגום הוא תמיד יצירה, שבה המתרגם עושה בחירות חברתיות ופוליטיות, אף אם הוא מסרב להכיר בכך. אולם האופן בו מתרגם ישראלי ממיר בטבעיות את המילים illegal immigrants ל"מסתננים" מצביע בעיקר על ההצלחה המסחררת של משרד הפנים להחדיר בשנים האחרונות לשיח בישראל את המונח. החדרתו של המונח לשיח בישראל, אולי כמו החדרתו של כל מונח, היא לא אקט תמים של השרשת מונח "ניטראלי", שרק משמש לתיאור אקט. גם היא משמשת כדי להביא לכך שכל שיחה או החלפת אינפורמציה אודות האוכלוסייה "ההיא" תהיה תמיד טעונה במשמעויות האפלות של המונח "מסתננים". במונח "מסתנן" בשיח בישראל כבר לא נעשה שימוש כפועל, אלא כשם תואר. הוא כבר אינו מייצג פעולה שביצע אדם, אלא את כל ישותו של האדם. כשמתרגם מקצועי, שמחזיק לכאורה בידע ה"נכון" אודות השפות העברית והאנגלית, ממיר את המילים illegal immigrants ב"מסתננים", אין ספק שהליך ההטבעה של המונח הצליח למשרד הפנים, ובגדול.

כעת נותר רק לשאול מה רצוי יותר – לעקור את השימוש במונח זה, או לעשות בו שימוש ולמלא אותו בתוכן אחר (עייני ערך "קוויר").

שחר זהוב

כותרות העיתונים בישראל זעקו ביומיים האחרונים נוכח הצלחתה של מפלגת "השחר הזהוב" בבחירות שהתקיימו ביוון, וכינו את המפלגה ניאו-נאצית. יצאנו לבחון מה הן עמדות המפלגה, שהופכות אותה למוקצה מחמת מיאוס. היות שמצאנו את מצע המפלגה רק בשפה היוונית, אותה אין אנו מבינים, נותר לנו להסתמך רק על האידיאולוגיה של המפלגה כפי שהיא מתוארת בתקשורת, עם כל הבעייתיות הכרוכה בכך.

בכתבה שפורסמה אתמול באתר החדשות ווי-נט, בה כונתה המפלגה ניאו-נאצית, נכתב: "'כל המהגרים, כל המהגרים הלא-חוקיים החוצה. החוצה מארצי והחוצה מביתי'. כך הגיב אמש (יום א') מנהיג המפלגה הימנית הקיצונית ביוון, ניקולאוס מיכלוליאקוס, כשנשאל מה יהיה הצעד הראשון שיקדם עם כניסתו לפרלמנט. ... תומכיו קראו בתגובה 'יוון שייכת ליוונים'. ... גם הבטחותיה 'לנקות' את יוון מזרים קסמו ליוונים החוששים מעלייה בפשע בצל המשבר הכלכלי. ... 'ניאבק למען יוון שלא תהיה ג'ונגל חברתי בגלל מיליוני המהגרים שהם הביאו לכאן בלי לשאול אותנו'."

עיתון הארץ, שכינה אף הוא כינה את המפלגה ניאו-נאצית, תיאר את האידיאולוגיה של המפלגה כך: "רבים ביוון סבורים שהצלחתה נובעת מהבטחת מנהיגיה להיפטר מהמהגרים הבלתי חוקיים. ... מנהיג המפלגה ניקולאוס מיכאלוליאקוס הבטיח 'לנקות' את יוון ולגרש את כל המהגרים הבלתי חוקיים, וזכה לתמיכת של מצביעים הדואגים משיעורי הפשיעה העולים בתקופה של מיתון עמוק. ... כשנשאל מה יהיה הצעד הראשון שלו בפרלמנט אמר מיכאלוליאקוס: 'כל ההגירה הבלתי חוקית החוצה! מחוץ למדינה שלי, מחוץ לבית שלי'."

יוון, בדומה לישראל, היא מדינה, שאליה מגיעים "מסתננים" רבים. לפני מעט יותר משנה בית הדין האירופי לזכויות אדם עמד על כך שבשל הגבול היבשתי של יוון עם טורקיה במזרח, מגיעים אליה מבקשי מקלט רבים ומהגרים רבים אחרים ממדינות הנמצאות מזרחית לה, וכי 88 אחוזים מן "הזרים" המגיעים לאירופה נכנסים דרכה.

עד כאן יוון. בישראל אמירות מסוג זה נשמעות על ידי מי שנחשבים לחלק מן המיינסטרים הפוליטי. שר הפנים אלי ישי סיפר לנו שמבקשי המקלט בישראל הם "סכנה דמוגרפית קיומית, משום שהם עלולים להביא לאבדן הרוב היהודי. ... קשה להבין מה קורה בשכונות אליהם מגיעים המסתננים. בדרום תל אביב אנשים מפחדים לצאת מהבית. לכן, אני מבקש לא להתייפייף. מי שחושב שאני קיצוני ויש לי קרניים, אשלח לו סודנים לשכונה, ואז נראה מה הוא אומר", ובהזדמנות אחרת: "צריך להתחיל להוציא אותם. מי שירצה, יצא מרצון, ומי שלא, נפעל בדרכים אחרות. אני מרחם על ילדי ישראל. אי אפשר להפוך את ישראל למקלט לכל מי שבא מאפריקה. אני צריך לדאוג לרוב יהודי בישראל"."

שר החינוך, גדעון סער, קרא "לעצור את הצפת המדינה במהגרים מאריתריאה". ראש עיריית תל-אביב-יפו, רון חולדאי, כינה את הפליטים, במכתב ששלח אתמול לראש הממשלה, "חבית נפץ". חברת הכנסת מירי רגב הסבירה ש"אף מדינה לא תסכים שהמוני זרים ינהרו לתחומיה ויגזלו את פרנסתם של תושביה. במקרה שנתקשה להחזירם למקומותיהם, נוכל למצוא מדינות מוסלמיות מתוך 48 המדינות האיסלאמיות בעולם שיקלטו אותם תמורת תשלום נאות", וראש הממשלה בנימין נתניהו סיפר לנו ולתושבי אילת, כי מבקשי המקלט הם " מכת מדינה - בכלכלה, בחברה, בביטחון הפנימי".

מחירות לעבדות

שי לחג. צילום: חגי אלעד

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולכן נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, אישר השבוע להמשיך ולכלוא ילדות וילדים מבקשי מקלט, שנמצאים בישראל בגפם.

וירעו אותנו המצרים, ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה, ולכן המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, בירך השבוע על הכוונה לשוב למדיניות שבית המשפט כינה "מעין עבדות בגרסה מודרנית", ולכבול מהגרות עבודה למעסיקיהן.

שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ומשרד הפנים, פרקליטות המדינה ובית המשפט מצילנו מידם.

חג חירות שמח!

ויינשטיין חייב ללכת

אם, אם, אם, ואדגיש פעם נוספת – אם... אם יתברר שהעובדות שהובאו היום בכתבתם של גידי וייץ ודנה ויילר-פולק בעיתון "הארץ", לפיה בביתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, הועסק ללא היתר מהגר עבודה בעבודות ניקיון – ויינשטיין יהיה חייב להניח את המפתחות על השולחן.

בדרך כלל, אני האחרון שאומר שיש לערוף ראשים של מי שהעסיקו ללא היתר מהגרי עבודה. נהפוך הוא. מוטב היה אילו הרשויות היו משקיעות את מרצן וכספן בהבטחת זכויותיהם של עובדים עשוקים (ואגב, התופעה של מהגרי עבודה שזכויותיהם מופרות על ידי מעסיקיהם רווחת דווקא אצל אלה המועסקים כדין אצל מעסיקים בחקלאות, בניין וסיעוד, ופחות אצל אלה המועסקים ללא היתר בניקיון בתים פרטיים), במקום בניהול מלחמת חורמה נגד העסקה ללא היתר. אולם לאחר שעוזרו של ויינשטיין הודיע ממש לאחרונה לרעיית שר הביטחון, נילי פריאל, כי לא ניתן להסתפק בהטלת קנס מינהלי בגין העובדה שהעסיקה ללא היתר מהגרת עבודה, וכי יוגש נגדה כתב אישום, דומה שאין מנוס. מי שמורה על הגשת כתב אישום בגין מעשים שהוא עצמו עשה, אינו יכול לשמש בתפקיד ראש התביעה בישראל. אם יש אמת במידע שהובא בכתבה – ויינשטיין חייב ללכת.

מרקסיזם דה לה שמאטע

השבוע, במסגרת מאמר שפורסם בעיתון "הארץ", הצטרפה אל חבורת המקטרגים והמסיתים נגד מבקשי מקלט ומהגרי עבודה דמות חדשה – יובל אלבשן. אלבשן הוא לכאורה דמות שונה מאלה שאנו רגילים לשמוע מהם את דברי הבלע הרגילים נגד אוכלוסיות אלה. הוא בכל זאת כתב שיר נרגש על ילד "סיני קטן", על ילדה "נפאלית רזה", ואפילו על ילד "תאילנדי אחד שזרע כאן חיטה" (ילדים מדומיינים שלא ממש נתברכנו בהם בישראל). הוא רואה עצמו פעיל זכויות אדם, וסבור כי הוא שונה מן הרבנים הקוראים שלא להשכיר דירות לאפריקאים, משום שהוא באותה נשימה אומר, כי הוא בעד "קליטה מסודרת של הפליטים" (תהא משמעותה של אמירה זו אשר תהא), ו"לגליזציה מלאה למהגרי עבודה" (תהא גם משמעותה של אמירה זו אשר תהא). אך הוא גם סבור, כי הוא שונה ממי שלדעתו "מתקראים פעילי שמאל". אותם "מתקראים פעילי שמאל", שהוא אינו נוקב בשמם ולכן גם איננו יודעים מי הם בדיוק, אינם מתגוררים, כך אלבשן, באזורים בהם חיים ה"זרים". משום כך, "המתקראים פעילי שמאל", אליבא דאלבשן, הם "טהרנים קדושים" בעלי מוסר כפול. זאת לעומתו, השמאלני האמיתי, שמסוגל גם לתמוך ב"קליטה מסודרת" ו"לגליזציה" (או משהו כזה) וגם לגנות את מי שמעזים לבקר את אלה שרוצים להעיף משכונותיהם "זרים".

אלבשן מצטרף לשתי מגמות מסוכנות שיש לעמוד עליהן בנפרד. הראשונה היא מגמת הדיסאינפורמציה בשיח הפוליטי הישראלי לגבי מבקשי מקלט ופליטים. גורמים מעוניינים, בהם משרד הפנים, משטרת ישראל, פוליטיקאים המבקשים לגזור קופון זול וגם (כן גם) תושבי שכונות וערים "מוכות זרים", מפיצים במכוון מידע שקרי ומתלהם בניסיון לבסס את טענותיהם, תוך עידוד של שנאת זרים. איננו חושדים באלבשן בהפצה מכוונת של המידע השקרי הזה, אבל חזרה על השקרים ללא בדיקה רצינית שלהם היא שוות ערך, מבחינת תוצאותיה, להפצה המכוונת של אותם שקרים. מדובר ב"מידע" שמציג אלבשן אודות עשרות מהגרי עבודה שיכורים ה"מתגוללים" בשעות ערב מאוחרות ברחובות דרום תל-אביב, ואודות פליטים סודנים בערד, שמתחרים, לדברי אלבשן, עם ישראלים על מעט המשרות הפנויות במלונות.

בתשובה לשקר מספר 1 – בתחנה המרכזית בתל אביב היו שיכורים, זונות וסוחרי סמים גם לפני הגעתם של מהגרי העבודה לישראל, וגם כיום רוב רובם של מהגרי העבודה אינם שיכורים. אמנם, לאחרונה פצחו משרד הפנים ומשטרת ישראל בקמפיין מכפיש, שנועד ליצור את התחושה, לפיה "זרים" מעורבים יותר בפשיעה מאשר ישראלים. אולם דו"ח, שפורסם לאחרונה על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת ומנתח את נתוני המשטרה עצמה, מצביע על כך שלתחושות הבטן בדבר שיעור הפשיעה הגבוה בקרב ה"זרים" אין אחיזה במציאות ועל כך ששיעור ה"זרים" המעורבים בפשיעה נמוך משיעורם של הישראלים.

בתשובה לשקר מספר 2 – מבקשי המקלט העובדים במלונות באילת ובערד אינם מתחרים באיש. הם עובדים בעבודות השחורות ביותר, שאף צעיר ישראלי אינו רוצה לעבוד בהן. כיצד אנו יודעים שישראלים אינם מעוניינים ואינם מתכוונים לעבוד בהן? כשמבקשי המקלט החלו לעבוד במלונות באמצע שנת 2007 הם לא דחקו את רגלי הישראלים מעבודות אלה. לאחר שבשנת 2005 ו-2006 קוצץ בצורה דרסטית מספר ההיתרים להעסקת מהגרי עבודה בענף המלונאות, לא נהרו אלפי צעירים ישראלים לעבוד באותן עבודות שחורות. המלונות נקלעו למצוקת כוח אדם, שמצאה לבסוף את פתרונה בהעסקת מבקשי מקלט. המנקים, שוטפי הכלים, החדרנים והמכבסים במלונות הם מבקשי מקלט שאינם מתחרים באף ישראלי.

המגמה השנייה המשתקפת במאמרו של אלבשן היא זו שמבקשת לשלוח את ה"זרים" להתגורר עם מי ש"אוהבים אותם". אלבשן אינו קורא, אמנם, לטרנספר את כל השחורים לשכונות אחרות, אולם הטענה של אלבשן בדבר "המתקראים פעילי שמאל", שאינם נאלצים לגור עם ה"זרים", אינה מתוחכמת יותר מדבריו של כל טוקבקיסט מתלהם, ואף לא מדברי חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, שבכתבה ששודרה אתמול בערוץ 2 תועד כשהוא מלהיט את הרוחות בשכונת התקוה, בה חיים פליטים, ואומר לישראלים, כי ברמת-אביב ובצהלה יש אנשים הומניים יותר, ולכן צריך להעביר את הפליטים לשם.

לאלבשן, לבן-ארי ולכל טוקבקיסט, המזמין את "אוהבי הזרים" לקחת סודני הביתה, נאמר זאת: מה שראינו עד כה הם הרבה מזרחים גזענים שגרים עם שחורים, ושונאים אותם, והרבה אשכזנים גזענים, שלא גרים עם שחורים, וגם שונאים אותם. לא נתקלנו ברבים מתושבי רמת-אביב וצהלה המצקצקים בלשונם נוכח הקריאות להעיף את מבקשי המקלט משכונות ומערים מסוימות. הצקצקנים הגדולים שאנו מכירים, אלה שנאבקים למען השחורים, וצועקים נגד הגזענות (ומכתימים אגב כך את כל האשכנזים השמאלנים של צפון תל-אביב על לא עוול בכפם בתווית של "אוהבי שחורים"), הם גם מזרחים וגם אשכנזים, ורוב רובם גרים או עובדים בדרום תל-אביב או בערד – עם השחורים. זהו השמאל המתנשא.

מי בעד השבת העבדות, ירים את ידו

אדוני יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, כבוד שר הרווחה יצחק הרצוג, גברתי חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, חברות וחברי הקואליציה. אני רוצה לספר לכם בעד מה הצבעתם שם, השבוע במליאה.

תארו לכם מדינה שבה אסור לעובד לעזוב את מעסיקו. במדינה שכזו עובד שעזב את מעסיקו - משום שהוא לא שילם לו את שכרו או שילם לו שכר נמוך משהובטח לו, משום שמעסיקו פיטר אותו או הלך לעולמו, משום שהעובד בחר לעבוד אצל מעסיק שונה, מיטיב יותר, או מכל טעם אחר - יאבד את מעמדו, ייעצר, ייאסר ויגורש. מפחיד? מדינה שבה זהו החוק היא מדינה חשוכה.

בג"ץ, שקיבל לפני למעלה מארבע שנים את טענות "קו לעובד", מוקד סיוע לעובדים זרים, האגודה לזכויות האזרח בישראל וארגוני זכויות אדם נוספים, שעתרו לביטול נהלי הכבילה של מהגרי עבודה בישראל למעסיקיהם, קבע כי "הסדר הכבילה יצר מעין עבדות בגרסה מודרנית". בפסיקתו קבע בג"ץ, כי ההסדר הפך את העובדים לצמיתים של מעסיקיהם, ופגע בהם כבני אדם. "כיצד זה שבעלי סמכות בארצנו כך רואים לנהוג", תהו שופטי בג"ץ. "כלימה תכסה את פנינו", הוסיפו.

כלימה? אפילו לא סומק על הלחיים. פקידי האוצר, הפנים, התמ"ת והמשפטים אינם יודעים מנוח מאז ניתן פסק הדין, שפסל את נהלי הכבילה. בג"ץ אסר על עבדות באמצעות נהלים? נשוב ונקבע את העבדות בחוק, החליטו, והסתירו אותה היטב בהצעת חוק ההסדרים, שאיש אינו קורא ואינו מבין, תחת הפרק "תעסוקה".

כך לא מעודדים תעסוקה. הרי היינו שם, ואנחנו מכירים היטב את תוצאותיה של הכבילה. העובדים אנוסים לעבוד עבור מעסיקים גם במקרים של פגיעה בזכויותיהם; תנאי העבודה מדרדרים ומגיעים כדי עבדות; ישראלים אינם משתלבים בתחום שבו התנאים הם כאלה; נוצרים גטאות תעסוקה של מהגרי עבודה בלבד, ויש תמריץ להבאת עוד ועוד עובדים תמורת דמי תיווך; והרי על מנת להביא עוד – יש גם לגרש. זו לא תעסוקה לישראלים. זו "דלת מסתובבת" למהגרי עבודה, וזו עבדות.

ובכל זאת, ממשלת ישראל אישרה את תכנית "התעסוקה", ואתם, חברי הקואליציה, הצבעתם כאיש אחד בעד השבת העבדות למדינת ישראל.

ולא רק עבדות אישרתם שם, אלא גם התערבות אלימה ואגרסיבית בזכותן של משפחות לחיים משותפים, ואף זאת בניגוד לפסיקת בג"ץ. את אזרחית ישראלית ובן זוגך, מהגר העבודה, שהה בישראל תקופה מסויימת ללא היתר, משום שמעסיקו לא חידש את אשרתו? את יכולה לשכוח ממנו. ילדים ישראלים שמעמדו של אביהם לא הוארך בשל בעיות ביורוקרטיות? שישארו ללא האב. בן הזוג, האב, ההורה הקשיש – החוצה. גם בעניין זה היו למשרד הפנים בעבר נהלים, ואלה נפסלו על ידי בג"ץ, שקבע שמדיניות שכזו "אינה עולה בקנה אחד עם מושכלות ראשונים במשטר דמוקרטי החרד לזכויות האזרח". בג"ץ אמנם פסל, אבל גם המדיניות הזו שבה, עולה כפורחת, בהצעת חוק ההסדרים – והכל תחת פרק "התעסוקה".

אין כל קשר בין החקיקה עוקפת הבג"ץ הזו לבין תקציב המדינה, וודאי שאין לה דבר עם תעסוקה. חוק ההסדרים אינו תחליף למדיניות הגירה. אם החוק יתקבל הוא יעודד את מדיניות "הדלת המסתובבת", ויחזק את התמריץ להבאת מהגרי עבודה נוספים תמורת דמי תיווך מופקעים. הוא יגרום לניצולם המחפיר של מהגרי עבודה ולפגיעה בכל העובדים בישראל – ישראלים ומהגרים גם יחד. הוא יפגע אנושות ובאופן גורף באזרחים ישראלים ובבני משפחותיהם. כדאי שכל מי שהרימו ידם בעד הצעת חוק ההסדרים, ידעו בעד מה הצביעו.

גרסה דומה של הדברים פורסמה ב-ynet ב-28.10.2010

הפיליפינית ברחה

סדום, ערוץ 1, מבט.

הזוועה מתחילה עם מרב מילר: "קשישה עיוורת בת 80 נותרה לבדה אחרי שהפיליפינית שסעדה אותה ברחה". בכתבה של רועי כ"ץ, בה בכל פעם שמופיעה הקשישה היא מוצגת בכיתוב כ"מלכה, בת 80, הפיליפינית המטפלת בה ברחה", מתברר שהעובדת (סליחה, הפיליפינית) בכלל התפטרה אחרי חמש שנות עבודה (לא שזה משנה). לאחר שהעובדת עזבה, גילתה המשפחה במשרד הפנים שהיא לא יצאה מהארץ, ושמשרד הפנים מתנה קבלת עובדת חדשה מחו"ל ביציאתה של הראשונה. קוראים לזה כבילה, וזה לא חוקי, "מעין עבדות בגרסה מודרנית" כדברי בג"ץ, אבל את כ"ץ זה לא מעניין. כבמודעות wanted מימי אוהל הדוד תום, מופיעה על המסך תמונתה של העובדת, והיא אף מוזכרת בשמה: סלסטה, הפיליפינית שהחליטה אחרי חמש שנים לעזוב את מלכה.

על פי נהלי משרד הפנים, מלכה אינה יכולה לייבא עובדת חדשה מחו"ל, ו"האפשרות היחידה שלה", מסביר כ"ץ, היא למצוא עובדת מתוך מאגר עובדי הסיעוד הזרים שבארץ. אני מוכן לספר לכ"ץ את מה שהממשלה סיפרה זה מכבר לבג"ץ ועל מי שאפשר לפגוש במשרדי קו לעובד ומוקד סיוע לעובדים זרים, כמו גם בכלא: אלפי עובדים בענף הסיעוד, אשר באו לישראל כדין, ואינם מצליחים להשתלב בעבודה, משום שחברות הסיעוד מסרבות לקלוט אותם, ומעדיפות להביא עוד עובדים תמורת דמי תיווך. אבל כ"ץ לא שואל אותי. הוא קונה את מה שמוכרים לו המתווכים. יש מחסור ב"מטפלים זרים" בארץ, כך הוא, ומדובר ב"משימה בלתי אפשרית". "על כל זר מתמודדים חמישה קשישים", הוא משתף בסטטיסטיקה, שלא ברור על מחקר של מי היא מבוססת.

טל, "מנכ"ל חברה לכוח עבודה זר", מספר על התוצאה העגומה של "המחסור" במהגרי עבודה בארץ: "העובדים הזרים מראיינים את המשפחות". רק היום סיפרו לו על עובדת שעברה חמישה מעסיקים, "וכל החמישה חיכו כמה ימים עד שהגברת הזאת תחליט אצל מי לעבוד". בנה של מלכה, יפתח, מסביר עם מה המשפחה נאלצה להתמודד ומדוע לא מצאה מהגרת עבודה שתטפל באם הקשישה: "לרכוש לה ספק אינטרנט כדי שהיא תוכל להתחבר לאינטרנט העובדת הזרה, וכהנה וכהנה דרישות שלא היו מעולם לעובד הזר". המזל היחיד של מלכה, מסכם כ"ץ, שיש לה משפחה תומכת.

כה אמר מבקר המדינה

ארגוני זכויות האדם אומרים זאת כבר שנים, כעת אומר זאת גם מבקר המדינה. בדו"ח השנתי, שפורסם אתמול, ועוסק, בין היתר, במהגרי עבודה בענפי החקלאות והבניין, התייחס מבקר המדינה למדיניות "הדלת המסתובבת"; לשחיתות המלווה את הבאתם של מהגרי עבודה; להעדר פיקוח, אכיפה ובקרה; לאי יישום החלטות, שמטרתן להגן על זכויות מהגרי עבודה; ולקבלת החלטות על ידי הרשויות ללא בחינת תועלתן.

ההפקרות בתחום החקלאות, כך עולה מן הדו"ח, אינה יודעת גבולות. חרף החלטות הממשלה (וחרף פסיקת בג"ץ), שיטת ההעסקה החדשה בחקלאות, שאמורה היתה להחליף את הסדר הכבילה, אינה מיושמת. בכלל זה, אין מאגר של עובדי חקלאות בלתי מועסקים, אשר חיוני לפיקוח על התחום, יכול לצמצם הבאה של מהגרי עבודה, ולאפשר חילופי מעסיקים.

עובדים משלמים דמי תיווך שנעים בין 7,000 ל-20,000 דולר. הסכומים מתחלקים בין החברות בחו"ל לבין חברות ישראליות. מתווכים משלמים לחקלאים בעלי היתרים בין 1,000 ל-3,000 דולר כדי שישתמשו בשירותיהם, כך שגם למעסיקים יש אינטרס בהבאת עוד עובדים. חרף החלטות הממשלה, משרדי הפנים והתמ"ת לא הסדירו את הפיקוח על גיוס מהגרי עבודה ועל גביית עמלות, לא נחתמו הסכמים עם מדינות המוצא של מהגרי העבודה, ולא הוקמו מנגנוני פיקוח באמצעות ארגון הההגירה הבין-לאומי (IOM). דחייה של הסדר, והמשך גביית דמי התיווך המופרזים, פוגעים קשות בזכויות האדם של מהגרי העבודה ובחופש הבחירה שלהם. מופעל לחץ להבאת מהגרי עבודה חדשים שיאלצו לשלם גם הם דמי תיווך מופרזים.

לא בוצעו החלטות הממשלה בדבר צמצום מספר מהגרי העבודה בחקלאות, ומדיניות ה"שמיים סגורים" (השמה מחדש בעובדה של מהגרי עבודה שנמצאים בישראל, ואינם מועסקים, במקום הבאת חדשים) אינה מיושמת. בחודשים נובמבר ודצמבר 2008 יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין וההגירה, התיר להביא לישראל עוד ועוד עובדים בחקלאות, אף שלפי רישומי משרד הפנים היו באותה עת בארץ 1,700 עובדים בחקלאות שאינם מועסקים.

אכיפת זכויות העובדים בענף הבניין לוקה בחסר. אין קשר בין הגורמים השונים. לממונה על זכויות העובדים זרים אין שירותי תרגום בשעות קבלת הקהל. אין פיקוח על הנהלת החשבונות של תאגידי הבניין, ומשום כך פגיעות בשכר של העובדים אינן מטופלות. אף שבענף הבניין מופעלת מזה ארבע שנים שיטת העסקה באמצעות תאגידי בניין, לא נערכו בחינה של מכלול ההשפעות של שיטת התאגידים או ניסיון להפיק לקחים.

נגבו פחות ממחצית הקנסות שהוטלו על מעסיקים בין השנים 2004 ל-2007, ומאז הקמת רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים צנח בחצי מספרם של המפקחים שאמורים היו לעסוק באכיפה פלילית.

אי אפשר לסמוך על מחשבי משרד הפנים. יש פערים גדולים בין הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לבין נתוני מערכת המחשב של משרד הפנים. אין אף תיאום בין מערכת המחשב של משרד הפנים, הכוללת את פרטי מהגרי העבודה, לבין מערכת המחשב, לפיה מונפקים היתרים למעסיקים.

שוו בנפשכם

בכל פעם שאני מדבר בפני פקידים של משרדים ממשלתים ובפני פרקליטים אני מבקש מהם: שוו בנפשכם את העלילה הדמיונית הבאה.

השנה היא 2015. המצב הכלכלי בישראל קשה מנשוא. אין פרנסה. יש אפשרות תעסוקתית דומיננטית אחת: עבודה בשירות המדינה. כדי לעבוד בשירות המדינה יש לשלם הון עתק למאכערים. לצורך כך, אנשים משעבדים את רכושם ואת רכוש קרוביהם, ונוטלים על עצמם התחייבויות כלכליות עצומות, שאותן ישיבו רק באמצעות עבודה של מספר שנים בשירות המדינה.

העבודה בשירות המדינה מוגבלת ומפוקחת מאוד. אפשר לעבוד בשירות המדינה חמש שנים ושלושה חודשים בלבד בתנאים נוקשים. הרציונאל של העסקה בשירות המדינה הוא יעילות כלכלית. כלומר, המדינה מביאה בחשבון אך ורק את התועלת שהיא מפיקה מן העבודה. שום שיקול אחר אינו בא בחשבון. פרקטיקת ההעסקה בשירות המדינה מבוססת על מלחמה באפשרות שהעובדים ירכשו קביעות. הבסיס הנורמטיבי לכך הוא ריבונות המדינה. זהו כלל גדול במשפט העמים: המדינה רשאית להחליט את מי היא מכניסה למשרדיה ובאלו תנאים. מי שהתנאים אינם מקובלים עליו – שלא יבוא לעבוד בשירות המדינה. לאף אדם אין זכות קנויה לעבוד בשירות המדינה.

סיימתם את לימודיכם, נטלתם הלוואות ענק בריבית רצחנית, שילמתם והתקבלתם לעבודה במשרד החינוך. בוקר אחד של חודש מאי 2015, ועל המשרד פושטים מפקחים של "רשות עובדי המדינה". מהר מאוד מתברר, שאמרכל המשרד לא העביר בזמן את הרשימות השמיות של העובדים למשרד האוצר, ולא ערך במועד איזון של ההיתרים לשנה זו. משום כך, למשרד החינוך יש 50 עובדים מעל למספר ההיתרים, והמפקחים של רשות עובדי המדינה עוצרים 50 מכם באופן שרירותי.

יחד עימכם בניידת עוד עובדי מדינה. שמואל ממשרד החקלאות נתפס כשהוא מחלטר בערבים כגנן. לעובד מדינה אסור לעבוד אלא בשירות המדינה. את הפרוייקט של דפנה ממינהל מקרקעי ישראל הוחלט לסגור. המינהל הזמין את רשות עובדי המדינה לקחת אותה. ראובן הושאל ממשרד התקשורת למשרד המדע בניגוד לנהלים, ולא בידיעתו. לכן נעצר. על ציפי ועל דני ממשרד המשפטים הלשינו, שהם מנהלים קשר רומנטי. אסור לעובדי מדינה ליצור קשרים רומנטיים, וחלילה להקים משפחה. הם עלולים לבקש קביעות. אודליה ממס הכנסה נעצרה משום שהיא בחודש השמיני להריונה. היא תשוחרר בתוך שבועיים, אבל תעוף מיד משירות המדינה, לפי "נוהל הטיפול בעובדת מדינה בהריון". מוטי ממחלקת מיסוי מקרקעין חזר לא מזמן מחופשה ללא תשלום בת שנה. הוא סעד את אביו, עד שזה נפטר. לפני שבוע ניתן פסק דין של השופט רובינשטיין בבית המשפט העליון, אשר קבע שיש לחשב את תקופות ההעסקה של עובדי מדינה "ברוטו", ולא "נטו", וזאת כדי למנוע קביעות. כלומר, שנת החופשה של מוטי נספרת במניין התקופות. יוצא שהוא עבר את מכסת החודשים המותרת, ולכן הוא נעצר. הרצל ממשרד הביטחון ליקט רכיכות לאקווריום בביתו בעת חופשה באילת, ונתפס על ידי פקחי רשות שמורות הטבע והגנים. אפשר להעמיד אותו לדין ולקנוס אותו על כך, אבל הוחלט לבטל את היתר העסקתו, והוא יבלה בכלא ארבעה חודשים, לפני שייזרק משירות המדינה. בניידת עוד כמה עובדים, שהוזמנו לעבוד בשירות המדינה, ואולם לא נמצאה עבורם תעסוקה, ומשום כך לא משולם להם שכר. הם נתפסו כשהם עובדים, בלית ברירה, לפרנסתם מחוץ לשירות המדינה, ונעצרו.

נעצרתם במרכז הארץ, ואפשר היה לקחת אתכם מיד לכלא "גבעון" ברמלה, אלא שהניידת צריכה לעשות עוד כמה סיבובים, ולעצור עוד עובדים בבאר-שבע. בעודכם בניידת אתם שומעים ברדיו את הג'ינגלים החדשים של רשות עובדי המדינה, שהיא מאוד גאה בהם: "עובדי מדינה ואבדה המדינה", ו"עוד עובדי מדינה, ואין עוד מדינה". שר האוצר מתראיין לתכנית אקטואליה, ומדבר על עובדי המדינה שמשחיתים את השירות הציבורי. הוא מדבר על תופעה שיצאה מכלל שליטה, ומשתמש בדימויים מעולם אסונות הטבע, שכוללים המון מים: הצפה, שיטפון, מבול, צונאמי.

אתם מבלים בכלא כמה שבועות. המעצר אמור לשרת תכלית אחת ויחידה: לשלוח אתכם חזרה למקומות שמהם באתם, ולהבטיח שלא תשובו לשירות המדינה. ואולם, יש זילות מוחלטת של החירות. אתם מצליחים לגרד כמה גרושים, ושוכרים עורך דין, מאלה שמסתובבים בכלא. הוא מגיש עבורכם עתירת שטאנץ, כמוה הגיש מאות פעמים. אין לכם מושג מה הוא טוען בשמכם.

לדיון בעניינכם בבית המשפט מביאים אתכם כשאתם כבולים בידיים וברגליים. השופטת צועקת על עורך הדין שלכם: "אין זכות קנויה, אין זכות קנויה". נציג המדינה שולח לעברכם מבט מתנשא ומזלזל, ומטיח בכם שאתם לא תמי לב, ושעשיתם דין לעצמכם. הוא מזהיר את השופטת מהשלכות הרוחב שתהיינה אם תתקבל העתירה.

השופטת מאשרת את ההחלטה לזרוק אתכם משירות המדינה. תשובו לכלא עד שההחלטה תמומש. פסק הדין הוא שרירותי, משום שהשופטת באולם שליד דווקא מחליטה לאפשר לכמה עובדים לשוב ולהשתלב בשירות המדינה, "לפנים משורת הדין". היא מחזירה גם אותם לכלא, על מנת שנציגים של משרדי הממשלה יוכלו לבוא ולהחליט האם הם רוצים בהם. הכלא הוא בקו"ם לעובדי מדינה. שירות תעסוקה.

בין האחד במאי לזכויות מהגרים ופליטים (או: איך אומרים פועלי כל הארצות התאחדו בטיגרינית?)

מאת: ניב מיכאלי

ביום שישי, 30 באפריל, עתיד להתקיים בתל-אביב אירוע לרגל האחד במאי. מאז 1890 האחד במאי מסמל את התאחדות אוכלוסיית העובדים ברחבי העולם על בסיס של סולידריות ושותפות גורל, החוצה גבולות של לאום, דת ומעמד משפטי. בשעות הצהריים יצעדו יחד יהודים, ערבים, סודנים, אריתריאים, פיליפינים וקולומביאנים. כולנו נצעד יחד כדי לומר פעם נוספת את הדברים שהיו אמורים להיות ברורים כבר מזמן: שלכל עובד, בין אם מדובר בעובד קבלן יהודי, העובד בחברת שמירה, ובין אם מדובר במהגר תאילנדי העובד בחקלאות, מגיעים תנאים אשר יבטיחו לו קיום בכבוד והגנה מפני ניצול; שהזיהום הסביבתי וההזנחה בדרום תל-אביב הורגים וגורמים חולי לכולנו, תושבים ותיקים כחדשים, בוכרים כניגרים; כי לכולנו יש זכות לקיים תא משפחתי בכבוד ובגאווה ובידיעה כי המחר בטוח ולא ארעי - לאמהות חד הוריות ולמשפחות המהגרים.

זוהי התאחדות על בסיס שאיפה ליצירת חברה טובה וצודקת יותר ומתוך הכרה בכך שחלק ניכר מהמאבקים הם משותפים לקבוצות השונות. הניצול של מהגרי העבודה איננו מאבקם שלהם בלבד ואף אינו סוגיה הומניסטית ואלטרואיסטית גרידא. הוא משפיע באופן ניכר גם על שכרם ותנאי העסקתם של העובדים הישראלים. אלו אותן חברות כוח אדם המספסרות במהגרי עבודה ומתעשרות ממדיניות הדלת המסתובבת, אשר חומסות גם את עובדיהן הישראלים, וזו אותה הממשלה אשר לא דואגת לאכוף את חוקי ההעסקה באופן אפקטיבי, לא עבור המהגרים ולא עבור הישראלים.

על כן, ב-30 באפריל מתאחדים ישראלים, מהגרים ופליטים כדי להתנגד להמשך הניצול והפגיעה בעובדים, יהיה מוצאם אשר יהיה.

הצעת החוק למניעת הסתננות - שקרים ומציאות

מחר תדון ועדת הפנים של הכנסת בהצעת החוק הממשלתית "למניעת הסתננות". "כולם 'מסתנני עבודה'", אומרת הממשלה. "זוהי סכנה בטחונית", היא מזהירה. "הם מדרדרים את שוק העבודה", היא מקוננת. "אנחנו בסך הכל מתאימים את הדין להמלצות ארגון המדינות המפותחות", היא מצטדקת. "ישראל תישאר מחוייבת לאמנת הפליטים", היא מצהירה. האמנם?

ארגוני הסיוע למבקשי המקלט פרסמו הבוקר דו"ח, המונה את עשרת השקרים, שממשלת ישראל אינה מהססת למכור לציבור כדי לקדם את הצעת החוק המחפירה.

שיחה בקו 2

א': שמעת שביבי נתניהו החליט לגרש את כל החמישים אלף עובדים זרים?
ב': ברוך השם! הגיע הזמן לגמור עם כל הרציחות והאונס והפשע.
א': אין, זה כבר לא ארץ ישראל. הכל זרים.
ב': לא ארץ ישראל.

יאללה, ביי

מה עושה בית המשפט העליון, כשמתברר לו שלמדינה אין שום כוונה לקיים את פסיקתו? מרים ידיים.

בחודש יולי 2008 הוגשה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, על מנת שבג"ץ יכפה על המדינה – על משרד הפנים ועל משרד התמ"ת – לקיים את פסק דינו, שקבע שהסדר הכבילה של מהגרי עבודה למעסיקיהם הינו "מעין עבדות בגרסה מודרנית", ולכן אסור. בית המשפט הורה למדינה לגבש הסדרי העסקה חדשים.

מראשית הליך הביזיון הלאתה המדינה בתיאור ההסדרים שאמורים היו לפתור את בעיית הכבילה. בחודש נובמבר 2008 קיבל בית המשפט את עמדת הארגונים העותרים, וקבע שהמדינה מבזה את פסק הדין. בית המשפט מנה את הסדרי ההעסקה החדשים, שאמורים היו להיות מיושמים, והורה למדינה להודיע על מועד להוצאתם של ההסדרים לפועל. או אז חזרה בה המדינה, והודיעה שבעצם "אין כבילה", אף אם לא יוחלו ההסדרים החדשים.

ובית המשפט? הוא החליט שבקשת הבזיון הגיעה לסוף דרכה. זה לא יפה מה שהמדינה עשתה, אבל זה מורכב, יש כאן הרבה עניינים, אין לנו יותר מה לעשות, נקווה לטוב, דלתו של בית המשפט פתוחה לעתירות חדשות אם מתחשק לכם, קחו עשרת אלפים שקלים, ותודה שבאתם. שלום, שלום.

לוקנריזם

בשנת 1905 פסל בית המשפט העליון האמריקאי, באחד מפסקי הדין המושמצים בתולדותיו, פסק הדין בעניין לוקנר, חוק סוציאלי במדינת ניו יורק, שהגביל את האפשרות להעביד אופים למעלה מ-60 שעות בשבוע. חופש החוזים, קבע באותו מקרה בית המשפט האמריקאי, שולל את האפשרות שהמדינה תתערב באופן פטרנליסטי בשעות העסקתם של עובדים. העובד, כך נפסק, רשאי להחליט מה טוב עבורו, ואם הוא סבור שייטב לו, על מנת לפרנס את עצמו ואת משפחתו, לכרות חוזה במסגרתו יעבוד מספר רב של שעות, לעומת מצבו אם לא יחתום על חוזה כזה, מיהי המדינה שתאמר לו לא לעשות זאת? אם ייעשה שימוש בחקיקת עבודה באופן שירע את מצבם של מי שמבקשים לעבוד יותר, וכך להיטיב את מצבם שלהם ושל בני משפחותיהם, הרי זהו אבסורד. כך בית המשפט העליון בארה"ב לפני 104 שנים.

כאמור, מדובר באחד מפסקי הדין המושמצים ביותר בהיסטוריה המשפטית האמריקאית. בית המשפט העליון בישראל התייחס בפסק הדין שניתן בעניין הסדר הכבילה לפני ארבע שנים אל פסק דין לוקנר, ואמר עליו: "ראיתי מעשה שנעשה במקומנו ונזכרתי הלכה שנפסקה מעבר לים. היה זה בפסק-הדין המפורסם שנפסק בארה"ב בפרשת Lochner v. New York. באותה פרשה הגבילה מדינת ניו-יורק שעות עבודה במאפיות לשישים שעות בשבוע ולעשר שעות ביום. אלא שהיתה זו, כמסתבר, חקיקה סוציאלית שנעשתה קודם זמנה. בית-המשפט פסל ברוב דעות את החוק ..., בקובעו כי בהגבלת מספר שעות העבודה התערב המחוקק באורח שרירותי בחופש החוזים המוקנה בתיקון הארבעה-עשר לחוקה, קרא, בזכותם של אנשים לעבוד כרצונם (The right... to sell labor). לימים נהפכה הלכה זו על-פיה, וכך ראוי היה לה. יש זכויות שנועדו להגנתו של עובד, וגם אם ירצה בכך, אין עובד רשאי ויכול לוותר עליהן".

התפישה השלטת היום, גם בחברות הקפיטליסטיות ביותר, היא כי כללים מסוימים בדיני העבודה אינם ניתנים להתנייה, גם כאשר העובד חפץ בכך וגם כאשר מצבו של העובד יהיה טוב יותר אם יכרות חוזה שמתנה על הוראות החוק. כך, למשל, דיני העבודה אינם מתירים לעובד לחתום על חוזה עבודה, שמשמעותו היא שישולם לו שכר הנופל משכר המינימום הקבוע בחוק. זאת גם כאשר האופציה העומדת בפני העובד היא להיות מובטל ולא להרוויח דבר אל מול האופציה להיות מועסק בשכר הנופל משכר המינימום. גם אם העובד סבור, כי ייטב לו אם ירוויח 5 שקלים לשעה במקום לא להשתכר כלל, המשפט לא יתיר להעסיקו בשכר זה.

בכמו הומאז' לפסק דין לוקנר, נתן אתמול בית המשפט העליון בישראל פסק דין בעתירה, בה נטענה טענה פשוטה מאין כמותה – בהעדר חריג בחוק שעות עבודה ומנוחה, העוסק בין היתר בתשלום עבור שעות נוספות, החוק חל על עובדי סיעוד. השופט ריבלין, שנתן את פסק הדין, קבע שהחוק לא מתאים למציאות ההעסקה, שאין הסדר חקיקתי מתאים, והעתירה נדחית (או במילים אחרות – עובדי הסיעוד לא יקבלו תשלום עבור שעות נוספות).

את סיומו של פסק הדין השופט ריבלין מוצא לנכון לתבל במספר אמירות שניחוח לוקנרי נודף מהן: אכן, חוקי העבודה הם קוגנטיים, כלומר לא ניתן להתנות עליהם, אבל "איני משוכנע שמדובר בעמדה אשר לעולם אין להרהר אחריה". מהגרי העבודה (עובדים זרים, מתקן השופט ריבלין) הם מסכנים שבאים מרחוק. גם אם יעבדו ללא הגנה מלאה של חוקי העבודה החלים על ישראלים, כך השופט ריבלין, מצבם יהיה טוב לאין שעור מאשר אם יישארו במדינות מוצאם. מהגרי העבודה בוחרים לעבוד בתנאים אלה אל מול אלטרנטיבה גרועה יותר, ולכן מי אנחנו שנתערב בכך, הוא מטעים. אם יישום חוקי המגן יגביל את יכולתם של העובדים לבחור באופציה המגדילה את רווחתם ואת רווחת בני משפחותיהם, כך בית המשפט העליון, הרי זהו אבסורד.

אין לכם כוח להתעסק בנתונים? ובכן, אליהו ישי מגיע לכם

נירית, הדוברת של האגודה לזכויות האזרח, אומרת עליי, שאני זמר של שיר אחד. שר אותו יפה ובקול צלול, אבל המילים דומות והמנגינה תמיד אותה מנגינה; כשמטיחים בי בורות, פחדים וגזענות, אני יורה חזרה נתונים ועובדות.

פוליטיקה, אפשר להבין מדברים שכתבנו כאן לא פעם, מנהלים לא רק בטיעונים מוסריים אלא קודם כל במספרים, ויונית מוזס משוררת את זה טוב ממני:

"אליהו ישי, אתה משקר. וגם השר לביטחון הפנים משקר. אלוהים יודע מהיכן המציאו את המספרים ההזויים האלו, ואלוהים בהחלט יודע שכוונתם היחידה במספרים אלו היא להפחיד את הציבור ולהסיתו. להסבר ולפירוט של תשובה זו אחזור בהמשך. רק כדאי לציין שוב, ושוב ושוב – בערות היא כוח בשביל אנשים כאלו. ידע הוא כוח בשבילנו. אין לכם כוח לקרוא כל כך הרבה מלל? אין לכם כוח להתעסק בנתונים? ובכן, אליהו ישי מגיע לכם."

מומלץ מאוד.