מה אכפת לי מבנגלדשים בירדן?

מאת: ד"ר רועי וגנר, קו לעובד

על פי דו"ח של (National Labor Committee (NLC, ארגון זכויות עובדים אמריקאי, בגדים שנמכרים בישראל מיוצרים בתנאי ניצול ושיעבוד במפעל בבעלות ישראלית בירדן על ידי מהגרי עבודה מבנגלדש. העובדים סובלים מהחרמת דרכונים, ממגורים צפופים ומוכי פשפשים ללא חיבור למים, ממזון שמוגש חצי מבושל כשהוא עוד מדמם בפנים, מעיכובים בתשלום שכר, ומאי תשלום תוספת שכר על עבודה בחגים. עד חודש נובמבר 2008 הם סבלו גם מכפיית שעות נוספות ושבעה ימי עבודה בשבוע. כשהכה המשבר הכלכלי קוצצו השעות הנוספות, אבל מכסות התפוקה הועלו לרמה בלתי אפשרית.

לפי הדיווח של NLC, כאשר אחת העובדות התלוננה על המכסות הבלתי אפשרויות מנהל העבודה הכה אותה. העובדים הבנגלדשים זעמו, הפסיקו לעבוד, ודרשו את פיטורי המנהל המכה. הם פנו אפילו לבית המשפט, אבל זה אסר על השביתה וקנס את העובדים, משום שלא הכריזו על סכסוך עבודה ונתנו את ההתראה הנדרשת בחוק. המעסיקים הזמינו את המשטרה, וזו הפעילה אלימות, עצרה וגרשה שישה עובדים, ואילצה את שאר העובדים לחזור לעבודה. שישה עובדים נוספים נעצרו על ידי המשטרה הירדנית ומקום מעצרם לא ידוע - לא למשפחותיהם ולא לחבריהם. תשעה עובדים אחרים ירדו למחתרת מחשש שייעצרו ויגורשו גם הם.

בעלי המפעל הישראלים, משה כהן וז'ק בראון, מכחישים הכל מכל. הם מכחישים את הטענות לגבי תנאי העבודה, הם מכחישים שהמעצרים קשורים לסכסוך העבודה, הם מכחישים אפילו את מעט הטענות שבדו"ח שאושרו על ידי משרד העבודה הירדני. העובדה ש-NLC הוא ארגון ותיק ואמין, מרושת היטב ועם ניסיון עשיר בקרב עובדים בנגלדשים בירדן נדחית על הסף. העובדה שלשלטון הירדני יש אינטרס ישיר להגן על השקעות זרות דוגמת זו של משה וז'ק גם היא לא נחשבת (מדובר באזור סחר חופשי שמעוגן בהסכמים עם ארה"ב, שיעמדו בסכנה אם תיחשף שם הפרת זכויות עובדים שיטתית).

אבל למען האמת, הויכוח על העובדות בין NLC לבין בעלי המפעל איננו חשוב. הויכוח איננו חשוב משום שתנאי העסקה פוגעניים נפוצים בקרב ספקים רבים שמייצאים סחורה מהעולם השלישי למערב. חשוב כמובן לפתור את הבעיות הנקודתיות במפעל של ז'ק ומשה, אבל חשוב עוד יותר להביא לשינוי מערכתי.

במבט ראשון נדמה שהפתרון הוא להעביר את הייצור לישראל. אבל אם נדמה לכם שבישראל התנאים בהכרח טובים יותר, אני מזמין אתכם להעיף מבט בתנאי המגורים של עובדי חקלאות תאילנדים. ואם נדמה לכם שמערכת המשפט ואכיפת החוק הישראלית בהכרח טובה יותר, תתפלאו לגלות ששופט אסר על עובדת סיעוד להתפטר על אף שהורעבה, הוטרדה מינית, אולצה לעבוד בניקיון בית בנו של המעסיק ושולם לה שכר נמוך בהרבה מהמינימום החוקי. ואם נדמה לכם שהבעיה היא העסקת מהגרי עבודה, תתפלאו לגלות שגם עובדים אזרחי ישראל (בעיקר עובדי קבלן, ניקיון ושמירה) חשופים לאי תשלום שכר מינימום, לכפיית עבודה בשעות נוספות, לחיוב לעבוד גם כשיש להם אישור מחלה, לאילוץ לחתום על חוזים שמחייבים אותם בקנסות דרקוניים אם יתפטרו, ולהטרדה מינית, איומים ואלימות מצד מעסיקים.

היומרה "לנקות" את שוק העבודה מזרים ומייצור על ידי ספקים בחו"ל איננה פתרון אפשרי בשוק הגלובלי שאנחנו חיים בו, ואיננה יעילה כלכלית. היא גם לא תמנע ניצול ושעבוד של עובדים מקומיים. הפתרון גם איננו דרישה להפסיק לייצר בגדים במפעל של ז'ק ושל משה. צעד כזה יעניש בעיקר את הבנגלדשים ששילמו דמי תיווך גבוהים כדי לזכות בעבודה בירדן, ושסגירת המפעל תמנע מהם את האפשרות להחזיר את החובות האלה ו"לעשות לביתם" כמה אלפי דולרים במהלך שנות עבודתם בירדן. הפתרון הוא לא אוטרקיה ולא סגירת מפעלים. הפתרון הוא שקיפות ופיקוח.

המותגים שמוכרים לנו את הבגדים שמיוצרים על ידי בנגלדשים במפעל של ז'ק ושל משה בירדן (Jump, Pashut, Vanilla, Walla, Irit, Lucci, Crazy Line, Out of the blue), כמו כל שאר היצרנים בישראל חייבים לחשוף מי הם הספקים שלהם. כיום, על התוויות של הבגדים שיוצרו על ידי בנגלדשים בירדן רשום "תוצרת ישראל". במקום השקר תמוה הזה מותגים חייבים לפרסם באמצעים נגישים (למשל באתרי האינטרנט שלהם) מי הספקים שלהם בארץ ובחו"ל. יתר על כן, מכיוון שמפעלים בירדן ובסין אינם נגישים לביקורת של צרכנים ישראלים, המותגים הישראליים חייבים להזמין ביקורת חיצונית ובלתי תלויה על תנאי ההעסקה אצל הספקים שלהם, בארץ ובחו"ל, כפי שמקובל בקרב מותגים בינלאומיים שאכפת להם מהתדמית העסקית שלהם.

אנחנו צריכים לזכור שהגנה על זכויות עובדים היא עניין גלובאלי. אם ניתן יהיה לנצל מהגרי עבודה בנגלדשים בירדן, העובדים הישראלים שמתחרים בהם יהיו חשופים לאבטלה ולניצול בעצמם. גם אם "עניי עירך קודמים", במציאות הגלובלית שלנו אי אפשר להגן על עניי עירנו בלי להגן על כל מי שמייצר את המוצרים שאנחנו צורכים. ייתכן שאנחנו צריכים להפנים את העובדה שבעולם גלובאלי עניי עירנו הם כל מי שעובד בשבילנו, ולא רק מי שגרים קרוב אלינו.

בישראל אין עדיין תקדים משמעותי ל “clean clothes campaign” – קמפיין שדורש ממותגים לדאוג לתנאי העסקה הוגנים לכל אורך שרשרת הייצור. אנחנו מזמינים אתכם לקחת חלק בצעד הראשון בכיוון: הפגנה היום, יום ראשון, 16.8.2009, בשעה 18:00, מול קניון עזריאלי, היכן שנמכרים הבגדים שייצרו עבורנו עבדים בנגלדשים בירדן.

אי של איכות

מאת: סיגל רוזן ורום לבקוביץ, מוקד סיוע לעובדים זרים

כמו רבים אחרים התאכזבנו לשמוע על פיטוריה של העיתונאית המוערכת רותי סיני מעיתון "הארץ", לאחר שמונה שנות עבודה ככתבת העבודה והרווחה של העיתון. קשה לחשוב על עוד עיתונאי שתרם תרומה כה מכריעה בעשור האחרון לקידום זכויותיהם של מהגרי עבודה, פליטים וקורבנות סחר בבני אדם, ולהעלאת עניינם באופן עקבי וביקורתי לסדר היום הציבורי. עבודתה העיתונאית האמיצה של סיני סירבה להיכנע למשבצת הקבועה של סיקור זרים בתקשורת דרך הפחדה או תיאור מציצני של מסכנות, וחתרה תמיד לחשוף את מנגנוני הכוח הנסתרים מן העין למרות היותם סבוכים, מורכבים ולא "סקסיים" בעליל.

כל סקירה של עבודתה העיתונאית תהיה חלקית ולא מספקת, ובכל זאת ברצוננו להפנות זרקור למספר כתבות שפרסמה בנושאים הכרוכים בעבודתנו:

בכתבת רוחב שפירסמה בשנת 2002 חשפה סיני את עוולות שיטת ה"דלת המסתובבת" - גירוש מהגרי עבודה והבאת חדשים במקומם תוך הגדלת רווחיהם של מתווכי האדם. בעקבות הכתבה, שעוררה הדים רבים, החליטה הממשלה לראשונה על "סגירת השמיים" ומתן אפשרות (גם אם זו לא יושמה בפועל) להסדרת מעמדם של מהגרי עבודה, שאיבדו את רישיונות ישיבתם על לא עוול בכפם.

בחודש מאי 2002 כתבה סיני לראשונה על מקרה של סחר בנשים, נושא אשר התמידה לכתוב עליו מאז. בין היתר כתבה על מיקומה הירוד של ישראל בד"וח האמריקאי למאבק בסחר בבני אדם, וניהלה מעקב שנתי על רף הענישה הנמוך של סוחרי האדם.

בפברואר 2003 חשפה סיני מסכת של איומים ואלימות נגד פועלים בולגרים בידי חברת כח האדם א' צרפתי. בעקבות הכתבה יצא עיתון "הארץ" במאמר מערכת נגד "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם. מנהלים בחברה הועמדו לדין ואף הורשעו.

בחודש אוגוסט אותה שנה, במלאות שנה למשטרת ההגירה, הפריכה סיני את הקשר שבין אחוזי אבטלה למספר מהגרי העבודה והצביעה על השבר בחיי המהגרים. בהמשך חשפה מקרי אלימות קשים ושיטות גיוס מפוקפקות של "מלשנים", להם אחראית משטרת ההגירה.

סיני חשפה ביולי 2004 את פניהם של האנשים מאחורי עסקת "טורקים תמורת טנקים"; עסקה סיבובית באמצעותה הובאו לישראל בתנאי עבדות קשים מאות עובדי בניין טורקים ששכר עבודתם אמור היה להיות מועבר ישירות לחשבונות בארצם.

בחודש אוקטובר באותה שנה דיווחה לראשונה על תופעת הקטינים הבלתי מלווים המגורשים לאפריקה, אף שאיש אינו מצפה להם במדינותיהם.

בפסח 2006 פירסמה כתבת עומק במוסף "הארץ" על תופעת הסחר בבני אדם בישראל שלא למטרות זנות.

באפריל אותה שנה דיווחה על סיפורם של ניצולי רצח העם בדרפור הכלואים בכלא "מעשיהו". הכתבה משכה את תשומת לבו של פרופ' יהודה באואר, בכיר חוקרי השואה בישראל, שהחליט להצטרף להליך בבית המשפט העליון נגד מנגנוני המעצר ללא אפשרות שחרור של הפליטים. היתה זו הכתבה הראשונה בסדרת כתבות על מצב הפליטים בישראל, אשר תרמה תרומה מכריעה למאבק הציבורי (שרחוק מלהסתיים) שדחק את מדינת ישראל להעניק מעמד, גם אם זמני, ל-452 מבין כ-1500 ניצולי רצח העם בדרפור השוהים בישראל.

אנו מאחלים לתקשורת הישראלית שתשכיל לאמץ את אופן העשייה הייחודי של סיני, עשייה שהולכת והופכת נדירה: אי של איכות ועשייה חברתית באוקיינוס של התלהמות ורדידות צהובה.

שמונה אחוזים וחצי

בראשית החודש פירסם בנק ישראל את הדו"ח לשנת 2007, הכולל, בין היתר, ניתוח של מגמות בשוק העבודה הישראלי. על פי הדו"ח, בשנת 2007 הועסקו בישראל 186.2 אלף מהגרי עבודה ו-49.4 אלף פלסטינים תושבי השטחים הכבושים. כ-90 אלף היתרים ניתנו להעסקת מהגרי עבודה. לצד הירידה בהיקף ההיתרים להעסקת מהגרי עבודה בענף הבניין, ושובם של העובדים הפלסטינים אליו, חלה עליה תלולה במספר ההיתרים להעסקת מהגרי עבודה בענף הסיעוד.

מעניין הפער בין מספר ההיתרים שניתנו להעסקת מהגרי עבודה לבין מספר מהגרי העבודה המועסקים בפועל ברישיון. לפי טענות האוצר, המתפרסמות היום, כ-125 אלף מהגרי עבודה מועסקים בישראל שלא ברישיון. כאמור, משרד התמ"ת הנפיק בשנת 2007 היתרים לכמעט מחצית ממספר מהגרי העבודה, השוהים כיום בישראל, ואולם לפי נתוני האוצר, פחות מ-35 אחוזים ממהגרי העבודה מועסקים בפועל ברישיון. הפער בין מספר ההיתרים להעסקה לבין מספר רישיונות העבודה בפועל מלמד על הרווחיות העצומה שבקבלת היתרים להעסקת מהגרי עבודה. כל היתר משמעו אפשרות לייבא מהגרי עבודה ולגבות מהם דמי תיווך. קבלת היתרים וייבוא מהגרי עבודה – היא עניין אחד. העסקתם של מהגרי עבודה ברישיון על פי ההיתרים שניתנו – היא עניין אחר.

"דה מרקר" מפרסם נתונים נוספים מתוך דו"ח "הוועדה לעיצוב מדיניות בנושא עובדים לא ישראלים", שהוגש לאחרונה לשר האוצר ולראש הממשלה. 2 מיליארד דולר העבירו מהגרי העבודה מישראל למדיניותיהם בשנת 2006. עוד 0.4 מיליארד דולר העבירו העובדים הפלסטינים לשטחים הכבושים. שיעורם של מהגרי העבודה והעובדים הפלסטינים הוא 8.5 אחוזים מתוך כלל המועסקים במשק.

על הנזקים החמורים שמסבים לנו העובדים הזרים

אתמול הגישה פרקליטות המדינה את תצהירו של מנהל מינהל האוכלוסין, יעקב גנות, בתשובה לעתירתם של קו לעובד, האגודה לזכויות האזרח, נעמ"ת, מוקד סיוע לעובדים זרים ורופאים לזכויות אדם בעניין "נוהל עובדת זרה בהריון". הנוהל קובע שמהגרת עבודה, שהרתה וילדה בישראל לא תוכל להמשיך ולעבוד בישראל, וזאת משום החשש שהיא וילדה ישתקעו בארץ.

הנרטיב בו בוחרת המדינה לגולל בתצהיר את קורות העסקתם של מהגרי עבודה ("עובדים זרים") בישראל הוא מרתק. להלן מספר פסקאות מתוך התצהיר. שימו לב במה אשמים, לשיטת המדינה, מהגרי העבודה - אנשים שישראל הזמינה מבחירתה שלה וממשיכה להזמין על פי בחירתה לאייש ענפי תעסוקה שלמים. פיסת קסנופוביה מפוארת שכזו לא נראתה מזמן:

"העסקת זרים יוצרת יתרונות כלכליים למעסיקים ולמשק בטווח קצר, אך יש לכך השלכות שליליות למשק ולחברה בטווח הארוך. כך למשל עלולה העסקת העובדים הזרים לגרום לשינוי במבנה התעסוקה והשכר, לפגיעה בשכבות נמוכות המתחרות בעובדים זרים על מקומות עבודה, לגידול האבטלה בשל פגיעה בפוטנציאל התעסוקתי של דורשי עבודה מקומיים והקטנת התמריץ לכניסת ישראלים לענפים בהם נדרשים עובדים זרים, לאבדן מטבע זר מאחר שחלק ניכר ממשכורות העובדים הזרים מועבר במטבע זר למשפחותיהם בחו"ל, ליצירת תלות ביבוא כוח אדם זר וזול, לעיכוב תהליכי התחדשות טכנולוגית והתייעלות משקית, להרחבת שכונות עוני ודיור מוזנח בלב הערים ולסכנה ליצירת בעיות חברתיות וערכיות, בין היתר בשל יצירת שכבה חברתית שצורכת שירותים חברתיים (בריאות, חינוך ורווחה) אך אינה נהנית ממלוא השירותים וחסרת הזדמנויות שוות, ועוד. חששות אלו אכן התממשו, כפי שיפורט בהמשך.

[...]

תופעת העובדים הזרים התרחבה, ובשנת 2001 הגיע שיעורם של העובדים הלא ישראלים מכלל המועסקים במשק לכ-12%.

[...]

ניתן לראות ירידה בשכרם של העובדים הישראלים, ולמעשה דחיקת עובדים ישראלים מתעסוקה. במיוחד הדברים אמורים ביחס לעובדים ישראלים בעלי השכלה נמוכה, המתקשים להשתלב מחדש בשוק העבודה. הדברים ניכרים בענפים השונים בהם משולבים מרבית העובדים הזרים: ענף הבניין, ענף החקלאות וענף הסיעוד (שהוא הענף העיקרי במסגרתו מועסקות העובדות הזרות).

שילובם של עובדים זרים בענף הבנייה הוביל גם להאטת התיעוש בענף, ועיכב את הפיכתו מענף עתיר עבודה לענף עתיר הון, כביתר המדינות המפותחות. ענף בניה עתיר הון, מביא לבניה איכותית יותר, ולמיתון עלויות הבניה - יתרונות הנמנעים מהצרכן הישראלי. זאת ועוד, ענף בניה עתיר הון מעלה את ערך התפוקה של העובדים בענף, ועשוי, לכן, להוביל לעלייה בשכר של העובדים הישראלים. כניסת העובדים הזרים לענף הוזילה את עלות העבודה, והובילה לירידה מסוימת במחירי הדירות, אך הדבר אינו משתווה לפגיעה במשק הישראלי בעקבות יציאתם של עובדים ישראלים רבים ממעגל העבודה, והישענותם על מערכת הביטחון הסוציאלי במדינה. מחקר שערך בנק ישראל בשנת 2003 אף הפריך את הטענה כי העובדים הזרים החליפו את העובדים הפלשתינים ולא פגמו באפשרות השילוב או ההישארות של העובדים הישראלים בענף.

[...]

ענף הסיעוד, שהתפתח אך בשנים האחרונות, ועשוי היה לצור הזדמנויות תעסוקה רבות ומגוונות עבור עובדים ישראלים, אוייש ברובו על ידי עובדים זרים, כך שנמנעה למעשה השתלבותם של עובדים ישראלים נוספים בענף. מטבע הדברים, רבים מהעוסקים בתחום זה הן עובדות זרות. לא למותר לציין, כי הימצאות כוח אדם זול וזמין מונעת התפתחות פתרונות חליפיים, העשויים להיות מתאימים ונכונים יותר למשק הישראלי.

[...]

דחיקת רגליהם של עובדים ישראלים אל מחוץ למעגל העבודה על ידי עובדים זרים, השוהים כחוק ושלא כחוק בישראל, כרוכה בעלויות כלכליות למשק בדמות הגידול במספר מקבלי גמלאות; ההוצאה הציבורית על אכיפה בקרב מעסיקים ועובדים זרים השוהים שלא כחוק בישראל; התבססות קהילות עובדים זרים המגבירה את העומס על מערכות החינוך הבריאות והרווחה; הוצאת הון מישראל, המובילה להקטנת הצריכה המקומית, ולהפסד תוצר ניכר.

[...]

התבססותן של קהילות עובדים זרים בשולי הערים הגדולות ובריכוזי עובדים זרים, מציגה פן בעייתי נוסף לתופעה - שינוי בעמדות הציבור כלפי העובדים הזרים, והתפתחות יחס עוין כלפיהם. הישראלי מודע כיום יותר להשפעות הכוללות של העסקת זרים, הוא פחות סובלני ופחות פתוח לקבלם. החשש מהשפעתם על שיעור האבטלה ואחוזי הפשיעה עשוי להוביל לעוינות בין הקבוצות, ולליבוי המתחים בניהם. במיוחד הדברים אמורים בנוגע לאוכלוסיות המוחלשות, המרגישות מאוימות יותר על-ידי העובדים הזרים, הן בתעסוקה והן בשכונות המגורים.

[...]

נוסיף ונציין, כי לסוגיה זו יש קשר משמעותי אף לאופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולכך שבכל הנוגע להגירתם של זרים לתחומה, מדינת ישראל אינה 'מדינת הגירה', אלא 'מדינת שבות'.

[...]

בשל ההשלכות השליליות לטווח ארוך של העסקת זרים בישראל, נדרשת הטלת מגבלות על עצם התרת הכניסה לישראל ויצירה של מנגנונים שונים שמטרתם הבטחת יציאת העובדים מישראל בתום תקופת רשיון הישיבה והעבודה שלהם, כמו גם מניעת השתקעותם בישראל."

300 מיליארד דולר

כ-300 מיליארד דולר בשנה שולחים מהגרי עבודה למדינותיהם. יותר מפי שלושה מסיוע החוץ האמריקאי לעולם כולו. הסכומים שנשלחים מהווים מעל ל-30 אחוזים מן התמ"ג בחלק מהאיזורים בעולם. 80 אחוזים מהכספים ואולי אף יותר משמשים לתשלומים מיידיים עבור מזון, הלבשה, דיור, חינוך ופנאי. את היתר – כ-60 מיליארד דולר – חוסכים או משקיעים. אחד מכל עשרה אנשים ברחבי העולם הוא נהנה ישיר מכספים ששולחים הביתה מהגרי עבודה.

No Match, עוד 500 פאונד, מהגרות עבודה בלבנון ומוזיאון לענייני הגירה

נשתדל מעת לעת לשתף בדברים שלמדנו על המתרחש בגולה הדוויה והסחופה.

No Match
תקנה שהתקין המשרד האמריקאי לבטחון פנים מורה למעסיקים לפטר עובדים, אם הפרטים האישיים שמסרו אינם מתיישבים עם רישומי הביטוח הלאומי, והעדר המתאם לא נפתר בתוך תשעים ימים. ההנחה היא שעובדים אלה שוהים בארה"ב ללא היתר. מעסיקים שלא יודיעו בתוך תשעים ימים על הסדרת הבעיה או על פיטורי העובדים, מוחזקים כמי שמודעים לכך שמועסקים על ידם מהגרים השוהים ללא היתר, והם חשופים להעמדה לדין. אלא שהודעות "No Match" נשלחות מטעם הביטוח הלאומי למעסיקים בארה"ב כעניין שבשגרה, ואינן מלמדות אלא על אמינותו המפוקפקת של המרשם. טעויות הקלדה, אפשרויות שונות לאיות שמות, החלפה של שמות המשפחה בעקבות נישואין או גירושין וריבוי שמות משפחה – כל אלה הם חלק מן הסיבות לכך שהביטוח הלאומי מודיע על העדר התאמה. בעשרה באוקטובר השעה בית משפט פדראלי בסן-פרנסיסקו בצו מניעה זמני את החלתה של התקנה עד להכרעה בעתירה שהגישו נגד התקנה שורה של ארגוני זכויות אדם, מהגרים, עובדים ומעסיקים. "הניו-יורק טיימס" משבח את החלטת בית המשפט. היא תימנע תוהו ובוהו ונזק נורא למאות אלפי אזרחים אמריקאים תמימים, שעלולים למצוא עצמם ללא עבודה. התקנה האווילית, כך על פי העיתון, ממילא לא תפגע ב"כלכלת הצל", בה מועסקים מהגרים ללא היתר. זו תסתגל כתמיד למצב החדש. מהגרים יעבדו בעבודות גרועות יותר, תעשיית זיופי המסמכים תשתפר, ומהגרים רבים יותר ישאלו זהויות לא להם.

עוד 500 פאונד

בצד השני של האוקיינוס, מודיע ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM), על כוונתו להגדיל את מענקי הסיוע שניתנים למהגרים, שבקשותיהם למקלט בבריטניה נדחו, לצורך חזרתם לארצותיהם. עד כה העניק הארגון סך של 500 פאונד לכל אחד מבני המשפחה ומענק נוסף בסך 1,000 פאונד לצורכי הסתגלות. הארגון מסייע בנוסף בקבלת מסמכי נסיעה ורכישת כרטיסי טיסה. כעת מודיע הארגון על הגדלת מענק ההסתגלות לסך של 1,500 פאונד, ועל סך של 500 פאונד נוספים שיכולים להינתן חצי שנה לאחר החזרה. המענקים ניתנים רק לחוזרים מרצונם. מי שמגורשים מבריטניה – אינם זכאים לסיוע.

מהגרות עבודה בלבנון

"הארץ" מביא מתוך "לה מונד" את סיפורן של מהגרות עבודה מאפריקה ומאסיה, המועסקות בתנאי עבדות במשקי בית בלבנון. אחת מכל שישה עשר אנשים בלבנון היא מהגרת עבודה, המועסקת במשק בית. מהגרות העבודה אמורות להשתכר בין 100 ל-200 דולר לחודש, ככל שמשולם להן שכר. דמי התיווך הנגבים על ידי סוכנויות כוח האדם הלבנוניות יכולים להגיע לסכום השווה לעשר עד חמש עשרה משכורות. דרכוניהן מוחרמים מיד עם הגעתן. המשרד לבטחון פנים הלבנוני דורש שהדרכונים יוחזקו על ידי המעסיקים בלבד. נשים רבות נכלאות בבתי המעסיקים, ונאסר עליהן לצאת וליצור קשר עם בני משפחותיהן או עם אדם מבחוץ. יש ביניהן שנאנסות, מוכות, מורעבות ומוענשות. בארבע השנים האחרונות 200 מהגרות עבודה שמו קץ לחייהן. רבות מהן סבלו קודם לכן מהתעללות פיזית קשה. בקיץ 2006, שעה שישראל הפגיזה את ביירות, היו מעסיקים שנעלו את בתיהם ונמלטו, מותירים בהם את עובדות משק הבית. תמונותיהן של עובדות שהצליחו להימלט מפורסמות בעיתונים, והמשטרה אמורה לדאוג להחזירן לבתי המעסיקים מרצונן החופשי או בכפייה. מעסיקים נוהגים להגיש תלונות שווא בגין גניבה נגד עובדות שברחו, וכ-400 נשים נמקות בבתי הכלא בעוון גניבות דימיוניות.

מוזיאון לענייני הגירה

צרפת חנכה את המוזיאון הלאומי להגירה. סרקוזי בלט בהעדרו.