בני מיעוטים

חברנו חסן ג'בארין, מנכ"ל עדאלה, סיפר פעם, שבאחת האוניברסיטאות בה לימד, נשאל על ידי מזכירת הפקולטה, כמה בני מיעוטים לומדים בכיתתו. "את רוצה לדעת כמה ערבים לומדים אצלי?", שאל. "אצלנו לא קוראים להם ככה", השיבה מזכירת הפקולטה.

ערבים זו מילה מלוכלכת ומגונה. בני מיעוטים הוא ביטוי נקי ומצוחצח של הזרה והדרה. להגיד שצעירות יהודיות מתרועעות עם ערבים – זו סתם גזענות. להגיד שהן מתרועעות עם בני מיעוטים – זה כבר נושא לדיון בכנסת.

הבוקר למדנו מפסיקת בית המשפט העליון שקשר עם בני מיעוטים הוא פרט ביוגרפי קשה ומצער בסיפורה של נערה יהודיה. לא די בכך שאביה נטש אותה; לא די שבילדותה איבדה עם אימה את דירתן, ונותרה ללא קורת גג; לא די שנשרה מן הלימודים בכיתה ז'; לא די שהיתה מעורבת בפלילים; ואף לא די בכך שנאנסה באכזריות על ידי צעיר יהודי. בית המשפט מוצא להוסיף על כל אלה: "החל מגיל 13 התרועעה עם בני מיעוטים ואף התגוררה עם בן מיעוטים כבן 21 שהפך לבן זוגה." כלומר, המסכנה התרועעה עם ערבים, ואפילו התגוררה עם ערבי, מספר לנו בית המשפט העליון, אבל אצלנו לא קוראים להם ככה.

בעקבות הפרסום אצלנו: בית המשפט העליון לא רואה בעין יפה קשרים בין יהודיות ל"בני מיעוטים" (תומר זרחין, מוסף הארץ, 24.2.2012)
ועוד: מותר להגיד ערבי (עמליה רוזנבלום, הארץ, 29.3.2012)