שיקום

מאת: עידן חלילי, מוקד סיוע לעובדים זרים

בראשית החודש קיבל השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים החלטה מקוממת בעניין בקשתה של אישה, שנפלה קורבן לסחר בבני אדם, לקבל מעמד ארעי בישראל לצורך שיקום. פסק הדין מעורר שאלות מדאיגות באשר ליכולתם של שופטים נעדרי ידע על אודות קורבנות סחר ועבירה ועל אודות מצבם הנפשי להכריע בעניינים אלה.

העותרת, אזרחית אוזבקיסטן, הובאה לישראל כקורבן סחר למטרות זנות בשנת 2002, תוך שהיא מוברחת דרך גבול מצרים. קורבנות סחר רבות שהוברחו דרך הגבול תיארו את "המסע" כרצוף בהפרות זכויות אדם, לרבות אונס, התקפות ירי והיעדר מזון ושתייה.

בישראל הועסקה העותרת בזנות כפויה עד שנעצרה בשנת 2004 וגורשה בשל שהייתה בארץ ללא היתר. כפי שקורה במקרים רבים, בהם קורבן סחר מגורשת ללא שיקום, מצאה עצמה העותרת קורבן לסחר חוזר – מוברחת בשנית לישראל דרך הגבול עם מצרים, ומועסקת בזנות כפויה פעם נוספת.

העותרת ברחה מהמקום בו הועסקה והתלוננה נגד מי שסחרו וסרסרו בה. היא שיתפה פעולה עם רשויות המדינה, והעידה נגדם בבית המשפט, חרף החוויה הקשה שכרוכה בעדות מסוג זה.

לכל אורך אותה תקופה לא קיבלה העותרת כל סיוע שיקומי. היא פנתה למשרד הפנים במהלך אותה תקופה ולאחריה בבקשות שונות להסדרת מעמדה בישראל באופן ארעי. ההמתנה לתשובות משרד הפנים נמשכה חודשים ארוכים.

העותרת הביעה רצונה להשתקם ולהיחלץ מחיי הזנות, ואולם, שלא במפתיע, במהלך התקופה מאז ברחה, חזרה לזנות, והתגוררה בביתה של אישה ישראלית שאף היא מצויה בזנות. אדם שאינו מודע להשלכותיה הנפשיות של הזנות, שלא נחשף מעולם לבחינת השפעותיהן של טראומות על ההתנהגות האנושית, עשוי לפרש את התנהגותה של העותרת כרצון לעסוק בזנות.

לא אחת נשמעים בציבור קולות תמהים ביחס לתופעות של סחר חוזר וחזרה לעולם הזנות. אנשים חסרי ידע רלוונטי סוברים, כי טראומה קשה, מציאות רצופת השפלות, סטיגמות, היעדר שליטה בסיסית בחיים ושאר חוויות שמזמנת הזנות לעוסקות ולעוסקים בה, מובילים להתנהגות ברורה אחת – ליציאה מן הזנות. תמיד ימצא האדם שיטען, בלב תמים, כי "אם היה לה כל כך רע, היא הייתה עושה הכל כדי לברוח, ובטח שלא הייתה חוזרת פעם נוספת."

המציאות היא, כמובן, אחרת לגמרי. אפשר להשוות זאת לתופעת האלימות במשפחה, אשר דפוסיה מפורסמים למדי: אלימות הגוררת אחריה שלל התנצלויות, הרעפת אהבה, פרחים ומחוות מצדו של בן הזוג האלים. אחרי הסליחה, המעגל חוזר לנקודת ההתחלה: אלימות נפשית הולכת וגוברת ואלימות פיזית נוספת. לא מעט נשים חיות בתוך המעגל הזה ואינן ממהרות לעזוב. אין ספק כי הסיבה להישארותן אינה רצון לחיות בתוך ההתעללות, ואין ספק כי על מנת שאישה תוכל להיחלץ ממעגל אלימות זה, היא תזדקק למסגרת תומכת, אותה תוכל לקבל באחד המקלטים הפזורים ברחבי הארץ לצורך זה. בדיוק כפי שברור לנו, שאישה שחזרה לבן זוגה המתעלל זקוקה לשיקום, כך החזרה למעגל הזנות והסחר צריכה להוות הוכחה לנחיצותו של השיקום. הטענה כי החזרה לזנות מוכיחה רצון להיות בה שגויה מבסיסה.

בניגוד לכל ציפיותינו ההוליוודיות נדיר למצוא נשים שבורחות מסרסוריהן וחוזרות אל העולם "הנורמטיבי" ולזרועותיו של ריצ'ארד גיר כשיונים מתעופפות ברקע. נשים נשארות בזנות או חוזרות אליה לא "למרות" הטראומה שהיא מזמנת, אלא דווקא בגללה.

אישה שגורשה מישראל, ונותקה באופן פיזי מסרסור ספציפי, אינה מנותקת מהחוויה שהיא "זונה" ומתחושת היעדר הערך העצמי. החברה אינה ממהרת להסיר מעליה את הסטיגמה, ואלטרנטיבות לפרנסה שפויה אינן נוטות לצמוח יש מאין.

על מנת לשרוד בזנות אישה צריכה לסגל לעצמה מנגנוני הגנה נוקשים למדי, ובראשם התנתקות רגשית מוחלטת (על מנת לא לחוות את ההשפלה, את הכאבים, את המפגש עם ערב רב של לקוחות, על שלל ריחותיהם, מראותיהם ודרישותיהם), לעתים תוך שימוש בסמים או באלכוהול, המגבירים את חווית התלות.

אנשים, המנסים לשרוד בתוך מציאות טראומתית, לעתים ישמעו כאנשים שטחיים, בלתי אמינים, כאלה שאינם מתעניינים בדבר מעבר לענייני היום-יום החומריים. ההסבר העיקרי לכך הינו שכל חיבור לעולם הרגשי, הגדוש בכאב, נעשה כמעט בלתי אפשרי. המחיר הוא ניתוק גם מחוויות רגשיות חיוביות, משמחה, מהתרגשות ומתקווה, ולא רק מהכאב. על כן, היציאה מהזנות נעשית קשה פי כמה. גם אישה שנכנסה לתהליך שיקום עלולה לחוות לא מעט מפלות במהלכו.

פסק דינו של השופט סובל מעלה, כי הוא אינו בקי בכל אלה. השופט סובל נאחז בעמדת משרד הפנים, המשווה לבקשתה של העותרת חוסר כנות, בשל חזרתה לזנות והיותה קורבן לסחר חוזר, בשל העובדה שהתגוררה משך תקופה ארוכה בביתה של אישה אחרת שעסקה בזנות בעצמה, וכולי. בפסק דינו הציג את התנהגותה של העותרת, האופיינית כל-כך לסובלים מחוויה טראומתית, כעילה לשלילת בקשתה לשיקום: "העותרת לא רק המשיכה לעסוק בליווי או בעיסוי, אלא העלימה עובדה זאת פעם אחר פעם בבקשות שהגישה לרשויות..."

השופט סובל הסביר, כי כיוון שהעותרת שהתה תקופת זמן לא מבוטלת בישראל אחרי מתן עדותה, היא יכולה הייתה להשתכר די הצורך כדי להתחיל חיים חדשים, אף שעשתה זאת באופן בלתי חוקי, ומטרת השיקום הכלכלית הושגה. משום כך, לשיטתו, אין להקנות לעותרת רישיון ישיבה בישראל לצורך שיקום.

השיקום אינו מתמצה בשיקום כלכלי. שנת השיקום אמורה לאפשר, לכל הפחות, חוויה שונה ועצמאית של השתכרות ושליטה בחיים בזכות עצמך ובזכות עבודתך, שלא באמצעות התלות שבזנות.

השיקום אינו שיקום, כאשר לכל הקשיים הכרוכים במעגל הזנות ובניסיונות לצאת ממנו, נוספים אי הודאות והאיום בגירוש, הנובעים מתקופות ההמתנה הארוכות לתשובות משרד הפנים. משום כך, קביעתו של השופט סובל, כי תקופות ההמתנה להחלטה בעניינה של העותרת אפשרו לה לקיים את תכליתה הכלכלית של שנת השיקום, והשימוש שהוא עושה בתקופות אלה כעילה למנוע מתן אפשרות לשיקום של ממש בחסות רישיון ישיבה בישראל, הינם בבחינת לעג לרש.

לא יתכן, כי רק נשים, שמצויות במצב נפשי טוב יותר ומצליחות להימנע מהמובן מאליו ולא ליפול שוב ושוב למעגל הזנות, תיזכנה לשנת שיקום, ואילו אלה שזקוקות לשיקום יותר מכל תסורבנה, משום שהתנהגותן מעוצבת על ידי דפוסים טרואמתיים.