Laissez Passer לסה פסה: ינואר 2009

יום שלישי, 27 בינואר 2009

ואדי חומוס בידינו

תרצו: סיפורו של המקום המופרע שנקרא ירושלים המזרחית. הסיפור על הבריונות המדינית והקנאות הדמוגרפית ששטפו את הנחל האכזב. הסיפור על בית המשפט שהוזעק, שוב, לתקן את שאי אפשר לתקן ולנרמל את שאינו יכול להיות נורמאלי. הסיפור על דיני ההגירה הישראלים שהוחלו באיזור שאינו ישראל, ושלא בטובתו אינו אלא ישראל. סיפורו של הואדי ששמו כמו נהגה במוחו של תסריטאי עצל וחסר שאר רוח.

צור באהר הוא כפר פלסטיני מדרום לירושלים, שסופח לישראל ולשטח המוניציפאלי של העיר לאחר כיבוש הגדה המערבית ב-1967. למרגלותיו ממזרח לו שוכן ואדי חומוס. הואדי לא סופח לישראל. מדוע סופח צור באהר וואדי חומוס לא סופח? שיעור ראשון בגיאוגרפיה, לפתוח אטלס: גבולות משורטטים באופן שרירותי. עם השנים התפתח צור באהר, והיו בין תושביו, נושאי תעודות זהות ישראליות, שעברו להתגורר בואדי. ואדי חומוס הפך חלק מצור באהר.

כשנבנתה גדר ההפרדה הוחלט להותיר את ואדי חומוס "בצד הישראלי"; מעברו האחד "הגדר הגדולה" (צור באהר, בתרגום חופשי) ומעברו האחר גדר ההפרדה. ואולם ואדי חומוס לא סופח, והדין הישראלי אינו חל בו. שטח הפקר שמזמין הפקרות, וזו ממהרת לבוא. אך הלכו הדחפורים של משרד הביטחון וחיש קל הגיעו פקידי המיניסטריונים לדמוגרפיה יהודית.

המוסד לביטוח לאומי – עמוד האש לפני המחנה - קבע, שתושבי ואדי חומוס אינם תושבים לעניין הדינים הסוציאליים של ישראל. משרד הפנים – עמוד העשן – מיהר, כרגיל, לזנב בו, ולחרוץ שאם כך, אזי גם דיני המעמד הישראלים אינם חלים.
פנה ועד הכפר צור באהר לבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים, והמוסד לביטוח לאומי ניגף. היועץ המשפטי לממשלה הודיע לבית הדין בחודש אפריל 2005, "שמדובר בכפר הומוגני אחד", ולכן "כל עוד המצב המשפטי יעמוד בתוקפו כפי שהוא היום, וכל עוד תתקיים גדר ההפרדה", יראו את תושבי ואדי חומוס, המחזיקים ברישיונות לישיבת קבע בישראל, כתושבי ישראל לעניין הדינים הסוציאליים. בית הדין עיגן את ההודעה בפסק דינו.
ומה על משרד הפנים? הוא בשלו. ריאד חמאדה, תושב קבע בירושלים, מתגורר עם אשתו, אמל, וארבעת ילדיהם בואדי חומוס. לאחר פסק דינו של בית הדין לעבודה פנה ריאד למשרד הפנים וביקש להסדיר את מעמדה של אמל. החוק הישראלי אמנם לא סיפח אותם, אבל הגדר בהחלט עשתה זאת. מרכז חייהם בצור באהר, וממילא לא יכול להיות בשום מקום אחר. חרף זאת, משרד הפנים דחה את הבקשה.

השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבלה אתמול את עתירת המשפחה:

"ראשית, [...] אין כל הצדקה עניינית לקבוע כי לעניין הענקת זכויות כלכליות וסוציאליות הניתנות מכוח חוק הביטוח הלאומי יש לראות בתושבי האזור כמי שמתגוררים בתחומי מדינת ישראל, בעוד שלעניין הענקת הזכות לחיי משפחה יש לראות אותם ככאלה המתגוררים מחוץ לשטח המדינה. שנית, המשיב עצמו נוהג לפנות אל המוסד לביטוח לאומי כדי לברר את שאלת מרכז החיים של המבקשים, והוא מסתמך בהחלטותיו על חקירות המוסד לביטוח לאומי וחוות דעתו [...]. משעה שהמשיב בחר להסתמך עובדתית על קביעות המוסד לביטוח לאומי, עליו להתחשב גם בתוצאות המשפטיות הנובעות מקביעות אלה, ובמקרה זה בתוצאה שיש לראות בתושבי ואדי חומוס שהם תושבי קבע בישראל כמי שמתגוררים בתחומי מדינת ישראל.

יש לדחות את טענת המשיב לפיה החלת קביעת היועץ המשפטי לממשלה על חוק הכניסה לישראל מהווה למעשה סיפוח של שטח ואדי חומוס לתחומי מדינת ישראל. כפי שלא היה בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שהתייחסה לחוק הביטוח הלאומי כדי להביא לסיפוח השטח המדובר לתחומי ישראל, כך אין בהחלת אותה החלטה על חוק הכניסה לישראל כדי להביא לסיפוח שכזה. מדובר בהחלטה הנעשית בהתאם למציאות ולנסיבות המיוחדות שנוצרו, אשר הביאו לכך שתושבי קבע של ישראל חיים בשטח שלא שייך לישראל מבחינה פורמלית, אך מקושר אליה מכל בחינה אחרת, כשהם אינם מסוגלים לנהל את חייהם בשטח בו שורר משטר משפטי אחר."

יום שני, 26 בינואר 2009

אתם בעצמכם ערבים

אתר האינטרנט "מיינט" מדווח כי גבי נעמן, ראש הרשות המקומית שלומי, מסרב לספק מים לדירתה של משפחת גרנט, משפחת מבקשי מקלט מסודן עם ארבעה ילדים קטנים, ששכרה דירה ביישוב. המשפחה, כך לפי הדיווח באתר, שכרה דירה פרטית, אולם ראש המועצה הודיע לבעלת הדירה, כך לדבריה, כי הוא "לא יסכים לנוכחות של ערבים ביישוב" (האמת היא שלא ברור לי מדוע בכלל ידוע לראש המועצה מי שכר את הדירה הפרטית. נדמה לי שבפעם האחרונה שבה חתמתי על חוזה שכירות הוא לא הובא לידיעתו של רון חולדאי). עוד מדווח האתר כי ראש המועצה מסר שידוע לו כי מדובר בצעד בלתי חוקי, אך הוא מתכוון "ללכת עם העניין עד הסוף".

בהנחה שהדיווח באתר מדויק, כבר מזמן לא נראה כזה בליל של גזענות, ביריונות וטיפשות, שלוש תכונות שהשילוב ביניהן הוא קטלני ביותר. אולם, קשה לומר שמדובר בהפתעה גדולה. זו אינה הפעם הראשונה בה פוליטיקאים קטנים ברשויות מקומיות עושים שימוש פסול בכוח כדי להעיף מבקשי מקלט מתחומם. ראשון היה ראש עיריית חדרה, חיים אביטן, שלפני למעלה משנה הצהיר כי חדרה "אינה פח האשפה של המדינה", ושלח פקחים חמושים למגוריהם של מבקשי מקלט סודניים, ששהו במקום בהתאם להחלטת בית הדין לביקורת משמורת. הפקחים העלו את מבקשי המקלט על אוטובוס שזרק אותם בירושלים. בשלב הבא עיריית תל-אביב-יפו, שבדרך כלל דווקא מסבירה פנים למהגרים ומבקשי מקלט, ביקשה ממשרד הפנים לפתור את בעיית ריבוי מבקשי המקלט בתחומה. משרד הפנים פצח במבצע מעצרים בתל-אביב, שבסופו שוחררו מבקשי מקלט בתנאי שישהו מצפון לחדרה או מדרום לגדרה. רק שלא ייכנסו לתל אביב. היום מבקשי מקלט, שלא יצאו מתחום העיר תל-אביב, נעצרים ומושלכים לבית האסורים. בשלב השלישי ראש עיריית אילת החל להתלונן וביקש גם הוא להעיף את מבקשי המקלט המתגוררים בעירו (וזאת לאחר שלפני כן התעקש שלא לשלב ילדי מבקשי מקלט במערכת החינוך בעירו). משרד הפנים נענה בשמחה והוציא צווים בלתי חוקיים, האוסרים על שהייתם של מבקשי מקלט בעיר. נגד החלטה זו תלויה ועומדת עתירה לבג"ץ. כעת מצטרף גבי נעמן משלומי למקהלה.

בליבוי השנאה כלפי מבקשי המקלט משתתפים לא רק ראשי רשויות מקומיות אלא גם (ולמעשה בעיקר) משרד הפנים. כולם "מסתננים", נתיני מדינת אויב המסוכנים לביטחון המדינה, מהגרים כלכליים ולא מבקשי מקלט, מספר משרד הפנים לתקשורת וטוען באמצעות פרקליטות המדינה בבתי המשפט. זאת חרף העובדה שלא התקיימו הליכים לבחינת טענות הפליטות ולו של סודני או אריתראי אחד שהגיע לישראל ולכן לא ניתן לקבוע כי הם אינם פליטים. יש לשלוח מסר ברור לפליטים, מצהיר יעקב גנות: "אל תגיעו". "נציבות האו"ם לפליטים בדקה ומצאה שרק 498 מבין המסתננים הם באמת פליטים", מטעה ראש הממשלה את שומעיו מעל בימת הכנסת, בעוד משרד המשפטים מודה בהליכים בבג"ץ שבקשותיהם של רוב מבקשי המקלט בישראל כלל לא נבחנו ואין כוונה לבחון אותן בעתיד הקרוב. "יחידת המסתננים" הוא השם לו זכתה יחידת משרד הפנים האחראית על רישום מבקשי מקלט, שם שניתן לה על מנת שלא יהיו לאף אחד ספקות או אשליות לגבי גישתו של משרד הפנים כלפי האנשים הללו. כמו הרשויות המקומיות, גם רשויות המדינה מתייחסות למבקשי המקלט כאל פסולת אנושית, שיש לבעוט אותה כמה שיותר רחוק. שמישהו ייקח אותם, רק לא אנחנו.

חיפוש קצר ברשת מעלה שאין זו הפעם הראשונה שבה גבי נעמן מבטא את עמדותיו החשוכות. לפי דיווח אחר באתר האינטרנט "וויינט", בשנת 2000 סבר גבי נעמן כי יש לסלק את אוכלוסיית אנשי צד"ל שהתארחה ביישוב לאחר נסיגת הצבא מלבנון, משום שהם "מסתובבים בשכונה ומסתכלים על בנותינו", ומאז שהגיעו הפשיעה עלתה. "גבי נעמן מבייש את הכיפה שעל ראשו", כותב טוקבקיסט מס' 22 בידיעה ב"מיינט", ולי, חסר הבנה עמוקה בכיפות, אין אלא להסכים.

ראש מועצת שלומי מצהיר, כך לפי הכתבה, כי הוא לא יסכים שערבים ייכנסו ליישוב. יש יישובים קהילתיים שאינם מקבלים ערבים להתגורר בתחומם באמצעות וועדות קבלה שמחליטות שהם "אינם מתאימים חברתית", ויש, כך מסתבר כעת, רשויות מקומיות שפשוט מנתקות את המים למי שהן אינן חפצות בו. אגב, מבקשי המקלט מסודן אינם ערבים, אבל לא זה העניין. הכל ערבים, כולם ערבים, כל מי שהוא לא "אנחנו" זה ערבים, והים, כידוע, הוא אותו הים.

"למה אתם מדברים נגד ערבים? הרי אתם בעצמכם ערבים", שאלה דנה מודן בסדרה "אהבה זה כואב" את הוריו המזרחיים של בן-זוגה, לאחר שהעירו הערות גזעניות. איני יודע אם גבי נעמן הוא ערבי, אבל רבים מתושבי שלומי הם יהודים ערבים. אני מקווה (אך לא באמת מצפה) שלאור הצהרותיו, ובעוד למשפחת גרנט אין מים זורמים, יבהירו לו תושבי שלומי שהוא מתבקש לעזוב, או שלפחות יסגרו לו את השיבר.

יום שישי, 23 בינואר 2009

שיטת מצליח

בסוף המאה ה-19 חקיקה גזענית בארה"ב, שנומקה על ידי משרד המשפטים ועל ידי בתי המשפט ב"נחיתותו של הגזע הסיני", הגבילה את כניסתם של סינים לארה"ב ואף הביאה לפעילות ענפה של שלילת תושבות קבע מאזרחי סין וגירוש רבים מהם מארה"ב. ואולם כבר אז, גם נוכח ההפרה השיטתית של זכויותיהם המהותיות של אזרחי סין, הבין משרד המשפטים האמריקאי שהליכים בהם מתקבלות החלטות בנושאי הגירה חייבים להתנהל תוך הבטחת זכויותיהם הפרוצדורליות של מי שעניינם נדון. ממחקר שערכה לוסי סלייר עולה, כי בתחילה מנעו רשויות ההגירה האמריקאיות את השתתפותם של עורכי דין שייצגו אנשים בהליכי הגירה בהליכים אלה, ואולם בעקבות התערבותו של משרד המשפטים, החל מראשית המאה ה-20 התירו רשויות ההגירה, גם אם בתחושה של לית ברירה, את השתתפותם של עורכי דין בכל ההליכים שהם מקיימים. בשלבים מסוימים של ההליכים המינהליים נקבע, כי עורכי הדין אינם רשאים לומר את דברם בשל הצורך להתרשם באופן ישיר מדברי הקליינט המיוצג, ואולם הם הורשו להיות נוכחים בכל שלבי ההליך.

את שהבין משרד המשפטים האמריקאי כבר לפני מאה שנים, מסרבים משרד המשפטים ומשרד הפנים בישראל להבין היום. לפני למעלה משלוש שנים ביקשתי להתיר את השתתפותם של עורכי דין בשימועים, שבהם מנפיק משרד הפנים צווי מעצר וגירוש מינהליים נגד מהגרים. משרד הפנים סירב, ורק לאחר שמוקד סיוע לעובדים זרים הגיש במרץ 2006 עתירה לבג"ץ, הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ, כי יתאפשר לעורכי דין המייצגים מהגרים להיות נוכחים בשימועים, גם אם ללא זכות להתערב בשלב בו מתשאל פקיד משרד הפנים את המהגר, ולהביא את טענותיהם לאחר שדברי המהגר נשמעים.

היום חוזר על עצמו אותו הסיפור ביחידה החדשה שהקים משרד הפנים לרישום מבקשי מקלט אריתראים וסודנים, יחידה שזכתה לשם "יחידת המסתננים". מדובר ביחידה שתפקידה הוא רישום מבקשי המקלט והנפקת מסמכים עבורם. לפקידי היחידה סמכות לקבוע מגבלות משמעותיות על חופש התנועה של מבקשי המקלט ולהחליט האם להנפק עבורם מסמכים מזהים, ובעת הרישום הם שואלים אותם שאלות, שבעקבותיהן פוסקים הפקידים, נעדרי ההכשרה להכריע בבקשותיהם של מבקשי מקלט, כי פלוני הוא שקרן, כי אלמוני אינו פליט, או כי פלמוני אינו אזרח המדינה שהוא טוען להיות. נגד היחידה הועלו טענות רבות על יחס לא ראוי לפליטים, החרמת מסמכים מזהים, הכנסת מילים לפיהם של מבקשי מקלט, קבלת קהל בתנאים לא נאותים, אלימות מילולית ואפילו שני מקרים של אלימות פיזית נגד מבקשי מקלט שהתייצבו ביחידה.

חברתי עורכת הדין ענת בן-דור מן התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב ביקשה ממשרד הפנים וממשרד המשפטים לאפשר את השתתפותם של עורכי דין בהליכים אלה. בתחילה נתקלה בסירוב. רק לאחר ארבעה חודשים תמימים זכתה לתשובה, לפיה עורכי דין יורשו להשתתף בהליכים, במובן זה שיוכלו לטעון את טענותיהם לפני ואחרי שמבקש המקלט נשאל שאלות. משוכנעת שמדובר בסידור דומה לזה שנקבע בהליכי הגירוש בעקבות העתירה שתוארה למעלה, כלומר התרת נוכחות עורך הדין גם בשלב בו נשאל מבקש המקלט שאלות ללא זכות להתערב בדברים, התייצבה ענת השבוע עם קליינט במשרדי היחידה. בתחילה מנהל היחידה סירב לאפשר לה להשתתף בהליך ואף ביקש ממנה לצאת מן הבניין ולחכות מחוצה לו. לאחר שדיבר עם הלשכה המשפטית של משרד הפנים התרצה והכניס אותה לדיון, אולם אז הסתבר כי בשלב בו נשאל מבקש המקלט שאלות עליה לצאת מן החדר. למה? ככה. לא ברור מה מבקש משרד הפנים להסתיר.

טלפון למשרד המשפטים העלה, כי זהו אכן הסידור שמשרד המשפטים רואה לנגד עיניו – בשלב המהותי של ההליך בו נשאל מבקש המקלט שאלות, חל איסור על נוכחותו של עורך הדין, אפילו נוכחות פסיבית. זו ההנחיה, נמסר לענת, ואם את מתנגדת לה תצטרכי לתקוף אותה, כלומר להגיש עתירה לבג"ץ.

שוב, לא ברור מה משרד הפנים מבקש להסתיר בשלב בו נשאל מבקש המקלט שאלות על ידי פקיד המשרד. לא רק שאין שום עילה משפטית למנוע את נוכחותו של עורך הדין בשימוע, אלא שאפילו היתה עילה כזו, אין שום טעם ענייני לעשות זאת, מלבד סיכול יכולתו של עורך הדין לדעת מה התרחש במהלך ראיון הרישום. משרד המשפטים ומשרד הפנים יודעים זאת, אלא שכמו בעניין השתתפות עורכי דין בהליכי גירוש, שתוארו למעלה, הוא נוקט בשיטה הידועה בשם "שיטת מצליח". אם אף אחד לא יעתור לבג"ץ – מצוין, אפשר להמשיך לנקוט במדיניות. אלא שבמקרה הזה דווקא תוגש עתירה. בג"ץ יורה למדינה להשיב תוך חודשיים-שלושה, המדינה לא תעמוד במועד שייקבע ולאחר שהוא יחלוף היא תבקש אורכה, בית המשפט יעניק לה אורכה של חודשיים-שלושה נוספים, ואז תודיע פרקליטות המדינה שהוחלט לאפשר לעורכי דין להיות נוכחים בהליך (שינוי המדיניות, ייכתב בתגובה, לא בא בעקבות העתירה, אלא בעקבות "עבודת מטה" שנערכה במקרה לפני הגשת התגובה לבג"ץ). בית המשפט ישבח את המדינה על נכונותה להגמיש את עמדתה ולכן לא יטיל עליה את הוצאות העתירה, והשופט אליקים רובינשטיין יוסיף שתיים-שלוש פסקאות, בהן יעלה זכרונות נעימים מימיו כיועץ משפטי לממשלה, כפי שהוא עושה מעת לעת בפסקי דינו. עורכי דין יורשו להשתתף בכל שלבי ההליך, אך משרד הפנים לא יפסיד דבר. הוא רק ירוויח כשנה שבה ימנע שלא כדין וללא סיבה מוצדקת השתתפות של עורכי דין בשימועים באופן שנועד לאפשר הבטחה של זכויותיהם הפרוצדורליות של מבקשי מקלט.

יום חמישי, 22 בינואר 2009

מאיפה מצצו אותם

ללא ספק, ההתבטאות הממלכתית ביותר שחילץ ממני עיתונאי מעולם. שחר אילן מעיתון "הארץ" ביקש בשבוע שעבר את הערכתי, מניין לקוחים הנתונים שמסר יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, לוועדת העובדים הזרים של הכנסת, ולפיהם יש בישראל 279,700 מהגרים, ששוהים ללא היתר. "אין לי מושג מאיפה מצצו אותם", השבתי, וכך פורסם.

האמת היא שיש לי מושג. התייחסתי בעבר לפוליטיקה של המספרים – פרטיקה שכיחה של הפרחת נתונים מנופחים ומשוללי יסוד לחלל האוויר במטרה להלך אימים. סיפרתי, שבית המשפט העיר למשרד הפנים על העדרם של נתונים; מבקרת הפנים של המשרד הבחינה בכך בבדיקה שערכה; ועדת רובינשטיין לבחינת מדיניות ההגירה התייחסה לכך; וכך גם צוות בין-משרדי, שמונה להמליץ על ייעול השירות במשרד הפנים. אף על פי כן, משרד הפנים בשלו. משחק בנתונים, על מנת שיתאימו לסדר יומו, והפעם – עם המסר שגנות מפמפם לתקשורת: "אם לא נעצור את הגל הזה, ולא נקטין את המספרים, נראה חיילים משוחררים שעוזבים את הארץ לרעות בשדות זרים, עולים חדשים שיחזרו למקום שממנו באו". כשאמר את הדברים לאחרונה לכתבת "גלובס", ורד קלנר, טען שיש בישראל "חצי מליון זרים לא חוקיים". בהודעה שפרסמה דוברת משרד הפנים באותה עת ממש, נטען מפי שר הפנים, מאיר שטרית, שישנם 100,000.

בשנת 2005 פירסם מבקר המדינה דו"ח חריף על פעילות משטרת ההגירה בשנים שתחת פיקודו של גנות. בין היתר קבע המבקר, שהנתונים שמסרה משטרת ההגירה לממשלה ולכנסת בדבר מספר המגורשים נופחו בעשרות אחוזים. גם בתפקידו הנוכחי גנות ניפח נתונים כשהופיע בחודש אוגוסט בפני ועדת הפנים של הכנסת, אז סיפר שבבדיקה שערך משרד הפנים נמצא ש-70% מן הבקשות להסדרת מעמד של בני זוג של ישראלים יסודן בקשר פיקטיבי. גנות טען שהבדיקה נערכה באקראי, ואולם בראיונות לתקשורת הודו פקידים במשרד הפנים, שנבדקו רק מקרים בהם עלה חשד מוקדם לכנות הקשר. באותה ישיבה של ועדת הפנים טען גנות שיש בישראל 250,000 שוהים ללא היתר, וקצב הגידול הוא 25,000 בשנה. לא חלפו חמישה חודשים ובישיבת ועדת העובדים הזרים טען שמספרם הגיע ל-279,700.
את הנתונים הפעם בדבר מספרם של השוהים בישראל ללא היתר ביסס גנות על המערכת הממוחשבת של משרד הפנים. מדובר במערכת, שמבקר המדינה קבע לגביה בשני דו"חות (האחד בשנת 1998 והשני בשנת 2004), שהיא כוללת "מאות אלפי רשומות שהנתונים בהן מעוררים ספק בדבר אמינותם", ויש בה "אי-תאימות" עם נתונים המצויים בידי רשויות אחרות. במסגרת דיון בעתירה שהתנהלה בשנת 2005 בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, שם התעוררה מחלוקת באשר לכניסותיו וליציאותיו של העותר מישראל, הודה האחראי על המחשוב במשרד הפנים, שיש במערכת "תקלה", שבגינה בכל פעם שהוזנה שאילתה בעניין הכניסות והיציאות הופקו "תוצאות שונות". על יסוד המערכת הזו דיווח משרד הפנים לוועדה לזכויות הילד של הכנסת בשנת 2004, שיש בישראל 83,100 ילדים שנכנסו כתיירים מאז שנת 1988, ולא יצאו. הוא הודה, אמנם, שייתכן שנפלו טעויות, ואולי ישנם ילדים שנכנסו בדרכון אחד ויצאו באחר, ולכן יציאתם לא נרשמה. הוא אף ציין, שאין לו נתונים על ילדים שנולדו בישראל, ולא רכשו בה מעמד. זה לא הפריע לו, כמובן, לאיים על מקבלי ההחלטות, שאם יוסדר מעמדם של ילדים למהגרי עבודה, רבבות ירכשו מעמד. רק לאחר שהמבצע להסדרת המעמד הסתיים, ובמסגרתו הקנו מעמד אף לילדים ולמשפחות ששהו בישראל ארבע שנים ותשעה חודשים בלבד, התברר שיש כ-400 משפחות, שמונות, לכל היותר, 2,300 נפש.

הההסתמכות על המערכת הממוחשבת מספקת הסבר לנתון המנופח בדבר 47,000 ירדנים, שלטענת גנות שוהים בישראל ללא היתר. אפילו נניח שבכל זאת ישנם כמה אלפי ירדנים שנכנסו ולא יצאו – כיצד זה שאיש אינו יודע היכן הם? בארגונים שמסייעים למהגרים לא פגשו בהם מעולם; לא בשעה שנעצרו, לא כשנפגעו זכויותיהם כעובדים, לא כשנזקקו לטיפול רפואי. הערכתי היא שרבים מהם כלל אינם שוהים בישראל, אלא בגדה המערבית, ושמדובר בקרובי משפחה של תושבי הגדה, שנכנסו אליה מאז הסכם השלום עם ירדן, ולא יצאו ממנה. מראשית שנות האלפיים ועד לחודשים האחרונים סירבה ישראל לקבל מן הרשות הפלסטינית בקשות להסדרת מעמדם של בני משפחה של תושבי הגדה, ורבבות נכלאו בגדה ולא יצאו ממנה מחשש שלא יותר להם לשוב.

מה שלא מספקת המערכת הממוחשבת, מקדיח הדימיון. במסגרת הודעה שנמסרה לאחרונה לבג"ץ דיווחה הפרקליטות, שעל פי הערכות המדינה נכנסו לישראל כ-14,000 מבקשי מקלט ("מסתננים", בלשונה). בדיווח של גנות לוועדת העובדים הזרים נסק מספרם ל-24,000.

גנות לא סיפר לוועדה, שרבים ממהגרות וממהגרי העבודה, ששוהים בישראל ללא היתר, איבדו את מעמדם משום שמשרד הפנים הפקיע להם אותו בשל הסדר הכבילה. כלומר, הם התפטרו, או פוטרו, או שמעסיקיהם הלכו לעולמם, ובשל כך בלבד – חרף פסק דינו של בג"ץ מחודש מרץ 2006, שאסר על כבילה למעסיקים – משרד הפנים נטל מהם את רישיונות ישיבתם בישראל. יש ביניהם גם קורבנות לתרמית "פליינג ויזה" – מהגרות ומהגרים, ששילמו הון עתק עבור האפשרות לעבוד בישראל, ולאחר שהגיעו לארץ גילו שאיש אינו מתכוון להעסיקם. משום הסדר הכבילה, שמתנה את רישיון הישיבה בקשרי עבודה עם מעסיק ספציפי, הם הפכו שוהים ללא היתר מיד עם בואם לישראל.
בשל הכבילה, תופעת "הפליינג ויזה" והעדר מכסות בענף הסיעוד העריכה המדינה בפני בג"ץ, שיש בישראל כ-10,000 מהגרות ומהגרי עבודה עודפים בתחום. במסגרת הסדר ההעסקה החדש בענף הסיעוד אמור לקום מאגר, שבו ירשמו כל מי שאינם מועסקים, על מנת שיוכלו להסדיר את מעמדם קודם שיובאו מהגרות ומהגרים חדשים. ואכן, לוועדת העובדים הזרים סיפר גנות, כי הוא עומד לבצע "הלבנה" של עובדי הסיעוד, שאין להם מעסיקים. בפועל, משרד הפנים, שכופר בפסק הדין, שאסר עליו לעצור ולגרש את מי שאיבדו את מעמדם משום הסדר הכבילה, ואף בהחלטת בית המשפט שקבע שביזה את פסק הדין, אינו ממתין. הוא העביר למשטרת ההגירה את פרטיהם של 4,000 מהגרות ומהגרים, שלפי רישומיו נמצאים בישראל "ללא מעסיקים וללא יכולת חוקית לקבל אשרה מוסדרת לעבודה", וזאת על מנת שיעצרו ויגורשו.

יום שלישי, 20 בינואר 2009

התנהלות שערורייתית

במלים אלה הכתירה שופטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן, את התנהלות "הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים" בפסק דין שנתנה אתמול. על הוועדה הבין-משרדית ועל תחלואיה כתבנו עוד בראשית ימיו של הבלוג, והתייחסנו אליהן גם בהמשך.

סיגל רוזן היקרה העירה אותי הבוקר למצהלות: "ברכותיי, מצטטים אותך. אנא שלח לנו את פסק הדין למען נרווה נחת". קמתי, חיפשתי, מצאתי, וממש כך: פסק הדין מצטט בהרחבה מתוך "המיניסטריון" – דו"ח על אודות הפרת זכויות אדם על ידי משרד הפנים, שחיברתי וערכה נעמה ישובי לפני ארבע שנים במסגרת עבודתנו באגודה לזכויות האזרח. פסק הדין אף כולל קישור לדו"ח מן הבלוג! הזדמנות חגיגית להזכיר לקוראות ולקוראים את כל הטוב שאפשר למצוא כאן מצד שמאל – קישורים למידע נוסף מהארץ ומהעולם, לדו"חות של ארגוני זכויות אדם ולניירות עמדה. חוץ מזה, פסק הדין מצטט את דבריי מתוך סקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת בעניינם של ילדים חסרי מעמד בישראל. צדקה סיגל. נחת.

פסק הדין עוסק בבקשה להסדיר בישראל את מעמדו של וסילי, בנה של אישה שנישאה לאזרח ישראלי, וזאת באמצעות הוועדה הבין-משרדית. משרד הפנים דחה את הבקשה ללא נימוק, והגיש לבית המשפט טופס, שעליו שורבטו משפטים סתומים מפי פקידים שונים כעדות לבחינת הבקשה. על רקע הטיפול הקלוקל בבקשה החליטה השופטת אגמון-גונן להורות למשרד הפנים, כי בטרם ישוב ויבחן את עניינו של וסילי, יתקין ויפרסם נוהל לטיפול בבקשות הנדונות בפני הוועדה, ויעגן בו קריטריונים לקבלת החלטות, רשימת מסמכים דרושים, מתן זכות טיעון והצורך בנימוק ההחלטות:

"באת כוח המשיבה [הבהירה] כי אין נוהל כתוב לגבי הדיון בוועדות, היינו מה הפורום לדיון, מה מוגש לוועדה, מהם השיקולים הרלבנטיים, רישום פרוטוקול ונימוק ההחלטה. עוד הבהירה באת כוח המשיבה כי אין נוהל הקובע מתי תדון הבקשה בלשכה אליה הוגשה, מתי הבקשה עוברת לוועדה משרדית ומתי לוועדה בין-משרדית. אין נוהל הקובע את תפקידיהם של חברי הוועדה, סדר ההמלצות וההתייחסות, כן אישרה כי אין נוהל הקובע מהם טעמים הומניטאריים וכי כל מקרה נשקל לגופו. בנוסף, אין נוהל לעניין שימוע הפונים. היינו, אין נוהל דיון מסודר, לא ברור מיהם חברי הוועדה, מיהם הממליצים, מה תפקידם, אילו מסמכים יש לצרף ואפשרויות טיעון והנמקה. כולם מעיקרי המשפט המינהלי וחובות המשיבה.

[…]

כדי שניתן יהיה לדון כראוי בעניינו של וסילי, יש לקבוע את אופן הדיון בבקשות מסוג זה. היינו קודם תתכבד המדינה ותקבע כללים ונהלים, ולאחר מכן תדון בעניינו של וסילי על פי כללים ונהלים אלו... כשעומדים על החשיבות בקביעת נהלים יש לזכור לאיזה קהל מופנים אותם נהלים. אין דינם של נהלים או בקשות שמופנות לקהל מקצועי מצומצם, כדינם של נהלים הנוגעים לאוכלוסיה רחבה, לעיתים קשת יום, שיש לה קשיים מובנים בעצם הפנייה לרשויות... במקרים של פנייה של זרים בבקשה למתן מעמד לפני הוועדה משיקולים הומניטאריים, יש לזכור מיהי האוכלוסייה הנזקקת לשירות זה. מדובר בזרים, אשר ככלל אינם דוברי עברית ואינם מכירים את הנהלים, התקנות והחוקים החלים בעניין זה (כפי שציינתי משרד הפנים לא עושה כל מאמץ, וזאת בלשון המעטה, כדי לפרסם נהלים אלו).

[...]

כדי לוודא שהבקשות נדונות ונשקלות כראוי, יש להבטיח נוהל מסודר שבו תקבע הדרך להגיש את הבקשה, מיהי הוועדה הרלבנטית, מיהם חברי הוועדה, מהם המסמכים שצריכים להיות לפני חברי הוועדה. כל אלו יבטיחו כי הדיון בבקשות יהיה אחיד וכי המבקש את שירותי הרשות ידע לכלכל את מעשיו. באת כוח המשיבה טענה כי כיוון שמדובר בשיקולים הומניטרים, מטיבם ומטבעם שלא ניתן לעגנם בנהלים. אולם, באותה נשימה ציינה, כי ככלל, קירבה משפחתית להורה החי בארץ אינו מהווה שיקול כאמור. היינו, ניתן לקבוע לפחות נהלים שיבהירו את המקרים בהם נקבע בעבר על ידי הרשות כי שיקול מסוים לא ייכנס בגדר אותם שיקולים הומניטאריים, או מהן הנסיבות שיכולות לשנות זאת. מובן שגם בנהלים אלו הרשות חייבת להמשיך ולשקול כל מקרה לגופו. בנוסף, יש לעגן בנהלים את אופן הגשת הבקשה, מיהם חבריה, וכיו"ב ענייני פרוצדורה ומינהל. ערה אני גם לחסרונות שיש בהתקנת כללים כאמור, למשל סרבול ההליך בשל האחדתו, קשיים לחרוג מהנהלים במקרים המתאימים ופגיעה בפרט, אולם, לטעמי, במקרה של משרד הפנים, היתרונות יעלו עשרות מונים על החסרונות. זאת, בעיקר לאור התמונה המצטיירת לפיה בפועל אין דיון למעשה בבקשות והן נדחות ללא דיון ממשי.

[...]

אני סבורה כי במקרה של פנייה לוועדה לשקול מתן מעמד משיקולים הומניטאריים יש מקום לאפשר שימוע בעל פה בנוכחות בא כוח המבקש/ת, לפחות במקרים בהם הדבר מתבקש על ידי הפונה או מי מטעמו. כפי שציינה באת כוח המשיבה בדיון, מדובר במקרים מיוחדים שקשה לקבוע לגביהם קריטריונים מראש. בנסיבות אלו יש חשיבות לדו שיח שיאפשר למי מטעם הרשות לשמוע את הדברים, לשאול שאלות, וללבן את הטענות. יהיו מקרים בהם יסתפקו המבקשים בשימוע בכתב, ככל שבקשתם נסמכת על מסמכים, ונראה שאז יהיה די בכך. ודוק, אין חובה כי השימוע יהיה לפני הוועדה כולה. אולם, יש חשיבות כי מי מטעם הרשות ישמע את הבקשה ופרטיה. כמובן כי במסגרת שימוע כזה יש ליתן אפשרות להוסיף מסמכים לתמוך את הדברים. סיכום השימוע יועלה על הכתב והעתק הדברים שבכתב צריך להיות לנגד עיני הממליצים ומי שמקבל את ההחלטה... יש לחזור ולהזכיר, כאשר עוסקים בחובת השימוע כי מדובר באוכלוסיות מודרות ומוחלשות, שיש להקל עליהם להביא דברם לפני הרשות.

[...]

התנהלות משרד הפנים במקרה שלפניי היא התנהלות שערורייתית. חומרה יתרה יש לדברים כיוון שכך מתנהל הטיפול בכל הבקשות שאמורות לידון לפניי הוועדה או הוועדות לעניינים הומניטאריים. קיימת סתירה בולטת בין שם הוועדה 'וועדה לעניינים הומאניטאריים', לאופן בחינת הבקשות לפניה, שבינם לבין התייחסות לאדם שלפניה אין ולא כלום.

על משרד הפנים לקבוע בדחיפות נוהל מפורט שיתייחס לסוג הבקשות הנדונות לפני כל אחת מהוועדות (המשרדית והבין-משרדית); מהו ההרכב של כל וועדה; מהו קוורום מינימאלי לדיון. צריך להתקיים דיון של כל חברי הוועדה או לפחות בקוורום המינימאלי. על הנוהל להתייחס למסמכים שיש להגיש, וכן לשימוע. צריך להיות ברור מהם המסמכים שעמדו לנגד עיני חברי הוועדה, ומהי הבקשה העומדת לדיון. על ההחלטה לפרט את הנתונים וההמלצות שהיו לפנייה, וזאת כל עוד החוק פוטר אותה מחובת ההנמקה. עם זאת, יפה יעשה לדעתי משרד הפנים, אם למרות הפטור מחובת ההנמקה, ינמק את החלטותיו. רק נוהל מסודר כזה יבטיח שכל וועדה תדון ברמה המתאימה, ידעו הפונים מה הקריטריונים, וניתן יהיה לבחון האם שיקול הדעת שהופעל הוא ראוי."
עדכון (26.10.2009)
: בית המשפט העליון קיבל את ערעור משרד הפנים על פסק הדין, בקובעו שהעניינים העקרוניים לא נבחנו כראוי בבית המשפט לעניינים מינהליים, וזאת משום שלא התאפשר למשרד הפנים להגיש כתב תשובה בסוגיית הוועדה הבין-משרדית ולהציג את עמדתו. הטענות העקרוניות בעניין פעילות הוועדה, פסק בית המשפט העליון, "שמורות לעת מתאימה". ביטול פסק הדין, הוסיף בית המשפט, אין בו כדי למנוע "תהליך רצוי של בדיקה מחודשת של דרכי עבודת הוועדה הבין-משרדית".

יום ראשון, 18 בינואר 2009

החזרה רטובה

בעוד ישראל ממשיכה לנקוט במדיניות "ההחזרה החמה" ביחס למבקשי מקלט בגבולה הדרומי, אימצה לאחרונה תאילנד מדיניות של "החזרה רטובה" של מבקשי מקלט בני הרוהינגיה, מדווחים בי.בי.סי. וניו יורק טיימס.

בני הרוהינגיה הם מיעוט חסר אזרחות וחסר זכויות מבורמה, שחלקו מצא מקלט בבנגלדש. ואולם בנגלדש אינה מעניקה להם הגנה נאותה, וגם בה הם חסרי מעמד, נטולי זכויות, וחיים בתנאים לא תנאים. נציבות האו"ם לפליטים מדווחת כי הם חיים במחנות בהם חופש התנועה שלהם מוגבל, גישתם לחינוך ולתעסוקה מוגבלת, ואין להם גישה לשירותי בריאות הולמים. נשים וילדות חשופות לאלימות מינית. אין פלא שרבים מהם מבקשים למצוא מדינת מקלט אחרת, וחלקם מגיע בסירות לתאילנד.

בשבועות האחרונים תאילנד עצרה וגירשה באופן מיידי כ-1,000 פליטים בני הרוהיניגיה שהגיעו בסירות לחופיה. כ-300 מהם נעדרים. שלטונות תאילנד, כך לפי הדיווחים, גררו את הסירות שבהן הגיעו מבקשי המקלט אל לב ים, הסירו את המנועים שהיו מחוברים לסירות, ושילחו את הפליטים לדרכם.

לאן עליהם להמשיך מכאן? לא ברור. כשאת פליטה או חסרת אזרחות אין מדינות רבות שיקפצו על ההזדמנות לארח אותך. למעשה, רוב המדינות משתתפות היום במשחק מסוכן של "הכלת" פליטים בתוך השטחים בהם הם נרדפים, של סגירת שערים בפני פליטים, ואפילו של יצירת מכשולים בפני הגעה לשערים כדי להימנע מהיווצרותם של תנאים שבהם תקום חובה משפטית לספק להם הגנה. למרבה הצער, טוענים חשובי המומחים בדיני פליטים, נציבות האו"ם לפליטים משתתפת זה שנים רבות בפוליטיקת "ההכלה" של הפליטים על ידי מדינות אחוזות חרדות הגירה. העברה מיד ליד, מגבול לגבול, ממחנה זמני למחנה זמני, הם שם המשחק כבר זמן רב, כפי שהסבירה חנה ארנדט ב"מקורות הטוטליטריות" בהתייחסה לפליטים וחסרי אזרחות במחצית הראשונה של המאה ה-20:

Once they had left their homeland they remained homeless, once they had left their state they became stateless; once they had been deprived of their human rights they were rightless, the scum of the earth.

יום שלישי, 13 בינואר 2009

ייצוג לקוי

כך בכל מדינות ההגירה, וכך גם בישראל: מהגרים ומבקשי מעמד, עלובי נפש ודלי אמצעים, זוכים לא פעם לשירותים משפטיים מחפירים. ישנם, כמובן, עורכי דין טובים ואף הגונים, ואולם על אלה, כך נדמה, מאפילים הגרועים – גרועים משאפשר לשאת; מזיקים, ומבטיחים הבטחות שווא, ומפזרים התחייבויות ללא כיסוי, וגובים שכר מופקע עבור עבודה שלא נעשית, או נעשית ואינה מצדיקה את המסמך המוגש לבית המשפט, ריק מעובדה ומן הדין, מיחזור על גבי מיחזור של נייר דל, שנכתב אי מתי בחיפזון.

עד לשבוע שעבר ייצוג לקוי של מהגרים בהליכי גירוש מארה"ב הבטיח בנסיבות מסוימות פתיחה מחדש של הליך הגירוש ומתן אפשרות לקיום הליכים חדשים. לא עוד. לפני מספר ימים התובע הכללי היוצא של ממשל בוש, מייקל מוקאסי, חיבל בהינף יד בכלל משפטי בן 20 שנים.

כדי להבין מה קרה כאן, כמה משפטים על המוזרויות של מנגנון הגירוש האמריקאי. צו גירוש נגד שוהה שלא כדין בארה"ב מוצא על ידי שופט הגירה לאחר קיום הליך בו רשאי המועמד לגירוש להיות מיוצג. על החלטת שופט ההגירה ניתן להגיש ערעור לטריבונל ערעורי הגירה. ככל שהטריבונל מחליט כי אדם יגורש, אותו אדם יכול לערער על ההחלטה למערכת בתי המשפט הפדרליים. הממשלה, לעומת זאת, אינה רשאית לערער על החלטות הטריבונל. יחד עם זאת, התובע הכללי רשאי, לאחר שהטריבונל הערעורים מקבל החלטה, למשוך את התיק אליו ולהפוך את החלטת הטריבונל. קביעותיו המשפטיות של התובע הכללי בתיקים שמשך אליו מחייבות את שופטי ההגירה ואת טריבונל הערעורים (אך לא את בתי המשפט הפדרליים במקרים של ערעורים). נשמע מסובך? לא נורא, משום שמשיכת תיק היא עניין נדיר ויוצא דופן.

התקנות האמריקאיות העוסקות בהליכי גירוש מאפשרות במצבים מסוימים פתיחה מחדש של הליך הגירוש. פרשנות התקנות באופן המאפשר פתיחה מחדש בשל ייצוג משפטי לקוי השתרשה זה מכבר בדיני ההגירה האמריקאיים. בהתאם להחלטה שניתנה לפני 20 שנים על ידי טריבונל הערעורים, יש לפתוח מחדש הליכי גירוש כאשר מי שהוצא נגדו צו גירוש מציג תצהיר בו הוא מתאר את הייצוג שקיבל, מאפשר לעורך הדין שייצגו קודם לכן להגיב, ומוכיח כי הגיש תלונה משמעתית נגד עורך הדין או מסביר מדוע תלונה כזו לא הוגשה. עקרונות אלה אושרו פעמים רבות על ידי שופטי הגירה, טריבונל הערעורים ובתי המשפט הפדרליים.

באוגוסט האחרון בית המשפט הפדרלי לערעורים אף הרחיב את האפשרות לפתוח מחדש הליכי גירוש, וקבע כי במקרים מסוימים יש לאשר פתיחה מחדש של ההליכים גם אם לא הוגשה תלונה משמעתית ולא הוצגה סיבה מספקת לכך שלא הוגשה תלונה כזו.

בהחלטתו של מוקאסי מן השבוע שעבר לא בוטלה לחלוטין האפשרות לפתוח מחדש הליכי גירוש בשל ייצוג לקוי, אך היא צומצמה באופן משמעותי. התובע הכללי גורס כי הזכות להיות מיוצג בהליכי גירוש אינה זכות חוקתית, משום שאין מדובר בהליכים פליליים, ולכן פגם בייצוג לא בהכרח מצדיק בחינה מחדש של הגירוש. לשיטתו, בחינה מחדש של צו הגירוש היא עניין של "חסד מינהלי" ולא זכות הנתונה למועמד לגירוש, ולכן מסורה לשיקול דעתם המוחלט של שופט ההגירה וטריבונל הערעורים. אלה, לפי חוות דעתו, רשאים להתיר את פתיחתו מחדש של העניין רק כאשר הוכח כי התנהגות עורך הדין, שייצג את מי שהוצא נגדו צו גירוש, הייתה "שערורייתית", וכאשר הוכח שיש סבירות גבוהה מ-50% שאלמלא הפגם בייצוג לא היה מוצא צו גירוש. גם כאשר מי שהוצא נגדו צו גירוש מצליח להוכיח את התנאים החדשים לפתיחה מחדש של ההליך, לשופט ההגירה שיקול דעת, שהוא, כאמור, מוחלט – אם מתחשק לו יפתח את ההליך מחדש, ואם לא מתחשק לו, לא יפתח. יש להניח שבחודשים הקרובים יידרשו לעניין זה בתי המשפט הפדראליים, שאינם כפופים לקביעותיו המשפטיות של התובע הכללי לסוגיה, אולם יש לקוות שעוד לפני כן התובע הכללי החדש של ממשל אובמה יהפוך את ההחלטה.

יום שבת, 10 בינואר 2009

קיזוז וקיצור

ההליך להסדרת מעמדם בישראל של בני זוג נמשך מספר שנים. במהלכו בודק משרד הפנים את כנות הקשר וייחודיותו, קיומו של משק בית משותף, מרכז חיים בישראל והעדר מניעה בטחונית או פלילית. בן הזוג שאינו ישראלי מקבל רישיונות ישיבה זמניים, המוארכים מעת לעת בכפוף לבדיקות אלה, ובסיום ההליך הוא יכול לרכוש מעמד של קבע (אזרחות או תושבות, ככל שאינו פלסטיני. פלסטינים שקיבלו מעמד ארעי, כזכור, אינם יכולים לרכוש מעמד קבוע בשל הוראות החוק הגזעני).

כזה הוא ההליך "לפי הספר". ואולם, כפי שסיפרנו, משרד הפנים חושד, כי בכל מקרה של קשר זוגי בין ישראלי ללא ישראלי, שבגינו מוגשת בקשה למעמד בישראל, מדובר בקשר פיקטיבי. החשדות הללו מביאים את פקידי המשרד לנהל מלאכת תיעוד עמלנית ודקדקנית של כל צעד ושעל של החיים המשותפים. לא פעם הבדיקה הראשונית מתמשכת ומתמשכת. בן הזוג שאינו ישראלי אינו מקבל מעמד או מקבל רישיונות ישיבה זמניים "מחוץ להליך". כשבני הזוג מתחילים לבסוף בהליך, משרד הפנים מסרב, ככלל, לקזז ממנו את התקופה שהמתינו לאישור בקשתם, וזאת אף שהנוהל מתיר לראש רשות האוכלוסין וההגירה לקצר את ההליך.

בג"ץ, שנדרש לסוגיה לפני מספר שנים, קיבל את עמדת משרד הפנים, לפיה הזמן שחולף מאז הגשת הבקשה ועד לאישורה נחוץ לבירור, וכי ההליך "מתחיל לרוץ" מעת מתן האישור. עם זאת, בפסק דינו נתן ביטוי להתחייבות משרד הפנים, כי "בנסיבות מיוחדות ובהתחשב בטעמים מיוחדים" יקצר את ההליך. "בין הנסיבות המיוחדות והטעמים המיוחדים ניתן להתחשב במעבר הזמן מאז הגשת הבקשה מבלי שהיתה לכך הצדקה" (למשל, אם הבקשה לא אושרה במועד "מחמת רשלנות או טעות"). במקרה אחר פסק בג"ץ, כי "תקופות ההמתנה הארוכות מצדיקות התחשבות מסוימת מצידו של משרד הפנים. הפער הקיים בין התקופות הקצרות יחסית הקבועות בנוהל לבין אופן יישומו, מצדיק פעולה לצמצום התקופות בפועל".

בפסק דין שניתן בחודש שעבר בג"ץ שב והתייחס לצורך לקזז מן ההליך את התקופה שבני הזוג המתינו לאישור בקשתם: "מבחינת העותרים נישואיהם כנים הם, והחשד בדבר אותה 'כנות' היא נחלתו של משיב 1 [שר הפנים] בלבד. מטבע הדברים, ומכוח הסמכות הנתונה לו בחוק, רשאי השר להוסיף ולחקור בעניין, ולכאורה, עלולה בדיקה זו להימשך חודשים רבים ואף שנים מבלי שבסופה תניב דבר. מדבריה של באת-כוח המשיב למדנו, כי מכוח הנוהל על פיו פועלים שולחיה, מתחיל מניינה של תקופת התהליך המדורג רק ביום בו מסתיימת הבדיקה באשר לכנות הנישואין, וזו תוצאה שאנו מתקשים להשלים עמה, במיוחד מקום בו הבדיקה מעלה בסופו של יום כי אותו חשד שמנע מהעותרת מעמד מלכתחילה, לא היה לו בסיס. לפיכך, נראה לנו כי ככל שישתכנעו בכנות נישואיהם של העותרים, טוב יעשו אם יורו להתחיל את מניינה של תקופת התהליך המדורג מיום שהגישו העותרים את בקשתם".

הנסיון מלמד, שבעתירות שעניינן המתמשכות הליך הבדיקה יש לעמוד על קיזוז תקופת ההמתנה. לעתים משרד הפנים נעתר לכך כדי להימנע מהכרעה, לעתים בית המשפט "רושם לפניו" התחייבות לקצר את ההליך (ומוסיף את דעתו החיובית בדבר הצורך), ולעתים בית המשפט מורה על קיצור ההליך חרף התנגדות משרד הפנים.
עדכון (26.1.2009): אכן, אין צורך להמתין לסיום ההליך להסדרת המעמד על מנת לבקש לקצר את ההליך, ואפשר לעתור בעוד ההליך בעיצומו, כדי לקבוע שמועד תחילתו מוקדם מכפי שמשרד הפנים סבור. השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבל את עתירת המוקד להגנת הפרט, וקבע בעניינם של בני זוג שבדיקת בקשתם התמשכה, כי המועד בו החל ההליך הוא המועד בו ניתן רישיון הישיבה הראשון בישראל, ולא המועד הפורמאלי, בו אישר משרד הפנים כי הבקשה אושרה. השופט סובל פסק, שיש לכלול במניין הזמנים את תקופת "השיהוי הבלתי מוצדק של משרד הפנים באישור הבקשה לאיחוד משפחות".

יום שישי, 9 בינואר 2009

מבצר אירופה

בשנה שעברה בעת ביקורו בישראל פגשתי את גבריאל דל גרנדה, עורך אתר האינטרנט Fortress Europe. גבריאל רצה בעיקר לשמוע על מבקשי מקלט הנהרגים בגבול ישראל-מצרים בעת שהם מנסים להיכנס לישראל. אין תענוג גדול מלפגוש אנשים חדשים השותפים לאובססיה סביב נושא ההגירה. אין מספיק כאלה בישראל (וגם אלה שקיימים אובססיבים בעיקר לעניין שמירת הרוב היהודי או טוהר הגזע. אני מכיר לפחות אחת כזו במשרד המשפטים ואחת באקדמיה).

האתר Fortress Europe עוקב באדיקות אחר מותם של מהגרים המנסים לחצות גבולות בדרכם לאירופה. לפי פרסום שהפיץ היום גבריאל, לפחות 1,502 מהגרים נהרגו במהלך שנת 2008 בניסיונם לטפס מעל לחומות ההולכות וגובהות של אירופה המתבצרת לה. אירופה, כמו ארה"ב, כמו ישראל, רואה באפריקה לא יותר מפח זבל אנושי אחד גדול, שמוטב להתעסק איתו רק כשרוצים לעשות עסקאות נשק קלות או לגזול אוצרות טבע, כבר כתבנו כאן.

"למה בכל מעבר גבול עורמים קשיים כאלה על בני אדם?" ציטטנו בפוסט הפתיחה החגיגי של אתר זה את הדוד מ"שלושים וחמישה במאי" של אריך קסטנר, ולא ידענו להשיב.

יום רביעי, 7 בינואר 2009

אין לה להלין אלא על עצמה

לא מזמן תהינו כאן, שמא הגיעה השעה שהמכון להשתלמות שופטים יארגן ערב הקראה חגיגי של פסק הדין בעניין הכבילה לשופטים אשר אינם מכירים אותו. כעת הגיעה השעה לתהות האם לא הגיעה השעה שהמכון להשתלמות פרקליטים יארגן עבור פרקליטי פרקליטות מחוז תל-אביב השתלמות שתעסוק בדיני פליטים באופן כללי, ובמנגוני המקלט בישראל באופן ספציפי.

סיפורנו הפעם עוסק בעזות מצח של פרקליטות מחוז תל-אביב ושל משרד הפנים שכמוה לא ראינו מזה זמן רב. טענה כה עזת מצח שחברינו מפרקליטות המדינה לא היו מעזים להעלותה בבית המשפט העליון. אולם למשרד הפנים נדמה שבאמצעות פרקליטויות המחוז הוא יכול לטעון הכל בבית המשפט המחוזי.

ובכן, רקע קצרצר: במרבית מדינות העולם, המכנות עצמן מערביות, רשויות המדינה הן שמטפלות בבקשותיהם של מבקשי מקלט להכרה בהם כפליטים, והן שאחראיות על ההליך מתחילתו ועד סופו. מדינת ישראל, לעומת זאת, הזניחה במשך שנים רבות את הטיפול במבקשי מקלט, ועד לאחרונה לא טרחה להכשיר עובדי מדינה שיעסקו במלאכת מיון מבקשי המקלט ובדיקת טענותיהם. תחת זאת, כמדינות נחשלות אחרות, היא בחרה להשתמש בנציבות האו"ם לפליטים כקבלן משנה; בהתאם לנוהל משרד הפנים הנציבות היא שמקבלת את בקשותיהם של מבקשי מקלט, מראיינת אותם, בוחנת את כל החומר בעניינם ומציגה המלצה לשר הפנים, שמחליט באמצעות וועדה מייעצת אם לקבל את המלצת הנציבות. נציגותה של הנציבות בישראל מעסיקה מספר קטן יחסית של עובדים (שהולך וגדל בשנתיים האחרונות). תהליך בחינת טענותיהם של מבקשי מקלט הוא הליך מורכב שעשוי להימשך זמן מה. משום כך, חולף לעיתים פרק זמן ניכר מרגע שמוגשת הבקשה למקלט ועד שמתקבלת בה הכרעה. כאשר בקשה למקלט מוגשת על ידי אדם שאינו מוחזק במעצר ניתן בידיו אישור על כך שהוא תחת הגנת נציבות האו"ם לפליטים ושאין לעוצרו או לגרשו (אלא אם הוא מבקש מקלט מסודן או אריתריאה, שתי קבוצות שהליך הטיפול בעניינן שונה).

במכתב שקיבלתי לפני קרוב לשנה כתב לי ראש נציבות האו"ם לפליטים בישראל: "נושא הניירות שהאו"ם מנפיק, מעמדם של הניירות השונים, הימנעות ממעצר או שחרור אנשים שנעצרו על סמך ניירות אלה או אחרים – כל אלה, גם אם אינם מוסדרים בישראל בנוהל כתוב, גובשו עם הזמן והנם מקובלים הן על המדינה והן על הנציבות. הם גם עמדו במבחן ההתנהלות היומיומית ומבחן הערכאות המשפטיות ... וקיבלו כנתון שמבקש מקלט אינו נעצר. ... מקובל על המדינה, בנוהלי פעולה שהתגבשו עם השנים לפי הנורמות הבי"ל ובהסכמה עם הנציבות: א. שמבקש מקלט אינו נעצר; ב. שאם נעצר הוא נבדק עמנו ואם נמצא שהמדובר באיש הרשאי להחזיק בתיעוד הוא משוחרר."

ואכן, כפי שהוסבר באריכות בנייר עמדה שפרסם הפורום לזכויות פליטים, הדין הבינלאומי אוסר על מעצרם של מבקשי מקלט למעט במקרים חריגים.

פסק דינה של השופטת שרה גדות, שניתן השבוע, עוסק במבקשת מקלט ממונגוליה, שנעצרה חרף העובדה שהיא מחזיקה מסמכים של נציבות האו"ם לפליטים, האוסרים על גירושה ומעצרה. כפי שעולה מעיון מפסק הדין, הפרקליטה מיכל פליגלר מפרקליטות מחוז תל-אביב, שייצגה את משרד הפנים, טענה בלהט שהעובדה שלנציבות לוקח זמן רב לבחון בקשות למקלט (ונזכיר שוב – משום שהמדינה לא קיימה את חובתה ליצור מנגנון מיון) אינה בעייתה של המדינה אלא של מבקשת המקלט. לוקח לנציבות זמן? החיים קשים, שמבקשת המקלט תירקב בינתיים בכלא. כמה זמן? כמה שצריך.

עורכת הדין פליגלר, כפי שעולה מפסק הדין, טענה בדיון: "לא לי לתת עצות לב"כ העותרת כיצד להתנהל. לא ייתכן שיווצר מצב שהעותרת וב"כ לא עושים מאום ונציבות האו"ם תכתיב למדינת ישראל שחרור של עצורים ששוהים 3.5 שנים שלא כדין, שהם יכתיבו שחרור שלה מכוח מעצר ממושך בשל התנהגותה המגומגמת או הלא תקינה, לטעמי של נציבות האו"ם." עיון בפרוטוקול אחד הדיונים מלמד שהפרקליטה אף ציינה "אנחנו לא אחראים להתנהלות הנציבות, לא יכולים להיות אחראים להתנהלות העותרת", ושלחה את מבקשת המקלט והנציבות לפתור את מה שהיא רואה כסכסוך ביניהן שלמדינה אין בו צד. שיסתדרו ביניהן, הנציבות ומבקשת המקלט.

השופטת גדות מאמצת את הטענה, משאירה את מבקשת המקלט להרקב בכלא פרק זמן בלתי מוגדר, וקובעת כי "נציבות האו"ם לא פעלה כראוי, אולם זהו תפקידה של המערערת לפעול, בכל דרך חוקית הנראית לה, בעניין התנהגות זו של נציבות האו"ם... נציבות האו"ם איננה גוף השייך למשיבה והוא איננו נמצא תחת פיקוחה של המשיבה. משום כך אין גם מקום להורות על שחרור אוטומטי של המערערת כתוצאה מהתנהלות נציבות האו"ם." השופטת גדות אף מטילה את האשמה על מבקשת המקלט ש"בחרה לפנות לנציבות האו"ם לפליטים בבקשת עזרה כדי לתת לה מעמד פליט" (בחרה לפנות אל הנציבות? כך עליה לעשות לפי נהלי משרד הפנים), ורק שכחה להוסיף את המשפט האלמותי המככב בפסקי דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים (כולם לדקלם יחד), "ולכן אין לה להלין אלא על עצמה". קביעתה של השופטת גדות מנוגדת לפסיקה קודמת, שניתנה על ידי שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון שפירא, שהכיר בכך שאין להחזיק מבקשי מקלט במעצר כאשר לא ידוע מתי יסתיים הליך בחינת בקשתם, ובכך שבקשת מקלט היא פעולה לגיטימית שאינה יכולה לשמש בסיס לטענה בדבר חוסר שיתוף פעולה עם גירוש מישראל.

בית המשפט והפרקליטות נוהגים, במקרה זה, כאילו בהליכי מיונם של מבקשי מקלט משרד הפנים והנציבות הם גופים זרים זה לזה, ולא היא. המדינה היא שנושאת באחריות המלאה להליכי מיונם של מבקשי מקלט והיא שבחרה, בשל אוזלת ידה, להפקיד חלק ניכר מן ההליך בידי נציבות האו"ם לפליטים. נציבות האו"ם לפליטים היא קבלן המשנה של המדינה לצורך זה, והמדינה, ולא מבקשת המקלט העצורה, היא שנושאת באחריות לכך שבקשתה טרם הוכרעה. אמירתה של עורכת הדין פליגלר, כי לא לה לתת עצות למבקשת המקלט כיצד להתנהל, וקביעת בית המשפט כי מבקשת המקלט יכולה "לפעול בכל דרך חוקית הנראית לה, בעניין התנהגות זו של נציבות האו"ם" הן, במקרה הטוב, היתממות. כאמור, פרקליטות המדינה לא הייתה מעזה לטעון טענות כאלה בבית המשפט העליון.

אין דרך משפטית לפעול בעניין פעולות נציבות האו"ם לפליטים, ולמעשה גם אין סיבה לפעול – הנציבות פעלה כשורה בעניינה של מבקשת המקלט, ופרק הזמן הממושך שעורך הטיפול בבקשתה הוא כורח של הנסיבות שתיארנו כאן. מכל מקום, גם לו הייתה נציבות האו"ם לפליטים פועלת שלא כשורה, בכל הקשור להליכי המיון, שאותם – נאמר בפעם השלישית – חובת המדינה ולא הנציבות לקיים, בעלת הדין היחידה של מבקשי המקלט היא המדינה. אם קיימת מחלוקת בין המדינה לבין קבלן המשנה שלה למיון מבקשי מקלט, על הנציבות והמדינה לפתור את הסכסוך, ואין זה תפקידם של מבקשי מקלט לנהל את המשברים בין הגופים או לשלם בחירותם על משברים אלה.

לאורך כל ההליך חרג בית המשפט מסמכותו, בעוד המדינה יודעת זאת ואינה מפנה את תשומת ליבו לכך. בהחלטת ביניים שניתנה לפני כחודשיים במהלך הדיון בערעור, בית המשפט הורה לנציבות להודיע לו בתוך 48 שעות מתי בכוונתו לראיין את מבקשת המקלט. בהחלטה נוספת בית המשפט הורה לנציבות להודיע אודות המשך הליך הטיפול במבקשת המקלט. כפי שהמדינה יודעת היטב ואף ציינה לא פעם בהליכים משפטיים, חוק חסינויות וזכויות יתר (ארגונים בין-לאומיים ומשלחות מיוחדות), שחל גם על סוכנויות האו"ם השונות, מקנה לנציבות חסינות מפני סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל. בית המשפט פשוט לא יכול "להורות" לנציבות לבצע פעולה כזו או אחרת.

עניין אחרון, והפעם בענין הנציבות. כאמור, לא ברור במקרה זה למה התכוונה השופטת גדות כשכתבה שהנציבות לא פעלה כראוי, אולם קושי אחד אכן יש בהתנהלות הנציבות. חרף ניסיונה מזה שנים, ובמיוחד חרף התנהלות המדינה בשלוש השנים האחרונות בכל הנוגע למבקשי מקלט בישראל, הנציבות עוד לא הבינה עם מי יש לה עסק. הנציבות ועובדיה בישראל, הדואגים בכנות לזכויותיהם של מבקשי המקלט, עוד לא הבינו את האופן הציני שבו מדינת ישראל מנצלת אותם (או שעוד לא החליטו שהגיע הזמן לצעדים תקיפים כדי לשים לכך קץ). מצד אחד, ישראל התנערה מאחריותה לערוך הליכי מיון למבקשי מקלט בישראל וזרקה את התפקיד כפוי הטובה הזה על נציבות האו"ם לפליטים. משרד הפנים מנסה להציג זאת בכל הזדמנות לא כמחדל, אלא כהישג של ממש (רק בשבוע שעבר התגאה מנהל רשות האוכלוסין, יעקב גנות, בראיון ל"גלובס" בכך שהמדינה משתמשת בנציבות כדי לבצע את הליכי המיון). מצד שני, המדינה מנצלת לרעה את הנציבות ואת הנימוס הדיפלומטי שלה. בכל פעם שמוגשת עתירה נגד החלטה בעניין מבקשי מקלט המדינה תולה את האחריות בנציבות. מעבר לכך, המדינה מציגה באופן מעוות ומטעה את עמדת הנציבות כשהדבר מתאים לה. כך למשל, במסגרת העתירה בעניין גירוש מבקשי מקלט בהתאם לנוהל "החזרה חמה", שעליו כבר כתבנו כאן, המדינה טוענת שוב ושוב שהנוהל אושר על ידי הנציבות, אף על פי שלא היו דברים מעולם. המדינה אף מנצלת את זהירותה של הנציבות וטוענת, למשל, שכל עוד הנציבות לא מסרה מיוזמתה שגירוש למצרים אינו אפשרי כעת, משום שמצרים אינה מספקת לפליטים הגנה אפקטיבית, ישראל לא תמנע גירוש למצרים. זאת אף על פי שהנציבות חזרה והבהירה שלמדינה הכלים להגיע למסקנה זו בעצמה. באותו הזמן המדינה חובטת בנציבות ובהתנהלותה בהליכים כמו זה שתואר כאן.

הנציבות, שבמדינות אחרות מתערבת בהליכים משפטיים ומבהירה את עמדתה המשפטית והעובדתית, גם כשזו אינה מוצאת חן בעיני המדינה, נזהרת זהירות מופלגת כשמדובר במדינת ישראל. פעם אחת, במסגרת ההליכים בעתירה נגד "נוהל החזרה חמה", העזה הנציבות להציג לבית המשפט את עמדתה והמדינה החליטה לשחק "ברוגז" עם הנציבות במשך חודשים. מאז נזהרת הנציבות שבעתיים. הנציבות מעדיפה לשמור על יחסים תקינים על פני כניסה לעימות חזיתי, במקרים בהם הדבר דרוש, באמצעות פעילות דיפלומטית מנומסת מאחורי הקלעים, בעוד שמעל הבמה המדינה יורקת בפרצופה, מפרה את הסיכומים עמה בדבר מעצר, מייחסת לה בבתי המשפט עמדות דמיוניות ובסוף אף מאשימה אותה "בהתנהלות מגומגמת ולא תקינה". דוגמה נוספת לכך היא האופן בו ראש הממשלה טען לפני למעלה משנה מעל בימת הכנסת שנציבות האו"ם לפליטים מצאה שרק כ-500 מבין מבקשי המקלט בישראל הם פליטים והשאר הם "מסתנני עבודה", בעוד שהנציבות מעולם לא קבעה דבר כזה. נדמה שהגיעה השעה שגם הנציבות תתחיל להבין באיזו סביבה היא עובדת במערכת המקלט הישראלית ותפעל בהתאם.

יום שני, 5 בינואר 2009

הפגמים בפעילות בית הדין לביקורת משמורת

השופט רון שפירא מבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה, שעל החלטותיו החשובות בעניין מעצרם של ילדים לא מלווים סיפרנו לא פעם, הוציא תחת ידו פסק דין חריף באשר לפעילות בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין. מדובר בערכאת הביקורת על המעצר, שפועלת בבתי הכלא, בהם מוחזקים שוהים ללא היתר.

בשורת פסקי דין הנחה השופט שפירא את בית הדין כיצד על ערכאה, העוסקת בחירותם של אנשים, ובפרט בחירותם של קטינים, לפעול, אך בית הדין בשלו. מן הטעם הזה, השופט שפירא החליט לקבל עוד ערעור על החלטת בית הדין בעניינו של ילד לא מלווה, והורה לבית הדין לשוב ולדון בעניינו של הקטין. אגב כך מנה אחד לאחד פגמים בפעילותו של בית הדין:

"הפגם העיקרי בכל הנוגע לניהול הדיון בעניינו של המערער הוא שהתקיימו דיונים וניתנו החלטות בלא שבאי כוחו של המערער, אשר מונו על ידי הלשכה לסיוע משפטי לייצגו, זומנו לדיון ו/או שניתנה להם ההזדמנות להעלות את טענותיהם בכתב או בכל דרך אחרת, בפני בית הדין, בטרם מתן החלטה. בעניין זה, מוצא אני לנכון להדגיש, כי אין מדובר במקרה בודד, אלא בליקוי בסיסי בכל שיטת עבודתו של בית הדין. ככל הנראה, כפי שעולה מהדיון בתיק זה, וכפי שעולה משורה ארוכה של דיונים שהובאו בפניי, אין לבית הדין תקנות וסדרי דין ידועים וברורים ואין גם מנגנון מסודר של מזכירות, כפי שיש בבתי משפט. כפועל יוצא מכך, לא מתקיים הליך מסודר של זימון באי כוח מוחזקים במשמורת לדיון בעניינם של המוחזקים. על אף שמוגשות בקשות והודעות על ידי עורכי דין לבית הדין, ועל אף ששמם של עורכי הדין ידוע ודרכי יצירת הקשר עימם ידועות, לא מתבצעים זימונים וגם לא ברור אם כתבי טענות המוגשים לבית הדין מועברים לדיינים. עוד נראה כי לא מתנהל תיק מסודר בו מרוכזות החלטות שניתנו בעבר בעניינו של אותו קטין, לעתים על ידי דיין אחר. עניין זה עולה מפרוטוקולים של דיונים ומהחלטות, אשר מהם ניתן ללמוד כי על אף שמדובר בקטין (במקרה זה, ובמקרים רבים אחרים) שיש לו ייצוג מסודר, לא נוכח בא כוח הקטין בדיון ואין אזכור בהחלטות לטיעונים שהוגשו בכתב. כמו כן, לא ברור מההחלטות אם אכן עמדו לנגד עיני בית הדין החלטות קודמות, במובן זה שההמשכיות של הדיון אינה ברורה. בנסיבות אלו, מדובר בפגם בסיסי היורד לשורשו של עניין. פגם זה של העדר ייצוג בהליך שעניינו בהחזקת קטין במשך חודשים במשמורת, שהיא מעצר לכל דבר ועניין, משמיט את הקרקע תחת חוקיות הדיון וההחלטות שמתקבלות."

עדכון (13.1.2009). פסק דין של השופט שפירא מן הימים האחרונים - בעניין מעצרו של ילד אחר - מוסיף על קודמו:
"ההחלטה מיום 1/12/08 התקבלה בהתייחס לפניית באת כוח המערער, ואולם לא ברור מהאופן שבו רשום פרוטוקול אם אכן התקיים דיון או שמדובר בהחלטה שהיא תגובה לבקשה שהוגשה בכתב. לעניין זה יוער, כי הפרוטוקולים למעשה רשומים באופן שבו לא ניתן לדעת אם אכן מתקיים דיון או שניתנת החלטה, זאת מאחר והמסמך הנושא כותרת פרוטוקול מיום דיון הוא למעשה העתקה של פרוטוקול קודם, כאשר בסיומו מתווספים פרטים הקשורים לדיון האחרון. בצורה זו של עריכת פרוטוקול לא ברור אם בכלל נערך דיון, וספק בפניי כי אכן היה דיון כזה. ככל הנראה נכנס בית הדין למסמך המצוי במחשביו ומוסיף לפרוטוקול שמפרט רשימה של החלטות מתאריכים קודמים, החלטה חדשה. יצויין עוד כי מעיון באותו פרוטוקול מתמשך עולה כי אי הזמנת באת כוח העורר / מוחזק לדיון, היא ככל הנראה שיטת עבודה, מאחר ולא מצאתי באף אחד מהתאריכים המפורטים בפרוטוקולים כי נוכחת בדיון באת כוח העורר. בחלק מהתאריכים נרשם כי בית הדין עיין בבקשתה. שיטת עבודה זו המתעלמת מבאי כוח המוחזקים ולא מזמנת אותם לדיון, פסולה היא ולמעשה מהווה פגם בסיסי בשיטת עבודת בית הדין."

יום שבת, 3 בינואר 2009

המסר צריך להיות ברור: אל תגיעו

ב"גלובס" התפרסם בסוף השבוע ראיון שערכה ורד קלנר עם יעקב גנות, מנהל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים. קלנר חילצה כמה פנינים חרף האגרופים העצבניים, שגנות הטיח בשולחן בשעת הראיון, ושאלות "הבנת אותי?", שנורו לעברה ברעם קולו.

גנות, שבתפקידו כמפקד הראשון של משטרת ההגירה הונחה על ידי היועץ המשפטי לממשלה לחדול מן ההסתה נגד מהגרי העבודה, כאילו הם אחראים לכל חוליי הכלכלה הישראלית, שב לסורו, ואגב כך מפזר נתונים מנופחים: "עובדים זרים ותיירים לא חוקיים תופסים את מקומם של ישראלים, של חיילים משוחררים. עובד זר לא חוקי לא משלם לעצמו - לא ביטוח לאומי ולא ביטוח בריאות; מישהו צריך לסבסד אותו. תבדקי באיזו מדינה של שבעה מיליון תושבים יש חצי מיליון זרים לא חוקיים. אם לא נעצור את הגל הזה, ולא נקטין את המספרים, נראה חיילים משוחררים שעוזבים את הארץ לרעות בשדות זרים, עולים חדשים שיחזרו למקום שממנו באו".

הבקשות להסדרת מעמד בישראל, שכל מי שמסייע למהגרים יודע שמתייבשות ומעלות אבק משך חודשים בטרם תיעננה, אם בכלל, מטופלות, על פי גנות, בתוך "חודש". גנות אף גאה בכך שבתי המשפט, שקורעים תחת נטל התיקים בענייני הגירה ומעמד, מורים לו לשוב ולבחון את החלטותיו. הוא רואה בזה אות כבוד לפעילותו.

גם בעובדה המביכה, שישראל, כאחרונת מדינות העולם השלישי, אינה בודקת בקשות מקלט בעצמה, אלא באמצעות נציבות הפליטים של האו"ם, מתגאה גנות: "אף מדינה במערב לא נתנה את הסמכות לאו"ם כמונו". הוא מתפאר בהחלטה להקנות מעמד ארעי ל-600 פליטים מדארפור, ומוסיף כיד הדימיון: "יותר דרפורים כבר לא הגיעו אלינו מאז, כי אמרנו: זו המכסה, ובזה נגמר הסיפור".

גנות, שטוען תחילה שמדינת ישראל עוסקת בענייני פליטים ב"צורה אינטנסיבית ונאורה יותר ממדינות אחרות", אינו מהסס לחשוף בהמשך את התכלית למדיניות הנוקשה וההפכפכה ביחס למבקשי המקלט: "השאיפה היא למנוע כניסה". אפשר לעשות זאת על ידי בניית גדר או חומה, אבל גם על ידי "העברת מסרים שהם לא רצויים פה". עשרות מבקשי מקלט נדחסים במקלטים מוצפי מים, משום ש"הם מעדיפים להישאר יחד כדי לחסוך שכר דירה". ארגוני הסיוע למבקשי המקלט, המציגים את המדיניות הממשלתית כלא אנושית, מונעים, לדבריו, מן הרצון "לקבל תקציבים ועוד תקציבים, כשהמסר צריך להיות ברור: אל תגיעו". כיוון שאי אפשר להחזיר כיום את מבקשי המקלט לארצותיהם, אין צורך לעשות דבר זולת להמתין ליום בו הדבר יתאפשר. בינתיים יש להתעמר במבקשי המקלט: "כרגע אנחנו פשוט נקפיא את המצב. אלה שפה שיעבדו איפה שיש מקום. אבל המדינה צריכה לוודא שלא יהיה להם כדאי להישאר, ולמנוע כניסה של נוספים".

גנות סבור, שמבקשי מקלט אינם זכאים להיות מיוצגים בשלבים הראשונים של הליכי המקלט, שלטעמו היו אמורים בכלל להיערך בגבול ("אם יבוא עורך דין לכזה תשאול הוא יגיד לאיש, 'תגיד שאתה סודני'"). על ההחלטה לגרש את מבקשי המקלט מצפון לחדרה ומדרום לגדרה ולעצור כל מי שמעז להראות את פרצופו בתל-אביב, הוא אומר: "לא אמרנו להם לא להגיע לתל-אביב, אלא רק שאסור להם לגור שם".

גנות מתרעם על מבקשי המקלט שלא רצו לעבוד במשקים חקלאים בחצי משכר המינימום. "ברור שעדיף לעבוד במשק בית, רצוי בשניים-שלושה מקומות, לקבל מכל אחד דמי נסיעה, להתגורר במקלט עם מאתיים איש ללא תשלום, ולהציג את רשות ההגירה כלא אנושיים". קלנר מזכירה לגנות, שהחוק אוסר לשלם לעובדים 13 שקלים לשעה. "אם הילדים שלי רעבים אני אעבוד גם ב-13 שקל", הוא משיב.

יום חמישי, 1 בינואר 2009

אגרה אינה עונש

בהמשך לפוסט האחרון - עוד קופון שמן ובלתי חוקי שגוזר משרד הפנים.

אתמול פורסמו תקנות חדשות, לפיהן אזרח שמבקש לקבל דרכון, משום שדרכונו אבד או נגנב, ייאלץ לשלם עבורו תוספת אגרה בשיעור של 750 ש"ח. כלומר, עבור דרכון רגיל יש לשלם 250 ש"ח, ועבור דרכון במקום דרכון שאבד או נגנב – 1,000 ש"ח. במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח בישראל פניתי הבוקר לשר הפנים וליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לאסור על גביית התוספת לאגרה ולבטל את התקנות הבלתי חוקיות.

הטעם פשוט: אגרה אינה עונש. היא משולמת עבור שירות. את הפער בין אגרה בשיעור 250 ש"ח עבור דרכון לבין אגרה בשיעור 1,000 ש"ח עבור אותו השירות לא ניתן להסביר בזיקה לשירות שניתן, אלא כקנס שתכליתו להעניש את מי שדרכונו נגנב או אבד. משרד הפנים הודה בכך בפה מלא בדברי ההסבר לתקנות: "המגמה היא להכביד עם מאבדי דרכונים, ולחייבם בתוספת גבוהה יותר בגין הנפקת דרכון חדש". מבלי להקל ראש, חלילה, בחשיבות השמירה על מסמכי נסיעה – החוק לא התיר למשרד הפנים להטיל עונשים בגין אובדן דרכונים.

הדברים ידועים למשרד הפנים, שעד לפני שנים מספר גבה מאנשים ששהו בישראל ללא היתר, וביקשו להסדיר את מעמדם, "אגרת שהות יתר" - קנס שהתחזה לאגרה - וזאת בנוסף לאגרה שגבה מהם ממילא עבור רישיון הישיבה שביקשו. האגודה לזכויות האזרח בישראל עתרה לבג"ץ בדרישה לבטל את "אגרת שהות היתר". בעקבות העתירה חדל משרד הפנים מן הגבייה, וביטל את התקנה. בדברי ההסבר לתיקון הודה, שהצורך בביטול נבע מכך שמדובר בקנס, שאסור להטילו כאגרה. גם השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים פסקה לימים ש"אגרת שהות היתר" נגבתה שלא כדין, משום שהיתה קנס ולא אגרה.