הבטחות דיפלומטיות וטוקבקים
בית הלורדים, הערכאה המשפטית העליונה באנגליה, דן בימים רביעי וחמישי האחרונים וידון היום ומחר, בשני ערעורים, אחד שהוגש על ידי המדינה ואחד שהוגש נגדה. שני הערעורים עוסקים בגירוש למדינות בהם המגורשים עלולים להיות חשופים לעינויים. את הגירוש מבקשת אנגליה להוציא אל הפועל על בסיס מה שמכונה, בתרגום חופשי, הבטחות דיפלומטיות (diplomatic assurances) כי לא יעונו.
התיק הראשון, שנדון בשבוע שעבר, הוא ערעורם של שני אזרחי אלג'יר על פסק דינו של בית המשפט לערעורים מחודש יולי 2007, בו אושר גירושם לאלג'יר. שני המערערים, שאחד מהם אף הוכר לפני כן באנגליה כפליט, חשודים בעבירות בטחוניות, ואנגליה מבקשת לגרשם משטחה. לאלג'יר היסטוריה בעייתית של עינוי עצורים החשודים בעבירות בטחוניות, ולכן אנגליה ביקשה וקיבלה מאלג'יר התחייבות בכתב כי השניים לא יעונו (למתעניינים - דו"ח וועדת האו"ם נגד עינויים מחודש מאי האחרון מלמד על מעצר חשודים באלג'יר במתקנים סודיים ללא אפשרות לביקורת שיפוטית, על מקרים רבים של עינויים ויחס בלתי אנושי ועל העדר חקירות ראויות של תלונות על מקרי עינויים; בדומה, דו"ח וועדת זכויות האדם של האו"ם מחודש דצמבר האחרון מתאר גם הוא עינויים של עצורים באלג'יר).
בית המשפט לערעורים ציין בפסק דינו בשנה שעברה, שאכן, כאשר מדינה אינה ממלאת אחר התחייבויותיה לפי האמנה נגד עינויים, קשה לסמוך עליה שתמלא את התחייבויותיה, הניתנות כהבטחות דיפלומטיות, אולם דחה את ערעורם של שני אזרחי אלג'יר והורה לגרשם. ב"עידן של טרור", כך נראה, מותר לעשות הכל.
התיק השני, שיידון על ידי בית הלורדים היום ומחר, הוא תיק שבו בית המשפט לערעורים פסק בצורה הפוכה. פסק דינו האמיץ של בית המשפט לערעורים מחודש אפריל האחרון עוסק בגירושו של אזרח ירדן שהוכר באנגליה כפליט, ובהמשך נחשד גם הוא בעבירות ביטחוניות. גם אותו מבקשת אנגליה לגרש, וגם בעניינו ביקשה וקיבלה מירדן התחייבויות כי לא יעונה. גם לירדן רקורד בעייתי של עינוי חשודים בעבירות ביטחוניות (ושוב, למתעניינים – ארגון זכויות האדם Human Rights Watch פרסם מספר דו"חות על עינויים שיטתיים בירדן, שהאחרון שבהם פורסם החודש). בית המשפט לערעורים קבע כי גירושו עלול להוות הפרה של התחייבויותיה הבינלאומיות של אנגליה לפי האמנה נגד עינויים, והורה שלא לגרשו. המדינה ערערה על פסק הדין לבית הלורדים.
האיסור על גירוש אדם למקום בו הוא עלול להיות חשוף לסכנת עינויים הוא אחד האיסורים הקבועים באמנת האו"ם נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים ומשפילים. האיסור לגרש אדם על יסוד הבנות דיפלומטיות למדינה, בה רווחת פרקטיקה של עינויים, מבוסס על היגיון פשוט, שבא לידי ביטוי בהחלטתו הראשונה של בית המשפט לערעורים באנגליה – אין בסיס להניח שמדינה שכבר הוכיחה כי היא אינה מכבדת את התחייבויותיה לפי האמנה נגד עינויים תכבד התחייבות שלא לענות במסמך שהוא הרבה פחות מאמנה. בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע מפורשות כי לא ניתן להסתמך על הבטחות דיפלומטיות כאלה, וניסיונן של מדינות שעשו זאת הוא רע ומר – שוודיה גירשה בשנת 2001 שני אזרחי מצרים על יסוד התחייבות מצרית כי לא יאונה להם רע, אך למרות זאת הם עברו עינויים קשים. ועדת האו"ם נגד עינויים קבעה כי שוודיה, בגרשה את שני האנשים על יסוד הבטחות דיפלומטיות, הפרה את חובותיה לפי האמנה נגד עינויים. ועדת זכויות האדם של האו"ם אף היא קבעה כי שוודיה הפרה את הדין הבינלאומי.
למרות הסכנה הברורה שבהסתמכות על הבטחות דיפלומטיות, מדינות אירופה ממשיכות לנסות ולמצוא דרכים להסתמך עליהן. הדווח המיוחד של וועדת האו"ם נגד עינויים הביע את דאגתו מנסיגתן של מדינות מעקרון איסור הגירוש (non-refoulement) באמצעות ניסיון להסתמך על הבטחות דיפלומטיות, חרף העובדה שהבטחות כאלה מופרות לעתים קרובות. מפסיקות אנגליות נוספות מן השנים האחרונות בערכאות נמוכות ניתן ללמוד כי ממשלת אנגליה היא מן הממשלות העיקשות ביותר בניסיונן לגרש אנשים לסכנת עינויים על יסוד התחייבויות כאלה. התעקשותה של אנגליה לפעול באופן זה התגברה לאחר פסק דין שניתן על ידי בית הלורדים בסוף שנת 2005, בו נקבע כי לא ניתן להחזיק אדם במעצר לנצח מכוח חקיקת ההגירה של אנגליה, וכי יש לשחרר ממעצר אנשים שלא ניתן לגרש משום שהם פליטים או משום שיהיו חשופים לעינויים או יגורשו.
על התעקשותה של אנגליה בעניין זה ניתן ללמוד גם מפסק דין נוסף שניתן על ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם שניתן בחודש פברואר האחרון, ושעסק בשאלה האם היום, נוכח "מצב החירום" שאירופה וארה"ב טוענות שהן נמצאות בו, ניתן לסטות מן האיסור המוחלט על גירוש אדם למדינה בה הוא עלול להיות חשוף לעינויים. אותה התדיינות משפטית עסקה למעשה בגירוש שביצעה איטליה, אולם אנגליה הצטרפה כצד להליך וניסתה לשכנע את בית הדין לחזור בו, נוכח "מצב החירום", מן הכלל שקבע בפסיקתו הקודמת, ולאפשר "לאזן" בין האינטרסים באופן שיאפשר גירוש גם כאשר קיימת סכנת עינויים. בית הדין האירופי דחה את טענותיהן של אנגליה ואיטליה, ואסר, פעם נוספת, על גירוש על יסוד הבטחות דיפלומטיות.
ממקום מושבי אני יכול רק לנסות לדמיין כיצד התנהלו הדיונים בבית הלורדים בשבוע שעבר, וכיצד הם יתנהלו היום ומחר. לפני כשנתיים, בביקורי האחרון באנגליה, ביקרתי בבית הלורדים כדי לצפות במספר דיונים. בניגוד לדיונים בבית המשפט העליון בישראל, התרשמתי שבית הלורדים בעת דיוניו בעל פה מתעניין בטענות משפטיות, והדיונים בו אינם נראים כסדרה של טוקבקים. איני יודע אם כך זה תמיד בבית הלורדים, הייתי שם ביום דיונים אחד בלבד, אבל בבית המשפט העליון בישראל צברתי כבר נוכחות, כמשתתף או כמשקיף, בעשרות ימי דיונים. איני יודע אם מדובר בחזות חיצונית בלבד. אולי מתחת לפאות המהוגנות רוחשות מחשבות שאינן שונות באופן מהותי מן ההערות הנורות מפיהם של שופטי בית המשפט העליון בישראל בעת הדיונים בעל פה. נחמד לדמיין שאולי שם זה לא כך.
"כשאנו יושבים לדין גם אנו עומדים לדין", כתב פעם השופט ברק. לא רק בפסקי הדין אלא גם באמירות באולם. שופטי בית המשפט העליון בישראל שומרים את הטענות המשפטיות לתיקים הבודדים בהם הם ומתמחיהם כותבים בסופו של דבר פסקי דין, אבל, כאמור, באולם זו משימה לא פשוטה לקיים דיון משפטי של ממש, מן הסוג שראיתי בבית הלורדים, ולא דיון של טוקבקים. לפני כשלושה שבועות, בדיון בעתירה נגד "נוהל החזרה חמה", שעוסק גם הוא בהבטחות דיפלומטיות, במענה לניסיון להציג את הדין האמריקאי ביחס לגירוש מבקשי מקלט השופטת ביניש השיבה בביטול, "האמריקאים לא נחמדים כמו שאתם חושבים. גם אותי כמעט עצרו בשדה התעופה". בדיון בשבוע שעבר במענה לניסיון לטעון טענות משפטיות ביחס לתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי סיעוד, השופטת פרוקצ'יה הסבירה ש"הגשת העתירה הזו פוגעת בחוש הצדק שלי". בדיון בעתירה של האגודה לזכויות האזרח, בו נעשה ניסיון להציג טענות משפטיות בדבר האיסור על חסימת דרכים בשכונה ערבית בלוד, השופט לוי הכה בשולחן ואמר בכעס: "הגיע הזמן שהאגודה לזכויות האזרח תפסיק לדאוג לזכויות המיעוט ותתחיל לדאוג לזכויות הרוב". ובדיון שבו ניסיתי להסביר שאין בסיס למעצרה של פליטה מדרפור ושלושת ילדיה הפעוטות משום שהצבא פשוט מחזיק אותם מבלי שהוצא צו מעצר חוקי, השופטת נאור גערה: "אין לי שום סימפטיה לאישה הזו שהסתננה עם הילדים שלה למדינת ישראל". בדיון על גירוש קטינים לא מלווים מישראל, שבו הצגנו טיעונים בדבר ההגבלות המשפטיות על גירושם, השופט ריבלין השיב בשאלה: "איפה בחוק השבות כתוב שאסור לגרש קטינים?" (טוב, אולי זו כן אמירה משפטית. רק קצת... משונה).
התיק הראשון, שנדון בשבוע שעבר, הוא ערעורם של שני אזרחי אלג'יר על פסק דינו של בית המשפט לערעורים מחודש יולי 2007, בו אושר גירושם לאלג'יר. שני המערערים, שאחד מהם אף הוכר לפני כן באנגליה כפליט, חשודים בעבירות בטחוניות, ואנגליה מבקשת לגרשם משטחה. לאלג'יר היסטוריה בעייתית של עינוי עצורים החשודים בעבירות בטחוניות, ולכן אנגליה ביקשה וקיבלה מאלג'יר התחייבות בכתב כי השניים לא יעונו (למתעניינים - דו"ח וועדת האו"ם נגד עינויים מחודש מאי האחרון מלמד על מעצר חשודים באלג'יר במתקנים סודיים ללא אפשרות לביקורת שיפוטית, על מקרים רבים של עינויים ויחס בלתי אנושי ועל העדר חקירות ראויות של תלונות על מקרי עינויים; בדומה, דו"ח וועדת זכויות האדם של האו"ם מחודש דצמבר האחרון מתאר גם הוא עינויים של עצורים באלג'יר).
בית המשפט לערעורים ציין בפסק דינו בשנה שעברה, שאכן, כאשר מדינה אינה ממלאת אחר התחייבויותיה לפי האמנה נגד עינויים, קשה לסמוך עליה שתמלא את התחייבויותיה, הניתנות כהבטחות דיפלומטיות, אולם דחה את ערעורם של שני אזרחי אלג'יר והורה לגרשם. ב"עידן של טרור", כך נראה, מותר לעשות הכל.
התיק השני, שיידון על ידי בית הלורדים היום ומחר, הוא תיק שבו בית המשפט לערעורים פסק בצורה הפוכה. פסק דינו האמיץ של בית המשפט לערעורים מחודש אפריל האחרון עוסק בגירושו של אזרח ירדן שהוכר באנגליה כפליט, ובהמשך נחשד גם הוא בעבירות ביטחוניות. גם אותו מבקשת אנגליה לגרש, וגם בעניינו ביקשה וקיבלה מירדן התחייבויות כי לא יעונה. גם לירדן רקורד בעייתי של עינוי חשודים בעבירות ביטחוניות (ושוב, למתעניינים – ארגון זכויות האדם Human Rights Watch פרסם מספר דו"חות על עינויים שיטתיים בירדן, שהאחרון שבהם פורסם החודש). בית המשפט לערעורים קבע כי גירושו עלול להוות הפרה של התחייבויותיה הבינלאומיות של אנגליה לפי האמנה נגד עינויים, והורה שלא לגרשו. המדינה ערערה על פסק הדין לבית הלורדים.
האיסור על גירוש אדם למקום בו הוא עלול להיות חשוף לסכנת עינויים הוא אחד האיסורים הקבועים באמנת האו"ם נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים ומשפילים. האיסור לגרש אדם על יסוד הבנות דיפלומטיות למדינה, בה רווחת פרקטיקה של עינויים, מבוסס על היגיון פשוט, שבא לידי ביטוי בהחלטתו הראשונה של בית המשפט לערעורים באנגליה – אין בסיס להניח שמדינה שכבר הוכיחה כי היא אינה מכבדת את התחייבויותיה לפי האמנה נגד עינויים תכבד התחייבות שלא לענות במסמך שהוא הרבה פחות מאמנה. בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע מפורשות כי לא ניתן להסתמך על הבטחות דיפלומטיות כאלה, וניסיונן של מדינות שעשו זאת הוא רע ומר – שוודיה גירשה בשנת 2001 שני אזרחי מצרים על יסוד התחייבות מצרית כי לא יאונה להם רע, אך למרות זאת הם עברו עינויים קשים. ועדת האו"ם נגד עינויים קבעה כי שוודיה, בגרשה את שני האנשים על יסוד הבטחות דיפלומטיות, הפרה את חובותיה לפי האמנה נגד עינויים. ועדת זכויות האדם של האו"ם אף היא קבעה כי שוודיה הפרה את הדין הבינלאומי.
למרות הסכנה הברורה שבהסתמכות על הבטחות דיפלומטיות, מדינות אירופה ממשיכות לנסות ולמצוא דרכים להסתמך עליהן. הדווח המיוחד של וועדת האו"ם נגד עינויים הביע את דאגתו מנסיגתן של מדינות מעקרון איסור הגירוש (non-refoulement) באמצעות ניסיון להסתמך על הבטחות דיפלומטיות, חרף העובדה שהבטחות כאלה מופרות לעתים קרובות. מפסיקות אנגליות נוספות מן השנים האחרונות בערכאות נמוכות ניתן ללמוד כי ממשלת אנגליה היא מן הממשלות העיקשות ביותר בניסיונן לגרש אנשים לסכנת עינויים על יסוד התחייבויות כאלה. התעקשותה של אנגליה לפעול באופן זה התגברה לאחר פסק דין שניתן על ידי בית הלורדים בסוף שנת 2005, בו נקבע כי לא ניתן להחזיק אדם במעצר לנצח מכוח חקיקת ההגירה של אנגליה, וכי יש לשחרר ממעצר אנשים שלא ניתן לגרש משום שהם פליטים או משום שיהיו חשופים לעינויים או יגורשו.
על התעקשותה של אנגליה בעניין זה ניתן ללמוד גם מפסק דין נוסף שניתן על ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם שניתן בחודש פברואר האחרון, ושעסק בשאלה האם היום, נוכח "מצב החירום" שאירופה וארה"ב טוענות שהן נמצאות בו, ניתן לסטות מן האיסור המוחלט על גירוש אדם למדינה בה הוא עלול להיות חשוף לעינויים. אותה התדיינות משפטית עסקה למעשה בגירוש שביצעה איטליה, אולם אנגליה הצטרפה כצד להליך וניסתה לשכנע את בית הדין לחזור בו, נוכח "מצב החירום", מן הכלל שקבע בפסיקתו הקודמת, ולאפשר "לאזן" בין האינטרסים באופן שיאפשר גירוש גם כאשר קיימת סכנת עינויים. בית הדין האירופי דחה את טענותיהן של אנגליה ואיטליה, ואסר, פעם נוספת, על גירוש על יסוד הבטחות דיפלומטיות.
ממקום מושבי אני יכול רק לנסות לדמיין כיצד התנהלו הדיונים בבית הלורדים בשבוע שעבר, וכיצד הם יתנהלו היום ומחר. לפני כשנתיים, בביקורי האחרון באנגליה, ביקרתי בבית הלורדים כדי לצפות במספר דיונים. בניגוד לדיונים בבית המשפט העליון בישראל, התרשמתי שבית הלורדים בעת דיוניו בעל פה מתעניין בטענות משפטיות, והדיונים בו אינם נראים כסדרה של טוקבקים. איני יודע אם כך זה תמיד בבית הלורדים, הייתי שם ביום דיונים אחד בלבד, אבל בבית המשפט העליון בישראל צברתי כבר נוכחות, כמשתתף או כמשקיף, בעשרות ימי דיונים. איני יודע אם מדובר בחזות חיצונית בלבד. אולי מתחת לפאות המהוגנות רוחשות מחשבות שאינן שונות באופן מהותי מן ההערות הנורות מפיהם של שופטי בית המשפט העליון בישראל בעת הדיונים בעל פה. נחמד לדמיין שאולי שם זה לא כך.
"כשאנו יושבים לדין גם אנו עומדים לדין", כתב פעם השופט ברק. לא רק בפסקי הדין אלא גם באמירות באולם. שופטי בית המשפט העליון בישראל שומרים את הטענות המשפטיות לתיקים הבודדים בהם הם ומתמחיהם כותבים בסופו של דבר פסקי דין, אבל, כאמור, באולם זו משימה לא פשוטה לקיים דיון משפטי של ממש, מן הסוג שראיתי בבית הלורדים, ולא דיון של טוקבקים. לפני כשלושה שבועות, בדיון בעתירה נגד "נוהל החזרה חמה", שעוסק גם הוא בהבטחות דיפלומטיות, במענה לניסיון להציג את הדין האמריקאי ביחס לגירוש מבקשי מקלט השופטת ביניש השיבה בביטול, "האמריקאים לא נחמדים כמו שאתם חושבים. גם אותי כמעט עצרו בשדה התעופה". בדיון בשבוע שעבר במענה לניסיון לטעון טענות משפטיות ביחס לתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי סיעוד, השופטת פרוקצ'יה הסבירה ש"הגשת העתירה הזו פוגעת בחוש הצדק שלי". בדיון בעתירה של האגודה לזכויות האזרח, בו נעשה ניסיון להציג טענות משפטיות בדבר האיסור על חסימת דרכים בשכונה ערבית בלוד, השופט לוי הכה בשולחן ואמר בכעס: "הגיע הזמן שהאגודה לזכויות האזרח תפסיק לדאוג לזכויות המיעוט ותתחיל לדאוג לזכויות הרוב". ובדיון שבו ניסיתי להסביר שאין בסיס למעצרה של פליטה מדרפור ושלושת ילדיה הפעוטות משום שהצבא פשוט מחזיק אותם מבלי שהוצא צו מעצר חוקי, השופטת נאור גערה: "אין לי שום סימפטיה לאישה הזו שהסתננה עם הילדים שלה למדינת ישראל". בדיון על גירוש קטינים לא מלווים מישראל, שבו הצגנו טיעונים בדבר ההגבלות המשפטיות על גירושם, השופט ריבלין השיב בשאלה: "איפה בחוק השבות כתוב שאסור לגרש קטינים?" (טוב, אולי זו כן אמירה משפטית. רק קצת... משונה).
